top of page

אמא אמא. עינת נתן והילה קורח - פרק 84 - אמפתיה נגד ציניות

אמא אמא, פודקאסט הורות, החל מהקשיים היומיומיים והטריוויאליים ביותר ועד תפיסות העולם הגדולות, עם עינת נתן וד"ר הילה קורח.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/02/2021.

ד"ר קורח: שלום!

עינת: שלום, שלום. אני פתאום קולטת שנורא יפה הסוודר שלך.

ד"ר קורח: אני אבל קולטת שאני יצאתי המבית אחרי שטיגנתי שניצלים, ויש לי עוד ריח של שניצלים עכשיו, ואני מריחה את עצמי וזה נורא! והייתי גם בעבודה ככה.

עינת: אני באמת מקנאה בך, שאת מריחה דברים.

ד"ר קורח: איכ.

עינת: אני בן אדם ש…

ד"ר קורח: לא מריח?

עינת: לא מריח. מעולם לא הרחתי.

ד"ר קורח: לא קשור לקורונה?

עינת: לא, לא. ממש לא.

ד"ר קורח: שמחה לשמוע, מרגיע.

עינת: פשוט לא מריחה.

ד"ר קורח: באמת? כלום?

עינת: דברים קיצוניים מריחה

ד"ר קורח: זיעה? מריחה?

עינת: רק אם זה מאוד קיצוני. כאילו, זה צריך להיות ממש קיצוני.

ד"ר קורח: איזה כיף לך.

עינת: לא… כן?

ד"ר קורח: לא, לא כיף לך

עינת: אני חושבת שיקום שלם של…

ד"ר קורח: וזה פוגע לך גם בטעם?

עינת: חד משמעית לא.

ד"ר קורח: איך יכול להיות?

עינת: מאוד אוהבת טעמים.

ד"ר קורח: לא אבל זה מוזר, כי ריח זה חלק מהטעמים.

עינת: לא… לא יודעת.

ד"ר קורח: את לא יודעת פשוט.

עינת: בדיוק.

ד"ר קורח: את לא יודעת!

עינת: אני לא יודעת.

ד"ר קורח: וואו, איזה קונספט.

עינת: אבל זה הופך אותי לאדם שהרבה יותר קל לחיות איתו. נגיד כשכולם נוסעים באוטו, ואז את ה'איפ, מי…?'.

ד"ר קורח: כן? את לא מריחה?

עינת: לא יודעת.

ד"ר קורח: לא מריחה פוקים?

עינת: לא מריחה. לא מריחה, של הכלב מריחה.

ד"ר קורח: יואו.

עינת: כשזה מאוד קיצוני, את מכירה את ה…? כזה.

ד"ר קורח: גם של בני אדם יכול להיות מאוד קיצוני.

עינת: אז כנראה שזה לא הגיע לרמת הקיצוניות הזו.

ד"ר קורח: יפה. אבל לא משנה, אני מריחה כמו שניצלים, וזה לא… זה לא.

עינת: אחר כך תזכירי לי להסניף אותך.

ד"ר קורח: לא... זה לא ריח קיצוני.

עינת: לא? טוב נו. מה העניינים? מה קורה? מה חדש? ספרי משהו. יואו, כמה. שנייה, אני חייבת להגיד משהו – קצר.

ד"ר קורח: כן?

עינת: קיבלנו המון המון המון, אין לא יותר "המונים" להגיד, תגובות על הפרק האחרון. אני קיבלתי… כאילו שכמובן שקיבלנו שתינו בקבוצת הוואטסאפ...

ד"ר קורח: שבדיוק אני נזכרת במספר הטלפון, אז דברי, תמשכי זמן.

עינת: וקיבלתי מיילים, וגם באינסטגרם… באמת אנשים שלוקחים את הזמן, ובאופן מאוד מרגש, אמיתי – לפחות מארבע הודעות היו לי דמעות בעיניים.

ד"ר קורח: וואו...

עינת: כן, כן.

ד"ר קורח: לא שיתפת.

עינת: אז… אז שיתפתי, את קבוצת הוואטסאפ אנחנו חולקות, ומה שכתבו לי במיילים היה כאילו על תהליכים אישיים, את יודעת – שנכתבו למעני, ואני לא מרגישה בנוח לשתף, אבל נראה לי שזה נורא מרגש לקבל תגובות. כאילו, אני יודעת שמי שבצד שכותב את התגובה, מרגיש איזשהו צורך לכתוב תגובה, והוא אף פעם לא חושב שהצד השני מתרגש ממנה באמת.

ד"ר קורח: כן.

עינת: אז באורגינל, אני חושבת שכאילו, יש מקום להגיד ששתינו באמת מתרגשות מזה.

ד"ר קורח: לגמרי. אז, 050-7499574 שילחו לנו את התגובות שלכם. אנחנו מאוד מאוד מאוד סקרניות לשמוע מה יש לכם להגיד.

עינת: ונהנות.

ד"ר קורח: וגם הרבה פעמים מגיעים רעיונות מופלאים לפרקים, אז המשיכו נא. נתחיל?

עינת: יאללה.

[מוסיקת מעבר]

ד"ר קורח: אז תראי, אני לא יודעת למה לשייך את זה, אם זה קשור לסגר הארוך או למזג האוויר, או למשהו ש… או פשוט לגיל, אבל את מכירה את זה שבין כל התהליכים שהילדים שלך ושאת עצמך עוברת, פתאום יש איזה יום אחד שהוא יום מכונן? שממנו החיים לא אותו הדבר?

עינת: מה? כאילו, הפעם האחרונה שהילד שלך הולך לגן, או…?

ד"ר קורח: לא, פתאום, הפעם הראשונה נגיד שאת שומעת את הילד שלך מקלל. או…

עינת: אוקיי.

ד"ר קורח: כזה שיש שינוי התנהגותי שהוא ברור.

עינת: מה? שהוא חד כיווני? שזה לא חוזר אחורה?

ד"ר קורח: אני לא יודעת להגיד לך.

עינת: אוקיי.

ד"ר קורח: אני אסביר לך למה אני מתכוונת. אורי בשבוע שעבר, אני יכולה אפילו להגיד לך את היום ושעה, נהיה ציני.

עינת: אוו.

ד"ר קורח: נהיה ציני. עכשיו, תראי, הילד בן שמונה וחצי, הוא עוד לא גיל ההתבגרות פרופר.

עינת: לא, הוא בכלל לא.

ד"ר קורח: הוא בכלל לא מתקרב.

עינת: לא. ציניות זה לא בהכרח גיל ההתבגרות. זה… זה אזורים במוח שיכולים כאילו, את יודעת, לסנכרן הפוך על הפוך, להבין דיסוננס.

ד"ר קורח: אז הוא מבין את זה מגיל מאוד צעיר.

עינת: זה מאוד מוקדם.

ד"ר קורח: הוא מבין את זה כבר מזמן.

עינת: אוקיי, אז על רקע זה באה הציניות.

ד"ר קורח: כן.

עינת: די...

ד"ר קורח: פתאום, הוא נהיה...

עינת: את יכולה להדגים? כי את זוכרת את השעה, אז אני מניחה שאת זוכרת מה הוא אמר.

ד"ר קורח: אממ... אבל זה, כל ניסוח עכשיו יקלקל את זה. כי גם את יודעת זה בא בטיימינג מושלם. לילד יש טיימינג קומי, אין מה להגיד. אבל אממ, דרור אמר לו איזה משהו… אני צריכה להיזכר במשפט הספציפי, כי אחרת אני באמת אהרוס את המומנטום. אז הוא ענה לו במשהו בסגנון, "אתה חשבת על התגובה הזאת הרבה זמן או ש…?"

עינת: וואו...

ד"ר קורח: כן! כזה מאין…

עינת: דרופ מייק?

ד"ר קורח: הוא אמר לו משהו בסגנון, "אתה חשבת על התגובה הזאת עכשיו, או שתכננת אותה קודם?" משהו כזה.

עינת: היה שקט, וכאילו…

ד"ר קורח: דרור ואני מסתכלים אחד על השני, את יודעת, מפנים מבטים אחד לשני במעין say של What?!

עינת: גדול.

ד"ר קורח: מי אתה? מה עשית לילד התמים, החמוד, עם הריח של החלב עדיין? איך זה קרה? למה? ואחר כך, את יודעת, אם זה היה אירוע חד פעמי אז…

עינת: ברור.

ד"ר קורח: אבל זה היה מעין רצף כזה, כל אחר הצהריים הוא מאז.

עינת: אבל זה היה מגניב? זה היה כאילו הישג התפתחותי? או שכאילו באיזשהו מקום אמרתם… את מבינה מה אני שואלת?

ד"ר קורח: אז זה היה הישג התפתחותי, כאילו הפעם הראשונה שהוא אמר... זה היה ממש, זה היה רגע קומי.

עינת: כי זה באמת רגע מכונן.

ד"ר קורח: זה היה רגע קומי. זה היה ממש… הילד, היה צריך רק, את יודעת, את מערכת התופים לידו ושמישהו יעשה סטגדוש.

עינת: סטגדוש. כזה?.

ד"ר קורח: וזה היה מושלם. ודרור ואני צחקנו, וגם הוא צחק. והוא נהנה מזה שאנחנו צחקנו וזה.

עינת: ברור.

ד"ר קורח: ואז זה התפתח ל… כאילו, גם כשמצב הרוח השתנה אז הציניות נשארה אבל קיבלה את ה…

עינת: טוויסט.

ד"ר קורח: את מזג האוויר של הילד. ואז זה פתאום היה פחות נעים. וגם צריך לדעת למי להגיד את זה, כי מה? זה ההורים שלך.

עינת: ברור. זה כלי חדש שאתה לומד ואתה צריך להבין.

ד"ר קורח: בדיוק. אז עכשיו הוא עוד לא כוונן כמו שצריך, הוא משתמש בזה הרבה יותר מדי. אבל הוא משתמש בזה בתדירות שבדמיוני, עוד אין לי ילדים בגיל ההתבגרות, אבל בדמיוני, ילדים בגיל ההתבגרות משתמשים בו. כאילו, בתדירות הזאת… אממ ואז, זאת אומרת, אחר כך דרור ואני דיברנו, ותהינו איך אנחנו אמורים להתנהל מול הדבר הזה. כי מצד אחד - הילד חד.

עינת: כן, שזה נורא מגניב.

ד"ר קורח: הילד חד, וזה מגניב.

עינת: לא רק שהוא חד, יש לו חוש הומור.

ד"ר קורח: לגמרי.

עינת: הוא יודע להשתמש בכלי הציני ככלי ביקורתי? כי הוא… את חייבת להודות שהוא מתקבל אחרת מהילד כרגע, את יודעת, שמישיר מבט ואומר לך כאילו "וואו, זה ממש לא מצחיק מה שאמרת כרגע", לעומת הילד שאומר "חשבת על התגובה הזאת הרבה זמן?".

ד"ר קורח: כן, ובואי, בפעם הראשונה שזה קורה זה באמת איזשהו מעין רגע מכונן אבל אחר כך זה סתם ילד שמייבש אותך כל הזמן. והילד שמייבש אותך, הוא לא רק מייבש אותך, הוא גם מייבש אחרים – הוא מייבש אחיות שלו והוא מייבש את חברים שלו.

עינת: ברור. אגב, זה אזור התרגול הכי טוב. כאילו, המקום שבו הם מתחילים להשתמש בזה… שיואו, אני זוכרת ש… אני עד היום מספרת את זה בהרצאות, כשעוד היו לי הרצאות על במות, אני תוהה אם…

ד"ר קורח: יש לך הרצאות, אבל בזום.

עינת: לא, אבל זה לא ההרצאה של "הבמה" כאילו.

ד"ר קורח: בטח לשרוף, בטח לשרוף, יש זמן.

עינת: לשרוף, כן? אני זוכרת את ליהי, היא הייתה בת 10 וחצי, התלבשתי יפה להרצאה והיא הסתכלה עליי מכף רגל ועד ראש, והיא אמרה לי, "אני מבינה שמכוער זה באופנה עכשיו".

ד"ר קורח: וואו…

[צוחקות]

עינת: שזה משפט מכונן.

ד"ר קורח: 20 מטר מתחת לאדמה.

עינת: זה משפט מכונן. זה… כאילו.

ד"ר קורח: לא, אבל זה…

עינת: זהו, אז כאילו מצד אחד את אומרת "אוקיי, סבבה, אתם מתרגלים הומור", מצד שני "אתם נבזיים!"

ד"ר קורח: כן.

עינת: מה זה? מאיפה הנבזיות הזאת? מאיפה הרשעים הזאת? יא רשעים. אבל הרשעות הזאת, שנייה רגע אם אני שואלת אותך בתיאוריה. היא הייתה שם כל הזמן – פשוט בתצורה הילדותית שלה היה יותר קל לעכל אותה.

ד"ר קורח: נכון. כשהם קוראים לך 'קקי', אתה בסדר עם זה.

עינת: בדיוק. אפילו "אני שונא אותך", אתה יכול כאילו…

ד"ר קורח: legit.

עינת: כן… כן.

ד"ר קורח: קורה.

עינת: אבל כשמגיעה הציניות, זה נורא מבלבל. כי כאילו, יש פתאום איזו תחושה שאנחנו מדברים עם מישהו שהוא כבר ב-level שלנו וכרגע הוא… מה? מה אמרת? כזה.

ד"ר קורח: אני אגיד לך מה, זה בעיקר… אני יודעת שאת לא אוהבת את התכנון קדימה, ומה זה אומר על העתיד.

עינת: כן? כן, כן.

ד"ר קורח: אבל את יודעת, את פוגשת כל מיני סוגי משפחות, ואת לומדת מכל משפחה מה את רוצה לאמץ, ומה את לא רוצה לאמץ.

עינת: נכון.

ד"ר קורח: ויש את המשפחות האלה שכל הזמן מדברות בציניות אחד לשני.

עינת: כן, יש בני זוג כאלה שכל הזמן – שאת יושבת איתם…

ד"ר קורח: יש בני זוג – הופה!

עינת: שאת יושבת איתם במסעדה ואת אומרת, כאילו, אתם יוצאים לאוטו ואתם אומרים "וואו. למה ככה? dush".

ד"ר קורח: וואו. ממש ממש!

עינת: למה כאילו כל משפט שלישי?

ד"ר קורח: ממש ממש. פעם ב… זה סבבה, אבל כאילו, את רואה את הזוגות שזה כאילו ממש חלק אינהרנטי מהשיח שלהם.

עינת: שזו שפה.

ד"ר קורח: וואי זה היה כל כך מגעיל ומתנשא עכשיו.

עינת: לא, אבל זאת בדיוק השאלה: האם הציניות…

ד"ר קורח: לא, אבל רגע, קודם כל, חשוב לי לציין שדרור ואני מאוד לא, לא כאלה. ויותר מזה, אני אגיד לך, אני הייתי פעם כזאת. זאת אומרת, הייתי צינית פעם ו...

עינת: כן, אבל יש הבדל בין ציניות שהיא תוקפנות שמחפשת את דרכה החוצה, אוקיי? לבין ציניות ככלי שיח שאת יודעת, שוב, אתה לפעמים יכול להשתמש בו במקום, מה שנקרא 'לא במקום' ואז את מקבל את ה-shame.

ד"ר קורח: אז אני לא… אז בלי ההבחנה הזאת, בסדר? שימוש בציניות בדרך… אנחנו מתייחסות לזה, את יודעת? זה נורא נורא תלוי איך הצד שמולך מקבל את זה. זה לא משנה אם זה באמת אגרסיות או שזה סתם ניסיון, את יודעת, שאת חשבת שזה מצחיק אבל זה לא התקבל בצד השני. אם זה לא התקבל בצד השני, זה לא התקבל בצד השני – לא משנה מה הייתה הכוונה.

עינת: נכון, נכון.

ד"ר קורח: ועד גיל מאוד מתקדם, אני השתמשתי בזה ככלי. את יודעת, גם בעבודה שלי, גם ב…

עינת: כן? באמת?

ד"ר קורח: כן. כן, בטח.

עינת: את יכולה לתת לי דוגמאות? אני באמת שואלת כי אני לא מבינה עד הסוף.

ד"ר קורח: אממ… אני אתן לך דוגמא.

עינת: כאילו, to stick it to someone?

ד"ר קורח: כן. בעיקר, את יודעת, בראיונות מול פוליטיקאים.

עינת: אה, אוקיי.

ד"ר קורח: אז הם אומרים לך משהו, ואז את עונה בציניות, עכשיו זה לא, זה לא עובד. עוד פעם, אני אומרת את זה עכשיו בדיעבד כי אולי התבגרתי, ואולי נהייתי קצת בומרית, אבל הבנתי שלקהל בבית זה חלק קולטים את הציניות, וחלק רואים בזה באמת פשוט רשעות, או…

עינת: או התנשאות.

ד"ר קורח: כן, או… אממ, ברחה לי המילה, אבל… התנשאות זה חלק טוב, אבל כאילו – גסות רוח. זה מה שרציתי להגיד. גסות רוח.

עינת: כן.

ד"ר קורח: ואם זה לא עובר, את יודעת, יש את השיחות בינך ובין מישהו שהוא קרוב אלייך או לא קרוב אלייך אבל זה אחד על אחד אז את יכולה להסביר, אבל כשאתה נמצא מול קהל, אתה לא יכול להסביר. וזה לא עובר אצל כולם, ממש לא.

עינת: אבל ברור לך, שבשדה נגיד של בני נוער, אם אנחנו מדברים על זה, זה לגמרי חלק מהשפה.

ד"ר קורח: כן, אבל…

עינת: עכשיו, בני נוער לא לגמרי יידעו אם זה עובד או לא עובד. כי תלוי הסטטוס של מי שאמר אותו. אוקיי? כמה מי שעומד מולו יכול אפילו להתחבר לרגש של 'כרגע', מה שנקרא, 'זה לא מצחיק'. ובנוסף לכך, מעטים מאוד הכוחות המגנטיות של השדה החברתי לא יכולה כמעט להביא מתבגר לפרוץ מחוץ למעגל הפופולרי ולהגיד "dude, זה לא מצחיק", אוקיי? זאת אמירה, שכרגע, בפחד של מתבגרים אני נותנת לך את מה שמתבגרים אומרים,

ד"ר קורח: אני רוצה לדעת מאיפה קורצו אלה שאומרים "dude, זה לא מצחיק". אגב, אם אנחנו כבר מדברות על איך לחנך, כי את הרי לפעמים זה מתפרץ, את יודעת, כלפי חלשים, כלפי…

עינת: נכון.

ד"ר קורח: ואז בלחץ החברתי אין מי שיגיד "dude, זה לא מצחיק".

עינת: נכון. ואני אגיד לך יותר מזה גם אנחנו כהורים וגם מחנכים, הרבה פעמים - כשאני יושבת מול מורים או מול צוותי חינוך ואני אומרת להם, "תקשיבו, אתם לא יכולים לתת את הכלי הזה לילדים, אם ילדים לא יכולים להשתמש בו. כאילו, לא עשינו בזה שום דבר".

צריך לקיים את השיח על זה שזה לא מצחיק, ולמה אנחנו לא מצליחים להגיד את ה"זה לא מצחיק", אבל צריך לקחת בחשבון שאף מתבגר לא ייקח על עצמו כרגע את הסיכון בלהרוס לכולם את הדאחקה. בלהגיד, "זה לא מצחיק".

ד"ר קורח: זה נכון, אבל את מבינה. עוד פעם, גם יש ציניות, ויש ציניות. ויש דברים שהם באמת כאילו מצחיקים, ואנשים קולטים בהומור. אבל אם הבת שלך הייתה אומרת את המשפט שהיא אמרה לך, לילדה מהכיתה?

עינת: בחיים לא.

ד"ר קורח: אז… יש לקוות.

עינת: לא, כשהיא הייתה צעירה, היא אמרה אותו. אוקיי? שוב, זה נורא עניין… תסכימי איתי שנייה, שאם אנחנו מצליחים לגדל את הילד האמפתי, אוקיי? מה שאנחנו קוראים את הילד האמפתי, תיכף אפשר לפרט מה זה, אז אנחנו יכולים להיות רגועים שבתוך תהליך ההתפתחות שלו בשלב הראשון, הוא יוכל אפילו להגיד לעצמו בלב, "זה לא מצחיק". אוקיי? בשלב השני, יש מצב שאחרי שהחבר'ה האלה ייכנסו לכיתה והוא יפגוש את הילד ההוא שצחקו לו על התספורת בשירותים, הוא יגיד לו, או יחייך אליו, הוא יגיד לו דווקא, אני חושבת שזה נורא יפה. בשלב השלישי?

יש… יש פה שלבי התפתחות שאני רוצה כהורה לזהות אותם בילדים שלי, לא בנקודת הקצה, תוך כדי זה שאני משחררת רגע, על חשבון דאגה כמו שאת אומרת, או על חשבון כאילו זה, את הלמידה וההתפתחות שלהם.

ד"ר קורח: אז זה בדיוק מה שאני שואלת. כי ברגע שאת רואה, את מרגישה את זה מתחיל בבית, את…

עינת: את תוהה.

ד"ר קורח: לא יודעת, אני, הצורך שלי הוא "אוקיי. השאלה היא איך אני מווסתת את הדימר הזה?" איך אני עוזרת לו למצוא את הכיוונון? האם בכלל אני יכולה לעזור לו למצוא את הכוונון? ואז גם - איפה, איך אמורה להיות התגובה שלי בכל הסיפור הזה? האם אני אמורה להראות לו שאני נעלבת? ואז לקחת בחשבון שיכול להיות שהוא לא ישתמש מולי בכלי ש…

עינת: שהוא כן ישתמש מול אחרים?

ד"ר קורח: שהוא כן ישתמש מול אחרים. וגם, מצד שני – בסדר, אנחנו לא חברים שלהם, אנחנו ההורים שלהם, אבל גם בא לי לעשות איתו צחוקים, ובא לי מדי פעם גם "לשתול" אותו.

עינת: זה בדיוק מה שרציתי לשאול – למה זה לא יכול להיות חלק נגיד מהשפה בבית, כמובן עם מילות קוד של… לא חשוב כרגע אם אני אומרת כרגע בשנייה שמישהו אומר 'הלו, הלו' אז זה אומר שלא מתאים, או שמישהו נפגע, ואגב, אני הראשונה להתנצל מאמירה, כאילו, הומוריסטית על חשבון מישהו. אני לרגע לא מצפה שאם אנ חושבת כרגע שמשהו ספציפי הוא נורא מצחיק בשולחן ארוחת הערב, אבל, את יודעת, את שירה כרגע זה פוגע במקום שבו מבחינתה, בפרשנות שלה, אני העברתי ביקורת על הלחמניה התשיעית שהיא לקחה לצלחת, סיפור אמיתי, אוקיי?

אז כרגע אני כבר יכולה לדבר את הטעויות הבסיסיות שאני עושה, או שאנחנו עושים כאנשים כשאנחנו מתכוונים להגיד משהו מצחיק, שהוא גם קצת מרושע, אבל התקווה בלב זה שזה דווקא יקליל אתה רגע, שזה דווקא ייצר איזושהי אתנחתא קומית שעל הדרך ברור לכולם, אגב, אני מאוד מקווה שלהיות מסוגל להצחיק את המשפחה שלך, את החברים שלך, את אמא ואבא שלך, זה וואחד כוח על, אוקיי?

ד"ר קורח: לגמרי. זה כוח המשיכה מספר אחת לבני המין שאותו אתה רוצה למשוך, מה זאת אומרת? ברור.

עינת: בדיוק. ויש ילדים שבכלל נולדים בלי האיבר הזה, אוקיי? אגב, יש אנשים מבוגרים שאת אומרת… אני שבוע שעבר פגשתי מישהו שאני לא אנקוב בשמו, שכאילו ממש חיכיתי לפגוש את הפרסונה, אוקיי? אני אספר לך אחר כך.

ד"ר קורח: אוקיי, כן, נהיה מסקרן פה.

עינת: שכאילו, את יודעת, אחרי איזה רבע שעה- עשרים דקות שאני כאילו בודקת עם החוש הומור בקטנה, אני כל פעם קולטת שלו אין…

ד"ר קורח: אין, אין, אין עם מי לדבר.

עינת: אני קולטת ש, תקשיבי, אין! ולא תגידי אין אינטליגנציה, לא תגידי… אין הומור! עכשיו, באמת, הומור זאת מתנה נורא נורא גדולה. אי אפשר לשמור את זה רק באיזה ניילון של 'תשמעו בדיחה'.

ד"ר קורח: ברור, ברור. אבל, אני אגיד לך שני דברים על זה: דבר ראשון, אני קצת מרגישה שזה מסוג השיחות שאנחנו יכולות באמת לחפור למוות על הדבר הזה.

עינת: אוקיי. את מכוונת אותנו למיקוד?

ד"ר קורח: לא, אבל בסופו של דבר, את יודעת, הדברים קורים מעצמם כזה. הם מקבלים לאט לאט את הריג'קטים (reject) וככה הם מקבלים את הכיוונונים וכאילו, זה לא יעזור שאנחנו נדבר על זה עכשיו.

עינת: לא, ואני אגיד לך, גם בשורה התחתונה בסוף הפרק כנראה – אחותי, הרי ברור שהמודל האמפתי שלך, ושל דרור, ושל הבית, ושל הערך הזה, לא באמת יכול לגדול אצלך מישהו שכמה שהציניות שלו, חוש ההומור שלו באמת פנומנלי, ואגב, באמת בגיל כזה זה פנומנל, שהוא עכשיו ישתמש בזה… את יודעת מה, יכול להיות שהוא ישתמש בזה כ-default דווקא במקומות שבהם הוא פחות מרגיש בנוח… מכירה את אלה שבאים עם הגיטרה לקומזיץ? ויודעים לנגן רק שיר אחד.

ד"ר קורח: כן.

עינת: ואנשים אומרים כאילו "שיט, הוא עוד פעם בא עם אריק קלפטון", אבל זה עוזר?

ד"ר קורח: כן, אבל רגע, אני אגיד לך תכף עוד משהו לגבי החוש הומור הזה, אבל אני רק אסיים את הנקודה השנייה.

עינת: מה, קטעתי אותך?

ד"ר קורח: לא, רק אמרתי לך שהייתי רוצה להגיד שני דברים, אבל זה בסדר, אני עוד בשלב שאני זוכרת.

עינת: וואו.

ד"ר קורח: איכשהו אני עוד ביום שאני זוכרת מה רציתי להגיד.

עינת: זהו, שזה ממש מרשים.

ד"ר קורח: כן. עכשיו אני כמובן אשכח. אממ אבל כמו הרבה מאוד סיטואציות בחיים, הציניות והומור, אפילו עם אותו בן אדם, יכולים להתפרש מאוד מאוד טוב ברגע אחד, אבל ברגע אחר אם את במצב אחר, זה יתפרש…

עינת: כי זה נורא נורא עניין של קונטקסט גם, לא?

ד"ר קורח: לא.. זה גם עניין של הקונטקסט, אבל זה גם עניין של 'איך קמת בבוקר', ו'אם יש לך סבלנות עכשיו לעוקצנות הזאת' או 'אין לך סבלנות לעוקצנות הזאת'.

עינת: אוקיי. אז אם את מרגישה מספיק קרוב לבן אדם, את יכולה להגיד לו.

ד"ר קורח: לא, ברור, אבל את יודעת, אפילו בשיחות ביני ובין דרור, שאנחנו גם נחשבים adults ואנחנו כבר גם מזהים מתי אנחנו בימים פחות טובים ומתי אנחנו בימים יותר טובים, יש פתאום הערות שוואלה באות לי פחות טוב בימים שאני קצרה.

עינת: בסדר, ובשנייה שאת פותחת את העיניים, עם ה-WTF, אז בשנייה יש פה איזושהי תקשורת מתקנת.

ד"ר קורח: זה נכון, אבל דרור יודע לא להסיק מזה שזה לא הצחיק אותי שזה לא יצחיק אותי מחר. את מבינה? וכשאנחנו מדברות על תהליכי למידה אצל ילדים שגדלים, ועכשיו לומדים את העולם ובודקים מה מצחיק, ומה שנקרא "בדיקת חומרים".

עינת: כן, כן, כן, לגמרי.

ד"ר קורח: אז…

עינת: אז גם שם אנחנו צריכים להגיד את זה. להגיד את זה.

ד"ר קורח: פשוט לדבר את זה.

עינת: כן! להגיד! "אתה יודע? אתמול, כאילו, בארוחת ערב, נקרעתי מזה. היום כשהחזרתי אותך מבית ספר זה לא בא לי טוב, זה היה קצת מעליב". עכשיו, שוב, צריך נורא נורא להשתדל לא 'לשתול' אותו, אוקיי?

ד"ר קורח: כן… זה חשוב מאוד.

עינת: וזה דבר חשוב כאילו, ששווה לקחת אותו רוחבית, כי הרבה פעמים, שוב, כשאנחנו בפורמט של: או האג'נדה שלנו, או הדאגה שלנו, או תחושת הערך שלנו, זה המשולש הקטלני, אנחנו ממהרים נורא לשים מכסה, לתת בראש, לשתול, לצרוב איזושהי חוויה ש… את יודעת, אנחנו ביחד מנסות להסביר פה הרבה פרקים שכאילו, דרך המקום של הבושה אנשים לא לומדים שום דבר. להיפך. אנשים יכולים ללמוד כשהם יכולים לעשות zoom out, כשזה לא הם, כשאני אספר להם על מישהו בעבודה, כשאני אוכל לייחס להם קודם את הכוונה הטובה ואז להגיד "אתה יודע, זה כנראה קשור אליי, אבל זה לא התאים כרגע", ולשאול אותו האם אי פעם הוא היה בסיטואציה שמישהו דפק על הגב שלו דאחקה וזה היה פחות מתאים אבל לא היה לו נעים להגיד…

תקשיבי, יש פה שיחה נורא מעניינת. כל עוד אנחנו לא מתעסקים, ב-oh no, אולי גדל פה איזשהו משהו שאנחנו צריכים ל…

ד"ר קורח: לא, אבל זה עוד שלב. זה כמו, את יודעת, יש לנו הרי כמה אישיויות שאנחנו מפתחים ואנחנו מתנסים בהם לאורך החיים, גם בגילאים הרבה יותר מבוגרים, אבל יש משהו אפל קצת בציניות. קצת הספיידרמן השחור, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

עינת: כן, נכון. אבל זה גם קצת משרת את הביטחון העצמי, הוא גם קצת משרת את העליונות כמו שאמרנו. כשהוא נעשה, את יודעת, כשהוא מצחיק באמת, יש איזשהו bonding... בכלל, אני חושבת שבשנייה ששני אנשים צוחקים צחוק אמיתי, יש איזושהי תחושה גם שמישהו.. you get they, וגם של חברים למסע. של אינטימיות, של כיף.

ד"ר קורח: זה נכון, אבל, ויש כאן אבל מאוד רציני, זאת אומרת שבנוסף להומור שאתה יכול לבטא כלפי חוץ, אתה צריך גם הומור עצמי.

עינת: ברור. קוראים לזה, מודעות, לא?

ד"ר קורח: אממ, כן.

עינת: כן, נכון.

ד"ר קורח: כן, כן.

עינת: אז כאן נכנסת השאלה, האם אני רוצה עכשיו לזייף היעלבות גם כשאני לא נעלבת? מתוך הפחד שאם אני אוכל רגע להצטרף לכולם אם הדאחקה עליי, אולי הילד שלי מחר בבוקר ייצא וישתמש באותו מכניזם.

ד"ר קורח: ויעשה דאחקות על כולם.

עינת: כן. על מישהו שפחות יזרום על זה. ואני חייבת להגיד לך משהו, אני בסדר גם עם זה, שוב, כל עוד בתוך כל הישיויות האלה יש גם ישות שיודעת ולומדת ונמצאת בתהליך התפתחות סביב רגישות לחלש. סביב, באמת, מה שאני אקרא לו טוב לב.

ד"ר קורח: יפה. אז עכשיו, זה השלב שבו אני מכניסה עוד ילדה לתמונה.

עינת: או, וואו.

ד"ר קורח: הייתה לי שיחה מדהימה איתה, באמת, לפני… אתמול, אתמול בערב. היא דיברה איתי על זה ש, סיפרתי לך כבר, שרונה קמה כל בוקר ועושה סבב של 'מי אוהב אותי?'.

עינת: כן, כן.

ד"ר קורח: נכון? 'אני אוהבת אותך, אתה אוהב אותי?'.

עינת: זה עדיין?

ד"ר קורח: זה עדיין.

עינת: יואו, איזה פשוש.

ד"ר קורח: זה עדיין ובאמת, בא לי לחפש אותה, אפרפו פורים, לדובון אכפת לי.

עינת: שיו, מגניב.

ד"ר קורח: יש לה באמת קשת בענן שפורצת לה מהבטן, היא פשוט… אין, אין על הילדה הזאת. אז עלמה, כמובן, ממשיכה להגיד לה ש"לא", ו"את לא חמודה" וכל מיני כאלה, ואתמול היא שוחחה על זה איתי ארוכות, על זה שזה לא שהיא באמת לא אוהבת את רונה, היא אוהבת את רונה, אבל היא לפעמים מרגישה שהיא כל כך שונאת אותה, שהיא חייבת לבטא את זה, שהיא חייבת להוציא את זה החוצה.

עינת: היא אשכרה אמרה את זה?

ד"ר קורח: היא אמרה את זה.

עינת: מדהים.

ד"ר קורח: היא אמרה. היא לא אמרה כמובן 'לבטא', אבל היא אומרת "אני מרגישה שאני… שאני חייבת לקלל אותה".

עינת: וואו, וואו.

ד"ר קורח: ככה היא אמרה לי, "שאני חייבת ל…". עכשיו, מצד אחד את אומרת לעצמך- זה מטורף שילדה בת 7 יכולה להגיד את זה במילים, וגם אמרתי לה את זה.

עינת: שנייה, ואני אגיד עוד משהו על האמא. זה מטורף שילדה בת 7 יכולה להגיד את זה במילים לאמא שלה, שהיא יודעת, את יודעת את החיים של הבית, את הפוזיציה והכל, ועדיין להרגיש בטוחה, את יודעת שהדבר הזה יהיה נגיש לה? לא רק נגיש לה, שהיא תוכל לשים את זה במילים ושהיא תוכל להגיד לך את זה. זה אומר שבאמת… זה לא מובן מאליו.

ד"ר קורח: נכון.. למרות שאני לא יודעת…

עינת: זאת מתנה.

ד"ר קורח: נכון. למרות שלפעמים אני לא יודעת אם היא אומרת לי את הדברים האלה כדי לייצר עוד אהבה, או…

עינת: זה לא משנה.

ד"ר קורח: כן, לגמרי. זאת הייתה.. לא סתם אמרתי, שיחה מדהימה, באמת שיחה מדהימה. והיא גם, היא נורא מתארת את זה בתור, אפרופו הספיידרמן השחור שמשתלט עליה, והיא אומרת "אני לא יכולה לעצור את זה".

עינת: כן.

ד"ר קורח: היא גם, היא אמרה לי, "הכעס לפעמים מגיע לי עד כאן ואני מרגישה שהוא פורץ". ככה היא אמרה במילים, והיא הצביעה על המצח, למי שלא צופה בנו.

עינת: זה ממש… זה בדיוק מה שזה.

ד"ר קורח: והיא ילדה מאוד אמפתית, ואת רואה אותה גם עם בעלי חיים ואת רואה אותה עם סבא וסבתא שלה...

עינת: כן, יש שם הכל בחבילה.

ד"ר קורח: יש שם, באמת הכל בחבילה, אבל היא אומרת, לפעמים זה משתלט עליי ברמה ש… ואני אומרת לה, "מה אם נגיד אם את מרגישה את הכעס הזה באמת מציף אותך, ואת השנאה ואת הזעם, אז למה לא נגיד להתרחק ממנה? אם היא זה מה שגורם באותו הרגע לזעם הזה, למה לא לעבור חדר?"

והיא אומרת, "אני לא יכולה.", היא אמרה במילים אחרות, "אני חייבת לתת לה איזה אחת".

עינת: ברור, ברור.

ד"ר קורח: ואז זה גם שאלה.

עינת: מה השאלה?

ד"ר קורח: איך מווסתים, אפרופו הציניות והשימוש בכלי הזה, והשימוש בכלים שהם יותר עוקצניים, והם יותר… מגעילים, נו, כלים מגעילים, איך אתה לומד…

עינת: איך אתה לומד להיות בן אדם?

ד"ר קורח: איך אתה לומד להיות בן אדם. איך אתה לומד… ויש בך אמפתיה, בסדר? אני יודעת שהלב שלה במקום הנכון, אבל…

עינת: אז… אוקיי. מבחינתי זה שהצלחת לייצר את האמירה הזאת – עברנו את רוב הדרך. עכשיו אני רוצה להכניס עוד משהו לתוך התמונה, שהוא אגב פחות קשור לציניות, והוא יותר קשור ליחסים האלה בין האחים, ובאמת למנעד הרגשי שעלמה הצליחה לבטא בצורה באמת מדהימה ונדירה. אני חושבת ש אחד הדברים שאנחנו לא מבינים אותם עד הסוף כהורים, או שאנחנו נוטים להתבלבל, זה שכשיש לנו נגיד בית שקט, אוקיי? שאין רגשות סוערים שיוצאים מילדים, שאין.. את כל הדברים האלה שאת מדברת עליהם. שאין out acting, שאין ריבים, שאין כאילו ילד ש…

ד"ר קורח: יש כזה בית?

עינת: לא, יש רגעים.

ד"ר קורח: אה, רגעים.

עינת: כן.

ד"ר קורח: אבל כשהם ישנים.

[צוחקות קלות]

עינת: אבל בתמונה האידיאלית.

ד"ר קורח: אוקיי.

עינת: ותכף תביני למה בבתים שבהם יש רעש בסביבת מחייה היא הרבה יותר בריאה. אבל בנטייה שלנו היא לפרש שקט כדבר טוב, אוקיי? שאנחנו אומרים, "לשם אנחנו שואפים". שקט מבחינתנו מסמל איזושהי הרמוניה.

ד"ר קורח: כן.

עינת: האמת היא, שאם אני צריכה לסמן את שלושת הדברים שהכי חשובים ברמה ההתפתחותית - התפתחותית אני מדברת איתך על psychology developmental, בסדר?.

ד"ר קורח: יס.

עינת: בשביל ילדים, לא בסדר עולה או יורד, אלא בסדר זהה, אחד מהם יהיה היכולת להרגיש ולהביע את כל הרגשות. נקודה. אוקיי? בסביבה בטוחה. עכשיו, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שכשהילדים שלנו יוצאים מחוץ לבית, לא כל הרגשות נגישים להם. זאת אומרת, שבשנייה שהילד יוצא מהמרחב הבטוח שלו, דיברנו על זה קצת, את זוכרת שניסיתי לעשות לך reframing ל… אמרתי לך, הילד הביישן הוא הילד שכרגע הטבע אומר לו, 'אל תדבר עם זרים'. הוא הילד שהטבע כרגע פועל אצלו ללברוח חזרה למתחת לשמלה של אמא כי שם הכי בטוח.

ד"ר קורח: בסדר, אני מבינה את זה, אבל הרי כל מה שאנחנו מדברות עליו כל הזמן, זה ההבדל הזה בין "הטבע כרגע" למשהו שהוא הופך להיות חלק ממך.

עינת: שנייה, בפרק ב', שנייה, אני מבטיחה להתקדם. אז כשהילדים שלנו יוצאים מהבית, אנחנו צריכים להבין שהם בסוג של ניתוק ממשפחה, מקטגוריה שלמה של רגשות, אוקיי? הם בתפקוד, קצת כמו שאנחנו כשאנחנו בעבודה, את יודעת, אני יכולה לחזור מיום מאוד קשה בעבודה ופתאום באוטו כשאני מדברת בדיבורית עם יובל או עם חברה, ואני מספרת על מה שקרה או… על זה, פתאום אני מרגישה, את יודעת, כאילו את החוויה הרגשית המלאה. אני שומעת אותה דרך המילים שלי, אבל כשהייתי שם, בתפקוד, זה לא היה נגיש לי. זה לא שם. עכשיו, אגב, זה אחד הדברים שאני הכי משתמשת בהם כשאני מסבירה להורים, "בבקשה אל תלכו על לו"ז שהוא מהגן לחוג, מהחוג לחבר, מהזה לזה…" כי ילדים צריכים את ה… אגב, שני הקצוות האחרים של המשולש, אחד יהיה רגשות - עולם רגשי מלא שבו אני אוכל להביא את עצמי, כמו עלמה, בצורה הכי אותנטית, אל מול הדמות הכי בטוחה בעולם, ושהיא תוכל להגיד, 'וואו, אני לגמרי מבינה איך זה יכול להרגיש', ואגב אם את לא לגמרי מבינה את זה מרגיש, לשאול עוד איזה שלוש או ארבע שאלות, אם היא מרגישה ככה נגיד מול ילדה שהיא קצת מקנאה בה, או מול מישהו אחר, או שזה רק מול אחותה הקטנה, והאם זה רק בימים… את מבינה?

ד"ר קורח: כן, כן.

עינת: כאילו לנסות, לתת לכל הדבר הזה באמת כאילו…

ד"ר קורח: נורמליזציה.

עינת: זה לא רק נורמליזציה. זה את ההזדמנות לצאת.

ד"ר קורח: כן.

עינת: אמיתי, עד הסוף. כמו שאם היא הייתה יושבת עכשיו ב-therapy play או אצל פסיכולוג או אצל… לא חשוב מה, זאת המטרה – לסיים את ה-cycle הרגשי הזה.

ד"ר קורח: אני חושבת אבל שגם היכולת שלה לבטא את זה במילים ולא להתבייש להגיד את זה, זה גם בין היתר בגלל שהיא אומרת שהיא.. היא מדברת על השנאה הזאת ואני לא ישר קופץ לי הפיוז ואני [עושה חיקוי של צעקות]. אלא היא, זה נורמלי.

עינת: אבל אני אומרת לך שמעבר לזה שזה נורמלי, ומעבר לזה שהיא יכולה לדבר על זה. זה גם מאפשר לה להחזיק.

ד"ר קורח: לעבד, כן.

עינת: לא להיות רעה או מרשעת. את יודעת, שזה לא יברח לה, והיא תגיד "אני לא יודעת למה".

ד"ר קורח: כן.

עינת: יש פה… את מבינה את הכלים השלובים? זאת אומרת שבשנייה שאני יכולה לקבל את עצמי, אני רגע מדברת על הבן אדם המבוגר, אוקיי? בשנייה שאני לא במלחמה כרגע עם מה שאני מרגישה, עם מה שהייתי רוצה להרגיש… את יודעת, עם כל הדברים האלה שאנחנו באמת כל כך טובים או בלהרדים אותם, לא חשוב כרגע אם זה דרך אלכוהול, סמים, התמכרויות אחרות פחות מזיקות, או פשוט numbness רגשי, ועדיין לחיות כיצור שיש לו מה שנקרא, את השבט שלו, ששם הוא יכול להיות לא מולם, והוא יכול, סליחה על הזה- קצת לרכל, כן, ולהגיד לך בסודי סודות שפייר, כאילו, יש מצב שאני לא מפרגנת להיא או להיא כי אני קצת מקנאה בהן, ושנייה אני רוצה לספר לך למה, כי זה לא הדבר השטוח הזה שאני רואה ואני מקנאה בו. זה שנייה אני רוצה לספר לך משהו על עצמי.

עצם זה שהשיח הזה יכול להיות נגיש לבן אדם בוגר, זה דבר ששולח אותו הרבה יותר בריא בנפשו לתפקוד בחיי יום -יום. אגב, גם הרבה פחות תוקפני, גם הרבה יותר יכול לקחת אחריות על מעשי, גם הרבה פחות מבוהל מזה שלא כולם מחבבים בדיוק את הפורמט שלו, או את מה שהוא אמר, ולא כולם צחקו מהציניות שלו, הוא גם יכול להתנצל, כי כרגע הוא לא צריך להיות במגננה… היכולת שלנו להכיל את עצמנו רגשית בכל המקומות שבהם נגיד אם הייתי גדלה בבית שבו כאילו זה לא בא בחשבון, ולא מדברים ככה, ולא רק שלא מדברים ככה, גם לא מרגישים ככה. ואם אתה מרגיש ככה זה אומר שמשהו לא בסדר איתך, אז אתה תלך לחדר, אתה תירגע, וכשאתה תירגע אתה תחזור להיות חלק מהשבט שלנו. וכאן מתחילות הרבה מאוד בעיות. רוצה לשמוע את שני החודים האחרים של המשולש?

ד"ר קורח: בוודאי.

עינת: מנוחה, אוקיי? rest. מה שאנחנו קוראים, באמת, המקום שבו הילד עובר, ולא רק הילד – המתבגר, המבוגר, כולנו – מה "בחוץ" במרכאות, מהתפקודים בהם, אגב, שנייה רגע עוד משהו שנזכרתי לגבי העולם הרגשי.

כשאנחנו מתעסקים עם אוכלוסיות בסיכון, או עם נוער שהוא באמת בפתולוגיות הקצה, אחד הדברים הכי ברורים שאנחנו רואים שהם איבדו את הלב הרך. הם, לא אכפת להם כאילו, הם לא מתגעגעים לאף אחד.

ד"ר קורח: זה בדיוק מה ש… זה בדיוק. את יודעת מה? זה בדיוק מה שרציתי… זו בעצם השאלה, איך את שומרת את הרוך? את הריח של החלב?

עינת: וזה מאמי, זה שם. זה שם כל עוד יש בית שרגשית יכול לתת לך אפשרות קיום, ואני לא מדברת על פתולוגיות קיצוניות של כאילו, באמת, את יודעת, לילדים האלה יש כזה גיליון שרק באמת נותן להם את כל התירוצים בעולם להיות איפה שהם נמצאים, ושאני מקווה ששולח את כל המדריכים ואנשי הטיפול מסביבם, לספק להם מקום כזה, או להחזיר אותם למקום שבו הם יכולים להתחיל להרגיש מחדש.

אבל זה נולד במקום שהילד הקטן, הפיצי, שבלב הסיק איזושהי מסקנה, הרבה פעמים לא בצדק, ולרוב כן בצדק, שאין… יש איזשהו split שהוא צריך להחזיק כל הזמן. שאם הוא מרגיש כך, הוא לא קיים, לא יטפלו בו. ישאירו אותו בחוץ. אוקיי? שזה כבר היה לנו גם בעוד כל מיני שיחות שונות. אז השני יהיה מנוחה.

ד"ר קורח: מנוחה.

עינת: שמנוחה כולנו יודעים מה הערך שלה.

ד"ר קורח: כן.

עינת: כאילו, זה לא חשוב כרגע אם זה כל השיטות שכאילו מחזירות לנו את הנשימות…

ד"ר קורח: מה שעובד, מה שעובד.

עינת: כל אחד ומנוחתו הוא. והשלישי יהיה משחק. וכשאני אומרת משחק אני מדברת באמת על התשובה הכי חכמה של הטבע ליכולת של המוח האנושי להתפתח, אוקיי? אנחנו רואים את זה בטבע עם גורים, אנחנו רואים את זה.. אנחנו גם מפרגנים לזה נורא כשהילדים שלנו קטנים, לצערנו, לצערי, ככל שהם הולכים וגדלים פתאום נהיית איזה אג'נדה של "קודם תעשה שיעורים ואחר כך", "קודם תעשה מה שצריך ואחר כך תתפנה לזה". על רקע זה נכנסים משחקים שהם כבר לא משחקים, שזה יהיה כל המשחקי מחשב – זה לא נחשב משחק. כל משחק שהוא תלוי, ברגע רק בשביל לנצח, רק בשביל… שאין את ה-fullness play.

ד"ר קורח: כן.

עינת: אגב, גם בעולם של המבוגרים – לשיר, לרקוד, לקרוא ספר.. תחשבי זה כל המקומות שמחזירים אותנו לשריר של היצירתיות. שכשאנחנו נמצאים ב-flow שלהם, רמת החרדה שלנו יורדת, שאנחנו יכולים להיות קצת יותר ילדותיים. אגב, בעיניי, אני חושבת שהציניות, אם אפשר באמת להדק אותה באיזשהו מקום מבוקר, או בבן דוד של ההומור, בתוך אווירה משפחתית, זה משחק. זה משחק נורא נחמד. כאילו, אם אפשר לעשות לה, את יודעת, אפילו לדבר אותה כאיזשהו משהו של כאילו… כיף פה.

ד"ר קורח: כן. מצחיק פה.

עינת: יש לנו, יש פה איזושהי שפה שהיא שלנו, שאם היה נכנס מישהו, שאגב בשלבים מוקדמים אנחנו צריכים להגיד זה – נגיד כשסבא וסבתא נכנסים, אז וואו, כאילו, אני לא אגיד לך את זה. מתוך זה אני גם משדרת שאני ממש מתפללת שהיא לא תגיד לי את מה שאני מפרגנת לה להגיד לי.

ד"ר קורח: כן.

עינת: אז… איפה הייתי? אה, במשולש. נראה לי הסברתי את כל הצלעות.

ד"ר קורח: כן.

עינת: קיבלת תשובה לגבי עלמה? אני חושבת שמה שהיא הכי הייתה רוצה, לא כילדה, ומפה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ואז לעשות לזה הינדוס לאחור לילדים, אבל אם היא לא הייתה ילדה, אני חושבת שהיא הכי הייתה רוצה לשמוע, "וואו, כאילו, אני הכי I get it. זה קורה לי גם". זה אחד. שתיים, זה "באמת אני יכולה להבין מאיפה זה בא, כאילו… אבל תני לי רגע להבין מנקודת המבט שלך - האם זה רק המתיקות הזאת שלה? האם זה רק זה שכאילו היא פותחת את הבוקר בכזה חיוך וכל יום היא רוצה להיות חברה של כולם, וכאילו את לא תמיד קמה בבוקר… כאילו, זה לא תמיד בא לך?" כאילו… באמת לאפשר לדבר הזה לצאת. שלוש, "האם את חושבת שזה פוגע בה או שהיא מרגשה את זה?" שזאת תמיד שאלה שאני אוהבת לשאול, כי היא תמיד מכניסה, את יודעת את המכנה המשותף האמפתי שכולנו מסכימים עליו, אוקיי?

ד"ר קורח: ברור.

עינת: וארבע, "האם היית רוצה לא להרגיש ככה?" וגם פה הייתי שואלת אותה למה. למה בעצם לא היית רוצה להרגיש ככה. וכאן, הייתי רוצה לתת לה לגיטימציה להרגיש ככה, והייתי רצה להגיד לה שככל שהיא תגדל אז זה לא יגלוש לה. היא לא תצביע כבר על המצח, אבל עדיין היא תוכל להחנות את הרכב שלה ליד הבית שלך, שתמזגו כוס תה ותטבלו, כאילו, ביסקוויט עם שוקולד, והיא תוכל לספר לך על זה.

ד"ר קורח: צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק. באמת זאת הייתה שיחה כזאת…

עינת: איזה מתנה זה השיחות האלה?

ד"ר קורח: לא זה לגמרי מתנה. את יודעת, ואז את קמה בבוקר שאחרי ואת… וכל השיחה הלכה לפח [צוחקת]

עינת: כל הסופלה צונח.

ד"ר קורח: מה זה צונח? מה זה צונח? בסדר, נו. אבל לפחות את יודעת שיש את הפיצ'ר, שיש את האפליקציה.

עינת: זה נורא מגניב.

ד"ר קורח: זה נורא מגניב, וזה נורא חשוב.

עינת: אז סגרנו את השבוע עם חוש הומור, כאילו, זה באמת שבוע מכונן.

ד"ר קורח: נכון.

עינת: ציניות, שאגב, זה נורא מגניב לנסות להסביר לילד שעוד לא התפתחה אצלו הציניות, את הציניות במילים.

ד"ר קורח: מה זה?

עינת: לא מה זה ציניות, את מה שכרגע אח שלו אמר, זה... [צוחקת]

ד"ר קורח: כן, נכון.

עינת: שזה כשלעצמו ממש מצחיק, וגם שם בתוך ההסבר הזה אפשר להכניס את ה… את יודעת, את הפרדוקס הזה, שזה לא תמיד מובן. שזה הרבה פעמים חלק מאיזשהו מועדון סודי של אינטימיות.

ד"ר קורח: לגמרי, לגמרי.

עינת: וזה קצת לשים את הציניות בתוך קטגוריה, שאומרת לו בראש שלו "אוקיי, אני אבדוק את זה" מעין כזה, "יצאנו לבדוק".

ד"ר קורח: בשורה התחתונה, לצאת על אורי או לא לצאת על אורי?

עינת: חד משמעית לא.

ד"ר קורח: לא?

עינת: חד משמעית לא.

ד"ר קורח: גם אם זה קצת מקבל טוויסט…

עינת: כן, אז את יכולה להגיד כשזה מקבל טוויסט, "הופ הופ הופ", כאילו…

ד"ר קורח: בוא נירגע.

עינת: לא "בוא נירגע", אני לא אומרת לו מה לעשות, אני אומרת לו "זה השלב שבו כרגע אני מתחילה להיפגע", אז מסובבת את הגב, או שמחליפים כיסא, או ש… מה אתה אומר? זה לא "בוא אתה תירגע", כי כולנו יודעים מה זה עושה לאנשים, אלא זה איך אנחנו מכווננים את הדבר הזה למקום אחר. אבל זה לא ממקום של של "תיזהר" או "בוא נדבר על איפה זה יכול להכות בך בקטע רע", כי זה יכה בו בקטע רע,

ד"ר קורח: אוקיי.

עינת: אגב, בדיוק כמו שאת מדברת על הילה של לפני עשור, ועל… כאילו, אנחנו משתנים [הילה מתייפחת בדרמטיות מעושה]

עינת: את מתגעגעת אליה?

ד"ר קורח: לא, לא.

עינת: לא, אה?

ד"ר קורח: לא.

עינת: איזה מגניב זה

ד"ר קורח: לא, כאילו, אני סבבה עם…

עינת: לא, זה מגניב הלא להתגעגע. כן.

ד"ר קורח: ואם אפשר היה רק להשאיר גם את המצח כמו שהוא היה, בלי ה… זה, ואת ה… כל הדברים במקומם.

עינת: נה…

ד"ר קורח: נו, מילא. יאללה ביי.

עינת: ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

留言


bottom of page