top of page

אמא אבא. עינת נתן ויובל נתן - פרק 167 - משבר אמון

פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן. הווטסאפ שלנו לתגובות ושאלות - 050-7499574.

פלייליסט שירי הסיום שלנו בספוטיפיי, עכשיו עם ג'יילו: spoti.fi/3ceYTrL


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/12/2023.

יובל: ברוכה הבאה לפרק 167

עינת: מה אתה אומר!

יובל: הרבה זמן לא היינו פה.

עינת: מי אנחנו בכלל.

יובל: אה… את רוצה רענון קל? למאזינים שלא מכירים?

עינת: כן.

יובל: נו, אז מי את?

עינת: אני עינת. (צוחקת)

יובל: מה… לצורך מה התכנסנו?

עינת: אה… לא… אנחנו משוחחים פעם בכמה זמן, אתה ואני,

יובל: על איזה נושא?

עינת: על הילדים שלנו והחיים הדפוקים שלנו.

יובל: בדיוק. אז אני חושב שזה בסדר. את בסדר.

עינת: אז יאללה, מגניב.

עינת: להתחיל?

עינת: כן.

יובל: תן לנו את זה.

(מוזיקת פתיחה קצבית)

יובל: פודקאסט. אמא אבא. אה… באמת לא היינו פה הרבה זמן. בדיוק שמעתי היום אה…

עינת: מה? למה לא היינו?

יובל: זהו, אני מנסה להיזכר. אבל אני לא כל כך נזכר ושמעתי היום פוד…

עינת: אני חושבת שהייתה איזה אווירת…

יובל: אווירת סוף העולם, נשרף הים?

עינת: הרוח שיצאה מהמפרשים, או לא יודעת… כאילו.

יובל: אבל האווירה הזו עדיין קיימת ועובדה שאנחנו פה.

עינת: כן, כי הגזמנו. זה היה לא נעים.

יובל: לא יודע, בדיוק שמעתי היום פודקאסט של נדב פרי,

עינת: כן.

יובל: שזה פודקאסט פוליטי בכלל, וזה. שהוא לקח את המלחמה דווקא למקום אחר. הוא מאוד פעלתני. הוא מייצר שלושה פרקים בשבוע.

עינת: (המהום מחשבה)

יובל: אמרתי, בוא'נה הוא הבין משהו, כאילו. הוא ניצל את המומנטום,

עינת: כן…

יובל: ועלה על הגל.

עינת: בזמן שהוא מייצר אנחנו אוכלים. (צוחקת)

יובל: כן, אבל הוא… בסדר, גם משהו. אה… זהו אז אנחנו פה, לטובת ההיסטוריה מי שישמע את זה עוד שנה או חצי שנה, אנחנו…

עינת: נקווה ש… ישמע.

יובל: פרק אחרון… כן. אנחנו בפרק האחרון של 2023. אה… התחושה היא…

עינת: וואלה, אז אנחנו צריכים איזה ארשת חגיגיות.

יובל: זה סיכום שנה.

עינת: תן, תן לי להזדקף. כן.

יובל: אז לא סתם… סתם באת עם השמלת ערב?

עינת: חה חה.

יובל: אממ… אבל עדיין כולנו בתחושה של… עוד לא קמנו מהשבעה, נכון? זה מין תחושה של…

עינת: הא… אני בכלל לא… קמתי , לא יודעת מְהַ… אני אודיע לך.

יובל: תודיעי לי. אז… טוב. אז אני רוצה שבכל זאת אנחנו ננסה לעשות פרק…

עינת: חד משמעית, אנחנו גם לא…

יובל: … רגיל.

עינת: … לרגע אנשים לא יחשבו שבאנו להוריד,

יובל: ממש לא. באנו להרים.

עינת: ויסגרו את הפרק ויעבירו למשהו אחר.

יובל: הפוך.

עינת: לא, כדאי לכם.

יובל: בדיוק. אז הוואטסאפ שלנו אם יש לכם שאלות, תהיות או תגובות, או סיפורים מרגשים מחייכם המרתקים 050-7499574.

עינת: (צוחקת)

יובל: אממ… והאמת שיש לי שאלה שאני רוצה שתפתח לנו את הדיון, שהגיעה בוואטסאפ, אבל לפני כן…

עינת: פעם היית שואל שאלות משל עצמך.

יובל: אני שואל שאלות משל עצמי תוך כדי, אבל אנחנו…

עינת: לא, אבל אתה מבין…

יובל: אני עומד מול הצֵבֵר…

עינת: יותר קל לך אבל,

יובל: … הגדול של השאלות…

עינת: … להתרחק ולשאול שאלות של אחרים?

יובל: אני חושב שזה יותר מעניין גם את הציבור. אני חושב שאתה…

עינת: אני לא בטוחה.

יובל: ככל שאתה תקוע ב…

עינת: לא, בסדר...

יובל: … בעצמך ובילדים שלך…

עינת: לא באנו לספר… הרי בסוף המנגנונים הם אותם… אותם מנגנונים.

יובל: בדיוק, אז הכל קשור והכל מתחבר.

עינת: אוקיי, בסדר.

יובל: אבל לפני כן, רציתי לשאול אותך אם את זוכרת למה את מתרגשת עכשיו? לקראת ה-14 לינואר?

עינת: כי אני פותחת קבוצת הורים בזום!

יובל: נכון.

עינת: כן.

יובל: שקוראים לה…

עינת: זה הזמן… איך קוראים לה?

יובל: ההורה…

עינת: יש לה שם?

יובל: כן, "ההורה שאני רוצה להיות".

עינת: "ההורה שאני רוצה להיות". בבקשה. איזה מזל שמישהו ממתג פה את העניינים.

יובל: אז תספרי, תספרי קצת למי שמעוניין.

עינת: האמת היא שזה היה חלום שלי כבר הרבה זמן, רק אתה יודע. כי בעיקר כל מי שמכיר אותי קצת זמן, או הרבה זמן, יודע שאני לא יודעת לקצר דברים, ואני אוהבת להתעמק. ולכן, כאילו, החלום היה לייצר איזושהי חבילה ש… שתנעץ באמת את הסיכות ב… ב… כמו שעושים אקופנ… קו… אקופנטורה? (מגמגמת)

יובל: כן.

עינת: כן?

יובל: אקופונקטורה.

עינת: בנקודות הכאב.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אה…

יובל: מדובר על…

עינת: על גיל הרך,

יובל: הגיל הרך.

עינת: כמובן, כמובן.

יובל: עד גיל תשע.

עינת: שהגיל הרך זה בעצם תשתיות ל… ל… לכל המפגשים הפחות נעימים שנפגוש בגיל ההתבגרות. אבל… אבל זה עומד בפני עצמו, וזה…

יובל: אז "ההורה שאני רוצה להיות", זה סדרה, מפגשי זום, 10 מפגשים.

עינת: כן.

יובל: כל יום ראשון בערב,

עינת: כן, כן.

יובל: מי שלא יכול להגיע ללייב, מפספס, מקבל הקלטה.

עינת: מקבל הקלטה. תוכן ממוקד, שיעורי בית, שלא…

יובל: שאלות ותשובות.

עינת: לא יגידו, הלכתי לראות אנשים אחרים מתעמלים ואין לי שרירים.

יובל: כן.

עינת: זה לא כזה.

יובל: ברור.

עינת: זה… מי ש… שיבואו ו…ואולי נגדל קצת שרירים, הורים.

יובל: אז יש פה לינק לכל הדברים שלך ב…

עינת: אה כן? זה אפשר כזה?

יובל: … בזה של הפרק.

עינת: וואו,

יובל: ויהיה גם בסושיאל שלך, מי שמחפש באינסטגרם או בפייסבוק ימצא שם גם את הלינק.

עינת: כן, ותפיצו. אם יש לכם נגיד שכנה או חברה שאתם אומרים, וואו היא ממש אין לה גבולות, או היא ממש יש לה יותר מדי, או…

יובל: כן. אז אלה אזורי הגיל הרך. אני רוצה לשאול אותך שאלה דווקא מכיוון גיל ההתבגרות,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: אבל לדעתי היא רלוונטית גם להרבה הורים לגיל הרך, כי זה סוג של…

עינת: אתה יודע שאפשר לקחת כל שאלה על גיל ההתבגרות ולעשות rewind, כמו שאפשר לקחת כל…

יובל: אל תגלי את כל הטריקים.

עינת: לא,

יובל: אל תגלי את הטריקים של הקוסמים.

עינת: (צוחקת)

יובל: אין לך, אה… זה… את לא חתומה על איזו אמנה?

עינת: פה אני לא חתומה.

יובל: הבנתי. טוב אה… אז ככה.

עינת: כן.

יובל: כאמור, באמת המון המון שאלות שמגיעות לוואטסאפ שלנו, אנחנו יכולים להתייחס לכולם כמובן, אבל…

עינת: אבל קוראים את כולם.

יובל: קוראים את כולם, ומדי פעם דגים מתוכם את הדברים שיכולים להיות רלוונטיים. אז ככה. השאלה היא כזאת, אממ…: "הי אני נעמה. קוראת, מאזינה, מיישמת. לפחות משתדלת. יש לי מתבגר בן 16, ילד מהמם, חכם, רגיש, וכן אני מודה, יש לו נקודה חמה ורגישה אצלי בלב. מתקשה להתמודד עם חוסר המוטיבציה שלו ללימודים. יודעת שלא יכולה ללמוד במקומו ולעבור במקומו את התיכון. יודעת שזו אחריות שלו. בכל זאת מתקשה למצוא את השקט בין לתת לו 100% את ההחלטה מה לעשות עם הלימודים…"

עינת: (המהום מחויך)

יובל: "… ולשאת בתוצאות ובין להציב גבולות ולדרוש. לילד יכולות גבוהות מאוד וגם מכוון גבוה, אך לא עושה את המאמץ הנדרש. שלא לדבר על המשוב והודעות המורים…."

עינת: (המהום הקשבה)

יובל: "... אתמול זה כבר גלש… גלש למשבר אמון כאשר ביקש ללכת לחבר ללמוד ולהישאר לישון. מהר מאוד הבנתי שיש מעבר. שאלתי אותו והוא הודה שיש מסיבה וחשוב לו ללכת. בקשתי שנהיה כנים, לא פעם ראשונה, ואין צורך לסבן או לספר לי סיפורים. ההסכמה הייתה שאני מאפשרת ללכת בשלושה תנאים: מגיש את העבודה, לא הולך לישון בבוקר, ולמחרת נמצא בכל שעות הלימודים. אף תנאי מההסכם לא כובד."

עינת: (המהום הזדהות)

יובל: "... ממש כעסתי, בעיקר כי נפגעתי וחשתי ניצול של האמון שלי. העברתי לו את הכעס בנאום שלבטח לא היה מוצלח. איך ממשיכים מכאן? באמת שניסיתי את עניין האחריות אבל אני מרגישה שהוא מנוצל לא נכון."

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: "... אשמח לדעתך ולעצתך. בשורות טובות."

עינת: מדהים. שאלה המדהימה. אני חושבת שהיא מדהימה, אלף, כי היא משקפת המון דילמות שהם לא רק לימודים,

יובל: בדיוק.

עינת: אבל… אבל…

יובל: את מבינה למה בחרתי אותה?

עינת: כן. לגמרי. אה… אני אנסה לתת לה כותרת רחבה ותגיד לי אם אתה מסכים.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: כשלמישהו מההורים יש, אני אקרא לזה 'בטן רכה', או חשש, או משהו שמפעיל אותו או דאגה מאוד ספציפית, שהרבה פעמים נובעת אם אנחנו נכנסים רגע פנימה ושואלים את השאלות הנכונות, ממנגנון או זהה, משעתק את בית ילדותינו, או הפוך לבית ילדותינו.

יובל: כאילו, אלו המקומות שלוחצים.

עינת: בדרך כלל. בדרך כלל. הרבה פעמים מתחפשים לדברים אחרים, אבל זה כבר עניין לחדרי הטיפולים. בסדר?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אבל אני אני לוקחת… אני חושבת שאין הורה שאין לו בטן רכה. אמ… ו… ו…תמיד כשיש לנו בטן רכה, מישהו מהילדים במערך המשפחתי יבדוק אותה. זאת אומרת שלעולם…

יובל: הבטן הרכה פה היא עניין המוטיבציה שהיא מרגישה שאין לילד, שהיא לא מצליחה לגדל עבורו? או שהבטן הרכה היא השקר, הפגיעה?

עינת: לא. השקר והפגיעה זה כבר פרשנות שאנחנו ניתן לכל התנהגות שלא תספק לנו שקט סביב הבטן הרכה. זאת אומרת, שיש איזושהי בקשה מאוד אנושית ומובנת ואפילו שוברת לב של הורה לילדו סביב הבטן הרכה: 'בבקשה, רק את האזור הזה, תסגור לי את הפינה'. זאת אומרת, שבתיאוריה לא אכפת לי להיות ההורה שמתעסק כמו שכנה שלי, בדאגות החברתיות, כי שם אין לי בטן רכה. או ההורה שמתעסק בדאגה שכאילו הילד שלה לא עושה מספיק ספורט, או… אבל בלימודים? בב… בבקשה תסגור לי את הפינה. ובכל מקום שאנחנו…

יובל: 'תסגור לי את הפינה' בתרגום…

עינת: תוכיח לי שאני יכולה… אתה צריך לעשות משהו, אתה הילד, כדי שאני אוכל…

יובל: להרגיש טוב עם עצמי?

עינת: … להניח לזה.

יובל: להרגיש טוב עם עצמי?

עינת: להניח לזה. זה לא 'להרגיש טוב עם עצמי'. זה לא אגו. זה להניח לזה. זה לא סתם אחד ה-נושאים. משום שהיה מאוד קל להגיד, אתה יודע, יביא ציון תוכל… זה אפילו לא האגו. זה… זה אותו מקום שהוא לא פתור אצלנו. אה, ו… ואנחנו… אנחנו לא יודעים איך לעבוד סביבו, ולרוב, שם מתחיל כדור שלג. כי הילדים, אתה יודע, הם גלאי מתכות של הדבר הזה…

יובל: זאת אומרת, השאלה הזאת, אוקי, תכווני אותי ותראי אם אני הבנתי אותך נכון, ואם אני…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: … הבנתי את השואלת נכון. בעצם אותה שאלה כמו אמא אחרת שהיתה שואלת….

עינת: אכילה,

יובל: … למה הילדה שלי בת שמונה אוכלת…

עינת: למה היא אוכלת, כן.

יובל: למרות שהיא אמרה לי שהיא לא תאכל

עינת: לגמרי.

יובל: ואני גם אני נפגעת וכולי.

עינת: לגמרי. או, למה היא… יש לי עניין עם קניות, וזה… למה כל כך דחוף לה לקנות? או, יש לי עניין עם זה שיש לה מעט חברים,

יובל: אבל אז תגיד לך האמא,

עינת: … למה היא לא משתפת פעולה…

יובל: תגיד לך האימא, אוקיי,

עינת: … עם היום הולדת הגדול שעשיתי לה,

יובל: סבבה. אז תגיד לך האמא,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: אוקי, הבנתי אותך. אבל עדיין בסופו של דבר אכפת לי מהילד הזה.

עינת: לגמרי.

יובל: אני רוצה שהוא יצליח בלימודים,

עינת: אבל… אבל… אבל רגע לפני… לפני שאתה מכתיב פה את ה… את השורה התחתונה או את הצד של העורך…

יובל: לא את השורה התחתונה,

עינת: הלא מודע,

יובל: את ה… את הסקופ של הדיון.

עינת: אני רוצה רגע לפתוח את חלון המודעות.

יובל: אוקיי.

עינת: חלון המודעות יגיד בשלב הראשון, שיכולות להיות, תדמיין רגע, שתי… שתי אמהות שלשתיהן יש את אותו ילד בין 16. אוקיי? הילד בן ה- 16 הזה, אני עכשיו מדמיינת ילד אחר, כי אנחנו לא מכירים את הילד הזה. אבל שמענו את המוזיקה של הילד הזה באוזן. הילד הזה הוא מענטש. הוא ילד חכם, הוא גם לא אמר לה: 'תקשיבי. אני לא… אני… תעזבי אותי באמ'שלך, אני לא רוצה ללמוד'. הוא, מתוקף היותו מתבגר בן 16, הוא מתעניין יותר בדברים אחרים. אה, אני שומעת שזה חברים, אז בכלל נהדר. אני מניחה שהוא ילד שמח ומתפקד. אממ… ולילד הזה יש אמא מסוג א'. והאמא מסוג א' היא מאוד על הסיפור של התלמידאות של הילד. אוקי? בדיוק כמו שאמא אחרת הייתה סיפור… על הסיפור של ניקיון וסדר. זה כזה.

יובל: (המהום הבנה)

עינת: זה דברים שיושבים בתוכנו מפעם. עכשיו, אותו ילד…

יובל: שיש להם תמיד הסבר הגיוני, אגב.

עינת: לגמרי.

יובל: תמיד יש הסבר הגיוני. אני…

עינת: לגמרי. הוא פשוט לא מקדם את השגת המטרה. אני תכף אגיע למטרה.

יובל: אוקי.

עינת: אבל אותו ילד, יש לו עכשיו אימא מסוג ב'. האמא מסוג ב' יש לה עניין בכלל עם הילדה שלה, עם אכילה או עם משהו אחר. אותו ילד. היא מסתכלת על הפסיפס המרהיב הזה בן ה-16 שלה, שיש לה איתו יחסים טובים, ושהוא מצחיק, ושהוא…בסדר… הוא בסדר בלימודים. הוא לא… היא גם מכירה אחד או שניים מ… מהאנשים הכי חכמים שנמצאים בקרבתה, שהיא יודעת להגיד שבגיל ההתבגרות הם הבריזו, יצאו מדי פעם מהחלון, אמרו שהכינו שיעורים ולא הכינו שיעורים, אמרו שהגישו… לא נגד אף אחד. רואה את זה כהוליזם, כחלק מהמערכת הזאת שקוראים לה מתבגר שרוצה למצוא את דרכו, להגדיר זהות, לבדוק את הסיפור הזה של 'עד כמה אני יכול לא לעשות ועדיין להצליח', מוכן גם לשלם את המחיר של…

יובל: אגב, אני מוכרח להגיד…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: … בהערת אגב, ה…התחושה של להיות בן 16,

עינת: (המהום מחוייך)

יובל: ולקלוט שיש לך הרבה יותר כוח בידיים ממה שדמיינת אי פעם,

עינת: וואו.

יובל: ואתה יכול, נגיד, לא לבוא לבית ספר,

עינת: משכרת.

יובל: או לא ללמוד מבחן.

עינת: כן. זה שיכרון ממש.

יובל: זה… זה פשוט,

עינת: זה וואו.

יובל: זה… כן. אני זוכר את זה עד היום…

עינת: ו…

יובל: יש לי צמרמורת.

עינת: לגמרי. ואני אגיד את זה מהצד השני. עוד לא נולד המתבגר שהצליח ללמוד מניסיון חייו של ההורה שלו. או מנאום כזה או אחר. אז אמא ב' אין לעניין עם זה. אוקי? וכשאני אומרת 'אין לה עניין עם זה', זה לא: 'תעשה מה שאתה רוצה בלימודים אני לא אכפת לי'. אלא, היא מתעניינת, כמובן. היא סקרנית לגבי מנגנוני המוטיבציה שלו, לגבי המקצועות שחשובים לו יותר, חשובים לו פחות, איפה הוא רוצה לראות את עצמו עושה 5 יחידות ומקבל ציון מאוד גבוה, איפה פחות אכפת לו. אתה יודע. כזה. עכשיו. אנשים מחכים על הקצה של הכסא שאני אגיד שבאמא ב', זו שמשחררת, אצלה גדל ילד שיצטיין בהכל. ממש לא. פשוט המחיר שאמא א' משלמת ביחסים, בקרבה , אגב זה לא רק האמא זה גם הילד, בהסתרה, במנגנונים… שכרגע הנה אני מגיעה לשלב של הפגיעה באמון.

יובל: (המהום האזנה)

עינת: היא תפרש אותם כפגיעה באמון. אבל הוא, אם היא הייתה פותחת את 'יומנו היקר' אז היא… היא הייתה קוראת בין השורות דווקא את החוסר רצון שלו לאכזב אותה, את המקום הטוב שממנו נולד השקר, את הכוונה ללמוד. או את הרצון להיות הילד שקם בבוקר ועומד בהסכם…

יובל: כן, אבל עדיין, תני לי רגע…

עינת: את כל הדבר הזה שמתפרק.

יובל: … לייצג, תני לי רגע לייצג אותה ובטח עוד הרבה הורים אחרים שיגידו, אוקיי, נכון, אולי זה בטן הרכה אולי יש פה אקסטרה פגיעה, אבל בסופו של דבר פחות מעניין אותי מה ולמה וזה. מעניין אותי שהוא ילמד כמו שצריך ולא ישקר.

עינת: הוא לא, אבל… אבל, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כי אין הורה ש… שמצליח לגדל את הילד שיעשה משימה כזאת, זה לא להרים את המגבת מהרצפה, משימה כזו מתמשכת, לאורך זמן, בשביל ההורה.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: תקשיב כמה זה סותר את כל גיל ההתבגרות. בשבילך, אמא יקרה, למה? כי זה חשוב לך כי יש לך עניינים לא פתורים, כי את חושבת שבתסריט מסוים זה מה שיכריע בין העתיד המזהיר שלי לבין זה שאני אהיה הומלס? כל המנגנונים של גיל ההתבגרות באים רגע לנגח, אתה יודע, כל דעה שלנו, משהו שאנחנו מייצגים אה…

יובל: זאת אומרת שבאיזשהו אופן, בהנחה שהילד הזה באמת הוא לא יהיה הומלס, כי הוא נשמע ילד תותח, עצם זה שהוא חש שזה כואב לה, והיא מנדנדת לו ספציפית על הסיפור הזה של הלימודים, זה רק הופך את הלימודים ל… לנושא יותר נפיץ, ושפחות בא לו לשתף איתו פעולה.

עינת: זה… זה… זה לא מהצד שלו בכלל. זה נהיה עניין. זה. נהיה. עניין. עכשיו זה נהיה עניין כי מי שמנהל את העניין מתקשה… כאילו (מגמגמת) יש כאן את ה… את ה… את המשפט הקלאסי של הורים למתבגרים, שהם אומרים כאילו: אנחנו נשחרר לכם את העצמאות אם אתם תראו לנו שאתם אחראים. והמתבגרים מצדם אומרים: אנחנו את העצמאות ניקח, אוקיי? אם תרצו או לא. כדאי לכם שזה יהיה בתיאום, כי אז…

יובל: ואת האחריות בוא נגדיר מחדש.

עינת: יהיה… יהיה נחמד.

יובל: כן.

עינת: האחריות… תנו לנו ללמוד רגע. עכשיו, תגיד האמא, וגם אני מייצגת אותה: אני לא מוכנה שהילד שלי בן ה- 16 יהיה ניסוי מדעי, שבו אני משחררת את הדבר הזה, והוא צריך לעשות אקסטרני או השלמת בגרות בגיל…

יובל: הוא ידרדר לו מחמש יחידות לארבע יחידות, שלוש יחידות.

עינת: אוקיי.

יובל: פתאום לא יביא את הציונים שצריך…

עינת: אז דבר ראשון אני רוצה… אני רוצה רגע להרגיע. את כל ההורים שהסיפור שלהם עם הלימודים הוא… הוא כואב. אין ילד שמגיע מבית שבו היחסים הם טובים, הלימודים הם דבר חשוב להורים, וכשאני אומרת 'חשוב להורים' זה לא מהעמדה הגבוהה עם היד המתנפנפת, אלא מהעמדה באמת של… של התרגשות רבה מ… לא הישגים אבל ממאמץ, מסקרנות, או מדיונים אקדמיים, או מקריאה ספרים, או מ… אתה יודע לימודים זה הרבה מעבר לסיפור הזה של בית הספר ואיך אתה מתפקד בו. אממ.. אז אין הורה לילד שכשיהיו יחסים קרובים, אוקיי? וכשאני אומרת 'יחסים קרובים' זה נגיד, משבר אמון כזה, זה דבר שהוא פאנצ'ר.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: ומי שצריך ללכת לתקן את הפנצ'ר זה ההורה. לא הילד. עכשיו, פה בדרך כלל נפער איזשהו פער כי אנחנו מתבלבלים כהורים. אנחנו מתייחסים אליהם כאל אנשים שווים. והם לא שווים. יש פה היררכיה מאוד ברורה. וההיררכיה לתקן פנצ'רים היא עלינו. וכשאנחנו מגדירים 'משבר אמון', אבל אנחנו עשינו הכל כדי לדחוף את ה… את הפציינט למשבר האמון, זה כמו להשאיר ילד קטן עם הבטחה שאם אני נותן לו היום שני קרמבו אז מחר הוא לא יבקש בכלל. אבל ברור לי שהוא יבקש, נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: כי מחר זה עוד שנה מבחינתו. אם כשהוא יבקש מחר, אני אגיד: 'אתה בגדת בי', או 'זה משבר אמון', אז… אז אנחנו אנחנו בבעיה. כי אז אני מתייחס כמבוגר למשבר האמון ממש כמו שהייתי מתייחסת לבעלי שהיה בוגד בי. 'זה יהיה מאוד קשה לשקם…'

יובל: זה הכרזת מלחמה.

עינת: '… אתה תצטרך להוכיח, אתה תצטרך לעבוד מאוד קשה, אתה תצטרך לזחול על ארבע'. עוד לא קם המתבגר, אוקיי? שאתה תכאיב לו ככה…

יובל: שיביא פרחים הביתה. כן.

עינת: … והוא יעבוד עכשיו שנתיים בלהוכיח שהוא טעה. זה לא… זה לא עובד ככה פשוט.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: פיזיולוגית, פסיכולוגית, נוירולוגית, לא משנה. זה לא עובד. אז הדבר הזה בסוף חוזר חזרה אלינו. כשאני מדברת על כלי שהוא לא אפקטיבי, אני מדברת על זה שלא הומצאה השיטה להכריח בן אדם לרצות משהו. עוד לא המוצאה השיטה לשנות בן אדם אחר בלי לזוז בעמדה שלנו, או לעשות איזשהו שינוי במרחב, שיזמין גם אותו לבחירתו, ירצה-ירצה, לא ירצה-לא ירצה, לעשות את השינוי. מה כן אפשר? ו… ו… ושם יש בעיני חוזה שאסור לוותר עליו מול מתבגרים. תראה, אני יכולה להצביע על הטעויות ב… ב… בסיפור.

יובל: שניה רגע אני רוצה רק לחדד רגע, בחוזה…

עינת: כן.

יובל: אני רוצה לדעת אם אני מבין נכון. בחוזה קודם כל, סעיף 1.1 אומר שהוא לא עושה זה בשבילי כהורה, הוא עושה זה בשביל עצמו. זה צריך להיות הסעיף מספר אחד.

עינת: כן. אבל אני גם לא רוצה שהמתבגר הזה ישמע אלפיים פעמים את המשפט הזה. אתה מבין?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אני רוצה שהוא ירגיש את המשפט הזה. ואני יכולה לתת לו להרגיש את המשפט הזה בכל פעם שהוא כן משקיע במשהו. וזה לא צריך להיות על לימודים. אבל שם, מה אנחנו עושים? אנחנו ישר לוקחים: 'אם רק היית משקיע בלימודים כמו שאתה משקיע בחברים, אם רק היית משקיע בזה כמו שאתה משקיע בתנועה…' יותר מזה אנחנו אומרים: 'אם אתה לא תשקיע בלימודים אני אקח לך את התנועה, אני אקח לך את החברים, אני אקח לך את…' אני משתמשת…

יובל: את מעמידה את זה מול זה.

עינת: … בדבר… ו… ו…וזה הפוך. זאת אומרת שהמנגנון הוא הפוך. עכשיו, אני חייבת רגע לתת פה קונטקסט לשנים של תרבות של… של… של הורים וילדים ש… שאמור להקל. תראה. אנחנו, שזה הדור של… אנחנו קצת יותר מבוגרים, אבל הדור שמגדל עכשיו מתבגרים הוא דור שגדל אצל הורים ביהביוריסטיים. מה זה אומר? זה אומר שרוב הבתים או ההורים למתבגרים שאתה תפגוש, גדלו, ינקו, ספגו, שחו במרינדה שרואה את ההתנהגות, לא את הסיבה להתנהגות, ומטפלת בהתנהגות, מה שנקרא 'מקל גזר', ומפרשת את ההתנהגות בלי להתייחס לשום גורם, סיבה… אפילו סיפור התפתחותי…

יובל: (המהום הבנה)

עינת: … שיושב מתחתיה. זאת אומרת, שאתה תתנהג לא יפה אני אכאיב לך, ולהכאיב זה לא רק להרים את היד, אתה יודע. זה אני אקח לך משהו שחשוב, אני אנתק את עצמי, אני… להשתמש בספרציה, ב'אני לא מדברת איתך' ב'זה קוראים משבר אמון! אתה איבדת אותי. אתה לבד על הקרחון'. זה בעצם השגיאה הכי נפוצה שיש לה מחיר הכי יקר בגיל ההתבגרות. למה? כי בניגוד לגיל הרך, שבו אנחנו נראה את הילד… בגיל הרך זה עוד עובד. אנחנו נראה את הילד אומר: 'בבקשה אל תכעסי עלי אמא'. (קול מתחנן)

יובל: כן, זה עוד אפקטיבי.

עינת: בגיל ההתבגרות דחפנו אותו לזרועות המשפחה האלטרנטיבית שהיא החבר'ה. ואף הורה לא מעוניין שהחבר'ה יגדלו את הילד שלו, עם המוח לא מפותח. אז אנחנו צריכים, רגע, להבין. אחד, שהזרעים שנטמנו בנו, וכאן צריך המון המון חמלה לטייסים האוטומטיים שלנו. הם לא סתם נמצאים שם. הם נמצאים שם כי מי שגידל אותנו… ואני מכירה את המנגנונים שאומרים: 'גדלנו בסדר גמור', אוקיי? סבבה. (מגחכת) אתה יודע. היום נכנס המדע, באמיתי כאילו, נכנס תחום מדעי המוח ואומר לנו, ספציפית רגע, לגבי השאלה הזו איך הכי נכון לגדל את הילד שסקרנותו האקדמית לא תיפגע. אגב, לא חשוב, זה… זה רגע שולח המון חיצים גם למערכת החינוך שלא יודעת לטפל בסקרנות של מתבגרים. אבל אני חושבת שאנחנו צריכים רגע לקחת אוויר ו… ו… רגע,

יובל: שניה, אני רוצה אבל להעיר הערה…

עינת: וזו צפירת הרגעה.

יובל: אוקיי.

עינת: זו צפירת הרגעה. כי זה לא שהאמא הזאת עכשיו צריכה לבחור בין השיטה הנוקשה של פעם, מה שנקרא… פעם לא היית… לא היו אופציות. פעם גם בבית ספר היו מרביצים בסרגל על האצבעות. לומדים, זה מה שעושים. בין זה לבין ילדי הפרחים שעוד שניה מדרדרים לכלום ושום דבר, ו… להפך. השיטה של הסרגל היא זו שדוחפת את המתבגרים שלנו לשים x עלינו בעוד הרבה מאוד מקומות. כי מה המתבגר אומר לעצמו? אם גם ככה, לא משנה מה אני אעשה, אני לא אעמוד בסטנדרטים שלה, למה? כי אני… כי… אין לי את זה. אני לא קם בבוקר רק כדי לסמן ויאים בכל המשבצות של מה שהיא חושבת שאני צריך לעשות: להגיש את העבודה, להשיג את ההישג… ורק אז אני אצא לבלות. זה לא עובד אצלי ככה.

יובל: כן, אבל אני חייב להגיד, לתת לך כן איזה כוכבית ש…

עינת: (המהום האזנה)

יובל: בתחושה שלי יכול להיות שיש משהו ב… בהורות המודרנית כביכול, שאומרת בואו נעודד את סקרנותו האקדמית, שהוא גם בעייתי. כי, כי…

עינת: לא, אני… מה זה… מה זה אומר?

יובל: ליד סקרנותו האקדמית,

עינת: כן,

יובל: צריכה להיות גם איזושהי מחויבות שהיא לגמרי הגיונית, אה… לדרוש אותה בגיל 16,

עינת: שהיא מה?

יובל: שאומרת, יש דברים שצריך לעשות, כאילו. יש דברים שצריך לעשות.

עינת: ברור!

יובל: ואני עושה את הדבר הזה כי…

עינת: ברור.

יובל: … לא כי רגע בא לי,

עינת: חד משמעית.

יובל: או כי סקרנותי האקדמית…

עינת: אני מסכימה.

יובל: גם אם אני לא אוהב מתמטיקה, אני חייב…

עינת: ברור.

יובל: … לעשות לפחות את הכמה יחידות האלה…

עינת: ברור.

יובל: … ולהוציא ציון טוב.

עינת: אבל האם אתה מבין שהילד הזה, בהנחה שהוא קם ברוב הבקרים, שם את הילקוט, הולך לבית ספר, אוקיי?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: מגיש חלק מה- assignments שלו, מ… מ…מביא תעודה שהיא לא כולה שליליים, אני רגע מייצגת אותו, הוא לגמרי, לגמרי מוכיח שהוא עושה את 'הלא נעים'. מה שנקרא 'הוא תרם במשרד'. עכשיו, זה שהיא מייצגת את ה… מה שנקרא…

יובל: המערכת.

עינת: עזוב את המערכת. גם כשבן אדם מבוגר חוזר מהעבודה שלו, הביתה, במקום הבטוח. האם הוא רוצה לפגוש מישהו שיודע בדיוק באיזה משימות יומיות הוא עמד, למי הוא יחזיר מייל, למי הוא לא יחזיר מייל, מה… כמה הוא ישב על המצגת שהוא היה אמור לעשות לשותפים, כמה הוא היה יכול להשקיע יותר, נבדק ה…

יובל: בימינו זה לא היה, כי ההורים לא ידעו שום דבר.

עינת: ב… לא רק זה. גם בתקופתינו הורים לא הביאו עבודה הביתה… לא חשוב. אבל, אתה… אתה יודע… עכשיו, בגיל הרך באיזה שהוא מקום בסינרגיה בין ילד להורה, ברמה התפתחותית, אתה… אתה עוד יכול לעשות את זה כהורה. לא חשוב, זה טעות באותה מידה, כי הגיל הרך זה הגיל להכין את עצמך כהורה לתרגל במקומות פחות כואבים את… את אותו שחרור שהוא אף פעם לא יהיה שחרור עד הסוף. הוא לא יהיה שחרור עד הסוף. הוא לא יהיה: 'אה לאמא שלי לא אכפת מתי אני חוזר'. כי בסוף גם, הנה אני אומרת, המתבגרים כן רוצים, הם לא יגידו את זה, הם רוצים שאנחנו נושיב אותם, נגיד, לשיחה אחרי חודשיים של זיוף ונגיד: 'אתה יודע, זה לא שאני לא סומכת עליך. וזה לא שאני לא משחררת ו/או יודעת שזה לא שלי, וזה לא שאני מתרשמת מזה שקיבלתי 15 שיחות או אימיילים מהמורה שלך וזה… אני כן מרגישה שמשהו אצלך, כאילו, נהיה הרבה פחות… הרבה פחות מפוקס על הסיפור של הלימודים. אז בוא נדבר על זה. אוקי? ותספר לי מה קורה. כי אני יודעת שאכפת לך. כי אני יודעת שאתה רוצה להיות הילד שזה הולך לו יותר בקלות, או… ל… בוא… בוא ננסה להגדיר. אני איתך.'

יובל: בשביל זה היא צריכה לצאת מהפוזיציה של אני מולך.

עינת: בשביל שתוכל לנהל, להתנהל השיחה הזאת, ההורה חייב לעשות מעבר למקום אחר. עכשיו, יש הרבה מקומות אחרים. אני רק לא מוכנה שהוא יהיה מול הילד כמייצג המערכת וכזה שיגדיר 'משבר אמון' במקום שבו הוא דחף. הוא ביקש את המשבר אמון. הוא ביקש את המשבר אמון.

יובל: למה? בעיניים… בעיניים של ההו… של האמא הזו,

עינת: תראה, כשילד אומר…

יובל: ו…שניה רגע, שניה. שניה. שניה.

עינת: אם אני אגיד לה,

יובל: כן.

עינת: שאני רוצה ללכת לחברים שלי באמצע השבוע,

יובל: (המהום האזנה)

עינת: לעשות כיף, היא תגיד 'לא'.

יובל: היא אמרה 'כן'!

עינת: לא, אבל היא תגיד 'לא'. מתי אמרה 'כן'? כשהוא אמר שהוא הולך ללמוד. רגע. היא תגיד 'לא'. אז אני, לא כי אני… לא כי אפשר לסמוך עליי. כי אני רוצה גם אותי, אני רוצה גם לבחור בי, ואני רוצה גם לבחור בה. זה… אני…אני הפנמתי כל מה שהכניסה לי למיכל במהלך 16 שנים. אני יכול לנאום לכם בעיניים עצומות, מה חשוב לה ומה לא חשוב לה. ומה חשוב אצלנו בבית. וככל שהיחסים יהיו קרובים יותר, ככה אני פחות ארצה להתרחק מהעץ הזה. אוקיי? אבל, מגיע גיל שבו הוא אומר: 'רגע. אולי לי יש משבר אמון איתך? אולי את לא מספיק רואה כמה, כרגע, חשוב לי הדבר הזה. את לא מוכנה לייצר שום גמישות, כי זה כואב לך, כי זה קשה לך, כי את מפחדת שאת תשחררי, כי 800 אלף דברים, שאני כבר לא יכול לשמוע את הנאומים שלך. ועזבי, גם כשאת לא נואמת אז אני רואה את הגבות שלך ואת הנשימות שלך ואת המבטים שלך ואת השיחות שבינך לבין אבא, ואת הניסיון שלך לשחרר את זה בשנה שעברה, והנה זה לא עובד, אז אני אנסה את זה עוד פעם… את…'. הוא כבר יש לו… הוא צופה באירוע הזה שקוראים לו 'אמא והלימודים', 16 שנה. הוא יודע. אז הוא אומר: 'אני אגיד שאני הולך ללמוד. אני גם רוצה ללמוד. רוצה ללמוד. אנחנו נשב חצי שעה. אני אגיד לו, אחי אתם… בוא… בוא נעשה את החזרה הזאת כי עעעע (קולות גועל) נשב רבע שעה, חצי שעה, כדי ש… כדי שיהיה אמון. והיא תגיד בתנאי ש, בתנאי ש, בתנאי ש, אז אני אגיד בסדר, בסדר, בסדר'. למה? כי אם אני נשאר כרגע בבית ולוקח את העסקה של: 'את יודעת מה? לא לומד ולא הולך', הפסדתי. גם אותה, אגב. זאת העסקה היחידה שיש לי על השולחן, אוקיי? עכשיו, אני לא יצאתי לשם בידיעה שאני מוכר לה לוקש ובעצם אני לא אקום מחר ואני לא יעשה (הערת המתמללת: שגיאת דקדוק במקור) ואני זה… והיא… אני מזלזל בה. לא. אני לא.

יובל: מה שנקרא: 'הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים'.

עינת: בדיוק. אבל, הבטחתי ורציתי לקיים. אבל החוזה הוא בלתי סביר. הוא לא עומד במבחן בית המשפט כשהשופט, יש בפניו את הוראות ההפעלה של מכונת כביסה ואת מצפה שזה יהיה מדיח,

יובל: אוקיי.

עינת: או מרצדס.

יובל: עכשיו, בואי… בואי נעבור ל… לחלק השני של השאלה שלה, שזה באמת משהו שהוא, אני חושב שהוא מוכר לכל הורה, אם נהיה כנים.

עינת: (המהום האזנה)

יובל: שזה התחושה שהרבה פעמים אתה מבקש משהו מהילד שלך, או אומר לו משהו, מקבל תשובה כביכול שמניחה את הדעת,

עינת: אוקיי.

יובל: ואתה מגלה ש…

עינת: ש…

יובל: … כמו שהיא נאמרה ככה נשכחה.

עינת: אוקיי.

יובל: ובעצם זה… אין אלא… אלא להיפגע. זאת אומרת הפגיעה היא built in.

עינת: אוקי. אז אני חושבת שאנחנו מסנדלים את עצמנו במבחן הראשוני. זאת אומרת, ש… א… אנ… אנחנו צריכים בתוך החוזה להכניס סעיף…

יובל: כאילו גם לך זה קורה, בוא נגיד את האמת. זה קורה לך…

עינת: בודאי! זה קורה לכולנו.

יובל: כאילו, את אומרת לאחת הילדות, לא יודע, תעשי משהו, היא אומרת אני אעשה את זה...

עינת: קורה לכולנו. (מדגישה)

יובל: היא לא עשתה.

עינת: קורה לכולנו. קורה לכולנו. אבל אני מנסה, במקומות האלה שבהם אני לא שחוקה, אני לא דואגת יותר על המידה, אני לא זה, אני לא זה, מנסה רגע להגחיך את עצמי בעיני עצמי, להגיד, רגע. האם באמת אני מצפה שילדה בת חמש עשרה וחצי, רק כי היא אמרה לי שהיא תחזיר לי את המברשת שיער לאמבטיה כשהיא התארגנה ללכת לבית ספר, היא תעשה את זה כי הדבר הזה, זה… זה… אם היא לא תעשה את זה כל העולם ייפרם? זה… זה באמת הגיוני? אז אם אני אפשרתי לה, אוקיי? להוריד את מברשת השיער מהאמבטיה והיא הבטיחה שהיא תחזיר את זה, יש לי שתי אופציות. או לעצור אותה דקה לפני שהיא יוצאת ולהגיד לה: 'אפ אפ אפ! עוד משימה אחת, חיים שלי. להחזיר'. ואז היא תגיד: 'אויש נכון'. היא תגיד, הרי.

יובל: (המהום האזנה) לא היא תגיד: 'אין לי זמן לזה עכשיו. דברי איתי אחר כך' או…

עינת: לא, לא, לא. לא, לא, לא. לא. התשובה היא לא. אבל אתה מבין שהנה בדיבור הזה שלך יושב המבחן שהוא הכי מעצבן של 'בוא נראה אם הוא יזכור. בוא נראה אם אני מספיק חשוב. בוא נראה אם יש ערך למילה שלי'. ואז כשהם לא עומדים בזה, יש לנו משבר אמון ברמת ה-'מישהו ירק לי בפרצוף, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה!' (קול כעוס). אז שתי אופציות. אני חוזרת לאופציה השנייה. שתי אופציות: אחת, או שאני אעצור ואני אוודא שזה קורה, כי במערכת ההפעלה שלה, כי כשהיא הבטיחה והיא הייתה צריכה את המברשת היא הייתה מוכנה גם למכור את הכליה של עצמה, של אחותה, וגם את הכלב שלה. היא תחזיר. היא תחזיר. הכל בסדר. מה בעיה להחזיר. אז אני צריכה לדאוג שזה יחזור. או שאני צריכה להגיד לה מה יקרה אם זה לא יחזור. שוב, לא ממקום של: 'אם זה לא יחזור, אני אספור עד שלוש…' (קול מגוחך) לא. בדיוק כמו שאמרתי השבוע, אגב, לבנות: 'בפעם הבאה שהכביסה שאני מקפלת לכם לא תגיע לארון… כי הם אומרות אנחנו לוקחות לארון, אוקיי? ואז אני מוצאת את זה על הרצפה בחדר.

יובל: גילוי נאות, כמה מכונות את מקפלת בשבוע?

עינת: 14. לא חשוב. ב… הנה… הנה דוגמה. אז כל פעם שאני רואה את הכביסה על הרצפה של החדר, אופציה א' זה שאני אגיד: 'יש פה משבר אמון. יש לי ילדות שמזלזלות בי, מזלזלות בעבודת הכפיים שלי. אני לא מכבסת להם יותר…'

יובל: (המהום האזנה)

עינת: '... אני גם… אני גם לא עושה מ… שלא יפנו אליי. יותר מזה עד שהחדר לא מסודר לפי צבעים וצורות הם לא מקבלות אוכל. באמת יש גבול. מה אני? עבד?' . עכשיו, ברור שבטייס האוטומטי זה מה שבא לי לעשות. זה מה שבא לי לעשות. גם בא לי לדפוק את הכלב הגור בחדר שיעשה את צרכיו על הבגדים שלהם, שהם הכי אוהבות, עם כתם שהם יצטרכו להו… בא לי לנקום!

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: באמת! אבל. שנייה (נושמת). אוויר . להפריד את עצמי מהאירוע לזה…

יובל: זה לא חמאס, זה הילדים שלך.

עינת: רגע,

יובל: כן.

עינת: יפה. ואז אני אומרת: בפעם הבאה שהבגדים לא יגיעו לארון, מה שהולך להיות, ואני מאמינה שאתם רוצות להביא אותם לארון. אני אני מאמינה שזה גם קשה, באמת. כי לקחתם… הכנסתם את זה לגיגית כביסה, הלכתם לחדר, עכשיו צריך להפריד את הזה של בית ספר מהמכנסיים, מהגר… בכל זאת. זה… יש דברים יותר מפתים מזה בחיים.

יובל: לטפס 16 מדרגות. (צוחק)

עינת: בסדר. י… יש דברים יותר… אני מבינה את זה שיש דברים יותר מפתים מזה בחיים. בפעם הבאה שזה קורה, כל אחת מקבלת… אני ממשיכה לכבס, אני חולה עליכם, חולה על הבגדים, הכל בסדר. כל אחת מקבלת שקית זבל עם הבגדים שלה בפנים. אני לא מקפלת יותר. אוקיי? עד שתודיעו לי שאתם ערוכות להכניס את זה לארון.

יובל: כן.

עינת: בצורה שמכבדת את המלאכה שלי. למה? כי אני מכבדת את המלאכה שלי. לא כי אני מצפה שעכשיו אתם תשקמו את האמון בין…

יובל: אבל זה, אני…

עינת: … זה שאתם לא מוכנות לעשות משהו קשה…

יובל: אבל הנושא של האמון, שנייה רגע. היא גם כותבת, נעמה המאזינה… היא…

עינת: לא, היא הייתה חמודה. אבל..

יובל: היא… היא כותבת על…

עינת: כולנו פה.

יובל: נכון, על תחושה של האמון שנוצל. ואני חושב שבאמת יש משהו,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: כי אתה כהורה, אתה באמת מרגיש שאתה עושה בשביל הילדים שלך הכל, ומעל ומעבר.

עינת: לא, אבל זה שוב, אתה מצפה שהילד…

יובל: אתה לא מצפה הרבה…

עינת: ישים גבול.

יובל: אתה מצפה למעט. במעט שאתה מצפה, אתה מקבל כאפה לפנים.

עינת: אבל, אבל אתה מפרש את זה ככאפה לפנים.

יובל: לא, אז זה אני מנסה…

עינת: אם נעמה הייתה אומרת: 'תשמע. אני יודעת שמחר בבוקר כשכולם, שהם פחות חרוצים ממך ופחות כאילו זה ממך, ופחות קסומים וחכמים ממך, לא ילכו, אתה גם תרצה לא ללכת. אז אני מודיעה לך שאני ארים טלפון, אני אוודא שאתה לבוש. אני אוודא שאתה הולך. ואם אתה לא הולך, יש מצב שאני אעשה לך פדיחות, ואני מגיע עם הרכב שלי, כאילו עם הזה, ו… ואני נכנסת…

יובל: זה רק יחמיר את היחסים אבל, לא?

עינת: או לא. לא כל עוד זה, שוב… כל עוד זה לא במקום… זה לא… הם לא נותנים לזה להיבדק אפילו. אתה מבין את ההבדל בין ההורה שלא סוגר את סעיף ה 'מה יקרה אם לא'... ולא 'מה יקרה אם לא' כי אתה מזלזל בי או כי אני לא חשוב לך, או כי אתה עצלן. אלא 'מה יקרה אם לא' כי אתה בן אדם, ואני יודע מה זה להיות בגיל 16. כי אני יודעת שאתה רוצה להיות הילד שקם מחר, והיא יהיה לך קשה, ויהיה לחץ חברתי ויהיו מיליון דברים אחרים. אני יודעת שאני יכולה לסמוך על זה שאתה רוצה. אבל אני בגלל שזה חשוב לי, לא הולכת לוותר. עכשיו, כאן נכנסת כבר שאלה אחרת. זה ה-pick your fights. זה, על מה אתה רוצה לצאת מהבית עם הפיג'מה המפדחת ולהיכנס לאזור שלו. אבל אם זה אזור שבו היא מתקשה לשחרר, ויש עוד 50 שהיא יכולה לשחרר, אז אני לגמרי מאשרת לה גם לעשות את זה, כל עוד היא עושה את זה בחיוך. הכל בסדר.

יובל: כן. זה זורק אותי קצת לסיפור שלנו עם… עם שירה ב… לפני שבועיים, שלושה משהו כזה.

שהיה את…

עינת: (לוקחת אוויר) איזה מהם?

יובל: (צוחק)

עינת: באמת. איזה מהם.

יובל: היה את המבחן במתמטיקה.

עינת: אההה. כן.

יובל: ו…

עינת: לגמרי.

יובל: היא הרגישה שהיא לא טובה במתמטיקה, מצד שני היא להביא כן ציון טוב, כי זה חשוב, זה שנה אחרונה של היסודי, וזה קשור לתיכון. ו… הייתה סאגה שלמה שבמקור בכלל…

עינת: היתה סאגה…

יובל: … בכלל באה ממנה,

עינת: לגמרי.

יובל: מהמקום שהיא רצתה להצליח. אבל…

עינת: לגמרי. אבל היא הלכה לאיבוד בדרך.

יובל: כן. אמרתי לה…

עינת: והיא בלבלה…

יובל: … בואי תלמדי עם אח שלך שהוא מורה ל…

עינת: כן.

יובל: … הוא גם ככה מורה פרטי לחשבון,

עינת: ברור.

יובל: … למתמטיקה, והיא… וזה לא הלך. ואז…

עינת: מעניין למה.

יובל: ואז אמרת לה, לא יודע, תלמדי פה, היא אמרה לך כן למדתי, ואז היא לא למדה. ואז… היה שם מין סאגה כזאת…

עינת: נכון.

יובל: שאני הרגשתי אותה…

עינת: כי לקח לי זמן לפצח את למה היא זו שהביעה את הרצון והצורך והיא לא מצליחה לעשות. לקח לי זמן.

יובל: (המהום האזנה)

עינת: ובזמן הזה… וזה דוגמה מעולה כי בזמן שבו אני לא הבנתי עם עצמי מה קורה, ומה הציפייה הריאלית בכלל מילדה בכיתה ו' שבחיים לא ישבה יותר מרבע שעה על שיעורי בית. ועדיין הולכת ומספרת לכל העולם (צוחקת) ש: 'כל חנוכה היא לומדת למבחן במתמטיקה' . 'מה אתה עושה בחנוכה? אה יש לי מלא לימודים' . (קול מצחיק של תלונה) שזה כאילו, (מגחכת) אוקיי… אבל…

יובל: לא, אני חייב לסיים לספר את הסיפור.

עינת: כן.

יובל: אה… ש… בשלב מסוים כאילו שחררת. אמרת, טוב, בוא… שתיגש למבחן ושיהיה בהצלחה…

עינת: לא, לא שחררתי.

יובל: שניה רגע. שניה.

עינת: רגע, אבל אני רוצה לספר את זה יותר טוב.

יובל: טוב.

עינת: אתה תספר את הפאנץ'.

יובל: אוקי.

עינת: כשאני הבנתי… כי כולם אומרים מה לקח לה לפצח? אני הבנתי שכשיש מבחן בסדר גודל כזה היא בכלל לא מבינה איך לחלק. מבחינתה אמרו לה מבחן מתחילת השנה, היא לא יודעת עכשיו איך היא ניגשת למבחן מתחילת השנה. ואז כשאמרתי לה, תשמעי אנחנו נעשה רק את הרשימה של הנושאים ואת תגדירי באיזה נושא את רוצה להשקיע וכמה את רוצה לשבת. ואת תחלקי את זה לימים, ותגידי כמה תרגילים את רוצה לעשות, מ… עם חילוק בשברים, וכמה תרגילים את… עשינו ישיבה רק על איך היא הייתה רוצה ללמוד למבחן.

יובל: אסטרטגיית למידה.

עינת: אז יכולתי לשחרר את זה. ואגב, גם אז, הנה מגיע החלק שלך בסיפור: היא, המטרות שהיא הציבה לעצמה, היא לא ממש עמדה בהם.

יובל: זהו, היא לא עמדה בהם. ואז הגיע מבחן. והיא הלכה למבחן.

עינת: (המהום האזנה)

יובל: ושנינו ידענו שהצלחה גדולה זה לא יהיה, כי היא לא באמת למדה. לא באמת ישמה את אסטרטגיות הלמידה שלה עד הסוף.

עינת: (המהום הסכמה) אבל היא ניסתה.

יובל: ולמחרת… למחרת היא חזרה… כאילו באותו יום היא חזרה מבית ספר ואמרה שהיה לה גרוע.

עינת: נורא ואיום.

יובל: נורא ואיום. שורה תחתונה, קיבלה 85 בסוף. (צוחקים) אז כאילו, אני לא יודע מה ללמוד מהדבר הזה, אבל… (נוקש בלשון) אני ראיתי את התהליך שאת עברת, כי באמת השקעת המון, המון מולה.

עינת: נכון. זה היה מאוד קשה.

יובל: עשית את הדבר הזה,

עינת: זה היה מאוד, מאוד, מאוד קשה.

יובל: וגם היית על סף ה…

עינת: זה היה מאוד קשה. אני הייתי צריכה לצאת, מה שנקרא, לצאת החוצה להצטנן, הרבה מאוד פעמים.

יובל: (המהום האזנה)

עינת: אבל אני הייתי מודעת לזה ש… ש… שהרבה מזה זה שלי, אחד. שתיים… אגב, אני לא שמחה שהיא קיבלה 85. בתפיסה שלי היא לא…

יובל: כאילו, הרבה יותר נכון שהיא תקבל 40.

עינת: כן. כי בתפיסה שלי היא, שוב, לא ייצרה את המאמץ שהיא הייתה אמורה לייצר. אממ… אבל,

יובל: היא לא קבלה אינסנטיב לא ללמוד.

עינת: אבל כשאתה אומר בוא ניתן לחיים ללמד, אתה לוקח בחשבון גם שיקרה הדבר הזה.

יובל: לא, זו השאלה. בתוך המערך הזה, אז הבנו,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: אם את שמה את עצמך, או את המאזינה, או כל אחד מהמאזינים יכול לשים את עצמו,

עינת: כן,

יובל: מול הילד. ממש מולו, ברמה של כאילו, אני מושך, ואני אכפת לי שאתה תלמד, ואתה לא אכפת לך, לא טוב. נכון?

עינת: השאלה היא…

יובל: שניה רגע. שתיים, אם אתה מוציא את עצמך לגמרי,

עינת: גרוע מאוד.

יובל: גם לא טוב.

עינת: גרוע באותה מידה.

יובל: אז…

עינת: גרוע באותה מידה.

עינת: תתני רק את הכוריאוגרפיה של הריקוד הזה?

יובל: הכוריאוגרפיה תגיד: אני בצד שלך וחשוב לנו, אני יודע שגם לך, הסיפור של הלימודים. אני ערוך, אחד, שאתה תכתיב את מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. את איזה סוג תלמיד היית רוצה לראות את עצמך… שוב, לא בקצה הדרך. בבקשה לא לדבר איתם על 'תראה מה זה יעשה לך בצבא, ותראה מה זה יעשה לך באוניברסיטה, ואתה תצטער…'. לא. בוא נגדיר סמסטר. בוא נגדיר חודש. בוא נגדיר… כזה.

יובל: מבחן הבא. כן.

עינת: ואגב, אם אנחנו ההורים שקרובים, מתעניינים, באמת סקרניים, שימו לב זה תמיד במקצועות שיש שם מורה אהוב, ואכפתי. תמיד. המקצועות השנואים בגיל הזה הם מקצועות בהם גם המורים הם טכנוקרטים של ציונים. גם למורה לא אכפת. עכשיו אנחנו חזרנו פתאום לפוזיציה של ההורה שעומד בצד עם המורה ונותן לילד בראש? אז… אז מה? אז הקטנו אותו? אז הוא בן 3? אז…

יובל: לא, אני חושב ש…

עינת: … אז הנה הוא…

יובל: הדבר המשמעותי שאמרת פה, וזה דבר שאת אומרת הרבה פעמים בהקשר של… של גיל ההתבגרות, זה העניין של של כיסא האחריות. זאת אומרת את… את לא מתיישבת על כיסא של האחריות, לצורך העניין.

עינת: ממש לא. אבל אני קבלנית המשנה. ולעולם אני אגדיר… יגדיר (הערת המתמללת: טעות הדקדוק במקור) את עצמי ככזו. מה זה אומר?

יובל: אוקי,

עינת: זה אומר…

יובל: אז תגדירי את זה שניה רגע,

עינת: אני…

יובל: איך… מה הילד הזה בן 16 צריך לשמוע.

עינת: אני רוצה לעשות שיחה על המבחן הבא. אוקיי? והשיחה על המבחן הבא תהיה שונה מהשיחות שקדמו לה. למה? כי אני הבנתי. אני למדתי שיעור. באמת. לא רק שאני לא יכולה לשלוט בכמה תלמד או באיך תלמד, אני גם לא רוצה. אני לא רוצה. האם אני רוצה שתקבל 100? חד משמעית האם אני רוצה שתחרוש ותראה שמאמץ שווה גם תוצאה, ושסיפוק… אגב, הגדרה של סיפוק זה תמיד יהיה משהו שהתאמצת בשבילו. לא משהו שכאילו…

יובל: הלך לך בקלות, כן.

עינת: … נפל עליך. אז בטח שאני רוצה. האם אני מאמינה שאתה יכול להיות כזה? כן. לא בכל המקצועות. האם אני חושבת שיש דברים, כרגע בחיים שלך, שהם יותר חשובים? חד משמעית! חד משמעית! אבל אני פה, אחד, להזכיר לך שאנחנו את הסיפור של המתמטיקה נגיד, לא מוציאים העוגה כי זה לא נעים או כי זה לא זה… או כי עכשיו כאילו מתאים לנו רק כאילו ללכת עם חברים. זה בתוך העוגה, ואני רואה שאתה… אתה הכנסת את זה לעוגה. אז בוא תגדיר איך אתה רוצה להתייחס למבחן הזה? כמה אתה רוצה לקבל? כמה אתה חושב שאתה מקבל בו עכשיו אם אתה לא לומד כלום? לא לומד כלום. עכשיו אני מושיבה אותך, אתה עושה את המבחן. אוקיי? יש מצב שהוא אומר 70, בסדר? אני אומרת לו 70 זה טוב? הוא אומר אה… (קול מתלבט) אני אומרת לו, כמה אתה צריך ללמוד כדי… עכשיו תבין. השיחות האלה בסוף, הם כל כך הרבה יותר מלמדות מ: 'אם לא תביא 80 לא תקבל summer camp. לא תביא 80 לא תקבל…' זה… זה… זה בסוף… כדי שאדם יכיר את מערכת המוטיבציה שלו… מה גורם לו… ואגב גם יעמוד בסיפוק הזה של 'וואלה למדתי'. ושירה חשבה שהיא למדה, אגב. ואם אתה מסתכל על זה בתור האנשים שצופים בה, יחסית, היא למדה.

יובל: כן.

עינת: זה שהיא למדה במצטבר שעה כל חופש חנוכה…

יובל: לא, ניתן לה…ניתן לה שעתיים ועשרים.

עינת: זה שהיא חושבת שהיא למדה 'כל חופש חנוכה', זה לא משנה את העובדה שבחוויה שלה הייתה פה למידה. אוקיי? אז… אז… אז אני רוצה שם ל… להגיד: אוקיי, אני שומעת שאתה אומר שאתה רוצה לקבל במינימום 75. אני איתך. וזה אומר שכמה… כמה זמן אתה צריך להשקיע בזה? הוא יגיד שעתיים. אני אגיד לו טוב, ולא תשב שעתיים כאילו ביום אחד. בוא נחלק את זה. אני רוצה להוריד כל… ואז אני אומרת: אתה רוצה שאני אזכיר לך? אתה צריך אותי כ… כ… אתה רוצה לשים את זה ביומן? אתה רוצה…? מה? איך אני יכולה לעזור? אתה רוצה שאני אכין לך מרק כשאתה עושה את זה? אני… אני איתך. אני… אני… אני בצוות שלך.

יובל: איתך, אבל כעוזרת הפקה.

עינת: I am your entourage.

יובל: לא… לא כבוס.

עינת: לא, אתה השחקן הראשי. אני לא פוסעת למגרש שלך בכלל. אני לא הולכת למשוך אותך בשערות עכשיו שתשב.

יובל: כן.

עינת: אתה לא בן שלוש. אז… אז… אז בוא… בוא תגיד לי מה אתה צריך. אבל, והנה… והנה הנורא מכל. אם אני עושה את זה רק כי שמעתי, אוקיי, אני הולכת לעשות מניפולציה ואני עדיין מחזיקה את המקום הזה שמסתכל, יודע, אם הילדה שלי פתחה את המקרר, כמה היא אכלה, מה זה… יודע שעבר עוד יום, עוד יום, והוא לא לומד. 'תראה, הוא לא הוציא אפילו את הספר… אני… אז זה…'. (מתנשפת בתסכול) אני נושמת את הדבר הזה.

יובל: זה לא יעבוד.

עינת: לא. יעבוד. נקודה. הזמנת את משבר האמון. הזמנת את הילד שמוכיח לך שוב ושוב שהוא לא ייקח אחריות. למה? לא כי הוא לא לוקח אחריות. כי אתה יושב בכיסא של האחריות! כי אתה תפסת את כל הנפח. ולא משנה מה תגיד.

יובל: כן. אה…

עינת: 'תודה' (מגחכת)

יובל: טוב, נראה לי שמי שהבין…

עינת: (צוחקת)

יובל: לא, באמת, מי ש… מי שהקשיב ו… ויש לו ילדים, אני חושב שבכל גיל הצליח להבין את זה לעומק, לקח לעצמו משהו שהוא יכול לעבוד איתו שנים קדימה.

עינת: אני כל כך מקווה.

יובל: אז אני…

עינת: זה באמת אחד האזורים… תקשיב, אין הורה שלא נושם בכבדות כש… כשהסיפור הזה עולה.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: וזה מתחיל לפני גיל 16, באמת.

יובל: לא, כמו שאמרת זה גם כל… כל אחד מאיתנו, רובנו לפחות, יש לנו זכרונות מאוד מכבידים מסיטואציות דומות מבית הגידול שלנו.

עינת: לגמרי.

יובל: וזה מה שמכתיב כמו בהרבה דברים אחרים את ה…

עינת: ואני חייבת להגיד עוד משהו.

יובל: … את המקומות שזה דוקר.

עינת: החוויה אצל בנים, היא מאוד שונה מאשר החוויה אצל בנות. משום שבנים ב… ב… בנוירולוגיה ובפיזיולוגיה ובפסיכולוגיה שלהם, הם לא נועדו לשבת. זאת אומרת, שעצם הישיבה… תדמיין את הנשים הלקטיות והגברים הציידים, או נשים שהיו…

יובל: אני זוכר שבכל בית ספר הייתי מתנדנד על הכסא.

עינת: בדיוק. שיושבות במערה ובוררות את הפול או את הזה או האפונה או את הקטניות.

יובל: (המהום האזנה)

עינת: ואת הגברים שרצים עם ה… הו הו הו (קולות נהמה) חניתות, זה… ה 'לשבת'... למה אתה לא יושב… זה… זה בכלל זה לא ב-wiring של בנים. אז עכשיו אנחנו לוקחים כלים של תרבות מודרנית, ואנחנו אומרים לו, לחמוד הזה: תקשיב טוב. אם אתה לא תעשה את ההפך ממה שהטבע שלך קורה לך לעשות, אתה לא תצוד. אתה תהיה רעב.

יובל: כן.

עינת: זה לא הגיוני.

יובל: אז תודה לנעמה, שגלגלה לפתחנו…

עינת: לגמרי!

יובל: … את השאלה הזאת ופתחה את הצ'אקרה הזאת. והוואטסאפ שלנו כאמור הוא 050-7499574. שתהיה לכם שנת 2024 הרבה יותר טובה, אנחנו מקווים. (מגחך)

עינת: כן זה לא ממש קשה שזה יהיה הרבה יותר טוב.

יובל: לכולנו כמדינה ולכל אחד ואחד מכם,

עינת: כן, ממש.

יובל: ו….

עינת: אוהבים אתכם.

יובל: אוהבים אתכם. ושיר הסיום שלנו,

עינת: כן? (מחייכת)

(ברקע מתחיל שיר הסיום: waiting for tonight, ג'ניפר לופז)

יובל: זה באווירת הסילבסטר, אני לוקח אותך…

עינת: וואו! ג'יי לו!

יובל: למילניום.

עינת: אבל רוב הורים לדעתי לא…

יובל: בדיוק.

עינת: וואו, זה היה… אתה זוכר?

יובל: אני לדעתי הייתי על אקסטזי או משהו כזה בתקופה הזאת. (צוחק) זה היה כאילו…

עינת: וואו

יובל: … המילניום האחרון,

עינת: (צוחקת)

יובל: הסילבסטר האחרון הגדול או משהו כזה. אז…

עינת: זה היה… זה היה… זה היה טוב.

יובל: פחדנו מבאג 2000, את זוכרת?

עינת: כן! כן,

יובל: איזה מצחיק זה.

עינת: היה דיבור. ולא היה כלום.

יובל: שתהיה שנה טובה.

עינת: שנה טובה.

(השיר ממשיך עוד קצת ודועך)

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

תגובות


bottom of page