אמא אמא, פודקאסט הורות, החל מהקשיים היומיומיים והטריוויאליים ביותר ועד תפיסות העולם הגדולות, עם עינת נתן וד"ר הילה קורח.
\
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/01/2021.
עינת: היי מותק.
הילה: יואו אני מדברת עם מבוגר.
עינת: רגע בואי נספר למאזינים איך אנחנו מדברות.
הילה: אנחנו מדברות בשלט רחוק.
עינת: בבידוד. איך אומרים? בבידוד. לא משנה איך אומרים את זה. את מרגישה את זה?
הילה: לתוך פרצוף אני מרגישה את זה.
עינת: אבל את נראית טוב. בידוד עושה לך טוב.
הילה: זה היעדר האיפור.
עינת: את נראית פרש. מה את ישנה יותר טוב? את אוכלת יותר טוב?
הילה: מעניין. אני אתאר לך את המצב, בסדר? קודם כל נתחיל מזה שהמקור הוא הגן של רונה. מגה התפרצות, חבל על הזמן.
עינת: ילד חולה?
הילה: אני לא יודעת אם להיכנס לפרטים האלה, אבל בואי נגיד ככה, כמה אנשי צוות חולים, כמה ילדים חולים, בסדר?
עינת: הבנתי.
הילה: לא, לא, מדובר באמת באירוע,
עינת: לא איזה אירוע של כזה המחלק מדבקות שעבר ליד הגן עם האוטו ואולי היה רגע בלי,
הילה: לא, לא, לא.
עינת: האויב מבפנים.
הילה: לא, לא, לא. לא דרדלה, וואלה blown full.
עינת: ואיך זה מתגלגל? אתם מקבלים כולכם סמס באיזו שעה באמצע היום?
הילה: כן. אחת מנשות הצוות העלתה חום אחר הצהריים אחרי שבבוקר הייתה בגן. בערב הלכה להיבדק. חיכינו יומיים עד לקבלת התשובה בכסיסת ציפורניים. הגן המדהים הזה באמת שהבין שיש פה איזה פוטנציאל סכנה, לא פתח את שעריו ביום של אחרי עליית החום. ואז יומיים אחרי החום שלחו הודעה. היה שיתוף פעולה מדהים. כולם לקחו מיד את הילדים שלהם לבדיקות. תוך זמן מאוד קצר הבנו שזה משהו ענק. וזהו, אני החלטתי להכניס גם את הגדולים. לא לשלוח אותם לבית ספר כי מה אם היא תהיה חולה. אז זהו אז אנחנו נשארנו. דרור, כפרה עליו, לא יכל להרשות לעצמו להיכנס לבידוד. עשה בדיקה, ראה שהוא שלילי, התבודד מאיתנו.
עינת: הו וואו, זה תסריט של טלנובלה. מה זאת אומרת?
הילה: זאת אומרת שהוא חי ביחידה נפרדת בתוך הבית. הוא לא אוכל איתנו, הוא לא ישן איתנו, הוא לא שותה איתנו, הוא לא באותם שירותים. התבודדנו לגמרי. אני לא חיבקתי את דרור שבוע.
עינת: אני חושבת שזה פוטנציאל לתשוקה מאוד גדולה.
הילה: היית חושבת, אבל אני חייבת להגיד לך שבידוד עם שלושה ילדים זה וואחד מכה לליבידו. לא רק במובן המיני, יתר החיים הולך וקמל. וזהו. ואנחנו בגלל שכל הילדים רצו, אמרו די אנחנו נשארים בבידוד וזה. היה וויכוח,
עינת: רגע, כותבים מכתבים לאבא? סליחה, אני חייבת להתמקד בזה.
הילה: עושים שיחות וידאו. לכתוב מכתבים זה כל כך המאה הקודמת. זה ממש לא, לא, שיחות וידאו, עושים שיחות וידאו. וזהו. ואז בגלל שהיו ויכוחים על מי יישן עם מי, אז כולנו ישנים באותו חדר.
עינת: אני שותקת, אני שותקת.
הילה: נכון, נכון.
עינת: אז איך את נראית כל כך פרש?
הילה: אממ, אני לא יודעת. לא, דווקא אני ישנה ממש בסדר. יש משהו, אני חושבת שגם אולי זאת אחת הבעיות בזוגיות ובהורות, ששני ההורים מתעקשים לתפקד,
עינת: כיחידה.
הילה: כיחידה או כהורה הדומיננטי. יש משהו בזה שאתה לבד, אני חושבת שהרבה אנשים שבני או בנות הזוג שלהם נוסעים הרבה לחו"ל יסכימו. שברגע שיש לך את האחריות הבלעדית, אין וויכוחים, אין מקום למסכנות, אין אופציה אחרת פשוט, אין אופציה אחרת.
עינת: אגב לכולם, לא רק לנו כמנהיגים.
הילה: לגמרי. זה המצב, זה המצב. אני חושבת שזה המצב וזה משהו שהוא בכלל, ככל שעוברות השנים בהורות, אני מבינה. נסענו עם אורי ועלמה להודו לפני 4 שנים, משהו כזה.
עינת: כן הנסיעה, כבר דיברנו עליה. את זוכרת בהתקף חרדה שם ברחוב, את זוכרת?
הילה: בדיוק, אז בהקשר אחר, אנחנו תוך יומיים לתוך הנסיעה, עלמה איבדה, 3 מוצצים הלכו. ועלמה הייתה חזקה במוצצים. עכשיו אין, אין מוצצים. וואלה חיפשנו מה שנראה כמו בתי מרקחת ואין, אין. אין מוצצים בהודו. אין מוצצים, אין מוצצים, אין, אין לך אפשרות. אז נגמר המוצץ.
עינת: ואז קורים הדברים המעניינים ביותר.
הילה: ואז לא היה. לא היה מעניין, לא היה מעניין. היא לא, אמרנו לה אין.
עינת: כשאני אומרת מעניין אגב, אני מתכוונת לצד ההורי שלנו שפתאום מבין משהו דרך הניסיון הלא רצוי או דרך חוויה שנכפתה גם עלינו כהורים שהרבה פעמים האין הזה או האין אלטרנטיבה, זה אחלה מסגרת עבודה להתחיל ממנה. ואנחנו הרבה פעמים, הם אלה שמבלבלים. אולי לא כדאי, אולי ננסה, את יודעת, כמה פשוט הכל כשזה ברור.
הילה: אני חושבת שזה זמן מעולה לאות.
[פתיח] הילד של עינת: "אמא", הילד של הילה: "אמא".
הילה: אולי עוד משפט בקשר לזה כי קראתי טור מעניין בהארץ של גדעון לוי שאמר שאנחנו פשוט עם של מפונקים. זאת אומרת, לקחו לנו את חו"ל,
עינת: אויויוי.
הילה: ולקחו לנו את זה והכניסו לסגר. עכשיו אין מה לעשות. כשאתה מרגיל בן אדם לרמת חיים מסוימת, לשנמך אותו זה חתיכת ברוך. אבל יש משהו בסטייט אוף מיינד הזה שבו אתה אומר אין, זה המצב. אין. זה כמו, זה כמו יין שמרים. מכירה יין שמרים?
עינת: כן.
הילה: שמרים מריחים פחד.
עינת: נורא.
הילה: אם את מפחדת מהם, הם לא יתפחו, הם לא יעבדו לך.
עינת: באמת?
הילה: הם מריחים פחד. כן. כלל ידוע. אז במובן הזה, אני חושבת שגם ילדים. זאת אומרת, ברגע שהם רואים את ההיסוס הזה על הפנים, כאילו, הם שואלים אותך שאלה ואז את עונה כזה במן אמממממ כן, תיקח את זה [בטון מהוסס], או כן אפשר לעשות את זה או אי אפשר לעשות את זה. והם רואים את ההיסוס, זהו, הלך עלייך.
עינת: המשפט הזה שאת אומרת, זה נורא מעניין בעיניי. כי זה פותח דיון הרבה יותר רחב לגבי, כאילו לכאורה אני שומעת את מה שאת אומרת ואז המסקנה ההגיונית המתבקשת ממה שאת אומרת עכשיו זה שפשוט נהיה נחרצים לגבי המון, המון דברים, נכון? ואז ברגע שזה יהיה ברור לנו, זה יהיה ברור להם. הקלישאה הנכונה והידועה. מצד שני, אני רגע מאבדת פה פעימה כי האמת עוברת איפשהו באמצע. כי מצד אחד אנחנו לא רוצים להיות ההורים שכבר שכחו, את יודעת, ההורים הרופסים שאנחנו טועמים מהם מדי פעם, כולם.
הילה: כולם.
עינת: אז נצא עוד 5 דקות מהגינה? מכירה את זה? סימני שאלה?
הילה: אני מכירה את זה ואני גם רוצה להגיד לך שהעניין הזה של הנחרצות, אז אני לא דוגלת בזה בתור שיטת הורות אני חייבת להגיד לך. אני לא חושבת שילד באמת יכול לפרוח ולחפש. ברגע שאין לו את הסדק הקטן, את יודעת להשתחל דרכו, לנסות להזרים דרכו מים כדי שהמים ימשיכו למקום אחר, אז לא טוב. לא טוב.
עינת: הסדק הקטן הזה הוא פתח לדיאלוג, הוא פתח לבאמת, אפילו כל מה שאנחנו, את יודעת, שמנו עליו את הכותרת במהלך הרבה פרקים. אנחנו רוצים לגדל ילדים עם חשיבה ביקורתית והמקום, הנה, הנה, יש לי את זה. הנה אני מזככת את זה לדילמה. המקום של איך מגדלים ילדים שמצד אחד את יודעת, הם הולכים בתלם. הם יכולים להכיל סמכות. הם יכולים כאילו להתיישר שנייה, בתוך מנגנונים לתפקד את יודעת כזה. ומצד שני, הם מספיק מפקפקים, הם מספיק וכאן נכנסת את יודעת, נכנסים כל המנגנונים של מה שאנחנו קוראים חשיבה יצירתית או כל האנשים שבאמת אנחנו חוקרים את הצלחתם, זה היה ממקום של רגע העז באמת באומץ נורא, נורא גדול לאתגר איזושהי אמת חיצונית ולהגיד רגע, מי אמר שדברים אמורים להיות ככה? בואו ננסה לבדוק אותם שניה אחרת. או שבאומץ רב הלכו בניגוד לזרם.
הילה: לגמרי, לגמרי.
עינת: אז איך מייצרים גם וגם?
הילה: היי, כמה פרקים אנחנו מקליטות כבר? זאת בדיוק השאלה. תראי, אחד הדברים שיכולים באמת להקפיץ לי את העוף, זה כשאני מבקשת משהו מאורי נגיד והוא אומר לי לא. עכשיו לא בקטע של לא עכשיו, לא זה.
עינת: כן, כן.
הילה: אורי, אני צריכה, תפנה את המדיח בבקשה, לא. עם גב כף היד,
עינת: מה אמרת? מה שנקרא, מה אמרת? חזור שנית.
הילה: ממש. נכון שאמרת לי לא? כאילו בקטע של ביטול מוחלט. לא תגידי עכשיו איזה משהו כזה ניסוח עדין כזה כמו שאת רוצה לנפנף בחור שלא בא לך לצאת איתו יותר. לא, אמר חד משמעית לא. אין לך אפילו פתח למשא ומתן. את לא יכולה להתקדם משם. מה תגידי לו? מה תגידי לו?
עינת: מתי זה יהיה כן? אני מבינה שעכשיו אתה לא רוצה, זה בסדר. אני מכבדת את זה. אז בוא נדבר על מתי זה יהיה כן.
הילה: אה אז לא להרים אותו מהחולצה ולדחוף לו את הראש?
עינת: אפשר גם את זה.
הילה: [צוחקת]
עינת: תלוי אם דרור נמצא בחדר השני או באותו חדר. הנה חיברתי את כל הפרק הזה. הילה: זה נכון.
עינת: אבל שניה, זה נורא מעניין כי את מדברת כרגע על אורי שאני לא יודעת אם כולם יודעים. הוא עדיין בגיל הרך, נכון?
הילה: 8.5.
עינת: כן. והלא הזה, כאילו מה אומר לא של ילד בגיל הרך לעומת מה אומר לא של ילד מתבגר, אוקי? ואני רוצה להתחיל בזה שבשנייה שהם אומרים לנו לא, אנחנו רגע בחוויה של האגו שנמחק, החינוך שנכשל,
הילה: עזבי, גם ערעור הסמכות מול האחים. או, או.
עינת: אה מול האחים גם.
הילה: אם הוא אמר לא ואז זה לא קרה, או או, זה ממש דילמה פיקודית.
עינת: בטח, בטח. זה אנרכיזם מוחלט. זה מחר,
הילה: זה פוטש, עולים אל הקפיטול.
עינת: ממש. בדיוק. אז צריך להכריע את הדבר הזה בכוח. וכשאנחנו נכנסים למוד הזה, אנחנו שוב, הנה רגע אני מציצה לפרק הקודם, אנחנו נותנים את השלט הדמיוני על מה שצריך לקרות לידיו של ילד בן. 8 זאת אומרת שאני צריכה כרגע שאתה תתנהג בצורה איקס בכדי שאני אהיה בסדר. אני צריכה כרגע שאתה תעשה משהו בכדי שאני לא אתפרק. אני צריכה כרגע שמשהו יתקיים בשדה שלך בכדי שאני אוכל, מה שנקרא, לווסת את עצמי. עכשיו, זאת משוואה שהיא לא טובה. אנחנו לא מעוניינים להגיע אליה. ולכן,
הילה: זה גם לא משהו ש את בארסנל, תראי עוד פעם. ברגע שהתשובה חד משמעית, אפרופו ההקדמה, אז אין לך, כאילו פתאום את עומדת בסנריו, בתרחישים שאת הרצת בראש זה לא היה אופציה.
עינת: נכון.
הילה: לא חשבתי שהוא יקפוץ על כל משימה שאני אתן לו בבית. אבל לא? old Plain לא? איך ממשיכים מכאן?
עינת: אז שנייה. אז אני שואלת אותך רגע. אבל בבקשה תעני לי עם חמלה, אוקי? בבקשה תנסי לשים את האגו בצד ולענות לי אמיתי. למה אורי ברגע נתון אומר לא לבקשת עזרה סבירה, נכון? לפנות מדיח כי לא ביקשנו עכשיו שיעשה פאנלים נכון?
הילה: לא משהו שהוא לא עשה בעבר.
עינת: וגם לא משהו שהוא באמת, את יודעת, כאילו אני יכולה לדמיין שאני מבקשת מילד בגיל ההתבגרות, אגב הנה אני מכניסה את הכוכבית. אנחנו תכף נגיע למתבגרים, אוקיי? אני יכולה לדמיין שהבקשה שלי משתמעת כמאמץ על חלל כי היא עכשיו לא יכולה להיפגש עם חברים שלה כי ביקשתי שהיא תשמור על אחותה הקטנה, אוקי? שם כבר יחסית קל לי לדמיין את הלא. למרות שלכל ההורים קשה לדמיין את הלא בשנייה שהם נתקלים בלא. אגב, פסיכולוגיה בגרוש. הנה הם חוזרים להיות הילדים הקטנים שמישהו אמר להם לא. את איתי?
הילה: כן.
עינת: כאילו כמה הלא הזה מוחק בעצם אותנו. קשה להתרחק. אז עכשיו אני שואלת אותך, כשאורי אומר לא, למה הוא אומר לא? ואל תגידי לי כי לא בא לו.
הילה: אבל זה מה שהתכוונתי להגיד.
עינת: אוקי, אז בואי ניקח את הלא בא לו ונרחיב אותו טיפה. בסדר? אני זורמת איתך על כי לא בא לו. כי תסכימי איתי ש'כי לא בא לו' כבר מכיל בתוכו את כל האגו שלנו,
הילה: לא בקטע של אגו, בקטע של הוא עושה משהו יותר מעניין ולא בא לו עכשיו לעשות את זה.
עינת: או או, כמו שלנו הרבה פעמים,
הילה: לא קשור לעלבון אישי.
עינת: כי הוא יצור מספיק נפרד בכדי להגיד או להחליט מתי והאם מתאים לו כרגע לעזור או לפנות את המדיח. את מסמנת וי, זה עושה לך היגיון מה שאמרתי כרגע?
הילה: מבחינתו.
עינת: כן, אנחנו רק אצלו. שניה. תמתיני. תראי כמה קשה להמתין עם האגו. תראי כמה קשה להמתין איתו.
הילה: זה לא מתוך אגו. את יודעת, אני בדרך כלל אני יכולה להבין על מה את מדברת,
עינת: אז אני לא מגדירה אגו מספיק טוב. חינוך. ההורות, מה זאת אומרת? איך אני מגדלת ילדים. הנה, אני לוקחת את זה על עצמי. איך אני מגדלת ילדים שבאמת כאילו, בתוך סולם הערכים בבית שלי, את יודעת, מתן עזרה או התגייסות למען מטרה משותפת או כל השכנים האלה, זה הדבר הראשון.
הילה: גם ותשלבי בזה את התשובה הנחרצת, הבלתי מתפשרת והבלתי מתנצלת. לא, פשוט לא.
עינת: סתם שאלה, מעניין אותי. אם הוא היה אומר כן ולא היה מפנה? או אם הוא היה לא עונה או אם, הנה אני פוזלת למתבגרים כי זה מה שתקבלי בגיל ההתבגרות. לא בהכרח תקבלי את הלא, תקבלי את האממהממ כן, בסדר והפעולה לא מגיעה. האם זה היה פחות גרוע או יותר גרוע? שאלה אמיתית.
הילה: בעיניי קצת פחות גרוע.
עינת: כי? כי שם את יכולה למצוא את הכוונה הטובה או את משאלת הלב ואת יכולה לייחס לילד את המקום הזה שהוא היה רוצה להיות הילד שמפנה כרגע את המדיח אבל בגלל ההורמונים של גיל ההתבגרות או בגלל הלו"ז שלו, זה פרח מזיכרונו.
הילה: בגלל שבעצם התשובה יש זיהוי של מה טוב ומה רע. מבינה למה אני מתכוונת? עינת: כן.
הילה: אתה יודע מה אתה אמור לעשות. בלא יש לא רואה אותך, לא רואה את הבקשות שלך.
עינת: הנה האגו, את שומעת אותו? [צוחקת]
הילה: בסדר, בסדר, בסדר, הבנתי.
עינת: אז שנייה רגע, כי ברור לנו שאורי רואה אותך וברור לנו שאת מפדבקת את כל הפעמים שהוא נותן יד או עוזר. את מגדלת אותו בבית שמקדש את הבוא נראה את האחר. אנחנו לא באמת דואגות כרגע לילד שלא רואה אותנו ממטר. אגב, מבחן הסף הוא האם אנחנו רואים אותם. האם אנחנו פנויים אליהם? שוב, לא במאה אחוז. אבל האם אנחנו יודעים רגע לזהות מבין כל הגירויים שהם מנגישים לנו, את המקומות האלה. את מכירה את זה שיש לך את הפילטר הזה של הילד שבוכה, שכל אמא יודעת, גם אבא אני מניחה, מתי צריך לקום ומתי זה ממש בסדר להישאר. הפילטר הזה, כרגע אני עושה לך פיין טיונינג. הפילטר הזה כשהוא מתכוונן לבקשות שלהם. מתכוונן רגשית ומתעדף את, נגיד מסולם של 1-10 את האמא, זה ממש ממש ממש חשוב לי ונותן שם מענה. הנה סגרנו שניה את המודל שיכול לתת לנו לישון בשקט גם כשהם אומרים לנו לא, אוקיי?
למה אני עוברת איתך את כל דרך החתחתים הזאת? מפני שזו הדרך היחידה כרגע לאפשר לך לנהל את התגובה ללא. כי אני רוצה אותך מקבלת את הלא ולא פונה לאגף של היד האחורית שזו התגובה שלכולנו יש בטייס האוטומטי. אלא באמת, באמת מתוך ניסיון או מתוך עבודה פנימית, שונאת את המונח הזה, נגישה לך האופציה של להגיד אוקי, אני מבינה שעכשיו זה לא מתאים לך. אז בוא נסגור על מתי כן, חיים שלי. אוקיי? עכשיו,
הילה: שהאנשים שלי ידברו עם האנשים שלך מתי מתאים לך.
עינת: בדיוק. אם היה אנשים שלנו ואנשים שלהם. אני יכולה לדמיין את שולחן המשא ומתן. הילה: אני יכולה לדמיין, יש בו הרבה שוקולד.
עינת: עכשיו אפשר לקפוץ רגע למתבגרים?
הילה: יאללה.
עינת: אני רואה שרצית להגיד משהו. היה לך פרצוף כזה של אבל,
הילה: אממ לא, כאילו אני מבינה את הגישה אבל בשורה התחתונה כל דבר, כל ההכלה הזאת,
עינת: כן, כן, היא מתישה.
הילה: היא מתישה וגם אני, אנחנו מוקלטות, אני לא אשתמש בזה. אבל כושילירבאק באמת, קום ותפנה. למה כל דבר צריך להיות משא ומתן? למה,
עינת: את שמעת משא ומתן?
הילה: לא, ברגע שאמרתי מתי כן יתאים לך לפנות את המדיח, זה כבר משא ומתן.
עינת: כן הבנתי. כן, כן, נכון, את צודקת.
הילה: אני רוצה להאמין שאני אמא שלא מנחיתה הוראות, בסדר? והרבה פעמים ואני מאוד קשובה ואני הרבה פעמים עושה דברים בניגוד לרצוני שהילדים מבקשים ממני, שהילדים רוצים. הם יודעים גם הרבה פעמים שאני עושה משהו שלא מתאים לי באותו הרגע.
עינת: כן, כן, לגמרי.
הילה: אז כשאני כבר בוחרת לבקש את העזרה, למה אני צריכה להתחיל לנהל משא ומתן?
עינת: אני רגע מביאה את הצד שלהם, בסדר? הילדים אומרים כרגע, אנחנו באמת רואים את עצמנו ביום יום כמשתפי פעולה. זה שאתם המבוגרים לא מתעכבים על כל המקומות שבהם אנחנו משתפים פעולה, שאתם אומרים לנו עכשיו תאכלו, עכשיו אל תלכו לחברים, עכשיו תהיו בבידוד, עכשיו תיכנסו למקלחת, עכשיו צריך לכבות את הטלוויזיה.
הילה: אנחנו כן. אנחנו כן מכירים בזה כי אנחנו שומעים את הפרקים שלך ושמענו את עינת נתן. לומדת לפדבק ולח"ח ולהגיד כמה טוב, איזה כיף שאתה עוזר לי למרות שאתה לא רוצה לעזור לי. וואלה עושה את זה, עושה את זה. רררר.
עינת: אבל בתוך האישה שעושה את זה ומגדלת את ילדיה בבית כזה, אמורה להיות גם האישה הנבונה או התבונית שאומרת וואלה, מדי פעם מישהו יכול להגיד לא. עכשיו נפתח המזלג של כמה זה חשוב לנו שהדבר הזה יתבצע והנה אני מדלגת שנייה ברשותך למתבגרים. כי כשמתבגר יגיד לא, אני כבר יכולה שניה רגע, לשבת ולברר האם זה לא באופן גורף, האם זה לא עכשיו, למה זה לא, אוקי? גם להכניס פנימה שנייה כאילו, זה בגלל שהיה לך משהו לפני או זה בגלל, ויכול להתפתח שם משהו שיאפשר למתבגר או למתבגרת כרגע להידרש אפילו להסבר של הלמה לא. שאגב, בזה אנחנו הכי מאמינים בבית שלנו. שגם בתוך הזוגיות מישהו יכול להגיד לי כרגע לא, אבל את יודעת, הדבר המתורבת, המכבד והנכון בתפיסה שלנו כאנשים, להגיד למה לא, להגיד אולי מתי כן, להסביר כרגע את כל הסטינג לדבר הזה ולחדש שוב עם תקווה את הוואלה סליחה שלא או מחר אני מבטיחה שכן. שזה העולם שאנחנו הרבה פעמים נועלים אותו בפני המתבגרים. הוא בכלל לא קיים בדיאלוג בין הורים למתבגרים בגלל שאנחנו כל כך מופעלים מהלא. משום שהמתבגרים מנכיחים ביתר שאת, את הפאקינג בית מלון 5 כוכבים. את כבר רואה ילד שיכול, את יודעת, לפרנס את עצמו באיזשהו אופן ועדיין לוקח לך מזומן מהארנק, להרים את המגבת שלו מהרצפה וכן, ופעם בכמה זמן כשאת מרימה טלפון בדרך חזרה מהעבודה, לגרום לזה שהכיור יהיה קצת פחות מלא, מה ביקשתי? אז שם כשאני מקבלת את הלא, כבר אין לזה את הייחוס הילדי, המתוק. שם זה כבר ממש מטריד. שם זה כבר ממש מפעיל ושם הרבה פעמים אנחנו מגיבים באמת באורגינל ממקום של ואגב, שם הכאפה כבר לא זמינה לנו. כי מה שנקרא, הכאפה המילולית שתתעופף מאיתנו כרגע, יהיה לה מחיר. יהיה לה מחיר כל כך גדול, שאנחנו נשלם את המחיר הגדול מכולם כי הם 20 שניות אחרי שהם יצאו מהבית או בוואטסאפ עם החבר הבא שלהם, זה כבר לא מעניין אותם. זה אנחנו שנשארים את יודעת, מדממים עכשיו על רצפת הסלון ושואלים מה קרה פה? שאני אארוז לה מזוודה? שאני אארוז לעצמי מזוודה? ככה אי אפשר להמשיך. אין מצב שאני גידלתי ילד או ילדה. את יודעת, את מרגישה את החנק בגרון שלי? זה חנק אמיתי. אני מדגמנת לך כרגע באמת תחושה אמיתית שהיא נוכחת, את יודעת תלוי כמה מתבגרים יש לך במקביל בבית. בהצלחה לך מתוקה שלי, כי ילדת מה שנקרא בקבוצות.
הילה: בדבוקה.
עינת: כן, בדבוקה. אז אילו מספר הפעמים שאת תצטרכי להתמודד איתם. אז התקפי הזעם כרגע שלא בא לי או אני לא רוצה, זה הכנה למלחמת העצמאות האמיתית או לניסיון כרגע לנהל חיים עם "שותפים". במרכאות כי הם לא משלמים את הארנונה.
הילה: אז אני אקח את זה צעד אחד קדימה ברשותך. כי ממש כמו רשתות חברתיות והדשא של השכן, אפשר אחרת. זאת אומרת, את רואה ילדים, את רואה משפחות שהצליחו לחנך את הילדים שלהם. לא סתם, להגיד כן ולמרוד במקומות הנכונים. הכל בסדר, יש את יצר המרד, אבל לקום ולפנות את המדיח כשהם רואים שהוא מלא, את מבינה? הגדלת הראש. עכשיו אני לא סתם אומרת, זה לא משהו שראיתי בסרט.
עינת: כן.
הילה: יש ממש משפחה פה עם כל הפוטנציאל להיות הכי מפונקים, הכי כפית של כסף איפה שלא תרצי, באמת. ואת רואה שם ילדים אחד, אחד. הם שותפים בבית על אמת. את יודעת, כמובן שיש תקופות ואני רואה רק מה שאני רואה מבחוץ, אבל אני רואה מבחוץ. את החלון הצר הזה אני לא רואה בכלל. אני רוצה וואלה, שבאמת הילד שלי יראה את המדיח מלא ויגיד יש לי עכשיו 5 דקות, אני לא עושה שום דבר, יאללה.
עינת: אני יכולה שניה להשוויץ?
הילה: כן.
עינת: אני לא נוהגת לעשות את זה.
הילה: בסדר אנחנו מפרגנים לך.
עינת: יש מצב בדיעבד שנמחק את הקטע הזה, אבל יש לו סיפא לקטע הזה.
הילה: אוקיי.
עינת: השבוע ישבה אצלי חברה קרובה שקפצה ל-20 דקות. את יודעת כזה עברתי בדרך, מה עניינים וזה. וכל הילדים נכחו בבית. ובמהלך ה-20 דקות האלה אירעו האירועים הבאים.
אייל שכרגע משרת שבוע כן, שבוע לא, הוא בשבוע בבית. הוא מחובר עם המחשב שלו ליחידה והוא השבוע בבית, הוא פשוט עובד מהחדר. אז הוא יצא מהחדר, אמר ממש בנימוס שלום לחברה שלי שישבה בחוץ. שאל אותה אם היא רוצה לשתות משהו.
הילה: קד את הקידה.
עינת: ואז היא אמרה לו לא תודה, ואי איזה יפה מצידך שאתה מציע. הלך למטבח ואז יצא החוצה דרך החצר עם שקית הזבל. אוקי? הסתכלה עליו כאילו, עובר עם השקית זבל והיא לא אמרה כלום. ואז יואב יצא החוצה והוא אמר לי, אמא סליחה שאני מפריע לכן אבל את רוצה שתפוחי האדמה בתנור או לצהריים, את רוצה שאני אעשה אותם עם הרוזמרין או עם הפפריקה? אמרתי לו מה שמתחשק לך. אמיתי, לא שמתי לב למה שקורה, אוקיי? היא לא שמה לב להבעה שלה. שירה צורחת מלמעלה כי הכיתה שלה הוכנסה לבידוד, לא חשוב. וליהי יוצאת מהחדר שלה וצועקת לי מהחצר, אמא זה בסדר, אני עוזרת לה עם הזום, היא לא הצליחה להתחבר. והיה שם עוד משהו, אני לא זוכרת מה היה, שמביא את חברתי הטובה ביותר להסתכל עליי ולהגיד לי, תגידי, מי את? מי את? את יכולה בבקשה, מה קורה פה? מה הכנת אותם שאני באה? זה הצגה? טוב יאללה עכשיו תורידו את כל המסכות שלכם.
עכשיו אני לא הייתי מודעת. הרבה פעמים, את יודעת, יש את הקטעים האלה, יש אורחים שאנחנו רוצים להרשים או שמגיעים אורחים מהמעגל השלישי או הרביעי שכאילו הרגעים האלה הם באמת רגעי חסד, שאנחנו מודעים, זה נכנס לנו עוד קצת אוויר בחזה. באמת שלא הייתי מודעת, זה חלק משגרת יומנו. אבל, והנה נכנסת הסיפא, הילדים שלי גדלים בבית שבו מתאפשר להם, התאפשר להם ויתאפשר להם גם להגיד לא. בלי שאף אחד ירגיש כרגע שזה מאיים על את יודעת, כבודו או על שלטון הזרוע שלו או על משאלת הלב שלו או על החינוך שלו או, ואני חושבת שזו הדרך היחידה להצליח לעשות את שני הדברים ביחד. וכן, זה משא ומתן שהרבה פעמים כשאנחנו בקטנות, בטח עם ילדים קטנים שאנחנו אומרים פאק, נו באמת, עכשיו אני צריכה לעודד על כל צעד ועל כל פעם שהיה לו קשה והוא לא רצה. אני לא מכירה דרך אחרת. אני לא מכירה דרך אחרת שבה אנשים ממש רוצים להיות שייכים לקבוצה ומוכנים עבור תחושת השייכות הזו לצאת מאזור הנוחות שלהם כי זה מתגמל אותם, לא כי שום דבר אחר.
לרגע אני לא חושבת שהם מעוניינים שאמא שלהם תהיה גאה בהם או שהם מעוניינים להרשים את השכנה כי זה אחד הדברים, את יודעת, אני צריכה עכשיו ללכת לקלישאה של לתת זה לקבל? של להיות חלק ממשהו זה כל כך יותר שווה מעוד תוספת במשכורת?
הילה: עכשיו אני אגיד לך שני דברים על הסיפור הזה. קודם כל, היא כנראה לא תבוא לבקר אותך שוב.
עינת: [צוחקת] אבל ברור לך שישר אמרתי לה טוב נו זה במקרה, זה התנגשות גלקסיות. שחור זה מרזה.
הילה: יותר מזה, אני אגיד לך, את באמת, את כרגע סדקת סדק עצום את האמון של המאזינות והמאזינים שלנו. כי במשך כמה פרקים טובים את רק מדברת על זה שהילדים שלך הם לא מהניילונים.
עינת: את רק מלכלכת עליי.
הילה: אחותי, הם מזה מהניילונים. הם לא סתם ניילונים, הם פצפצים. פריקינג פצפצים.
עינת: אבל את מבינה ש…
הילה: לא, זה מה שאני אומרת. זה שגם את כאילו, זה היה לך מובן מאליו כל הסיטואציה, זה בדיוק זה. את יודעת מה? זה בדיוק זה. אנחנו כל כך בטוחים שכמו, זה הרי אחד השיעורים הראשונים שלומדים בפסיכולוגיה, שהנטייה שלנו כמובן זה לזכור, אתה עובר נתיב ואתה מיד נתקע בנתיב שאתה עברת אליו. אז אתה יודע שכל פעם שאתה עובר נתיב זה נתקע. ומה שאת מספרת זה מרוב שזה השגרתי שלכם, את אפילו לא התייחסת לזה כאל משהו מיוחד, אבל זה הכי מהניילונים, זה הכי לדוגמא. אתם גם שרים על המדרגות, hello, farewell?
עינת: אני מנתקת איתך את השיחה. איזה מזל שאנחנו לא יחד באותו חלל.
הילה: [שרה]
עינת: את גורמת לי ממש להצטער על זה ששיתפתי אותך ברגע של חסד.
הילה: תפרת לכולם מהוילונות בגדים תואמים? אתם שרים ורוקדים בזמן שאתם מכינים ארוחת ערב יא מעצבנת?
עינת: [עושה קול של פלוץ]
הילה: ממש, פשוט ככה. אבל ז את הבעיה של כולנו, זה לא אישי. הילדים של כולנו הם ממש סבבה.
עינת: את מבינה שהילדים של כולנו הם מהניילונים? אנחנו פשוט כאילו, את מבינה,
הילה: אז מה הטעם בפודקאסט הזה? בואי נסיים.
עינת: הטעם בפודקאסט הזה, זה בדיוק הטעם, זה בדיוק הטעם. אחד, להבין שהמלאכה של הורות היא מלאכה של יחסים, אוקי? והיא לא מלאכה של שטיקים וטריקים ופתרונות מהירים לאנשים מוצלחים, מאושרים, מתפקדים וצייתניים. היא לא. וכמו ביחסים, את יודעת כאילו, זוגיות זו עבודה? הרי את יכולה לספר לי על הזוגיות שלך. אם אני אתן לך עכשיו, אני אגיד לך יש לך 3 דקות לספר לי על הבבעעעבעבעבעע שבזוגיות שלך, מה שנקרא, רק תניעי אותי. אין, לא חסר מה לספר, נכון? ואז 3 דקות לספר על הקסם ועל היופי שבזוגיות שלך, רק תניעי אותי.
זה כל הזמן מתקיים זה לצד זה. אבל בהורות זה כל כך יותר מורכב משום שאנחנו לא שווים. אנחנו חקלאים. אנחנו אמורים כאילו, את יודעת, כל הזמן לבדוק את הקרקע הזו של הביוטופ שלנו. שאם אנחנו כרגע מנסים לגדל משהו בתוך מעבדה והדבר הזה משתבש, אנחנו לא מאשימים את הדבר שהשתבש, אנחנו הולכים לבדוק את התנאים. אנחנו רגע מתקנים את הטמפרטורה או את הפטרי, לא יודעת איך קוראים לזה.
הילה: זה נכון אבל זה לא רק זה. זו גם העובדה שעוד פעם, עד שאתה מתרגל לספר הדרכה אחד, מגיע אחד אחר עם ספר הדרכה אחר לגמרי ואתה צריך להתנהל במקביל עם 2 ספרי הדרכה שונים.
עינת: שלא לומר 18.
הילה: בדיוק. כי הם גם משפיעים אחד על השני וכל אינטראקציה כזאת זה אללה יוסטור ולהקתו. אז את אומרת, יגיע רגע שבו הוא יפנה לבד?
עינת: לא בהכרח.
הילה: אחלה.
עינת: לא בהכרח,
הילה: אבל אני רוצה שהוא כן.
עינת: אבל את מרוכזת במטרה. את לא רוצה שהוא כן יפנה את המדיח. את אומרת לי, אני רוצה לגדל ילד, אוקי? לא שיפנה את המדיח, אלא שבחלק מהזמן יהיה קשוב לצורכי המערכת או לצרכים שלי או לצרכים של אחיו או את יודעת, לצורכי השעה יותר ממה שהוא קשוב כרגע לבא לו.
הילה: כן. יש לי רעיון.
עינת: מה?
הילה: אולי אני אשאל אותו. אני מביאה אותו רגע.
עינת: שכחתי. אני לא מבינה מה את אומרת.
הילה: שניה אני אשאל אותו, אם הוא יסכים לבוא. יכול להיות שהוא יגיד לי לא, לא. (פונה לאורי): אורי, אתה יכול לבוא רגע? אנחנו מקליטים משהו. זה בסדר מצידכם? אני אשאל אתכם שאלה ואתם תענו לפה.
זאת עינת אתם זוכרים?
ילדים: כן.
הילה: יש לי שאלה ואתם צריכים לענות לפה. אתה יכול לקחת את העוגיה.
ילד: זה של אבא, זה של אבא.
עינת: אני אגיד לך, הם לא שומעים אותי, נכון ללי?
הילה: לא שומעים אותך. לא, לא.
עינת: אז אני אגיד לך כאילו, תתחילי משלך ואז אני אוביל אותך.
הילה: בסדר. אז עלמה, מה היה גורם לך, נגיד לראות את המדיח מלא ולפנות אותו מבלי שאני אגיד לך לפנות אותו.
ילדה: לעשות לך הפתעה.
הילה: אה וזה היה פשוט בא ממך?
ילדה: כן.
הילה: אוקי, אורי?
עינת: זאת אומרת, אם היית יודעת שזה נורא משמח אותי, היית עושה את זה? תשאלי אותה.
הילה: בואי, בואי. זאת אומרת שאם היית יודעת שזה ממש ממש ישמח אותי, היית עושה את זה גם מבלי שאני אגיד לך?
ילדה: כן.
עינת: סיימנו מתוקה שלי, ניילונים. אפשר לעבור לפציינט הבא.
הילה: אורי,
ילד: מה?
הילה: בוא הנה. גש הלום.
עינת: שיואו את גאון, איך הבאת אותם. היי אורי.
הילה: היא אומרת לך היי אורי. הוא מנופף. אה, נגיד במטלות הבית בסדר?
עינת: תבחרי אחת, אחת.
הילה: נגיד בלאםלאםלאםלאם,
עינת: פשוטה.
הילה: נגיד להחליף מכונות בכביסה. אתה יודע נכון?
עינת: מכונה אחת.
הילה: אתה יודע ככה ככה?
עינת: משהו שהוא יודע.
הילה: להכניס את הבגדים למייבש, אתה יודע? בוא אתה צריך להיות ליד המיקרופון.
עינת: הוא יכול עם הגב.
הילה: אז מה היה גורם לך לגשת למכונה ולהכניס אותה למייבש לבד, בלי שאני אבקש ממך?
ילד: גם אני אוהב להפתיע.
הילה: גם אתה אוהב להפתיע?
ילד: כן.
הילה: אבל הם לא מפתיעים.
עינת: אז יכול להיות. תשאלי אותו,
הילה: סתם, זה לא נכון.
עינת: ברור שהם מפתיעים. תשאלי אותו רגע, ואיך היית שם לב שהמכונה צריכה לעבור למייבש?
הילה: ואיך היית שם לב שהמכונה צריכה לעבור למייבש? אתה הרי לא מתקרב לחדר כביסה.
ילד: הייתי נכנס פנימה. הייתי פותח את המכונה כשהיא לא פועלת והייתי מרגיש את הבגדים אם הם רטובים או לא.
עינת: ואני הייתי צריכה להזכיר לך להיכנס לבדוק אם המכונה סיימה?
הילה: לא, אנחנו צריכות לבחור דוגמא אחרת. צריכות לבחור משימה אחרת. כי חדר כביסה זה פשוט לא חדר שהם מתקרבים אליו.
עינת: כן אבל תראי יפה שלי, זו דוגמא מצוינת. זו דוגמא מצוינת בכדי רגע להבהיר לך שכל סולם הערכים שלך נמצא בתוך הילדים, אוקיי?
הילה: רגע שניה הוא רוצה לשאול.
ילד: בגלל מה כל המהומה כאן?
עינת: את צריכה להסביר להם כרגע שהם עוזרים לנו להסביר להורים אחרים, אוקי? איך לגרום,
הילה: אוקיי. אתם עוזרים כרגע לי ולעינת לעזור להורים אחרים להבין איך לגרום לילדים שלהם לעשות מטלות מבלי שההורים שלהם ביקשו.
עינת: תשאלי אותו אם אפשר לשאול אותו עוד שאלה.
הילה: אפשר לשאול אותך עוד שאלה?
ילד: כן.
עינת: כשאתה אומר לא, נגיד אני מבקשת ממך, תבחרי, ואתה אומר לא, זה בגלל שאתה לא רוצה לעשות את זה או זה בגלל סיבה אחרת?
הילה: אורי,
עינת: זו השאלה הבאה תגידי לו.
הילה: זו השאלה הבאה, בסדר? אתה עונה על שאלה אחרת עכשיו. נגיד כשאני מבקשת ממך לעשות שיעורי בית,
עינת: לא, זו מטלה שלו. זו לא מטלה שעוזרת לאף אחד אחר.
הילה: נגיד, כשאני מבקשת ממך להוציא את הזבל, ואתה אומר לא. זה בגלל שלא בא לך או מסיבה אחרת? אתה צריך לענות פה למיקרופון.
ילד: לפעמים לא בא לי ולפעמים אני אוהב להפתיע וסיבות אחרות.
עינת: וכשלא בא לך זה בגלל שלא בא לך לעזור או שלא בא לך כרגע להוציא את הזבל?
הילה: כשאתה אומר שלא בא לך, זה בגלל שלא בא לך לעזור או שלא בא לך באותו רגע לעשות את המשימה הזאת?
ילד: שתי התשובות נכונות. לפעמים זה ככה ולפעמים זה ככה.
הילה: ומה יכול לגרום לך באותו רגע לעשות את זה?
ילד: אין לי מושג.
הילה: תם הטקס. עלמה בואי, תגידי שלום לדודה.
עינת: אנחנו שואלות את עלמה עכשיו שאלה. אני שואלת איזה סוג של עזרה את מעדיפה? האם את מעדיפה לעזור נגיד באחריות על רונה או בעזרה לאחד מהאחים שלך או האם את מעדיפה לעשות איזושהי משימה בבית שהיא רק שלך, שאת עושה אותה לבד?
ילדה: אני מעדיפה את שתיהן.
עינת: אני מתה. רגע התעלפתי. מה ההבדל? מה ההבדל בין לעזור למישהו מהאחים שלך, נגיד לשמור או לשחק עם רונה או לעזור לאורי במשהו שהוא צריך לבין לעשות משימה בבית?
ילדה: אממ, אורי ורונה זה דבר שונה כי אורי אף פעם לא צריך ממני עזרה ורונה כל היום מתבכיינת שהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה.
הילה: ולעשות משימה שהיא רק שלך.
עינת: אבל תני לה דוגמא, נגיד שהיא עזרה לרונה להתקלח או משהו שהיא עשתה לאחרונה. את מבינה מה אני שואלת, עלמוש?
הילה: עינת בעצם שואלת מה ההבדל בין לעזור לרונה להתקלח לבין לפנות את המדיח מבחינת ההרגשה שלך?
ילדה: אין לי שמץ של מושג.
עינת: אני יכולה לשאול אותך ותגידי לי אם אני צודקת? אני חושבת שכשאנחנו עוזרים למישהו אחר ולדוגמא כמו רונה שאת עוזרת לה להתקלח והמישהו אחר הוא נמצא שם, נכון? כי כשאת עוזרת לרונה להתקלח היא נמצאת שם ואבא ואמא רואים אותך עוזרת לרונה להתקלח, אז אנחנו מרגישים שממש עזרנו. וכשאנחנו עושים משימה שהיא משימה בודדה נגיד או נגיד אמא אומרת תפנו את המדיח או תיקחו את הזבל, אז אנחנו עושים אותה קצת לבד. את מבינה למה אני מתכוונת?
ילדה: לא.
עינת: זאת אומרת שכשאת צריכה לעשות משימה, שאמא אומרת תורידי את הצלחת הזאת מהשולחן, אז את לא עושה אותה עם מישהו וכשאת צריכה לעזור למישהו לעשות משימה, אז זה קצת יותר כיף כי כבר עושים את זה עם מישהו.
ילדה: אני אוהבת לעשות את זה לבד.
עינת: כן את אוהבת לבד? גם בכיתה את מעדיפה לקבל משימה לבד או שאת מעדיפה לקבל משימה משותפת נגיד עם חברה?
ילדה: עם חברה. בכל מקום זה דבר שונה.
עינת: לגמרי הא? זה נורא מעניין. אז בבית את מעדיפה לבד ובכיתה או מחוץ לבית את מעדיפה בשיתוף פעולה.
ילדה: כן.
עינת: מדהים, מדהים. מבינה שיש את שניהם.
הילה: תני נשיקה.
עינת: נשיקה גם ממני עלמה.
הילה: נשיקה גם מעינת.
עינת: עכשיו אני רוצה להגיד משהו בזכות מה שעלמה אומרת או בזכות השאלות האלה. כי אנחנו הרבה פעמים, אנחנו מתייחסים בצורה שווה לכל המשימות האלה או לכל הדבר הזה. אנחנו צריכים להבין שהמערכת הנוירולוגית במוח שלהם בכדי שהדבר הזה יהפוך להרגל, צריך להיצרב שם ברמה הרגשית החגיגה, אוקי?
הילה: כן.
עינת: אני לא סתם אומרת תעשו כפיים או תדליקו את הזרקור. זה משהו שאנחנו יודעים אותו ממחקרים שכרגע הוא, את יודעת, הוא בונה מוטיבציה. הוא בונה את החוויה החיובית שיכולה בעתיד להפוך להרגל. אגב, הרבה יותר טוב ממה שהיא יכולה להפוך להרגל. את יודעת, פעם חשבו שהרגלים זה פשוט לחזור, לכפות על עצמך חזרה של משהו, רפטטיביות של משהו. היום אנחנו יודעים שהרגלים נצרבים הרבה יותר ביעילות כשאתה כובל אותם באזיקים להנאה או לשדה הסוציולוגי או לאימון עם חברה או ל-trust, למערכת האמון שלך עם מישהו אחר. זאת אומרת שאנחנו כולנו יצורים ביולוגיים, נוירולוגיים, סוציאליים, פסיכולוגיים, כל המערכות האלה עובדות ביחד. ולכן, הרבה פעמים ילדים מוקדם מדי, נצרבת להם חווית העונש או הבדידות או הסבל סביב תעשה את המשימה. עד שלא תגמור לסדר את החדר אין טלוויזיה. כל המקום שבו אנחנו מנסים לאכוף איזושהי שגרה שתייצר בסוף הרגל, אנחנו שופכים את התינוק עם המים כי ההרגל הזה הוא לא הרגל נעים.
לעומת כשאנחנו משתתפים בדבר. לעומת כשאנחנו צופים בו ורגע את יודעת, אפילו מפדבקים את הנה רגע אני פותחת סוגריים. בכל אחד מאיתנו יש צורך, כאן רגע אני הולכת לעולמות ההיקשרות, האטצ'מנט. בכל אחד מאיתנו יש צורך גם לדאוג למישהו וגם שידאגו לך.
הילה: כן.
עינת: וילדים, אחד מהדברים הכי מדהימים ואגב זה הוכח גם כעובד נגד בריונות או שההפך הוכח, שילדים שלא הייתה להם הזדמנות, שאף אחד לא רכב על האינסטינקט שלהם להיות caretakers לקלח רגע את האחות הקטנה או לסבול כרגע את הרעש שהיא עושה או את ההתבכיינות שהיא עושה. להכיר בזה כעזרה או כהתחשבות או כמשהו, ברגע שאנחנו מחזקים את האינסטינקט הזה, אנחנו גם מחזקים את האזרח הטוב או את הרצון לעשות משהו בשביל הקהילה או את ה-giver care הזה שזה בעצם הילדים מהניילונים שחברה שלי ראתה במקרה אצלי בחצר בתזמון פלאי של כולם ביחד. הרי הראשון לא היה מניע אותה נכון? אז ברור לך שהדבר הזה היה מקרה אבל מצד שני הוא לא היה מקרה. משום שכל אחד מהם מספיק פעמים עושה את זה.
הילה: כן, זה כמו את יודעת, כמו לשבת מול מסמך word ריק, זה הדבר הכי קשה. צריך להתחיל.
עינת: מאמי, זה כל כך ככה.
הילה: בסדר נו, אני מקווה שבפעם הבאה אנחנו נתראה פנים אל פנים, מה אני אגיד לך.
עינת: אני ממש מודה לך שהתמודדת עם אתגרי הטכנולוגיה וזרמת על שידור כזה.
הילה: אני מודה לך. את הוצאת אותי. לא, הם ממש היו בסדר מול הטלוויזיה וגם אפרופו זה, הטלתי עליהם את האחריות לשמור על רונה.
עינת: מה שקורה עכשיו כרגע זה לא מבוגר אחראי שנמצא בצד השני של החדר שלך.
הילה: לא, אין.
עינת: תשתקי את הפה שלך כי גם שלך מהניילונים.
הילה: תכלס.
עינת: שרופה עלייך.
הילה: גם אני עלייך.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments