"אמא אמא", פודקאסט הורות, החל מהקשיים היומיומיים והטריוויאליים ביותר ועד תפיסות העולם הגדולות עם עינת נתן וד"ר הילה קורח.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/11/2019.
עינת: הלו?
הילה: [צוחקת]
עינת: אני צרודה אז סליחה.
הילה: את תמיד צרודה.
עינת: לא, לא, היום יש לי,
הילה: יש לך מן קול כזה,
עינת: כן.
הילה: זה טוב. זה עושה את האפקט הזה.
עינת: כמו הדמויות הרעות בסרטים.
הילה: לא, את עוד לא שם נשמה.
עינת: אבל הרעות הגבריות גם. [צחוק] אני שומעת את עצמי מדברת לילדים ואני אומרת, מי זה היה?
הילה: זמן טוב לקרוא סיפורים.
עינת: Who's the dude?
הילה: .dude the s'Who אני אתמול יושבת לי בבית, יום חמישי, זה לא נכון, לא ישבתי בבית. האמת שיצאתי.
עינת: תראו אותה, יושבת לה בבית,
הילה: ואני מקבלת הודעה ב 21:00- בערב בענייני עבודה.
עינת: אוקי,
הילה: יום חמישי.
עינת: אוקי.
הילה: עכשיו לא מחברים,
עינת: זה מקובל בארץ ישראל.
הילה: אני מתחרפנת מזה. אני מתחרפנת מזה. עכשיו לא תגידי מייל ב 21:00- בערב שגם זה בעיניי פסול כן? ישבת ביום חמישי ב21:00- בערב ונזכרת שיש לך איזשהו משהו בעבודה. שום דבר שלא סובל דיחוי לראשון? לא, לא, לא, שום דבר דחוף.
עינת: מישהו שסוגר את הפינה.
הילה: מישהו שסוגר את הפינה נזכר. עכשיו עוד פעם, מייל אז אוקי, אני עוד לא בסוג העבודות, למרות שאני מניחה שרבים ממאזיננו כן, שמקבלים את ההתראות כל פעם כשיש את ה,
עינת: כן,
הילה: כשיש מייל.
עינת: זה נורא ואיום.
הילה: אני לא שם, בסדר? אני לא שם.
עינת: אוקי. אז את יכולה להרדים אותו לסוף שבוע.
הילה: בדיוק. אני יכולה להרדים אותו וברגע שאני אראה אותו, למרות שאני חייבת להגיד לך שגם אם אני רואה ביום ראשון בבוקר שמישהו שלח לי ביום שישי בלילה מייל,
עינת: את אומרת חוצפן.
הילה: לא, לא חוצפן אבל אני, תגידו, אין לכם חיים? אמיתי. יש עוד דברים חוץ מעבודה. שימו לעצמכם ממו, כוכבית, אפילו בפתקים של הטלפון בסדר? לשלוח מייל זה, לא משנה. אבל זה מייל.
עינת: כן, כן.
הילה: ווצאפ זה ממש לפלוש לך,
עינת: כן,
הילה: למרחב האישי. כי אני לא מהסוציופתים שלא, אין להם את הוי הכחול. עינת: בואי נדבר על זה רגע. מה נסגר?
הילה: סוציופתים. אין לי מה להגיד לך.
עינת: מה, מה, מה, מה? מה כל החשאיות הזאת?
הילה: אנשים סוציופתים. לא כל אחד נהיה לי ראש הממשלה פה, באמת.
עינת: [צוחקת]
הילה: לא משנה.
עינת: את חושבת שלראש הממשלה יש כחול?
הילה: לראש הממשלה אין טלפון.
עינת: אה, אוקי. סליחה, אני לא מתמצאת.
הילה: אבל,
עינת: רגע, אבל את מספרת לי את זה, אני מנסה לחדד שניה. האם השאלה או האם הדיון כרגע הוא על מישהו שחדר לך לתוך הפרטיות או האם הפוקוס הוא כרגע על מישהו שכרגע אין לו חיים או הוא לא מתעדף עבודה מול חיים?
הילה: אני מספרת לך את זה כרגע כי אני מרגישה שיש מן תהליך הקצנה שמכניס אותי בעל כורחי לסיפור הזה.
עינת: כן, כן.
הילה: וזה מרגיז אותי נורא.
עינת: כן. את עונה בדרך כלל?
הילה: אז אתמול אמרתי לא. לא, אני לא עונה.
עינת: דבר איתי ביום ראשון?
הילה: אני לא, לא עונה. לא עונה. תכננתי לענות בבוקר אבל עכשיו יום שישי בבוקר ויחסית מוקדם. וכבר הספיקו לשלוח לי הודעה של "מה?" סימן שאלה כזה של זה.
עינת: כן.
הילה: כאילו למה את לא זמינה? גב כף היד, גב כף היד.
עינת: [צוחקת]
הילה: אני צריכה אות כדי להירגע ואז אנחנו נמשיך.
[פתיח: "אמא, אמא" עינת נתן והילה קורח]
עינת: את יודעת שהסיפור הזה של, זה נשמע יותר טוב באנגלית. תסלחי לי, balance life-work, הוא סיפור שהיום מדברים עליו ואותו כבר אחרת כי ה-work נהיה קצת ה -life. את מבינה למה אני מתכוונת? זאת אומרת, יש איזה,
הילה: אבל זה,
עינת: יש איזה ערבוב פסיכולוגי בכלל,
הילה: אני לא, באמת, אני יודעת שאני קצת כמו הילד ההולנדי, אבל אני באמת לא מבינה, אני לא חושבת שזו גזירת גורל. אני מצטערת על הפרובינציאליות אבל אני פשוט בדיוק חזרתי מברלין. שם כך גיליתי, יש 35 ימי חופש. שנה של,
עינת: רגע, אני מחשבת, אוקי.
הילה: שנה, הכוונה. לנו יש בין 10 ל ,12- תלוי איפה אתה עובד. אני אפילו לא מדברת על שנת חופשת הלידה שאפשר למרוח אותה לשנתיים,
עינת: כן,
הילה: בספטמבר את יכולה, יש כזה עניין שאחד ההורים יכול להישאר בבית לתקופת ההסתגלות של הילד, ספטמבר.
עינת: וואו.
הילה: אין, זאת אומרת, את שומעת את זה,
עינת: ויש להם מרחצאות בעירום מעורבבים, כולם רואים את כולם.
הילה: לא תגידי כלכלה כושלת, כן?
עינת: כן, כן, אני מבינה בדיוק מה שאת אומרת.
הילה: עכשיו, עם כל הכבוד, באמת, זה משהו ש, וכל השיחות האלה שמגיעות באמצע הלילה, זה לא, זה לא רק גברים.
עינת: אבל הילה, אנחנו בהפרעת הקשב, אוקי? שאם שניה אני מעבירה אותך לחייהם של ילדים בגיל ההתבגרות כי, בכוונה אני מדברת על מתבגרים כי עם ילדים קטנים את עוד יכולה לקחת להם או לשים שם איזה פריים על הזמן שהם יהיו חשופים, מעורבים, זמינים. ילדים בגיל ההתבגרות הם כבר "מבוגרים" במירכאות. עם המכשיר ביד, אבל הם עדיין חשופים, א', לחוסר יכולת הסינון והנה אנחנו אנשים שמבוגרים וקשה לנו. ב', לדיסטרבנס הזה, להפרעה הזו כל הזמן שמצרצרת לך וגם אם אתה לא פותח, אתה סקרן או אתה צריך לראות או את יודעת. וכמה שאנחנו מדברות כרגע על חוצפנים האנשים שמכניסים עבודה אל תוך השישי -שבת או לא מאפשרים את המקום הזה, או את הכבוד הזה, אפילו לאדם שלא מתאים לו להתעסק כרגע, תחשבי מה זה אומר על מתבגרים ועל כל ה,
הילה: אז מזה זה התחיל. האמת מכמה תהיות שעלו לי בשבוע האחרון. א', יש עכשיו, רונה, רונה עברה למיטה.
עינת: אויש. איזו חמודה.
הילה: מה זה חמודה, מה זה חמודה,
עינת: היא התחילה להתהלך? היא עומדת? עולה?
הילה: היא עומדת, עולה, יורדת. לא הייתה לנו ברירה. אנחנו מבחינתנו באמת, עינת: כן, שתגדל בכלוב.
הילה: ממש. עד הבאקום מבחינתי.
עינת: לי אגב מעולם לא היו לולים.
הילה: באמת?
עינת: כן.
הילה: אז מה?
עינת: כמו בבתי יתומים, מזרונים על הרצפה. כזה, אמיתי.
הילה: אז לא, לנו היה זה ופשוט התחילה לרכב על המעקה. אז הבנו שכנראה אי אפשר להמשיך במצב הזה. העברנו אותה למיטה. ואם אנחנו מנסים עכשיו למצוא את הפתרון שלא תרדם כשמישהו יושב לידה,
עינת: בת כמה היא?
הילה: היא בת שנה ו10- חודשים.
עינת: אה בסדר.
הילה: לא, לפעמים זה עובד. שאת יודעת, אני עומדת נגיד בפתח הדלת ולא ממש יושבת לה על המיטה.
עינת: כן.
הילה: אבל מה? כל הבית ער, היא גם רוצה להיות חלק מהמסיבה.
עינת: ברור, מה השאלה בכלל.
הילה: אני מבינה אותה, אני מבינה אותה. בקיצור, אז ישבתי לידה אתמול ואז היא אומרת לי, "טלפון". כי לא ישבתי לידה. לפעמים זה עניין של שעה.
עינת: כן, כן, אתה קורא, מעסיק את עצמך, עושה משהו.
הילה: בדיוק, ודרור כפרה עליו, אני לא רוצה לעשות לו שיימינג, אבל הוא יושב שם , אין לדרור יכולת לשבת. גם לי בהרבה מובנים. אין לאף אחד מאיתנו יכולת יותר. זה מה שחרפן אותי. א', העובדה שהיא מסתכלת עלינו והיא נורא רגילה לראות אותנו כל הזמן עם הטלפון ביד.
עינת: נכון.
הילה: והדבר השני, הסיבה השניה שהעליתי את הסיפור הזה, זה כי אין לנו יותר את האופציה של ללכת לאיבוד. את מבינה למה אני מתכוונת?
עינת: לגמרי, לגמרי.
הילה: את לא, אפרופו, את מסתובבת בחו"ל, את עם הגוגל מפס או עם, את יודעת, עם Waze. אין כזה דבר יותר, סתם לשוטט ברחובות כשאת רוצה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ואת יודעת מה נקודה ב',
עינת: כן, כן,
הילה: את לא סתם תשוטטי עד שתגיעי לשם.
עינת: נכון, מאוד יעיל. ולמה ללכת לאיבוד, פסיכולוגיה המטאפורי, הדמיוני,
הילה: כן, כן, כן. כן. את לא יכולה ללכת לאיבוד. את לא זמינה וגם בעולם המתבגרים, זה נראה לי...חלק מעונש מאוד גדול. את לא זמינה, וואלה נחפש מישהו אחר. את מבינה למה אני מתכוונת?
עינת: כן, אבל זה לא, זה לא העונש היחיד.
הילה: ברור שזה לא העונש היחיד.
עינת: הout missing of Fear ה fomo הזה שכולם מדברים עליו, שזו תופעה למי שלא מכיר שהיא פסיכולוגית והיא פוזלת לנוירולוגיה כי היא כבר משחקת גם על דופאמין וגם על כל מיני גירויים שנכנסים לנו למח.
הילה: כן.
עינת: אצל מתבגרים אנחנו באמת יודעים שזה נוכח, שוב תלוי במתבגר ותלוי בעיסוקיו, אבל בטח אם אתה לא ספורטאי אולימפי שכרגע שוחה באיזו ליגה או משחק איזה חמש פעמים בשבוע וחייב לשים את המכשיר הזה בצד, אז בעצם, בעצם, אני נותנת לך את ההקבלה של להיות כל הזמן עם אנשים או עם חברים, גם אם אתה לא נמצא פיזית עם אף אחד ולסובב את הגב. את מבינה?
הילה: אני לגמרי מבינה.
עינת: זה הרבה יותר מה-FOMO. הם לא יודעים בכלל להסדיר את הסיפור של מרחב פרטי או מחשבות פרטיות.
הילה: את אומרת הם, אבל FOMO זה משהו ש, למה את יכולה לכבות את עצמך? את יודעת כמה אנשים אני פוגשת על בסיס באמת חודשי, הם מתחרפנים, מוחקים את כל האפליקציות של הרשתות החברתיות מהטלפון ואז תוך זמן קצר מאוד מחזירים אותם.
עינת: כן, מכירה?
הילה: בטח, בטח. היום אתה אומר לעצמך שאתה יכול בלי אבל,
עינת: לא, מצד שני הנה נכנס דיון שהוא קצת נכנס יותר לפירוט. הרי גם כשהילדים שלנו מביטים בנו, אז פעם לפני עידן המסכים הם היו מביטים בהורה והם היו רואים הורה עושה מגוון מלאכות שהיה להם ביטוי פיזיולוגי, אוקי?
הילה: כן.
עינת: בין אם זה להוציא את ספר המתכונים או לשבת כרגע עם חברה לשיחה או לעבוד בפינת העבודה או, את יודעת, כל הדברים האלה שהיום התצוגה שלהם,
הילה: כן.
עינת: היא אחת. אז אנחנו לא יכולים להתייחס בכלל למסכים באופן כללי כ-הדבר ההוא.
הילה: לא, לא, אני לא מדברת על מסכים כמסכים. אני מדברת על כל מה שנגרר מזה, על דחיית סיפוקים.
עינת: תסבירי.
הילה: באמא שלך, את לא יכולה לחכות ליום ראשון בבוקר עם ה- סמס המעאפן הזה?! עינת: ואיפה את רואה את עצמך מתקשה לדחות סיפוקים?
הילה: כשאני מקבלת הודעה כזאת וזה רק יושב לי במאחורה של הראש, אני, אני, עם ידיים בכיסים כדי לא לענות לה באותו רגע. אבל זה מעסיק אותי אחר כך. עד שאני אענה לה זה יעסיק אותי.
עינת: כן, כן.
הילה: וזה עזבי, יש היום את כל הסמארטסקול והסמארט -ווב והאמו, כל המערכות האלה. עינת: כן, שכל הזמן נותנים פושים.
הילה: מה זה?!
עינת: זה נורא.
הילה: תוך כדי, תקשיבי, 8:10 הבוקר, אני מקבלת התראה שנרשם לאורי אירוע, עינת: כן.
הילה: הוא איחר. קצת בגללי, הרבה בגללו.
עינת: נרשם לך אירוע.
הילה: נרשם לי אירוע.
עינת: כן.
הילה: יכול להיות שהמורה שלו מילאה באמצע השיעור את האירוע הזה?
עינת: כן, הם ממלאים כאילו שנגמר,
הילה: למה? שנגמר המה?
עינת: השיעור הראשון.
הילה: לא, לא נגמר, .8:10 לא התחיל השיעור הראשון.
עינת: הו וואו.
הילה: למה קבלתי הודעה ב- 8:10?
עינת: אולי כי היא ממש חרוצה?
הילה: והיא יכולה לעשות שני דברים בו זמנית?
עינת: לא, יש להם 10 דקות ראשונות קריאה חופשית או וואטאבר, הם עושים משהו.
הילה: אז למה? למה ב10- דקות האלה כשהילדים קוראים בכיתה, הם צריכים לראות את המורה שלהם,
עינת: כי למורה יש מלאכה, אוקי? שנגזרה אגב, אם ממש מעניין אותך לדבר משני הכיוונים, זה לא רק מערכת החינוך שאמרה, הממ באמת כדאי שנעדכן את ההורים בכל מה שקורה עם הילדים שלהם. זה נולד מאיזושהי גישה.
הילה: זה בלתי נסבל. אני ממש לא מעוניינת,
עינת: שאומרת אנחנו רוצים לדעת מה עובר,
הילה: אני לא רוצה.
עינת: על הילד שלנו שניה, בגן וכשהגישו לו את הצהרים, האם הוא אכל את כל האפונה או חצי מהפירה. תסתכלי על גני ילדים.
הילה: כן. איפה יואב?
עינת: בתמונה.
הילה: למה יואב בתמונה?
עינת: למה אני צריכה לקבל תמונה של יואב שראיתי אותו לפני שעתיים ואני אראה אותו עוד שעתיים?
הילה: "פיצי עשתה היום קקי?" למה בקבוצה? למה את שואלת את זה בקבוצה? את אמיתית?! מה אכפת לי אם פיצי עשתה קקי או לא?! יואו! יואו!
עינת: מלחץ.
הילה: אני חושבת שענו לה בפרטי. לגננת היה מספיק טאקט לענות לה. אבל באמת! עינת: אבל אנחנו לא יכולים להיות,
הילה: אנחנו כן יכולים. אנחנו כן יכולים. זו צריכה להיות, באמת, יש היום תנועות שמתייחסים אליהן בתור תנועות חתרניות. את יודעת, יש איזה בהוד השרון כמה א ימהות שהתחילו מן יוזמה כזאת של אם כבר לתת לילדים,
עינת: טלפון טיפש.
הילה: בדיוק, טלפון טיפש.
עינת: בואי נדבר על זה רגע.
הילה: אבל יש לזה ערך. אני לא אומרת עכשיו לא, לתת לילדים מסכים וזה, .That ship has sailed .די
עינת: אני מאוד שמחה שאת אומרת את זה.
הילה: בסדר?
עינת: אוקי.
הילה: אבל ברמה באמת של דחיית סיפוקים ואת רואה את זה בכל מקום. אני לא רוצה לדעת בכל רגע נתון איפה הילד שלי נמצא ומה הוא עושה ואם הוא אכל את האפונה או לא אכל את האפונה.
עינת: ומה זה אומר על הילדים שלנו במסגרת דחיית סיפוקים?
הילה: זה בדיוק העניין. אני לא יודעת אי ך אפילו ללמד את הילדים שלי לדחות סיפוקים בעולם הזה. לא יודעת.
עינת: שמעי, אני חושבת שיש פה שתי נגזרות. כי אחת, הילדים שלנו גדלים היום ומתחנכים או וואטאבר לעולם עתידי שבו חלק מהדרישות האינהרנטיות של התפקוד שלהם יהיה איזשהו סוג של הפרעת קשב או איזושהי יכולת כרגע לעבוד 5 שנים במקצוע אחד, לשדרג אותו אחרי 5 שנים למקצוע אחר. את יודעת, להזמין את הפרעת הקשב הזאת. כמובן לא על חשבון יצירתיות וכל הדברים האחרים.
אצלי דווקא הסיפור של סיפוקים מתחבר לפינוק, אוקי? זאת אומרת, הדימוי הזה שכרגע יש לי משהו להגיד אוקי? ואני ח ייב להגיד אותו ואני לא יכול להתאפק גם אם מישהו כרגע שיחה, מכירה את ההורים שמדברים ולידם יש ילד, אמא? אמא? אמא? אמא? אמא? אמא?
הילה: לא, לא מכירה.
עינת: אוקי.
הילה: [צוחקת]
עינת: ואגב, הנה שאלה פילוסופית. כי בד"כ מה אנחנו עושים? אנחנו או עוצרים את השיחה, נותנים לו בראש. "אתה רואה שאני מדברת עם מישהו, אתה מפריע לי באמצע". אגב, הישג מרשים, מה שנקרא, אני אקח את זה, תארזי לי את זה, סוג של שיחה. גם ככה שכחתי מה רציתי להגיד מלכתחילה, לבין להתעלם מזה. שזה אחד מהדברים שהכי קשה להורים לעשות כי זה מתנגש עם ערך אחר כי כרגע מישהו קרוב אליי פנה אליי. אבל אי אפשר לטשטש את הציפייה שלנו.
הרבה פעמים ילדים צעירים מדי שיהיה להם משהו נורא מצחיק או אסוציאטיבי או כאן ועכשיו. אפילו איזושהי בדיקת קשב והם יגידו לעצמם, רגע, בואו נראה אם זה מספיק חשוב, בוא נראה איפה הצד השני נמצא. בוא נראה אם אני יכול לתת לעצמי מענה. בוא נראה אם אני יכול לדחות את זה לכשהיא תסיים, כשהיא תצא מהשירותים, אוקי? אבל מה שאני מנסה להגיד לך זה שיש פה שני ראשי נפץ שמזינים את המנגנון של חוסר דחיית הסיפוק.
הילה: השאלה היא, האם כמו הרבה דברים אחרים במיוחד בכל מה שקשור במסכים, בסדר? וזה ויכוח שאין לי באמת תשובה אליו, אם לא להגיד אוקי, הם פשוט דור שהולך לגדול אחרת. זה המצב, עכשיו צריך להסתגל.
עינת: אבל זה ברור. הם הולכים לגדול אחרת גם ברמת השפע וגם ברמת מוצרי המזון. הילה: אז עד איפה את נאבקת? כי יש פה,
עינת: השאלה היא במה את נאבקת? לא עד איפה את נאבקת, כי אני חושבת שאחת הטעויות הנפוצות ואגב, בזה התקשורת קצת אשמה. שוב, בקטע טוב כי זה נורא חשוב שהעלו לרמת המודעות את פוטנציאל הנזק, אבל שניה, אנשים לא יכולים רגע לחשוב על זה באיזושהי חלוקה שאומרת אז מה התפקיד שלנו ולא להיות שם בקצה. של להיות רק נגד זה או לסנן את זה או לעבור לטלפון הטיפש או להמציא איזו אפליקציה כזו או אחרת. כי הנה את אומרת בעצמך, אנחנו צריכים להיות עם הדבר הזה.
הילה: כן, אבל את רואה הרי מה, יש איזו תגובת נגד. זה כמו העלייה של החינוך האנתרופוסופי נגיד או העלייה בכלל של זרמי חינוך אחרים שמעודדים,
עינת: שנמצאים באזורים גיאוגרפיים מאוד מסוימים.
הילה: מאוד מסוימים.
עינת: בינינו בואי,
הילה: נכון, נכון. ובאים אגב עם שלל,
עינת: זה כמו סיליקון ואלי, את יודעת,
הילה: נכון.
עינת: אחלה שאתם זה.
הילה: ולכן אמרתי עלייה.
עינת: אוקי.
הילה: את רואה את זה מתחיל במקום אחד וזה מתפשט. את רואה עוד ועוד בתי ספר וגנים נפתחים.
עינת: השבוע נכנס חוק אגב. בבתי ספר יסודיים,
הילה: כן.
עינת: אין כניסה לטלפונים סלולאריים או יותר נכון, אין יציאה שלהם מן התיק. ילדים יכולים להביא אותם לצורך יצירת קשר עם ההורה אחרי יום הלימודים.
הילה: כן.
עינת: גם בהפסקות לא יהיה הילד שיוציא את הטלפון. יהיו בתי ספר שיאספו בתוך קופסא את הטלפונים בתחילת היום, ישיבו אותם בסוף היום אבל עכשיו זו כבר הוראה רשמית. ובעיניי היא מבורכת. בטח בגיל הרך.
הילה: כן.
עינת: בגיל ההתבגרות זה כבר סיפור אחר. אגב, בגיל ההתבגרות נורא מעניין. המורים חכמים יודעים גם לשלב את המכשירים האלה במתודת ההוראה שלהם.
הילה: כן.
עינת: עוד פעם, מה מטריד אותך? תנסי רגע למקד את זה. שנצליח לייצר פה איזה,
הילה: אני אומרת שבניגוד לשיחות שבד"כ מנהלים על מסכים שהילד שלי כל היום תקוע במסך, איך אני מוציאה את הראש שלו מזה,
עינת: אוקי,
הילה: אני מדברת על ההשלכות, את יודעת, טביעת ה- DNA של הדבר הזה. עינת: כן.
הילה: על בעיית דחיית הסיפוקים. על העובדה שאתה לא יכול יותר להתנתק לא מהעבודה ולא, [נאנחת].
עינת: אני רוצה לגדל ילדים ש...תשלימי לי את המשפט בהקשר הזה.
הילה: שיכולים ללכת לאיבוד, שיודעים להשתעמם, שלא מתחרפנים באי וודאות. עינת: אוקי. אחלה. בואי נתחיל משעמום. הוא לא קיים? רגע נסתכל על הגיל הרך. הילה: הוא קיים נראה לי, פשוט סף העניין הוא כ"כ גבוה שהוא קיים,
עינת: כי אני פוגשת את ילדיי מאוד משועממים הרבה מן הזמן ואני לא מגבילה במסכים. אז יש איזשהו משהו ואגב, יכול להיות שהשעמום של פעם הוא לא השעמום של היום.
הילה: את יודעת, אני מסתכלת על זה. אבא שלי הוא מסוג האנשים שמסוגל לשבת בחדר עם קירות לבנים ולא להשתעמם.
עינת: וואו.
הילה: בלי כלום.
עינת: מה הוא עושה?
הילה: הוא חושב.
עינת: זה נשמע לי נורא.
הילה: ממש. אבל,
עינת: זה נשמע לי מחריד.
הילה: אבל אבא שלי.
עינת: זה מדהים. זה מתנה.
הילה: כן. זו באמת מתנה. אני מניחה, לא, אני אפילו לא בטוחה שזו מתנה נרכשת. אני חושבת שהוא נולד ככה.
עינת: נולדים עם זה.
הילה: כן, כן. אז אני לא אומרת. זה באמת אידאליזציה, בסדר?
עינת: אבל מה אנחנו עושים כשהם אומרים, "אמא, משעמם לי"? מה אנחנו עושים כשהם אומרים "אמא, משעמם לי"? הנה אני אעבור איתך על הטעויות הנפוצות. אנחנו א ומרים להם מה לעשות, נכון?
הילה: "תקרא ספר".
עינת: לא, תקרא ספר זה באמת אנשים שכאילו,
הילה: "תעשה פאזל"
עינת: שאשכרה עוד לא הבינו שזו הדרך הבטוחה להשניא את הספר, חד משמעית אם הדבקת אותו כרגע לתחושה לא טובה. אבל ילד מאבחן שעמום. שאגב, זו גם שאלה. איך יודעים שמשעמם? שאני תמיד אוהבת לשאול את זה ילד שאומר לי, "משעמם".
הילה: איך יודעים שמשעמם?
עינת: כאילו כשילד פונה אליי ואומר "אמא, משעמם לי". אני אומרת לו, באמת איך אתה יודע? תסביר. כאילו פרטים. ואת שומעת את הגלגלים שם באיזשהו שלב, הם אומרים טוב די,
תניחי לנו. כי רק זה זו שיחה מעניינת בעיניי. אז תהיה האמא שתגיד "אולי נעשה עוגיות? אולי תוציאי את ערכת הצביעה שקנינו שלשום?" אוקי? שזה על תקן הג'ימבורי הנייד.
הילה: כן.
עינת: בכל פעם שאתה תהיה משועמם, אני אספק לך פעילות ואם אני לא אספק לך פעילות, אני אייעץ לך, אני אתן לך עצה מה לעשות עם זה. עכשיו, המתוחכמים, את יודעת, ישתמשו בהומור, יגידו "לך תנקה את המטבח". עדיין אנחנו נתעסק סביב הפנייה הזאת וזה יטריד אותנו. אפרופו המחשבה המוקדמת שהגענו איתה של יאללה, איזה דור זה היום. לפני 10 דקות היא סיימה לא יודעת מה, קיר טיפוס עם חברות. עכשיו היא חזרה הביתה. כאילו היא סיימה להתקלח. כבר משעמם לך? את לא מסוגלת 5 דקות כאילו לא יודעת מה.
הילה: את אומרת את זה בביקורת אבל זו באמת שאלה. כאילו יש היום פעילות, את יודעת מה, אחד הדברים שאני הכי מבסוטה עליהם עכשיו,
עינת: כן,
הילה: חכי, אני הולכת לעשות פה שיימינג,
עינת: תנסחי.
הילה: ילד של חברה, את יודעת, הם עוד לא יכולים להכניס טלפון לשירותים. עינת: ילדים?
הילה: כן.
עינת: אוקי.
הילה: קטנים שעוד אין להם טלפון.
עינת: אה, אוקי.
הילה: על זה אני מדברת. אלה שהיו אומרים שמשעמם להם כשיש להם טריליון משחקים וזה. אבל מה? הוא יכול להיות באמת 8 שעות בשירותים אם את לא מוציאה אותו.
עינת: מדהים.
הילה: אני שומעת אותו. אני שומעת את הילד של החברה מדבר לעצמו וכאילו חושב ואם במקרה אני נכנסת, אם היא נכנסת ואז, [צוחקת]
עינת: כן.
הילה: ויש יכולת,
עינת: ברור.
הילה: אני יודעת שבשנייה שהוא יקבל,
עינת: בחזרה ליד,
הילה: טלפון,
עינת: את הדבר,
הילה: שיוכל לשבת איתו בפנים,
עינת: כן.
הילה: הוא יאבד את האונה הזאת במח. ויש לה ערך. עזבי עכשיו באמת, יש לה ערך לאונה הזאת.
עינת: אני מסכימה איתך.
הילה: למרות שהוא אומר שמשעמם לו ולמרות שזה, את שומעת אותו שם ואת יודעת שלא משעמם. שיש לו עולם פנימי.
עינת: כן, כן.
הילה: ובאיז שהו מקום הדבר הזה, המכשיר הזה לוקח את העולם הפנימי. הוא מנטרל לך את היכולת ל,
עינת: אבל זו שאלה. אני באמת שואלת כי בהנחה שאנחנו לא מדברים כרגע על הילד שנטייתו באמת את יודעת, וגם שם יש סקאלה של ילדים שכשתיתני להם את המקל או את האבן לבעוט בה, הם ילכו על זה. שתראי את היד שלהם בתוך החול של הים נכנסת ויוצאת. את יודעת, באמת המקומות האלה שהם יכולים לרכוב על אופניים והשערות שלהם עפות ברוח ואת שומעת את הלב חושב.
הילה: כן.
עינת: אז אני חושבת שכל אחד יושב שם על הרצף בין הצורך או היכולת להיות במקום הזה לבין הצורך להי ות עסוקים במשהו וגם פה אני מחלקת את זה לקטגוריות. כי אני לדוגמא, אני חושבת שמעטים הימים שבהם יש לי איזה פרק זמן קצר שבו אין לי עשייה שקשורה לעבודה או שקשורה לילדים ולא בא לי להתקשר לחברה.
הילה: נכון, זה בדיוק מה שאני אומרת.
עינת: ואני עושה ואני אעשה את זה גם עם הטלפון צמוד לכתף שייתפס לי חצי מהצוואר תוך כדי זה שאני מרימה את ערמות הכביסה. והנה נשאלת השאלה, מה את לא יכולה רגע להיות במקום המדיטטיבי של סתם לשים את מכונת הכביסה ולחשוב לעצמך מחשבות. כשאני נכנסת לא יודעת מה, אפילו לבשל, אני שמה מוזיקה כי אני נורא אוהבת את הדבר הזה. אני שומעת קצת, גם את אמא שלי, אוקי? בביקורות שלה כשהייתי נערה מתבגרת. על ה- "5 דקות לבד את לא יכולה להיות?" כשהיינו מלוות אחת את השנייה ואז מתקשרות בטלפון ואז נפגשות עוד פעם.
הילה: כן.
עינת: אני חושבת שגם לזה יש ערך כי בסופו של דבר, אנחנו איזה מיקס נורא, נורא מעניין של בראש ובראשונה היותנו יצורים חברתיים. וכל הדבר הזה מושתת את יודעת, קצת אירוני, על הצורך החברתי שלנו. ועל היכולת שלנו שניה לעשות את הפוקוס הפנימי והפוקוס הפנימי בעיניי, הנגזרות שלו והנה אני עוברת לילדים או לדברים שאנחנו אמורים להיות מודעים אליהם, זה האם הוא באמת יכול ליהנות מדברים פשוטים?
הילה: כן.
עינת: האם הוא באמת, אני יכולה כהורה להפגיש אותו עם חוויה שבה שטים על גבי הדמיון. אוקי? אפילו להקריא את הסיפור, סיפור ילדים הכי פשוט וכרגע רגע להמשיך אותו בינינו באיזושהי שיחה דמיונית. או המשחקים הקטנים הסוציו -דרמתיים שאנחנו עושים עם י לדים הרבה פעמים. בא לנו למות מהם, אבל אנחנו עושים אותם שוב ושוב ושוב. ואלה המקומות שכשאני מדברת עם הורים על מחירים של מסכים, אני אומרת, בגלל שאנחנו יודעים היום שזה אחד המחירים הכי כבדים, מחובתנו כל הזמן להנכיח את זמינות החוויות האחרות.
אז היום יותר מתמיד חשוב נגיד לא יודעת מה, לצאת כולם ביחד למסעדה ביום שישי ולהגיד יאללה, בואו נשאיר את הטלפונים מאחורה או באוטו. היום חשוב יותר לייצר את פרקי הזמן הקצרים האלה. שם קוד, השירותים. שבהם אנחנו נוכל ללוות אותם בחוויה שאח"כ נשים לה
גם כותרת. איזה כיף לשוחח איתך. איזו יצירתית את. תגידי, גם כשאת במקלחת הרבה פעמים עולות לך מחשבות כאלה? כאילו באמת להפגיש אותם עם זה שזה נורא, נורא מגניב הבפנים שלהם.
הילה: כן.
עינת: שזה נורא, נורא כיף להפוך את הגרב מדי פעם, לנו אפילו. ולהתבונן באיך הם חושבים או באיך הם רואים את החיים ולשאול אותם מתי עולות להם המחשבות האלה?
הילה: את אומרת את זה כל הזמן על הילדים אבל אני רק חושבת עלינו. באמת. זה כבר, זאת נהייתה הפרעה אפילו חמורה יותר.
עינת: לא יודעת. אני כאילו מתקשה להצטרף לדבר הזה. אני חייבת להגיד לך שגם כשאני מקבלת את ההודעות ואני יכולה לקבל אמיתי ממי, סרט וידאו של ילד בהתקף זעם בשבת ב 22:30- בלילה, אוקי? זוג נחמד מודרך שלח לי של "בבקשה תראי". אוקי וואו תודה, בחיים לא ראיתי ילד בהתקף זעם. וואו תודה על השעה, אוקי?
אני כבר יודעת אפילו במיומנות שלי ואגב, אני מלמדת אותה גם את הילדים שלי שכל דבר והנה יתרון הפסים הכחולים. כל דבר שאני מעוניינת לדחות לעצמי אותו ליום ראשון, אני לא פותחת אותו בכלל. הוא נשאר לי כהתראה וביום ראשון כשאני ערוכה, מוכנה, את יודעת, אני פותחת את משימות הזה.
הילה: א', כי את בזן שלך וזה נהדר. אני לא יכולה,
עינת: לא, אני לא בזן שלי, זה בגלל שאני לא בזן שלי. אני לימדתי את עצמי לייצר והנה הדבר הנוסף. חוץ מסבלנות ודחיית סיפוקים שבעיניי הוא אפילו יותר חשוב מסבלנות וזו היכולת לייצר לעצמך גבולות, לעצמך. וזו אחת המשימות הכי קשות שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו ועעע מה שנקרא, אתה לא מלמד ילדים גבולות דרך זה שכרגע אתה מעניש אותם, סליחה שאני פה מנפצת איזה מיתוס.
אתה מלמד ילדים גבולות, בוא נתחיל מזה שאומרים ללמוד או לדעת בעצמנו או לשאול את עצמנו בדיוק איפה אנחנו ממוקמים על רצף של הרבה דילמות. ובאיזה מקום אנחנו יכולים להתגמש עם הגבול שלנו בשביל צורך של מישהו אחר. באיזה מקום אנחנו ממש לא מוכנים, אבל אנחנו גם נלמד אותם לתווך את זה לחברה הכי טובה או לאנשים שחשובים לה וממש לא לתווך את זה למעגל המשני.
אז הדברים האלה חייבים להיות מדוברים ברמה היומיומית אם המסכים הם חלק מהחיים של הילדים שלנו. את מבינה כמה הדבר הזה הוא גורלי? אמיתי, אני באמת מדברת על זה כמשהו גורלי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רק להיות על הנושא של, "עוד פעם את באינסטגרם? עוד פעם?" אנחנו לא יכולים להיות שם.
משום שבזירה הרגשית הפסיכולוגית, ההתפתחותית, הדבר הזה נוגס חתיכות גדולות ממיומנויות שאני אומרת לך, שיכולות להיות להם. שפעם נלמדו, את יודעת, בשכונה עם המקלות, בחבורות הרב גילאיות. בהעלבות, בדברים שהיום אנחנו, את יודעת, אפילו אי אפשר לדבר עליהם כמשהו טוב. כי כל כך אנחנו את יודעת,
הילה: כן.
עינת: בשנייה שמישהו אומר משהו בשדה החברתי, כל המבוגרים קופצים, כל מערכת החינוך קופצת. כולם. שניה, שניה. אבל אנחנו אמורים לתת להם חכות. לא דגים, לא פתרונות, לא מסננים.
הילה: אבל זה בדיוק, את מבינה שזה בדיוק אותם עולמות. זאת אומרת, כמו שאנחנו רוצים את התשובה המיידית ביום חמישי ב 21:00- בלילה,
עינת: לגמרי.
הילה: אנחנו גם רוצים לדעת בכל צעד שלהם איפה הם נמצאים. אנחנו רוצים שהם יענו לנו ברגע שאנחנו שולחים להם הודעה, את מבינה? למה שיענו?
עינת: נכון! נכון! ובגלל זה נדרשת פה,
הילה: הפרעה.
עינת: למידה. בגלל שאנחנו לא נו לדנו לדור הזה. את מבינה?
הילה: אני מבינה, אני מבינה.
עינת: איזה קפיצה שהיא לא קיימת לנו בהארדיסק אנחנו צריכים לעשות כדי להבין. אגב, אפילו מה זה אומר משימה חינוכית שכרגע אנחנו צריכים, מחויבים לדבר עם הילדים שלנו, לא שיחות הנו נו נו, היום נלמד על בריונות ברשת.
הילה: כן.
עינת: אלא לדבר את כל הנושאים האלה. אז כל הורה שייקח, אגב בדיוק כמו שעשינו פה. את שלושת הנושאים שהכי מטרידים אותו בהקשר הזה, אוקי? אני הייתי רוצה לגדל ילד עם סבלנות. אגב, הי, אפשר לגדל ילד עם סבלנות בעידן המסכים.
הילה: בוודאי.
עינת: והנה אני אומרת לך שהדלת שנסגרת מאחורינו בשירותים והילד שנשאר, מה שנקרא, בתנוחת אלזה. דופק על הדלת ואמא, ואמא, ואמא.
הילה: זאת אנה. רואים שלא ראית את הסרט.
עינת: נכון. ראיתי את הסרט. יצא לי אלזה, כי בסוף את מבינה,
הילה: בסוף תמיד בוחרים את אלזה ואני לא מבינה. אנה היא הגיבורה פה. עינת: נכון. שניה רגע אני אשלים.
הילה: סליחה.
עינת: אם אני לא נתתי לו בראש, נתתי לו להיות בתסכול הזה איקס שניות או דקות שהוא היה צריך להמתין. אגב, בגילאים מתאימים גם נתתי לו התראה לפני זה ואמרתי לו, זה הולך להיות לך קשה. אני את הדלת לא אפתח כי אני צריכה פרטיות. או אני את השיחה לא אסיים כי היא שיחה חשובה לי לעבודה. כשאני אסיים, אני אתפנה אליך. אז אם אני אוכיח לו שאם הוא ידפוק יותר חזק או אם הוא יגיד "אמא, אמא, אמא". אז בפעמים הראשונות אני אעצור את שיחת הטלפון ואני אגיד לו, "אניבשיחתטלפון!" מכירה את זה? ובסוף אני אגיד למי שאני מדברת איתו, "טוב, אני אחזור אליך עוד מעט". אני אסגור את הטלפון, זאת אומרת, הוא השיג את מטרתו.
הילה: ! Victory
עינת: ואז אני גם אתן לו בראש. אז לא לימדתי את הילד שלי סבלנות. אני חושבת שניסיתי ללמד אותו סבלנות בזה שהסברתי לו את חשיבות הסבלנות. אני אומרת שהילד שהיה מתוסכל אבל לא קיבל, הוא ילד שכבר אפשר לפדבק אותו על סבלנות. משום שבשורה התחתונה, הוא לא קיבל.
הילה: כן.
עינת: אז זה מתחיל מהנקודה הזו שאנחנו כהורים לא נספק והם יישארו עם התסכול ולא משנה איזה מופע היא תדפוק. אני כשאני אסיים את שיחת הטלפון והיא תהיה כבר כחולה מן המופע או שהבית יהיה ב , אני אגיד לה, "כל הכבוד שחיכית בסבלנות, תודה רבה. זה היה לי מאוד חשוב השיחה הזו. אני מחר הולכת לספר בעבודה על זה שיש לי ילדה בת 5 שנתנה לי לנהל שיחה של 7 דקות. תקשיבי זה לא יאומן".
הילה: אני יכולה גם לכתוב את זה למישהי ששלחה לי הודעה ב - 21:00 בערב בחמישי, ביום ראשון, "אני מאוד מודה לך על הסבלנות".
עינת: לא, אבל את יודעת מה? אני הרבה פעמים מלמדת את המתבגרים שלי לענות איזושהי הודעה שאגב, הנה היא לוקחת גם מהאשמה. כי הרבה ילדים מחזיקים כל הזמן את האשמה. היא מייצרת להם רעש, "לא עניתי לה", "כן עניתי לה", "מה היא תחשוב?" "אני לא בסדר?"
הילה: אני לגמרי שם. אני לא יכולה. את אומרת לא לפתוח את הסרט הזה. יש את הנקודה האדומה הזאת.
עינת: זה מטריד אותך.
הילה: חייבת. חייבת.
עינת: תזכירי לי להראות לך כמה,
הילה: לפעמים זה כרוך בפחות מאמץ לענות, להוריד את זה מהשולחן ולהמשיך. עינת: לא, לא. לא.
הילה: אני יודעת שלא. אני יודעת שלא.
עינת: אבל אני מדברת איתך על זה. אני לא גוערת בך כמבוגר.
הילה: אני יודעת.
עינת: אני מנסה להסביר לך איך ללמד ילדים. כי כשאני נותנת לליהי את נוסח ההודעה שאגב, נדבר עליה. אבל אני רגע מעמידה אותה ושוב, נורא חשוב לי להגיד, זו לא שיחה חינוכית. זו שיחה שאני באמת צריכה להגיש למתבגר שלי, מתעניינת או חוקרת ביחד איתו. ואני אשאל אותה, "תגידי, אם חברה בוא נגיד הכי טובה שלך, לא הייתה עונה להודעה של מה ניש ב - 00:30 בלילה, היית נעלבת? וב22:30-? בשעה שהיא ערה היית נעלבת?" הנה רגע אני פותחת.
הילה: כן.
עינת: ואז אני אומרת, "ותגידי, ואם למחרת בבוקר, ב8:45- היא הייתה מסמסת לך, חיים שלי" , הנה אני מדברת בסגנון שלי, הן לא מסמסות ככה. "ואי מה זה מצטערת, לא הספקתי, נרדמתי, החתול, השמיכה שנתקעה לי בדלת". דברים שבקודים גם של השקרים הלבנים, הם אומרים, סליחה שלא פתחתי את ההודעה, הנה אני פה. אני אוהבת אותך באותה מידה. "האם זה יכול היה להספיק לך?" אני בודקת את זה עליה. ואז אני שואלת, "מה כן היה יכול להספיק לך?"
עכשיו, הנה שיחה מעניינת כי אני גם יכולה לזהות. אם היא הייתה אומרת לי, "לא, זה לא יכול להספיק לי ואני נעלבת, נקודה, כי אני נעלבת וכי אני אענה לה ב,00:30- אז אני מצפה שגם היא תענה לי ב00:30-". הנה עוד שיחה מעניינת, הנה עוד שיחה מעניינת. כי את תשבי הרבה פעמים בחיים שלך בפגישות ואני אמא שלך, שלימדתי אותך להגיע 10 דקות לפני הזמן ויהיה מישהו שיאחר. עכשיו, זה שזה מעצבן זה ברור. אם הוא התכוון לזלזל בך? בוא נשאל את השאלה הזו.
הילה: זה חוזר לפרק הקודם של התקרבנות.
עינת: נכון, אבל זה גם חוזר על היכולת שלנו לתת להם מתנה נורא גדולה. והיא תהיה המתנה זו של היכולת למצוא דרכים שיוכלו גם לשמור עליהם וגם להמשיך ולהתנהל בתוך השדה החברתי הזה שהיום אין מה לעשות. השלוחה הישירה שלו זה המכשיר הזה שיושב להם בכיס.
הילה: אני מניחה שהשורה התחתונה שלי הייתה שאי אפשר לצפות מהם משהו שאנחנו לא מסוגלים לייצר בעצמנו.
עינת: כן אבל אני מקווה שהשורה התחתונה שלך זה לא לשחרר להם כי אנחנו לא השגנו את ההישג.
הילה: לא, לא, ממש לא. לא. אני במאבק.
עינת: אוקי.
הילה: אני באמת במאבק.
עינת: אז תהיי חזקה ממי, אני איתך.
הילה: אני בשלב הזה שאני רוצה לעבור לאמיש כרגע.
עינת: ואי, איך בא לי על הבגדים שלהם.
הילה: כן? נראה לי מה זה חם.
עינת: אני שרופה. עם מזגן.
הילה: לא מתאים למזג האוויר הלבנטיני. יאללה שבת שלום, אל תתקשרו אליי, בסדר? ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments