אמא אמא, פודקאסט הורות, החל מהקשיים היומיומיים והטריוויאליים ביותר ועד תפיסות העולם הגדולות עם עינת נתן וד"ר הילה קורח.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/11/2020.
עינת: דינג דינג.
הילה: מערכת כריזה נהדרת.
עינת: קריאה אחרונה,
הילה: לפני האחרונה.
עינת: לפני האחרונה לעולים לפודקאסט לייב. זה לא פודקאסט בכלל.
הילה: זה לא פודקאסט.
עינת: אבל זה לייב.
הילה: זה לייב של העולמות. 3 בדצמבר. עינת ואני נהיה, איפה אנחנו נהיה? אה פה. באולפן.
עינת: כן, אנחנו עושים לזה איוונט.
הילה: איוונט שאינו פודקאסט. הוא לא ישודר כפרק אז מצמצתם, פספסת.
עינת: לא, וגם תבואו נו, תבואו.
הילה: כן. הלינק נמצא כבר בכל רשת חברתית שקיימת מינוס טיקטוק נכון? אה את בטיקטוק.
עינת: ממש לא. מה פתאום, זה טיקטוק של רונה. אני לא בטיקטוק. אני לא.
הילה: בקיצור, חפשו את הלינק, רכשו כרטיסים, יהיה כיף.
עינת: סיפור טרי.
הילה: כמה טרי?
עינת: טרי מאוד. טרי מדי אולי. אולי לא נספר את הסיפור.
הילה: מה פתאום, כבר התחלת, יאללה.
עינת: שירה,
הילה: עם שמות אני מבינה. סבבה. כן.
עינת: בואי, כאילו מה עכשיו נלך מסביב,
הילה: בסדר, זורמת איתך.
עינת: יש לי ילדה שהיא לא מווסתת,
הילה: חברה שואלת, סבבה.
עינת: אני מחבבת אותה. היא ילדה מאוד מאוד,
הילה: כמו ילדה בשבילך.
עינת: היא קצת, לפעמים היא כמו ילדה בשבילי. לפעמים היא הבת של אבא שלה. קח את הבת שלך.
הילה: תראה איך הבן שלך מתנהג.
עינת: הבת שלך.
הילה: נו תספרי כבר את הסיפור.
עינת: אוקי. היא ילדה מאוד סוערת. קשה לה, היא מתקשה בשדה החברתי, אוקי? כמו שהיא סוערת היא גם נפלאה ונהדרת. זאת אומרת היא ממש דו קוטבית. ומכיוון שכך ובהתאם לזאת, היא עוברת במהלך 7 ומשהו שנותיה, הרבה פעמים תקופות שבהן היא פוגשת את היותה לא פופולרית באנדרסטייטמנט. ז את אומרת, תחושת דחייה כזו, את יודעת, שאי אפשר לטשטש אותה. כאילו מזמינה, לא באים. רוצה לשחק, לא זה. כבר מייצרת איזושהי גמישות אבל ממול אין עם מי לדבר. והיא נאבקת. קשה לה. קשה לה. אני רואה אותה, אוקי?
אני רואה במובן הזה שנורא יהיה קל לספר את הסיפור אחרת. נורא יהיה קל להגיד כאילו יש לי ילדה שחייבת ללמוד כבר כאילו, עוד מעט 8 שנים חיה על כדור הארץ. היא חייבת ללמוד איך מתנהגים, איך לא מתנהגים, כי אחרת היא תישאר לבד. כאילו זה הסיפור האלטרנטיבי, אבל אני בוחרת לספר אותו ממקום של חמלה.
ולאחרונה היא מאוד, מאוד נאבקת ומאוד, מאוד בודדה והקורונה עוד יותר הקצינה את המצב. אני חייבת לספר לך שגם בתוך הבית בגלל שהיא איזה נספח, בגלל שכל האחים מעליה כבר עברו לגיל ההתבגרות, היא לא בחבר'ה. זאת אומרת, שגם בתוך הבית אין איזו מטוטלת כזאת שאת אומרת, אוקי, אז מדי פעם יש לה את השייכות שלה או אוקי, אז מדי פעם מישהו עושה לה ג'סטה ויושב משחק איתה איזה משחק קלפים.
אין לה. אז הסיפור הטרי הוא שהיא ניסתה הרבה פעמים להזמין שישנו אצלה והיא נורא חוששת לישון מחוץ לבית אז היא כל הזמן רוצה להזמין ולא רוצים לבוא וזה תמיד ברגע האחרון ואני ככה ניסיתי להציע שאולי נתכנן את זה מראש והיא תבחר כאילו שיהיה איזה זמן.
לפני שבוע היא הזמינה להיום בערב חברה כולל זה שהיא ביוזמתה הודיעה לה שהיא מזמינה אותה למסיבת פיג'מות. זאת אומרת, את יודעת, היא הבינה שהיא באנדרדוגיות והיא צריכה להוסיף איזה משהו בשביל להיות אטרקטיבית ואני כמובן זרמתי עם זה.
היא חזרה כ"כ מתלהבת ואמרה שהיא הסכימה והיא מתכננת ורשימת קניות וממתקים ואנחנו עושים מזה עניין. היא בקשה מרונה שתתפור לה כל מיני. אתמול בערב האמא של החברה שהיא חברה בעצמה, זה לא עכשיו בוא נדליק את החברה, נשרוף את האמא שלה. הכי במה נעשה? ילדים וזה.
הילה: כן, כן.
עינת: ש...
הילה: היא לא בעניין.
עינת: שהיא לא באה ולא רק שהיא לא באה, היא גם בקשה את העזרה של האמא כי היא מפחדת להגיד לשירה. היא מפחדת משירה. ואני כמובן רציתי להקל על האמא אז אמרתי, תודה שאמרת, אני לוקחת את זה מפה. ואת שאר ההתמודדות אני אספר לך אחרי האות.
פתיח: "אמא, אמא, עינת ניתן והילה קורח".
עינת: אז היום בבוקר אני עם הבשורה מאתמול בערב. יש כבר שקיות עם חטיפים בדלת של המזווה.
הילה: אכילה רגשית, כך זה מתחיל.
עינת: ואני גם יודעת ששירה קמה היום בשמחה לבית ספר שזה דבר די נדיר כי היא קמה בשמחה שיש לה למה לחכות ואני אומרת כאילו לעצמי, אני מחשבת מסלול ברמה של ללכת על ביצים שאני אומרת, אם אני אומרת לה את זה לפני בית הספר אז אני לא מצליחה בכלל להוציא אותה לבית ספר, אבל אם אני אגיד לה את זה אחרי בית ספר, זה אומר שהיא כבר, את יודעת, עושה סיבוב על הילדה הזאת בבית ספר ולכולם הרבה פחות נעים ואז היא מגיעה הביתה ואי אפשר. [אנחה]
הילה: אז מה אמרת לה?
עינת: אז אמרתי לה בואי, בואי קצת חיבוקים ממי. התחלנו בזה. ואז אמרתי לה תקשיבי, אני חייבת לספר לך. אתמול פגשתי את אמא של והיא אמרה לי כך וכך.
הילה: את האמת, את כל האמת ורק את האמת?
עינת: לא. היא אמרה לי שכנראה שהבת שלה לא רוצה לבוא והיא לא רוצה לפגוע בך ולא מפחדת ממך כי את משוגעת וכאילו זה, )נאנחת(. ואמרתי לה, ראיתי את הדמעות כבר מציפות את העיניים אבל היא עוד לא התניעה, לא נכנס המפתח.
הילה: כן.
עינת: ניצלתי את שבריר השנייה הזה ואמרתי לה תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי ברגע שהאמא אמרה לי את זה. אני הרגשתי שאני שונאת אותה. אני כאילו כרגע לוקחת את כל התיק של שירה עליי ואני מספרת לה כאילו מה הרגשתי כלפי האמא. עכשיו, אני מרגישה מספיק בטוח לספר לך את זה בשידור מול כל המאזינים שלנו כי האמא היא באמת אחות.
אוקי? אז ברור לי שאני גם אספר לה את הסיפור עוד שניה כשהיא תשאל אותי איך התמודדנו עם זה.
אז אני אומרת לה, שירה אני שונאת אותה. ואני הרגשתי שלא רק שהבת שלה לא רוצה אותך בכלל אף פעם, גם היא לא רוצה אותי בכלל אף פעם ואני הרגשתי שעשו לי מעשה מאוד לא יפה ושאני רוצה להכאיב לה גם בחזרה ולהגיד לה, טוב שאת אומרת, גם שירה בעצם לא רצתה לשחק עם, היא בעצם גם התחרתה. היא החליטה להזמין מישהי אחרת.
כאילו עשיתי את כל תסריט הפסיכופתית התוקפנית הזה ואמרתי לה, היה לי כל כך קשה לא להגיד כלום, אבל בסוף החלטתי שאני לא אפגע בה בחזרה ושאני אתייעץ איתך כאילו מה אנחנו עושות ודיברתי איתה מה אנחנו עושות עם הדבר הזה. כי אני אומרת לך את האמת, לא ישנתי מזה. והבכי לא המשיך.
הילה: אוקי.
עינת: ואז היא התחילה להגיד כאילו, אבל את אמרת שאנחנו נקבע שבוע לפני ואנחנו קבענו שבוע לפני. עכשיו מה אני לא מספרת לה? מה אני לא אומרת לה? אתמול ישר אחרי בית ספר הגיעה הילדה הזאת. היא בקשה שהיא תבוא אליה ישר אחרי בית ספר. כשאני מראש אמרתי לעצמי, מה את מזמינה אותה יום לפני הסליפ אובר לאחרי בית ספר כאילו? את הולכת, שיט!
הילה: ריבונו של עולם.
עינת: ממש. -אמא בבקשה, זה חשוב לי וזה והיא אוהבת את הקוסקוס שלך ואת הכנת את הקוסקוס וזה. והיא כ"כ רוצה לבוא. יאללה שתבוא. היא מגיעה, הן באות לאכול צהרים ושירה מתיישבת לידה, עליה. וכל שתי דקות היא אומרת לה, - אני כ"כ שמחה שבאת אליי ומחבקת אותה. - אני כ"כ שמחה שבאת אליי ומחבקת אותה.
אני רוצה להגיד, די כבר! די כבר! מה יש לך? כאילו תלמדי, חוקי המשיכה. צריך להסביר את זה מתישהו נכון? אתה רוצה יותר מדי,
הילה: נו אז למה לא אמרת?
עינת: א', מה? בשידור חי, די כבר? זה לא נעים לה, זה את יודעת,
הילה: לא, לקחת אותה הצידה. את יודעת מה? אבל זו בדיוק דוגמא קלאסית להרבה מאוד דוגמאות אחרות שאת נותנת פה. שאת אומרת הילד צריך לפגוש את המציאות הבלתי רצויה בעצמו ואז להסיק מזה מסקנות כי אחרת זה לא יעזור שאת תספרי לו.
אבל הנה, זה קורה. ואת יודעת מה? זה סיפור נהדר. כי אפרופו, שיחותינו מ-9000 הפרקים הקודמים, יש ילדים שאת יודעת, הם לא, זה חזק מהם. הם לא,
עינת: מה?
הילה: אני מנסה לחשוב על דוגמא קצת, מרונה הקטנה שלי שהולכת כל יום, כל היום ומסתובבת בבית ושואלת את עלמה אם היא אוהבת אותה. -את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? עלמה נהנית מאוד להגיד שהיא לא אוהבת אותה, שהיא לא מיוחדת.
ועד אורי שהוא ממש מיני מי שלי. בטח כשהייתי בגיל הזה. ברגע שמשהו מעצבן אותו, הוא נהיה הענק הירוק והוא כוח בלתי ניתן לעצירה והוא עושה דברים שאח"כ הם מאוד בעייתיים. גם אם תתנצל עליהם אז כאילו זה כבר טבוע, מתחיל כאילו להידבק אליך שאתה,
עינת: אתה ה-
הילה: אתה ה- . הילד הזה שלא מסוגל לשלוט בידיים שלו ולא מסוגל לשלוט בפה שלו. מתחצף למבוגרים ומעליב חברים ועושה את זה כי הוא לא מסוגל וזה לא יעזור כמה אנחנו נדבר.
עינת: אבל הנה את אומרת את זה.
הילה: בסדר אבל עוד פעם, את מסכימה איתי שיש פער, יש סקאלה הרי שבין לתת לילד לעבור שנים אם בכלל, יכול להיות שאת יודעת, זה חלק מהאופי, פיוז קצר, פתיל קצר.
עינת: אוקי. בואי נגיד שזה ללא ספק נטייה אוקי? ממש כמו שאנחנו רואים ילדים בהתקפי זעם, אז אנחנו אומרים הצרחן כרגע יצרח, ההוא שמתעופפות לו הידיים כרגע יעופו לו הידיים, ההוא שזורק דברים, יזרוק דברים. זאת אומרת, יש פה איזשהו משהו שאתה מגיע איתו לעולם.
הילה: כן. ואז זה עוד משהו שאנחנו דיברנו עליו אבל מעולם לא יישבנו כי אני לא בטוחה שיש איך ליישב, אבל העניין הזה של איפה אנחנו נכנסים לתמונה? זאת אומרת, אנחנו הרי רוצים, בשביל זה אנחנו קצת כאן. לא רק לראות את הילדים שלנו גדלים, אלא גם קצת לעצב אותם. וזה מעבר לדוגמא אישית כי עוד פעם, יש לי 3 ילדים בבית, אני עדיין אני תמיד, אותו דבר והם שלושתם שונים.
עינת: נכון, נכון.
הילה: אז זו לא רק דוגמא אישית. את מסכימה איתי?
עינת: לא, זו לא רק דוגמא אישית, אבל השאלה המעניינת בעיניי. א', בואי נתחיל מזה שאת לא אותו דבר. אוקי? אנחנו לא יכולות להשוות אותנו כאימהות לילד ראשון, לשני, לשלישי וכן הלאה. אנחנו גם לא יכולות להשוות את הזירה שאליה הם נולדו נכון? אם אנחנו מדברים על מערך משפחתי. את יודעת, אפילו תלכי אחורה לתקופה שגרתם בחולון לעומת התקופה, האווירה המשפחתית, מה שאת עושה. האם את כרגע באמצע מבחנים, את יודעת, זה הכל דברים שמשפיעים כרגע.
והשאלה שאנחנו תמיד חוזרות אליה, זה שאני לגמרי מסכימה שיש לנו את התפקיד הזה שאמור ליישר או לעצב באיזשהו אופן או לדבר את האג'נדה שלנו לצד זה שאנחנו נדגמן אותה כמובן. השאלה היא, האם אתה יכול לדגמן את זה או לדבר את זה כשמשהו לא מצליח. כי אני טוענת כשהם בתחתית של התחתית, שם אין שום למידה.
כשבן נמצא בחוויה של נחיתות או של דחייה, שום דבר לא יכול להיכנס פנימה. הוא כרגע באמת, כל מה שהוא זקוק לו זה שניה מישהו שיכניס לו אוויר לסירקולציה.
הילה: אז בסדר, גם את הלקח הזה יישמנו. ואנחנו מדברים כשאנחנו רגועים. אבל הנה, נגיד לאורי, יש לנו בייביסיטר מהממת, באמת מהממת שמגיעה כל אחה"צ להיות עם הילדים כשאני עדיין בעבודה ודרור עדיין לא חוזר. ואורי מהתחלה, זה לא שהוא לא מסתדר איתה, זה לא שיש לו משהו נגדה באופן אישי, אבל הוא מרשה לעצמו לדבר אליה לא יפה כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה.
עכשיו היא לא יום, יומיים איתנו. היא כבר חודשים איתנו ואנחנו מדברים איתו על זה.
עינת: אבל ברור לך שהכימיה ביניהם מראש? כאילו זה שאתם מדברים איתו,
הילה: אני לא חושבת שזה קשור לכימיה שביניהם.
עינת: [צוחקת]
הילה: לא, זה גם קשור, ברור שזה גם קשור. אבל בואי, זה לא שזה קורה רק איתה.
עינת: בסדר, זה קורה עם כל בן אדם שכרגע לא הגיש לו את הלב שלו על מגש עם המפית והגובלן, נקודה. נקודה.
הילה: בסדר. אבל גם עם זה, ילדים צריכים להתמודד.
עינת: נכון, מסכימה. אבל רגע, זה עדיין לא אומר שאת לא יכולה, את לא יכולה לדרוש רק מאורי להיות אחראי על הצד שלו כאילו זה .100% את חייבת לקחת בחשבון נסיבות.
הילה: לוקחת בחשבון נסיבות. ועדיין את רוצה שגם כבוגרים מתפקדים, הם ידעו לשלוט בעצמם. לא ברמת הכעס, אין לי בעיה עם זה שהוא יכעס. אין לי בעיה עם זה שהוא יהיה עצבני. יש לי בעיה עם זה שהוא ידבר אליה לא יפה.
עינת: אוקי.
הילה: יש לי בעיה עם האנגר מנג'מנט שלו שהוא בעייתי.
עינת: שהוא עדיין לא, את יודעת, כאילו,
הילה: בסדר, לא אמרתי עכשיו בן ,25 למרות שגם בני 25 ככה דוקרים אנשים בכביש אח"כ, כן? בסדר, לא נעשה קו ישיר אבל זה ברור.
עינת: תלכי אחורה להיסטוריה משפחתית. לא ככה דוקרים אנשים.
הילה: אני לא חושבת שהוא ידקור אנשים בכביש. אני חושבת שהוא בסדר בסך הכל. אבל את רוצה שיגיע שלב שבו שירה תלמד לא להידבק לה לפרצוף ולחבק אותה ואת יודעת להתעלק, בואי נקרא לזה בשם.
עינת: נכון, נכון.
הילה: את רוצה שיגיע שלב שבו אורי, גם אם הוא יכעס, הוא ידבר, שידבר בכעס אבל בכבוד.
עינת: אז בואי נגדיר את זה רגע ביחד. אני רוצה ואת רוצה שיגיע השלב שבו ההתנהגויות שלהם או הבחירה שלהם כרגע בדרכי פעו לה ישרתו את האינטרס העליון שלהם.
הילה: נכון.
עינת: אוקי? זאת אומרת ותראי איזו משימה מורכבת זאת. זאת אומרת,
הילה: גם לבוגרים.
עינת: לגמרי. כמה אנשים מבוגרים אנחנו מכירות שכאילו אתה שופך את התינוק עם המים.
הילה: בלי עין הרע.
עינת: אז יש פה איזושהי חרדה שמצד אחד נגיד אם אנחנו צנועים, נגיד אנחנו יכולים רגע להתגבר על עצמנו ועל תחושת העלבון שלנו ועל תחושת החרדה או הדאגה להם או לאן זה הולך. גם אם אנחנו מצליחים לעשות את זה, זה עדיין משימה ארוכת טווח שאתה לא יכול להסתכל בעיניים של ילד בן ,8 ,10 גם לא 12 ולהגיד בוא תקשיב כאילו, זה לא משרת אותך. אתה יכול לעשות את זה, אבל בצד השני לא תהיה הבנה של וואלה, הפלת לי עכשיו אסימון.
הילה: לא, אבל אם את מדברת על תהליך ארוך טווח, אז אולי יש ערך למילים האלה. זאת אומרת, את אומרת את זה פעם אחת, את אומרת את זה פעם שניה, יכול להיות שבפעם השלישית הוא קצת ישנה את המדיניות.
עינת: נכון, נכון אני מסכימה איתך.
הילה: ברביעי בכלל יעשה איזה מן כבר 30 מעלות.
עינת: יש ערך למילים האלה. אבל יש ערך למילים האלה כשהן תאמרנה במקום שבו,
הילה: הרגוע.
עינת: לא, במקום שבו שירה לא תתנפל עליה. במקום שבו יהיה איזשהו מפגש מאוד, מאוד נדיר, אולי קצר יתר על המידה. שבמפגש הזה אני, כשאני אפרט לעצמי בראש את התכונות הבעייתיות של שירה, אני אראה אותן קצת יותר מעודנות. ואז אני אוכל לעשות איתה תחקיר אחרי המפגש הזה שהוא תחקיר שהתכנסנו לשמו וגם יש לי אינטרס להתכנס ולהיות קשובה
ולספוג כרגע את הסחורה שיש לי לתת לה. ולהגיד לה, יש שיפור נורא גדול. ואת יודעת מה השיפור הזה עשה? הוא עשה שהיא תרצה לה ישאר.
זוכרת כאילו הצעתי לכן לראות סרט ופעם שעברה היא לא רצתה. היא רצתה ללכת הביתה והפעם היא רצתה להישאר. אני חושבת שזה קשור לזה. מה את חושבת? יכול להיות שלפעמים כשאת כאילו יותר מדי רוצה, אגב זה קורה לה גם ביחסים עם בת דודה שלה.
שביחסים עם בת דודה שלה, שלכאורה הם יחסים מאוד שוויוניים, הבת דודה שלה חיה אצלנו בסדר? כמו הומלס, באמת, 80% מהזמן. והן מאכילות אחת את השנייה באופן שווה,
הילה: אחיות.
עינת: הן אחיות, אבל,
הילה: כן, עם כוכבית.
עינת: עם כוכבית כי בת דודה שלה יכולה להתפנות. ובת דודה שלה זיהתה שזה נותן לה המון כוח. ואז בכל פעם שהיא רוצה להביא לשירה איזו קטנה, היא אומרת, אני אתקשר לאבא שלי שיבוא לקחת אותי. ושירה בשנייה שהיא מרגישה, מתחילה להריח את זה שידה על התחתונה, היא לא מצליחה לנהל את עצמה. קופצים לה כל הטייסים האוטומטיים שקופצים לאורי כשהוא מדבר לא יפה.
הילה: אוף.
עינת: אז זה אוטומט. אנחנו צריכים רגע, מה שאני אומרת שבמבט החומל אתה יכול שניה להבין כמה זה נורא להרגיש את איום הבידוד או הדחייה, באמת כאילו, בא לי לבכות כשאני מדברת על זה ואני עוד מעט בת .50 זה כאילו, את יודעת על מה אני מדברת?
הילה: כן.
עינת: בטח כשזה מישהו שlose to spare t'can you בתפיסה שלך. אתה אומר כאילו, אני כבר לא מתנהל ממגוון הדברים שעובדים לי אפילו בהיכרות שלי עם עצמי. אני לא, אני במוד חירום. מה אני יודע לעשות במוד חירום? וכאן יש התפלגות שאגב עליה אין לנו שליטה. כי ילד שמדבר לא יפה, הוא ידבר לא יפה. והילדה שכרגע תשאל כל 5 דקות, -עלמה, אז מה החלטת? החלטת שאת ישנה? החלטת שאת נשארת איתי בסוף?
תני לה רגע לגמור את הביס. כי כרגע מה שאת עושה עובד לך הפוך. עכשיו, אם אני אקח אותה לשירותים שזו אופציה. אני זורמת איתך רגע. אני אגיד לה שירה בוא י רגע, ואני אגיד לה תקשיבי, זה לא עובד כי כל פעם שאת אומרת לעלמה, עלמה אולי תישארי איתי? בבקשה מה החלטת? את בטוחה שזה? שימי לב, היא כל הזמן אומרת לך אני לא יודעת. אני לא יודעת.
ומה את מרגישה? את יודעת, אני עושה איתה חזרה. אני הולכת איתה צעד בצעד. ובסוף היא פותחת עליי את העיניים שלה והיא אומרת לי, והנה עוד זירה, אני מכניסה לך עוד התלבטות. -אבל אמא, אני באמת נורא רוצה שהיא תישאר. מה אני אמורה כאילו לשקר או לשחק אותה שאני לא רוצה שהיא תישאר? זה יעבוד לי?
עכשיו אני לא יודעת אם זה יעבוד לה. אם היית יודעת שזה היה עובד לה, הייתי אומרת לה כן. בואי נעשה ניסיון ותראי. עכשיו אם זה היה עובד לה, היא הייתה לוקחת את העצה הזאת, ברור. הבעיה בשדה החברתי או הבעיה בדפוסי האישיות האלה שלפעמים זה עובד ולפעמים זה לא עובד.
הילה: זה מורכב מכמה דברים בעיניי. קודם כל, אני חושבת שא', ההכרה בזה שכל אחד מהחברים שלך אחרת. זאת אומרת, אתה צריך,
עינת: אתה צריך לשנות מוד.
הילה: בדיוק. אתה צריך לשנות מוד עם כל אחד מהחברים שלך וזה משהו שהוא מאוד קשה כי זה קצת סטודיו למשחק. מצד שני, ההכרה הקשה יותר אפילו שהיא מגיעה משלב הרבה יותר מאוחר, לא חושבת שעל ילדים אפילו הפיצ'ר הזה. ההבנה שלא כולם חייבים לאהוב אותך. לא כולם אוהבים, אני עד היום נאבקת בזה, באמת, עד היום.
עינת: אני לא מכירה בן אדם שיכול להיות כנה ב.100%- את יודעת, כאילו, מי לא?
הילה: היום בעידן הרשתות החברתיות אם להיות כנים איתך ב 100%- בצורה הכי בוטה, אכזרית וקרה שאפשר.
עינת: למי לא אכפת? תראי לי בן אדם אחד שלא אכפת לו ששונאים אותו.
הילה: לא, זה לא שלא אכפת לך, אבל להבין שלא כולם חייבים לאהוב אותך. ההבנה, לא אמרתי לא להיעלב מזה, לא אמרתי לא להיפגע.
עינת: אנחנו יכולות לחיות איתה בגילנו נגיד, אבל כשאתה מרגיש את זה, להרגיש את זה זה כבר זירה אחרת לגמרי.
הילה: , באמת , לזה ומעבר what's not to like?
עינת: שניה, אבל הנה רגע אני מחזירה את זה אלייך. גם אנחנו לא אוהבים את כולם נכון? זאת הבנה יחסית פשוטה אגב לתת לילדים.
הילה: זה נכון אבל אני רוצה לקוות, את יודעת, בן אדם שאני לא אוהבת, אנ י מתרחקת ממנו. אני לא, את יודעת, אני מצליחה לשלוט בזה. יש אנשים שהם לא אוהבים אותך והם טורחים כל הזמן להראות לך שהם לא אוהבים אותך. את מכירה את אלה?
עינת: אולי בגלל שאני אדם יחסית מבודד אז פחות. לא, באמת אני אומרת לך. שאגב, אני חושבת שאחת הבחירות הלא מודעות שלי בבידוד זה בדיוק המקום הזה. זה המקום,
הילה: הפחד מדחייה?
עינת: אני לא יודעת אם זה הפחד מדחייה,
הילה: עזבי, זה אפילו לא חברים, זה ברמה של בעבודה. כשאנחנו נמצאים בעבודה ואנחנו רואים את הבוס מסתדר ממש ממש טוב עם השותף שלנו ולא איתנו. זה יכול מאוד לתסכל.
עינת: תחשבי עכשיו על אחים כשאנחנו הבוס והם רואים איך את מגיבה לאח כזה כשהם עושים בדיוק אותו דבר. הם מקבלים משהו אחר.
הילה: זה קשוח מאוד. אבל אם לקחת את זה רגע שלב אחד קדימה כי אני כן חושבת שבמקום מסוים, את יודעת בהרבה דינמיקות חברתיות במיוחד בגלל, את יודעת אחרי כל השיחות שלנו, אז אני נותנת לדברים פשוט לקרות.
עינת: ומה ראית? מה את רואה? כאילו איך הניסוי הזה עובד?
הילה: זה תלוי עם מי וזה תלוי באיזה מצב, אבל הרבה פעמים כשכואב לי ממש כשאני רואה את הדחייה של הילדים שלי ע"י ילדים אחרים, אני מחכה 2 דקות וזה משתנה. כאילו פתאום, אצלנו את יודעת זה מושב, אז נכנסים, יוצאים, נכנסים, יוצאים, יחפים, מביאים איתם עוד אנשים איתם. ואורי, הם נהיו עד לפני כמה חודשים שלישייה ועכשיו הם רביעייה כי עבר עוד ילד למושב, חמוד, חמוד.
עינת: איזה יופי שהם נהיו רביעייה, זה יותר טוב.
הילה: זה מאוד חשוב שהם נהיו רביעייה, לגמרי. אבל כל הזמן יש שם את הדינמיקות. כל הזמן.
עינת: ברור.
הילה: כל הזמן יש את הילדים שיותר ופחות ואז הם יכולים לשחק באקס בוקס ופתאום שניים מהילדים יוצאים בסערה מהבית. הם פשוט טורקים את הדלת. ואז מה קרה? -סתם רבנו. מזיז לו יותר, מזיז לו פחות ואחרי 2 דקות הם יכולים לחזור כאילו כלום, באמת, כמו פסיכופתים. לא קרה שום דבר. אז זה אחלה,
עינת: איזה מדהים.
הילה: לא, לא, זה מדהים. זה אגב, קורה הרבה יותר אצל בנים מאשר בנות כן? אבל לא ניכנס לסיפור הזה.
עינת: נכון, נכון.
הילה: בנות זה האק.
עינת: איקס עלייך.
הילה: ממש איקס עלייך.
עינת: ניפגש בסיבוב הבא.
הילה: לוקח איזה יום נגיד.
עינת: אבל את מבינה כשאני רואה את שירה נגיד במקום שבו היא מוכנה אפילו, את יודעת והיא ילדה עם עמוד שדרה. לא תגידי, מתנפנפת לה ברוח. היא מוכנה אפילו למחול על הכל, רק שהיא תגיד לה כן. רק שהיא תגיד לה כן. זאת אומרת, יש שם כאב שאני מבינה שכרגע. ולמה אני מדגישה כרגע? כי אני גם רוצה לתת להורים שניה את האפשרות רגע לנשום פרופורציות. כי מה שנכון להרגע, לא בהכרח נכון למחר.
הילה: נכון, אבל השאלה , אני חושבת השאלה בכל הסיפור הזה,
עינת: כן,
הילה: זה האם את צריכה לעזור לה ואיך? את מבינה למה אני מתכוונת?
עינת: איזה כיף ששאלת את זה. אני חושבת שאני חייבת לעזור לה בקומת הבסיס רגע לחוות איזשהו תיקון לתחושת הדחייה כי כשאנחנו בתחושת דחייה אנחנו נורא, נורא מהר שוכחים שאנחנו גם רצויים אצל האנשים את יודעת, אנחנו. את יודעת, אני הרבה פעמים צריכה להזכיר לעצמי שאם מה שאני עושה עכשיו ייכשל, אז יש לי את הילדים ויש לי את יובל. אבל אני לא זוכרת את זה.
הילה: בסדר, זה לא משנה. את חמודה והכל אבל את לא חברה שלה.
עינת: שניה, לא, לא, נכון, אבל כרגע אני נוגעת בסיכה בציר הכאב הראשי ואני מאבחנת אותו כדחייה, אוקי? ואני לא אומרת כרגע שאני יכולה לתפוס את מקומה של החברה. אני יכולה להזכיר למערך הרגשי שלה, למערך הפיזיולוגי ביולוגי שלה, להורמוני הקורטיזול והחרדה
והזה, שכרגע היא לא נמצאת בחוויה שכולם לא רוצים אותה, כי זה מה שכרגע נכנס לה אוטומטית. את יודעת, זה כרגע מה שנכנס לנו כשמישהו כותב לנו תגובה שלילית או לי בימים שבהם עמדתי על במות כשמישהו בשורה השלישית נרדם. מבחינתי כולם נרדמו. אז עכשיו בואי תשכנעי אותי,
הילה: זה נכון. אני מצטערת בסדר? יש את זה,
עינת: שניה בסדר. יש עזרה ראשונה.
הילה: יש גם אהבה נכזבת.
עינת: נכון.
הילה: זה נקודתי. אתה לא חושב שכולם אוהבים אבל זה שאתה רוצה שיאהב אותך, לא אוהב אותך. וזה כואב, לא נשווה את זה בסדר? אבל זה כואב, זה כואב וזה לא יעזור שיחבקו אותך. זה ממש אבל.
עינת: זה כואב.
הילה: אתה רוצה שהוא יאהב אותך. אהבה נכזבת זה קשה.
עינת: אני חושבת שמה שצריך להבין בנקודה הזו ואני אגיע לדבר השני בערכת העזרה הראשונה שלי. מה שצריך להבין בנקודה הזו שיש פה סייקל שלם או רגשי שהילדים שלנו צריכים, אגב שגם אנחנו כמבוגרים צריכים לעבור אותו, שאי אפשר לקצר אותו, אוקי? אי אפשר לקצר אותו. שאגב, הדמעות הן הסימן הכי טוב שהוא קורה.
למשל אם ניקח התקף זעם או תסכול או ריב אפילו בשלב הכעס, אנחנו רק בשלב המעטפת. כעס מחביא מתחתיו באמת השברון לב ואת העצב ואת האבל ואת הדחייה ואת האכזבה. כרגע השריון מתחפש לכעס. כשאתה כועס אתה כאילו רוצה להחזיר ואתה רוצה זה וכאילו זה גם המודלינג שניסיתי לעשות לה כשסיפרתי לה מה ישר הרגשתי.
ומתחת לשלב הזה גם בהתקף הזעם כשאתה נותן לדבר הזה להיות ואתה לא נוטש או אתה אומר, כשתירגע תבוא לדבר איתי או כאילו, אתה פשוט לרגע לא חושב שאתה יכול לקחת את זה ממנו או שאתה יכול לזרז את הדבר הזה. אתה אפילו כהורה אומר בקול רם, בוא ניתן כרגע לשירה להתגבר. באמת קרה לה דבר נוראי, קרה לה דבר נוראי שהוא גם מתסכל והוא גם מעציב והוא גם מאכזב. כאילו רגע אני נותנת איזושהי הכרה ושיום גם. אני נותנת שם לכל הדבר הזה שהיא עוד לא יודעת להגיד מה הוא. שהוא פשוט כאילו מחצו אותי, דרכו עליי, אני המיץ, כזה, הצילו, הצילו, אני לא יודעת מה אני יותר.
ובד"כ כשהדמעות כבר יוצאות אנחנו יודעים את זה מבדיקות MRI ובדיקות דופק ומבדיקות זה, אנחנו כבר יודעים שכבר נוצר איזשהו קשר עם השלב שמתחת לכעס. עם הכאב האמיתי. הנה מגיעה ההתמודדות אוקי? שאגב בד"כ בשלב הזה הם כבר מוכנים לקבל עזרה. שימי לב יש הרבה מאוד ילדים שלומדים להתחיל את הדמעות ולדלג על הכעס. גם זה נורת אזהרה. הם לא יכולים להתמודד עם קונפליקט, אז הם עוברים ישר ל-help me, כאילו תחזיקו אותי, תזכירו לי שאני קיימת.
הילה: חוסר אונים.
עינת: בדיוק. אז בסייקל הנכון, אנחנו רוצים לראות את המפגש, את יודעת, של האיילה עם הרכב, עם הפגוש, את המציאות הבלתי רצויה שאין בידיי לשנות את תחושת הנחיתות. את תחושת הדחייה. אגב, שלא תתבלבלי, תחושת דחייה גם מגיעה או מרחפת בשנייה שאנחנו כרגע שמים לילד איזשהו גבול ואומרים אם לא אז ככה ואנחנו מקבלים את המופע הילדותי של אני עכשיו אסביר לך, אני אעשה את ההצגה בשביל שאת תוכלי להסביר לי להיות לי כרגע הרחם או האונה הפרונטלית או תוכלי להחזיק אותי כדי שלאט, לאט אני אוכל ללמוד להכיר ברגשות של עצמי, ללוות את עצמי בתהליך האבל, להרים את הראש בקצה. לא בלי צלקות, לא מה שנקרא דפדפתי את זה עליי, החלקתי, לא נגע בי. כאילו אנחנו גם לא רוצים לראות אותם שם.
אבל את מבינה שאין דרך לקצר את זה? זאת אומרת, שגם אם אני כרגע, באמת יש לי מפת דרכים נורא מסודרת לגבי כל הנקודות שהילדה צריכה לשפר או להשתפר בהן ואני אשב עם לוח או עם מצגת ואני אסביר לה ואני גם אבטיח לה שהיא תעשה את כולם ביחד. בואי נעשה עכשיו החודש של שירה. אני גם ימתג את זה, אני אהיה יצירתית. גם אם אני אעשה את זה, זה לא יעבוד.
הילה: למה? למה זה לא יעבוד?
עינת: אני אסביר לך.
הילה: זה לא עכשיו קורס פסיכומטרי.
עינת: כי מוחית אין להם את היכולת ההתפתחותית אפילו להכיל את המורכבות. הם בכאן ועכשיו, הם בעצמם, הם באגואיזם.
הילה: ברור. אני שואלת אם אין לזה ערך בבניית ההבנה.
עינת: יש.
הילה: אז ועוד איך יש לזה ערך. לא אומרת עכשיו הרצאות.
עינת: לגמרי, יש לזה ערך. השאלה היא איך אנחנו תוקפים את הדבר הזה? אז אמרנו אחד. אנחנו לא תוקפים את זה כשהם בתחתית הבור. אנחנו לא תוקפים את זה כשכרגע הכלי שלנו הוא רגע להצביע אתה רואה מה עשית? הוא לעשות עוד שיימינג כי שם אנחנו רק מחדדים את תחושת חוסר האונים, הבידוד, הדחייה. הם שמים לעצמם עוד וי, הנה גם איבדתי אצלה, אצל האישה הזאת הכי יקרה לי בחיים את הזה. הלב דופק עוד יותר. כאילו אין דרך, אוקי?
אז אנחנו צריכים לחשוב יצירתית במובן הזה שאני אומרת כרגע, הילדה הספציפית הזו היא צריכה, אחד, שאני אעזור לה לייצר איזושהי חוויה של הצלחה חברתית או של תחושת משמעות או חוסר דחייה כשה יא לא מתאמצת. כאילו ספציפית כל הורה עכשיו אמור לשבת ולחשוב על השדה החברתי או על הקשיים שיש לילד הספציפי הזה בהנחה שאתה פיצחת אותם.
אגב, יש הרבה מאוד הורים שאומרים אני לא יודע מה קורה שם בכלל או זה הילד השני. הוא לא צריך להיות חבר שלו. מכירה את המנגנונים?
הילה: מכירה היטב.
עינת: אז אני אמורה רגע לרשום לעצמי, אחד, היא צריכה חוויה של הצלחה. שסביב החוויה הזו של הצלחה וכרגע זה יכול להיות ואל תתחזרו, אוקי? אל תתחזרו.
הילה: חבר אחד טוב זה טוב.
עינת: ולא רק חבר אחד טוב זה טוב, 45 דקות עם חבר אחד טוב לפעמים הרבה יותר שווה משעתיים וחצי שה5- דקות האחרונות שלהם הם ג'יפה. והרבה פעמים לנו אין שליטה על העוד קצת ועוד קצת ואנחנו מתפתים נורא בגלל שהם רוצים ובגלל שגם אנחנו, בואי נודה בזה. כשהילדים שלנו בחוויה של דחייה, גם אנחנו בחוויה של דחייה. אי אפשר כאילו עכשיו באמת, הנה אני אומרת לך. אני בילדה החמישית, כבר הייתי אמורה ללמוד משהו.
ומה שמרים את הראש אצלי פנימית זה לא הדאגה. אני באמת יודעת שלאט, לאט היא תתקדם, היא תפצח את זה. אני לא יודעת איך שירה המבוגרת תיראה בשדה החברתי. אני לא באמת דואגת לה. אחד. שתיים, אני גם לא, את יודעת מה, אני מברכת מחירים. אני חסינה בפני זה. את יודעת, ארבעה שגידלתי לפניה, במיוחד הילד עם הצרכים המיוחדים שלי, וואלה כבר בנה לי אחלה, אני לא שם. אני באמת, אורגינל, אומרת, יואו לא רוצים אותה, היא שלוחה שלי, לא רוצים אותי. כאילו איך לא רוצים אותה? זה כמו שאת אומרת איך לא רוצים אותי?
עכשיו בורר שכשאני חושבת לעומק או שכשאני שניה מדברת עם עצמי, אני יודעת להגיד לעצמי את כל הדברים. האם זה כרגע מרכך את זה? אני לא יודעת. איך זה אצלך?
הילה: אני לא לוקחת את זה למקום,
עינת: הילדים שלי אף פעם לא דחויים)נאמר בציניות(
הילה: אני לא לוקחת את זה אף פעם אליי. אני פשוט מהמקום של,
עינת: נגיד לא מזמינים את הילד שלך ליום הולדת. נותנת לך דוגמא, סתם אירוע ששמעתי השבוע. בואי נגיד שהילד הזה שלך, את יודעת בפנים שהוא יתגבר על זה. אולי זה יתסכל אותו.
הילה: תראי, עוד פעם, אנחנו מסתובבות סביב איזושהי נקודה ואנחנו לא נוגעות בה. כי יש ילדים שאם הם לא יוזמנו למסיבה הזאת, הם יוזמנו למסיבה אחרת.
עינת: נכון.
הילה: יש ילדים שלא מוזמנים למסיבות.
עינת: יש דוגמאות כאלה, כן.
הילה: ויש כאלה שאין את החבר האחד הזה וגם החבר האחד הזה, הוא דרדליי.
עינת: משענת קנה רצוץ.
הילה: ממש, ממש, ממש. ילד בן אדם. בן אדם צריך,
עינת: חייב.
הילה: someone special כזה שהוא יכול לפרוק אצלו, כזה שהוא לא בן משפחה וזה לא יעזור כמה את אוהבת אותם וכמה את גורמת להם להרגיש. צריך מישהו.
עינת: אגב, אני מוסיפה, זה לא חייב להיות מרוכז על איזשהו סול מייט אחד כמו בפנטזיה שלנו. זה יכול להיות טפטופים,
הילה: ברור. לי כנערה, אף פעם לא הייתי חלק מחבורה בעידן החבורות.
עינת: איזה קטע. את חלק מחבורה.
הילה: אולי טיפה כן. אבל לא, הייתה לי חברה אחת מכל חבורה וכל אחת מהן היה לה איזשהו תפקיד בחיי.
עינת: על איזה גיל את מדברת?
הילה: חטיבה, תיכון. את יודעת מה? אפילו יסודי.
עינת: כן? בעיקר חטיבה תיכון. תזרמי איתי שניה.
הילה: כן.
עינת: למה אני שואלת אותך את זה? כי אני כל הזמן כשאני מדברת על הבנייה הזו בשדה החברתי או על השנים הקריטיות שבהם הם אמורים לפגוש מחירים אמיתיים, תוצאות אמיתיות שאגב ישתנו, הם ישתנו. עכשיו בקפסולה, מה שעבד לה בכתה הגדולה, לא עובד לה בקפסולה.
הילה: ברור.
עינת: הדבר הזה הוא באמת, גם אם אנחנו חושבים שפיצחנו את זה. הנה אני אומרת את זה ואני מוכנה לחתום על זה. כל עוד זה לא הילד בן ה3.5- שכל המפגשים החברתיים שלו אנחנו באמת רואים, וגם הילד בן ה - ,3.5 תמיד תהיה את הזירה של הגן ששם אנחנו לא רואים,
אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים. אין לנו באמת את כל המ פה. יש לנו דאגות, יש לנו אג'נדה, יש לנו את מה אנחנו חושבים שיכול לשפר את מצבו ועם זה אנחנו עובדים.
הילה: כן, אבל אם יש לך ילד בבית שיושב כל היום ואף אחד לא נכנס ואף אחד לא יוצא ואף אחד לא מתקשר ואף אחד לא מתעניין והוא לא מתעניין באף אחד?
עינת: אז כהורה צריך לצאת ולברר לא בפודקאסט, באמת אני אומרת. מול איש מקצוע מה אפשר, זה כרגע באמת, זה נורה אדומה לכל הדעות. זה כמו שתגידי, אם יש לי ילד בבית שלא ישן. אין מצב שאנחנו לא הולכים לבדוק את זה נכון? אז מה? אז נשב נחכה? לא! לא! התשובה היא לא.
עכשיו בכוונה, אני הבאתי את שירה כדוגמא כי אני חושבת שכמה שהיא קיצונית, והיא קיצונית. אני אומרת לך, אני פוגשת,
הילה: כן, את ראית ילדים.
עינת: היא קיצונית. באמת אני אומרת שהיא קיצונית וגם פה אני יכולה להגיד וואלה, כבר גידלתי ארבעה ילדים. ווחאד שיעור. אז אני חושבת שבכל הורה, יש בזווית ראייה שהוא רואה את מי שהוא כרגע מבין ילדיו בשדה החברתי, בטח כשכל הלוחות הטקטוניים זזים ואל תתבלבלו, גם אם הם חזרו כרגע ל 5- ימים בתוך הקפסולה או לגן עם הסייעת הזאת שנמצאת כרגע בבידוד או הגננת שכרגע מתחלפת ועם זה שהבטיחו להם וזה מתבטל, כזה. יש להם את היכולת לראות את הילד שמסתובב סביב הציר החרדתי של ומה יקרה אם לא ירצו אותי? ומה יקרה אם מישהו כרגע יסובב לי את הגב? ומה יקרה אם? ותביני לא סתם רוב הזיכרונות שלנו בסופו של דבר, אגב אנחנו זוכרים גם את הכואבים, הם מחטיבת ביניים תיכון. כי שם, וזה מה שהרבה פעמים אני מסבירה להורים המתערבים יתר על המידה, ביסודי.
שם הילדים כבר אוכלים כאלה מחירים ששם כהורה אתה כבר לא יכול להתערב ולעזור. שם הם משלמים מחיר הרבה יותר יקר. אז אם יש שנים שאנחנו צריכים לתרגל את זוב הדם בשפתיים, זה השנים ההן אבל זה נורא קשה.
הילה: נורא קשה, אני חושבת להרבה מאוד הורים לחשוב או להבין שגם משהו לא בסדר בהתנהגות של הילד שלהם. את מבינה למה אני מתכוונת?
עינת: בטח.
הילה: זאת אומרת, הילדים האחרים מטומטמים, זה לא הילד שלך שהוא מושלם. זאת אומרת, הוא לא מושלם אבל הוא ממש מתוק והלב שלו במקום הנכון.
עינת: ואני חושבת שהדבר הכי מורכב הוא להגיד את שניהם ביחד. הלב שלו במקום הנכון אבל היא לא שם. היא לא שם. היא באמת כאילו, צער בעלי חיים לראות את זה מהצד.
הילה: אני צריכה וואן ליינר. אני צריכה שתגדירי לי, את מסתכלת עליה ועל ההתנהגות שלה ואת אומרת, וואלה באמת, adjustments little few a והכל יהיה הרבה יותר טוב.
עינת: אז אחד, כל מי שאומר לעצמו adjustments little few a טועה תמיד. תמיד. בגלל שהילד שאתה אומר עליו את זה, זה הילד שאני משחררת אותך בכלל לא לעשות לו adjustments. כאילו אם אתה נמצא כבר במקום שאתה אומר פיין טיונינג, באמא שלך לכי תשתי קפה. כזה.
הילה: איך בא לי הופעה.
עינת: מחזות זמר. תקשיבי פתאום נהיה לי קטע. בא לי מחזה זמר. מה קורה איתי?
הילה: תרימי אחד.
עינת: את יודעת, התופים, הזה, האורות.
הילה: הייתי בהופעת חצר השבוע. היה לי כ"כ כיף.
עינת: כן? זה עובד?
הילה: לא נעים לי להגיד לך. זה עובד אפילו יותר טוב. כן. כן.
עינת: אמיתי?
הילה: רק האיש והגיטרה והיינו במסגרת המגבלות, היינו 10 זוגות ישבנו 2 מטר.
עינת: אני תמיד תוהה, כן? זה עובד?
הילה: אדיר, אדיר. כאילו את יודעת, יכול להיות ההופעה הספציפית, אבל היה,
עינת: את רוצה להמליץ עליו?
הילה: על חמי רודנר?
עינת: ברור.
הילה: היה מדהים, היה מדהים.
עינת: נהדר.
הילה: וגם היה כ"כ כיף לשמוע מוזיקה. איזה כיף.
עינת: עוטף אותך ברחמיו.
הילה: וואו, ממש.
עינת: כן.
הילה: איפה היינו?
עינת: שחררנו את הפיין טיונינג. היינו בזה שאני עושה לך רשימה.
הילה: כן,
עינת: כמו שכולם אוהבים. שחררנו את הפיין טיונינג ורגע אני חייבת שאנחנו נהיה כנים עם עצמנו. כשאנחנו כנים עם עצמנו אנחנו אומרים לילד יש בעיה, יש בעיה. האם יש גם אזורים שבהם הבעיה לא מרימה את הראש? יש. רגע, אני מזמינה אותנו כהורים בשלב המקדמי לעשות הערכת מצב, הערכת פצועים כי אני לא בשדה הבידוד ששם אמרנו חייבים לעצור הכל, ללכת למומחה, לברר במכון להתפתחות בפסיכיאטר במדריכת הורים, בזה.
הילה: אפילו אם הוא לא בעיקר מפשל.
עינת: בדיוק. אני אומרת רגע, בואי נזכר במקומות, באיים הקטנים בחיים שלו בהם הבעיה הזו לא מרימה את הראש. א', בשביל לשים על עצמנו שניה את מסכת החמצן.
הילה: כן.
עינת: ועכשיו אנחנו נשארים עם כל המקומות שבהם נגזר לנו הלב לרסיסים, אוקי? אחד. ילד שאתה מרחם עליו, גם אם לא תגיד מילה, ידע לרחם על עצמו מעולה. זאת אומרת, שהוא מפנים דרך מבט העל שלנו, תכף אני אעבור למבט העל הביקורתי. אני כרגע במבט העל המרחם.
הוא מפנים במבט העל המרחם את זה שיש על מי לרחם. וזה לא עושה טוב. אנדרסטייטמנט. גם שם אנחנו נצטרך רגע לקחת אוויר ולהתאמץ להתגבר על המבט המרחם, אוקי? בין אם זה בדרך היצירתית שאני לקחתי על עצמי שלא לומר אמרתי אני איעזר בתפקיד ההורי שלי.
אני איעזר בו, אני אספר לה, אני אמכור לה עכשיו איזו שטות לא משנה מה, בשביל שאני לא אהיה במקום שאני צריכה להסתכל בנוזלים ממלאים לה את גלגל העין ובדמעות האלה יורדות. כי אני לא אעמוד בזה, אני לא אעמוד בזה. כי אני מרחמת עליה באמת. מגיע לה גם שאני ארחם עליה. קרה פה משהו. רחמים/ההזדהות. אני יודעת בדיוק איך זה. אבא שלה היה דחוי חברתית, אני יודעת לאן זה הולך. חייבים להיפטר מזה.
שתיים, הביקורת לא עוזרת. לא עוזרת. בטח לא כשקשה. אם אנחנו רוצים להשתמש בביקורת, בואו נרשום לעצמנו note כשזה מצליח. כשהילד לא בקושי, כשאני ממציאה סיפור על הבן של הילה שהיא ספרה לי היום כשפגשתי אותה בעבודה על מה קורה לו ואיזו עצה היית נותנת לו, על מה שקרה לי בעבודה על חברה שאני נעלבתי. לכו על זה, צריך לדבר אג'נדה. אוי ואבוי להורה שלא ידבר אג'נדה. אנחנו לא רוצים לדבר על זה כשבסוף זה על חשבון השיימינג של מישהו שגם ככה נמצא בתחתית החבית וגם ככה כרגע אין לו מה לעשות עם זה.
אין שום תועלת בלהגיד אני נואם לך עכשיו בשביל שבפעם הבאה אתה תעשה משהו אחר. זה לא עובד אצל ילדים. זה כמו להגיד לילד תצחצח שיניים היום כי אם לא, בעוד 15 שנה תצטרך לעשות טיפול שורש. או תתאמן על טניס, מתישהו באיזשהו אופן אתה תהיה אלוף אולימפי. תביאי לו עכשיו גביע, אולי. אבל באורגינל. אז זה לא עובד.
ודבר אחרון, אני חושבת שאנחנו הרבה פעמים כהורים צריכים, את יודעת, מרוב שאנחנו אובר על המון, המון דברים ואני בכוונה אומר ת אובר כי אני בהקבלה לפיק יור פייטס, אני רוצה לדבר שניה על פיק יור ווריז. תבחר שניה, תבחר שניה במה אתה מתמקד. בטח בתקופה שוואלה, בקושי יש לנו את עצמנו.
אז אני באמת באמת רוצה שכשהורה מזהה כרגע שמישהו מהפציינטים כאילו נמצא בתקופה קשה. ואני כרגע מסתכלת על כל היקום שלו, החוויה הרגשית של הילד הזה בתוך היקום ואני אומרת באמת ועומדת מאחורי זה, היכולת שלנו להיות להם למרפא. רק מעצם
זה שדווקא בתקופות האלה אנחנו ניקח על עצמנו לייצר להם חוויות קטנות של הנאה. צחוק מתגלגל, דברים כאלה.
מכירה את זה שאתה הולך לישון בלילה והכל שחור? אבל באיזשהו מקום פנימי אתה אומר, וואלה אבל צחקתי היום.
הילה: כן.
עינת: אתה יכול ללכת לשם גם אם אתה בוחר כרגע להישאר בשיט. גם אם בשנייה שאתה פותח את העיניים, אתה אומר שיט. יש לזה איזשהו משקל סגולי. ובתקופות שמישהו מהילדים שלנו נמצא כרגע בתחתית ולא חשוב למה, אני אגלה לכל הורה שרב הילדים כשהם נמצאים בתחתית, זה רק בגלל חוויה רגשית של דחייה. כי גם חוסר הצלחה בסוף מתחבר ל, ומה יקרה אם אני כבר לא אהיה שם? אם אני לא אחזיק את הגביע? מה יקרה לי חברתית? כמה יאהבו אותי? כמה סטטוס יחזיק אותי?
הכל בסוף חוזר לתחושת ערך ויש לנו מקל קסמים בכל ההקשרים של תחושת הערך ושם אנחנו צריכים לצאת לעבוד פי אלף יותר קשה וזה נורא קשה כשאנחנו מרחמים על עצמנו או דואגים להם או רוצים לשפר מישהו או שניה רגע, לאפס אותו.
הילה: אנחנו מזכירות לכם שוב, אם טרם רכשתם כרטיסים לפרק שלנו שלא ישודר, אתם מוזמנים. זה קורה ב 3- בדצמבר. אנחנו עוד לא החלטנו מה ללבוש אז אפשר עוד להשפיע על העניין הזה. איזה כיף הולך להיות. תביאו כיבוד. אוי זה לא עובד הפעם.
עינת: למה? הם יוכלו לשבת בסלון.
הילה: שיביאו כיבוד לעצמם.
עינת: אני דואגת לך לכיבוד חיים שלי.
הילה: יאללה מתאים לי. אפשר לעשות את זה בלינק שבעיקר נמצא אצל עינת כי אני לא מתפקדת.
עינת: אבל את תאלצי לתפקד בשבוע האחרון כי יש לי יחסי ציבור.
הילה: חפשו את הלינק, אתם תמצאו אותו.
עינת: או לי או להילה.
הילה: בדיוק ונמצא אותו. יאללה ביי.
עינת: אוהבות אתכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
וואו! תודה על התמלול! פרק מדהים!