אוכלי סרטים - פרק 103: חלון אחורי (היצ׳קוק, 1954)

ארבע וחצי שנים אחרי שהקלטנו את הפרק הראשון שלנו על ״פסיכו״, חזרנו סוף סוף להיצ׳קוק כדי לדבר על אחד מסרטיו המבריקים: חלון אחורי (1954). מדובר באחד הסרטים הכיפיים, החזקים והעל-זמניים שנוצרו מאז עדשת המצלמה! התכנסנו שלושתנו באולפן, ושאלנו: האם הסרט הוא על מציצנות, זוגיות, או גם וגם? איך עשו רפליקה מושלמת של בניין מגריניץ׳ וילג׳, ניו יורק? מהי הופעת הקמאו של היצ׳קוק ומה הופך אותה לגאונית? ועל מי ניתאי הביט מחלונו על בסיס קבוע?? כמו כן, השבנו את פינתנו ״סרטים מן המרתף״ עם רימייק עכשווי ויחסית-מוצלח לחלון אחורי!

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/03/2024.

‏[פרסומת]

‏[מוזיקת פתיחה, מוזיקה מתוך הסרט "הסנדק"]

‏ליעד: [מחקה את סגנון הדיבור של מרלון ברנדו] אני מאמין בפרנסיס פורד קופולה ובאל פאצ'ינו ובמרלון ברנדו, ובכם, המאזינים, שתגיעו ל"אירוע הסנדק" המטורף שלנו. [צוחק]

‏[מוזיקת רקע מתוך הסרט "הסנדק"]

‏[פרסומת]

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת ומתחילה מוזיקת רקע קצבית]

‏ניתאי: ברוכים הבאים ל"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, והפעם: "חלון אחורי".

‏[מוזיקת רקע נחלשת בהדרגה ומשתתקת]

‏ליעד: ברוכות וברוכים השבים ל"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע…

‏ניתאי: פילוסופיה…

‏ארנון: ההשלמה הזאת לא נעימה לי.

‏ליעד: זה… די, ניתאי. אנחנו כבר שם… אתה יודע שיש משהו ביניהם… [צוחקים]

‏ארנון: אנחנו לא שם.

‏ליעד: [צוחק] אנחנו שם, אנחנו שם…

‏ארנון: אני… אני עובד על ה-center שלי…

‏ליעד: מאה ומשהו פרקים כבר שם…

‏ארנון: אני לא עושה דברים שלא נעימים לי יותר.

‏אנחנו פה בפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. אני ארנון רוזנטל, בין היתר דוקטורנט לפילוסופיה ושחקן, ואיתי באולפן הזומי…

‏ניתאי: ניתאי דגן, תסריטאי, במאי, ו"פיפינג טום" אחרי השכנים שלי.

‏ליעד: ואני ליעד הרמן, יזם, חולה קולנוע, ו… אני חלון [צחוק]. אני חלון.

‏ניתאי: אחד הדברים המוזרים שאמרת.

‏ליעד: נכון. כאילו, אני נורא מתרגש לדבר על הסרט הזה. אני…

‏ניתאי: אני רואה.

‏ליעד: אני רוצה להגיד ש… עוד לפני שאנחנו מתחיל… לפני שנתקצר, לפני שנספר לכם על זה, כאילו, זה הסרט הכי טוב… הוא, הוא הכי טוב [צוחק]. אפשר לסגור, אפשר לסגור את הפודקאסט, אפשר לסגור את הקולנוע, מבחינתי. אפשר ללכת הביתה. [צוחק]

‏ניתאי: כן.

‏ארנון: לסגור את הקולנוע.

‏ליעד: לסגור את הקולנוע, די.

‏[מוזיקה מתוך הסרט "החלון האחורי"]

‏ליעד: 1954, סרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי" [נאמר באיטיות]. "חלון אחורי" מספר את סיפורו של L. B. Jefferies, בכיכובו של…

‏ארנון: ג'ימי סטיוארט.

‏ליעד: הוא, ג'ימי סטיוארט משחק את ג'פריז, צלם גלוב טרוטר, רואה עולם, שמגיע למקומות הכי קשים, מעין ה-איתי אנגל של שנות החמישים [צוחק]. אה… ואנחנו נפגשים בו שישה שבועות אחרי שהוא שבר את האגן, ואת הרגל, והוא תקוע בבית, בקיץ החם של ניו יורק סיטי, בשנים בהם מזגן לא נראה אפילו [צוחק], אפילו לא ידעו לדמיין אותו, אהממ… וכדי להעביר את הזמן ואת הקיץ הבלתי נגמר, והשעמום הגובר, הוא פשוט מציץ לשכנים שלו באופן קבוע. ויחד איתו אנחנו נחשפים לערב רב של אנשים שגרים כולם סביב חצר אחורית אחת, מפורסמת במיוחד. ובין השכנים יש לנו את 'גברת טורסו', הבלונדה המהממת, שרק רוקדת ומזמינה גברים לדירה שלה, את 'גברת הלב השבור' או 'הלב הבודד' שעברה את שיא חייה ונמצאת בסיטואציה שבה היא רק נואשת לזוגיות. יש לנו את המלחין המפורסם, יש לנו את הזוג הנשוי הטרי, יש לנו את הזוג הנשוי המבוגר, ויש לנו גם את איש המכירות ואשתו האינוולידית… איזה מילה קשוחה… ו… וזה מה שמעביר לו את הזמן. בין מפגש עם חברתו הבאמת מהממת, גרייס קלי, לאחות שבאה לעשות לו מסאז'ים, הוא מתחיל לאבד את זה, והוא די בטוח שהוא רואה… רצח?

‏ומאותו רגע אנחנו איתו, או נגדו, במעין אה… אובססיה שהוא מפתח, אל מול השכנים שלו ואל מול הרצח, שספק היה או לא היה, עד רגעי השיא, בהם אנחנו מתעמתים פנים מול פנים עם מי שהוא אולי רוצח ואולי לא, ועם הזוגיות שאולי תשרוד ואולי לא. איזה סרט מהמם. [מחייך]

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Announcer: “Down there on the second floor a woman is pacing about. He calls her Miss Lonely Hearts. So lonely that even death seems like a friend. These are the newlyweds on a honeymoon no one will ever forget. He calls her Miss Hearing-Aid. An artist of a very odd and strange art. The songwriter, who plays the same melody over and over again. A genius or insane? This is the traveling salesman and his invalid wife. Out of their arguments and nagging comes a weird kind of love. Miss Torso - the body beautiful, that is, viewed from a safe distance.”

Jeff: “Those are just a few of my neighbors. First I watched them just to kill time, but then I couldn’t take my eyes off them. Just as you wouldn’t be able to.”

‏ליעד: זה הסרט הכי טוב, הכי טוב! [צוחק]. אני סוגר את המחשב, אני הולך.

‏ניתאי: אוקיי, אז דבר ראשון נגיד למאזינות ולמאזינים שלנו שמי שלא צפה או צפתה בסרט, הפרק הזה יהיה עם ספויילרים, אז לכו תצפו בסרט הזה ואנחנו מבטיחים לכן ולכם שזה פשוט יהיה תענוג צרוף. וגם אם אתם מתחילים את הסרט ואומרים: [חיקוי] "או… לא, זה ישן, זה סרט ישן… אין לי כוח לראות איזה היצ'קוק…" זה סרט מדהים! [ארנון צוחק]. לכו, תראו אותו, ואז תחזרו, תשמעו אותנו מלרלרים עליו, אוכלים עליו את הראש.

‏ארנון: אני חושב שזה מודל לסרט מושלם.

‏ניתאי: ממש.

‏ארנון: והוא מעבר למודל, הוא פשוט, כמו שליעד אומר, הוא הכי טוב, כי… ובמובן הזה, אנ'לא יודע מה להגיד עליו כל כך.

‏ניתאי: אני חושב שיש הרבה. אני חושב ש…

‏ארנון: הוא פשוט מבריק.

‏ניתאי: כאילו, אולי לא ננסה… אפשר תמיד לבוא בביקורת, אבל אולי במקום לבקר את הסרט, ננסה אולי לפענח, כאילו, אם… אם אנחנו באמת תמימי דעים, שזה, שזה… אם לא הכי טוב, אז אחד מ… אולי ננסה לפענח למה, ופחות כאילו… ב… ב… שזה קשה לא לבוא בעין ביקורתית כי זה… זה חלק מה-allure של הסרט, הוא מפרק לך את כל המגננות, ונדבר על זה תיכף.

‏אבל בוא נתחיל… יש פורמט לאירוע הזה, בוא נתחיל בהתחלה - איך היה לראות את הסרט פעם ראשונה, ואיך היה לראות אותו עכשיו?

‏ארנון: אני ממשיך במסורת, לא בכוונה [צוחקים], לא בכוונה! אני פשוט… הילדות שלי הייתה מאוד מסוימת.

‏ליעד: כן, ראית 360 פעם את "שר הטבעות". [צוחקים]

‏ארנון: כן, הבעיה, שכשאתה רואה את אותו הסרט, אתה לא רואה כל סרט אחר, ואז… אני לשמחתי, אני כמעט ארבע שנים בפודקאסט שמחייב אותי לראות סרטים נהדרים. אה… ראיתי אותו פעם ראשונה עכשיו. אה… והוא מדהים. הוא מדהים, הוא מדהים, הוא מדהים. כאילו אין… אין מילים, פשוט יצירת מופת שחובה, באמת, כמו שניתאי אמר - תעצרו, באמת עצרו רגע, תוריד… לא… תמצאו דרך חוקית לראות אותו, לא משנה, לא חוקית, תראו אותו, הוא מדהים.

‏ניתאי: היצ'קוק לא ייעלב. אבל מה ש… אה… כאילו, הבעיה, הסכנה, בטקסטים האלה שאנחנו אומרים, זה שיהפכו את זה לעוד איזה כזה - "האזרח קיין" - שהוא כל כך… מונומנטלי, שמפחיד לראות אותו. הוא גם סופר נגיש.

‏ארנון: גם "האזרח קיין" נגיש.

‏ליעד: הוא כיף! סרט כיף!

‏ארנון: נכון.

‏ניתאי: הוא יותר נגיש מ"האזרח קיין" בעיניי.

‏ארנון: נכון.

‏ניתאי: כאילו, אני חושב שיש משהו… טוב, רגע, איך היה לראות את הפעם הראשונה ואיך היה לראות עכשיו, ואז נכנס לכמה הוא נגיש. אה… אני אגיד לכם שבניגוד לשאר הפרקים שלנו, ספציפית הסרט הזה, אני ראיתי אך ורק bits and pieces ממנו.

‏ליעד: רוצה לומר - לא ראית.

‏ארנון: לא ראית.

‏ניתאי: לא ראיתי. לא ראיתי אותו. אני ראיתי אותו עכשיו פעם ראשונה בשביל הפודקאסט.

‏ליעד: ואיך והיה? איך היה? [צוחק]

‏ניתאי: זה פשוט היה מדהים.

‏ליעד: יש!

‏ניתאי: יש לנו פה… [ליעד צוחק] שותף שלי הוא… הוא צלם מדהים ושותפה שלי היא מפיקה, והיינו עם חברה שהיא שחקנית, ופשוט ישבנו פה על… במקרן בסלון, וראינו את זה עם המערכת סאונד, וזה פשוט… הצבעי טכניקה הנורא… מדהימים האלה שעוד נדבר עליהם, ופשוט ההובלה ביד אומן של היצ'קוק, זה פשוט היה תענוג צרוף, ויחד עם ההתקדמות של הסרט, שגם במהלך הפרק נתקדם ונספר עליו עוד, זה פשוט… [לוקח נשימה] אני כותב לעצמי דברים של כאילו, אוקיי, midpoint, הסרט התחיל. כאילו… נגיד… אני פשוט, אני… אני רואה בדברים שכתבתי לעצמי בזמן הצפייה בסרט, את ההתרגשות שלי תוך כדי הצפייה. ובכלל, כאילו, זה פשוט הליהוק של גרייס קלי, אני חושב שהוא ליהוק מבריק. כל הליהוק של הסרט הזה הוא ליהוק מאוד חכם. אפילו סתם ברגעים קטנים כמו הדייט הקטן הזה ש… 'גברת לב שבור' עוברת, כבר מלראות את הבחור הצעיר שהיא יוצאת איתו, אתה כזה: "הוא יהיה 'דוש', הוא יהיה פשוט איש מניאק". זה ליהוק מדהים וחד ו… שלא לדבר בכלל על הרגעי מתח שעוד נצלול אליהם. אבל ליעדצקי, בטח ראית אותו מיליון פעם.

‏ליעד: אה… מיליון וחצי פעם [צוחק]. יש לי סיפור עליו.

‏ניתאי: כן.

‏ליעד: אני לא זוכר מתי הפעם הראשונה ראיתי אותו. סרט שמלווה אותי כל החיים. סרט שאני תמיד חוזר אליו. אני נורא נהנה במחיצתו. כאילו, אני יכול לראות אותו בעין הכי ביקורתית ואני יכול פשוט לשים אותו כזה ברקע וליהנות איתו. "החלון האחורי" זה הסרט… של… אה… זה למעשה ביקורת הקולנוע הראשונה שפרסמתי אי פעם, בגיל 14.

‏ניתאי: וואלה!

‏ליעד: כן.

‏ניתאי: בספר הבלשים שכתבת כשהיית טינאייג'ר?

‏ליעד: במגזין ה-ISF - The Israeli Science Fiction Magazine, שזה פורום…

‏ניתאי: כן…

‏ליעד: וזה אינטרנטי.

‏ניתאי: קלאסיקה.

‏ליעד: ה… הבעלים של הפורום הציע לי להיות המבקר קולנוע של האתר. אה… חזרתי לקרוא את הביקורת שפרסמתי. כמו הרבה דברים שעשית בגיל 14, זה אירוע מביך, לכל הדעות. אה… [צוחק] אבל אה…

‏ניתאי: ספר לי על זה.

‏ליעד: אז כן, אפשר למצוא את זה עוד, אני לא יודע אם אני גאה בזה, אבל…

‏ארנון: אני מחפש את זה ברגעים האלה ש… [צוחקים]

‏ליעד: כן, אבל זה סרט שקרוב לליבי בהמון המון רמות, והוא… כל פעם אני שוכח כמה הוא טוב. כאילו, אני… הוא מקוטלג לי כאחד הכי טובים, אבל כשאתה שם אותו… וכל פעם גם אני מגלה בו רבדים חדשים, וכל פעם שאני מגיע אליו בגיל אחר, אני רואה בו דברים אחרים. זה היה סרט שחזרתי אליו מאד בקורונה, כשפעם ראשונה יכלתי להזדהות, ברמה, אולי האולטימטיבית, עם הגיבור, אה…

‏ניתאי: כן…

‏ליעד: וזה פתאום אני רואה את זה כ… פתאום אירוע הנישואין, אה… מאוד בלט לי…

‏ניתאי: זה ה…

‏ליעד: …בצפייה הזאת.

‏ניתאי: אני מרגיש שזה אולי הדבר הכי חשוב בצפייה שאני ראיתי עכשיו. זה כאילו… זה… הטבעת היא האקדח המעשן של הסרט.

‏ליעד: ממש, ממש.

‏ניתאי: ועוד נדבר עליה.

‏ליעד: וזה לא משהו שראיתי עד היום.

‏ניתאי: כאילו… וזה לא במקרה.

‏ליעד: כאילו עד היום, הנישואין היה מבחינתי, הדרך להניע את הלילה קדימה. אה… תמיד 'גברת הלבבות השבורים' שוברת לי את הלב. יש שם ממש סצנה שהיא סרט אילם קצר. אה… אבל…

‏ניתאי: לגמרי.

‏ליעד: לא יודע, אין… כאילו… אמרתי, אמרתי את זה בתחילת הפרק. זה הסרט הכי טוב. תודה רבה. שלום. ביי. [צוחק]

‏ניתאי: יפה מאוד, יפה מאוד.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Stella: “I can smell trouble right here in this apartment. First you smash your leg, and you get to look out the window, see things you shouldn’t see. Trouble. I can see you in court now, surrounded by a bunch of lawyers in double-breasted suits. You’re pleading. You say, ‘Judge, it was only a bit of innocent fun. I love my neighbours, like a father’. And the judge says, ‘Well, congratulations. You’ve just given birth to three years in Dannamora’.”

Jeff: “Right now, I’d even welcome trouble, you know.”

Stella: “You’ve got a hormone deficiency.”

Jeff: “How can you tell that from a thermometer?”

Stella: “Those sultry sun-worshipers you watch haven’t raised your temperature one degree in a month.”

‏ניתאי: אז בואו נתחיל אולי בשוט הפתיחה של הסרט. כאילו, דבר הראשון, הדבר הראשון שאנחנו רואים, שזה כאילו הדבר הראשון שנצרב בתודעה שלי, זה שהמסך… התריסים נפתחים. זה הדבר הראשון שאנחנו רואים בשוט הפתיחה של הסרט, וכשהתריסים נפתחים, זה… זה אקט שהוא כמעט תיאטרלי. זה אקט פרפורמטיבי, שאתה אומר כזה, אוקיי, מעכשיו זה המסך שלנו. כאילו, מעכשיו התריסים פתוחים, זה הדבר, וגם ברגע שבו גרייס קלי סוגרת את התריסים, היא אומרת "אוקיי, show is over". סוגרת ת'תריסים, ואז הכלב נרצח.

‏ליעד: זה סרט שהוא…

‏ניתאי: זה כאילו…

‏ליעד: זה תיאטרלי או קולנועי? כי כאילו כל החיים זה הרגיש לי… זה הרגיש לי כזה, המסך תיאטרון, אבל בשנות ה-50, המסך הזה קיים גם מול מרקע הקולנוע, וככל שאני… כאילו, בצפייה הזאת מאוד מאוד בלט לי… שוב, אולי כי באתי כזה בראש 'אוכלי סרטימי' כזה, ה… המקום של המסך הזה מול הגיבור. זאת אומרת, זה מרגיש לי שזה יותר מהכל, זה כזה, השתלטות הטלוויזיה. אתה בבית, פעם ראשונה…

‏ניתאי: מעניין…

‏ליעד: פוסט מלחמת העולם השנייה. לאנשים יש הרבה יותר זמן, אנחנו ב-54', תקופה מעניינת בפני עצמה. וכאילו, הבן אדם תקוע בבית, ומה שהוא עושה, זה לפתוח את המסך, שגם נמצא ב-ratio של מסך קולנוע, ובמכוון, כאילו, ב… ב…

‏ניתאי: מסך חכם אפילו.

‏ליעד: והוא פותח אותו כמונו, כאילו, עלינו המסך נפתח כשהסרט מתחיל, ונסגר כשהסרט נגמר, וכמונו כמו L.B. Jefferies…

‏ניתאי: הוא נסגר גם באמצע.

‏ליעד: הוא נסגר באמצע כשהיא סוגרת לו, כשהיא אומרת לו: "די!".

‏ניתאי: כן.

‏ליעד: כאילו, "אתה מכור". וכל פעם שהוא גם מסתכל בחלון אחר, הוא כמעט מזפזפ בין הערוצים. ובחלון אחד יש לך… מלודרמה רומנטית, ובחלון אחר יש לך… הסרט פורנו, ובחלון שלישי יש לך… יש'ך קומדיה, ובחלון… כאילו, ממש… והקאטים ביניהם, זה ממש ברמת הזפזופ כזה. חוויה שבפני עצמה הייתה חדשה, זה הייתה חוויה אנושית חדשה כשהסרט יוצא. כאילו, זה… זה… לא יודע, לשם זה זרק אותי הפעם.

‏ארנון: כן, ובאמת יש משהו… זה קשור ל… לסיטואציה המאוד מיוחדת הזאת שהוא בעצם 'סטוקר'. הוא מציץ לאנשים שלא יודעים שמסתכלים עליהם, וזה הופך אותם לאימג', לסוג של דימוי במובן הזה שהם… יש משהו קצת מוגזם ב… במונחים אהה… חברתיים, נגיד הרקדנית רוקדת בזמן שהיא מבשלת ו… אז אנחנו יכולים לדמיין אנשים עושים את זה בבית שלהם אבל… אהה… כשאתה רואה את זה בסרט אז זה נראה כאילו… זה… היא בן אדם או שהיא פשוט מין איזה דימוי של הרקדנית הרוקדת? או זאת שממש מדברת לעצמה, אהה… 'Broken Heart'. אהה… לא מדברת לעצמה. עושה מין משחק כזה, אפרופו תיאטרון… עושה משחק עם דמות דמיונית שהיא האהוב שלה. אז הדבר הזה הוא…

‏ניתאי: מוזגת לו יין גם…

‏ארנון: כן, אז זה כאילו מטורף, אבל, אבל לא, הם פשוט לבד. וכשאנחנו לבד, אנחנו עושים דברים… כמו שטקסטואלית אומרים לנו בסרט… שלא היינו עושים. ואז אנחנו הופכים לסוג של דמויות בתוך הטלוויזיות הללו.

‏ליעד: חשוב לי ל…

‏ניתאי: שזה מעניין, כי גם…

‏ליעד: אנחנו לא נתרכז רגע בהיצ'קוק בפרק הזה, כל כך, גם מפאת קוצר הזמן, וגם כי באמת, הפרק הראשון אי פעם שעשינו - "פסיכו", הוקדש ל"פסיכו" ולהיצ'קוק, אז כאילו, יש לנו דווקא הזדמנות…

‏ניתאי: כן…

‏ליעד: מי שמעניין אותו, זה חלק חשוב וכן הלאה, אבל מי שמעניין אותה, אותו יכול לחזור לפרק הראשון, ראשון, ראשון שעשינו, אנחנו נשמעים הרבה יותר צעירים ויפים. [צוחק]

‏ניתאי: וגם דרך זום בלי מיקרופונים.

‏ליעד: כן, אבל אני כן חושב שהנוכחות של היצ'קוק בסרט, היא תומכת את מה שאתה אומר. כאילו, הוא בסוף, ה-cameo שלו פה, זה להסתכל בחזרה עלינו. נטו, ברמת החוויה שהסרט מייצר, אנחנו קהל שמסתכל דרך מסך, דרך חלון כזה, חלון אינטראקטיבי שכזה, אל תוך audience member אחר. נכון? אל תוך מישהו שגם הוא מביט דרך החלון על אותם סיפורים שונים ומשונים כאלה.

‏ניתאי: שהוא גם כלי מאוד מאוד חשוב בעיניי. כאילו, זה הדרך שבה היצ'קוק מכווין את נקודת המבט שלנו, דרך ג'פרי. כאילו, יש לנו את שני ה-setup-ים האלה, נכון? את ה-setup שדיברנו עליו, שליעד אתה מגדיר אותו "המאוד טלוויזיוני", של ערוצים השונים שאנחנו רואים, החלונות השונים, ויש לנו את ה-setup של "איך להסתכל". האם להסתכל דרך העיניים של ג'פרי? האם דרך העיניים של ליסה? האם דרך העיניים של סטלה? האם דרך העיניים של הבלש - דויל? וכאילו, אנחנו, ברגע שנכנסת לנו דמות חדשה, אז הדמות הזאת מציעה את נקודת המבט שלה. נגיד שדויל מגיע, לא היה רצח. כשליסה מגיעה, זה מפחיד שאתה סטוקר [ליעד צוחק]. כשסטלה מגיעה, אתה תעמוד למשפט. כאילו… לכל… ולרוב, אנחנו דרך הנקודת מבט של ג'פרי, של כזה: "אוקיי, יש פה רצח, אנחנו 'קומפליטלי' איתך", אבל לפני שזה מתחיל, לפני שמתחיל כל הסיפור על הרצח, יש לנו דקות ארוכות של פתיחת דרמה רומנטית, וזה פשוט היה תענוג ללכת עם היצ'קוק רגע, ולהגיד כזה: "יאללה, זורם איתך, מאמין לך, הוא חושב שהיא טובה מדי בשבילו, הוא לא רוצה להתחתן איתה, יש לו את המסאז'יסטית שאומרת לו שהוא יעמוד למשפט"… כאילו, להיות לגמרי immersed בחוויה הזאת של… מדובר בדרמה רומנטית, וכנראה לא יהיה מתח.

‏ליעד: הסרט יכול היה לעבוד ב… זה היום אני אומר. אני חושב שבתור ילד לא הייתי מסכים. אבל הסרט היה יכול לעבוד גם בלי הרצח. רק תן לי לבלות עם ה… עם האיש הזה במחיצת העשייה הקולנועית המדהימה הזאת. כאילו… אולי לא. אבל…

‏ניתאי: עכשיו… אבל לא… אבל אני אגיד לך שני דברים שמרגישים לי נורא קולנועיים כבר ב… ב-get go, כאילו? שני דברים ש… שקפצו לי ישר. דבר ראשון - זה שאנחנו יודעים את כל הדברים מה… מהחדר שלו. נכון? יש לו… אנחנו רואים ש…

‏ליעד: ה… יש שוט פתיחה, פתיחה, שזה… כן אתה יודע שהוא צלם, אתה יודע שהוא…

‏ניתאי: כן…

‏ליעד: פה… פה קבורים העצמות של אל בי ג'פריז. 'here lies the bones'…

‏ניתאי: כן, כאילו הוא… דבר ראשון הוא ציניקן, נכון? הוא כותב 'פה קבור…' כאילו זה הוא ציני. אחר כך מה… המצלמה שלו שבורה, כנראה הוא משתמש במצלמה הזאת לעבודה. אחר כך מעל המצלמה תמונה של מכונית מרוץ מתרסקת על הפריים, אז אוקיי כך הוא… ככה הייתה התאונה, אז הוא צלם ספורט. כנראה צלם מרוצים. כנראה צלם של דברים מסוכנים. ואז, אחרי שסיימת את כל הסיבוב הזה, אתה חוזר אליו ורואה שהוא מסתכל ל-חוץ מהחלון, אז הוא גם סטוקר. כאילו וזה כל זה בלי מילה אחת שנאמרת וכזה… בדיוק אתה אומר - באותה תקופה נכנסה הטלוויזיה וזה… וכאילו טלוויזיה זה מדיום שהוא כל כך דברני, שכאילו בלי מילה אחת - הנה הקולנוע מדבר, כאילו…

‏ליעד: אני מסכים מאוד. אני חושב שזה גם בגלל ש… כאילו, היצ'קוק הוא אלוף ה-"show don't tell" נכון? הוא המציא… כזה, הוא…שני דברים אתה יכול לזקוף לו ממש זה ה-show… שלושה: מתח, ואיך שהוא מגדיר מתח, וניגע בזה בהמשך. למרות שדיברנו על זה ב"פסיכו". show don't tell, ותיאוריית ה-auteur. הוא אחד הבמאים הראשונים ראשונים שכאילו ממש מגדירים, מזקקים את זה שקולנוע - זה מדיום של במאי, של "אוטר" בודד שיש לו say, ויש לו גישה ויש לו דברים שחוזרים וכן הלאה.

‏ארנון: ה-show don't tell - אני לא בטוח שאני קולע בול לדוגמה של… דבר כזה, אבל בהקשר בדיוק למה שניתאי אמר יש כמה רגעים בסרט, אנחנו קצת קופצים, אני רוצה שנחזור לדבר על אולי על הדבר הכללי החשוב שזה המפגש בין סיפור המתח לסיפור האהבה, שאני חושב שאי אפשר להפריד ביניהם. אבל יש כמה רגעים בסרט שמבט אחד מספר לך את כל הסיפור. המבט של ליסה כשהיא רואה שיש משהו חשוד בדירה. כאילו אתה רואה, זהו, she's hooked, כאילו ברגע אחד היא מגלה שם משהו ואתה אומר: "אוקיי, היא onboard", ואתה לא צריך שיסבירו לך את זה. הדבר הנוסף הכי יפה בעיניי מבחינת מבט אחד, סיפור שלם, זה הרגע שבו ג'פריז מסתכל על ליסה במבט מעריץ, אוהב, לקראת הסוף, כשהוא רואה שהיא סופר onboard ופתאום היא עם קאט אליו, הוא… במבט מאוהב, אתה כאילו, "אוקיי, זהו. he's fallen". וזה קשור למה שאמרתם עכשיו על… ובא לי קצת להגן על ג'פריז. הוא ממש לא סטוקר. הוא צלם. משעמם לו. הוא נמצא עם רגל שבורה בבית. בפועל הוא עושה פעולה סטוקרית לגמרי, והיא כנראה לא בסדר עד הסוף. אבל זה לא שהוא… המניע הפנימי שלו הוא להציץ. וגם, בא לי להגיד בהקשר הזה, בקשר לליסה - אני לא מאמין לו שהוא חושב שהיא יותר מדי טובה בשבילו. היא פשוט משעממת אותו. עד שהיא מפסיקה לשעמם אותו כשהיא נכנסת והופכת להיות בלשית איתו, ואז הם מתאהבים.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Lisa: “Anything else bothering you?”

Jeff: “Uh huh… who are you?”

Lisa: “Reading some top to bottom… Lisa… Carol… Fremont…”

Jeff: “Is this the Lisa Fremont who never wears the same dress twice?”

Lisa: “Only because it’s expected of her. Right off the Paris Plane. Think it will sell?”

Jeff: “Well, it depends on the quote. Let’s see… There’s the plane tickets over, import duties, hidden taxes, profit markups…”

Lisa: “A steal at eleven hundred dollars.”

‏ליעד: אנחנו צוללים על מה הסרט. בכל זאת ננסה שתי דקות לתת על קצת… על מאחורי הקלעים, כי זה גם סיפור מעניין בפני עצמו.

‏ניתאי: רוץ על זה.

‏ליעד: בגדול, יש פה מלא מלא מה לספר על מאחורי הקלעים, אבל לדעתי, השחקן המרכזי, שגם הפך את הסרט הזה למאוד מאוד ייחודי, זה הסט עצמו.

‏זאת אומרת, אני ממליץ לכל מי שמאזין לנו - יש סרטון של שתי דקות ביוטיוב, שנקרא Rear" Window Timelapse", שמישהו לקח את כל הסט והרכיב עליו את כל הווידאויים מכל הזה, כדי שתוכל לראות את כל המתרחש מהר, כאילו פריים אחד רחב כזה. אבל הסט הוא סט שלא קיים, זאת אומרת, הם בנו בלוק שלם של עיר, בתוך הסטודיואים של Universal, מאפס. הם שלחו צלמים שיתעדו את Greenwich Village עשרים וארבע - שבע, מצאו איזה חצר, ובנו אותה מחדש בצורה כזאת, שתוכל לצלם כל דבר, והם בנו פשוט בלוק של עיר, כי אנחנו מדברים על 25 טון של פלדה, אלפי גלונים ועוד כל מיני כאלה כמויות שאני לא מבין בהם כלום, של בטון. זה… את כל הדירות שאנחנו רואים, הם ריהטו, הם שמו למעלה מ-1,200 פנסים, כדי שתוכל לשלוט בתאורה בצורה טבעית לאורך כל רגע נתון.

‏ה… הצנרת הייתה חייבת לעבוד באמת, כדי ש… לצלם את הסצינות עם הגשם, אז כל הצנרת עבדה, וגם הניקוז עבד, וזה הגיע לרמה כזאת שהשחקנית של 'גברת לונלי הארט', כדי לחסוך כסף במהלך הצילומים, פשוט גרה בדירה שלה. כאילו בדירה שלה בסרט, [צוחק] כי הכל עבד, כי השירותים עבדו והמטבח עבד. הם פשוט בנו בלוק שלם של עיר בזה, והסט מצליח להיות מצד אחד מאוד בימתי, זאת אומרת יש שם ממש קיר רביעי, שאנחנו כאילו כל הזמן חוצים, ומצד שני הוא ממפה לנו גיאוגרפית מאוד נכון את כל האירועים, כדי שכש… כבר ליסה יורדת למטה לחצר, אנחנו גם מבינים בדיוק איפה היא ומה יקרה איתה, וזה גם שובר לנו איזו תחושה של כאילו, פתאום זה נהיה נורא מציאותי, כל האירוע זה נראה נורא מציאותי, וזה מגיע לשיא שלו לדעתי, ב… כשהרוצח מגיע לדירה, ופתאום אנחנו ב-POV של הרוצח פעם ראשונה ב… בסרט. וזה הפך את זה לאחד הסרטים הכי יקרים באותה תקופה, על… כאילו לא על special effects, אלא על סט, שזה משהו שכבר לא קורה כמעט. כאילו…

‏ניתאי: כן, אני גם חושב שאחד הדברים שהופכים את הסרט הזה לכל כך קולנועי דווקא, למרות שאני חושב שזה setup מאוד תיאטרלי, כי אם הייתי רואה הצגה של "חלון אחורי", אז כנראה שהיו עושים בדיוק את אותה השקעה על במה, נכון? היו מחלקים את הבמה ל… לקומות, והיו נותנים לכל קומה…

‏ליעד: רציתי לשאול אותך אם היית יכול לעשות מזה הצגה והתשובה היא לדעתי לא.

‏ניתאי: אני חושב שכן. אני חושב שזה היה… זה בדיוק… הסרט הזה הוא כל כך מדבר על נקודת מבט, ולא לחינם לדעתי הוא צלם, שאני חושב שכאילו הדרך להפוך את זה להצגה, היא דרך שכל הזמן מפלרטטת עם מה שאתה רואה ומה שאתה לא רואה. אבל אני חושב שמה ש… אני כן איתך מהבחינה הזאת, שמה שהופך את הסרט הזה לסופר קולנועי, זה שהקיר, שבעצם הדמות הראשית עומדת לפניו לאורך כל הסרט, כי אנחנו רואים את הדמות הראשית בתוך הבית ואיזשהו קיר, והקיר הזה תמיד מכיל בתוכו עומק. תמיד יש עוד אקשן שקורה…

‏ליעד: ברקע.

‏ניתאי: ב-midground וב-background, כאילו, ובגלל זה תמיד, בין אם אנחנו מנקודת המבט שלו ובין אם אנחנו נמצאים בתוך הדירה ורואים אותו, יש לנו תמיד פורגראונד - מידגראונד - בקגראונד, ותמיד שלוש התרחשויות בתוכם, וגם הרגעים הכי מותחים בסרט - זה הרגעים של למשל - הכלב נרצח, הרגעים שהיא מטפסת לתוך החלון שב… האקשן המרכזי שקורה - הוא קורה במידגראונד. הוא לא בפורגראונד והוא לא בבקגראונד. תמיד במידגראונד וזה תמיד דורש מה… עדשה אנאמורפית הזאת, שהיא תמיד מאוד מאוד רחבה, לכוון אותנו תמיד למידגראונד, ואני חושב שזה סופר קולנועי. שזה עוד לפני שדיברנו על הטכניקולור.

‏ליעד: אני אני אבל מעניין אותי… מעניין אותי גם לשמוע אותך, ארנון. אני חושב בדיוק בגלל מה שאמרת עכשיו אתה לא יכול לייצר מזה הצגה טובה. כי מה שהופך את הסרט הזה לכל כך קולונועי, זה שאתה מחויב, גם בדרך שבה הוא מספר את הסיפור, בדרך שבה הוא מטעה את הקהל, בדרך שבה הוא מעביר את הרגשות - זה אך ורק תלוי במה ג'פריז מסתכל עליו. וזה הדבר היחיד ש-לי ניתן כקהל, זאת אומרת אני, עד שמגיע הרוצח - אני ב-100% הצמדה למידע שאני מקבל ממה שג'פריז מקבל. וכשהוא נרדם אני נרדם איתו. וכשהוא מביט לחלון אחד, אני לא יכול לדעת מה היה בחלון אחר.

‏ניתאי: דווקא אני חושב שזה המפתח של הספק שהיצ'קוק שותל בך באופן מאוד חכם. כאילו כש-ג'פריז נרדם, ואתה רואה את הרוצח יוצא משם מהבית, והוא … אתה יודע שהוא לא מקבל את המידע הזה, אז ברגע שדויל נכנס לסרט, אז אתה מטיל ספק במה שג'פרי אומר.

‏ואני חושב שזה מאוד מאוד חשוב, כי ככה היצ'קוק בעצם משחק בנקודת המבט שלך כצופה, וזה לא אומר שהייתי יכול לעשות את זה כהצגה כן? יכול לדעת שזה באמת פועל רק כסרט, אבל זה… היצ'קוק תמיד תמיד משחק עם המידע שהדמות הראשית יודעת, לעומת המידע שאתה יודע. וכל פעם שאתה יודע יותר, זה אומר שכנראה המידע שאתה יודע נמצא בחסותך כדי להטיל ספק בדמות הראשית, במה שהיא יודעת, במה שהיא מעבירה, וגם אני חושב שזה חשוב כי זה הרגע שבו גם ליסה וגם דויל עוד לא מאמינים לו. כאילו חובת ההוכחה חלה עליו. וחובת ההוכחה לא חלה עליו רק מולם…

‏ליעד: אלא מולנו.

‏ניתאי: אלא גם מולך.

‏ליעד: בדיוק, כקהל.

‏ניתאי: בדיוק. כן.

‏ליעד: רק נקודה אחרונה על עשיית סרט שהופך את הסרט הזה באמת גם לכל כך ייחודי - הוא סרט שהוא one location. בהגדרה one location כאילו וכל הסאונד. הוא דיאגטי לגמרי, זאת אומרת, חוץ ממוזיקת הפתיחה ומוזיקת הסיום, כל מה שאנחנו שומעים קורה בעולם הסרט, וזה לא מרגיש לך מוזר. וגם הסט עצמו, כאילו, ראיתי את זה אולי 60 פעם, רק בהכנה לפרק הזה פתאום אמרתי - "בוא'נה זה מטורף, כאילו זה זה זה…". אם הכל… שקר של הקולנוע הוא אימרסיביות, כמות העבודה שנעשתה פה כדי שאני לא ארגיש אותה, היא יוצאת דופן. כאילו היא ממש… היא קיצונית, והיא עובדת, והיא עובדת כל כך טוב, כי… אני לא רוצה להישמע זקן… [מחקה אדם מבוגר] "אוי, היא עובדת יותר טוב מ-VFX", אבל היא עובדת יותר טוב מ-VFX [צוחק], כאילו…

‏ניתאי: זה פשוט אמיתי.

‏ליעד: וזה גם יוצר לך מצבים שהם כאילו… שבשיא סצינת המתח יש מוזיקה, ג'אז ברקע, וזה עובד, וזה הופך, וזה, כאילו…

‏ניתאי: וואו, ממש.

‏ליעד: לעומת סרטים אחרים של היצ'קוק, שהוא משתמש כמעט בכוח, ב-נורת' ביי, נורת' ווסט, שזה הלוקיישנים המדהימים, והמוזיקה, או "שווינג, שווינג, שווינג, שווינג" [חיקוי אפקטים בקול גבוה], "פסיכו" [צוחק], של סאונד, כאילו, הוא זה שגורם לך לריאקציה רגשית - פה, אתה נדרש, אך ורק בתפיסה שלך, את ההווה המציאותי של עולם הסרט. זה מטורף, זה מטורף, זה עשוי כל-כך טוב, כאילו, זה לא, וזה לא מתיישן, והם מדברים כמו אנשים אמיתיים, וכאילו, זה וואו! זה וואו!

‏ניתאי: וגם… אגב לאלה מכם…

‏ליעד: כן…

‏ניתאי: שעוד לא ראו את זה, שכאילו איכשהו נמצאים פה בחוצפתם בלי לראות את הסרט - שימו לב שכאילו, ה… בכל סרט של היצ'קוק, היצ'קוק נותן cameo של עצמו. עכשיו - השוט שבו אנחנו רואים את היצ'קוק, נמצא… איפה הוא נמצא? בדירה של המוזיקאי. כאילו בדירה שבה… שממנה בעצם יצא כל הסאונד של כל הסרט. ולמה הוא שם? בגלל שהסאונד הדיאגטי של הסרט הוא מה שגורם לי להרגיש את מה שאני מרגיש בסרט. והוא יודע, היצ'קוק יודע, שהוא מכוון, הוא גם אומר את זה - "אני אוהב לכוון את הרגשות של הקהל כמו פסנתר".

‏ניתאי: ממש.

‏ליעד: אז הוא נמצא בדירה של הפסנתרן, והוא יודע שהוא עומד לכוון את הרגשות שלנו כמו פסנתרן, בגלל זה הוא שם. מה הוא עושה? מכוון את הרדיו, כדי שהפסנתרן ידע איך לנגן! זה מטורף. זה מטורף בעיניי.

‏[הקלטה מתוך הסרט, מוזיקת רקע]

Lisa: “You can see my apartment from here, all the way up on 63rd street?”

Jeff: “No, not exactly, but… we have a little apartment here, that’s probably as popular as yours. You remember, of course, Miss Torso, the ballet dancer? She’s like a queen bee with her pick of the drones.”

Lisa: “I’d say she’s doing a woman’s hardest job. Juggling wolves.”

Jeff: “Well, she picked the most prosperous-looking one.”

Lisa: “She’s not in love with him… Or any of them.”

Jeff: “Oh, how can you tell that from here?”

Lisa: “You said it resembled my apartment, didn’t you?”

‏ניתאי: אני חושב שזה יכול להיות הצגה, אבל אני לא חושב שזה רעיון טוב. אני חושב שזאת יצירה שהיא כל כך שלמה כיצירה קולנועית, שעל אף שזה יכול טכנית לעבוד, ו… כן אפשר כל מיני מניפולציות והכלים של המדיום התיאטרוני לכוון את המבט שלנו, זה פשוט… אין… אין סיבה לגעת ביצירה הזאת ולעשות לה שום עיבוד, ושום… באמת, זה כמו שזה זה זהו. פשוט הדבר.

‏ליעד: תשמע, היו הרבה. היה רימייקים. היה לך אינסוף סרטים שניסו לחקות את זה, מ…Body" "Heat של דה-פלמה [כך במקור], ו…

‏ניתאי: ה"דיסטרביה", עם א…

‏ליעד: "דיסטרביה"…

‏ניתאי: … איך קוראים…

‏ליעד: איזה סרט פח!

‏ניתאי: …עם שיה לה-באף. תשמע, אם אתה רואה "דיסטרביה" כשאתה בן 12, לפני שראית "חלון אחורי", זה סרט ערפדי…

‏ליעד: אתה פח! [צוחק] אתה פח, זה מה שאתה. ועשו לזה חידוש עם כריסטופר ריב, כשהוא באמת נכה וכן הלאה. ויש עוד סרט אחד, היחיד שלדעתי, מצליח לתת טייק חדש, אבל נשמור אותו ל'סרטים מהמרתף'.

‏ניתאי: רק תיזהרו מהסרט "Looking Glass", שתירגמו, לא יודע למה - "חלון אחורי", כ"חלון אחורי" לעברית, אז כשמחפשים בנטפליקס "חלון אחורי" מגיעים לסרט מ-2016 עם ניקולס קייג', משהו מזעזע [צוחק]. Rear Rindow. כן. [ליעד צוחק]

‏ליעד: אז כמו שדיברנו בפרק הראשון שלנו, היצ'קוק לא עושה דברים סתם, וזה התגובה שפחות או יותר שהוא מתחיל טיפול פסיכולוגי מעמיק, או רגע לפני, והסרטים שלו עובדים כי הם במלא מלא מלא רבדים, ולכן תמיד קשה לדבר עליהם. אבל ננסה בכל זאת. ארנון! על מה הסרט? [צוחק]. למה זה כל כך טוב?

‏ארנון: אין לי מושג על מה הסרט. אין לי… אין לי איך לענות על זה במשפט, למרות שזה אמור להיות די פשוט אולי, אולי זה די פשוט. ניתאי אתה רוצה לתת לנו את זה?

‏ניתאי: התחמקות יפה ומרשימה ארנונסקי. [ליעד צוחק]. יפה מאוד יפה מאוד… אה… אני חושב שהסרט הוא על צלם, שלא רוצה להתחתן, ומבין, דרך הסטייה שלו, שהוא יכול להתחתן. ויותר מזה, אני אגיד שהסרט הוא על… כמה אנחנו מוכנים להשתנות בשביל זוגיות, ומה היינו עושים כדי לא להשתנות.

‏ליעד: אז פריזמה אחת זה באמת זוגיות, נכון? נישואים, במקרה הזה, או נישואים בשנות החמישים, על הזוגיות של ימינו, נניח וכולנו זורמים על ה… זה, אני מסכים מאוד. אבל על מה הסרט עוד?

‏ניתאי: ארנונסקי.

‏ארנון: אני לא מסכים עם שניכם.

‏ליעד: אוקיי, אז תודה רבה, עכשיו תגיד לנו על מה הסרט.

‏ניתאי: על מה הסרט, ארנון?

‏ארנון: אני לא יודע על מה הוא. אני יודע על מה הוא לא… [צוחקים] הוא לא…

‏ניתאי: תראה, הפרשנות הקבועה…

‏ארנון: ג'פריז? סליחה, ג'פריז לא הבין שהוא רוצה להתחתן. הוא הבין שהוא רוצה להתחתן איתה. הוא לא רצה להתחתן איתה ואז הוא הבין שהוא רוצה להתחתן איתה, בגלל שהמנוע הפנימי הרגשי שלו, לפענח ולפצח תעלומות, ולחיות חיים מרגשים, אקלקטיים, מלאי ריגוש פשוט. ובגלל שנשברה לו רגל ולא היה לו את זה שבועיים, אז הוא הפך להיות איזה מין סטוקר מוזר. ודרך הגילוי שלו את התעלומה הזאת, הוא גילה את זוגתו, וגילה פן שהוא פשוט לא הכיר בה, ולכן הם התחתנו. זה פשוט consequence, זה לא הדבר. כאילו, אתה מבין מה אני אומר?

‏ליעד: שנייה, בואו נראה. כל חלון, ללא יוצא מן הכלל, מתעסק בזוגיות. וכל חלון הוא עתיד אפשרי, סלאש, פחד אמיתי, של ג'פריז למול עצמו.

‏ניתאי: סלאש הגבלה.

‏ליעד: כן, של ג'פריז למול עצמו, והוא בוחר להתמקד בחלון הרלוונטי לו, לפי מה שהוא מרגיש מול זוגתו - גרייס קלי, הטמבל הזה… [צוחק]

‏ארנון: שהיא פאקינג נסיכת מונקו.

‏ליעד: כשהוא חושב שנישואים זה דבר 'מעפן', ושהיא משעממת אותו, הוא פונה לזוג של הבעל שרוצח את אשתו. כשהוא מפחד שהיא תעזוב אותו, הוא מסתכל על גברת לאונרד, ורואה את העתיד האפשרי שלו שהוא יסיים אדם בודד וערירי. כשהוא מרגיש שהיא לא מבינה את העבודה שלו, שלא מבינה את החשיבות של העבודה שלו, הוא פונה למלחין שאף אחד לא מבין שהיצירה שלו היא להיט. וכשהוא פעם ראשונה אולי מרגיש שיש חיבור איתה, ושיכול להיות כייף בחיים, הוא פונה לזוג שלא מפסיק להזדיין. עולמו הפנימי מושלך על גבי המסך לפי החלון שעליו, כמו שאמרת יפה מאוד בהתחלה, הוא משליך מהן רפליקות של אנשים. שבכולם הוא טועה אגב, או בהרבה מהם הוא טועה.

‏ניתאי: לא, הוא רואה חלקים פשוט מאוד נקודתיים. זה לא טועה או צודק. כאילו, אני חושב שה… נגיד הגברת טורסו - הרקדנית, אז זה משהו באופן ממש ברור בטקסט, הם משווים את הדירה שלה לדירה של ליסה, והם אומרים: "כן, היא בדיוק כמוך, הנה סניף של הדירה שלך פה" וזה, וזה בדיוק סצינה שבה הרקדנית עומדת שם עם שלושה גברים, והיא אומרת… היא לא מאוהבת באף אחד מהם. אז הוא שואל "איך את יודעת?" -"אמרנו, זו הדירה שלי, לא?" כאילו, היא רואה בה את עצמה, והוא רואה בה את הבן אדם המרשים והיפה שבחיים לא יהיה איתו, ולראיה, בסוף הסרט מגיע בעלה, שהוא חייל, רזה, קטנצ'יק, עם משקפיים, כאילו מישהו שלכאורה מ"החלון האחורי" נראה שהוא לא לרמה שלה. ובסרט הוא לומד איך להתלהב ממנה. והוא לא סתם לומד איך, הוא לומד דרך הדימוי של הטבעת נישואים שהיא מראה לו, שזה הרגע הכי מותח בסרט. היא גונבת את טבעת הנישואים של טורמוולד, מחזיקה אותה מאחורי הגב, ומראה לו. 'יש לי את הדבר שאנחנו צריכים כדי להפליל אותו'. וברגע שהוא רואה את הטבעת נישואים הזה, הוא רוצה להגיד…

‏ליעד: היא רוצה להגיד 'יש לי את הדבר שאנחנו צריכים בשביל להתאהב'.

‏ארנון: בסדר, אבל מה גרם לו להתאהב בה? סליחה.

‏ניתאי: שהיא טיפסה דרך החלון.

‏ליעד: כל התפיסה שלו אותה היא לא נכונה. הוא רואה אנשים כאובייקטים לצילום, הוא לא רואה בני אדם. וכשהוא… והיא אומרת לו גם, כאילו: "א', אתה לא רואה אותי. יכול להיות שאתה לא אוהב את העולם שלי ואתה לא מכיר אותו בכלל". כאילו הוא מעיר לה על השמלה, היא עושה… "כן, אני מוכרת איזה 20 כאלה עכשיו בזכות זה שאני כל כך יפה". כאילו זה לא… ומה אתה… למה אתה חושב שאני לא יכולה להיות חלק מהעולם שלך, כאילו במה נבדלת? זה… זה ה"תקפאי מקור", ואומרת לו: "מי יודע להתלבש יותר טוב ממני?" כאילו… "אתה לא נותן לי אפילו את הצ'אנס". ובסוף, היא… זה פוזיציה מעפנה להיות בה, אבל הוא כאילו מעמיד אותה במבחנים. הוא גם… ייאמר לזכותו שהוא ממש אומר לה את זה, כן?

‏וכאילו, דווקא שם הרגיש לי הטקסטים… למה זה הרגיש לי מאוד לא מיושן? כי זה פשוט, זה טקסטים שמאוד אנושיים שאני לא רגיל לראות בקולנוע. אין שם, זה לא טקסט שמניע…

‏ניתאי: הפרידה, אתה אומר.

‏ליעד: לא, סתם, הם יושבים לארוחת ערב מדהימה שהיא הכינה לו, והוא, יש לו גם על מה להתלונן, החמור הזה. והם פשוט מנהלים טקסט של 'יחסינו לאן' כזה, לא ברמה מלודרמטית, אלא 'בוא נדבר רגע על העולם, בוא נדבר עלינו, בוא נדבר עלייך, בוא נדבר עליי'. ומדברים באמת, הם לא… אין שם… ה… היא גם שיחה שהרגישה לי פשוט נורא אמיתית, וגם היא לא מניעה את העלילה כמו שהיא מניעה את הרגשות. כאילו, אתה מבין מה אני אומר?

‏ארנון: בטח, לגמרי.

‏ליעד: היא לא פונקציונלית.

‏ארנון: זה גם, כשהוא מדבר איתה על הרצח שהוא מתחיל לגלות, והיא מנשקת אותו בפנים, זה אולי אחת הסצינות הכי יפות בסרט, והיא אומרת לו דברים שבימוי, נגיד, גרוע מאוד, היה מבקש להגיד את זה הפוך, להגיד את זה מאוד תוקפני. אבל היא אומרת את זה בכזאת רכות, כאילו בכזאת מלטפת אותו עם המילים, וזה כל כך… וכי פשוט מעניין אותה פשוט לנשק אותו עכשיו ולא להתווכח. עד שזה כבר - די. זה נמאס כי הוא ממשיך עם השטויות שלו. זה ממש מבריק.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Jeff: “There’s nothing wrong with you, Lisa. You have the town in the palm of your hand.”

Lisa: “Not quite - it seems. Goodbye, Jeff.”

Jeff: “Well, you mean ‘goodnight’.”

Lisa: “I mean what I said.”

Jeff: “Lisa, Couldn’t we just… aha… couldn’t we just keep things status quo?”

Lisa: “Without any future?”

Jeff: “When I’m gonna see you again?”

Lisa: “Not for a long time. At least… not until tomorrow night.”

‏ליעד: מציצנות זה… אולי זה תרגום טוב, לא יודע - בהגדרה של Voyeurism זה ה… קבלת הנאה, זה לצפות במשהו שאתה לא בהכרח מותר לך לצפות בו, וההנאה הזאת יש בה מן ההנאה המינית. זאת אומרת אתה… אתה… הרגשות שלך, הסובלימציה שאתה עובר, הם סביב זה שאתה מצליח לראות משהו שלא לעיניך. פה, הפרשנות הקלאסית זה שה-Voyeurism האולטימטיבי זה הקולנוע עצמו, כמדיום. הוא מדיום וויוריסטי - אנחנו יושבים בחוסר מעש ומציצים לחייהם האישיים מאוד של דמויות על גבי המרקע. וזה כל כך נורמטיבי נהיה, בטח בעידן הטלוויזיה, שכאילו מציצנות, או וויוריסטיות, היא חלק אינהרנטי מחיי היום שלנו. אנחנו רגילים לחיות אצל סאנסה סטארק בשירותים…

‏ניתאי: יותר מזה…

‏ליעד: בחדרים שנסגרים העיסקאות… ב… וואטאבר.

‏ניתאי: גם עברנו כל כך הרבה תהליכים עם המציצנות, ועם המדיה כמציצנות, שעכשיו כבר אנחנו רגילים לפתוח את האינסטגרם, ולראות את התמונות של אנשים בבגד ים. כאילו זה כזה…

‏ליעד: כן.

‏ניתאי: המציצנות הפכה כבר לתוך הטלפון שלנו.

‏ארנון: אבל אני חייב להתפרץ לשיח הזה ולהגיד - מציצנות, אם כבר… בטלוויזיה זה האח הגדול, וגם זה לא מציצנות בדיוק, כי האנשים מכניסים את עצמם, עד כמה במודע או לא, לתוך איזה סיטואציה כזאת. אבל הם מכניסים… אותו דבר באינסטגרם, שמי שמעלה את עצמו מעלה את עצמו לחלון ראווה. ואותו דבר גם בקולנוע ובתיאטרון ובטלוויזיה, כיצירות עלילתיות, זה לא… זה לא… זה הרי סיפור. ההבדל בין כל אלה…

‏ליעד: פה, אתה אומר, הוא מסתכל במציצנות… לחלון אמיתי.

‏ארנון: כן. ו… כן.

‏ליעד: יש לכם רגעי מציצנות? [צוחק] כאילו…

‏ניתאי: ברור. מה, אין שאלה בכלל.

‏ארנון: יש לי… יש לי שכנה מאוד מבוגרת, שמעשנת בחלון מול המרפסת שלנו. והחלון שלנו הוא… סליחה, הקיר של הסלון הוא פשוט חלון ענק אצלנו בבית. אז היא פשוט, יש לה view לבית שלי, אז אני לא יודע, אולי היא פשוט מסתכלת, ואנחנו אומרים שלום אחד לשנייה, לפעמים. אבל מכאן ועד מציצנות - לא נראה לי.

‏ליעד: הדירה… אחת הדירות הראשונות שגרנו בה בעיר, גרנו בה חמש שנים, היה דירה קטנטנה, עם… באמת, שכל הקיר היה חלון. ו… למול צומת. אז היינו מול שלושה בניינים ועץ ענק כזה, וממש הכרנו - כל חלון - היה לו טייטל: 'הזוג שעושה יוגה', 'הכלב הנובח', 'הערירי', והיינו… אני מאוד אוהב, כאילו, אני לא יודע מה השפיע על מה, אבל אני מאוד אוהב… והשיא היה, שהיה לנו דירה ממש מולנו, עם חלון ענק גם. זה מולנו אבל רחוק, כאילו אי אפשר להגיד שלום, אבל ממש רואים טוב, שהיא הייתה Airbnb כזה. והיה איזה קיץ ששכרו אותה כל הקיץ, איזה 4 או 5 בחורות צרפתיות [מצחקק]. וכל יום שעה ארבע היו מסתובבות ערומות בדירה, לרמה שכאילו ישבתי באיזה פגישה בעבודה, ופתאום אני מקבל טלפון ממי שהיום היא אשתי, היא עושה - 'אתה מפספס, מצעד הערומות התחיל'. [צוחקים]

‏משהו בזה שזה היה Airbnb גרם לי, מוסרית, להיות פחות אה… כאילו להסתכל עליך לתוך החיים של הזוג שעושה יוגה - זה קצת לא נעים לי, כי זה כאילו… הם חלק מהמרקם האנושי שמקיף אותי. אבל זה שזה Airbnb אחי, איכשהו זה הרגיש לי… [צוחק] נורמטיבי. [בטון מתנצל ומחוייך]

‏ניתאי: That's… that's very problematic…

‏ארנון: כשהייתי בן, אני חושב, 19, גרתי מול בית קפה באחד העם והתחלתי לעבוד שם ואז פוטרתי כי זה מה שאני עושה בבתי קפה… [מחייך], וכשעבדתי שם…

‏ניתאי: וואו, זה מהיר…

‏ארנון: כן, אני בא, עובד חודש מפוטר באיזושהי דרך. והייתה שם בריסטה יפיפייה שלשנים כבר הפכה להיות שחקנית, יחסית מפורסמת. והיא… הייתי, אני זוכר שכאילו, פלירטטנו קצת כשעבדתי שם, ואז כשפוטרתי, אז כאילו חזרתי הביתה, מעבר לכביש, והייתי יוצא ושותה קפה בבוקר ומסתכל מהמרפסת שלי, לה, עושה פתיחה, ואז פשוט הייתי רואה אותה, לא יודעת שאני מסתכל. פותחת את הקפה, מסדרת את המכונת קפה, עושה את הכל וזה, מתחילה את היום ואז הבוס מגיע אחריה, ואז היא לובשת את הפנים של 'היא' השחקנית ו'היא' בדמות וזה וזה, ואז, אחרי שכבר עברתי לדירה אחרת, והיא כבר התחילה בקריירת המשחק - פתאום יצאנו לדייט אחד. גם אז וגם עד עכשיו שהיא עדיין שחקנית - אני עדיין לא רואה את הפנים שהיו לה בפתיחה לפני שהיא הייתה לובשת את הפנים האלה שהיא מראה לבוס.

‏ליעד: ו… אבל תמיד, הוא מספר את הסיפור ומעבר לזה ש… "והיום היא ברק אובמה…" [צוחק] הילד הזה… לא… כאילו… אני פתאום אני אומר: "בוא'נה, זה… זה אקט לא מוסרי". הרבה יותר גרוע… מהצרפתיות…

‏ארנון: בכלל לא.

‏ליעד: כאילו זה… זה…

‏ארנון: ברור.

‏ליעד: זה… מצד אחד…

‏ארנון: אבל אני חושב שזה מה שמעניין בסרט.

‏ליעד: ומצד שני…

‏ניתאי: זה גם מה שנדרש מגרייס קלי, נכון? זה גם מה שנדרש מגרייס קלי ומאיתנו בשביל לקבל את ג'פריז כבן אדם. כאילו אנחנו באים ואומרים - אוקיי, יש… זה לא מוסרי אבל זה מאוד אנושי, וזה כל כך אנושי, שאנחנו לא באמת יכולים לבוא לאיש הזה בטענות, כי אנחנו שעתיים רק מציצים איתו ועליו. אז… אבל זה פרובלומטי כי… כי… כי על זה הסרט, לא? כאילו…

‏ארנון: הסרט שואל, הוא שואל, מה שיפה בג'פריז - הוא אומר: "תגידי - כמה זה אתי?", כלומר 'מוסרי' הוא התכוון. אתיקה ומוסר זה קצת שונה. אבל מה העניין הזה של להציץ לחלונות, והיא אומרת: "אני לא מתעסקת באתיקה כזאת", או באתיקה של להציץ בחלונות, אבל… אז בואו נגיד את זה. כאילו… במרחב הציבורי - גם חוקית וגם אפשר להגיד אולי ערכית - אני לא יודע, זה נתון לוויכוח - אבל מותר לצלם אתכם, אתם במרחב שהוא משותף. כשאתם בבית הפרטי שלכם, though… לא, זה לא עובד ככה. כאילו … זה לא בסדר לחדור למרחב הפרטי שלכם, בטח כשאנשים לא יודעים שאתם מסתכלים עליהם. אז יש כאן מימד שמבחינה עקרונית הוא בעייתי, אבל מבחינה תועלתנית, ואני לא תועלתן בשום צורה, אבל - הבן אדם הציץ לחלונות, אבל גילה רצח. אז ברמה התוצאתית של הדבר - הוא עשה הרבה טוב, מה גם… סליחה על הספוילר… אם אתם עד כאן אז באמת… אה…

‏ליעד: אכלתם אותה, די… [צוחק]

‏ארנון: אכלתם אותה אבל הרוצח, שהוא הרוצח באמת, מגיע לבית של ג'פריז וכמעט רוצח אותו, אזי טוב מאוד שהוא יהיה מאחורי איזה סורג ובריח. הקריאה ה… איך קוראים לה?

‏ניתאי: ווייריסטית?

‏ארנון: מה השם? זה שטויות במיץ [ליעד צוחק], הרי… [צוחקים] כן.

‏ניתאי: שטויות במיץ.

‏ליעד: טריפו מתאבד עכשיו, אבל כן, מה, מה עובד? [צוחק]

‏ארנון: טוב, טריפו גם טעה כמה פעמים. הנה דוגמה, מה זאת אומרת? על זה הסרט? זה לא קשור לסרט. כאן חשובה מאוד סוגיית ההתכוונות - מה הבן אדם רוצה? מה, הוא… תסלחו לי… מתחרמן מלהציץ על אנשים?

‏ליעד: ברור.

‏ארנון: זה לא מעניין אותו. מה פתאום.

‏ליעד: כן. קודם כל…

‏ארנון: לא.

‏ליעד: יש פה שאלה… יש פה שאלה מינית-אמיתית, כאילו, הוא תקוע בתוך גבס, אבל האיש "מתאבסס" לרמה של 'לא ללכת לישון'…

‏ארנון: ברור, א…

‏ליעד: …על להסתכל על השכנים שלו, זה… זה… יש בזה…

‏ארנון: לא נכון, לא נכון. אתה רוצח את הסרט, תיזהר.

‏ניתאי: לא, הוא רוצה לפתור תעלומה.

‏ארנון: נכון. הוא לא… זה סרט מאוד אחר. אגב, מגרד לו מתחת לגבס. זה לא שהוא קשור למיניות. מגרד לו הרגל. זה מאוד מגרד. היה לך פעם גבס?

‏ניתאי: זה מגרד. [ ליעד צוחק]

‏ארנון: הוא חיפש את הרצח, הוא חיפש את האקשן. הוא… זה לא… [ליעד צוחק] זה במקרה קרה וטוב מאוד, אבל… בוודאי שהוא הסתכל עליהם שבועיים. כי הוא חיפש את הרצח, לא כי הוא נהנה להסתכל עליהם שבועיים.

‏ליעד: אבל… אנחנו לא מסכימים…

‏ארנון: הוא רוצה למצוא משהו.

‏ליעד: אנחנו לא מסכימים.

‏ניתאי: אני חושב… אני חושב, תקשיבו, אני קורא אתכם לסדר. אני חושב שעצם הספק הזה - זה מה שמניע את הסרט, וזה טוב ויפה [מחייך]. כאילו, זה שהוא לא מתחרמן, לא אומר שהמציצנות האובססיבית הזאת לא קיימת. וזאת גם האובססיה שלנו כשאנחנו מדליקים טלוויזיה, כשאנחנו הולכים לקולנוע. זאת אובססיה של לראות חיים של אחרים, ולספר לעצמנו סיפור, כדי שנוכל לפתור את המאוויים הרגשיים שלנו.

‏ארנון: אני לא… אני לא רואה את זה ככה. בפן האישי אני לא הולך לראות יצירת אמנות מתוך איזה אובססיה, בטח לא מציצנות, או להסתכל, אלא לשמוע או לחוות סיפור אנושי, ומתוך זה להתרגש, כמובן, אבל לחוות סיפור אנושי לא כדי לראות את זה.

‏ליעד: לא, אבל יבוא היצ'קוק ויגיד לך שבשביל שהסיפור הזה יהיה אנושי באמת, אתה לא יכול לחוות אותו ללא אקט מציצני בהגדרה. שכאשר אתה…

‏ארנון: זה בעיה.

‏ליעד: את המציצנות הוא מגדיר ככזה שאתה נחשף לאירוע פרטי. גם אנטיגונה…

‏ארנון: אני מבין מה אתה אומר.

‏ליעד: בסוף, כשאתה…כשאתה נחשף לדיאלוג שלה עם אבא שלה בחדר סגור, אוקיי? זה שהיא דמות זה נכון, אבל… אבל האקט, החיבור האנושי, יש בו, לטענת היצ'קוק, או לטענת היצירה, מעין מציצנות שאנחנו נאלצים לקבל. ואז כאילו, לבוא ולהגיד שזה לא מוסרי, וזה באמת לא מוסרי, כאילו יש פה איזה קו שבין… בין אהה… גם הרי גם… מוסר בסוף זה… זה מוצר, או קונסטרקט אנושי בהגדרה, כאילו, ויש לך פה שני רגעים… אנחנו חוזרים כזה… זה מחזיר אותי קצת לדיבור שלנו על סקורסזה, ועל מהי אנושיות וכן הלאה, אבל יש פה איזה משהו שהוא אנושי בתכלית.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Miss Lonely Hearts: “It’s dead. It’s been strangled. Its neck is broken.”

Woman on Fire Escape: [Crying] “Which one of you did it? Which one of you killed my dog? You don’t know the meaning of the word ‘neighbours’. Neighbours like each other, speak to each other, care if anybody lives or dies! But none of you do! But I couldn’t imagine any of you being so low… That you’d kill a helpless, friendly dog. The only thing in this whole neighbourhood who liked anybody!”

‏ארנון: אם אתם… אני מוכן לקבל שיש מציצנות 'מסדר שני', מה שנקרא. זה לא כמו מציצנות של בן אדם בחיים האמיתיים מציץ לחלון של בן אדם אחר, אלא אנחנו רואים מיצירת האומנות, ומשהו בכך שאנחנו נחשפים ל… אפילו sketch בדיוני של חיים אינטימיים של אנשים אחרים. יש בזה מין ה'משהו'…

‏ליעד: וה'משהו' הזה הוא משהו קולנועי.

‏ארנון: שמלהיב אותנו…

‏ליעד: אגב, באותה תקופה יש לך את פיפינג טום, יש לך… כאילו, משהו במצלמה וביכולת שלה לעשות קלוז-אפ, ביכולת שלה להיות נוכחת - לא נוכחת בחלל. הבעיה בתיאטרון זה שזה חלל קבוע, ואני נמצא בו.

‏ארנון: זה לא בעיה…

‏ליעד: לא.

‏ארנון: זה נתון.

‏ליעד: נתון. צודק.

‏ארנון: הנתון הזה - יש לו כוח ויש לו מגבלות.

‏ליעד: הבעיה של המדיום של תיאטרון, הבעיה שהוא מתמודד איתה… זה לא… הוא לא מדיום בעייתי, תיאטרון זה מהמם…

‏ארנון: טוב זה גם האפקט של ה… זה גם האפקט של המדיום הזה.

‏ניתאי: זה נתון של המדיום…

‏ארנון: בדיוק.

‏ניתאי: …זה נתון טכני של המדיום.

‏ליעד: והקולנוע בא ומצליח לראשונה, ב-2,000 שנות היסטוריה, לשבור את זה. אם ספר שם אותך בתוך ראש בלבד, כי הוא רק טקסט, כן? ותיאטרון שם אותך בתוך חלל - קולנוע שם אותך, כאילו, גם וגם, במקום מסוים. ולזה יש אקט שהוא מציצני. וזה בסדר. עכשיו, אנחנו חיים עם זה. פשוט הסרט הזה, גם לראשונה בתורת הקולנוע, וגם, לדעתי, הוא מתמודד עם הסוגיה הכי טוב, למרות שיש סרטים אחרים שהם מנסים לעשות את זה אחר כך, הוא שם את זה "head on". הוא גם לא שם לנו גיבור שמאונן על אנשים דרך החלון, נכון? כי הוא לא… הוא בכוונה שם אותו באיזו סיטואציה, שבה מצד אחד - כן, זה אקט לא… זה אקט מוזר וסוטה קצת, אבל הוא מאוד אנושי, והוא גם מוביל למשהו טוב, והוא גם מוביל למשהו רע, והוא גם… כאילו… גם הם אומרים לו: "אחי, מה אתה השתגעת? כמה משעמם לך, כאילו?" מה, ארנון?

‏ארנון: כן. לא… אני מאוד מסכים עם רוח הדברים. אני כן, אבל חשוב לי להדגיש שני דברים: האחד - שאי אפשר להגיד שמציצנות של בין אדם לרעהו, לשכנו, זה כמו המציצנות של בן אדם ב… מול יצירת אומנות. זה מציצנות מסוג אחר.

‏ליעד: מסכים.

‏ארנון: אני לא פוסל את מה שאתם אומרים.

‏ליעד: לא לא, אני מסכים, אני מסכים. זה נכון.

‏ארנון: אבל… אוקיי. והדבר השני הוא שהמציצנות שלחלוטין ג'פריז עושה - הוא מציצן גדול בסרט הזה - היא האמצעי ולא התכלית. זה כל מה שאני מנסה להגיד. זה לא התכלית שלו להציץ לאנשים אחרים.

‏ליעד: לא, אבל ה… אז נחזור להגדרה של וויוריזם…

‏ארנון: זה משהו אחר.

‏ליעד: הוא… המציצנות היא כלי בשביל לקבל עונג. לא… לאו דווקא מיני, אבל עונג.

‏ארנון: לא. לא.

‏ליעד: כן, כי משעמם לו והם לא רוצים להפיג את השעמום.

‏ארנון: לא נכון.

‏ניתאי: רגע, רגע, אל תחזרו על זה עוד פעם. אל תחזרו על כל הדבר הזה עוד פעם. מה שאני כן אגיד - שיש משהו מאוד מאוד חזק במציצנות ככלי אומנותי. כי דבר ראשון, זה מה שמניע את הסרט ומה שמעורר את הדיון הזה. יש רגע אחד שבו כל הדמויות עוצרות. מלכת. וזה רגע אחד שהיצ'קוק מראה לנו את הכוח של אומנות על הבן אדם. וזה מדהים. כי עם כמה שאנחנו בפנים, והיא מטפסת ועולה לחלון ונמצאת שם בחדר, והגברת ללב השבור עומדת להתאבד, ואו מיי גאד, מתקשרים למשטרה, מה קורה? אה… אה… אה… מוזיקה. פתאום יש מוזיקה מהחלון. פתאום גברת הלב השבור עוצרת מלהתאבד. פתאום הליסה שלנו עוצרת מהמשימה שלה ומסתכלת מהחלון. והדבר הזה, שכל השכנים עומדים, עוצרים ומקשיבים למוזיקה הזאת, זאת היכולת של היצ'קוק לעשות אומנות. וזאת היכולת של האומנות לעצור את הזמן ולהגיד: "רגע, זה לא בשדה של לחשוב מאיפה הבן אדם בא ומה הוא רוצה להגיד, וזה לא בשדה של עלילה, וזה לא בשדה הנרטיבי. זה פשוט בשדה הרגשי של לעצור את החיים, ולא משנה אם אני בסכנת חיים עכשיו. לעצור ולהקשיב".

‏ואני חושב שזה הדבר ה… שהוא כאילו גובר על הכל כי רגע לפני זה, הוא עצר את החיים שלו והתאהב בה, כן? כאילו, וזה… ואני חושב שזה הכוח של היצ'קוק להגיד לנו: "אני יכול לגרום לכם לחוות עונג ממציצנות, ואני יכול לגרום לכם להיות במתח, ואני יכול לגרום לכם… להתאהב ולרצות להרוג ולרצות להפשיט ולרצות לפרק, אבל - אני גם עוצר אתכם ונותן לכם להתרגש רגע בלי… לחשוב".

‏[הקלטה מתוך הסרט, על רקע קטעי שיחה בין גבר לאשה]

Stella: “Ms. Lonelyhearts! oh, call the police!”

[Rotary dial sound]

Telephone Operator: “Operator.”

Jeff: “Get me the police. sixth precinct.”

Telephone Operator: “Yes, sir.”

Stella: “Mr. Jefferies, The music stopped her.”

‏ליעד: אני רוצה להציע קריאה שלישית וקצרה וזה העובדה שג'פריז פשוט תקוע. הוא תקוע מחשבתית, הוא תקוע בדירה שלו, הוא תקוע בתפיסה שלו את עצמו ואת העולם, ובגלל זה הוא לא מסוגל להיות עם גרייס קלי. ומה שהסרט עושה לו, וזה מטריף אותו, זה מטריף אותו, החום עולה ככל שהוא יותר מרגיש תקוע, ובעצם זה שהוא עשה שלושה דברים: הוא הצליח לשנות את הפרספקטיבה שלו עליה, הוא הצליח לשנות את הפרספקטיבה שלו על הסובבים אותו, והוא עשה אקט שהוציא אותו מהמקום, למעשה שראה שיכול להיות הרפתקה בחיי בית. הוא הצליח להוריד את החום, שישבר השרב כאילו, ול… זה… ולמצוא איזושהי שלווה, גם שבסוף שתי הרגליים שלו שבורות, אבל זה כבר לא מפריע לו.

‏ניתאי: [מהמהם] נכון.

‏ליעד: ויש לי שאלה… שאלה אחרונה שאני רוצה לשאול אתכם לפני שנעבור ל'סרטים מהמרתף' וש"נאכל" את הסרט הזה סופית - למה, זה משהו שהפריע לי בצפייה הזאת, ולמעשה אני חוזר עליו כל פעם - למה הוא שם אותנו ב-POV של הרוצח בסוף? ולא סתם שם אותנו ב-POV אלא גורם לנו… דיברנו על זה קצת בפרקים אחרים… הוא גורם לנו להזדהות הפיזיקלית הכי קרובה לרוצח, כי מה שקורה זה שהרוצח נכנס, הוא שם אותנו ב-POV של הרוצח, וכל פעם שהוא מסנוור את ה… כשאנחנו עוברים לג'פריז, שעושה… אנחנו בקלוזאפ על הפלאש שמסנוור לנו את האישונים ואז אחרי זה אנחנו מקבלים עוד שוט של אפקט שמסנוור את האישונים של הרוצח, כאילו, אנחנו מקבלים דאבל סינוור כמה פעמים.

‏עכשיו מעבר לזה שזה תֵּמָה שמגניבה, וזה מתח שעובד מדהים בלי, כאילו, לא יודע, סכין נוטפת דם או וואטאבר, כאילו נטו בדמות של אדם שמתקרב, למה חשוב לו בסוף, כאילו לשבור את כל מה שהוא בנה כל הסרט ולשים אותנו כמישהו שצופה על ג'פריז.

‏ניתאי: היצ'קוק כל הזמן משחק עם מה שהדמות יודעת למול מה שהקהל יודע. וברגע הזה, חוץ מלדעת שג'פריז עומד לסנוור אותו עם פלאש, אנחנו לא יודעים שום דבר לגבי התוכנית שלו. איך הוא הולך לקרות… למה הולך לעשות וזה, ובעצם לשים אותנו, את נקודת המבט של הרוצח זה לשים אותנו בנקודת המבט של הבן אדם שיודע הכי מעט, בסצינה.

‏פעם ראשונה שאנחנו נכנסים לנקודת מבט של הרוצח, אז אנחנו… אז ג'פרי פתאום נראה מפחיד, פתאום ג'פרי עם backlight בלבד. אין לו פנים, אנחנו לא יודעים מי הוא, ואנחנו מבקשים… אנחנו בתור הרוצח מבקשים ממנו - תדבר כבר! תגיד לי מי אתה, מה אתה רוצה. אז זה דבר אחד שאנחנו בנקודת מבט…

‏ליעד: ממש ממש מגניב.

‏ניתאי: …של הבן אדם שיודע. זאת דעתי. והדבר השני - פעם ראשונה שהרוצח מגלה איזה שהיא סוג של חולשה. וזה מאוד מאוד מחבר אליו. הוא אומר: "מה אתה רוצה הרבה כסף? אין לי הרבה כסף. אתה רוצה… אתה רוצה את הנשק שלי? אין לי לתת לך אותו". כאילו ברגע שהוא מתחיל לפרוט את כל מה שאין לו ואת כמה שהוא מסכן וכמה שקשה לו, פתאום זה פעם ראשונה שהרוצח - הוא לא יושב בדירה חשוכה ומה שמסמל לי את הרוצח זה הסיגריה שנדלקת ונכבית. אגב - setup מהמם.

‏ליעד: ממש!

‏ניתאי: זה… זה כאילו, הוא לא בעמדה המאיימת בחושך. הוא בעמדה הפגיעה, והחלשה, ופתאום אני אומר לעצמי - אם עד עכשיו מה שג'פרי עשה היה מוטל בספק - מוסרי? לא מוסרי? פתאום עכשיו אני אומר - האם הוא צריך ללכת לכלא? בשלב הזה אני עוד לא יודע אם הוא לגמרי רצח. אני יודע שהוא העלים את האישה הזאת. ואני אומר - יכול להיות שאולי אין לו כסף? הוא עשה את זה מתוך מצוקה? יש לו איזה חולשה מסוימת? זה לשים אותי תמיד במצב של לדעת הכי פחות, ואולי אפילו לקבל את הרוצח כדמות שלמה.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Thorwald: [entering Jeff's apartment] “What do you want from me? Your friend, the girl, could have turned me in. Why didn’t she? What is it you want? A lot of money? I don’t have any money. Say something. Say something! Tell me what you want! Can you get me that ring back?”

Jeff: “No!”

‏ארנון: אז אני אתחבר למה שניתאי אומר ואני אגיד שזה ממש לא גרם לי לקבל את מה שהוא עשה. אני חושב שכמעט אין דבר יותר שפל ממה שהוא עשה. זה לא גרם לי לסלוח לו או לחמול עליו. אבל זה גרם לי להזדהות נקודתית, באמת עם חולשה מסוימת, שנובעת מזה ש… גם הוא אומר בטקסט: "מה אתה רוצה ממני?" במילים אחרות - סרט שלם הסתכלת ל… הסתכלת עליי בעוד… בעודי אינני יודע שהסתכלת עליי. אין דבר יותר מקטין מזה. ועכשיו - וזה על הפוך על הפוך על הפוך - כי אני נכנס אליך הביתה. אני מאיים עליך כי ג'פריז גם מאוד מפחד.

‏ליעד: זה ממש ה… 'האב הקדמון' של האלווין וג'ייסון וורגיז ו…

‏ארנון: אז אני רוצה להגיד שלא ברור במי לפחד בכלל בסצינה הזאת. כי באמת ג'פריז מפחיד, אבל הרוצח, שאנחנו יודעים שהוא רוצח, פורץ לו לבית, ומנסה לרצוח אותו, ועדיין מגלה הרבה מאוד חולשה של, כאילו, מה אתה… מה בכלל אתה רוצה ממני? למה עקבת אחריי בצורה כזאת איומה, כאילו, סרט של… ניתאי?

‏ניתאי: עכשיו, אני חושב שבאמת ליעד אומר ויפה, שמדובר ב'אב הקדמון' של האלווין, וכאילו, בתחילת הסרט היא קוראת לו 'פיפינג טום', מציצן.

‏עכשיו, 'פיפינג טום' זה ביטוי ש-שש שנים אחר כך יהפוך לסרט, ב-1960 שנקרא "פיפינג טום", שזה בעצם צלם חובב שהולך, ואנחנו רואים את נקודת המבט שלו כצלם, ורוצח נשים בחיים שלו. עכשיו, 'פיפינג טום' הפך להיות הביטוי למציצן גם מאז "חלון אחורי" וגם מאז הסרט הבריטי שנקרא "פיפינג טום", והשטנץ הזה, של מצלמה שהולכת ורוצחת, הפך להיות השוט פתיחה של האלווין, והפך להיות מייקל מאיירס - הרוצח של האלווין, שעד היום יש לנו סיקווילים של ה… בעצם הסצינה הראשונה שבה אנחנו מכירים את מייקל מאיירס מהסרטים - האלווין - זה שאנחנו רואים מצלמה הולכת בבית ורוצחת את כל המשפחה, ואז פעם ראשונה המצלמה פונה פנימה, למי הרוצח, ואנחנו רואים שמדובר בילד קטן. וזה כאילו הדבר שכל כך שינה וטירלל את הקהל באותה תקופה, שזה הפך את מייקל מאיירס לרוצח, בעצם בלי המקור. הרוצח שכבר מאז שהוא היה קטן הוא היה יכול לרצוח את כולם…

‏ליעד: כן… The shape. The shape of evil.

‏ניתאי: shape of evil, שזה בעצם נוצר אך ורק מהטכניקה הזאת של 'המצלמה הרוצחת' שנולדה בעצם כאן.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Songwriter: “I hope it’s gonna be a hit. This is the first release.”

Miss Lonely Hearts: “I’d love to hear it. I can’t tell you what this music has meant to me.” [Music]

Woman on fire escape: “Oh, sweet little puppy. Don’t jump. Let’s try it again, puppy. Stay still. Stay.”

‏ליעד: אני חושב ש… וואו, אפשר לדבר על עיבוד מלא. לעומת הרבה סרטים, כאילו, לעומת נניח "אודיסאה בחלל" או כאלה, הוא באמת גם פשוט… הוא הכי עמוק, ובה בעת הכי נעים. פשוט סרט נעים, כיף לי לשהות במחיצתו, הוא חבר טוב כזה, שתמיד אפשר לסמוך עליו.

‏ניתאי: וגם הצבעים שלו, זה כאילו, הקולנוע התהדר בטכניקה…

‏ליעד: והתלבושות, ו…

‏ניתאי: over עשירים, כאילו, האדום הוא אדום, הכחול הוא כחול.

‏ליעד: זה המעצבת תלבושות האגדית של הוליווד, שעשו עליה את ה-gag ב"אינקרדיבלס".

‏בקיצור, אפשר לדבר על זה עוד שעות, אבל נראה לי שאכלנו את הסרט, ואין דרך אחרת ל… מעין לסיים את השיחה, חוץ מזה להגיד שזה הכי טוב, וזה נגמר [צוחקים]. תודה רבה שבאתם, אנחנו תמיד אוהבים לדבר, אבל ביי…

‏ניתאי: אבל אנחנו נקנח עם פינתנו…

‏ביחד: סרטים מן המרתף [בחיקוי של כריזה]. הא… הא… הא…

‏ארנון: סרטים מן המרתף היא פינה ישנה, נושנה.

‏ניתאי: שמתה, קמה לתחייה.

‏ארנון: שבה… מה זה מתה, ניתאי, אין לקחת פחות אחריות מזה [צוחקים]. גם רצחת, וביתרת, ופיזרת…

‏ליעד: ומזל שאנחנו לא נבוא לשם… [צחוק] כדי להציץ לך בשירותים, כדי לא לאחד אותם מחדש, מזל.

‏ניתאי: וכעת…

‏[הקלטה מתוך הפרק "The Flaming Globes of Sigmund" של "סיינפלד"]

Mad Scientist: “Look, Sigmund! Look at the sky! The planets are on fire!”

‏[הקלטה מתוך הסרט "Little Shop of Horrors"]

Audrey II: “Feed me, Krelborn, feed me now!”

‏[הקלטה מתוך הסרט "Back to The Future"]

Doc Brown: “Great Scott!”

‏[הקלטה מתוך הסרט "They Live"]

Rowdy: “I have come here to chew bubblegum and kick ass.”

‏[הקלטה מהסרט "Young Frankenstein"]

Inga: “Dr. Frankenstein, are you all right?”

Victor Frankenstein: “My name is Frankensteen!”

‏[מוזיקת רקע מהסרט ממשיכה]

‏ארנון: אנחנו בוחרים סרט שאף אחד לא ראה ומסבירים למה שווה לצפות בו. ליעד?

‏ליעד: אז… כמו שאמרתי קודם - נעשו המון רימייקים והומאז'ים ל"חלון אחורי", אבל יש אחד שהוא ממש שווה לצפייה בעיניי, אה… הוא סופר מיוחד והוא סרטו של ידידנו-מכרנו סטיבן סודרברג, הבמאי של "אושן 11", שהקדשנו לו פרק.

‏[מוזיקה נחלשת ונמוגה]

‏"קימי". "קימי" זה סרט שיצא ב- 2022. הוא צולם ב-2021, תוך כדי הקורונה, והסרט הראשון שאני ראיתי שמצליח להעביר את חווית הקורונה בצורה הכי טובה. וראיתי אותו בסגר השני, כאילו זה ממש היה בזמן אמת כמעט. זה סרט שהוא עשה תוך שנייה. בסרט מככבת זואי קרביץ, האישה הכי יפה בעולם, נראה לי, אולי חוץ מגרייס קלי, והוא למעשה רימייק ל"חלון אחורי", בכל מובן, חוץ מאחד. אם "חלון אחורי" הוא סרט שמתעסק במבט ובוויזואל של הקולנוע - ואז הבעיה שלי עם כל הרימייקים שלו שפשוט ניסו לשנות setting, כן? כאילו, מה אם נעשה "חלון אחורי" בחלל? מה אם נעשה "חלון אחורי" בכבישים באוסטרליה ו-וואטאבר. פה, סודרברג בא ואומר, בוא נעשה "חלון אחורי", אבל עם… קול. [צוחק]

‏קימי עובדת כעובדת בסטארט-אפ, שעובדת מהבית, ויש לה קצת חרדות מהקורונה. קשה לה לצאת מהבית מאז תחילת הקורונה. קשה לה לשים את המסיכה. כולנו היינו שם. ו… היא עובדת במעין חברה שהיא מתחרה לסירי, שנקראת קימי, אבל אין לה חלון להביט בו, אלא משהו להאזין דרכו, וזה הופך את הסרט על הראש, ומצליח להיות גם הומאז' מאוד מוצלח, גם סרט מאוד חכם בעיניי. הוא גם מאוד קצר - הוא 90 דקות 'פונקט', וגם ה… סט התחושות של התקיעות לא בא מרגל שבורה, אלא באמת מתוך המגיפה. ועדיין, ארבע שנים אחר כך, הוא לדעתי סרט הקורונה האולטימטיבי. ממש ממליץ. הוא הלך לאיבוד כי הוא יצא כזה בסטרימינג, בלי שום פרסום, אבל ממש אחלה סרט. פשוט אחלה סרט [צוחק], ואני ממש ממש ממליץ עליו.

‏ניתאי: וואו. עשית חשק, אני אראה אותו הלילה.

‏ארנון: אהבתי שהלכת מ-54' ל-2022, כאילו, במרתף דווקא משהו מאוד מאוד מעכשיו.

‏ליעד: כן! אני חושב שזה הסרט מרתף הכי עדכני שלנו. אבל לקח 70 שנה כמעט, ואז הצליחו לעשות רימייק שהוא סבבה. [צוחק צחוק ארוך]

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Angela Childs: “Kimi?”

Kimi: “I’m here!”

Angela Childs: “What time is it?”

Kimi: “It’s 7:26 a.m.”

Angela Childs: “Kimi?”

Kimi: “I’m here.”

Angela Childs: “Call Dr. Burns.”

‏[מוזיקת רקע מהסרט מסתיימת]

‏ארנון: טוב, חברים, אכלנו היטב את "חלון אחורי", ואנחנו בזאת נגיד תודה. תודה רבה ניתאי.

‏ניתאי: תודה רבה ליעד.

‏ליעד: תודה רבה ארנון'ז.

‏[מוזיקת רקע קצבית מתחילה ומתגברת]

‏ארנון: תודה רבה לאורי אגסי על הפיקוח הטכני, למאיה ויהלי על ההפקה, לכל משפחת "אוכלי סרטים", לסינמטק תל אביב הבית שלנו, שבו אנחנו מקרינים פעם בחודש סרט, והפעם - "הסנדק", ב-18 באפריל, עם ניתאי שחוזר מארצות הברית, בשעה שבע בערב. נהיה שם כולנו. מצפים לראותכם. יהיו קוקטיילים.

‏ניתאי: אוי זה יהיה מרגש [מחייך]. אוי זה יהיה מרגש.

‏ארנון: וזהו, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו בפייסבוק, בטיק טוק, באינסטגרם ובכל פלטפורמות הפודקאסט.

‏ליעד: תשלחו לנו fan art! התחילו לשלוח לנו 'פן-ארט' וזה מה זה כייף [צוחק], אז אם בא לכם לראות את ארנון בתור סימור או… לא יודע… מה שעולה לכם לראש, אתם ממש מוזמנים לשלוח, נשים את זה בעמודים שלנו. תודה רבה! אנחנו היינו אנחנו…

‏ארנון: ואתם הייתם אתם. להתראות.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Jeff: “Right now I’d welcome trouble.”

‏[מוזיקת רקע קצבית מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה