משתתפים: לימור פנחסוב, חגית לרנאו, אשרף תחימר, אבנר רוזנגרטן, נעמי קפלן-דמרי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/08/2023.
[הקלטות מהפרק הקודם עד דקה 1:00]
גלי גינת: היי, אני גלי גינת, ואתם מקשיבים לפרק השלישי בפודקאסט "רצח בקומה השנייה".
הפרק הקודם הסתיים בבית המשפט המחוזי ששלח את אשרף תחימר, רוצח מורשע מעכשיו, למאסר עולם. וגם במותה של עורכת הדין שלו, סיגל עפרוני, מהסנגוריה הציבורית, שהייתה האדם היחיד בעולם שהאמין שאשרף חף מפשע.
לימור פנחסוב: אני קראתי את פסק הדין, והדבר שהכי הכאיב לי, זה שבית המשפט לא טרח לכתוב אפילו כמה משפטים על כמה זה סיפור ביזארי. איך יכול להיות שלא ראיתם את זה? זאת אומרת, תרשיעו, נגיד תרשיעו, שיכנעתם את זה… אבל לא תכתבו כמה מילים.
גלי גינת: אמרתי האדם היחיד שהאמין? אולי הייתה עוד אחד שהאמינה. זו הדוקומנטריסטית לימור פנחסוב, שליבתה את הסיפור של אשרף.
לימור פנחסוב: למה בית משפט לא האמין? תראי, אחד זה באמת קשור לדמות של אשרף עצמו. אני חושבת שהוא לא הצליח לעורר אמפתיה, והוא לא הצליח לעורר התגייסות למען עצמו, זה אחד. אבל פה בואי נשים סימן שאלה, אני לא יודעת אם זה היה התפקיד שלו. בית משפט צריך להקשיב להכל, נקודה, בין אם הנאשם הוא סימפטי או לא סימפטי.
ושתיים, אני חושבת, וזה ראיתי בעוד פרשה מאוד גדולה שעסקתי בה, כמעט בלתי אפשרי היום שבית משפט לא יאמין לילדים. הדבר הזה, הלא פוליטיקלי קורקט להגיד לילדים… לילדים, המשפחה שלהם, לחוקרי הילדים, "תקשיבו, זה לא מסתדר". הוא נדיר, הוא נדיר, הוא דורש התגייסות מטורפת של בית המשפט, להגיד את הדבר הזה, לכתוב בפסק הדין, לשלושה ילדים "הגרסה שלכם לא אמינה", למען נאשם כמו אשרף, זה צריך היה לקרות נס.
[אשרף תחימר: לא בעיה לבוא להגיד לילד מה להגיד. לא בעיה לדחוף מילים לילד, שומעת, אשרף היה בבית… אבל כשחקרו את הילדים, אני לא רוצה לדבר יותר, יש לך את החקירות. כולם שם שקרנים, שקרנים, שקרנים.]
גלי גינת: כן, בית משפט האמין לילדים שעברו טראומה נוראית וראו את אמא שלהם נרצחת, ואפשר להבין אותו.
בפסק דין ארוך ויסודי, על פני 186 עמודים, נדחות כל טענות ההגנה. מדי פעם היו כמה דברים שלא הסתדרו לשופטים, אז הם מצאו לזה פתרונות, כי הם האמינו לילדים. ואיזו סיבה יש להם לשקר בכלל?
ואשרף? הוא ממשיך לזעוק את חפותו מהכלא, הוא מבקש לערער על ההחלטה, ויש לו גם עורכת דין חדשה.
עו"ד ד"ר חגית לרנאו: שמי חגית לרנאו. הרבה מאוד שנים הייתי בסניגוריה הציבורית, כמשנה של הסניגורית הציבורית הארצית. ולאחרונה בבית ספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה.
ההתמחות שלי זה לייצג בעיר אורים לפני בית המשפט העליון. אני מייצגת את אשרף תחימר.
גלי גינת: לעורכת הדין, ד"ר חגית לרנאו, יש כבר זיכוי מהדהד אחד ברזומה.
בשנת 2018 היא ייצגה בבית המשפט העליון את אלישע חייבטוב, שריצה מאסר עולם על רצח בשדרות. היא הצליחה להביא לזיכויו, ולשחרר אותו מהכלא אחרי 12 שנות מאסר. הוא כבר כמה שנים בבית, אפילו קיבל פיצוי מהמדינה.
חגית לרנאו: בית המשפט מרשיע את אשרף על סמך העדות של הילדים. אחד הוא קטן, אז לא מכניסים את העדות שלו, ושלושה ילדים על סמך הנעליים, שאין מחלוקת שהם שלו. על סמך עדות של שכן, שאומר שהוא ראה את אשרף רץ דרך החצרות האחוריים, וקופץ שם מעל גדר.
[גלי גינת: אבל אשרף, איך הנעליים שלך הגיעו לשם?
אשרף תחימר: אני אומר לך, לא ראיתי מי לקח את הנעל. לקחו לי אותה, והניחו את הנעליים שם במטבח. מה מתברר? לקחו את הנעל, ויש דנ"א שלי בתוך הנעל, ועוד דנ"א בחוץ, שלא שלי על הנעל. איך את מסבירה את זה?]
גלי גינת: רגע, בשביל להבין מה אשרף טוען פה בשיחת טלפון מהכלא, בואו נחזור אחורה. אשרף מספר שבאותו לילה הוא ישב בחוץ עם וייל, הגיס של מרוואת אבו ג'ליל.
אשרף תחימר: אני באותו ערב השתמשתי, נתתי לוייל.
גלי גינת: אתם יושבים ביחד?
אשרף תחימר: לא, נתתי לו, נתתי לו את מה שצריך לתת לו והוא הלך הביתה. הורדתי את הנעליים שלי שם, בכניסה לבית, הורדתי את הנעליים שלי במקרה. נכנסתי לבית, הייתי באותו בגדים שלי, שמתי כפכפים, אמרתי לו, הולך לשבת במדרגות למטה.
גלי גינת: אז אוקיי, אשרף חלץ נעליים והשאיר אותן בחוץ לדבריו. אבל איך הן הגיעו לבית משפחת אבו ג'ליל?
חגית לרנאו: הסיפור של הנעליים, שהוא לא מרכז הדברים, אבל הוא כשלעצמו סיפור מוזר.
זה שכשהחוקרים נכנסים לזירה בהתחלה, כשהבן הבכור עדיין עסוק בלאיים על משפחת חימר, הם כלל לא מבחינים בנעליים. ורק כשהבן הבכור חוזר, הוא מפנה את תשומת ליבם של החוקרים, שבמרכז המטבח מונחות נעליים, והוא יודע להגיד שאלה הנעליים של אשרף.
כשלפי התמונות, רואים זוג נעלי התעמלות, ממש במרכז המטבח, כאילו מישהו חלץ אותם, סידר אותם מונחות, כשהם ממש עומדים במרכז החדר, ויותר מזה, השרוכים מקופלים לתוך הנעל, לכן אפילו חוקרי המשטרה בעצמם, כשהם מתייחסים במהלך המשפט לנעליים, הם אומרים שהם עמדו בצורה לא טבעית במטבח.
אבנר רוזנגרטן: נעליים שעומדות במטבח, עם השרוכים מקופלים בתוכו, זה הדבר הראשון של מעורר חשד.
בן אדם שמוריד את הנעליים כדי שלא ישמעו אותו, כי הוא רוצה לברוח בלי הנעליים, לא מכניס את השרוכים מתוך הנעליים, הוא פשוט פותח את הנעליים ויוצא מהם.
גלי גינת: זה אבנר רוזנגרטן, הוא איש מז"פ, כלומר חוקר זיהוי פלילי, אבל לא מטעם המשטרה.
אבנר רוזנגרטן: אני אבנר רוזנגרטן, היום מנהל המכון לרפואה פורנזית, עברתי 19 שנים במשטרת ישראל במחלקה לזיהוי פלילי, פרשתי מהמשטרה לגמלאות והקמתי את המכון לרפואה פורנזית, שהוא המקבילה האזרחית של המחלקה לזיהוי פלילי.
מישהו טרח לקפל את השרוכים מתוך הנעליים. בנעליים האלה נמצא דנ"א של אשר אף תקנה, אבל נמצא עוד דנ"א זר. והמצב הזה של השרוכים, בקצת ספק אחר כך הידע של הדנ"א, שיש פה שני פרופילי דנ"א, קצת מעורר חשד.
גלי גינת: אבל דווקא כאן, ניכר שחוקר המז"פ חשד, כי הוא כתב שהם הונחו בצורה שנראתה לו לא טבעית.
אבנר רוזנגרטן: הוא צודק לחלוטין, אבל הוא עצר פה, הוא נאמר את זה בזה, הוא נגמרו מהמילים.כל מה שהוא עושה אחרי זה, הפוך ממה שהוא אמר פה.
חגית לרנאו: אין מחלוקת שהנעליים הם של אשרף.
השאלה היא, האם הנעליים מוקמו במרכז המטבח, שהשרוכים מקופלים פנימה, בשעה שהוא בא, נכנס לבית זר, ללא סיבה נראית לעין, הולך לרצוח אישה, ללא סיבה נראית לעין, כשהוא משאיר את הנעליים שלו במרכז המטבח, שזאת התנהגות מוזרה. או שמישהו שאין ספק שהייתה הזדמנות, מתוך ההתקהלות שנוצרה מסביב לבית של משפחת תחימר, לקח את הנעליים ומיקם אותם במקום, על מנת להפליל את אשרף.
גלי גינת: כלומר, ניצל את זה שתשומת הלב לא הייתה שם.
חגית לרנאו: ניצל את המהומה שהייתה, כשבאים שני אנשים, שניהם מצוידים בסכינים.
גלי גינת: שני האנשים הם הבן הבכור והגיס וויל, שיצאו לכאורה מיד כשהגיעו הכוחות לנקום את הרצח.
אבל בסוף לא עשו את זה וחזרו הביתה. אז גם התגלו הנעליים. זו תיאוריה מעניינת, קצת קונספירטיבית, ובית המשפט לא קנה אותה. אבל יש עוד משהו מוזר עם הנעליים של אשרף, שימו לב מה סיפר הבן הקטן בחקירה שלו.
חגית לרנאו: כשהמשטרה נכנסה לדירה, החלון היה סגור ונעול עם תריס חשמלי, שאם הוא היה סגור ונעול עם תריס חשמלי, אז בוודאי שאף אחד לא היה יכול להיכנס לשם. ושהחוקר המשטרתי אומר 'אבל החלון סגור'. אז הילד הקטן אומר, אני נורא נבהלתי, זרקתי את הנעליים של אשרף החוצה וסגרתי את החלון, שזה מוזר, כי הנעליים היו בפנים.
גלי גינת: אז איך הם חזרו?
חגית לרנאו: ואיך הם חזרו, זה נשמע כמו סיפור סתם, אבל זה מה שהילד הקטן אומר.
גלי גינת: רגע, החלון היה סגור? אולי זה יכול להסביר למה אין עליו טביעות אצבעות? והנעליים? מי החזיר אותן מלמטה? מוזר, אבל אף אחד לא חשב לבדוק את זה.
ואגב הנעליים, אשרף, לפי טענת הפרקליטות, קפץ יחף מהחלון שבקומה השנייה, קחו דקה לעכל את זה.
עזבו רגע את זה שלא בטוח אם זה בכלל אפשרי בלי לשבור את הרגליים, בעיקר כשיש לאשרף פלטינות, אפילו השוטר לא הסכים לשחזר את הקפיצה.
אבל איך זה אפשרי לקפוץ מגובה כזה כשאתה יחף, ולא לחטוף מכה או שריטה אחת? כי בבדיקה שנערכה על גופו של אשרף אחרי שהוא הסגיר את עצמו, לא נמצאו מכות או שריטות, ולא סימני קפיצה או נחיתה מגובה רב. שום דבר.
אבל לבית המשפט המחוזי שהרשיע את אשרף, הדברים האלה לא הדליקו נורא דומה. השופטים ראו בעיקר את הרעיות החזקות נגדו, עדויות הילדים שזיהו את אשרף, וגם השכן שזיהה אותו, ויש גם סרטון ממצלמת אבטחה של דמות, כנראה ללא נעליים, הוחצת סכין ויוצאת מבית משפחת אבו ג'ליל לאחר הרצח.
חגית לרנאו: והדמות הזאת לטענת התביעה, המשטרה והתביעה, היא אשרף.
גלי גינת: תשמעי, זה נשמע ראייה חזקה מאוד.
חגית לרנאו: זה נשמעת ראייה חזקה מאוד, אבל יש איתה בעיה. שיש מישהו אחר, וזה וייל.
גלי גינת: שוב וייל, הגיס של מרוואת אבו ג'ליל והדוד של הילדים.
חגית לרנאו: שאומר שהוא לקח סכין, והלך לחלק האחורי של הבית של אשרף.
גלי גינת: זוכרים? יחד עם הבן הבכור, לנקום את הרצח.
חגית לרנאו: זאת אומרת שהוא אומר על עצמו, שהוא עבר בסמטה הזאת עם סכין.
עכשיו יש מצלמה, שמצלם את כל הערב, ורואה דמות אחת הולכת בסמטה, רק אחת, ויש אדם שאומר, אני הלכתי בסמטה. באיזה עולם זה יכול להיות אשרף? דמות אחת הולכת…
גלי גינת: יש גם סיכוי ששני אנשים הלכו בסמטה.
חגית לרנאו: אבל המצלמה הייתה תופסת שני אנשים, המצלמה תפסה רק אדם אחד.
יש מצלמה שעומדת, נייחת, שרואה רק אדם אחד עובר, היא לא ראה שני אנשים עוברים, היא הייתה רואה שני אנשים עוברים, אז היינו אומרים, אחד זה הוא וייל, ואחד אולי אשרף.
אבל באופן מובהק, היא רואה אחר כך, אותה מצלמה אחר כך קולטת את אשרף ואת הבן שלו, הולכים לכיוון ההפוך, כאילו כשהם נמלטים, אז את זה כן רואה.
בתחילת החקירה הנגדית של וייל, עורכת הדין מראה לו תמונה, אומרת לו, אתה אמרת שאתה הלכת למדרגות האחוריות של בית משפחת תחימר. הוא אומר לה, כן.
מראה לו תמונה של הסמטה, ואומר לו, תסמן לי איפה עברת, הוא מסמן שעובר בסמטה, סמטה מאוד ברורה, יש בה אות N מצוירת על הקיר. היא אומרת לו, ליד ה-N, כן, לאן הלכת? אומר, הלכתי למדרגות האחוריות של בית משפחת חימר כדי להתעמת עם אשרף.
כשהדוד הבין שהסנגוריה אומרת שזה הוא, אז הוא אמר, לא, אבל אני שמתי את הסכין בכיס. אני לא מכירה אנשים, במיוחד גברים, שהולכים עם סכין מטבח בכיס.
גלי גינת: חשוב לציין, בית המשפט שהרשיע את אשרף לא קבע שהדמות בסרטון היא אשרף תחימר בוודאות, אבל הוא גם לא קבע שזה לא הוא. הוא אמר שיש סיכוי טוב שזה אשרף, רק שאם טענת ההגנה נכונה, וזה לא אשרף תחימר בסרטון של מצלמת ההבטחה, זה מפיל גם את העדות של השכן שזיהה אותו עובר שם באותו לילה, העד עומרי נדף.
חגית לרנאו: עכשיו, מה קורה? כשהדבר הזה מתגלה, במקום שהתובעת תבין שהתיק שלה נפל, היא מערבבת.
היא עומדת בסוף החקירה הנגדית, שכבר ברור לגמרי שזה וויל, הוא העיד שהוא בסמטה, הוא סימן שהוא בסמטה. זה ברור כבר מה המשמעות של הדבר הזה, ואומרת לו, יכול להיות שהלכת בדרך אחרת? עכשיו, זאת שאלה שמישהו שלא מכיר את הזירה, אין דרך אחרת, הדרך האחרת זה לעבור בתוך הבית של משפחת תחימר, וזה ברור שהוא לא עשה. אז הוא אומר לה, לא יודע, לא זוכר. ככה נגמר את החקירה שלו.
ואם אשרף לא עבר שם, המשמעות של זה, זה שעד התביעה, עומרי נדף, או טועה או משקר.
עומרי נדף אומר, שהוא שומע צעקות, והוא יצא למרפסת, ושתי דקות, או ממש מיד אחר כך, הוא רואה את אשרף, שהוא אומר שאותו מזהה בוודאות, רץ דרך החצרות האחוריות. לו הוא היה רץ דרך החצרות האחוריות, היינו חייבים לראות אותו בסמטה.
עומרי נדף, כשהוא מגיע למשטרה, והוא אומר, אני ראיתי את אשרף, הוא אומר כל מיני דברים מאוד מוזרים. הוא אומר, שהוא לא ישן באותו לילה, הוא אומר ש… כדי להסביר את זה, שהוא לא ישן באותו לילה, הוא אומר שהוא מתכתב עם החברה שלו, בוואטסאפ. כשרוצים לראות את הווטסאפ, מתברר שכל מה שהוא מעביר, זה צילומי מסך. צילומי מסך, זה לא שווה כלום, כל בן אדם יכול לייצר, זה צילומי מסך שהוא רוצה. גם זה לא נשמר, לא לוקחים לו את הטלפון, לא פורקים לו את הטלפון.
גלי גינת: גם אם נלך עם טענת ההגנה שזה לא אשרף, התגובה של אשרף כשראו לו את הסרטון עם הסכין, שמחה אותו ממש. הוא לא טען שזה לא הוא, אלא שזה לא סכין ביד שלו.
חגית לרנאו: אני לא חושבת שאפשר להסתכל על תגובות של אנשים בחקירה, בתוך המבט הזה. זה לא סיטואציה שהיא סיטואציה רציונלית.
גלי גינת: ואגב, הסכין ששימשה לרצח מעולם לא נמצאה.
וכדאי לשים לב, גם אמירות אחרות של אשרף, כמו המילים שאמר לחברתו באותו הלילה לפני הרצח, "אני עומד לעשות מעשה טוב, תתפללי עליי", או אמירות אחרות שהוא לא מאמין שהוא היה שם, אולי הגוף שלו היה שם, חיזקו מאוד את הרשעתו. מי מדבר ככה?
[אשרף תחימר: לא אמרתי שאני לא חושב שזה בסדר. אמרתי, אני לא זוכר, יש דברים שאני לא זוכר, אמרתי בחקירה. לא שאני רצחתי אותה, אני לא זוכר שאני רצחתי אותה. תגיד לי, אני דיברתי עם חברה שלי, אמרתי אני הולך לעשות משהו טוב. ללכת לרצוח זה משהו טוב?
גלי גינת: אבל אולי לא תכננת לרצוח, אולי רצית רק את האקסבוקס לקחת.
אשרף תחימר: תגידי מה פתאום? איזה אקסבוקס? באמא שלי, על איזה אקסבוקס?]
חגית לרנאו: אני פשוט לא מצליחה להבין, חוץ מרצון נורא נורא גדול למצוא עוד ראיות, איך העובדה שאדם אומר על איך לעשות משהו טוב, היא ראיה מפלילה לזה שהוא יכנס, ללא שום סיבה וללא שום עניין, על הבית של השכנה שלו, וירצח אותה בשנתה. לא מצליחה להבין את הקשר.
גלי גינת: דיברנו על העדים, דיברנו על סרטון מצלמת ההבטחה, ועכשיו בואו נדבר על זירת הרצח, על החדר בקומה השנייה. חדר השינה של מרוואת אבו ג'ליל, שישנה בלילה ההוא לצד בנה הקטן, שהיה עד לרצח.
חגית לרנאו: אז מצד אחד יש את הטענה שאשרף יצא מהחדר של מרוואת, חצה את הסלון, לא השאיר שום שביל דם בסלון הנקי, ואיכשהו נעלם דרך החלון.
ומצד שני יש שביל דם ברור, שיוצא מהחדר של מרוואת, והולך לדלת הראשית, ויש אירוע אלים שמתרחש ליד הדלת הראשית, שאנחנו לא יודעים מה הוא, כי שוב, הוא לא נחקר, אנחנו כל הזמן עסוקים בלשער השערות על דברים שלא נחקרו, אבל זה ברור שהידית של הדלת נעקרה מבפנים.
גלי גינת: מבפנים.
חגית לרנאו: נעקרה ממקומה, ונלקחה לתחתית המדרגות, ונמצאה שם זרוקה בתחתית המדרגות.
עכשיו, יכולים להיות לזה כל מיני הסברים, אבל מי שצריך לתת את ההסבר, זה הבן הבכור, כי הוא זה שלטענתו, כאילו לדבריו, יצא, אחרי שהוא רואה את אמא שלו, עוד לא ידע שהיא נפטרה, אבל אחרי שהוא רואה את אמא שלו שוכבת בפתח החדר, הוא זה שהולך, פותח את הדלת הראשית של הדירה, ויורד למטה לבית של הסבא והסבתא.
והוא אומר, לא היה כלום, לא נאבקתי עם הדלת, לא היה שום אירוע אלים, הדלת לא התנתקה, לא לקחתי אותה, לא זרקתי אותה בתחתית המדרגות, כי אם הוא אומר את זה, אז אולי היה לזה הסבר, יכול להיות שהיה מאוד נסער, והידית נתקה. אבל הוא לא אומר את זה.
ושוב, בעת המשפט והמשטרה, עושים את מה שהם עושים כל הזמן, הם ממציאים הסברים. אולי הידית נטתה להתנתק באופן מהיר, ואולי נשארה לו ביד, ואולי הוא לא שם לב, ואולי הוא גם לא שם לב שהוא זרק אותה בתחתית המדרגות.
גלי גינת: והיו עוד דברים חשודים בזירה.
הדם של המנוחה מרוואת, נמצא על אדן החלון שממנו אשרף יצא ונכנס לכאורה. בית המשפט מסביר שזה הדם שנזל מהסכין, והוא מסתמך על עדות הבת שראתה את אשרף קופץ למטה עם הסכין ביד שלו. אז איפה בדיוק הבעיה?
אבנר רוזנגרטן: אם מסתכלים על הזירה, מבינים שהוא בכלל לא הגיע לשם. מבינים שהזירה הזאת בויימה.
גלי גינת: זה שוב אבנר רוזנגרטן, מומחה המז"פ האזרחי.
אבנר רוזנגרטן: על אדן החלון, שזה הדבר הכי משמעותי, נמצא כתם דם בצורת מריחה.
הכיוון של כתם הדם הזה, הוא מבחוץ פנימה. זה אומר שמישהו לקח אצבע, טבולה בדם, שם על אדן החלון, ומשך את האצבע לכיוון שלו.
גלי גינת: או שדווקא לזה בית המשפט מתייחס, הוא אמר שבמהלך מנוסה זה קרה.
אבנר רוזנגרטן: אני עוד לא ראיתי אף שופט שמבין בכתמי דם, וזה לא יכול לקרות במהלך מנוסה. כי במהלך מנוסה יקרה דבר אחר לחלוטין, הכיוון יהיה הפוך. אם אשרף קפץ למטה ונתלה על אדן החלון עם האצבעות, וקפץ למטה, אז המריחה הייתה צריכה להיות לכיוון הפוך, מבפנים החוצה.
גלי גינת: כן, לא רק שלא נמצא שום ממצא שקושר את אשרף לזירה, גם אשרף עצמו היה נקי לגמרי בבדיקת המכון לרפואה משפטית. כשהוא נעצר, נאסף חומר מתחת לציפורניים שלו, אבל במשטרה החליטו משום מה לא לבדוק את החומר. רק במהלך המשפט, אשרף התחנן, ועורכת הדין שלו ביקשה שהחומר שנאסף ייבדק. הוא נבדק בסוף לבקשתו, וחזר נקי, ללא שום סימנים של מאבק או דנ"א של מרוואת אבו ג'ליל.
בעצם, כן היה משהו. מצאו לאשרף דם על החולצה.
חגית לרנאו: כן, מצאו כתם על החולצה שלו, ואף אחד לא טרח לבדוק שאת הכתם על החולצה שלו, זה כתם דם שלו, שהוא מסביר שהוא אוכל את הציפורניים, ומייצר, וכאילו פצע את עצמו קצת.
גלי גינת: של הדם שלו.
חגית לרנאו: של הדם שלו.
גלי גינת: מה שאומר שהחולצה לא נוקתה מדם.
חגית לרנאו: חיפשו, כמו שהם עושים תמיד, בצורה מאוד מאוד יסודית, ראיות שיקשרו את החשוד, לא מצאו כלום.
גלי גינת: ובשלב הזה, בסנגוריה הציבורית מבינים, שאומנם יש פה המון דברים מוזרים, אבל אין ראייה חותכת מזכה.
ננסה לעשות את זה פשוט. בית המשפט העליון נוטה לא להתערב בממצאי מהימנות. כלומר, אם בית המשפט המחוזי ששמע את העדים, קבע שהילדים דוברי אמת ואשרף משקר, בית המשפט העליון לא יתערב, כי הוא לא שמע את העדויות בעצמו.
עורכתת הדין לרנאו, יחד עם המתמחה שלה, נעמה זקס, הבינו שהפתרון יבוא מהזירה עצמה, שלא מסתדרת עם העדויות.
אבנר: בשום מקום, מהמקומות שהוא נגע בהם, לא מצאו טביעות אצבעות.
יכול להיות שהוא לא משאיר טביעות אצבעות, אבל אשרף תחימר גם משאיר טביעות אצבעות. אמנם הוא לא מהתורמים הכי מעולים שקיימים, אבל הוא תורם בסדר גמור, ואני הייתי מצפה כן למצוא טביעות עצמות שלו, בזירה, במקומות שנאמר שהוא נגע בהם.
גלי גינת: כלומר, אם אשרף, לפי העדויות, נגע בכל כך הרבה עצמים בבית, כשנכנס מהחלון, חלץ נעליים, פתח מגירה, לקח סכין, נאבק עם המנוחה, נתן לגרוף לבן שלה ויצא מהחלון, וכל זה כשהוא בלי כפפות?
חייבות להיות טביעות אצבעות. מה הסיכוי שלא יהיו? איש המז"פ, אבנר רוזנגרטן, ביצע ניסוי.
איזה סוג של ניסוי אתה עושה?
אבנר: לקחנו מתנדבים, לקחנו קודם כל את החומרים שהיו בזירה, כלומר, פורמייקה אלומיניום וזכוכית.
וערכנו עליהם ניסוי, לקחנו מתנדבים שיטביעו את זאת אצבע על החומרים האלה, ואחרי שהמתנדבים האלה הטביעו את את זאת אצבע שלהם על החומרים האלה, לקחנו את אותם חומרים והטבענו את אשרף תחימר על החומרים האלה, ובדקנו האם הוא תורם טוב או תורם לא טוב.
גלי גינת: טוויסט בעלילה? אשרף נמצא דווקא על הרף הנמוך של התורמים. כלומר, הוא לא מהאנשים שמשאירים הכיר בטביעות אצבעות, אולי הכי מעט, אבל זה היה רק השלב הראשון של הניסוי.
אבנר: ואחרי כן גם עשינו השוואה כמה טביעות עצמו מתוך אלה שנשארו, ניתן היה לערוך להם השוואה.
כי זה לא מספיק שאת משאירה טביעות אצבעות, את רואה, יכול להיות, טביעות אצבעות שלא משאירות מספיק סימנים שניתן להשוות אותם.
גלי גינת: הצעד הבא היה לערוך ניתוח סטטיסטי, שמטרתו לבדוק מה ההסתברות שאשריו, אפילו שהוא משאיר מעט ויותר אצבע יחסית, לא ישאיר אף טביעת אצבע בדירה.
נעמי קפלן דמרי: אז קוראים לי נעמי קפלן דמרי, ואני עובדת במכון לאטימולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. אני סטטיסטיקאית בהכשרתי, ואני עוסקת בסוגיות שונות הנוגעות למדע פורנזי.
דגמנו אנשים שונים שנגעו בחומרים שונים, שתואמים את החומרים שהיו בזירת הרצח בלבד, ונגעו בצורות שונות. ובדקנו כמה מטביעות האצבע נמצאו.
כל זה עשינו בעצם כדי להעריך את ההסתברות שאדם מהאוכלוסייה הכללית, בהנחה שבקצה המעשה, כמו שמתואר בכתב האישום, לא השאיר טביעות אצבע.
אם אני מתייחסת על האדם שנמצא ככה באמצע החציוני, זה ש50% מהאוכלוסייה נוטים להשאיר טביעות אצבע, וההסתברות נמוכה ממנו, ההסתברות שלו לא להשאיר טביעות אצבע בזירה, על פי האומדן המחמיר, היא כ-1 למיליארד, וההסתברות לא להשאיר טביעות אצבע על פי האומדן הסביר, היא כ-1 למיליארד בריבוע. זאת אומרת, הסתברויות מאוד מאוד קטנות.
וכשחישבנו את ההסתברות שאשרף שלא השאיר טביעות אצבע, ראינו שעל פי האומדן המחמיר, ההסתברות היא 6 מתוך 1,000, ועל פי האומדן הסביר, היא 4 ל100,000. אבל עדיין זה הסתברויות מאוד נמוכות.
גלי גינת: האם הניתוח הסטטיסטי הזה יהיה מה שישכנע את בית המשפט העליון, שמשהו בסיפור הזה פשוט לא הגיוני?
חגית לרנאו: אחד הדברים שקרו בסיפור הזה, זה כשהגיעה משטרה, אז אמרו לה, זה אשרף, ואנחנו ראינו אותו וזהינו אותו. ויש כאן 4 ילדים שראו אותו וזהו אותו, והנה תראו גם הנעליים שלו, ומהנקודה הזאת, המשטרה הפסיקה לחקור.
זאת אומרת, נאספו ראיות, ונעשו פעולות, אבל לא הייתה חקירה משטרתית. אף אחד במשטרה, והם אומרים את זה בעצמם במהלך העדויות בבית המשפט, אף אחד מהמשטרה לא חזר והסתכל על חומר הראיות, מתוך שאילת שאלות.
גלי גינת: אלא?
חגית לרנאו: הם אספו את הראיות שצריך לאסוף, כי ככה הספר אומר, אז היו חוקרי זירה והיה מז"פ, אספו טביעות אצבע, ואספו דנ"א, ושלחו את הגופה למכון הפתולוגי, ודיברו עם אנשים, ואספו את החומר הזה… אבל הם ידעו מהנקודת זמן הראשונה מי רצח.
הפעולה של להסתכל רגע, מחדש על חומר הראיות, על הראיות שאספתם, ולראות מה יש לכם, ומה אין לכם, והאם מה שיש לכם ואין לכם מסתדר בכלל עם הסיפור שסיפרו לכם בנקודת הזמן הראשונה, לא נעשתה. זאת החקירה הכי "ראיית מנהרה" שאפשר להעלות על הדעת.
גלי גינת: "ראיית מנהרה" זה ביטוי לכך ששדה הראיה מצטמצם לכדי עיגול קטן, ואז לא ניתן לראות את מה שקורה מסביב. בעולם החקירות, חקירת מנהרה היא חקירה שבה החוקר כבר יודע מה הפתרון, מה הפענוח, ולכן הוא לא מסוגל לקלוט מידע חדש שלא מסתדר עם התוצאה הסופית. זה לא רוע, זה עיוות תפיסתי של המוח האנושי.
וגם אם נקבל את העובדה שהרוצח הוא לא אשרף כי שום דבר לא מסתדר עם הזירה, אז מי כן דקר באכזריות את מרוואת אבו ג'ליל 11 פעמים?
בפרק הבא נספר על מי הייתה מרוואת אבו ג'ליל, ועל השאלה הגדולה שמרחפת מעל התיק - למה שאשרף ירצח ב11 דקירות את השכנה שלו? בשביל מכשיר אקסבוקס? ואם הוא באמת הופלל ברצח? למי היה אינטרס לעשות את זה?
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments