top of page

רצח בקומה השניה - פרק 4: המניע

משתתפים: לימור פנחסוב, אשרף תחימר, חגית לרנאו, מייסון ריא.



 

בפרקים הקודמים של ״רצח בקומה השנייה״.

[הקלטות מהפרקים הקודמים עד דקה 1:00]


גלי גינת: היי, אני גלי גינת, ואתן מאזינות ומאזינים לפרק הרביעי בפודקאסט "רצח בקומה השנייה".

דיברנו בשלושת הפרקים הקודמים על סימני השאלה בתיק, על השן שנמצאה ליד הכרית של האם, המנוחה, כשהמכה לבן ששברה לו את השן, הייתה בכלל במרחק שני חדרים משם. דיברנו על החלון הגבוה שלא ניתן להיכנס ממנו ואליו, ובכלל היה סגור. על הנעליים שנמצאו עומדות בצורה מוזרה עם השרוכים בפנים, על האיש במצלמת ההבטחה שלא יכול להיות אשרף תחימר לדברי ההגנה. ובעיקר על זה שאין, בשום מקום, שום סימן שקשר את אשרף לזירה. לא טביעות אצבעות, לא די.אן.איי, לא מכות מהטיפוס והקפיצה מהחלון, ואפילו לא סימנים ברגליים מריצה ללא נעליים. כלום.

אבל השאלה הכי חשובה היא למה? למה שנרקומן, שלא דקר לפני כן, ירצח את השכנה שלו ב-11 דקירות סכין?

לימור פנחסוב: כן, האם לקחת אקסבוקס זה מניע? זה מניע, האם… אשרף, הכיר את הבית הזה. זאת אומרת, תנסי לחשוב אפילו, אפילו נאמר בראשו של נרקומן. להתפרץ לבית, לבית של אישה שגרה לבד, ישנה, בחברה הערבית, כדי לגנוב את האקסבוקס שהוא ידע שנמצא בחדר השינה שלה. איך כל זה אמור היה לעבוד?


גלי גינת: זו הבמאית הדוקומנטרית לימור פנחסוב, שליוותה את הסיפור של אשרף.

לימור פנחסוב: זאת אומרת, גם נרקומן שרוצה לגנוב אקסבוקס, יש לו איזה חוש הישרדות נורא גדול. זאת אומרת, הוא רצה, נאמר והוא רצה לקחת האקסבוקס. היא עובדת מהבוקר עד אחר הצהריים, הוא יכל להיכנס לקחת האקסבוקס.

כל הכניסה הזאת באמצע הלילה, כל האירוע, אין בו שום היגיון, בטח לא של אדם שורד. אשרף הוא אדם שורד, שידע לגנוב את המנה הבאה שלו. אוקיי? ככה, ופה, וגם הבאנו מומחים שיגידו, נרקומנים גונבים את המנה הבאה במקום מאוד קל, הם לא מטפסים לקומה, וקופצים ואקרובטיקה שלמה, כדי לגנוב מנה. נגיד הוא היה צריך את המנה באותו רגע באמצע הלילה, הוא היה מוכר את האקסבוקס באמצע הלילה? איך?

וגם הפסיכולוגית שדיברנו איתה, ממש הדגישה את זה, שנרקומנים הם הגנבים הכי קטנים ופשוטים, כי הם צריכים את המנה הבאה, זה צריך להיות קל וזמין ועכשיו, זה לא איזה עכשיו מאסטר מיינד, שהיא יהגה לו איזו גניבה מאוד מתוחכמת, גם מהה, של 200 שקל אקסבוקס?


גלי גינת: אבל זו הייתה הטענה של הבן הבכור, שזיהה את אשרף והתעמת איתו. היה פה שוד אקסבוקס, שהסתבך כי אמא שלו התעוררה.

חגית לרנאו: הוא אומר, אני יודע מה היה המניע של אשרף. המניע זה משמעותי ורצח, לא סתם ככה.

והוא אומר, אני שמעתי את אשרף אומר, לבן שלו, לפני כמה ימים, שאם הבן שלו ישתפר בלימודים, הוא יביא לו אקסבוקס. ולאשרף אין כסף לאקסבוקס, ולכן אני אומר לכם שהוא נכנס הביתה, כדי לקחת את האקסבוקס.


גלי גינת: זאת עורכת הדין חגית לרנאו, שמייצגת את אשרף מטעם הסנגוריה הציבורית בערעור לבית המשפט העליון.

חגית לרנאו: והוא גם מספר, כדי לחזק בעדות בבית המשפט, כדי לחזק ולהראות עד כמה זה ברור ומשמעותי, הוא אומר, שכשאני נכנסתי לטפל באמא שלי, אז ראיתי שהאקסבוקס, מישהו התחיל לפרק אותו, והוא מונח על הרצפה, ואני הלכתי והרמתי את האקסבוקס, ושמתי אותו בחזרה בשידה. סיפור מפורט.


גלי גינת: נשמע… אמין.

חגית לרנאו: אמין, מפורט. . לו היה נכון, אולי באמת אשרף בא לגנוב אקסבוקס. מה הבעיה? שהסיפור הזה לא נכון. אין מחלוקת. עמד אקסבוקס על השידה בחדר של מרוואת, מלא באבק, אף אחד לא נגע בו, אף אחד לא ניסה לפרק אותו.


גלי גינת: מי אמר את זה?

חגית לרנאו: חוקר המשטרה. אין לזה מחלוקת.


גלי גינת: ואיך בית המשפט מתייחס אז לטענה הזאת?

חגית לרנאו: אז כאמור, הבעיה העיקרית בהכרעת הדין, זה שהם שמים מהימנות לפני עובדות, ואחרי שבית המשפט אמר לעצמו שהוא מאמין לבן הבכור, אז עכשיו צריך להסביר גם את הפער הזה בין העדות המהימנה לבין המציאות. אז הוא אומר, אולי הוא נורא התרגש, אולי הוא לא שם לב, אולי הוא לא זוכר. זה פרט קטן ושולי.


גלי גינת: וכך, הרצח שהתחיל כרצח בגלל אקסבוקס, הופך במהלך המשפט לרצח ללא מניע, כשהתגלה שאף אחד לא נגע באקסבוקס. התמונות מהזירה ועדויות החוקרים לא תראו מקום לספק, האקסבוקס המאובק מעולם לא נותק מהחשמל או זז ממקומו.

כן, באישון לילה הנרקומן טיפס, סתם כך, ללא סיבה על הקומה השנייה, לקח סכין מהמטבח ודקר את השכנה שלו 11 פעמים. הפצעים על גופה מעידים על מאבק שהתחולל שם. ואז הוא קפץ מהקומה השנייה ללא נעליים, ובלי לקחת כלום. סתם כך.


-

אשרף תחימר: אני בן אדם. אני לא נביא. אני לא נביא. אני עצבני, מדבר על שטויות, מקלל שאני עצבני, אבל… למה עשו לי את זה? שאלה אחת רציתי לשאול אותו צונזר, למה? למה? למה? אתה חושב שאתה הולך לישון בלילה? כשאתה הולך בכפר שלך, וואלק, מה לו ולאמא שלך, אשרף, לבוא, להיכנס לבית ולרצוח אותה?

-


גלי גינת: קשה שלא לשמוע את התסכול של אשרף, שמדבר איתנו מהכלא, כשהוא שואל את הבן הבכור, למה הוא עשה לו את זה. גם השופטים של בית המשפט התקשו לקבל את זה, שרצח כל כך אכזרי בוצע ללא מניע, והציעו מניע אחר, אולי אשרף נקם במרוואת, כי הוא כעס על איך שהתייחסה אליו.

לפי העדויות, בנו של אשרף היה אורח רצוי מאוד בבית משפחת אבו ג'ליל. אבא שלו, הנרקומן, פחות.

בנו בן ה-15 של אשרף, סיפר בבית המשפט: ״זיכרונה לברכה מרוואת, היא אוהבת אותי. תמיד היא הייתה מייעצת לי, אל תלך עם אבא שלך, אל תלך בדרך של אבא שלך, תלך, תלמד״.

כשנשאל על מערכת היחסים של מרוואת עם אבא שלו, הוא ענה, ״אין שום דבר. אומרת לו שלום, אומר לה שלום, אבל עכשיו אני לא יודע מה יש. אני יודע שמרוואת רבה איתו, יודע שמרוואת רבה עם אבא שלי״. בהמשך הוא סייג את דבריו, ואמר שהיא פשוט אמרה לו ללכת ללמוד, כי הוא לא הלך לבית הספר בזמן שהוא חי עם אבא שלו.


-

גלי גינת: אבל רגע, תהיה איתי רגע. מה לך ואליה? (מרוואת) פעם אמרה לך משהו לא בסדר או משהו כזה?

אשרף תחימר: אין, בחיים, בחיים, בחיים. היא אישה נשואה, מה, בגלל שהיא הייתה צוחקת איתי בפנים. מה להגיד לך? שלום, ולצחוק, יעני מה נשמע, זה הכל. לא מעבר לזה. 


גלי גינת: והילד שלך היה חבר של הילדים?

אשרף תחימר: לא אמרתי את זה. אני מדי פעם, מדי פעם, עליתי איתה לאוטו. אני רגיל איפה שהיא גרה, אני רוצה ללכת למעלה למרכז, על הדרך הייתי עולה איתה באוטו ואני עולה עם האוטו שלה למרכז, הבנת?


גלי גינת: הבנתי.

אשרף תחימר: אין לנו קשר איכשהו. לא שנדבר, היא אישה נשואה ויש לה ילדים, אין קשר. זה קשר מכובד. קשר מכובד. 


גלי גינת: והילד שלך היה משחק עם הילדים של משפחת אבו ג'ליל?

אשרף תחימר: כן, כן, כן.


גלי גינת: אז אשרף טוען שהיחסים עם מרוואת אבו ג'ליל היו בסדר סך הכל. היא אפילו הייתה נותנת לו טרמפים בשפרעה ומחייכת אליו. אבל למה משפחת אבו ג'ליל לא אהבו את אשרף? אשרף חושב שהוא יודע מה הסיבה.

אשרף תחימר: אני הייתי בא לגיס שלה, וויל. זה נרקומן נרקומן. אז הייתי בא אליו, עוזר לו, הכול. אני הרגשתי, הייתי מרגיש שהמשפחה לא סובלת אותי, שאני משתחרר מהכלא ואני מתקרב אליו. זה האמת.


גלי גינת: למה? איפה הרגשת את זה?

אשרף תחימר: כאילו אני רוצה להחזיר את וויל לסמים, מבינה? אני לא מחזיר אותו, הוא משתמש. הוא יודע, אשרף השתחרר, בא אליי, מה, מה קורה, את מבינה? האמא, שקוראים לה סועד והסבא קוראים לו סרט, הם יודעים. הייתי בא לו, הוא מתקשר אליי, הייתי בא לו לחלון בלילה והייתי מביא לו סמים. אמת.

-


גלי גינת: לפני שנמשיך, חשוב לי, לי גלי, להגיד כאן כמה דברים.

התפקיד שלי כעיתונאית, הוא לא לחפש את הרוצח. בכל מקרה, אין לי מספיק כלים בשביל זה. התפקיד שלי הוא להצביע על סימני השאלה סביב ההרשעה של אשרף בתיק. ולכן, למרות שלהגנה יש תזה מפורטת לגבי איך בדיוק התנהל הרצח, ומי ביצע את המעשה, אני לא מתכוונת לנקוב בשם של אדם, ואשתדל לצטט מדברים שנאמרו בבית המשפט או נכתבו במסמכים משפטיים.

הסיבה לכך היא כדי לא לפגוע בחף מפשע, ולא לצאת בהאשמות כשאין לי מספיק ראיות ביד. ובמספיק, אני מתכוונת להוכחה חד משמעית. ואחרי הדיסקליימר הזה, זה המקום לספר קצת על מי הייתה מרוואת אבו ג'ליל.

חגית לרנאו: וכשמסתכלים על טענת ההגנה של אשרף, שהמשפחה של מרוואת היא זאת שרוצחת אותה ומפלילה אותו, ומתחילים רגע להסתכל מה יש שם במשפחה, אז אי אפשר שלא לראות ששם דווקא יש מניע.


גלי גינת: כן, זוהי ליבת טענת הגנה של עורכת הדין חגית לרנאו, כפי שגם טענה בערעור שהגישה לבית המשפט העליון. לאשרף לא היה מניע לרצוח את מרוואת אבו ג'ליל, למשפחה שלה לעומת זאת דווקא היה.

חגית לרנאו: היחסים בין מרוואת לבין גרושה, איברהים, הם יחסים מאוד קשים כבר כמה וכמה שנים.


גלי גינת: למה?

חגית לרנאו: הוא למעשה נושא אישה שנייה, וחי בשקר תקופה, עד שנולדת לו ילדה מהאישה השנייה, וכשהיא מבינה את זה היא מגרשת אותו מהבית, ממשיכה לגור בבית של ההורים שלו, במבנה, בדירה בבית של ההורים שלו, מגרשת אותו, לא מוכנה שהוא יתקרב לשם עם האישה השנייה שלו. מאוד מגבילה את הקשר שלו עם הילדים, פותחת בהליכי גירושים, לדעתי אפילו מקבלת צו גירושים. תובעת ממנו מזונות ומתעקשת על זה שהוא ישלם לה מזונות.

ובסיטואציה של החברה הערבית, זאת התנהגות סיכון. נשים ערביות נרצחות על הרקע הזה. עכשיו לא רק תמיד ולא הכל, אבל נשים ערביות, חלק גדול מהרציחות של נשים ערביות, הן בגלל ההתנהגות הזאת.


גלי גינת: מייסון ריא, בדוקטורט שלה, חקרה את נושא הגירושים והנישואין של נשים ערביות ופלסטיניות בישראל. חשוב היה לה להדגיש, וגם לי, שהיא לא מדברת על המקרה הספציפי של מרוואת אבו ג'ליל, אלא על המחקר שערכה:


-

גלי גינת: כמה זה חריג שאישה בוחרת להתגרש בחברה הערבית?

מייסון ריא: בואי נתחיל מזה, קודם כל שהגירושים זה לא נושא שהוא כל כך אהוד ומקובל. כאילו שזה האופציה האחרונה. אז בעצם כשאנחנו מדברים על אישה שהיא מחליטה להתגרש, היא לא מחליטה בכוחותת עצמה שהיא רוצה להתגרש, אפשר להגיד שהיא החלטה משפחתית. יש לה הורים, ויש לה אחים, קרובי משפחה, והשם הטוב של המשפחה וכבוד המשפחה תלוי באחרים.

ובסיטואציה הזו, שאישה מחליטה להתחתן אז הבחירה שלה היא אמורה לקבל את הסכמת המשפחה שלה, וכשהיא רוצה להתגרש, גם היא אמורה לקבל את הסכמתם המשפחה שלה.

אז אישה, אם היא מדברת, לדוגמה, על בגידה, אז אומרים, אוקיי, הוא יחזור, אולי יש לך מקומות שאת לא מכבדת אותו. אם היא מדברת על משבר כלכלי, אז אומרים שזה חלק מהחיים, את צריכה לסבול, להקריב, יש לך ילדים, את לא האישה היחידה בעולם שעוברת את זה, יש עוד נשים ועוד נשים.


גלי גינת: כן, להתגרש זה גם ככה לא מקובל בחברה הערבית. אבל אישה שמחליטה על דעת עצמה ונגד המשפחה שלה, עוד פחות מקובל.

מייסון ריא: להישאר דווקא בבית של המשפחה של הבעל, להישאר שם זה להתגרש? להגיד, אני נשארת כאן, אתה תמצא את עצמך.

זה מאוד אפשר להגיד, לא שכיח.


גלי גינת: אוקיי.

מייסון ריא: כן, כי אנחנו מדברים, קודם כל, החברה הערבית היא עדיין חברה שהאחים והאחיות גרים באותה שכונה, קומונה כזאת שאנחנו גרים אחד ליד השני, אחים ואחיות, קרובי משפחה.

אז ברגע שמחליטים להתגרש, כאילו, האישה היא הזרה, היא החריגה שנמצאת בבניין של משפחת הבן זוג שלה.

אני לא יכולה להגיד שלא מאיים עליה, לפעמים כן, זה חשוב מאוד. בחברה הערבית כמה דברים - הדבר הראשון זה באמת לשמור על שם טוב, לשמור על כבוד המשפחה. אם אישה בוחרת ללכת לא לכי הכללים, זה אומר שהיא ממש נכנסת להתנגדות, מרדנות על הכללים, על המשפחה שלה. וזה גורם באמת לזה שהיא פוגעת בדמות של אבא שלה, של האחים שלה, שהם הגברים, כאילו שהם לא הצליחו לחנך אותה.

-


חגית לרנאו: המשטרה בדהרה שלה לכיוון אשרף לא רואה את זה בכלל.

לא רואה את זה, לא נעצרת לשנייה להגיד רגע, לאשרף אין שום מניע, אבל למשפחה יש כאן מניע משמעותי. ומי שעושה את המאמצים להביא ראיות על הסיפור המשפחתי המורכב הזה, זה דווקא סניגוריה. ואז בבית המשפט נחקרים בעצם כל משפחת אבו ג'ליל, והסבא והסבתא.


גלי גינת: גם מהצד שלה וגם מהצד של איברהים, הגרוש.

חגית לרנאו: כן, בעיקר מהצד של איברהים וקצת מהצד שלה, וכולם מספרים את אותו סיפור.

הם אומרים, כן, היה מערכת יחסים, קצת עושים אידיאליזציה, כי אמרנו, זה טים (קבוצה) אבו ג'ליל, הם שומרים אחד על השני, אז עושים קצת אידיאליזציה, אבל די ברור שיש שם יחסים מאוד קשים ומורכבים, ושהם כועסים על מרוואת, על העצמאות הזאת שלה, ועל אורח חיים שלה. וכולם אומרים, אבל… זה נפתר.

למה זה נפתר? אז חלק אומרים, שלושה שבועות לפני האירוע, הם עשו סולחה עם השייך, והם התכוונו להתחתן מחדש.


גלי גינת: שלושה ימים, לא?

חגית לרנאו: חלק אומרים שלושה שבועות, חלק אומרים שבועיים, חלק אומרים שלושה ימים. קצת, כל אחד קצת. אבל ממש לפני האירוע, הכול נפתר, מערכת יחסים קשה ומורכבת של שנים, מאוד מאוד קונפליקטואלית ובעייתית, פתאום האישה, מרוואת, שאותה כבר אי אפשר לשמוע, היא הסכימה שהוא יחזור הביתה עם האישה החדשה שלו, עם הבת שלה, והם יחיו כולם באושר ועושר. והוא נסע לחו"ל.


-

גלי גינת: רגע, הגרוש, איברהים אבו ג'ליל, היה נוסע לא מעט לחו"ל, ככה שזה לא חריג.

אבל לגבי אותה סולחה שכולם מדברים עליה, הגרסאות קצת שונות, ואין לה תיעוד רשמי.

במהלך המשפט נשאל רב פקד עוזי הדר, שניהל את החקירה, האם נבחנו כיווני חקירה אחרים, מלבד אשרף שכן. רב פקד הדר העיד כי החוקרים בדקו אם היו למרוואת המנוחה סכסוכים, זה משהו שעושים בדרך כלל, די בייסיק. כאשר נשאל מדוע אין תיעוד של בדיקות אלו בחומר החקירה, טען כי הדבר לא נעשה לאור עבודתם האינטנסיבית של החוקרים במהלך הימים הראשונים של החקירה.

הוא כן אומר שאישה גרושה שנשארת לגור אצל חמיה, זאת אומרת אצל ההורים של הגרוש שלה, זה דבר חריג. אבל למרות שלמשפחה יש מניע, למרות הגרסאות השונות של בני המשפחה לגבי אותה סולחה ומתי הייתה, הסולחה שלא נמצא מסמך שמתעד אותה, בית המשפט האמין לאיברהים הגרוש שהדברים סודרו ביניהם, וכמו שנכתב בפסק הדין, עלו על דרך המלך.

-


גלי גינת: זו האשמה חמורה, שסניגורים לא הרבה נוטים לעלות אותה בבית משפט.

חגית לרנאו: נכון מאוד, וכשאני קיבלתי את התיק לידי בערעור, הדבר הראשון שאמרתי לעצמי זה אני לא מאשימה את משפחת המנוחה. זו עמדה מאוד מאוד בעייתית, מאוד מקוממת, מנוגדת לאינטואיציה, וגם גורמת, מעצבנת את בית המשפט.

זאת אומרת, לעמוד ולהגיד הילדים, שאמא שלהם נרצחה, שהם קורבן של העבירה הזאת, הם אלה, הם משקרים, והם אלה או קרובי משפחה אחרים רצחו את האמא, זאת עמדה מאוד מאוד קשה, ואני מוכרחה להגיד שאני קיבלתי את התיק, ואני אמרתי לעצמי תגידי הכל רק לא זה. אבל כשעוברים על חומר הראיות, אין ברירה אלא להגיד את זה.


-

לימור פנחסוב: עכשיו אני חושבת הרבה על הילדים האלה, שאם הם לא אמרו אמת, אוקיי, אם גרמו להם להגיד לא אמת וזה מה שקרה, אז הילדים האלה גדלים היום בפחד מאוד גדול, כי מישהו חמק מרצח, מישהו הצליח לרצוח את אמא שלהם, משהו הם כן יודעים הילדים האלה, וככה זה נשאר בחיים שלהם? יש בזה משהו קשה, קשה, את יודעת, קשה לי לחשוב עליו.

-


גלי גינת: חשוב להגיד, ילדי משפחת אבו ג'ליל הבוגרים, כלומר הבן הבכור ואחותו, נחקרו זמן קצר מאוד לאחר האירוע. הילדים הקטנים נחקרו אחרי עשרה ימים על ידי חוקרת ילדים, רק אחרי שאבא שלהם הגיע בחזרה לארץ. יש מסרונים רבים ששלח הבן הבכור לאבא שלו שנמצא בחו"ל באותו לילה, לאחר שהרוצח הכה אותו וברח מהחלון. הוא מספר לו על גנב שנכנס ורצח, אבל הוא לא אומר באף אחד מהם שהגנב הוא השכן שלהם, שהם מכירים אשרף תחימר. 

ועוד יותר משונה, גם לדוד שלו פראג', אח של אמא שלו, זה שהגיע למקום וביצע את ההחייאה באימו, הוא לא ממש מספר, הוא רק מצביע על הנעליים במטבח אחרי שהוא חזר מהבית של אשרף, ואומר שאלה הן הנעליים של אשרף.

"כשאני אמרתי לדוד שלי פראג' שזו הנעל של אשרף, ולפי התגובה של פראג' דוד שלי, הוא הבין. אשרף היה אצלנו, אבל אני לא סיפרתי לו את המקרה ולא סיפרתי על אשרף", אמר הבן בעדותו.

ההגנה חשבה שזה מוזר. מה, לא תגיד שהשכן שאתה מכיר הוא זה שרצח את אמא שלך וברח? אבל בית המשפט חשב שזה הגיוני, כי מה אפשר לצפות מנער בהלם שכרגע ראה את אמא שלו נרצחת?

ובכלל יש לא מעט סתירות בעדויות הילדים, גם ביניהם. למשל, מה אשרף לבש באותו הלילה? הבן הבכור אומר שהוא לבש שורט קצר בצבע שחור וגופיה בלי שרוולים, בצבע לבן; אחותו טענה שהוא לבש חולצה קצרה שיתכן שהייתה שחורה, ואילו עד הראייה, עומרי נדף, שזיהה את אשרף לכאורה, סיפר שהוא לבש חולצה קצרה בצבע כחול כהה ומכנסי ג'ינס.

אבל חשוב להגיד שהיו גם שקרים לא מעטים אצל בני משפחת תחימר.


-

גלי גינת: אשרף, יש לך ילדים? תספר לי עליהם.

אשרף תחימר: כן, יש לי שלושה ילדים. אני גרוש, אני גאה בילדים שלי, שבפנים האבא שלהם חף מפשע. יש לי ילד שהוא הכי קטן בן 14 ו-10 חודשים, מכיר את התיק שלי, מתמקד בתיק שלי. לא קל לו.

-


גלי גינת: כן, הבן הבכור של אשרף היה בין 15 בזמן המשפט, והוא הוכרז כעד עוין, לאחר שבעדותו על הדוכן, הוא נזכר פתאום שבכלל ראה את אבא שלו ישן במיטה, מה שאומר שהוא לא היה בבית משפחת אבו ג'ליל באותו לילה. הוא לא אמר את זה במשטרה. הוא גם סיפר סיפור איך זמן קצר לפני הרצח, הוא הגיע עם אבא שלו לבית משפחת אבו ג'ליל, כי הם שמעו פיצוץ בדוד שמש.

חגית לרנאו: הכוונה היא לא באותו יום קם הזמן, אלא הוא מתייחס לאיזה אירוע שהיה זמן קצר ברמה של ימים, וגם ברור לחלוטין, אף אחד לא, אם הוא אומר את זה, אז הוא ממציא את זה, הוא ממציא את זה אולי כי הוא חושב שכך הוא יכול להגן על אבא שלו, מדובר בילד שבזמן שהוא נותן את העדות הוא בין 15, בזמן האירוע לדעתי הוא בן 12 או 13, הוא רוצה אמרנו עם קצת כולם ״טים״, אז הוא טים-אשרף.

לא הייתה בעיה עם הדוד, כל הילדים בבית, אף אחד לא אומר את זה, זה לא עולה, ככל שאנחנו יודעים, היא הלכה לישון בשעות אחר הצהריים, כשהיא חזרה, ילד בן 15, איכשהו חושב שבדבר הזה הוא יכול לעזור לאבא שלו.


גלי גינת: את יודעת כמו שאר העדים בתיק, גם הם ילדים.

חגית לרנאו: זה נכון, זה נכון, ולכן הטעון הבסיסי שלי, שזה לא תיק מהימנות, זה תיק ראיות פורנזיות, ויש ראיות פורנזיות ברורות שסותרות את הגרסה של התביעה.


גלי גינת: בסניגוריה מתייחסים בסלחנות לשקרים של משפחת חימר בבית המשפט. בית המשפט קצת פחות, ומשפחת תחימר היא לא חזרה לעצמה מאז.

חגית לרנאו: אני נכנסתי לבית ארבע שנים אחרי האירוע שהלכתי לראות, אפשר היה לראות את השאריות של האוכל שנשאר במקרר כשהבית הוצת, על כל הדברים שלו. ומאז הם חיים במין גלות פנימית ביישובים אחרים בצפון, מפחדים מפגיעה במשפחה שלהם.

זאת אומרת, יש משהו בתרבות הערבית, שעצם האשמה של אשרף מייצרת טרגדיה לכל המשפחה שלו. והם יודעים את זה, והוא יודע את זה. והוא בורח מהמקום באותו ערב כי הוא מפחד שיפגעו בו, והוא לוקח איתו את הבן כי הוא מפחד שיפגעו בבן. ועד היום הוא חי בפחד גדול, גם בכאב על החורבן של המשפחה, שאם הוא עשה את זה אז הוא הביא את זה עליהם, אבל אם הוא לא עשה את זה, אז המחיר שהם הפילו עליהם, הוא מחיר לא רק לאשרף עצמו, אלא לכל משפחתו.


גלי גינת: זו טענה שאת כותבת בנימוקי ערעור שלך, הוא לא היה עושה את זה כי הוא יודע איזה מחיר המשפחה שלו תשלם.

חגית לרנאו: נכון. אבל שוב, זה לא טענה משפטית במובן הזה שאני לא יכולה להעביר ראייה לטענה הזאת, אני רק אומרת שאין בזה שום היגיון.


גלי גינת: אבל ממתי רצח זה דבר רציונלי?

חגית לרנאו: תראי, רוב מקרי הרצח, לפחות שאני מכירה, הם לא אירועים כל כך אלימים שמתרחשים משום מקום. בדרך כלל, גם במקרי הרצח, יש סיפור שמסביר את מקרי הרצח, יש קשר קודם בין אנשים, יש איזושהי מוטיבציה לעבור על החוק.


-

אשרף תחימר: הציעו לי הריגה. את יודעת? אין פה רצח. אמרתי להם, לא. אנחנו רוצים לסגור תיק, רוצים לסגור תיק, יש לנו עוד לחצים, עוד לחץ פה, ועוד תיק נכנס. 


גלי גינת: רצו לעשות לך הסדר על הריגה?

אשרף תחימר: כן.


גלי גינת: ולמה לא לקחת?

אשרף תחימר: כי קשה לי לקחת. קשה לי לקחת מה שאני לא עשיתי. פה הלכה אישה. אישה הלכה.

קשה, קשה לי לקחת את זה עליי, קשה לי.

-


גלי גינת: אשרף מסרב לוותר כל השנים האלה.

ניסינו לפנות פעמים רבות לבני משפחת אבו ג'ליל, הם לא רצו לדבר איתנו. ככל שאנחנו יודעים, מרבית בני המשפחה המשיכו בחייהם. וייל, הדוד הנרקומן, הועמד לדין אחרי שפרץ לבית של אח אחר שלו. דרך החלון, אם תהיתם. מי שהתלונן למשטרה, היו בני משפחת אבו ג'ליל.

את מאמינה שבית המשפט העליון יראה את מה שהמחוזי לא ראה?

לימור פנחסוב: לצערי לא. לצערי אני… אני לא רואה שיהיה צדק בתיק הזה. זה החלקים המאוד פסימיים שבה, אחרי שאני עוסקת בענייני התיקים האלה הרבה מאוד זמן, אני מבינה שנדרש פה כל כך הרבה כדי שבית משפט יראה ויבין וירצה בכלל לפתוח את נקודת המבט ולראות פה משהו אחר ותקשיבי, זה כל כך תקדימי. ואין אף אחד שיזעק עבור אשרף, זאת אומרת, זה לא זדורוב שלא יורד מהכותרות. זה נרקומן ערבי, שמי אכפת לו? אז אני מצטערת, אבל גם בית משפט ככה מתנהג. ולצערי אני לא רואה, אני… אולי סיגל שומעת אותי, אני לא יודעת איך זה עובד, אבל סליחה, אני פסימית בעניין הזה.

אני יודעת, אני מעריצה את הסנגורים ממשיכים וממשיכים עם התיק כזה ומאמינים בו. כי ככה צריך אגב, אסור להיות כמוני, ככה צריך, צריך להאמין, צריך להילחם. זה גם חשוב בשביל בית המשפט.


גלי גינת: אני אגב לא חושבת כמוך.

לימור פנחסוב: באמת?


גלי גינת: אבל אני אופטימיסטית מטבעי, אני תמיד בטוחה שהכל הולך להסתדר ופרפרים ירחפו מעל הבית.

לימור פנחסוב: אה, הלוואי.

תקשיבי, אם יצליחו, בוא נגיד כך, אם בית המשפט בישראל יצליח לראות מעבר בתיק כזה, עם נשם כזה, זו מתנה לכל החברה הישראלית. באמת. כי זה אומר שהתגברנו על כל כך הרבה מחסומים, שהצלחנו להקשיב לשולי של השולי של השולי בחברה, שהצלחנו להיות אמיצים ולהסתכל בעיניים למה זה ראיות, ואגב, מה אומרים עדי ראייה. את יודעת, בארצות הברית לעדי ראייה יש משקל מאוד מאוד נמוך, כי כבר הוכח היום בכל עולם בדיקות ה-DNA והתנועות שיש היום בארצות הברית של זיכוי חפים מורשעים, האינסנט פרויקט בארצות הברית הוכיח שעדי ראייה, הם באמת, זה כל כך סובייקטיבי וכל כך לא… אם בית המשפט יצליח, זה יום חג. זה יום חג.


גלי גינת: לימור פנחסוב צודקת. עדות ראייה בארצות הברית למשל נחשבת ראייה חלשה יחסית, והסיפור של אשרף תחימר היה אמור להסתיים פה, רגע לפני ההחלטה בערעור בבית המשפט העליון, אבל למציאות יש תוכניות משלה.

ולכן, בפרק הבא, נדבר על התפתחויות מהזמן האחרון ומה קורה עם אשרף עכשיו.


5 views0 comments

Comments


bottom of page