הוא הותיר אחריו שובל גופות "רק" של 10 אנשים, אבל נחשב עד היום לאחד הרוצחים הסדרתיים (איך לומר בעדינות)"המיוחדים" שיש, עם מנת משכל של גאון, שהצליח לעשות מיניפולציה בכל מי שרק הכיר (פרט לאמא שלו), ובסוף, הסיבה היחידה שהפסיק היתה מיוזמתו שלו. תכירו: אדמונד קמפר, קצת מעל שני מטר של גאונות, טירוף, נקרופיליה ואמא אחת, חולה במיוחד. מאיה ושי בפרק פתיחה נוטף במיוחד
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2022.
קריין: פודקאסט רצח, סדרת פודקאסטים על רוצחים סדרתיים, עם מאיה גזית ושי מגל.
שי: היי מאיה.
מאיה: היי שי.
שי: מה שלומך?
מאיה: בסדר, מה שלומך?
שי: מעולה, טיפה מתרגש, את?
מאיה: וואי, אני ממש מתרגשת.
שי: חלום ישן?
מאיה: חלום ישן ואני מאוד שמחה שאתה מגשים אותו יחד איתי.
שי: ביחד, ביחד, ביחד.
מאיה: ביחד, ביחד.
שי: על מה הפודקאסט?
מאיה: אנחנו הולכים לעשות פודקאסט על רוצחים סדרתיים. כל פרק אנחנו נדבר על רוצח סדרתי אחר.
שי: ויש בלי עין הרע לא מעט.
מאיה: יש לא מעט.
שי: טוב, אז קודם כל שלום למאזינים שלנו. נתחיל בהמון המון תודה לחברת מימון ישיר. אנחנו כרגע מתארחים באולפנים שלהם - באולפני רדיו פייב לייב, ואני שי, את מאיה. אנחנו עובדים ביחד בחברת אינטרנט, צריך להגיד מובילה בתחומה, אבל לפודקאסט הזה אין שום קשר לחברה ויש הרבה קשר למאיה שהייתה בערך בגיל 14-15, נכון?
מאיה: נכון, בת 14 שלחה מכתב לאמי פישר, שהייתה אישה שירתה באישה של המאהב שלה, ומשהו בגיל 14 נורא משך אותי בסיפור הזה, והחלטתי לשלוח לה מכתב. אגב, מעולם לא ענתה לי, אבל אני חושבת שהסיפור שלי התחיל כבר בשלב הזה.
שי: איך נחשפת אליה?
מאיה: אני חושבת שהיה דיבור בתקשורת. זה היה טרום עידן האינטרנט.
שי: ושלחת לה מכתב, מכתב אמיתי.
מאיה: שלחתי לה מכתב, מכתב.
שי: לא אימייל, מכתב.
מאיה: לא, לא, לא, מכתב, מכתב.
שי: לא ענתה.
מאיה: לא ענתה.
שי: אבל מאז נוצר הפסיניישן. ההתלהבות.
מאיה: אני לא יודעת אם לקרוא לזה התלהבות. אבל יש משהו מאוד מסקרן. כאילו בסיפור הזה של רוצחים סדרתיים, דווקא בגלל שזה נורא נורא שונה מהיום יום שלי. ומרתק אותי הנשמה של האנשים. ומה גורם להם לעשות את הדברים האלה.
שי: והפסיכולוגיה שלהם.
מאיה: והפסיכולוגיה שלהם ובעצם בגלל זה אנחנו גם עושים את הפודקאסט, לא?
שי: לגמרי, וגם צריך להגיד, אגב פסיכולוגיה, שאנחנו לא פסיכולוגים, לא פסיכיאטרים.
מאיה: נכון.
שי: אנחנו לא מתיימרים להגיד שום דבר מדעי.
מאיה: נכון.
שי: והכל התחיל משיחת חולין שלנו במסדרון.
מאיה: נכון, במטבחון.
שי: במטבחון, סליחה.
מאיה: נכון.
שי: אחד מהם. ומשם יצאנו לדרך.
מאיה: בדיוק.
שי: אנחנו מתחילים, לדעתי, עם מי שאת מגדירה כאגדה.
מאיה: נכון.
שי: ביג אד.
מאיה: כן, ביג אד. אד קמפר. אד קמפר, אולי הרוצח הסדרתי בין ההכי מרתקים שיש.
שי: דברים איתי מספרים.
מאיה: מדובר בגאון. קודם כל, יש לו איי-קיו של 145. זה…
שי: 145 זה באמת גאון. ממוצע האוכלוסייה, כמה? 100?
מאיה: 100, כן.
שי: 145.
מאיה: 145 הוא ממש ממש גאון.
שי: הוא המציא?
מאיה: מה?
שי: הוא המציא את ה-145?
מאיה: לא, לא, לא, לא, לא. אנחנו נדבר על זה ממש 145.
שי: תעודה של שב"ס.
מאיה: בוא, של רופאים אמריקאים, של פסיכיאטרים. אמיתי, מדובר בגאון שיכול היה להיות מנכ"ל של כל איזשהו, לא יודעת, חברה ענקית.
שי: חברת אינטרנט שאת עובדת בה.
מאיה: חברת אינטרנט שאני עובדת בה.
שי: באדי קאונט?
מאיה: הוא רצח עשרה אנשים. שלושה מהם אגב בני משפחה, ומדובר בסיפור גם מאוד מאוד מעניין כי גם בהיסטוריה של הפרופילאות הפלילית יש לו חלק מאוד מאוד נכבד. בעצם, אחרי שהוא נתפס חוקרי FBI עשו איתו ראיונות, ובעקבות הראיונות איתו בכלל נולד המושג של רוצח סדרתי, אז גם ככה שווה לשמוע בפרק הראשון שלנו את הסיפור שלנו כדי להבין במה מדובר.
שי: רקע מהיר למאזינים שלנו ש-Are not engaged מה ההבדל בין רוצח סדרתי לרוצח המונים?
מאיה: רוצח סדרתי זה מישהו שרוצח 3 אנשים ויותר בפרק זמן של חודש ויש גם, אתה יודע, במהלך שנים. רוצח המונים זה מישהו שבמכה אחת מקבל את החורפה, ברוך גולדשטיין כזה שבמכה אחת הורג.
שי: בפרק זמן קצר.
מאיה: בפרק זמן קצר ובדרך כלל גם ממש באירוע אחד.
שי: אוקיי ורוצח סדרתי הוא רוצח שרצח באינטרוואלים מסוימים.
מאיה: נכון, יש פרקים לאורך שנים. בדרך כלל יש פרקים בין פעם לפעם.
שי: ואד קמפר הוא המשה רבנו של הרוצחים סדרתיים.
מאיה: לא יודעת אני מתלבטת.
שי: אוקיי.
מאיה: יש את את קמפר יש את בנדי שאנחנו מחבבים, את בנו של סם. לא חסרים, אבל הוא בחמישייה הפותחת.
שי: אז יש לנו סדרה של פודקאסטים.
מאיה: יש לנו סדרה של פודקאסטים מאוד מאוד מעניינת.
שי: טוב, אז צריך להגיד, השנה היא 1948.
מאיה: נכון.
שי: אל גור נולד, אוזי אוסבורן.
מאיה: מדינת ישראל וביג אד.
שי: ביג אד.
מאיה: ביג אד נולד בקליפורניה להורים קלרנל ואדמונד השני. הוא נולד ענק, שי, אני לא יודעת מה היה המשקל שלך.
שי: מה זה ענק?
מאיה: הוא נולד שישה קילו.
שי: שישה קילו?
מאיה: נולד כיתה א. עכשיו, אני מציינת את זה כי כשאנחנו מדברים על אד קמפר אנחנו תמיד מדברים על הגודל שלו. הוא מתנשא לגובה של 2.06 ושוקל 120 קילו. מדובר בבחור גדול. אז תדמיין אותו כשאני אדבר על הרציחות שלו.
שי: את בחורה של פרטים אבל אין לך מושג אם זה היה ניתוח קיסרי. אני מקווה.
מאיה: אין לי מושג. אני גם מקווה שלא. אולי כשנכיר את אמא שלו. אז אולי נקווה שכן.
שי: חד משמעית.
מאיה: אד נולד להורים שהיו ביחסים גרועים. הם כל הזמן רבו הוא כל הזמן מתאר שאימא שלו הייתה מאוד דומיננטית בקשר עם האבא. היא מאוד השפילה את אבא שלו. וכשהוא מגיע לגיל 9 ההורים נפרדים.
שי: איפה בארצות הברית?
מאיה: בקליפורניה.
שי: הוא נולד בקליפורניה.
מאיה: הוא נולד בקליפורניה ובעצם הוא גם חי בקליפורניה, וכל הסיפור שלנו, כמעט, מתנהל בקליפורניה. אבל, על אף שהוא מתנהל בקליפורניה, בגיל 9 עובר עם אמא שלו מקליפורניה ל…
שי: ההורים פרודים.
מאיה: ההורים נפרדים. ובעצם ברגע שההורים נפרדים, מתחיל הסיפור האפל של אד. כי אמא שלו בשלב הזה כבר בלי האבא. יש לה איזה שהיא… היא לא אוהבת גברים, ואת כל הזעם ואת כל הכעס שיש לה כלפי גברים היא פשוט מפנה כלפי אד, שבשלב הזה הוא בן 9-10. השיא מגיע כשהיא ממש מגלה אותו לחלק נפרד בבית. הוא ישן במרתף. הוא מתאר את המרתף כחדר חשוך, שלא היה בו אורות ולא היה חשמל וחולדות רצו שם חופשי. ללא ספק, תנאים שלא מתאימים לאף אחד, בטח לא לילד בגיל 10.
שי: צריך להגיד, אני שנייה עוצר אותך קצת קלישאה כזה נכון? כאילו, אימא על גבול המתעללת או מתעללת.
מאיה: כן, זה לא חייב להיות אימא, אבל זה בדרך כלל זה סבא, סבתא, אימא, דודה.
שי: ילדות קשה.
מאיה: ילדות קשה. ובדרך כלל אצל רוצים סדרתיים אנחנו תמיד רואים את השילוב הזה של איזושהי הפרעת אישיות. איזשהו משהו במבנה האישיותי עם ילדות קשה. ועם יכולת שפשוט, חוסר יכולת להתמודד עם טראומות ילדות. ובדרך כלל זה הסיפור של רוצחים סדרתיים. ואד ממש יושב שם במשבצת הזאת.
שי: טקסטבוק.
מאיה: לגמרי, אתה יודע שמה שעוד עובד כאן זה, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל רוצים סדרתיים שבילדות יש גם תמיד איזשהו פרק שמתייחס לאכזריות בבעלי חיים. גם החלק הזה לא פסח על אד.
שי: חתולים, כלבים.
מאיה: חתולים. כשהוא בן 11, הוא לוקח את החתול המשפחתי. הוא ממש…
שי: את המשפחתי, לא חתול זר.
מאיה: לא, חתול משפחתי. הוא קובר אותו בעודו בחיים, ואחרי שהוא מת הוא ממש מבתר את הגופה של החתול, ולוקח את הראש של החתול ומשפד על מקל ו…
שי: אוי.
מאיה: אם זה לא הרים שום נורא אדומה לאף אחד, אז הוא עושה את זה גם לחתול משפחתי שני שהמשפחה מאמצת, שהאימא מאמצת, וגם אותו הוא הורג, והוא מבתר את הגופה והוא משאיר את החלקים של הגופה בארון. אגב, לאמא שלו לקח מלא זמן למצוא את החלקים של הפאזל הזה של החתול המת, כי פשוט, א- היא לא… אד לא עניין אותה. היא גם לא ירדה למרתף ואף אחד לא בדק. וגם, לא רק שלא הייתה התערבות הורית בשום שלב, גם לא היה שום התערבות של הרווחה, של המשטרה. הוא פשוט היה ילד מסכן שהתעללו בו והוא זעק לעזרה, וזה התבטא מאוד מהר בהתנהגות שלו.
שי: צריך להגיד שאמנם אנחנו כרגע בשנות ה-60 בארצות הברית, אבל עדיין זה ביזארי. זאת אומרת, זו הזנחה.
מאיה: זה לגמרי הזנחה.
שי: אוקיי.
מאיה: זה לגמרי הזנחה.
שי: רק להגיד, זה נכון גם לפודקאסט הזה וגם לכל יתר הפודקאסטים, לעיתים את תיכנסי לתיאורים גרפיים.
מאיה: נכון, חשוב להגיד את זה.
שי: אנחנו נשתדל… את התיאורים תתני רק לצורך הסבר / כי זה רלוונטי לסיפור.
מאיה: נכון וזה יקדם את הסיפור.
שי: לא לשם המחשה, וחשוב להגיד את זה.
מאיה: נכון. אז, בגיל 14 אד מחליט לעזוב את הבית, והוא הולך, חוזר לקליפורניה. הוא מחפש את אבא שלו, הוא רוצה לגור עם אבא שלו. הוא נורא נורא מתגעגע אליו. הוא גם מספר שהוא היה מאוד קשור אליו. אבל, כשהוא מגיע לקליפורניה הוא מגלה בעצם מציאות אחרת לגמרי ממה שהוא דמיין - הוא מבין שאבא שלו מתחתן, התחתן מחדש, יש לו פרק ב'. יש לו אפילו אח חורג שקוראים לו דיויד. והוא מנסה לגור עם המשפחה החדשה של האבא, אבל זה לא מצליח, ואחרי חודש מחליטים שהוא לא יכול להישאר שם. מה שקורה זה שהוא פשוט לא מסתדר עם האישה של האבא, כי יש לו כבר בשלב הזה עמדה מאוד מאוד נחרצת על נשים בעמדת סמכות.
שי: לכי תביני.
מאיה: בדיוק. והם פשוט צריכים למצוא לו פתרון. האמא, אגב, מן הסתם, לא רוצה לקבל אותו. האבא לא רוצה שהוא יהרוס לו את הפרק ב', אז מחליטים לשלוח אותו לגור עם הסבא והסבתא. ההורים של האבא ואז בעצם, 1964, אד בן 15 בשלב זה. הוא עובר לגור עם הסבא והסבתא באיזושהי עיירה מנומנמת כזאת בקליפורניה, וכשהוא עובר לגור שם הוא מתיידד מאוד עם הסבא. הם מוצאים תחביב משותף. הוא קונה לו רובה, והם יורים ביחד בציפורים, וזה התחביב שלהם. רק, הסבתא לא עפה על התחביב הזה, והיא כל הזמן מתנגדת לזה. אנחנו מגיעים לאוגוסט…
שי: צריך להגיד שבארצות הברית זה לא כזה אירוע חריג שהולכים לצוד ביחד במשפחה.
מאיה: נכון, נכון, נכון.
שי: מצד שני…
מאיה: מצד שני, אתה צריך גם לדעת למי לתת את הרובה.
שי: לגמרי.
מאיה: ובאוגוסט 1964 אד נשאר עם סבתא שלו בבית. הסבא נוסע למכולת, ובזמן שהוא נמצא עם הסבתא בבית הם מתחילים לריב, כי היא לא מסכימה שהוא ילך לירות בציפורים. אז הוא מקבל פשוט את החורפה, כי נמאס לו שנשים אומרות לו מה לעשות.
שי: עוזב את הבית בטריקת דלת?
מאיה: לא. שי, אתה יודע מה הוא עושה? הוא יורה בסבתא. הוא לוקח את הרובה ויורה בסבתא. הוא יורה לה בראש ואחר כך יורה לה בבטן, מוודא שהגברת מתה, ולאחר מכן הוא מחליט גם… אתה יודע מה לעשות?
שי: לברוח?
מאיה: לא. הוא הולך להרוג את הסבא. הוא פשוט יוצא מהבית, הוא מחכה שהסבא יחזור מהמכולת, וכשהוא מגיע הוא יורה בו, ואחר כך הוא גם מסביר את זה. הוא אמר "אני לא רציתי שהסבא יבוא ויראה שהסבתא מתה, ולא רציתי לצער אותו, ולכן החלטתי להרוג אותו" ואז, מה עושה ילד בן 15 שהוא נמצא בצרה? למי הוא מתקשר?
שי: אימא?
מאיה: נכון, ועם כל המערכת הדפוקה הזאת הוא מתקשר לאמא שלו.
שי: רק כדי, שניה, את עושה את זה מהר. אז רק כדי לתאר את הסיטואציה - דירה, בית, שתי גופות.
מאיה: נכון.
שי: אין ציפורים מתים, יש סבא וסבתא מתים.
מאיה: בדיוק.
שי: אני מרים טלפון לאמא.
מאיה: לאמא, והוא אומר "רצחתי את סבא וסבתא". והיא אומרת לו "אתה", כמו שהיא תמיד אמרה לו אגב בלי שום קשר לרציחות, "אתה דפוק, אתה מפגר, אתה דביל. מה עשית?"
שי: אתה לא בעיה שלי.
מאיה: "עשית בלגן. לך תתקשר למשטרה, תתמודד עם זה. מה אתה רוצה ממני?"
שי: מלאת חמלה.
מאיה: מדהימה ואז הוא מתקשר למשטרה, והמשטרה מגיעה ובתחילה היא בטוחה שמדובר בבחור צעיר כי הוא כבר 1.94, הוא מאוד גבוה, ורק אחר כך הם מבינים שיש להם עסק עם ילד בן 15.
שי: juvenile.
מאיה: וכשהוא מגיע, הוא משתף פעולה עם המשטרה. המשטרה עוצרת אותו והוא עובר אבחון על ידי הפסיכיאטר של שירות בתי הסוהר, והוא קובע שיש לו סכיזופרניה פרנואידית. ספויילר, לא המקרה. אני שנייה פותחת סוגריים - אנחנו מדברים כאן על שנות ה-60. בשנות ה-60 בדרך כלל כל מה שהיה זר או אחר, אז הפסיכיאטרים נתנו לתת את התווית הזאת של סכיזופרניה פרנואידית. אנחנו ראינו את זה גם במקרים אחרים - גם במקרה של בנו של סם. ולכן נותנים לו את ההבחנה הזאת, שהיא לא הייתה נכונה, אבל בזכות ההבחנה הזאת הוא לא נכנס לבית סוהר אלא הולך לבית חולים פסיכיאטרי.
שי: נידון לכמה שנים?
מאיה: הוא עדיין לא. הוא נכנס לבית חולים פסיכיאטרי, וכרגע לא קובעים בעצם כמה זמן הוא יהיה. הוא צריך להיות שם לאיזושהי תקופה, ואז בעצם מה שקורה זה, כשהוא מגיע לשם עושים לו אבחנה מחודשת ומבינים שלא מדובר בסכיזופרניה פרנואידית, אבל כן אומרים שיש לו איזושהי הפרעת אישיות, והוא קצת בחור פאסיב אגרסיב. ומה שעוד עושים - מתחילים לתת לו מבחני אישיות ומבחני אייקיו. כשנותנים לו את המבחני האייקיו אז, כמו שאמרנו, מבינים שמדובר בגאון. אבל, מי ש… כולם בשוק, אבל מי שהכי בשוק מהסיפור הזה זה אד עצמו, כי כל החיים אמא שלו אמרה לו שהוא טיפש ודביל.
והרופאים הפסיכיאטרים שם עפים עליו, כי הם מבינים שהם מדובר בגאון, וממש מאמצים אותו. הוא הופך להיות המודל לשיקום. הם ממש מצרפים אותו למרפאה של הבית חולים הפסיכיאטרי, והוא מתחיל לעבוד איתם.
שי: חומות של תקווה עם הספרייה כזה.
מאיה: שי, בול. יכולת לתאר את זה הכי טוב. ממש בול. ומה שקורה, זה שהוא מתחיל לתת ממש מבחנים פסיכיאטרים, מבחני אישיות לחולים פסיכיאטרים שנמצאים איתו.
שי: תכף הוא יתחיל לאבחן אותם.
מאיה: מה זה תכף? הוא אשכרה עושה את זה, שי. הוא נותן להם את המבחנים. הם ממלאים את המבחנים והוא פשוט צופה. הוא נמצא בתהליך של למידה. הוא רואה מה הם כותבים, הוא רואה איך הפסיכיאטרים מנתחים את זה, והוא ממש לומד. הוא לומד מה נכון להגיד, מה לא נכון להגיד, איך משתחררים, לא משתחררים, ומה שקורה זה, שהוא כל כך לומד…
שי: תני לי לנחש, משתחרר.
מאיה: אתה צודק. הוא משתחרר אחרי שש שנים בלבד.
שי: אחרי שהוא רצח את סבא ואת סבתא.
מאיה: אחרי שהוא רצח את הסבא ואת הסבתא. עכשיו, מה שמצחיק בסיפור זה שלמרות שבבית החולים הפסיכיאטר יהבינו שמקור הזעם שלו זה בעצם האמא שלו, כשהוא משתחרר בבית חולים, הוא משתחרר לבית של אמא שלו.
שי: מדהים. את יודעת, לאורך כל הסיפור, גם בשיחה שעשינו לפני זה, את פשוט רואה איך המערכת… היא לא בנתה אותו (כי אמא שלו בנתה אותו), אבל יצרה לו את האפשרות להתחמק מכל רגע נתון, ודחפה אותו לקצה כל פעם.
מאיה: נכון, אנחנו נראה את זה גם בהמשך, אבל, אגב, גם צריך לזכור שמדובר בשנות ה-60, יכול להיות שהיום הדברים היו מתנהלים אחרת.
שי: היום כנראה לא היו משחררים אותו לאימא.
מאיה: נכון, לא משחררים אותו לאימא. אז הוא כבר בן 21 בשלב הזה. הוא גר עם אמא שלו.
שי: שני מטר, מתוסכל, מלא שנאה.
מאיה: הוא שני מטר, גדול, מלא שנאה, הוא weirdo. בחיים לא היו לו חברים. תחשוב שכל תקופת ההתבגרות שלו הוא היה עם חולים פסיכיאטרי, עם בית חולים פסיכיאטרי. אין לו חברה, ואמא שלו ממשיכה להקניט אותו. הרוטינה שהייתה כשהוא היה ילד ממשיכה גם בגיל 21. היא כל הזמן אומרת לו, אתה דפוק, אתה טיפש, לא יצא ממך כלום, לעולם לא תהיה לך חברה. מעולם לא יהיו לך כמו הבנות האלה הסטודנטיות שאתה רואה אותן כשהן הולכות לאוניברסיטה. ואד מחליט שהוא צריך להתחיל לעבוד, והוא מחליט להיות שוטר. אבל, מן הסתם, הוא לא מתקבל למשטרה.
שי: עבר פלילי והכול?
מאיה: זהו, שלא. הוא לא מתקבל למשטרה בגלל שפשוט אין מדים בגודל שלו.
שי: זו הסיבה שמשטרה לא קיבלה אותו?
מאיה: נשבעת לך, שי.
שי: די, מאיה.
מאיה: נשבעת לך. בגלל זה הוא לא מתקבל למשטרה. אבל הוא בכל זאת צריך לעבוד, אז הוא מחליט ללכת לעבוד.
שי: רגע, שנייה.
מאיה: כן, כן.
שי: אם היו מדים הוא היה שוטר?
מאיה: הבנת נכון.
שי: אם היו מדים הוא היה שוטר?
מאיה: כפי הנראה שכן.
שי: אוקיי.
מאיה: הבנת נכון ואז בעצם הוא מבין שהוא לא מתקבל למשטרה, אז הוא מתחיל לעבוד בעבודות צדדיות כאלה של משרד התחבורה, ובמסגרת העבודה שלו הוא עובר תאונה דרכים והוא מקבל פיצויים. כשהוא מקבל פיצויים בעצם הוא עושה שלושה דברים. אחד, הוא עוזב את הבית של אמא שלו, שזה כבר מבורך. דבר שני שהוא עושה - הוא קונה רכב, והדבר השלישי - הוא מתחיל לקנות לעצמו ערכת רצח. הוא קונה סכינים, ואזיקים, ואזיקונים, ושמיכות, ושקיות פלסטיק, והוא מתחיל להתארגן. בשלב הזה, אמא שלו מתחילה לעבוד באוניברסיטה בתור מזכירה, ובכל המערכת היחסים הדפוקה הזאת שיש לאד עם אמא שלו, הוא פשוט בא הרבה לאוניברסיטה ולבקר אותה, והוא מתחיל לתת טרמפ לסטודנטיות.
שי: הוא מגיע לבקר אותה עם הרכב שלו.
מאיה: עם הרכב שלו, כן.
שי: עם מדבקה מסוימת, נכון?
מאיה: נכון. כל מי שעבד באוניברסיטה קיבל מדבקה שהוא עובד באוניברסיטה, ולכן הוא יכול היה להיכנס לאוניברסיטה חופשי, והוא גם העלה סטודנטיות כטרמפ.
שי: בשלב הזה בעצם גמלה בו ההחלטה לרצוח באופן סדרתי, כי אם סבא וסבתא היו קצת passion, אז פה זה כבר…
מאיה: נכון, וחשוב לציין, שהוא היה מאוד מחושב, אוקיי? אם הרצח של הסבא והסבתא היה מתוך איזשהו זעם נקודתי, כי היא הביאה לו את החורפה.
שי: פה הוא כבר מתודי.
מאיה: נכון, פה הוא מתודי. עכשיו, מה זה? הוא ממש נמצא כאן, יש ממש תהליך. הוא בהתחלה לוקח טרמפים נשים, והוא לא עושה להם כלום. הוא אפילו לא מדבר איתן. אחר כך הוא מתחיל לאט לדבר.
שי: בונה ביטחון.
מאיה: הוא בונה את הביטחון. הוא מגלה לאט לאט איך הוא יכול גם הוא לתת להם ביטחון. הוא אפילו מגלה שיש לו איזשהו טריק - שכל פעם שהוא מסתכל על השעון, זה נותן ביטחון לסטודנטיות שעלו לטרמפ, כי זה משדר שכאילו הוא ממהר להגיע לאיזשהו יעד. והוא פשוט כל הזמן מתרגל, מתרגל, ומותח, ומותח, ומותח את הגבולות, עד שאנחנו מגיעים למאי 1972, והוא עוצר טרמפים לשתי בנות בשם מריאן ואניטה. והן עולות לטרמפ, ומאוד נחמד.
שי: הוא בן 24?
מאיה: הוא בערך בן 24. הם נוסעים במשך שעה על ה-High way, והכול בסדר עד שבאיזשהו שלב הוא סוטה מהדרך, והוא עוצר באיזשהו מקום נטוש, ושם הוא מבצע את הפעם הראשונה רצח.
שי: שתיהן.
מאיה: את שתיהן. מה שהוא עושה - הוא לוקח את אניטה, הוא מכניס אותה לתוך תא המטען, ואת מריאן שנשארה מקדימה הוא פשוט דוקר. לאחר מכן הוא מוציא את אניטה מתא המטען, והורג גם אותה. אחר כך שאלו אותו על הרצח ושאלו אותו מה היה שם. אז הוא אומר "אני במשך השעה שנסעתי איתם בטרמפ, הייתי שוב בתהליך של למידה… אני התרשמתי שאניטה יותר טיפשה, ולכן הנחתי שיהיה יותר קל להכניס אותה לתא המטען, ולכן החלטתי להכניס אותה לתא המטען, ולרצוח קודם את מריאן". ואחרי שהוא רוצח אותה, הוא לוקח את שתי הגופות.
שי: לדעתי גם איפשהו, אם אני זוכר נכון, אמרתי שהרצח הזה גם כמעט השתבש לו, כשהוא…
מאיה: לא, זה קורה ברצח האחרון.
שי: סבבה, אוקיי, נגיע לזה.
מאיה: ואז שתי הגופות בעצם… הוא מכניס את שתי הגופות לתוך הרכב, והוא נוסע לבית שלו, ואני כאן קצת מזהירה, details. הוא לוקח את הגופות, הוא מצלם את הגופות, הוא עושה מין עם הגופות, הוא מבתר את הגופות ולוקח את הראשים של הבנות, והוא עושה איתן, עם הראשים, הוא עושה מין אוראלי.
שי: אוי, אלוהים.
מאיה: זה מזעזע. אבל זאת הרוטינה, וככה…
שי: הוא קופץ קטגוריה, להיות גם נקרופיל.
מאיה: נכון מאוד. ואז הוא לוקח את כל החלקים של הגופות.
שי: זוועה.
מאיה: והוא מכניס לתוך שקים, והוא פשוט מפזר אותם ברחבי המחוז ולא עוברים שלושה חודשים, אנחנו מגיעים לספטמבר 72', ומגיע הרצח הנוסף. הפעם מדובר בבחורה צעירה, בת 15, שפספסה את האוטובוס בדרך לשיעור מחול, והיא עולה לטרמפ שלו, וגם פה יש קטע הזוי. הוא, בהתחלה, עוצר את הרכב, והיא מאוד מאוד מאוד נבהלת. והוא לוקח רובה, והוא מאיים עליה, והיא כל כך נבהלת, הוא אומר לה "תקשיבי, אני לא רוצה לעשות לך כלום. אני בעצם רוצה להתאבד, אבל אני צריך לדבר עם מישהו" ולא ברור איך, אבל נוצרת סיטואציה מטורפת.
שי: הוא הצליח לשכנע אותה לעלות?
מאיה: הוא הצליח… מה שקורה, זה שהוא משאיר את ה… היא… הוא מאיים עליה. ונוצרת סיטואציה שבה הוא שם את הרובה על הדשבורד של הרכב, אבל הוא יוצא מהאוטו, והוא ננעל מחוץ לאוטו. עכשיו, היא נמצאת באוטו.
שי: עם הרובה.
מאיה: עם הרובה. הוא מחוץ לאוטו. עכשיו, הוא כל כך חכם, וכל כך מתוחכם, וכל כך מניפולטור, שהוא אשכרה מצליח, שי, לשכנע אותה לפתוח את הדלת, ואז הוא שולף אותה מהאוטו, וכמובן הוא הורג אותה.
שי: לא נעים להגיד, אבל אי אפשר היה לכתוב את זה שזה יהיה אמין.
מאיה: נכון, נכון, נכון, וזה סיפור אמיתי. אגב, כל מה שאנחנו יודעים על אד זה, אנחנו יודעים מתוך סיפורים שהוא מספר, אבל אנחנו יודעים בוודאות שלא מדובר בשום התרברבות. לא מדובר, זאת אומרת, הכל כנראה באמת באמת קרה. בכל מקרה, הוא לוקח את הגופה של אייקוקו, הוא מכניס לתא המטען.
שי: אייקוקו?
מאיה: אייקוקו, כן, יש לה שם קצת מצחיק.
שי: אוקיי.
מאיה: אבל קל לזכור, כשמדברים, עושים פודקאסט ואז מכניסים את ה… הוא מכניס את הגופה שלה לתוך תא המטען, והוא הולך לבר. וכשהוא יוצא מהבר, הוא ממש מספר איך הוא פותח את תא המטען, והוא מסתכל על הגופה של אייקוקו, והוא המשיל את זה ממש לדייג, שחזר מהדייג והסתכל על ה…
שי: על הטרופי.
מאיה: כן, והיה מבסוט מהטרף שלו.
שי: הוא הולך לבר קבוע?
מאיה: הוא הולך לבר קבוע, כן. אחרי הרציחות הולך לבר קבוע ואז מה שקורה זה שהוא חוזר הביתה, והוא עושה את אותה רוטינה עם הגופה של אייקוקו, כמו שהוא עשה לשתי הבנות הקודמות, וכאן אבל בשלב הזה כבר מתחילים להתגלות שקיות והמשטרה מבינה שקורה משהו.
שי: צריך להגיד שיש לו גם מידע על מה קורה במשטרה, נכון?
מאיה: נכון, נכון, נכון. מה שקורה זה שכשהוא לא מתקבל למשטרה, הוא מתחיל ללכת לבר המקומי, כמו שאנחנו רואים.
שי: שזה הבר הקבוע שלו.
מאיה: בדיוק, הבר הקבוע, כמו שאנחנו רואים בסרטים.
שי: צ'ירס.
מאיה: כן, יושבים עם בירה ומספרים על מה שהיה.
שי: רוצחים, באים, מדברים עם השוטרים.
מאיה: בדיוק. ומה שקורה, הוא ממש מתחבב על השוטרים, הוא נהיה חבר שלהם, הוא נהיה buddy שלהם. הם נותנים לו גם שם חיבה, הם קוראים לו ביג אד. הם אומרים שהוא בחור מאוד נחמד, שהוא לא… הוא קצת מציק, אבל בטח לא מזיק.
שי: זה כמעט קומי, כל הסיפור.
מאיה: זה קומי. עכשיו, מה שקורה זה שהוא… בגלל שהוא חכם, הוא לא סתם עושה את זה. זה, בעיקר, הוא כל הזמן בודק אם הוא נמצא על הרדאר, הוא כל הזמן מנסה להבין אם מחפשים אותו ואם בודקים, וזו הייתה הדרך שלו לבדוק.
שי: מדהים, פשוט מדהים.
מאיה: זה מטורף, מדהים. באיזשהו שלב, הוא עוזב, הוא חזר לגור עם אמא שלו, שכבר אנחנו יודעים שזה מתכון לצרות, ומהר מאוד מגיע הרצח הבא.
שי: האמא היא הטריגר לאורך כל הסיפור.
מאיה: האמא היא הטריגר. תקשיב, זה ממש כמו ציר, ככל שאמא ממשיכה להשפיל ולהתנהג אליו, להתעלל בו, גם, מדובר על בחור גדול, כן? גם פיזית, אבל גם…
שי: לא קשור לגודל, קשור לנשמה.
מאיה: לנשמה, נכון. עכשיו, הוא נורא מפחד ממנה. אגב, אם זה לא היה ברור, הוא נותן…
שי: שני מטר ומשהו שמפחדים…
מאיה: שמפחד ממנה אימים, הוא מפחד ממנה מגיל אפס. הוא בעצם כל הזעם וכל הטרפת שיש לו מוציא על נשים אחרות.
שי: כל מסע הרציחות היה כדי לרצוח את אמא בסוף?
מאיה: לגמרי, לגמרי. הוא פשוט בנה, והוא פשוט גם, אתה רואה, שככל שהוא רוצח יותר, הוא גם מקבל יותר אומץ, עד שהוא בסופו של דבר ממש מגיע למה שהוא רוצה.
שי: מצד שני, צריך להגיד, אני לא יודע איך יתר הרוצחים הסדרתיים, אבל הוא די שולט בעצמו. הוא לומד, הוא דקדקן, הוא שקדן, הוא סבלני.
מאיה: תראה, אד הוא יוצא דופן. הוא לא מייצג את הרוצחים הסדרתיים.
שי: הוא כמעט מנהל את הרציחות.
מאיה: הוא מנהל… וואו, דייקת. הוא ממש מנהל את הרציחות. ממש.
שי: מדהים.
מאיה: זאת אומרת, הוא לא בוחר ספציפית את הסטודנטיות, אבל הוא כן יודע מה הוא הולך לעשות. זאת אומרת… ואז הוא מגיע הרצח הנוסף, הפעם מדובר על בחורה בשם סינדי, שגם אותה הוא רוצח, אבל כאן קורה משהו אחר, כי הוא כבר שגר עם אמא שלו, וכשהוא חוזר עם הגופה אחרי הרצח, אמא שלו בבית. אז הוא מחכה שהיא תלך לישון, ואחרי שהיא הולכת לישון, הוא לוקח את הגופה של סינדי, והוא מכניס אותה לתוך הארון בחדר שלו. בדיוק כמו שהוא עשה כשהוא היה ילד, והוא לוקח את החתולים האמיתיים, והוא היה מכניס אותם לתוך הארון. ולמחרת היום כשאימא שלו יוצאת מהעבודה, הוא לוקח את הגופה, והוא מתעלל בגופה, כמו ש… את אותה רוטינה שדיברנו עליה, אבל הפעם הוא משאיר את הראש של סינדי למשך שלושה ימים, שבהם הוא מענג את עצמו.
שי: אוי, אלוהים.
מאיה: אבל תחשוב, גם מה שמטורף זה שהוא עדיין גר עם אמא שלו. הוא מחזיק את הראש הזה במשך שלושה ימים, הוא כל כך… כאילו, אתה יודע, זה מאוד מאפיין רוצחים סדרתיים, ההתמכרות, שכל רצח, אתה… משהו אחר כבר, אתה צריך משהו אחר שידליק אותך.
שי: לא נעים לי להגיד לך שזה מאפיין אנשים בכלל, לא רק רוצחים סדרתיים.
מאיה: זה נכון.
שי: הביטחון יוצר עודף ביטחון, ואז מרשים לעצמם עד הקצה.
מאיה: זה נכון, וכשזה מדובר ברוצחים סדרתיים, אז זה ממש קיצוני. ואז הוא לוקח את הראש של סידני, והוא פשוט קובר בחצר, כשהפנים שלה פונות כלפי חדר השינה, כי הוא אומר שאמא שלו תמיד רצתה שאנשים יעריצו אותה.
שי: ויסתכלו עליה.
מאיה: ויסתכלו עליה, lookup, בדיוק.
שי: אין סימבולי מזה.
מאיה: אין סימבולי מזה. שוב, לא עובר הרבה זמן, והרצח האחרון, לפחות של טרמפיסטיות. הפעם מדובר על שתי בחורות בשם אליס ורוזלין, וכשהוא חוזר איתן, הוא עושה איתן בעצם את אותה רוטינה. רק עכשיו הוא כבר כל כך זועם וכל כך בטירוף, במיוחד היה גם איזשהו טריגר של ריב גדול שהיה לו עם אמא שלו, והוא מקבל החלטה. מניח מה ההחלטה?
שי: אמא?
מאיה: בדיוק, הוא מחליט לרצוח את אמא שלו. את הרצח של אמא שלו, אגב, הוא ממש מתכנן. הוא מתכנן שבוע מראש. הוא יודע ממש, מהנדס את זה. מה אני הולך לעשות, לאורך… ממש הוא תופר את הרצח. וביום של הרצח, האמא מגיעה הביתה בערב, היא הולכת לישון. כשהיא נכנסת לחדר הוא בא אליה ואז היא פונה אליו, והוא מספר איך היא פנתה אליו בזלזול, והיא אמרה לו "מה, אז עכשיו באת לחפור לי כל הלילה?", והוא אומר לה "לא, מה פתאום. לילה טוב", והוא מחכה שהיא תלך לישון. שים לב, אותה הוא הורג בשינה.
שי: כי הוא לא יכול לעשות לה את זה כשהיא ערה.
מאיה: הוא כל כך פחד ממנה שהוא…
שי: מדהים.
מאיה: הוא לא היה מסוגל, אז הוא הרג אותה בשינה, אבל זה לא נגמר פה, והוא…
שי: לא.
מאיה: כן.
שי: לא. מאיה?
מאיה: כן, כן, כן. הוא עושה מין עם הגופה של אמא שלו. אבל זה עוד יותר גם לא נגמר פה, מכיוון שאחרי שהוא מבתר את הגופה, הוא גם עושה מין אוראלי עם הגופה של… עם הראש של אמא שלו. אבל, אתה יודע מה? זה אפילו פה לא נגמר, כי הוא לוקח את הראש והוא שם על מדף, והוא מתאר איך במשך שעה שלמה הוא צרח לראש ואמר לאמא שלו את כל הדברים…
שי: שהוא לא יכול להגיד מגיל 15.
מאיה: בדיוק, מגיל 15. מגיל 0 בעצם.
שי: אוי, זה סיפור נורא.
מאיה: כן, אתה יודע, אבל הוא גם לא מסיים שם. כי הוא אחר כך גם לוקח את הלשון ואת מיתרי הקול, והוא מכניס את תוך גורס האשפה, והוא אומר שהוא עושה את זה, כדי שהיא לא תעיז יותר אי פעם לצעוק עליו.
שי: כמה כוח יש לאישה הזו עליו?
מאיה: נורא. עכשיו, מה שקורה, שזה לא הרצח האחרון, כי הוא מחליט להתקשר לסאלי, שהייתה חברה של אמא שלו, והוא מזמין אותה לבוא. וכשהיא מגיעה הוא כמובן…
שי: מה, זה כמו עם הסבא?
מאיה: בדיוק, הוא גם אותה רוצח. הוא פשוט לא רוצה שהיא תגלה שאמא שלו מתה.
שי: חומל.
מאיה: חומל, הוא בן אדם, כן. אבל עכשיו הוא כבר, זהו, הוא הוציא את כל הזעם שהוא אגר במשך כל השנים האלה.
שי: אפשר שאלה אישית לפני?
מאיה: בטח.
שי: כמה זה נורא אם אני אגיד לך שלגבי האמא אני איכשהו יכול להבין?
מאיה: אני רוצה להגיד לך שאני איתך בהרגשה. זה לא נורא, אני גם… כאילו, אולי זה נורא, אבל גם אני מרגישה בדיוק את אותו הדבר. היא פשוט… הוא נורא מסכן.
שי: קשה, נכון? כאילו, כשאת רואה את הסיטואציה…
מאיה: כאילו, מצד אחד, אני אומרת, זה רוצח שעשה דברים מזעזעים. זה סיפור של רוע, כן? אבל זה גם סיפור על נקמה, על בגלל מה שאימא שלו עשתה אותו. היא ממש הביאה אותו למקום הזה. עכשיו, שוב, רוצחים סדרתיים. כן, יש להם איזושהי, תמיד איזשהו רקע של ילדות דפוקה, ויש איזשהו משהו במבנה אישיותי שהוא לא בסדר, אבל לא כל אחד שיש לו ילדות דפוקה הופך להיות רוצח סדרתי, או בעיה באישיות שהופך לרוצח סדרתי, אבל הוא גם לא היה מטופל, הוא היה ילד מוזנח, ובעצם כאילו ממש הובילו אותו לשם.
שי: זה מדהים, כי אנחנו בעצם בפודקאסטים האלה מתעסקים מנקודת המבט או בסיפור של הרוצח, אבל יש פה הרבה קורבנות על הדרך. אנחנו לא מדברים עליהן, צריך להגיד את זה.
מאיה: נכון.
שי: ולא מקדשים את זה. אבל בסוף בהסתכלות הזאת, ספציפית לגבי האמא של אד, ביג אד, וואלה, אני יכול להבין.
מאיה: אני איתך.
שי: אז עכשיו, מה קורה? בורח? הוא מתחיל לברוח?
מאיה: זהו, שהוא לא ממש בורח, הוא סוג של בורח, אבל הוא גם משאיר פתק. הוא משאיר פתק לשוטרים, והוא רושם בפתק שהוא הרג את אמא שלו.
שי: הוא בעצם משאיר פתק לחברים שלו מהבר.
מאיה: נכון, לחברים מהבר, והוא מתאר ממש איך הוא לוקח כדורי קפאין, והוא נוסע באוטו מקליפורניה לקולורדו, והוא כל הזמן מקשיב לרדיו והוא מחכה למרדף המשטרתי.
שי: תני לי לנחש? כלום.
מאיה: אתה צודק, בדיוק לא קורה, כי סאלי לא חסרה לאף אחד.
שי: גם האמא, כנראה.
מאיה: וגם האמא לא חסרה לאף אחד, אז אף אחד לא רודף אחריו. אז כשהוא מגיע לקולורדו, הוא פשוט מחליט להרים טלפון למשטרה, והוא מתקשר למשטרה, והוא אומר "אהלן, זה ביג אד, רציתי להגיד לכם הרגתי את אמא שלי" והם אומרים לו "תגיד, מה אתה מסתלבט עלינו?" ואשכרה מנתקים לו את הטלפון. הוא עקשן אז הוא מרים טלפון שוב והוא אומר "תקשיבו, אני לא יורד מהקו עד שאתם לא מגיעים לבית של אמא שלי, ואני רוצה לראות, שתראו שאני לא מדבר שטויות".
שי: הוא הסגיר את עצמו, הלכה למעשה.
מאיה: הוא הסגיר את עצמו. למעשה, הוא רצח סדרתי שמסגיר את עצמו.
שי: היחידי?
מאיה: היחידי שמסגיר את עצמו.
שי: את מבינה כמה הוא מנוהל? הוא פשוט סיים את הסאגה וסיים את הכול.
מאיה: אגב, הוא גם אמר את זה. כששאלו אותו "למה הסגרת את עצמך?" הוא אמר "זהו, אני הגעתי למה שרציתי".
שי: מאיה:, לא נעים להגיד, אבל נדמה לי שעם הכישרון שלו והאינטליגנציה שלו הוא יכל להמשיך כך כנראה עוד כמה שנים, במקרה הטוב.
מאיה: אני בטוחה, אני בטוחה שגם לא היו תופסים אותו.
שי: ואז, תופסים אותו?
מאיה: כן, מגיעה המשטרה בקולורדו.
שי: הם בהלם.
מאיה: ותופסים אותו. אגב, מה שגם אפשר להגיד, זה שבעצם ברצח האחרון, שלו עוצרת אותו בכלל ניידת של משטרה, ובגלל שהוא כזה חכם, הוא פשוט יוצא מהניידת, ובשיא הביטחון אומר "אני חזרתי עכשיו מציד של חזירים", והם אפילו לא בודקים את הרכב שלו.
שי: לאורך כל הדרך את רואה חוט שני אחד שמקשר את כל המערכות שטיפלו בו. התעלמות מוחלטת / טיפשות קומית.
מאיה: נכון והוא ניצל את זה, כי הוא כל כך חכם, אז הוא הבין איך אפשר להשתמש בזה. וזהו, והיום אד עדיין חי. הוא בן 77. הוא נמצא בבית כלא בקליפורניה, הוא נחשב לאסיר מצטיין, הוא…
שי: הוא לא רוצה להשתחרר כנראה.
מאיה: לא שהוא לא רוצה כנראה, אלא הוא ממש ויתר על הזכות שלו לשימוע.
שי: הוא ימות שם.
מאיה: הוא ימות שם, הוא מקריא ספרי אודיו לפני…
שי: ספרי ילדים.
מאיה: לא, לא ספרי ילדים, אבל לפני מספר חודשים, אני לא יודעת אם אתה זוכר, שלחתי לך, שקיבלתי בפייסבוק פתאום טירגוט על ספר אודיו שאד קמפר מקריא, וזה מה שמצחיק שזה פרחים בעליית הגג. והיום הוא בעצם מנהל את ספריית העיוורים ונחשב לאסיר מצטיין, והוא חי חיים שלמים.
שי: מוסר השכל?
מאיה: מוסר השכל - טפלו בילדים שלכם, בטראומות ילדות שלהם.
שי: חד משמעית, ואם הם הורגים את החתול, תשימו לב.
מאיה: בדיוק.
שי: בפעם הבאה, מי?
מאיה: בפעם הבאה אנחנו מדברים על רוצחת סדרתית, על איילין וורנוס. ראית את הסרט "מונסטר"?
שי: בטח.
מאיה: יופי. אנחנו נדבר עליה, ונדבר גם על המון דברים שלא מופיעים בסרט ועל הסיפור מאחורי הסרט.
שי: כמה נשים סדרתיות, רוצחות סדרתיות יש?
מאיה: אין הרבה, תראה אני לא יודעת להגיד מספר, אבל לפי ה-FBI מדובר כנראה עד 10% מכלל הרוצחים הסדרתיים הן נשים.
שי: ובהינתן זה שאתן 51% מהאוכלוסייה זה אומר שאתן קצת יותר שפויות?
מאיה: נכון, נכון. אבל, אם היינו מדברים לפני 50 שנה, אז הייתי אומרת לך שהמספר יותר גבוה, פשוט פחות… יש היום פחות רוצחים סדרתיים, אבל אנחנו יותר מדברים עליהם כנראה.
שי: כן, לגמרי, ויכול להיות שיש לכן דרכים אחרות לעשות מהם.
מאיה: וואו, היה לי ממש כיף, נהנית?
שי: מאוד, את?
מאיה: מאוד, מאוד, מאוד.
שי: עד הפעם הבאה.
מאיה: עד הפעם הבאה, ניפגש.
שי: נשתמע.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments