top of page
שהם שמש שרביט

המלחמה הראשונה שלי - צו שמונה

השבת השחורה טלטלה את עולמי, כמו כולנו. מצאתי את עצמי במשך שבוע דבוק לספה, בוהה בטלוויזיה בחוסר אונים בין אזעקה לאזעקה. איבדתי תפקוד, ונדמה שגם המדינה. האווירה היא של כאוס, והפיד מתמלא בעוד וידאוים מטורפים ופוסטים שוברי לב של אנשים סביבי שמחפשים את אהוביהם, או בוכים על מותם. שבוע לאחר מכן, אני מקבל טלפון מהצבא. עליי להתייצב למחרת בבוקר בבסיס חימוש במרכז הארץ. מי אני פוגש שם, ומה ההשפעה של הצו הזה על התחושות והתקוות שלי לגבי החברה שאנחנו חיים בה?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/12/2023.

גיא בן נון: יומיים לפני השבת השחורה חגגנו ימולדת לחברה שלי, קרין.

היו אצלנו בבית איזה עשרים חברים, קרין השתכרה לחלוטין, חבר אחר ניסה את מזלו, פחות או יותר, עם כל בחורה ברדיוס. באמת חגיגה לתפארת. אני נדדתי בין חבורות, מתרגש לשתף אנשים, שאת היום הולדת הבאה נעשה בלונדון.

קרין ואני פועלים במרץ לכיוון הזה כבר כמה חודשים.

אני על גג העולם.

[הקלטה מרגעי הטבח]

גיא: את השבוע הראשון למלחמה עברתי בעיקר בהלם בבית, נודד בין הטוויטר לטלוויזיה. לא עשיתי כלום. כל הפרויקטים שעבדתי עליהם, לטווח הקרוב והרחוק, נגנזו כלא היו. המדינה בכאוס, והפיד מתמלא בעוד וידאוים מטורפים ופוסטים שוברי לב של אנשים סביבי שמחפשים את אהוביהם, או בוכים על מותם.

דלת הבית שלנו נפתחת רק כשצריך לרוץ המקלט. בשאר הזמן הבית נעול. כשאנחנו שומעים גבר ערבי ברחוב מתחת, אנחנו נדרכים, נושמים לרווחה רק כשהוא דופק בדלת ומתגלה כשליח וולט.

הכל בערפל, הכל אסון. החיים שהכרנו נגמרו. אני משתגע לי על הספה, אפס תפקוד, מאבד את זה לאיטי. עד הצלצול הגואל.

הוא מגיע השבוע אחרי השבת השחורה, במוצ"ש ב-11 בלילה, אני מקבל טלפון שמזמן אותי למילואים. אני לא מודה בזה בפני קרין, אבל ביני לבין עצמי, אני שמח על הטלפון הזה שגואל אותי מלהמשיך ולהירקב על הספה.

למחרת בבוקר אני מגיע לבסיס חימוש במרכז הארץ. מסבירים לי שתפקיד הפלוגה שאני משוייך אליה זה ללוות משאיות עם תחמושת לכל מיני מקומות בארץ. אני מקבל אפוד, נשק, נוסע למטווח, יורה חמישה כדורים, לא פוגע בכלום, וזהו, מבחינת צה"ל, אני קשיר ללוות משאיות עם תחמושת לכל רחבי הארץ.

אני גיא בן נון, וזו המלחמה הראשונה שלי.

את המלחמה אנחנו חווים בפלוגה בעיקר דרך הטלוויזיה, שתמיד דולקת בחמ"ל, וברקע מטוסי קרב שחולפים עלינו מדי פעם. אנחנו על הקרקע די בתלאות, אני שונץ כמעט כל יום, צופה בטלוויזיה, אנחנו משחקים שש בש, מעשנים בשרשרת נונסטופ, ומפרקים מגשים על גבי מגשים של פיצה שמש שמגיעה אלינו ללא הפסקה. ומשום מה, אני לא יודע להסביר את זה, אבל הבטלה הזו מרגישה הרבה יותר טוב מהבטלה שחוויתי בבית רגע לפני.

חולפים שלושה ימים של כלום עד שאני נשלח למשימה הראשונה שלי. כבר הספקתי לשכוח שהגעתי לפה כדי ללוות משאיות תחמושת. הנסיעות האלה, למדתי את הקסם שבהן, עצוב שאני צריך מלחמה בשביל להיזכר כמה יפה ישראל, כמה מגוונים הנופים שלנו. אנחנו חורשים את הארץ, מגיעים פעם לחוף הים, פעם לנגב המערבי, פעם לגליל, ופעם לנגב הרחוק, בואכה אילת. הירוק של הגליל מתחלף בשדות כותנה, שמתחלפים בתורם במדבר הגדול.

חלק מהנסיעות מקרבות אותנו לעוטף. את המשלוח הראשון אני עושה עם איגור, שגר ממש ליד הרצועה. הוא מברור חיל שבעוטף עזה.

איגור: ילד מהכיתה שלנו, מהכיתה מהילד הגדול שלי, שלומד איתו ביחד, זה סיפור באמת מזעזע, שאבא ואמא ושני אחיות שלו נרצחו, נשאר לבד. ויש עוד מלא סיפורים שאתה שומע, פשוט קשה לתאר אותם.

גיא: איגור מעשן לאורך כל הנסיעה. הוא בכיר בחברת נטפים, האלה של ההשקייה, מנהל את כל הפעילות שלהם במזרח אירופה. השיער שלו מלבין, על אפו משקפי שמש שחורים, והוא לובש דרייפיט צמוד בצבע חאקי, בקטע שמזכיר לי את זלנסקי. אבל איגור בכלל לא אוקראיני, הוא עלה בגיל 12 מבלרוס, אחרי שההורים שלו החליטו שלא מתאים להם לגור 80 ק"מ מצ'רנוביל.

הוא היה אמור להיות באותה שבת השחורה בבוקר, עם קבוצת הרכיבה שלו, בקיבוץ בארי. הם קבעו להיפגש שם בשש וחצי, אבל הוא, הוא מספר לי, אוהב לישון, אז הוא שכנע אותם לדחות קצת את הרכיבה בבארי. יש מצב שזה הציל אותם.

איגור: ברגע שהתחיל המטח בשש וחצי, ראינו שזה לא רקטה אחד או שתיים, אז התחלנו פשוט לבטל, ונשארנו בבית. אז כולם ישנים שעה וחצי בבוקר, יום שבת, אני יושב בחוץ עם קפה וסיגריה, עד שאני קולט באמת את הסרטון ההזוי משדרות, שאתה רואה רכב של דאעש, אוקיי? יורה על ניידת של משטרת ישראל, ומי שמצלם זה בחור ישראלי, אתה שומע שזה משהו בלתי נתפס.

בשמונה בבוקר הרמתי טלפון לרבש"צ שלנו, שאלתי אותו, אבי, מה הולך? אני רואה סרטונים הזויים. הוא אמר לי, תקשיב, אם יש לך נשק, בוא לשער אם אתה רוצה, ואם אין לך נשק, תעלה על הגג, תראה כל תזוזה תגיע.

ומשמונה בבוקר עד ארבע, אני ועוד חבר מהקיבוץ, באוטו שלי התחלנו לפטרל מסביב הקיבוץ, לראות שאף אחד לא מתקרב. ובארבע קיבלתי טלפון להתגייס בצו שמונה.

גיא: את הזווית על השבת השחורה, ועל הימים הראשונים אחריה, אני שומע כמעט מכל אדם שאני מדבר איתו.

יש אנשים שזה תפס אותם במיטה, כמוני. יש אנשים כמו איגור, יש כאלה שהיו בחו"ל, יש אפילו מישהי בפלוגה שהייתה בנובה, במסיבה.

ויש גם את ותיקי הפלוגה, חבר'ה שעושים פה מילואים כבר עשר, עשרים שנה, והם היו שם בעוטף ממש ביום יומיים אחרי השבת ההיא, הם זומנו למילואים כבר באותה השבת, אבל עוד לא היה מה לעשות איתם. גייסו עוד לפני שידעו באמת לאן וכמה לשלוח את התחמושת. אז בתוך הכאוס הזה הם יצאו לקיבוצים בעוטף כדי לחלץ כלבים, בזמן שחמאסניקים עדיין מסתובבים שם.

אחד מאלה שנסעו זה כחלון. הוא בחור גדול, לא רחוק ממטר תשעים, קירח. דרגות הנגדות על הכתפיים שלו מרמזות שהוא עשה לא מעט מילואים בחייו. לב טוב. הוא מספר לי עם דמעות בעיניים על הבתים השרופים, ואנשים שהפכו למקשה אחת בתוך הבתים האלה שעלו באש.

כחלון: לומר לך שלא קיבלתי איזה סוג של הלם, מהמראה ובעיקר בגלל הריח, זה סוג של… זה דברים שאי אפשר להכיל, זה אכזריות שאין מילה במקסיקון שתתאר את מה שחוו שם, במיוחד אנשי זק"א. אנשי זק"א, כשאנחנו חזרנו, חזרנו מבארי, ואז היה איש זק"א כזה שעובר עם מלכוש כזה, ונראו אותו סף ככה ושם בתוך שקית, ומסתבר שזה המוח של איזה מישהו. ואז היה גשם, היה יום שהיה פה גשם, ואני אומר לו בוא תיכנס לאוטו, שיעבור הגשם, אחרי זה נצא אני אעזור לך, אומר לי, מאה שנה של גשם רצוף, לא יספוג את כמות הדם שיצא הפה.

חזרנו הביתה, חזרנו באיזה 11 בלילה, חזרנו לפה, סחוטים אבל מסופקים ממש. אתה לא יכול להכיל את זה שוב, אנחנו לא מעכלים את מה שאתה רואה שם.

גיא: אני ממש מתקשה להכיל את הסיפורים האלה. לשמחתי אני יוצא הביתה כמעט כל ערב, ככה שיש לי איזושהי אפשרות לעשות הפרדה רגע, ולהתרענן עם קרין.

חברים בבית אין הרבה. לא כי אני לא מקובל, פשוט כמוני גם הם רובם במילואים. חוץ מחבר אחד, מיקי. אני נפגש איתו הרבה כי הוא עוזר לי עם הפודקאסט הזה, וגם בלי קשר מייצר לי איזשהו אסקפיזם מכל הטירוף הזה שקורה פה, נותן לי טעימה מחיים שגם אם הם לא רגילים לגמרי, הם לפחות איפשהו ליד שם.

הוא מתמודד עם פרידה יחסית טריה, תוהה מאיפה להשיג כסף כי העבודה שלו אין אותה בימי מלחמה, ומשעמם לו רצח רוב מהזמן, אתם יודעים, צרות די רגילות. אני מתענג על צרות כאלה אחרי שאני שומע את הזוועות במילואים.

מיקי: אני הרבה בטינדר לאחרונה, ובהתחלה חשבתי, טוב, זה קשר של הפרידה, ובסדר, אבל אתה יודע, אני כל פעם מאשים את הפרידה, זה כבר לא, זה מתחיל להיות מגוחך, ואני חושב שזה באמת השעמום הזה. ואז נשאר לי, אתה יודע, לקוות שמישהי תדבר איתי. איזה אבסורד, כאילו. כאילו כמעט צריך לפתוח אפליקציית, 'חוברים ביחד בזמן המלחמה' אתה מבין? לעשות מפגשים כאלה.

גיא: כן. אני חושב שזה מצחיק, שכולן כזה מתחרמנות מהמילואים ניקים במדים, ואז.

מיקי: נפגשות עם איזה… [צוחקים] כן, כן, כן. עכשיו, אתה יודע, היום היה בכלל מוזר, כי היום דיברתי עם מישהי שנפגשת איתה לפני כמה זמן, שהיא היה לה יזיז אחר, שהוא במילואים. וכנראה הלך לנו טוב, כאילו. ואז היום היא רצתה לבוא, וזה לא ממש הסתדר לי, כאילו, אז התחלתי להסביר שזה לא מסתדר לי, אבל גם לא הייתי בטוח אם זה לא הסתדר לי, אז לקח לי זמן להגיע למסקנה שזה לא הסתדר לי.

גיא: כן.

מיקי: ואז, כשהודעתי לה את ה-לא הסופי, אני חושב שהיא ניסתה להוציא לי את העיניים קצת, אז היום אמרה לי, טוב, לא נורא, אולי נדבר עם הבחורה, הוא שבמילואים. אמרתי, מה זאת אומרת? אז היא אומרת לי, אז זהו, האמת שהוא קיבל אחת של 48 שעות, והוא ממש רצה להיפגש איתי. אתה יודע, ופתאום הרגשתי כמו בוגד.

גיא: ממש, אתה לא יכול לקחת את הזיון של המילואימניק!

מיקי: ממש. איזה מטורף! אז אני מתחיל לצאת עליה בוואטספ, אתה מבין? אני כותב לה, מה זו התחוצפה הזאת? את נפגשת איתו, אני לא קשור לזה. אתה יודע, עכשיו, היא בכלל כאילו באג סיסטם, אומרת, זה הגוף שלי, אני אפגש עם מי שאני רוצה. אתה יודע? כולם התבלבלו, כאילו, מה אני אומר למישהו עם מי לשכב בכלל? אתה מבין? אז איך זה נגמר? כמו אמריקאי טוב שלא רוצה לקחת חלק בסכסוך. אמרתי לה, את צודקת, את צריכה לעשות מה שאת רוצה, אל תפגשי איתו מתוך רחמים, תפגשי איתו, אם בא לך, או אם אולי זה עושה לך טוב. לתת מעצמך למען המאבק, כן? אתה יודע? אבל אני לא לוקח חלק בדבר הזה, כל עוד הוא באפטר, אני מעדיף שלא ניפגש. ככה אמרתי.

גיא: ובפועל, אני חושב שהיית בצומת, שהיית יכול להחליט אם אתה בוגד או לא. ואני חושב שאתה תדליק משואה, מיק. אתה תדליק משואה.

גיא: באופן מוזר, החזרה לבסיס עבורי מבורכת. זה מספק איזושהי ודאות בתוך תקופה חסרת ודאות לחלוטין. לגבי העבודה, לגבי העתיד, לגבי כלום. העתיד מעסיק אותי הרבה במלחמה הזאת. אני נהיה פסימי יותר מיום ליום לגבי העתיד של המקום הזה, אבל במקביל, גם מרגיש מחובר לפה יותר מאי פעם. אולי זו הסיבה שאני חותר לדבר עם האבות המילואימניקים מסביבי על הילדים שלהם, כי במידה מסוימת אני מרגיש עדיין ילד בעצמי, ילד כזה שטועה לעתיד שלו במקום הזה, ומחפש לזו תובנה מזקני השבט. לא שהם מסכנים חלילה, שלא יעלבו לי.

כחלון: בוא נגיד שהילד שלי, הילד שלי רואה הרבה טיק טוק, ואז הוא אומר לי, אבא, פעם הבאה שאתה בביתה, אתה בא לבית הספר שלי עם הנשק, ואני קופץ עליך כי התגעגעתי.

גיא: הוא בן תשע, הילד של כחלון.

כחלון: ולילדים לפי דעת יש יכולת אדירה לרפאת את מה שאנחנו חווים מפה.

מישהי: כן. חד משמעית.

כחלון: התמימות שלהם יכולה להיות איזה סוג של מתיקות שאין לה רף של טעם אפילו. זה סוג של, אתה יודע, ביום הראשון שבאתי הייתה לי בעיה. בימים האחרונים, בין הראשונים פה, אני חושב שיום אחרי. והיו איזה שלושה ימים, ארבע ימים שהיינו פה רצוף, אפילו יותר. היינו פה רצוף, ואז היה איזה מצב שהילד התקשר, ולא יכולתי לענות כי היינו באזור של העוטף, ואז הוא שלח, אשתי שלחה לי, אתה יודע, תענה לו דחוף, הוא בסוג של מועקה. אמרתי לה, ליטל, אם אני אראה לך איפה אני נמצא, לא כדאי שאני אענה לו.

ואז באמת יצאתי לפה, ואז נתי ראה שאני קצת, לא מאה אחוז, אמר לי, מה קרה? אמרתי לו, סיפרתי לו את הסיפור, ואז הוא אמר לי, תשמע, לך הביתה. לך הביתה. ככה, אבל קח את עצמך, זה היה איזה תשע בערב, ולך הביתה. מאה אחוז, כאילו. הוא בא, ישן, עשה לי נמק ביד.

ישן לידי, מחובק, כזה כיף, התגאה בי, אמר לי, אבא, תראה לי, אני יכול לגעת [נשק], אני יכול לזה, אמרתי לו, לא, אתה רואה, זה כמו אש, זה רק אבא נוגע. ואז הראיתי לאיפה אני שם את זה, והוא ראה את המחסניות, ואבא, מה זה. אתה יודע, ילדים סקרנים, אבל ילדים טובים, כן. והוא אומר לי אבל, אני רואה את זה בקול אוף דיוטי. הם מבינים הכל, אתה חושב שהם תמימים.

איגור: זה עדיין מוקדם, אבל אני יכול להגיד לך שאני רוצה שהם לא ימשיכו לגור פה, במדינת ישראל.

גיא: יש לו ארבעה ילדים, לאיגור. הגדול חגג בר מצווה ממש רגע לפני המלחמה.

איגור: כמו שאמרתי לך, אני שליש מהזמן שלי בערך מעביר בחו"ל, וכל מבצע וכל ירי שיש מעזה, אז אני מקבל עשרות טלפונים מהלקוחות וחברים בחו"ל שאני מכיר, ואני פשוט שומע אותם, ומנסה להסביר להם, שמעו, קיבוץ ברור-חיל לא בזוית הירי של אשקלון, שומעים את הבומים, אין לנו אזעקות, אצלנו הכל רגוע ושקט, תראו את הילדים על הדשא בחוץ משחקים כדורגל. והבעת הפנים שלהם בשיחות וידיאו, ולשמוע שזה הזוי… בסוף זה מחלחל לך, ואני רואה איך הם חיים ומה הם עושים ושגרת החיים שלהם וילדים, אתה מבין שפה זה חיים הזויים.

גיא: אנחנו התרגלנו למשהו שאנחנו תופסים כנורמטיבי, שהוא לא נורמטיבי בעליל.

איגור: התרגלנו, כן. נכון.

גיא: בסוף משלוח התחמושת, כשאיגור ואני חוזרים לבסיס עם משאית ריקה, אני אומר לו תודה, לוחץ את ידו, ואנחנו מחליפים חיוך. יש בבסיס קרוב ל-100 נהגי משאית במילואים. הסיכוי שאפול על אותו נהג פעמיים, נמוך מאוד. הנופים משתנים, הנהגים איתם.

זאת המלחמה שלי בינתיים, ככה היא נראית.

איזושהי נדנדה אבסורדית כזאת, בין צחוקים של החיים, לסיפורי זוועה, לשירה בציבור, ליגון האימים מהמצב שאנחנו נמצאים בו, ותוך כדי, הצצות הקריאות לחיי העורף, שמושפעים בדרכם המוזרה, מכל הסיטואציה הזאת.

ובתוך זה, יש גם את הקשיים הפנימיים שלי. אני מרגיש שזו מלחמה שעושה אתי פסימי מאי פעם, כמו שאמרתי. מלחמה שאני מאבד בה את האמון בפלסטינים ובפתרון איתם, מלחמה שאני שונא בת הממשלה שלי, כמו שלא שנאתי מעולם. ושנאתי.

אבל, זו גם מלחמה שאני מתרפק בה על מיתוסים קלישאתיים ישראלים כאלה. אוהב את האנשים בה, מתרגש מהרדיו ומהעם, מוריד ציניות, מעלה ציונות, וברגעים רבים מרגיש שאין לי ארץ אחרת. קלישאות, אמרנו.

זו מלחמה שאני מהרהר ומתערער בה. לאן זה יתקדם, אני באמת לא יודע. אבל לפי כל השמועות והרוח נושבת וכל השיט הזה, נראה שזה די סטטוס שאני צריך להתרגל אליו.

בינתיים אני מתנחם באנשים שסביבי, ובזה שתכלס בשורה התחתונה, די נחמד לי להקליט את כל האירוע ההזייה הזה. יש עוד הרבה שיחות והגיגים, אבל קצרה היריעה.

אז עד הפרק הבא, אני הייתי גיא בן נון, וזו המלחמה הראשונה שלי. תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

コメント


bottom of page