המלחמה הראשונה שלי - פתיתי שלג

השבועות הראשונים של המלחמה מביאים איתם תחושת זעזוע עמוקה - זעזוע שהופך לצמא לנקמה. בתוך השנאה שצומחת בתוכנו, אנחנו מחפשים איזו עצה או כיוון מזקני השבט שיגידו לנו מה לעשות כשהחיים מתנגשים בנו במאה קמ״ש. ואמנם, למרות שגם זקני השבט די קלולס בנוגע למצב ואיך להגיב אליו, עושה רושם שיש משהו להתנחם בו בתוך כל הסיטואציה הזאת: הביחד. חברה. אנשים טובים, גם עם הדעות רחוקות. האם זו השנאה שמחברת אותנו?

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/12/2023.

‏[מוזיקת רקע]

‏גיא: יש לי איזה צורך כמעט אובססיבי להשיג שליטה על המצב. לפצח איך, בכאוס שנקלענו אליו, באכזריות שחווינו, יודעים מה לעשות. אני באמת לא יודע איך להגיב לאסון כזה. אסון שנופל בפתאומיות וגורם לך להבין כמה הכל ארעי ומקרי. בקיצור, אני בעיקר מבולבל.

‏אושרי: הייתי עכשיו אמורה להיות במונטנגרו, יום אחרי היום הולדת שלי, והנה אנחנו כאן, בבסיס. אז אה…

‏גיא: כל אחת והטרגדיה שלה. [צוחק]

‏אושרי: כן, האבדה ש… [צוחקת] וואי, זה נוראי לצחוק על זה, אבל כן.

‏גיא: זו אושרי. יש לנו בפלוגה שלושה אושרי, לא פחות, אבל זו אושרי הבת היחידה. היא מהצעירות בפלוגה, יש לה קצת ראסטות על הראש, והיא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת שבוע אחרי השבת השחורה. יש לה חברה שחולקת איתה תאריך יום הולדת.

‏אושרי: היא הייתה במסיבה בתור ברמנית. היא הלכה לעבוד שם. אה, כן.

‏גיא: וראית אותה באיזה סרטון?

‏אושרי: אז זהו, שביום שבת כשהכל התחיל, ממש ראיתי את כל הסרטונים, עברתי איזה 350 סרטונים, והסתכלתי והכל. למזלי, לא ראיתי אותה בין הגופות וההרוגים, אבל גם לא אישרו לנו שהיא חטופה. זאת אומרת, לא אמרו למשפחה… היא עדיין נעדרת. אבל בשיחה האחרונה שלה עם אחותה - אחותה הייתה איתה באותו יום איזה ארבע שעות על הקו - [מוזיקת מלנכולית] והמשפט האחרון, שכאילו, היא אמרה לה בשיחת טלפון זה, "שני, חטפו אותי, שני, תפסו אותי", ואז אתה שומע כזה ערבים מדברים ברקע, ופשוט ניתוק.

‏גיא: בלתי נתפס. איך הייתי מכיל שיחה כזאתי מאחי, שאני שומע אותו נחטף מהצד השני של הטלפון? לא הייתי עומד בזה. האירועים האלה גורמים לי לפקפק בכל מה שהאמנתי בו. כשאני חושב על זה לעומק, אני מבין שהבלבול שלי הוא לא באמת פוליטי. הפוליטי הוא מסווה. אם זה היה רק פוליטי, זה לא היה מערער אותי בעוצמות האלה בכלל. הסיבה שאני כל-כך מבולבל בתקופה הזאת, אני חושב, זה כי האנושיות התערערה לי. האנושיות של הפלסטינים השכנים שלי, ומכאן האנושיות שלי כשאני מוצא את עצמי חסר טיפת רחמים עליהם.

‏אני גיא בן נון, וזו "המלחמה הראשונה שלי".

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[הקלטה]

‏חייל א': "ראיתי בחדשות את המחבל הזה, שלקח את הטלפון והתקשר לאבא שלו, ראית את הקטע הזה?"

‏חייל ב': "מה?"

‏חייל א': "תקשיב, אני נהייתי מפגר מזה."

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏גיא: זו שיחה אקראית בחמ"ל שלנו. כמה חבר'ה מול הטלוויזיה, שדולקת על mute. הסמב"צית באיזשהו שלב לא עומדת בזה. חברה שלה נרצחה והיא פורצת בבכי. [חריקת דלת] כחלון המקסים מציע לה חיבוק.

‏[הקלטה]

‏חייל א': "…היה מלא, פשוט כל הגופות שמה על ה…"

‏הסמב"צית: "אי-אפשר. חייבים לשחוט אותם, חייבים ל…"

‏חייל ב': "מה לשחוט אותם?"

‏הסמב"צית: "להוריד אותם."

‏כחלון: "אל תבכי."

‏חייל ב': "צריך להוריד איזה אטום שמה, אחד. שנתיים להגיד "סליחה סליחה" לכל העולם, אבל באטום אחד למחוק את כל עזה. למחוק אותם."

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏גיא: השנאה הזאת מדבקת. אני יושב שם בשיחות האלה ומזדהה, בעיקר בימים הראשונים של המלחמה, אבל לא רק. מה שהם עשו לנו זה פוגרום, זה מיד מעלה אסוציאציות של שואה. בגלל זה אני כמעט נבהל שאני לא שופט את עצמי כשהתגובה שלי היא לרצות להרוג שם את כולם. יצא לי לדבר על זה עם אור, שהוא עוד אחד מוותיקי הפלוגה. אור הוא חלק מהמפקדה שלנו. משמע, הוא מעביר בערך 18 שעות ביממה בחמ"ל של הפלוגה, וגוזר עלינו מי יוצא עם איזו משאית. הוא משרה רוגע, שרק אדם עם קול כזה עמוק יכול להשרות.

‏[פונה לאור] עושה לך תחושות נקם כאלה? מעלה לך תחושות נקם של "בוא נזיין להם את הא-אמא, כוס אמא של כולם?"

‏אור: תראה, בגדול כן, אתה יודע, אני מעריך שאני כמו רבים. אבל אה… [פאוזה] אני משתדל בכלל לא להתעסק עם זה, אתה יודע, כל הפוליטיקה ומה צריך לעשות להם ואיך לעשות להם, כאילו…

‏גיא: בקטע של "קטונתי", או בקטע של "זה, זה לא תפקידי"…

‏אור: לא.

‏גיא: או בקטע של "זה, אני זה, לא מבין?"

‏אור: לא. פשוט לא, לא לעשות, כאילו, לא לצלול סתם.

‏גיא: כי אין, כי אין לזה תשובות, לשאלות האלה?

‏אור: גם אין תשובות, וגם, אתה יודע, אתה יכול כל דבר להתעמק ולהיכנס למקומות שלא בטוח שתרצה להיות בהם. יש מספיק אנשים שמתעסקים בזה, לא צריך גם.

‏גיא: הם פשוט לא כל-כך מביאים אותנו לשום מקום [מצחקק], בגלל זה אני מוצא את עצמי כזה…

‏אור: נכון. אבל אתה יודע, מה אני? כאילו, זה לא שיש לי איזושהי השפעה שעכשיו אם אני… אז אני לא מתעסק עם זה.

‏גיא: אז אתה נדבק להתעסקות ב…

‏אור: כן, בשוטף.

‏גיא: עכשיו, במה שאנחנו נמצאים בו.

‏אור: כן. בשוטף, במה שיש. ב… אתה יודע, במשימות.

‏גיא: כן. מה שיש לך שליטה בו.

‏אור: בהווה. בדיוק.

‏גיא: אני סוחב את השיחה הזאת איתי הביתה ומגיע למיקי, חבר שלי, כשהמדים עוד עליי. אני צריך לפרוק את זה. ומה שמפתיע אותי זה שהזעזוע שאני צריך לפרוק, הוא בכלל לא מקולות "הפתרון הסופי" ששמעתי. זה לא העניין של להוריד אטום על עזה או לעשות טרנספר המוני. לא ישירות, בכל אופן.

‏[פונה למיקי] אני מבין את ההתגלגלות הזאת. [ציוץ ציפורים] איך אתה מגיע לרצות פתרון סופי, אני מבין.

‏מיקי: כן.

‏גיא: זה… וזה תופס אותי, זה [שתיקה] מבעית אותי אפילו, אפשר לומר.

‏מיקי: שמע, מה שמבעית אותי, אם אני אהיה הכי כנה, זה לא המוסר שבדבר, זה החוסר אפשריות שבדבר.

‏גיא: [מהמהם] כן.

‏מיקי: כאילו, אני לא מת… כאילו, נגיד כשקראתי את העדות של ה… אתה יודע, אז, אז זה נכנס לי למשוואה מאוד פשוטה, כמו של הנאצים, כאילו, של… זה הרגעים שאין מה לעשות וחייבים לחסל, כאילו. אז אני בטוח שהמוסר זה לא העניין שלי, אני חושב שיותר כאילו, אני מפחד מלהחליט החלטות מתוך שנאה, כי הפתרונות שהוא מציע לא אפשריים.

‏גיא: כן.

‏מיקי: פה הדפק, כאילו.

‏גיא: כן.

‏[נגינת גיטרה]

‏מיקי: פה הדפק האמיתי.

‏גיא: מיקי מדליק עוד סיגריה - הוא מעשן שלוש-ארבע כאלה בשעה - ועובר נושא, או שלא באמת עובר. הוא נזכר בסבא שלו. החדר אפוף עשן.

‏מיקי: אחד הדברים שהיו ממש מרגשים אצל סבא, שזה מה שאני חושב עליו, שהייתה לו נורא את החוויה הזאת של אה… "עברתי את ה-הכי גרוע והתשובה היא רק לשמוח, כי אני לא יודע מתי זה נגמר". תמיד היה שמח, כאילו. תמיד אם הייתי מדבר על דברים או מתלונן, אז לא הייתה לו תשובה באמת חכמה לומר. הוא היה צוחק עליי והיה עושה כזה, "אוי, מאמל'ה, [גיא צוחק] בוא תשב, תשמע, תאכל שניצל, בוא נשב, נקשיב ל-Mezzo". אתה יודע, פותח מזו…

‏גיא: לא מזו - מֶצוֹ - וזה ערוץ מוזיקה קלאסית.

‏מיקי: כן. זה עיצב אותי בצורה חיובית, כאילו. אבל מה אני כן זוכר? ביום הזיכרון סבא הולך לישון. מכבה את האור. הוא לא עומד בצפירה, כלום. זה יום ההכחשה של סבא, כאילו. זה יום כזה, שהוא… לא היה לו בעיה לדבר על מה שהוא עבר אבל… באופן כללי. אבל באותו יום הוא היה יושב, הוא היה הולך למיטה שלו וממתין שזה ייגמר. פשוט ממתין. ועניין אותי אם השבת השחורה הייתה מסוג התגובות האלה, כי סבא ממש אהב חדשות. מעניין אם זה היה מסוג הרגעים האלה, שהוא היה צופה במה שקורה, והוא היה פשוט הולך לחדר, שוכב וממתין שייגמר.

‏גיא: זה שמיקי נזכר בסבא שלו, זה לא סתם. אני מרגיש שכולנו מתמודדים עם אובדן תמימות גדול מאז תחילת המלחמה, ומחפשים הדרכה מזקני השבט, שיגידו לנו מה לעשות ואיך להתנהג. הקושי הגדול בחיפוש הזה, זה שאני מחפש בו תשובות, [מוזיקה מסתיימת] אבל מקבל אמירות של "אל תחשוב" או "בוא נפיל אטום". אני לא רוצה להפיל אטום ואני לא מסוגל שלא לחשוב. כשזה מה שמציעים לי, אני רוצה להגיב כמו סבא של מיקי - להיכנס לחדר ולחכות שייגמר. מזל שהמילואים מונעים את זה ממני. [נחירות] כל המחשבות האלה עולות לי כשאני שוכב על מיטת שדה [קול נחירות מתגבר] מוקף נוחרים. הבסיס, למרות הנחירות, המיטת שדה, העישון הפסיבי וחוסר המעש, ממחיש לי את החשיבות של ה-ביחד. כמה זה נותן לי, כמה זה מעלה חיוך, כמה זה מעורר אופטימיות. זה מפתיע אותי. זאת אומרת, ידעתי שביחד עושה טוב, אבל גם חשבתי, שהמציאות המזוויעה שהופכת את החברה לאלימה תעשה לי אנטי. זה לא קורה. [קולות אנשים וגיטרה] להפך, כולם מבינים לליבם של כולם. מבינים ומזמרים, כשמעלינו חגים מטוסי קרב.

‏[הקלטה]

‏חייל 1: "איך זה נקרא השיר?"

‏חייל 2: "קרן שמש."

‏חייל 1: "אני הלכתי לשלום חנוך, אתה מבין? [צחוק ברקע] אשכנזי מניאק."

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏גיא: לוקח קצת זמן למצוא שיר שכולם סגורים עליו, אבל בסדר.

‏[הקלטה - שרים את "בדרך אל הים" של משינה]

‏"בכל אחד יש איזה מן סימפטום,

‏שלא בולט באופן ממשי…"

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏גיא: בזמן שאנחנו מזייפים בפלוגה, אני מרגיש איך בתוך השנאה שנוזלת מאיתנו, כולנו בתכלס מחפשים תחושת "ביחד" חמימה. ה-ביחד הזה מוצא את דרכו לעורף, גם אם בצורה קצת אחרת.

‏מיקי: לא יודע, זה תופס אותי בצורות מוזרות קצת. לפני כמה ימים, אז יש את הבית קפה שאני יושב שם כל הזמן. אני כל הזמן מופיע שם. אם אני אהיה כנה, אני מופיע שם, כי יש שם בנות ממש יפות. [צוחק]

‏גיא: אבל במקום צייד אחר בנות, מיקי זיהה שם מישהו שהוא מכיר מהאוניברסיטה.

‏מיקי: והוא, הוא ממש שמח לראות אותי, ואז אמרתי "טוב, אתה רוצה שאני אשב איתך לסיגריה רגע?" -"כן". עכשיו, ישבתי איתו, [לוקח נשימה עמוקה] ואז, אני חושב שבגלל שהייתי כל-כך כנה איתו, דיברתי איתו על הפרידה והוא זה, אז זה שוב נשאב לשיחות מאוד כנות כאלה, ואמרתי לו, "מה זה, אתה קורא פה ספר, כאילו", הוא אומר לי, "וואלה, האמת אני, אני פשוט יושב פה כי אין לי חברים יותר. למה אתה פה?" אז אמרתי לו, "גם לי אין כל-כך חברים יותר" [מגחך]. [מוזיקת רקע] אממ, ושנינו, כאילו, היה הזדהות ענקית, כי כנראה, ששנינו באותו סיטואציה, באותה סירה, של רוב החברים עזבו למילואים, ופתאום [צוחק], פתאום אנחנו לבד, אתה יודע.

‏גיא: כן.

‏מיקי: אז אנחנו, כזה, "Let's be friends", כאילו.

‏גיא: כן.

‏מיקי: החלפנו מספרי טלפון, והוא… אבל הצימאון, שהיה לו בעיניים לחברות…

‏גיא: כן.

‏מיקי: זה מדהים.

‏[מוזיקה מתחלפת]

‏גיא: אולי זאת שותפות הגורל, שמגיעה עם התקופה. מנחמת ומרגשת, ובאה יחד עם הטלטלה שעברנו. בתוך התנפצות תחושת הביטחון והעימות עם האכזריות המטורפת של חמאס, מה שהכי עוזר זה פשוט להיות ביחד.

‏בבוקר, כשעוד התאוששתי מהנחירות הנפלאות של הלילה, דיברתי על זה עם הסמ"פ של הפלוגה, עדי.

‏עדי: אני מרגישה שכולם פה אנשים מאוד טובים, שיש פה אווירה שהלב הוא מה שמשנה, ולא מין, מגדר, או כל דבר כזה או אחר. וכולם פה לרלרנים, נו. בוא, זה הכי…

‏גיא: [בחיוך] רכלניות.

‏עדי: ב-דיוק, קַסְקֶסָנִיוֹת כאלה. אממ…

‏גיא: עדי בת 30, אחות ברמות, ותכלס די "טוחנת" במונחים של הפלוגה שלנו. יוצאת הביתה פעם בשבוע וחצי, שבועיים.

‏[דיבורים, נגינה ושירה]

‏עדי: יש אה… אני באמת חושבת, שמה שמאוד מניע פה את הפלוגה זה הצחוקים…

‏גיא: כן.

‏עדי: והאווירה השמחה. ואני באמת חושבת שתקופה כזאת קשוחה, להעביר אותה בצורה הזאת, זו הדרך הטובה ביותר. כאילו, זה רגע קצת לשכוח, קצת כזה [מצקצקת] להתעסק ב-כאן ועכשיו. וגם היו לנו רגעים של בכי קצת. אממ, אנשים לפעמים מספרים פתאום, אתה שומע על חיים של אנשים שלא דומים לשלך באיזשהי דרך, ואתה נחשף ל… לאבהות פתאום, נניח, ופתאום לשמוע גם את הצד השני זה כאילו, זה מקסים…

‏גיא: כן.

‏עדי: זה פתאום מחבר, רגע, לקונטרה מהצד השני, ויש בזה הרבה קסם.

‏גיא: כן.

‏עדי: אני מאוד אוהבת.

‏גיא: השיחה מתגלגלת הלאה, אבל אני קצת נתקע על הדברים של עדי. היא צודקת. איזה מזל יש לי שאני מוקף בכל-כך הרבה אנשים ששונים ממני. אני מודה, שלפגוש כזאת כמות של דעות מגוונות, זה מבלבל אותי. ובזמן שאני עסוק בלהתבלבל, מצטרף אל השיחה אור.

‏אור: [ממלמל] שלישי, רביעי… אה, הבנתי.

‏גיא: אתה, גם בחיים האזרחיים מספיק לך ארבע שעות שינה?

‏אור: בחיים האזרחיים?

‏עדי: הוא ישן הרבה יותר.

‏אור: אני ישן הרבה יותר.

‏עדי: I know him.

‏גיא: אז למה פה…

‏אור: בגלל שאני…

‏עדי: הוא דרוך.

‏אור: דרוך.

‏גיא: באמת? אתה מרגיש דרוך?

‏אור: אני לא מרגיש, אני דרוך. [צוחקים]

‏עדי: יפה!

‏אור: לא צריך להרגיש את זה. אני… שינה לא עמוקה.

‏גיא: בטח אפשר לדעת את האיכות שלה.

‏עדי: אתה יודע, גם אני דרוכה, אני נראית כאילו דרכו עליי…

‏אור: זהו. באמת, צודקת. כל הזמן מחכה לצלצול. גם ככה היה… נגיד, הילדים… הגדולה, היא גם, כאילו, ערה כל הלילה. אז פתאום אה… שולחת הודעה, וזה ישר, אתה יודע…

‏גיא: מה, היא לחוצה?

‏אור: לא. האמת שקצת, אני יודע? קצת בומים בלילה וזה. ועכשיו היא מתחילה לחשוב על איזה… איזה קעקוע יכול להיות לה נחמד.

‏עדי: אוווו!

‏אור: ואת יודעת, את יודעת איזה, איזה סוג של קעקוע?

‏[מוזיקת רקע]

‏עדי: נו?

‏אור: של פתיתי שלג. עכשיו, את יודעת למה?

‏עדי: למה?

‏אור: היא שלחה לי את המשמעות. נשמע ככה: "לקעקועי פתיתי שלג יש משמעות עמוקה יותר מאשר רוב האנשים מודעים. פתיתי שלג הם בודדים, אין שתיים שדומים אחד לשני, והיופי העדין שלהם, באמת יכול להיראות רק אם אתה מסתכל עליהם מקרוב מאוד, מה שנותן להם סמליות מיוחדת מאוד. קעקועי פתיתי שלג משמעותם גם טוהר ותמימות".

‏עדי: יפה.

‏[דלת נפתחת]

‏אור: [בשמחה] בוקר טוב! עכשיו הוא בא.

‏גיא: נכנס מישהו מלילה בבית. עוד שיחה על כלום מתפתחת.

‏עדי: רואים שגדלה לך הבטן מאז שהתחלת… [מילה לא ברורה]

‏מילואימניק: עליתי… בדקתי את זה, עליתי קילו וחצי.

‏אור: החולצה כבר לא…

‏מילואימניק: באמת?

‏עדי: אני ירדתי שתיים…

‏אור: החולצה כבר לא נסגרת.

‏מילואימניק: די, איך זה יכול להיות?

‏עדי: נשבעת לך.

‏מילואימניק: איך את עושה את זה? ספרי לנו.

‏אור: החולצה כבר לא נסגרת. [צחוק ברקע]

‏מילואימניק: את לא אוכלת? את לא אוכלת?

‏עדי: לא, אני לא אוכלת…

‏[מוזיקת רקע]

‏גיא: איזה כיף זה השיחות הסתמיות האלה. איך השמַנוּ, כמה שוקולד טחנו, איזה קעקוע בת ה-14 רוצה לעשות. פתירת תשחצים - "להקה ישראלית, חמש אותיות מתחיל ב-ט'". "סוג של ציפור, מתחיל ב-י'ר'". "תגיד, אוסמו, למה אני פותר'ך את כל התשחצים? אם הייתי רוצה לפתור תשחץ [מגחך], הייתי מוריד את האפליקציה בעצמי". כולם צוחקים.

‏אני לא יכול שלא לתהות אם האחדות הזאת תלויה בשנאה. נשענת עליה באיזשהו מקום. בינתיים, אני בוחר להסתפק באחדות. מה זה להסתפק? יותר מלהסתפק. ליהנות, לצחוק, להיות בזה. קַרְפֶּה־דִיֶים, כמו שאור אומר. על עזה יש לנו עוד מלחמה שלמה לדבר. בואו נשכח מזה רגע. לפחות עד הפרק הבא.

‏אני הייתי גיא בן נון, וזו "המלחמה הראשונה שלי".

‏תודה רבה ל"מתחת לרדאר". אתם מוזמנים לעקוב אחריהם באינסטגרם, בטיקטוק ובכל פלטפורמה אחרת. אתם מוזמנים גם ללחוץ follow על הפודקאסט הזה, לדרג אותו, והכי חשוב, להמליץ עליו לחברים ולחברות.

‏תודה גם למיקי גאפל על העריכה, ולאורי קאופמן על המוזיקה המקורית.

‏תודה רבה שהאזנתם.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה