המלחמה הראשונה שלי - יחד? ננצח?

אי אפשר לפספס את שלטי ה״יחד ננצח״. הם מציצים אלינו מכל פינה, בין אם משלטי חוצות או פרסומות בטלוויזיה. מצד אחד, אני מאמין להם. אני מרגיש את ה״יחד״ סביבי בפלוגה ובתחנות הרענון לחיילים בצד הדרך. זה כן. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות אם יש לזה תוקף. הפסקת האש מעלה את הספקות האלה. האם ברגע שהמלחמה תירגע - המלחמה המאחדת - היחד יתפורר? האם אנחנו יכולים להיות מאוחדים גם בלי צלה של טראומה לאומית?

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/12/2023.

‏מיקי: בגדול, אני שונא חרדים. אתה יודע, אני מהַ… כאילו מהאנשים האלה שכשבאים אליי ומבקשים שאני אניח תפילין, במקרה הטוב אני אומר להם שאני לא מאמין באלוהים במקרה הרע אני אומר להם, "אולי אני ינחית עליכם את האבולוציה כאילו, מה אתם אומרים?".

‏[מיקי ממשיך ברקע]

‏גיא: זה מיקי, חבר שלי, בעוד ערב אפוף עשן בחדר שלו.

‏מיקי: …ואני הולך לרכבת, לחזור הביתה, זה רכבת אחת… הייתה רכבת אחת, במוצ"ש יש ממש קצת רכבות…

‏גיא: כן.

‏מיקי: בירושלים, בתחנת רכבת, לרדת אה…

‏גיא: כן.

‏מיקי: …שנה אתה יודע, צריך לקחת ת'מעלית, כאילו.

‏גיא: כן.

‏מיקי: …אין ברירה. הדלתות התחילו להיסגר וראיתי חרדי רץ, אתה יודע… ראאאץ, רץ, אתה יודע, ופתאום אין אנטישמיות. אני רואה אותו ואני משאיר את הדלת פתוחה ואני עומד חצי במעלית חצי בחוץ, עושה לו, "בוא בוא בוא בוא בוא", והוא נכנס והוא מתחיל לעשות לי, "צדיק אתה, אתה צדיק, איזה יופי, תודה לך", וזה, מתחיל להגיד לי ככה. אתה יודע כל הדיבור הזה, "בעזרת השם יהיה בסדר. אל תדאג יהיה בסדר, בעזרת השם", אתה יודע, הוא מתחיל לדבר ככה, והתרגשתי. אהבתי אותו ממש.

‏גיא: כן.

‏מיקי: אתה מבין? אני נוראי כאילו, [גיא פורץ בצחוק, מיקי מצחקק] אני נוראי.

‏גיא: למה?

‏מיקי: כי אני נוראי, כי, כי…

‏גיא: כי זה ליכד אותך? זה עבד עליך, הטריק הזול הזה, כאילו?

‏מיקי: כי… ממש! המלחמה גרמה לי לראות את החרדי כאילו אח שלי, ואתה יודע, כאילו חבר טוב.

‏גיא: כן.

‏מיקי: "בטח, תיכנס למעלית", עוד שנייה כאילו הייתי יושב איתו.

‏גיא: כן.

‏מיקי: הבא שיציע לי תפילים [כך במקור] אני גם יעשה איתו…

‏גיא: כן.

‏מיקי: …רק שירגיש טוב עם עצמו, אתה מבין? אבל זה Double-edged sword, אתה מבין?

‏גיא: כן.

‏מיקי: אתה מפחד ונועל את הבית מול הערבים, זה, זה הליכוד הטראומטי. הוא ליכוד ענק.

‏[מוזיקת רקע]

‏גיא: בדרך לבסיס אני עובר על פני מלא שלטי "יחד ננצח". הבנקים טוענים בשלטים שהם איתנו במלחמה. אני כמעט מאמין להם. בצידי הדרכים יש מלא עמדות רענון כאלה לחיילים, עם אוכל ושתייה וסיגריות ומה לא? הלב נפתח. אבל עם הזמן אני תוהה אם יש לזה תאריך תפוגה. מצד אחד, זה מאוד כנה. אנחנו דואגים ואוהבים אחד את השני. באמת אחווה מרגשת.

‏[הקלטה]

‏קבוצת נשים: [מחיאות כפיים קצובות] "אושרית! אושרית! אושרית! אושרית! אושרית! אושרית!"

‏דובר: "אה… אושרית בחורה מדהימה כשהיא… ישנה [אנשים צוחקים] ואז היא מתעוררת למשימה עם אה, כל הקסם שלה." [אנשים צוחקים]

‏גיא: מצד שני, כשהשיחות קצת גולשות ליום שלפני המלחמה וליום שאחריה, השיח הופך קשה. הפערים מתגלים.

‏[מוזיקת רקע]

‏הפסקת האש הגיעה. חברה שלי ואני חוזרים לחלום על מעבר ללונדון. אלה ימים של הפוגה שמביאים איתם מחשבות ותהיות רבות על היום שאחרי.

‏אני גיא בן-נון, וזו "המלחמה הראשונה שלי".

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏הפסקת האש בהחלט נוכחת. אני לא מדבר על החדשות והפיד, שם הכל מלא בהחזרת החטופים, אלא בבית. יש אווירה של חזרה זהירה לשגרה. אנשים חזרו לצפות בשקיעה במקום ביירוטים. אני מנצל את ההפוגה כדי להיפגש עם יֵדיד [במלעיל] - כן, זה השם שלו - חבר שעושה מילואים ב-669. כאחד שמבקר בעזה במהלך המלחמה נראה שיש לו הרבה מה לומר על העיר.

‏ידיד: "…ואתה אומר, 'בוא'נה איזה עיר - על הים, עם דיונות, צפופה - לטובה אני אומר את זה - ברמה העירונית. בנייה קו אפס, חלונות לרחוב. כל מה שמתכנן עירוני יכול לחלום עליו'…"

‏[ידיד ממשיך ברקע]

‏גיא: לידיד יש פֵטיש רציני לתכנון עירוני. הוא מחלץ פצועים קשה מהרצועה. אני לא שואל אותו על זה. חוסך את זה מאיתנו. במקום, הוא מספר לי שכששאלו אותם בבסיס מה חסר להם, הוא אמר "קפסולות למכונה". בין קפסולה לחילוץ, הוא אומר, הם מדברים בצוות שלו על המצב, על פוליטיקה ו… עלינו, כחברה.

‏ידיד: לא יודע מה… אני לא יודע מה יהיה, אני אגיד לך מה אני מקווה, אה… לא שהאחדות תשרוד, אלא… ההכלה תשרוד. כלומר, בן-אדם שהולך ברחוב מולך ואתה מניח שאולי הוא איבד את ההורים שלו, או מישהו שהוא מכיר, או חבר שלו בלחימה או בן-דוד שלו. כלומר, כשיש טראומה לאומית אז ה… יש איזה הבנה שיורדת, לדעתי, שיכול להיות ש… שהחבר שלי, או הזר שמולי, עבר דבר או שניים, אני לא מסוגל ל… לזה, אני לא יכול להגיד מה הייתי עושה במקום, אני לא יכול, והוא… הוא מעַנֵו, הוא מאלץ אותך להבין שגם העמדה שלך היא לא, לא בטוח שהיא נכונה.

‏גיא: אני מאוד מזדהה עם ידיד בהקשר הזה, אבל מרגיש לי - גם על עצמי וגם על אנשים מסביבי - שככל שהמרחק מהשבת השחורה גדל, ככה אנשים חוזרים לאט-לאט לעמדות המקוריות שלהם.

‏ידיד: אני מסכים איתך ואני, אני נמצא במילואים שהייתי אומר זה… הריכוז הכי גדול של אנשים שמוכנים ו… לתת מהזמן שלהם ומהכסף שלהם בשביל אה… בשביל החברה, הייתי אומר. וגם שם אין הסכמות וגם שם רבים על אותם נושאים שרבנו עליהם בשישה באוקטובר, ואני לא יודע איך זה ישתנה.

‏נדב: אני מאמין שכל דבר אפשרי. או, ההיסטוריה לימדה אותי שכל דבר אפשרי.

‏גיא: זה נדב [במלעיל]. גם הוא במילואים, אבל כאלה פחות סקסיים - בתותחנים. מי אני שאדבר על מילואים לא סקסיים, מלווה משאיות תחמושת. נדב הוא חבר שלי ושל ידיד ושל מיקי. אותה ה"חבוּ". בתחילת המלחמה עוד היה לו פטור ממילואים, אבל הוא ביטל אותו. אני שואל אותו מה התקופה הזאת עושה לו. לא אם הוא התפכח, המילה הזאת עושה לנו פריחה, אבל באופן כללי, אם הוא עדיין מאמין שיש עתיד למקום הזה.

‏נדב: אני חושב שגם פה ב… מהירדן לים, יכול להיות אה… מדינה כזאת. לאו דווקא צריך לקרוא לה "ישראל", לאו דווקא היא צריכה דגל ישראלי או המנון ישראלי, אבל אני חושב שיהודי הוא יוכל ללכת לבית כנסת שלו בשקט ומוחמד למסגד וכריסטופר לכנסייה. כי זה לא, לא לך ולא לי אכפת איזה המנון שרים ואיזה דגל מרימים, ומי, מי ראש הממשלה, הכל. אפשר לחיות את החיים שלנו בשקט.

‏[מוזיקת רקע]

‏גיא: והאירועים האלה לא גורמים לך לפקפק בזה שבאמת אפשר בין הירדן לים לקיים את זה?

‏נדב: ההפך, הם דווקא מחזקים את זה. הבלבול הוא שאחרי, אחרי שטיפה ירד האנדרנלין [כך במקור] מהדבר הזה, המחשבות, ובעיקר בגלל הפסקת האש הזאת, שפתאום יש המון-המון זמן לחשוב, ההבנה שלי זה בעצם שאני נלחם, נלחם, נלחם, בסוף אני אחזור לחיים שלי אחרי המלחמה הזו, אני אחזור לאקדמיה ואני… מתעסק במוזיקה כזו או אחרת ואהיה סטודנט, ויעבוד והכל, ומסודר, ויהיה מי שינהל את מה שאני עשיתי או שתרמתי לו לפחות, בתרומה קטנה. ואותם אנשים שאני לא הייתי מוכן לשרת בשבילם, אז אני לא ר… אז הבלבול שאתה מדבר עליו הוא בלבול של היום שאחרי. בגלל שאני נמצא, בשונה מחברים ב-669, אבל נמצא, נגיד, בחתך אוכלוסייה גדול שהוא כנראה מצביע בפוליטיקה הפוך ממני. והדיבורים על נקמה זה יותר כבר פחד, ויותר הבנה של 'זה העם שלי, זה המדינה שאני חי בה כרגע וזה האנשים שנמצאים בה'. אז אולי זה מה שבלבל. גם אולי המילה "בלבול" היא לא כל-כך נכונה, זה בעיקר חיזק את הדעות הפוליטיות שלי. אני כאילו הרבה-הרבה יותר מאמין במה שהאמנתי בו לפני.

‏גיא: אני יוצא מהשיחה עם נדב קצת עצבני. אני מבין את הרגשות שעולים בו בסביבה עצמה לנקמה, אבל קשה לי להבין איך אפשר לשמור על אופטימיות סביב דו-קיום, גם בהתחשב בדעות שהוא שומע סביבו וגם בהתחשב בזה שקרה מה שקרה בעוטף. אני בעיקר רוצה לשאול את נדב, איך - 'איך אתה ממשיך להאמין בזה שנחיה פה יחד על פיסת האדמה הזאת?'.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏בעוד צהריים בבסיס, כשסביבי נזרקות קוביות שש-בש [קוביות נופלות] ונדלקות סיגריות [הצתת מצית] אחת אחרי השנייה, אני נכנס לשיחה בפלוגה עם סופיה. היא הייתה בקבע כמה שנים, עשתה דברים מגניבים שאסור לה לדבר עליהם, כיאה לדברים מגניבים שעושים בצבא, והיום היא מתכנתת בסטארט-אפ. אני משתף אותה בתקווה לחיות פה בשלום כולנו. אחד יילך בשקט לבית כנסת, אחר למסגד, שלישי לכנסייה.

‏סופיה: ב"שומר חומות" הרי זה הייתה פעם ראשונה שראינו בסדר גודל כזה בתוך המדינה שלנו…

‏גיא: היא גרה בבת ים, על גבול יפו.

‏סופיה: …ביהודה ושומרון, אלא ממש בתוך הערים שלנו, בתוך השכנים שלנו. חלק חשבנו לחברים שלנו אפילו, שאוכלוסייה שקמה נגדך.

‏גיא: כן.

‏סופיה: לפרוגרומים, לאלימות פיזית, ממש. לניסיונות רצח, ל…

‏גיא: כן. שמאז "שומר חומות" את ממש מרגישה שכאילו… שזה יכול לקרות סביבך כל רגע? זה ה… זה התודעה…

‏סופיה: כן. בעיקר שאני גרה בעיר עם אוכלוסייה מעורבת.

‏גיא: זה אמור לעשות לי חשק לחזור לפה מלונדון? זה דיכאון למות. לא רוצה יותר פיגועי דקירה, ובירורי וואטסאפ של "כולם בסדר" אחרי עוד פיגוע. לא עוד פוגרומים, פשוט חיים מערביים מתוקנים. בינתיים בפיד קופצת עוד הפגנת ענק פרו-פלסטינית. כשאנשים נשאלים ברחוב האם זה נכון להגדיר את חמאס ארגון טרור, הם עונים:

‏[הקלטה]

Protester: “Umm… Well, it’s controversial, but I think Hamas are freedom fighters.”

Interviewer: “On the 7th of October, when Hamas invaded Israel, what was your initial reaction to that?”

Protester: “Honestly, this was resistance against occupation, against the Palestinians. Honestly, to me it was them fighting back and showing resistance. The continued existence of Israel is a war crime.”

Protesters: [chanting] “Peace for Palestine!”

Announcer: “Peace for Palestine!”

Protesters: [chanting] “Peace for Palestine! Peace for Palestine!”

Announcer: “Peace for Palestine!”

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏[מוזיקת רקע]

‏גיא: אולי הדור שלנו בעצם חווה את התחושה היהודית העתיקה הזאת, שכל הזמן צריך שתהיה לך במגירה איזשהי תוכנית בריחה כמו שהייתה לכל אבותינו. זה קצת מצחיק אותי באיזשהו מקום, זה שאני מרגיש הכי יהודי כשאני חושב על מנוסה.

‏מיקי: אתה זוכר ביום ראשון בערב, אחרי השבת, נכון היה חשש ענקי שמחבלים יגיעו לתל אביב? אני לא, לא הייתי היחיד, כאילו.

‏גיא: כן, כן.

‏מיקי: היה אווירה כזאת, כאילו.

‏גיא: כן.

‏מיקי: של האם הב… לנעול את הבית?

‏גיא: כן כן. אנחנו ממש נעלנו את הבית.

‏מיקי: וואי, מעניין אותי אם בסוף הכל מתחיל ונגמר בזה. זאת אומרת לא נראה לי שמישהו בפרברים, כשהיה nine eleven, והלך הביתה ואמר לעצמו "אוּ-וא"…

‏גיא: כן.

‏מיקי: "הולכים להנחית עליי מטוס". אתה מבין?

‏גיא: כן.

‏מיקי: זה לא היה הפסיכולוגיה שלו בכלל.

‏גיא: נכון.

‏מיקי: אז כשהם באים והם, והם אומרים: "בוא נעצור את המלחמה"… אתה יודע, אין להם מושג את החוויה הזאת ש… שאתה אזרח קטן, ג'ובניק, כלום לא רלוונטי באמת. אתה לא פוליטי, לא כלום, ופתאום אתה יודע, אתה רואה זוועות כאלה גדולות ואתה אומר: "אוקיי, זה 40 דקות מפה".

‏גיא: כן.

‏מיקי: "זה 40 דקות מפה, אני נועל את הדלת", כאילו.

‏גיא: כן.

‏מיקי: איי… זה, זה פסיכי. זה… זה כל כך עצוב שזה מה ש… מלכד אותנו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏גיא: זה מפחיד אותי. מפחיד אותי לחיות בסביבה אנטישמית, ואני מאוד לא רוצה להיות על תקן שגריר ישראל בקמפוס. תכל'ס, אני לא בטוח שמותר לי בכלל באקלים הזה. אם יש מקום לקול כזה. מצד שני, ברור לי שזה עדיף על פני לחיות במדינה שהביטחון בה הוא לא יותר מאשליה, ופתרון לזה אין באופק.

‏סופיה: תראה, אני גדלתי בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה. ש… אני חושבת שגם כל הדור שלי אה, שגדל איתי ביחד בירושלים באותו זמן, אנחנו הבנו כבר אז את מה שחלק גדול מהמדינה הבינו רק ב"שומר חומות". ואני יודעת שזה נשמע הדבר הכי גזעני בעולם, כן? אבל כשאני מסתכלת על מישהו עם חזות ערבית, אני לא יכולה לדעת, האם יש על הבן-אדם הזה מטען חבלה, האם יש לו סכין, האם… מה? פשוט כי זה היה היום-יום שלנו במשך כל-כך הרבה זמן.

‏גיא: כן.

‏סופיה: ו… זה מזעזע אותי להגיד את זה כי יש לי חברים ערבים, אבל הם נהיו חברים רק אחרי שהוכח…

‏גיא: כן.

‏סופיה: …שהם בסדר.

‏גיא: זה, הטראומה עושה את זה. זה…

‏סופיה: נכון.

‏גיא: טראומה מגזענת.

‏סופיה: כי זה אבסורד לעמוד בתחנת אוטובוס, בגיל 12-13, לחכות לאוטובוס בדרך הביתה מבית הספר ואז לראות אה… מג"בניקים קופצים על מישהו בחורף, מורידים ממנו את המעיל ואתה רואה עליו חגורת נפץ.

‏גיא: אשכרה, יש לך זיכרון כזה.

‏סופיה: כן. ואני לא היחידה. כל מי שגדל איתי - אני למדתי בגימנסיה, זה אזור מאוד מרכזי, זה ליד בית ראש הממשלה, ליד בית הכנסת הגדול בירושלים - זה הייתה המציאות שלנו. זה להסתכל על בן-אדם ו… ולנסות להבין האם הוא מזרחי או ערבי, ולנסות לשאול "מה השעה?" רק בשביל לשמוע מבטא או משהו כזה, כי אחרת הלב על מאתיים.

‏גיא: כן.

‏סופיה: זה לא [מגחכת] זה לא כיף לחיות בזה, אני מני… בטוחה במיליון אחוז שגם לצד השני זה לא כיף שחושדים בהם על, על כלום, למי שבאמת לא מגיע לו. אבל…

‏גיא: כן.

‏סופיה: זה, צדקת, זה כאילו, כמו שאמרת זה מטראומה. זה טראומה קולקטיבית שכל המדינה הזאת חיה בתוכה.

‏גיא: כן.

‏סופיה: חלק יותר, חלק פחות.

‏גיא: באחת השיחות שלי בפלוגה, שיתפתי שחברה שלי ואני עוברים לאנגליה, במסגרת לימודים. [מוזיקת רקע] "תחזרו אחרי זה?" -"אני חושב שכן", עניתי, "אבל מקווה שלא. מקווה שלא ארגיש צורך, מקווה שארגיש ממוקם ומקורקע". -"אבל בסוף אתה עושה פה מילואים", הקשו עליי. "איך זה ירגיש לך אם חס וחלילה קורה משהו? אתה לא תתייצב? תגיד על הזין שלי?" זה קשה. אני… לא יודע איך אגיב. אני כן יכול להגיד שאני מאוד רוצה להגיע למצב שאני לא מרגיש צורך להגיב בו, שאני כזה I'm over you, כמו עם אקסית. "ישראל האקסית", אני אומר בחיוך. הם צוחקים, קצת בעצב. מבינים אותי, אני חושב.

‏סופיה: זו גזירה בעיניי, אוקיי? כל עוד אנחנו נישאר פה אה… וכל עוד אה… מי שיש סביבנו יישארו פה, זה לא הולך להשתנות. זה יהיה עוד סבב ועוד סבב, אבל מעבר לזה יש לך גם את מה שקורה בין הסבבים. והמציאות פה היא מורכבת מהרבה מובנים. המדינה הזאת, אה… עם כל האהבה שלי אליה, ונתתי 10 שנים בשביל המדינה הזאת, אבל אה… זה מתחיל להרגיש כאילו המדינה כבר אה… היא לא שלנו, במקום מסוים. זה, זה מדינה שיודעת בעיקר לקחת ממך, ואתה נותן ונותן ונותן עד ש… מה נשאר לך לתת? אני, אני רואה את ההבדל בין חברים שלי שעשו רילוקיישן לפני חמש, שש, עשר שנים, לעומת המצב שלנו, של מי שנשאר, ונשאר בלב שלם ובאמת אהבת המולדת והכל, אבל המצב שלנו שונה לחלוטין.

‏גיא: כן.

‏סופיה: ו… אתה עושה את החישובים שלך בסופו של דבר. ובינינו? אני מקווה שבמלחמה הבאה אני אוכל אה… ממקום אחר, רחוק ובטוח לתרום הרבה מאוד כסף למאמץ המלחמתי. אבל אה… שלא אני, לא הילדים שלי ולא אחותי נצטרך להיות פה.

‏נדב: אנשים רוצים לחיות בסופו של דבר. אנשים שרוצים למות, אנחנו נהרוג אותם. אני לא פציפיסט. אני רחוק מלהיות פציפיסט. אני מאמין באמת שלי, ואני מאמין ב… אני מאמין שהאמת שלי היא שלום, אני מאמין שהיא live and let live. אני לא רוצה להיות אח של אף אחד. לא מעניין אותי אחדות. זה… באמת, זה משפטים שלא עושים לי את זה. אני גם לא אדם כזה קהילתי. אני רוצה לחיות. אני אלחם ואני אעשה הכל כדי שכולם יוכלו לחיות פה, כי בסופו של דבר שאני קם בבוקר, נוסע לאקדמיה וחושב על איזה מוזיקה אני רוצה לכתוב, אני לומד על מוזיקה כזאת, ומיקי מתעסק בקולנוע ואתה מתעסק בפודקאסטים וגם קולנוע, זה, זה לאף אחד לא אכפת איזה המנון שרים. ו-nobody gives a fuck על איזה סמל מדינה יש ואיזה דגל יש, ומי יושב בראש הממשלה שלי. מצידי שזה יהיה אחמד, מצידי שזה יהיה כריסטופר, כמו שאמרתי, זה לא אכפת לי. כל עוד אני יכול לקיים את החיים שלי כמו שאני רוצה, אני יכול להתחתן עם מי שאני רוצה, אני יכול להתפלל איפה שאני רוצה, אני יכול לקיים איזה פולחן שאני רוצה, בלי שזה יפגע באף אחד אחר. מה, מה אנחנו צריכים יותר מזה? מה זה משנה גם, כאילו? גם עוד יותר, בעיניי זה גם כאילו גם, זה גם קצת חזון היהדות שלנו - להיות אור לגויים ולהביא גאולה לעולם. כאילו, מה גאולה לעולם יותר מזה? מה השאיפה שלנו כחברה אם לא לחיות חברה פתוחה ותכל'ס שקטה פשוט. פשוט שקטה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ידיד: ויש הרבה אנשים שאומרים, "שבע באוקטובר ניפץ הרבה קונספציות. עכשיו כולם יידעו שאני צדקתי".

‏גיא: זה ידיד. מ-669.

‏ידיד: וכְּשֶׁמי ש… מי שנשאר עם מחשבה של "אני צדקתי ועכשיו זה ההוכחה", זה הנקודה שהכי קשה לנו כחברה, לדעתי. אנחנו צריכים ללמוד גם להודות שלא כל האמת היא אצלנו, וגם להבין מה הייתי צריך לחשוב יותר כמו מישהו אחר. והרעיון של היפרדות הוא… ההיפרדות יכולה לקרות, אבל היא לא תעבוד.

‏גיא: מה, ישראל ויהודה, אתה מתכוון?

‏ידיד: ישראל ויהודה, יהו…

‏גיא: ישראל ותל אביב…

‏ידיד: ישראל והערבים, תל אביב וישראל, ערבים ויהודים. אנחנו פה אחד עם השני, לטוב ולרע. ו… אני מקווה שאנחנו ניקח את זה למקום הטוב, ואני גם מאמין ש… שתהיה נטייה גדולה יותר לחשוב כקולקטיב. אפילו לאו דווקא אנחנו המבוגרים, דווקא הילדים אה…

‏גיא: אתה תופס מאיתנו מבוגרים, זה נחמד. [צוחקים]

‏ידיד: כן. זה נורא, זה נורא. [צוחקים] זה נורא. אני חושב שאנחנו כבר בשלב אחרי ה… אחרי ה…

‏גיא: זה מה שהמלחמה עושה, זה מה שמלחמה עושה. [צוחקים] "מה אני אגיד לך, ממרום גילי!" [צוחקים] אנחנו נשמעים כמו שורדי יום כיפור, אחי…

‏[השיחה ממשיכה ברקע]

‏ידיד ואני נפרדים לשלום. כל אחד חוזר למילואים שלו. ממרום גילנו אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך, ו… מה יהיו התוצאות. נותר לנו רק לקוות.

‏[מוזיקת רקע]

‏הפסקת האש נגמרה. לא חולף הרבה זמן וחבר של ידיד מ-669 נפל בסג'עייה. בן שלי, בן 26 במותו. [לוקח נשימה עמוקה] בטלפון ידיד מספר לי על בן, איך בסוף הטירונות יחידה שלהם, כששכבו גמורים על הווסטים, בן סיפר להם על איזו הרפתקה שחווה באזרחות. כולם צעקו עליו שיסיים כבר, "אכלת את הראש", אבל בתכל'ס אף אחד לא רצה שיסיים את הסיפור. הבחור סטורי טלר בחסד. הוא נעצר בדיוק ברגעים שהקהל שבוי, שמר את כולם מתוחים, ממגנט. ידיד חושד שהוא נהנה מהפאוזות האלה יותר מאשר מהסיפור עצמו. "אף פעם לא רציתי שהסיפורים שלו ייגמרו", ידיד אומר לי. "והנה, הם נגמרו".

‏[מוזיקת רקע מסתיימת ומוזיקת סיום מתחילה]

‏הדבר הכי נורא במוות זה שהחיים ממשיכים. זה כאילו אמור לנחם, אבל בו זמנית זה גם לא.

‏[מוזיקת סיום]

‏בנסיעות שהמילואים מזמנים לי ברחבי הארץ אני רואה את הזמן עובר. השדות שבתחילת המלחמה היו אדמה חרושה, מנוקדים בטרקטור שמכין את השדה לחורף, הפכו פתאום לירוקים. עוד רגע השדות האלה ילבלבו, יניבו כותנה או פירות ויהפכו שוב לאדמה חרושה.

‏על רקע השדות המוריקים אני חושב עליי ועל סופיה ועל כל הישראלים שמפלרטטים עם ירידה מהארץ תוך כדי מלחמה עליה. מעציב להרגיש כבול למשפחה הלא מתפקדת הזאת, משפחה מקסימה, עמוסת ריבים. אבל במקביל יש נחמה בעובדה שהמקום הזה לנצח יהיה הבית. לא יהיה לי "ביחד" דומה לביחד של הארץ, לא משנה כמה שנים אעביר בגולה. שום לונדון או סן פרנסיסקו לא תרגיש כל-כך בית.

‏אני גיא בן-נון וזו "המלחמה הראשונה שלי".

‏תודה רבה ל"מתחת לרדאר", אתם מוזמנים לעקוב אחריהם באינסטגרם, בטיקטוק ובכל פלטפורמה אחרת. אתם מוזמנים גם ללחוץ "follow" על הפודקאסט הזה, לדרג אותו, והכי חשוב להמליץ עליו לחברים ולחברות.

‏תודה גם למיקי גפל על העריכה ולאורי קאופמן על המוזיקה המקורית.

‏תודה רבה שהאזנתם.

‏[מוזיקת סיום מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה