נחל עוז - המוצב שהופקר - פרק 9: עיניים טובות
- לאה תמיר אנגלרד והילית בירנבוים מדבדייב
- 13 hours ago
- 24 min read
אחרי 7 באוקטובר ניסו הורי התצפיתניות להבין מה בדיוק קרה במוצב נחל עוז, ואיך ייתכן ששום דבר ממה שהיה צריך להגן על הבנות שלהם - לא עבד. בתחקיר הצבאי הרשמי הוצגה להם כביכול התמונה המלאה של המחדל, אך כששומעים אותם מבינים שהמסע שלהם רחוק מלהסתיים: הפצעים נפתחים כל פעם מחדש, והבדידות והנטישה של המדינה והצבא גדולים מאי פעם
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/10/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[קולות בוקר]
קרן: בוקר שבת, 25 בינואר 25'. במושב גילת מירה חג'ג', אמא של אביב חג'ג', לא ישנה כל הלילה.
[מוזיקת רקע]
מירה: חטופות צריכות להגיע, ונורא פחדתי איך הן יגיעו.
קרן: אביב נרצחה במיגונית בנחל עוז ליד שתי החברות הטובות שלה - קרינה ארייב ודניאלה גלבוע - שנחטפו לעזה.
מירה: אני זוכרת שהדלקתי נרות. ידענו שהולכות לחזור ארבע, ולא ידענו מי בהתחלה. דיברתי עם אביב וביקשתי שכולם יחזרו.
קרן: בערב שבת התקשרה אליה אירה, אמא של קרינה, ובישרה לה שזה קורה, הן חוזרות. משפחת חג'ג' שומרת שבת אז בבוקר שבת…
מירה: אנחנו לא מדליקים טלוויזיה, אז ישבנו בחוץ ואביב שלחה לי את שִׁילָה, את שילה האחיינית של פיני, ושילה באה ואמרה לי "מירה, אבא אמר לי להגיד לך שעכשיו אה… הבנות יוצאות". אני לא חשבתי פעמיים, רצתי לשם וישבתי מול הטלוויזיה…
[הקלטה] טלי מורנו: "העיניים ממש נשואות אל התמונות הללו, לראות כבר את הבנות, רק לראות שהן בסדר…"
סיגל: כשהגיעו הבנות שלנו, חושבת שמשש הייתי כבר מול הטלוויזיה.
קרן: גם סיגל פרייס, אמא של נועה שנרצחה גם היא במיגונית, הכינה את עצמה כל השבוע לרגע הזה.
סיגל: [בבכי] כל שבת אנחנו בבית. כל שבת זה יום אבל מבחינתי. כל כך חיכינו לחזרה שלהן, כל כך דיברנו את החזרה שלהן. לאורך השנה אמרתי לעצמי שאני מעדיפה שהיא תהיה חטופה, תחזור הכי שבורה, לא משנה, אני אטפל בה. רק שתהיה, רק שתחזור.
קרן: במשך שנה וארבעה חודשים, המשפחות של התצפיתניות שנפלו בנחל עוז היו גם במאבק להחזיר את החברות שלהן, אלו שנחטפו.
גילי: בכל ריאיון אומרים "אנחנו רוצים את הבנות חזרה".
קרן: זו גילי לייבושור, אימא של יעל שנספתה בחמ"ל של נחל עוז. יעל, שהגיעה למוצב יחד עם קרינה ודניאלה ואביב.
גילי: זה לא נסגר כי היו לנו בנות בעזה. מאות ימים היו לנו בנות בעזה, אז איך זה יכול להיסגר?
מירה: ואז הן מתחילות לצאת…
[הקלטה] טלי מורנו: "הן יוצאות ארבעתן, וואוו…"
מירה: והנה קרינה, והנה דניאלה!
[הקלטה] טלי מורנו: "דניאלה גלבוע יוצאת גם היא, ולירי אלבג!"
מירה: וואי זה היה לא יאומן.
[הקלטה] טלי: "קופצת על הרגליים…"
מירה: לראות אותן באמת עומדות.
[הקלטה] טלי: "הלב דופק…"
מירה: בגאווה על הבמה הזאת ומחייכות.
[הקלטה] טלי מורנו: "איזה גיבורות."
גילי: הם אה… התריעו בעוז, והם דיווח בעוז, והם חזרו בעוז. בנות נחל עוז עומדות שם ככה על הבמה. זה לא מובן מאליו.
מירה: איזה הקלה, איזה שמחה. באמת.
סיגל: איזה מזל שהם כבר פה.
גילי: ידיעה שחברות של יעל ו… גם מי שרק הגיעו, חזרו הביתה, זה השמחה הכי גדולה וההקלה הכי גדולה, וזה גם הקנאה הכי גדולה.
מירה: אחרי זה תהום, אה… תהום נוראי. הסיפור של אביב אמיתי.
גילי: אבל לא הקנאה הרעה. זה הלראות חיבוק של אמא שנורא רצתה שהילדה שלה תחזור, והיא חזרה. וגם אני רוצה כל יום שהילדה שלי תחזור והיא לא חוזרת.
סיגל: לא האמנתי שזה קרה לי בעוצמות שזה קרה לי. [בקול שבור] כל מה שרציתי זה לחבק את נועה. [מושכת באף] לחוות את החוויה הזאתי של לחבק עוד פעם את נועה.
אדוה: ביום שזה קרה, אני התרגשתי בצורה יוצא דופן עבורם.
קרן: גם אדוה אברמוביץ', אמא של נועם, הייתה בבית מול הטלוויזיה. נועם, שהגיעה למוצב נחל עוז בחמישה באוקטובר, יחד עם לירי אלבג ונעמה לוי ואגם ברגר ושירת-ים עמר. נועם, שנרצחה במיגונית ליד שתי החברות הטובות שלה, לירי ונעמה, שנחטפו.
אדוה: בכיתי פה שעות על הרצפה. [מצחקקת] אני חושבת שחודשיים לקח לי להתאושש [מצחקקת]. את יודעת, יש איזה רגע בזמן, ביום שבת של השבעה באוקטובר, שהדם אוזל לך מהגוף. כאילו את מתפקדת, ואז הוא אוזל ואת נופלת. ממש מתרסקת, כי את מבינה שהמציאות הסתיימה. וזה היה אותו דבר. את אה… אומרת, מה קרה פה? איך יכול להיות שהיא לא נחטפה והם כן? הם היו מילימטרים ספורים. ואני מתתי פעם שנייה. זה… זה מוות שני.
[מוזיקת רקע]
קרן: שלום, אני קרן נויבך, ואתם ואתן מאזינים לפרק הרביעי של העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה שמביאה את הסיפור של מוצב נחל עוז.
בימים שאחרי שבעה באוקטובר מצאו את עצמם ההורים של התצפיתניות בחיפוש אחרי הבנות שלהם; חיפוש פיזי, בבתי חולים, בלהב 433, בשוּרה, כי המדינה והצבא לא היו. כל מה שהם האמינו בו קרס. בשנה שאחרי שבעה באוקטובר, ההורים המשיכו במסע - קודם כול אחרי העובדות, מה בדיוק קרה במוצב נחל עוז באותו היום? ואחר כך התשובות לשאלות - איך זה קרה? איך יכול להיות ששום דבר ממה שהיה צריך להגן על הבנות שלהם לא עבד? בסוף ינואר 25' חוזרות התצפיתניות החטופות מהשבי, והם שומעים מהן חלקים נוספים בפאזל שאותו הם חייבים להרכיב לעצמם. ובמרץ 25' הם לכאורה מקבלים את התשובה המלאה, הרשמית והסדורה: התחקיר הצבאי על מוצב נחל עוז סוף סוף מוצג להם. וכששומעים את ההורים, מבינים שהמסע שלהם רחוק מלהיגמר, ושהפצעים נפתחים כל פעם מחדש, ושהבדידות והנטישה של המדינה והצבא גדולים מאי פעם.
[מוזיקת רקע]
27 בפברואר 25', חודש אחרי חזרת חמש התצפיתניות משבי חמאס.
גילי: ביום שקיבלנו את התחקיר, עשו את זה בעצם בשתי נגלות, עשו נגלה אחת עבור ההורים של המיגונית, ואחר כך של ההורים של החמ"ל. אני באתי לשניהם.
קרן: גילי לייבושור הגיעה לבסיס גלילות, שם הוצג התחקיר הצבאי למשפחות, בשעת צהריים מוקדמת, והיא נשארה שם עד אחרי אחת בלילה.
גילי: כי, אחד - זה החברות של יעל, אז זה לא משנה כל כך מי הייתה איפה; והשני - זה… בסוף זה סיפור אחד, וכדי להבין אותו באמת כדאי, כדאי לשמוע את הכול.
מירה: ודי התעללו בנו גם בזה, כי קבעו ואז שינו את היום, ואחרי שכולם משנים ומתאמים לעצמם, עוד פעם שינו את היום. ולשנות את היום זה לא רק טכני עבורנו, זה האוויר הזה שאנחנו צריכים לאסוף בשביל להגיע לתחקיר.
קרן: זה היה יום חמישי, ולמחרת משפחת חג'ג' שהייתה אמורה לארח אצלה בבית, בפעם הראשונה, את קרינה. קרינה שחזרה מהשבי הייתה חברת נפש של אביב. בטלפון הן שמרו אחת את השנייה תחת הכינוי "My Soul", הנשמה שלי.
מירה: ובתוכניות שלי, אני צריכה להכין לקרינה קוסקוס. כי אמרתי לעצמי שקרינה תחזור אני צריכה להכין קוסקוס. היא לא יודעת, כן? זה החזיק אותי כל השנה הזאת, ההקלטה הזאת שלה.
[הקלטה] קרינה: "היי מירה, זאת קרינה…"
קרן: זו ההודעה שקרינה שלחה למירה בערב כיפור האחרון, לפני שבעה באוקטובר.
[הקלטה] קרינה: "אני ככה בדיוק פה באמצע ביס, ככה, של הקוסקוס שלך, ככה לקראת הצום. ממש טעים. ושיהיה לך צום קל ומועיל, ושבוע טוב, ככה ממני באהבה אלייך."
מירה: קרינה רק תחזרי, שיהיה פה קוסקוס בבית.
קרן: על הבמה עומד אלוף משנה עידו קס, הקצין שעמד בראש צוות התחקיר, ומציג באמצעות שקופית אחרי שקופית, סרטון אחרי סרטון, את מה שקרה בנחל עוז באותו הבוקר. דקה אחרי דקה ולא כקלישאה, באמת דקה אחרי דקה. כל חלקי הפאזל הנורא. ופתאום, באחת השקופיות, מירה ופיני, ההורים של אביב, מגלים משהו שהם לא היו אמורים לגלות ככה סתם בשקופית.
מירה: ואז יש שקופית, אני קוראת מה כתוב: אביב, דניאלה, קרינה עשו את עצמם מתות. אני גיליתי דרך שקופית שאביב לא מתה במקום. השקופית הזאת לא הייתה אמורה לעלות, והם תכננו לדבר איתי אחרי ה… אחרי התחקיר.
קרן: אחרי שבעה באוקטובר אמרו לפיני ומירה שמכיוון שאביב עמדה בכניסה למיגונית, היא ספגה ראשונה את יריות המחבלים ונהרגה במקום. עכשיו ככה, משקופית, יחד עם עוד עשרות הורים אחרים, הם מגלים לראשונה שזה לא מה שקרה לבת שלהם.
מירה: [בקול שבור] אחד הדברים שהעסיקו אותי בהתחלה, זה מה עבר על אביב באותו רגע כשירו בהם. וכשבאו ואמרו לנו משפט לקוני כזה מהצבא, שאביב נפצעה מירי רב בצד השמאלי שלה, אני פחדתי שהיא קראה לי, אם היא קראה "הצילו", אם היא חיכתה שיבואו, אם היא סבלה, אם כאב לה. ופיני כל הזמן אמר לי: "מירה, עם הפציעות שאמרו לנו היא… אל תייסרי את עצמך, היא נהרגה במקום". ואז אני מבינה מהשקופית ש… שאביב הייתה פצועה קשה.
פיני: בעצם שלוש חיילות שעשו את עצמם מתות.
קרן: זה פיני, אבא של אביב.
פיני: הם לא מתו. הם גררו את דניאלה ואת קרינה, כי הם היו ביחד וניסו לגרור את אה… אביב, וראו שהיא פצועה קשה. הושיבו אותה, ובאיזשהו שלב הם הבינו שהמצב שלה לא… אז הם החליטו לסיים את העבודה.
מירה: [בקול שבור] אני יוצאת משם אה… בבכי נוראי. פשוט נזרקת שם על הדשא כאילו עכשיו הודיעו לי על אביב, והכל מתחיל מהתחלה. הכל מתחיל מהתחלה. וכמובן, יוצאות כל הקצינות נפגעים, ומתנצלות שזה לא היה אמור לעלות. ברור לי שלא היה פה משהו בכוונה. ליבי עם זה שישב על המחשב, אבל אני אומרת: מירה תצאי מהאמפתיה. מספיק. אמרתי להם: "יכולתם לבוא אליי יום לפני, יכולתם להזמין אותי 'תבואי לקריה, תבואי לגלילות'. יכולתם להזמין אותי היום בשש בבוקר".
קרן: יש משהו בסיפור הזה שמקורו בטעות אנוש, שממצה ומתמצת את מערכת היחסים בין הצבא למשפחות התצפיתניות. פעם אחר פעם הצבא פוגע במשפחות, מתעלם מהן, שוכח פרטים חשובים, מהותיים, בלי כוונה כמובן, אבל גם את ההורים לא רואים.
מירה: אני במקור עובדת סוציאלית, כן? ואמרתי חלאס, כאילו, האמפתיה כבר לא קשורה לפה. קורים דברים בסמיכות כל כך מצמררת ומטורפת שהם לא תקינים. הם לא תקינים! ואני, באותו רגע לא יודעת על מה אני בוכה את חיי - אם אני בוכה על אביב, אם אני כועסת על מה שהם עשו לנו עוד פעם.
קרן: כמה ימים לאחר מכן פגשה מירה את אלוף משנה קס לפגישה אישית, שם היא ביקשה לדעת כל פרט אפשרי על המוות של אביב. נקרעת בין הרצון לדעת כל פרט, לבין האימה ממה שכל פרט מגלה לה.
מירה: אני צריכה לדעת הכל. והם אומרים לי "מירה, בשביל מה? זה… תזכרי את אביב ככה איך שאת זוכרת אותה". אני צריכה לדעת הכל. אם הבת שלי עברה את הכל, [בקול שבור] אם היא הייתה שם בכל הרגעים האלה, אני צריכה לדעת כל מה שהיא עברה. דניאלה כתבה את זה ביום הולדת של אביב. היא ממש זוכרת שאביב אה… זוחלת וצועקת. צועקת. היא אמרה: "אביב, לא הייתה צועקת אף פעם. ופה אני ממש זוכרת את הצעקה שלה: 'דניאלה, בואי, שמע ישראל'". [בקול שבור] ואלה היו המילים האחרונות שקרינה ודניאלה זוכרות, את ה"שמע ישראל" של אביב.
קרן: ואחרי כל זה, למחרת הצגת התחקיר, קרינה באה עם כל המשפחה לפגוש את משפחת חג'ג' בבית שלהם במושב גילת. מירה לא הייתה מסוגלת לעמוד ולהכין את הקוסקוס שלה, אבל היא גם לא הייתה מוכנה לוותר על המפגש, כמה שהייתה מרוסקת. אז פיני ואלברט, אבא של קרינה, נסעו להביא פרגיות, ועשו סנדוויצ'ים מפוארים לכולם.
מירה: חלום. זה חלום. אין לי, אין לי מילה אחרת. חלום. זה לראות אותה וזה זאת שבתמונה, זאת חברה של אביב, היא פה. ואז גיליתי שאביב וקרינה מדברות אותו דבר [מצחקקת]. ועם התנועות ידיים, וכל מיני מילים שהם אה… של אביב, וכאילו אביב הייתה פה.
קרן: וכמה שבועות לאחר מכן, קרינה והמשפחה באו שוב פעם, והפעם מירה הכינה לכולם את הקוסקוס שלה.
[הקלטה] נועם: "הגענו, עשו לנו סיור, יופי, ואז ישר התחלנו חפיפה. לא היה ממש זמן להתאקלם, לנשום, להירגע."
קרן: זו נועם אברמוביץ' בהודעה ששלחה בחמישה באוקטובר לחברה מהקורס ששובצה לגזרה הצפונית.
[הקלטה] נועם: "וזה היה ממש ממש קשה, ותוך שנייה אנחנו גם אמורות לסיים את זה, והיא הציבה לנו דדליין של חודש."
קרן: ביום שהוצג התחקיר, אדוה ויוסי אברמוביץ', ההורים של נועם, היו בלפלנד, בטיול בת מצווה של אחותה הקטנה של נועם. זה היה טיול שנקבע חודשים לפני כן, והם החליטו לא לבטל אותו, ולבוא ולשמוע את התחקיר אחרי שיחזרו לארץ. וכשהם בלפלנד הם מקבלים טלפון מאלוף משנה עידו קס, הקצין שעומד בראש הצוות שתחקר את נחל עוז.
אדוה: הוא בעצם חשף לנו פרט חדש שלא ידענו. הם הצליחו להבין אותו רק אחרי שהחטופות חזרו מהשבי, ובעצם, זה היה עדות של שלוש מהשבות.
קרן: גם הפרט הזה נודע לכלל ההורים שבאו לשמוע את התחקיר בטעות. שוב השקופית הלא נכונה שהוכנסה למצגת והוצגה לכולם. ולכן, אלוף משנה קס היה צריך להתקשר בבהילות ללפלנד, כדי שחלילה אדוה ויוסי לא ישמעו את זה ממישהו אחר.
אדוה: אני אגיד בכאב גדול שנועם לא מתה מיד. היא גססה למוות. הם יצאו באזור עשר וחצי לעזה, היא עדיין גססה. זה כבר הרבה שעות מ-7:44. הקשבנו לטלפון עם רמקול, ושנינו התמוטטנו על הרצפה.
קרן: אחר כך, אחרי שחזרו לארץ, שמעה אדוה את כל הפרטים גם מקס וגם מהחברות הטובות של נועם, לירי ונעמה, שראו את הכל, עד שנחטפו לעזה.
אדוה: והם מספרות לי שהם אה… ממש יוצאות מהמיגונית, מסתכלות עליה, מתפללות ובטוחות שמישהו יבוא להציל אותה, אבל אף אחד לא בא להציל. ואני חייבת להגיד שזו הייתה פה הזדמנות להציל. ועם זה צריך לחיות. נועם גססה, לאט. היא לא אמרה כלום, הייתה שקטה. הם סוחבות את נועם איתם בעזה תקופה מאוד מאוד ארוכה, הם הרגישו שהיא השגחה הפרטית שלהם בשבי. כל יום הם דיברו איתה שתעזור להם לצאת משם.
[השיר "מה אעשה" של ארז בן ארי]
"מה אעשה אם תלכי לי,
אם תברחי לי?"
קרן: [על רקע השיר] ב-1 במרץ 2024, לירי, באחת מדירות המסתור בהן הוחזקה בעזה, שומעת במכשיר הרדיו את השידורים סביב צעדת משפחות החטופים לירושלים שמתקיימת באותו היום, והיא שומעת את אמא שלה ואת האחיות שלה. הן מקדישות לה שיר ואז שיר לנועם.
[השיר "מה אעשה" ממשיך להתנגן]
"מה אעשה עם כל הכעס הזה?"
אדוה: השיר "מה אעשה" של ארז בן ארי.
קרן: זה השיר שארז ניגן בהלוויה של נועם.
אדוה: לירי שומעת את זה ברדיו, בעזה, ופעם ראשונה שהיא מבינה שנועם לא נשארה בחיים.
[השיר "מה אעשה" ממשיך להתנגן]
"שמור לי עליה,
אתה שומע? אין לי כלום בלעדיה."
אדוה: היא צורחת, מאיימים עליה, היא בולמת, כי היא מבינה שהיא צריכה לשרוד, ואז היא כותבת את המכתב.
קרן: זה מכתב לנועם. אחרי שתשוחרר מהשבי, בבית, לירי תשחזר את המכתב, מכיוון שלא נתנו לה לקחת את מחברת השבי שלה, והיא תיתן אותו לאדוה.
אדוה: ואת אומרת לעצמך, מה קורה פה? הם הכירו כמעט חודשיים, והיא משרטטת לי את הבת שלי בדיוק כפי שכולם משרטטים אותה. ואת אומרת, איך יכול להיות? זה כל פעם מפתיע אותי מחדש.
קרן: אדוה נפעמת כל פעם מחדש מהיכולת של לירי ונעמה להיות איתה באֵבֶל.
אדוה: הם באמת שתי נערות גדולות מהחיים. יש בהם נתינה מאוד עמוקה, עם איזה הבנה של נשים בנות 80, מה הורה לילד מת או ילדה מתה צריך. לאורך השנה וחצי את לומדת המון על אנשים, ובודדים הם באמת, באמת, באמת יודעים לחדור לך ללב. הרוב, מהמון סיבות, לא שם. ושתי הבנות האלה, הם באמת נותנות לך חוויה שאת לא לבד, והם נותנות לך תחושה שהשבר הזה הוא לא רק השבר שלך, הוא שבר שלהם.
[השיר "מה אעשה" ממשיך להתנגן]
"מה אעשה אם תלכי לי?"
[מוזיקת רקע]
קרן: במשך שנה שלמה אמר לעצמו ארז פרייס, אבא של נועה, שהוא רוצה לדעת איפה עמד כל חייל בנחל עוז באותו יום, ומה בדיוק הוא עשה, כי אולי ככה הוא יבין למה הבת שלו, נועה, איננה. והתחקיר לכאורה סיפק בדיוק את זה.
ארז: זה היה כאילו ברמת ה… המיקרו-טקטיקה של ה… של היום. אני לא אומר שלא היה חשוב, רציתי לדעת איך קורה דבר כזה. אבל בסוף אני מבין שזה הרבה יותר גדול מאיפה כל אחד עמד.
קרן: ותוך כדי ההקשבה לממצאים, ארז וסיגל מבינים שזה לא מספיק.
סיגל: אני חושבת שהרבה התייחסו לתחקיר כאל הזמן שבו אנחנו… תתאפשר לנו סגירת מעגל. לא יכולתי לסבול את ה… כי זה לא סגר שום מעגל. להפך, אני חושבת שהמועד הזה, התחקיר הזה, פתח כל כך הרבה מעגלים נוספים.
קרן: כשסיגל חוזרת הביתה היא מבינה שהכל מבחינתה נפתח מחדש.
סיגל: אני, אחרי התחקיר, אה… קרסתי פשוט. מבחינתי זה היה חזרה בדיוק ליום קבלת ההודעה. בזמן שהיינו שם לא הרגשתי, כי היינו שם 12 שעות, וזה קרה לי יום או יומיים אחרי, שפשוט נאלמתי. נאלמתי ב-א'. לא יכולתי אפילו לדבר על מה שקורה. [בקול שבור] לא תפקדתי כאילו, כל מה שעשיתי זה לבכות. עכשיו, לכאורה, מה, מה כבר קרה? מה שמעת שלא ידעת קודם? אני חושבת שמה שריסק אותי, זה זה הידיעה המוחלטת שכל מה שחשבנו ש… לגבי הבנות ונועה, זה שבאמת באמת לא ראו אותם. עכשיו, לא ראו אותם רק בשביעי לאוקטובר, לא ראו אותם חודשים ושנים. הם היו סוג של נעלם.
קרן: התחקיר המפורט והמעמיק של אלוף משנה קס בדק גם את מה שקרה בשנים שלפני שבעה באוקטובר, בין השאר גם על ידי שיחות עם ההורים עצמם. ועכשיו הוא מניח, במילים צבאיות ורשמיות, את מה שההורים והחיילות ידעו ואמרו כל הזמן. חשוב לומר, ההורים מדברים בהערכה עצומה על קס. הוא, ככל הנראה, אחד מאנשי הצבא הבודדים שהם מאמינים לו.
גילי: האתגר הראשון היה, אם אנחנו הולכים להאמין, אחרי משבר האמון הכי גדול שיכול להיות עם הצבא, למישהו מהצבא שהולך לתת לנו תשובות. אז קודם כל, אנחנו הרגשנו ששמו שם אדם ראוי, ושהוא מוכן גם לשלם מחירים אישיים לטובת התחקיר הזה.
קרן: קס מציג בתחקיר את המונח "מחנה רב יחידתי". מה זה אומר? שיש פה חיילים מיחידות שונות. לכאורה זה פרט טכני, למעשה זה לב האירוע, לב התחקיר, מבחינתו של קס. בפרק הראשון של העונה שעברה שלנו סיפרנו בין השאר איך כל פעם מחדש לא היה אוכל לתצפיתניות.
ארז: הייתי מתקשר לשאול "מה קורה? מה נשמע? יום שישי, אכלתם?" אז היא הייתה אומרת לי "תשמע, הגענו לחדר אוכל, הרס"ר אמר 'אין לכם מקום. החדר אוכל מלא, תלכו מפה'".
קרן: כמעט מדי שישי היו ארז או סיגל פרייס נוסעים לנחל עוז להביא אוכל לנועה ולחברות שלה, הודעה כזו.
[הקלטה] נועה: "אימא, הפרגיות נראות כל כך טוב, הקבבים - אימא'לה!"
קרן: הייתה שגרתית לגמרי.
[הקלטה] נועה: "שימחתם אותנו ברמות. אני מחכה ששי כבר תצא, תאכל כאילו גם. תודה רבה אימוש, ממש תודה."
סיגל: והתחילה מסורת נפלאה של ה-tea time והבישול המשותף. הם הפכו את זה לאיזשהו יתרון שהם כבר היו גאות בזה.
קרן: גם גילי וחגי היו נוסעים ממושב גיאה לנחל עוז עם חלות ושניצלים, מה שהבנות ביקשו.
גילי: שכחו להביא להם אוכל. עכשיו, זה הרי לא בזדון. מה זה שכחו? זה, אני יחידה שיש לי את החיילים שלי, אני דואג לחיילים שלי, לא כי לא אכפת לי, כי ככה זה בנוי. הלשכוח את האוכל זה היה סימפטום לרב יחידתיות, שזה לא מתקשר אחד עם השני.
סיגל: היום אנחנו מבינים כמה זה בעצם הרחיק אותן מהעין של המפקדים שהיו אחראים על הגזרה ועל הבסיס. כי כשלא יושבים לאכול בחדר אוכל, אז החיילים לא יודעים מי הם. זה היה בניגוד מוחלט לאיך שהם תפסו את עצמן, וזה מה שהיכה בי ממש. הם תפסו את עצמן כהכי חשובות בבסיס.
קרן: גם את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל היו התצפיתניות עושות בנפרד.
ארז: עידו קס אומר: "מעולם לא לקחו את כולם, אפילו לא ביום הזיכרון, שזה יום שהם עומדים כולם, עושים טקס, אפילו זה לא היה נהוג בבסיס הזה. זאת אומרת, עד כדי כך המפקדי הבסיס, גם הקודמים וגם זה שהיה באותו זמן, לא ראו את כל המשרתים של אותו בסיס. לא הכירו אותם, לא ידוע על קיומם".
קרן: וכל הסימנים, הלכאורה קטנים האלו, אומרת גילי, מביאים למה שקרה בשבעה באוקטובר.
גילי: התוצאה של הפירוק הזה, זה שבסופו של דבר, אף אחד לא מגיע למיגונית. אף אחד לא מגיע.
ארז: הוא מספר שהוא ראיין חייל חייל, שניצלו מהיום הזה, והוא שאל אותם: "אתם ידעתם על הבנות?" והתשובה שהוא קיבל מכולם, אף אחד לא ידע על קיומן של הבנות - לא בחמ"ל ובטח לא במיגונית. והם אומרים: המיגונית של הבנים שניצלו, היא 50 מטר מהמיגונית של הבנות. לא ידעו עליהם בכלל. ואז אני עצרתי אותו ואמרתי לו: "תקשיב, כשהבנות באות לבקש אוכל ואומרים להם "אין", מה אתה רוצה שיהיה ברגע של… של מצוקה?"
מירה: אין נוהל שאומר שאם קורה משהו אז חוליה 1, 2, 3, רצה להגן על המיגונית של הבנות. אין דבר כזה. אין דבר כזה. בשום שלב אין מישהו שאומר, 'חבר'ה, יש בנות במיגונית הזאת, לרוץ לשם'.
סיגל: [בקול שבור] ואז אני אומרת, כאילו, איך זה יכול להיות? זה היה המקום הקבוע שלהם. הם היו הקבועות בבסיס, זה היה הבית שלהם. אבל מי שניהל את הבית הזה, ביום פקודה, לא זכר.
קרן: וסיגל נזכרת בכל השיחות עם נועה, בבית או בטלפון, מה שנתפס כשיחות קיטורים רגילות כאלו, על תנאי השירות.
סיגל: וזה חיבר אותי לנועה, כי נועה, היה לה מאוד קשה לאורך כל השירות. החוויה הזאתי שלא באמת רואים אותם, אותה, וכל הזמן היה עלינו שיח סביב הדבר הזה.
[הקלטה] נועה: "יואו, אמא, את לא מבינה, יצאנו מהחמ"ל, אנחנו רואות כאילו מלא כזה יירוטים ואני כזה, 'או מיי גאד!' ורצנו למיגונית והיה בום, אבל לא הייתה אזעקה, אז הכל בסדר."
קרן: כי בסוף איכשהו הכל תמיד היה בסדר.
סיגל: אז מבחינתי לשמוע את התחקיר ולקבל את הפלומבה הזאתי של אה… וואלה, נועה צדקה.
[מוזיקת רקע]
קרן: במסקנות התחקיר נאמר כך: "לא הייתה קיימת תוכנית הגנה על הכוחות שאינם לוחמים, דוגמת התצפיתניות, ולא תורגלה אפשרות של התקפה על המחנה, כפי שנותחה בתרחיש הייחוס החטיבתי. פערים אלו הביאו לפגיעה קשה בכוחות שאינם לוחמים".
סיגל: הן פעלו מתוך ידיעה שמה שהן עושות זה הכי קריטי, בזמן אמת. הן פעלו מתוך מחויבות ואחריות כלפי כולם. אם נועה הייתה שורדת את הדבר הזה, היא אומרת לי, את רואה? זה מה שאמרתי לך. איך זה יכול להיות? היא הייתה כועסת. אני יודעת שהיא הייתה כועסת.
גילי: הדבר השני כמובן, הוא התייחס גם לתשתיות.
קרן: "תשתיות". מאחורי המונח הבירוקרטי, הלכאורה משעמם הזה, נמצא עולם ומלואו של הפקרה מתמשכת.
גילי: את פותחת את המסמכים של נחל עוז: פעם קוראים לזה בסיס, פעם קוראים לזה מחנה ופעם קוראים לזה מוצב. עכשיו, רק זה זה מגה אירוע. כי אם זה מוצב הוא צריך להיות בנוי 1, 2, 3, 4, ואם הוא מחנה זה 3, 4, 5, 6.
קרן: צה"ל אף פעם לא החליט מה זה בדיוק נחל עוז. אנחנו קוראים לנחל עוז מוצב, כי הוא ממוקם פחות מ-800 מטרים מהגבול, ומוצבים יושבים על הגבול, ממוגנים היטב, צופים פני אויב. בנחל עוז היה חייל אחד בש"ג, שבכלל לא צפה לכיוון עזה.
גילי: בגדר, יש חלק שלא היה בנוי, אז שמו בו פח. פח מגולוון. 800 מטר מעזה. ולמען הסר ספק, כשרואים דרך המצלמות של יעל את המחבלים מגיעים, לאן הם מגיעים? דוך לפח. הם יודעים בול איפה זה נמצא, ולשם הם הולכים. ובחומה של המחנה-מוצב-בסיס, איך שנקרא לו, יש חורים, ודרך זה הם יורים על חיילים והורגים אותם.
קרן: החמ"ל, המקום הכי חשוב במוצב. המקום שצריך להיות הכי מוגן.
גילי: זה החמ"ל הכי פחות מבוצר. הדרגה הכי, הכי, הכי לא בטוחה הייתה בנחל עוז.
קרן: דברים קטנים כמו מתזי מים לכיבוי שריפות לא היו בחמ"ל נחל עוז. היה מטף אחד בלבד.
גילי: עכשיו, נגיד לא השבעה באוקטובר. בתוך החמ"ל יש שרתים, פורצת שריפה, איך אתם מכבים אותה? as we speak, זה אותו דבר. עדיין יש מטף אחד בחמ"לים.
קרן: המיגוניות בנחל עוז היו פתוחות, כולל הפתח בגג.
גילי: בבסיסים אחרים יש מיגוניות סגורות.
קרן: כשיש צבע אדום, או כמו שקוראים לזה בצבא "גשם סגול", כל החיילים רצים למיגונית, זאת הפקודה. חמאס ידע גם את זה.
גילי: הם כותבים שם, שהם יודעים שהחיילים שלנו נכנסים למיגוניות תחת מתקפה, אז הם מבינים שבזמן הזה לא יצאו חיילים.
קרן: לחמאס, כך עלה מהתחקיר, היה תיק מודיעין מסודר להפליא על מוצב נחל עוז.
גילי: הם למדו אותנו לרמה שהם ידעו להגיד בכל מיגונית מה עובי הבטון, כדי להבין איזה ציוד צריך להגיע. והם ידעו כמה חיילים יש, איזה נשקים יש להם.
קרן: תיק מודיעין שנאסף במשך שנים, רובו ככולו ממקורות של תקשורת גלויה ורשתות חברתיות. חומרים שהחיילים בעצמם מפרסמים.
גילי: הם חילקו את המחנה לזה שכל מחלקה שלהם הולכת על איזה מלבן. זה ממש מחולק לשלישים כאלה, ומי אחראי על איזה שליש ואיך הם נכנסים.
קרן: והייתה להם תוכנית סדורה לכיבוש נחל עוז, מתוך הבנה שאם הם כובשים את המוצב הזה הם מנטרלים את היכולת להגן על הקיבוצים שמסביב.
גילי: כתוב שם בצורה מאוד ברורה: צריך לתקוף בחג, בשבת בחג, כי זה הזמן שיש הכי פחות שמירה, ומעבר לזה, היה להם את מספר המפתח, ומספר המפתח הוא 15 דקות. הם הבינו שאם הם מצליחים להגיע לחומה תוך 15 דקות, הם הכניעו אותנו, כי הם תזמנו במשך שנים כמה זמן לוקח לטנקים להגיע מבחוץ, וכמה זמן לוקח לפלוגה שנמצאת בעלומים להגיע, התגבור. ולכן, המתקפה מתחילה ב-6:29.
[הקלטה] יעל לייבושור: "קבלו פרש טורקי כלוא שבעקבות חצייה של שין, אשרו קבלה."
גילי: ויעל מדווחת עליהם בפח ב-6:45.
[הקלטה] יעל לייבושור: "קבל שאני מזהה בערך כ-15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב."
גילי: בול מה שהם אמרו הם עשו. רבע שעה.
[הקלטה] יעל לייבושור: [בקול שבור] "ושהם נמצאים בתוך המוצב."
קרן: וכך נכתב במסקנות התחקיר: "המחנה לא תוכנן נגד התקפה קרקעית נרחבת והמרחבים המוגנים בו נותנים מענה עבור ירי תלול מסלול בלבד. על כן, חלק מאותם מקומות ממוגנים הופכים מלכודת מוות בעת ההתבצרות כנגד התקפה קרקעית."
גילי: המקום הזה היה מחנה פח, וגדר פח, ורב יחידתי שלא מדבר אחד עם השני, ויוהרה.
קרן: מסקנת התחקיר ברורה. מחנה רב יחידתי, עם כל כך הרבה חיילים לא לוחמים, לא יכול להיות על הגבול.
גילי: והוא מתאר את זה שבכל המקומות כתוב שכולם הסכימו שהוא כבר לא צריך להיות שם. הוא לא צריך להיות שם, המקום הזה. אבל בגלל כסף לא העבירו אותו. ואת מקבלת את מה שקיבלנו.
[מוזיקת רקע]
קרן: ויש דבר נוסף שהתחקיר סיפר להורים. בגל הראשון של המחבלים, זה שכבש את המוצב, זה שרצח במיגונית ברבע לשמונה בבוקר, היו 65 מחבלי נוח'בה.
אדוה: כשאת מבינה ש-90 חיילים עם נשקים, שמתוכם יש 81 לוחמים קרביים, ובדקה הזאתי יש 65 נוח'בות, מה שההיגיון המוחי אומר: פה אמור להיות קרב בלימה. וכל הזמן אומרים: "הצבא לא הגיע", אבל הצבא היה. היה שם צבא. היה צבא 60, 70, 80 מטר מהמיגונית כשטבחו בבנות. אבל רק 30 חיילים גיבורים, אמיצים, שעשו את תפקידם, יצאו להילחם, וזה מחרב לך את הנשמה.
קרן: בנחל עוז, סיפרנו גם בעונה הקודמת שלנו, וגם התחקיר מספר, היו קרבות גבורה. שילה הר אבן והכוח בפיקודו נפלו בקרב גבורה. בש"ג, שלושה חיילים, אדיר בוגלה, דור לזימי ואורי כרמי, נלחמו במשך דקות ארוכות בעשרות מחבלים, מבלי שאף אחד הורה להם לעשות את זה, עד שנהרגו שלושתם. בחמ"ל נלחמו ארבעה לוחמים במשך שעות ארוכות, באמת עד הכדור האחרון, ואז בידיים חשופות. חמישה בלונאים נלחמו מול עשרות מחבלים עד שנפלו כולם. 18 חיילי גדוד 13 של גולני נפלו בלחימה. חיילי שריון נלחמו בגבורה, נפלו ונחטפו. היו לוחמים שנלחמו בגבורה, מעטים מול רבים. אבל התחקיר סיפר להורים שיש גם כאלו שלא יצאו להילחם.
אדוה: עכשיו, אני מנהלת בתוכי קונפליקט המון זמן. איך אני מצד אחד חמֵלה, ובאמת, יש לי חמְלה על החיילים שהחליטו לא לצאת. לא כולם היו בקרבות איומים מחוץ למיגוניות שלהם. אז איך אני חמלה כלפיהם? אני אומרת: הם ילדים, לא אימנו אותם מעולם לדבר הזה, לא היה שם פיקוד ושליטה בשלב הזה. ובאותה נשימה אני אומרת: לשם מה יש פה חיילים קרביים? כשמציגים לךְ את התחקיר אז אה… אומרים לך: הערכים בצה"ל הם כאלה: קודם כול מגנים על אזרחים, אחר כך מגנים על חיילים וחיילות ללא נשקים, אחר כך על חיילים עם נשקים, ובסוף על קצינים. זה מה שמודיעים לך. ואז את אומרת: אז מה קרה לערכים? עד לאן הגענו בצבא, שהערכים התבלבלו? כי אם יש חיילים קרביים שבוחרים לא לצאת, אז אני… יש בי כעס. וזה אירוע שאני כל הזמן מנהלת אותו בתוכי. אחד, לא לחיות עם כעס, כי כעס יחרב אותי, ושתיים, מה הלאה? מה מלמדים בצבא?
קרן: בחמישה ל-12 בצהריים, ביום שבעה באוקטובר, יש ירי של זיק - כלי טיס שמאויש מרחוק, לאזור הכניסה לחמ"ל נחל עוז, שם צרים המחבלים כבר שעות על החמ"ל. כל החיילים בפנים בשעה הזו עדיין בחיים. רובם בחדר של המ"מית שיר אילת. הזיק מנסה לפגוע במחבלים ולא מצליח.
גילי: ורבע שעה אחר כך שומעים את הטייס אומר: "יש עשן מחמ"ל נחל עוז".
קרן: אלה הרגעים בהם המחבלים התחילו לזרוק חומרי בעירה לפתחי האוורור בחמ"ל, כדי להצית אותו, אחרי שהלוחמים סירבו להיכנע.
גילי: בשלב הזה שזה עוד לא בוער בוער בוער, ואנחנו יודעים שהם בחיים בחמישה ל-12, ויש עשן ורואים את זה ו… נותנים לזה לקרות.
קרן: כשהחמ"ל מתחיל לבעור ולהתמלא עשן, החיילים והחיילות מנסים לצאת מהחדר למסדרון. והכל כבר חשוך ובקושי אפשר לנשום.
גילי: והתחקיר כותב שיעל נפלה בין 12:15 ל-12:30.
קרן: ורק שבעה מצליחים לצאת מהמסדרון דרך חלון השירותים.
גילי: כאילו, היה אפשר להציל אותן אלף פעמים! אני כל יום הולכת לישון עם הדקות האחרונות של הילדה שלי. אני לא מאחלת את זה לאף אחד, האופן שבו היא מתה. בגלל זה אני משתדלת לא ללכת לישון. כשמבינים איך הם סיימו את החיים שלהם, זה בלתי נסבל. סיימו את זה בצורה הכי נוראית שיש. הכי נוראית. ובידיעה ברורה: גם שלא באו, גם שעזבו אותם, וגם שהם הולכות למות. ובסוף הוא אומר בתחקיר, שמי שהיה בחוץ שמע אותן בוכות ואז שמע שקט, ושמע אותם נופלות. הם ידעו.
קרן: מי שהיה בחוץ אלו החיילים שהצליחו להיחלץ מהחמ"ל, דרך אותו חלון שירותים צר. שישה קצינים וקצינות ותצפיתנית אחת. האם גילי חושבת שמי שניצל יכול היה לעשות יותר?
גילי: אני עונה את התשובה של עידו, היא התשובה הכי טובה בעיניי. "קצין לא לפני חייל, לוחם לא לפני חייל, חייל לא לפני אזרח". אין דרך יותר טובה לסכם את זה.
קרן: וחשוב לה להזכיר שוב ושוב את אלה שנלחמו שם.
גילי: אם לא היו שם לוחמים של גולני, הם לא היו מחזיקות שש שעות, אוקיי? אם לא איתי ויוחאי ואיברהים, ואם לא גם נמרוד, שניצַל, אם לא הם, הם לא היו מחזיקים את השעות האלה. אז אנחנו יודעים ידיעה עמוקה על זה שהבנות שלנו גם ידעו שהיה מי ששמר עליהן. הם ידעו את זה, אבל הם גם ידעו שהשאירו אותם שם, וגם ידעו שאף אחד לא בא.
קרן: בינואר 23', בין המשמרות האינטנסיביות בחמ"ל, היו תצפיתניות נחל עוז עסוקות בפרויקט קישוט וציור המיגונית שלהן. הן הכינו טבלה מסודרת שבה כל אחת כתבה את המשפט או את הציור שהיא רוצה להוסיף לקיר הלבן. היה שם את "כמה זה נורמלי ככה זה משוגע", של טונה ורביד פלוטניק; "הכל לטובה" של סטטיק ובן-אל, ומתחת "28 יום ריתוק". "הכל יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח", של מופע הארנבות של דוקטור קספר, אחד השירים האהובים על נועה פרייס.
[השיר "הכל יהיה בסדר" בביצוע מופע הארנבות של ד"ר קספר]
"כן, הכל יהיה בסדר,
אנחנו עוד נזרח."
קרן: וגם משפט שסיגל הייתה אומרת לנועה ברגעים קשים.
סיגל: "זו רק תקופה וזה יעבור". וזה באמת, [בקול שבור] זה היה המשפט שאמרתי לה כל הזמן, וכתבתי לה בכל הזדמנות.
[המשך השיר "הכל יהיה בסדר"]
"והאור אל שמעבר
עלינו ייפתח."
קרן: הן הביאו צבעי גואש וטושים וכתבו וציירו את הכל במדויק. זה היה עבורן יום של חגיגה, של יצירה. במרכז הן ציירו בוורוד את הכתובת: "תראי איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה", ובפינה, ציור של טינקרבל, הפיה. אבל זמן קצר אחרי זה הודיעה להן המ"מית, זו שהייתה לפני שהגיעה שיר אילת האהובה, שצריך למחוק. "הכתובות", היא אמרה, "הן לא ברוח צה"ל. הן עלולות לפגוע במוטיבציה של תצפיתניות חדשות". הן לא ויתרו ועשו איתה שיחה.
סיגל: הכול הם ניסו כדי לשכנע אותה שלא. הם התחילו לדבר על המיגונית. למה המשפטים האלה לא משפטים שמשחירים, אלא משפטים שוואלה, יכולים לעזור ל… לתצפיתניות החדשות שמגיעות להסתכל בפרופורציה אחרת, להגיד 'אוקיי, קשה אבל אפשר גם לצחוק קצת'.
קרן: אבל מהר מאוד השיחה עברה למה שבאמת הציק להן.
סיגל: על הפער בין מה שהן צריכות ומקבלות, ברמת היחס של מפקדות.
קרן: ונועה אמרה…
סיגל: שהיא יודעת שמבחינתם, מה שחשוב זה שיהיה "עיניים טובות".
קרן: "עיניים טובות", זה האופן שבו את מתפקדת על העמדה בחמ"ל.
סיגל: כל עוד היא "עיניים טובות" היא בסדר, אבל מעבר לזה לאף אחד לא אכפת ממנה.
[הקלטה] נועה פרייס: [בכעס] "זה להפוך אותנו למכונות. אני מרגישה במקום הזה, שאני לא יותר מסתם עיניים."
קרן: ככה נועה עצמה נשמעה בהקלטה מאותם ימים.
[הקלטה] נועה פרייס: "הרגשות שלי, המה שמפריע לי, הקושי שלי, לא מעניין אף אחד, כל עוד יש לי שתי עיניים בריאות שנותנות לי לאייש."
קרן: לאייש, כלומר לאייש את העמדה בחמ"ל. אותן ארבע שעות שבהן העיניים שלך על הצג ואסור לך להסיט את המבט ימינה או שמאלה. אסור לך לאכול או לשתות, פרט לכוס פטל או מנטוס.
[הקלטה] נועה פרייס: "זה מה שהמקום הזה מרגיש וזה מאכזב. ואמרתי את זה וזה לא מעניין פה אף אחד, כי עדיין יש לי עיניים, כי עדיין יש לי עיניים לאייש. אז, אז תסגרי 18, אבל יש לך עיניים, אז תאיישי."
קרן: וזה, אומרת סיגל, זה מה ששובר אותה. להבין שבזמן אמת, נועה והחברות שלה באמת הרגישו שלאף אחד לא אכפת מהן, ובבוקר שבעה באוקטובר זו גם הייתה המציאות.
סיגל: אני חושבת שהם צריכים ללמוד, וכל המפקדים העתידיים צריכים להכיר את הסיפור של נחל עוז, על כל המורכבויות שלו, לא רק על העניין של הגבורה. לכן, זה חשוב שהמקום הזה יהיה אתר של מורשת.
קרן: וכמה ימים לאחר מכן, הן גילו שכל הקיר נצבע מחדש בהוראת המ"מית ובביצוע עובדי הרס"ר, פרט למשפט "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה".
סיגל: כי אחרת שום דבר מהכשלים לא באמת יילמדו, וגם הדורות הבאים של מפקדים לא יהיו מספיק אה… טובים.
קרן: זמן קצר אחרי שבעה באוקטובר גילה ארז, אבא של נועה, ששוב צבעו בלבן את קירות המיגונית. הפעם במטרה למחוק את סימני הרימונים והירי, סימני הטבח שהיה שם בבוקר שבעה באוקטובר, הטבח שבו נרצחו נועה ושמונה חיילות נוספות. פעם אחר פעם צה"ל מתעקש למחוק, פעם את סימני החיים, ופעם את סימני המוות והכישלון.
אדוה: כל מה שקורה בנחל עוז זה הכול ההורים, הכל ההורים, לבד. גבעת התצפיתניות שקמה, זה שלושת האבות המדהימים, ה-tea time, כל ההנצחות, ספרי התורה, כל הקשת, רק ההורים, בלי עזרה אפילו לרגע של הצבא. ואת אומרת הנטישה היא באמת ממשיכה, היא ממשיכה, היא לא נעצרת. אין שם איזה דמות שאומרת 'אוקיי, עליי. בוא ניקח אותכם עכשיו רגע, נשב איתכם, נדבר איתכם ונבין מה הצרכים שלכם'.
קרן: וגם פה, ההורים, כמו הבנות שלהם, לא ויתרו. ביחד עם "יד בן צבי" הכתובות נחשפו בעבודה דקדקנית, באמצעות איזמל, ועכשיו הם דוחפים ודורשים שימור מלא של המוצב, לא רק הנצחה. מקום שקצינים וחיילים באים ללמוד בו את הכישלון הגדול ביותר של צה"ל.
סיגל: לי זה מאוד חשוב שזה יקרה, ושהצבא ירצה בזה ושהצבא יעשה את זה, לא אני, לא ארז.
קרן: כשהתפרסם התחקיר הצבאי, לכאורה היו ההורים יכולים לעצור לרגע, לנוח קצת מהמאבק האינסופי שהם נמצאים בו מאז שבעה באוקטובר.
גילי: הרי כשאני אומרת "חיילות של אף אחד" אומרים: "טוב, נו, היא אמא שכולה", בסדר? אבל כשעידו מתאר את כל ההיבטים שמובילים לזה שזה חיילות של אף אחד, אז זה מקבל את התיקוף המקצועי למה שאנחנו הבנו מעצמנו, והבינו שזה לא מהראש שלנו.
קרן: ואולי להתפנות קצת לאבל הפרטי שלהם.
סיגל: ממאבק קבוצתי, אני חושבת שכן התחיל איזשהו תהליך. כל משפחה שלה עם עצמה סביב הבת שלה. הנושאים שאני עסוקה בהם היום, הם, הם דברים שמאוד מאוד קשורים לנועה ולא של אה… בתחקיר עצמו, עם כל מה שעלה והכעיס.
קרן: אבל מעבר לכך שהתחקיר אישר ותיקף את כל מה שההורים טענו, הוא לא החזיר להם את האמון. לא בצבא ולא במדינה.
אדוה: הדבר היחיד, היחיד בעולם שציפיתי ממדינת ישראל שתיתן לי הגנה, נעלם ברגע. ועכשיו תשאלי את עצמך, או אני שואלתי את עצמי, איך אני בונה אמון למדינה מחדש? אני באמת לא יודעת.
קרן: איך את באמת בונה אמון?
גילי: אני לא בונה. אני לא שרה "התקווה". יום אחד אני אצטרך לשיר "התקווה", אני לא אצטרך, אני ארצה לשיר "התקווה", אבל אני לא מצליחה לבנות, כי אני לא רואה שמשהו משתנה. וכל עוד זה לא ישתנה אני לא יכולה לסמוך.
סיגל: תחושת הזרות שלי בתוך המדינה, אני חושבת שזה תהליך שהלך והתחזק, כי האובדן שלנו, אין לו משמעות מבחינת אה… ראשי המדינה והממשלה.
גילי: מהבנות שלנו הופר חוזה. הבנות שלנו היו 800 מטר מעזה, כי תפקידו של הצבא היה להגן עליהם, לא היה להם שום דרך להגן על עצמם. וזה הפרת האמון הכי בוטה שיכולה להיות. אני כל הזמן אומרת, לכל מפקד שמגיע לכאן, הוא חושב שהוא מסתכל לנו בעיניים, אבל אני אומרת לו בסוף "אתם אכזבתם את החיילים שלכם לפני שלנו נהרסו החיים. חיילת שלך עמדה במדים, בחמ"ל של מדינת ישראל, של צבא הגנה לישראל, אחרי שהיא דיווחה, ושכתוב שחור על גבי לבן שדיווחיה הצילו חיי האדם, בתקווה שאתה תבוא להציל אותה, והיא הבינה שלא באתם. היא מתה בידיעה, באכזבה ובהבנה שהחוזה הכי בסיסי הופר. הרגע האחרון בחיים שלהם היה בידיעה שאתם לא באתם".
קרן: ואצל כולם יש דאגה עצומה לעתיד שלנו. חשש עמוק שלא באמת למדו ממה שקרה בנחל עוז, שלא באמת למדו ממה שקרה באותו יום, ממה שקרה לבנות שלהם.
סיגל: אין מקום לוועדת חקירה, אין מקום לבחינה אפילו של תהליכים שאפשרו את האסון הזה לקרות, וזה נורא ואיום בעיניי. האופן שבו לא נאמרת האחריות. היהירות - אותי… אותי מפרקת.
מירה: זה לא יחזיר, נכון, אבל יש לי עוד ילדים, יש לי נכדות, יש לי משפחה גדולה, יש לי עַם. אני לא עושה את זה בשביל מירה, זה לא בשבילי. אני חייבת את התשובות האלה שכל עם ישראל חייב. זה בשביל כולנו.
אדוה: אני מפחדת פחד אימה שכלום לא ישתנה, לא ברמת העמדות, לא ברמת התודעה, לא ברמת ההבנה ולא ברמת המעשים. וזה מפחיד אותי.
גילי: איך הגענו לאירוע הזה שהילדה שלנו נשרפת 20 דקות מהבית? אני חושבת שאין לנו תקווה אם לא חוקרים את זה.
ארז: אני מאמין שהם מחכות להם למעלה. מבינה מה אני אומר? מחכות להם למעלה. לא נותנות להם להיכנס. אתם לפה לא נכנסים. כי פישלתם. הרי אנחנו אמרנו לכם כל הזמן, לא הקשבתם לנו, לא הקשבתם לנו כל הזמן. אז תראו מה קרה!
[מוזיקת רקע]
קרן: העברנו שורה של שאלות לדובר צה"ל בעקבות הביקורת הקשה שמעלים הורי התצפיתניות, ואלו עיקרי התגובה: "צה"ל כשל במשימתו להגנה על יישובי העוטף בשבעה באוקטובר, ומרכין ראש לזכר הנופלים. לצד זאת, לחמו ברחבי העוטף בגבורה ובאומץ חיילי צה"ל, אנשי מילואים, כיתות הכוננות ואזרחים. צה"ל קיים הליך תחקור מבצעי מעמיק של אירועי שבעה באוקטובר ומה שקדם להם, ביניהם הקרב במחנה נחל עוז. תהליך הלמידה וההטמעה של מסקנות התחקירים החל, ועתיד להימשך בכלל יחידות הצבא ובמחנה נחל עוז בפרט. הליך הצגת התחקיר למשפחות של הנפגעים נעשה במלוא הרגישות אל מול המורכבויות. חמ"ל המחנה בוּדד מצד השטח הצבאי הסגור, על מנת לאפשר למשפחות השכולות לבקר במקום בו נפלו יקיריהם ויקירותיהן, בתיאום מראש". זאת התגובה ואם תרצו לקרוא את התגובה המלאה של דובר צה"ל היא בעמוד הפרק שלנו, באתר "כאן".
ואחרי כל זה, נכון לרגע הקלטת שורות אלו, שנתיים אחרי שבעה באוקטובר, שלושה מחיילי נחל עוז, לוחמי השריון, חיילי צוות פרץ, עדיין מוחזקים חטופים בעזה. מתן אנגרסט שנחטף פצוע ובחיים עדיין שם. החללים החטופים: סרן דניאל פרץ וסמל ראשון איתי חן, עדיין שם. ההפקרה של חיילי נחל עוז נמשכת. זה לא שלם ולא תהיה לנו תקומה עד שכולם כאן, עד שכולם חוזרים הביתה.
[הקלטה] דניאלה גלבוע: "הפעם השנייה שאני פותחת עיניים זה כשנפגעתי ברגל. פשוט הרגשתי משהו חם, חם, חם ברגל שלי, כאילו ממש חם. אז בראש שלך את כזה - טוב, מה אני אמות עכשיו?"
קרן: בפרק הבא של "נחל עוז - המוצב שהופקר" נביא שיחה מיוחדת במינה עם פדוית השבי, התצפית שחזרה מעזה אחרי 477 ימים בשבי חמאס, דניאלה גלבוע. בכנות ובאומץ היא מספרת בין השאר על מה שקרה במיגונית בבוקר שבעה באוקטובר. זו עדות שטרם שמענו.
[הקלטה] דניאלה גלבוע: "קרינה אומרת לי: 'אני מרגישה שאני גם הולכת למות', ואמרתי לה: 'קרינה', בלחש כזה, 'את לא הולכת גם. את נשארת איתי'."
[מוזיקת סיום]
קרן: האזנתן והאזנתם לפרק הרביעי של העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר". העורכים שלנו הם ניר גורלי ומאיה קוסובר, המפיקה היא ליהיא צדוק, עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעה בעריכת הסאונד טל וניג. סייעו בתחקיר דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. תודה גם לתומר מיכלזון.
כל פרקי העונה הראשונה שלנו, שמספרים את הסיפור המלא של מוצב נחל עוז, נמצאים בכל יישומוני ההסכתים וביישומון של "כאן". נודה לכם אם תדרגו ותפיצו אותם, וגם את הפרק הזה, כדי שהסיפור של נחל עוז ימשיך להדהד ולהישמע.
אני קרן נויבך. ניפגש בפרק הבא.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments