אזהרת טריגר - תיאורים ועדויות מה-7.10
מה קרה ב-7 באוקטובר במיגונית שבה נהרגו תשע חיילות, ושממנה נחטפו שבע התצפיתניות - דקה אחר דקה. למה החיילות רצו דווקא לשם, ומה הן היו אמורות לעשות במקרה של פשיטה על הבסיס? וגם: על מה שהתרחש באותו יום בשאר חלקי המוצב - הלחימה הקשה בנחיתות מספרית ורגעי הגבורה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[סאונד של מקום הומה אדם]
קרן: יום רביעי, 27 בספטמבר 23', בין יום הכיפורים לערב סוכות. בשעה שמונה בבוקר, שתי חיילות מאושרות במיוחד עומדות בכניסה של קפה גרג בשדרות.
מירה: אביב כל הזמן אמרה לי שהיא וקרינה רוצות לעשות יום כיף בשדרות.
קרן: אביב היא אביב חג'ג', קרינה היא קרינה ארייב. הן חברות נפש שמשרתות יחד כתצפיתניות במוצב נחל עוז. זה היום הראשון של הרגילה שלהן. מירה, אמא של אביב, קיבלה דיווח מפורט.
מירה: אביב התקשרה בשלישי בלילה: "אמא, מחר אני וקרינה הולכות ליום כיף, סוף סוף זה מסתדר, איזה מסעדה יש בביג בשדרות?". אמרתי לה: "יש שם גרג". אמרה לי: "אמא, בשמונה בבוקר הם פותחים, אנחנו נהיה שם כבר בשמונה".
צליל: הן מסיימות את המשמרת שלהן שעתיים לפני כן.
מירה: הן היו ערות כל הלילה ואז כאילו הן יוכלו לצאת מוקדם בבוקר.
צליל: הן מזמינות פחות או יותר את כל התפריט.
מירה: והיא אמרה לי: "תקשיבי, הגענו בשמונה בבוקר לגרג, ונראה לי שהמלצרים מה זה כעסו, כי הזמנו מלא דברים. פיצות וצ'יפס ופסטה", דברים של צהריים, כי אין להן שעות אמרנו, ואין אוכל, נכון? "ואכלנו מלא דברים, והיה מה זה כיף והכל. ואחר כך הלכנו ל-Be פארם", היא קנתה לי משם גם עפרון שפתיים, ששמתי אותו פעם אחת. היא אמרה לי: "קניתי לך את הצבע שאת אוהבת".
צליל: שבוע בדיוק לאחר מכן, ביום רביעי, 4 באוקטובר, אחרי רגילה כיפית במיוחד, פיני, אבא של אביב, הסיע אותה למוצב נחל עוז. [מכונית מותנעת] הנסיעה השגרתית ממושב גילת למוצב.
פיני: הורדתי אותה מהאוטו והיא אמרה לי: "תכיר, זאת קרינה". פעם ראשונה שראיתי אותה, ובעוונותי האחרונה גם. לא ראיתי אותה מאז. אופטימי ומאמין שאני אראה אותה.
קרן: ביום שישי חוזר למוצב קובי לוי.
קובי: [מכונית נוסעת] אני את השירות הצבאי שלי עושה בחטיבה 7, בגדוד 77. אני שריונר בפלוגה המיתולוגית שנקראת "מלכות חרמון", אותה פלוגה שבלמה את הסורים בעמק הבכא.
קרן: הגדוד של קובי ירד לתפוס את קו עזה בסוף יולי. [מכונית נוסעת] כשקובי מגיע לנחל עוז, אצל השיריונרים יש התרגשות גדולה סביב ההגעה לגזרה שנחשבת חמה, אחרי כמעט שנתיים ביהודה ושומרון.
קובי: כשאתה ביהודה ושומרון אתה חי"רניק, אתה בלי הטנק, אתה בלי הכלי. יש לזה יתרונות, ויש לזה חסרונות. בסוף רובנו משתוקקים כבר להגיע לתעסוקה של המקצוע שלנו. הגנה על גבולות - סוריה, לבנון, עזה.
צליל: ביום חמישי, חמישה באוקטובר, הוא קיבל אפטר.
קובי: ההורים שלי היו צריכים לטוס לחו"ל, יצאתי ביום חמישי בערב הביתה, וחזרתי בשישי בבוקר. באתי עם האוטו הפרטי שלי, הייתה לי תחושה כזאת שאני בא לעשות שבת, ואני אזדכה על הציוד ואני אתחפשש. אצא לחופשת שחרור.
צליל: בשישי בצהריים הגישו בחדר האוכל הקטן של נחל עוז, [אנשים מדברים] מה שנקרא בצבא "טייק אווי", שניצלים בפיתה, בלי ישיבה מסודרת בשולחנות. החבר'ה מגיעים, לוקחים, מפטפטים.
קרן: הגזרה עצמה, כפי שמעידות גם התצפיתניות וגם חיילים אחרים, הייתה שקטה מתמיד באותו שישי. כל כך שקטה, שהחליטו להוריד כוננות.
קובי: היה שישי רגיל, ויותר מזה, בדרך כלל בשבתות ובחגים, אז תמיד הצוות טנק שלנו עושה שבת בעמדה. הוא יוצא במוצאי שבת, או יוצא בראשון. ובשישי בערב הטנק ירד מעמדה, זאת אומרת, ירדה הכוננות, והוחלט להחזיר אותו למוצב ללילה, ולחזור בשבת בבוקר.
קרן: כן, 12 שעות לפני תחילת המתקפה של חמאס, שני הטנקים ששייכים למוצב נחל עוז ירדו מהעמדות, והטנקיסטים הלכו לישון במגורים.
צליל: לקובי ולחברים שלו לא היה מושג למה ההחלטה התקבלה. ובתכלס מבחינתם, זה היה מאוד משמח באותו רגע.
קובי: זו לא החלטה של השריונרים, אני לא יודע באמת מי קיבל את ההחלטה, אבל אנחנו היינו מבסוטים. זאת אומרת, החבר'ה באו לעשות איתנו את השבת, ולא להיות תקועים בעמדה. מקלחת, וזו ארוחת שבת עם כולם, וזה נעים, אבל זאת הייתה המציאות. הייתה ירידה בכוננות.
[הקלטה - התצפיתניות שרות שיר מורל קרבי]
"אבל הם באו מחברון,
הם לא דופקים חשבון
קח את זה… הכומתות הצהובות
צ'או, צ'או, צ'או, צ'או."
[ההקלטה ממשיכה ברקע]
קרן: בזמן שהתצפיתניות נפרדות משחף ניסני, ב-Tea Time הכי מפואר שיש, אוכלות את האוכל המוגזם של אילנה וספיר ניסני, ושרות בקולי קולות, קובי, יחד עם הסמ"פ שלו והקשר הפלוגתי, עשו סיבוב [מכונית נוסעת] בין המוצבים של פלוגת מלכות חרמון, ואכלו ארוחת שבת עם החברים שלהם, השריונרים במוצב יפתח. הם חוזרים לנחל עוז לקראת חצות. המ"פ של השריונרים היה באותו סוף שבוע בבית, כמו גם המג"ד של גולני, תומר גרינברג. שמחת תורה.
קובי: [דלת נפתחת] הגעתי לחדר, הורדתי נעליים, תכננתי ללכת להתקלח ולישון, נרדמתי עם הטלפון. אז גם לא פשטתי את המדים, לא הלכתי להתקלח, וככה גם התעוררתי. [בום עמום] 6:30 בבוקר, האדמה רועדת [רעש עמום שמתחזק] ממש, האדמה רועדת.
[מוזיקה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך.
צליל: ואני צליל אברהם. ואתם ואתן מאזינים לפרק השני של "נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים מבית "כאן". סדרה שבה אנחנו מביאות את הסיפור של מוצב נחל עוז.
קרן: בשבעה באוקטובר נהרגו במוצב נחל עוז חמש עשרה תצפיתניות. זה המוצב היחיד בו נפלו תצפיתניות באותו היום. שבע נחטפו. זה המוצב היחיד בו נחטפו תצפיתניות, או חיילות בכלל. התצפיתניות דיברו על זה שפשיטת מחבלים תגיע, אבל כשהיא קרתה לא הייתה להם שום דרך להגן על עצמם. איך ולמה זה קרה?
צליל: 52 חיילות וחיילים נפלו באותו יום במוצב. זה המספר הגבוה ביותר של חיילים שנפלו במקום אחד. למה זה קרה דווקא שם?
קרן: את הפרק הקודם סיימנו בשישה באוקטובר סמוך לחצות. בפרק הזה נספר מה קרה במיגונית של החיילות דקה אחרי דקה, ומה קרה באותו הזמן בנקודות אחרות במוצב. ואיך יכול להיות שאחד הבסיסים הגדולים של צה"ל בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, הוקם כל כך סמוך לגבול, במיקום של מוצב קדמי, מבלי שיש יכולת של ממש להגן על החיילות והחיילים, שאינם לוחמים, שנמצאים בו.
צליל: [צרצרים] בשבת, שבעה באוקטובר, בארבע לפנות בוקר, מירה חג'ג' מתעוררת [רשרוש שמיכה] במושב גילת ויורדת [צעדים יחפים] לבדוק מה שלום הבן שלה, אופיר, שהיה חולה. היא נרדמת מחדש בסלון.
מירה: נרדמתי פה, וזה תודה לקדוש ברוך הוא, כי אם הייתי בחדר לא הייתי שומעת את הטלפון.
קרן: ב-5:30 לפנות בוקר מסתיימת הערכת המצב בפיקוד דרום. ולמרות הסימנים המטרידים שנקלטו על ידי המודיעין במהלך הלילה, לא מתקבלת כל החלטה להעלות את הכוננות.
מירי: משהו כמו 6:30 בבוקר, אני מתחילה לשמוע רעש נורא מוזר, כזה, פאק פאק פאק פאק פאק פאק פאק פאק, משהו שלא מפסיק. ואז פתאום הטלפון מצלצל, [רטט] ואני רצה לטלפון.
צליל: מירה ואביב וכל משפחת חג'ג' שומרים שבת.
מירה: "אביב, מה קורה מאמי, מה זה?". כי זה חריג, אביב אף פעם לא התקשרה בשבת. היא דיברה מהר מהר, היא אמרה לי: "אמא תקשיבי, אני וקרינה סיימנו משמרת בארבע בבוקר, וישבנו לדבר בחדר עד 6:30.". ואני ישר אמרתי לה: "אביב, אבל למה לא הלכתם לישון?!" והיא אומרת לי: "אמא תעזבי את זה עכשיו. יש בלגן שלם, אמא. יש מלא פצמ"רים ויש טילים ויש מלא יריות וחיילים צורחים, ואנחנו לא יודעות מה זה".
קרן: באשקלון, אילנה וספיר ניסני מתעוררות מהאזעקה. גם אשקלון תחת מטחי טילים בלתי פוסקים. אחד מהם אפילו פוגע בחלון הבית שלהם. שחף מתקשרת לאמא שלה.
אילנה: אני אומרת לה: "היי, חיים שלי, מה?". "אמא, את לא מבינה מה קורה פה, את לא מבינה מה הולך פה". אמרתי לה: "מה? כלום, שחף, זה אזעקות, רגיל כאילו, אל תלחצי". "לא אמא, זה לא אותו דבר, זה לא מפסיק". אמרתי לה: "ואיפה את?", היא אומרת "אני רצה למיגונית". "אוקיי, טוב, תרוצי, תדברי איתי".
צליל: בגבעת ברנר, אדוה אברמוביץ' קפצה מהמיטה. ובעוד היא מכניסה את האחים הקטנים של נועם לממ"ד, היא מדברת עם נועם בטלפון.
אדוה: היא אומרת: "אמא, זה מפחיד בטירוף, בטירוף!". אז אני אומרת לה: "מה מפחיד?". אז היא אומרת לי: "יש מחבלים בבסיס". אני אומרת לה: "מה?", אז היא אומרת לי: "כן, צועקים פה אַללָּהֻ אַכְּבַּר".
צליל: נועם הגיעה לנחל עוז יומיים לפני כן. היא אפילו לא הספיקה להיות במיגונית.
אדוה: אני אומרת לה: "תקשיבי, אנחנו מפסיקות לדבר עכשיו, את מתפקסת והולכת להתחבא.
קרן: קצת לפני 6:30, דרור אשרם מתארגן, כמו בכל שבת בבוקר, ללכת לבית הכנסת. הטלפון מצלצל, זו הבת שי. היא תצפיתנית בנחל עוז.
שרי: קפצתי, כי אמרתי, אם היא התקשרה קרה משהו. ואז, תוך כדי שיחה שהיא מדברת איתנו, היא בוכה.
[מוזיקה]
קרן: זו שרה אשרם, אמא של שי. כולם קוראים לה שרי. דרור ושרי גרים ברחובות.
שרי: "אמא, יש פה בלגן, יש פה מחבלים, יש אזעקות". "אוקיי שי, תיכנסי למיגונית, הכל בסדר, יהיה בסדר, הצבא שלנו חזק. תשמרי על עצמך במיגונית, וזהו".
דרור: אני אומר לה: "שי, מספיק! מה את עכשיו מלחיצה את אמא שלך? מה קרה?! תכף גולני באים, שתי דקות ומחסלים לך את כל המחבלים". היא אומרת לי: "אבא, אתה לא מבין". עכשיו, אני שומע יריות. אני שומע יריות! [מצקצק בלשונו] זה לא שאני לא שומע כלום. היא אומרת לי: "אבא, אתה לא מבין איזה פיצוצים. רחפנים, המחבלים בתוך הבסיס".
צליל: ב-6:30 בבוקר מתעוררים בבהלה מהאזעקות יגאל ואילנית כהן, ההורים של הדר.
אילנית: קמנו מהאזעקות ואז ראינו נחל עוז. ישר שלחתי להדר הודעה: "הדר מאמי, מה קורה? איפה את?". כי היא לא הייתה באזעקות בעוטף, לא היה.
צליל: הם גרים בבית קטן, עטוף בגינה ירוקה ומקסימה במיוחד במושב זיתן. הדר הייתה תצפיתנית שהגיעה לנחל עוז בסוף יוני 23'. יחד איתה הגיעו למוצב נועה מרציאנו, מיה ויאלובו פולו, יעל רוטנברג ואורי מגידיש.
קרן: ליגאל ואילנית אין ממ"ד, הם צריכים לרוץ למקלט בחוץ. יגאל עוד מספיק להתקשר להדר.
יגאל: שלוש שניות. "אבא, יש פה בלאגן, אני אדבר איתך אחר כך".
אילנית: דיברנו והיא אמרה לי: "אמא, הכל בסדר, אנחנו במיגונית", ואני אומרת לה… והיא מצלמת לי את המיגונית, ותוך כדי אני מבינה שזה לא מקום, שכאילו, בטוח להיות בו. אני אומרת להדר: "אבל לכו למקלט", אז היא אומרת לי: "אבל זה המקלט, אין לנו איפה ללכת".
קרן: בישוב מבועים, 15 קילומטרים מזרחית מנחל עוז, מתעוררים ארז וסיגל פרייס, ההורים של נועה.
סיגל: באוטומט ישר לקחתי את הטלפון, חשבתי על נועה, לקחתי את הטלפון.
צליל: נועה היא תצפיתנית ותיקה, וחברת נפש של שחף ניסני. כמו רוב החיילות, היא בכלל השאירה את הטלפון במגורים.
סיגל: נועה כתבה לנו הודעה, מהטלפון של שחף: "אתם בטח דואגים, אני בלי טלפון, שתדעו שאני במיגונית". היא כתבה לי: "אני קצת מפחדת, בחיים זה לא היה ככה, אני לא יודעת מה קרה".
קרן: כל התצפיתניות שהיו במגורים ב-6:30 בבוקר רצות למגונית. זו המיגונית של הבנות שהכרנו בפרק הראשון. היא סמוכה למגורים של החיילות במוצב.
[הקלטה - מתוך המיגונית]
דוברת לא ידועה: [בקול מפוחד] "אני לא רואה"
דוברת לא ידועה: "מתי זה קרה…"
דוברת לא ידועה: "את יכולה לראות…"
[רעש של פיצוץ]
דוברת לא ידועה: "Oh My God"
צליל: ככה זה נשמע בפנים, בסרטון שצילמה אחת החיילות. תוך כמה דקות הצטופפו בתוך המיגונית עשרות חיילות, רובן תצפיתניות, כמעט כולן בגופיות או פיג'מות.
[הקלטה - מתוך המיגונית]
דוברת לא ידועה: "וואי לי, שכחתי את הפלאפון, אמא בטח דואגת של החיים."
דוברת לא ידועה: "יו!"
דוברת לא ידועה: "מִמִּי?"
[בומים]
דוברת לא ידועה: "וואי, וואי, וואי, וואי, וואי."
קרן: חוץ מהתצפיתניות היו שם חמש חיילות של יחידת רוכב שמיים, שלוש חובשות קרביות, כמה חיילות מאיסוף קרבי וחיילת מחיל התקשוב, סיוון אסרף. היחידות שיש להן נשק הן הלוחמות של רוכב שמיים. בסרטון הקצר שצולם באותן דקות במיגונית, שומעים את הדר כהן מציעה שימלטו למגורים.
[הקלטה - מתוך המיגונית, ברקע בומים]
הדר: "בואו, בואו למגורים".
דוברת לא ידועה: "מה?"
דוברת לא ידועה: "איזה מגורים?! אני לא יוצאת!" [בצעקה]
דוברת לא ידועה: "מה?!"
דוברת לא ידועה: "לא, לא לא".
דוברת לא ידועה: "איזה צד? הכל…"
דוברת לא ידועה: "לפינה, לפינה".
דוברת לא ידועה: "לא, לא לא תשארו".
דוברת לא ידועה: "לא, זה נראה לי פה".
דוברת לא ידועה: "זה פתוח, זה פתוח".
מירה: היה לה את האינסטינקט, באמת, לברוח וללכת לחדרים, אבל לא באמת… אף אחד לא שיתף איתה פעולה.
צליל: זמן קצר אחרי תחילת מתקפת הטילים מופיעה דמות במדים בפתח המיגונית. בהתחלה, החיילות לא מזהות אותו ונבהלות.
[הקלטה - מתוך מהמיגונית]
דוברת לא ידועה: [בקול מפוחד] "מי זה האיש הזה?"
[נפץ ויריות]
דוברת לא ידועה: "אמא!!! [בכי] אמא'לה!!!"ף [בכי]
דוברת לא ידועה: "אנחנו נמות…"
קרן: אביב המשיכה להתכתב עם מירה בטלפון.
מירה: "אמא, יש מישהו בכניסה למיגונית עם נשק, אנחנו לא יודעות מי זה".
קרן: אבל אז הוא מתחיל לדבר עברית והן מבינות שזה איברהים ח'רובה, גשש החטיבה הצפונית. אחת החיילות שניצלה סיפרה לנו: "ח'רובה הגיבור והמקסים קרא לשיראל חיים-פור, הסמב"צית, ואמר לה שחייבים אותה בחמ"ל. היא הייתה עם פיג'מה, והיא אמרה: "אני חייבת, אני לא יכולה להשאיר את אושר לבד". אושר היא אושר ברזילי, הסמב"צית השנייה שהייתה כבר בחמ"ל במשמרת. וכולם אמרו לה: "לא, לא, אל תלכי! מסוכן!", ותוך כדי נופלים פה פצמ"רים, אבל שיראל אמרה: "אני חייבת", ושמו עליה קסדה ואיזשהו וסט כזה, והיא התחילה לרוץ."
צליל: ח'רובה מלווה את שיראל הסמב"צית לחמ"ל, שם הוא ימשיך להילחם בגבורה עוד שעות. [המוזיקה נפסקת] האזעקות והנפילות לא נפסקות.
[הקלטה - "צבע אדום", יריות ופיצוצים]
קרן: ב-6:38, שחף ניסני כותבת לאמא שלה: "אני מפחדת, אבל הכל בסדר אימוש, אני אוהבת אותך. כאילו, אף פעם זה לא היה ככה". היא והחברות שלה במגונית לא יודעות את זה, אבל באותם רגעים מחבלי הנוח'בה כבר עוברים את הגדר. ב-6:40 מוכרז לראשונה בקשר נוהל "פרש טורקי" - נוהל חדירה של גורמים עוינים שחוצים את הגדר.
צליל: ואז גם הכריזה של המוצב, שבה שמעו עד עכשיו "צבע אדום", מתחלפת לכריזה בקולה של אחת החיילות מהחמ"ל שאומרת: "אירוע מורכב".
קובי: אֵהה…
קרן: מה המשמעות של "אירוע מורכב", מה זה אומר?
קובי: אז אם היית שואלת אותי באותם רגעים, בשבעה באוקטובר, הייתי עונה לך שאין לי מושג.
צליל: קובי, שישן עם המדים, נועל נעליים, תופס את הנשק, ורץ למיגונית שהכי קרובה למגורים שלו.
קובי: אחרי ממש כמה דקות בודדות, הסמ"פ שולח הודעת וואטסאפ בפלוגה: "כל הטנקים לעמדות". ישר רצים כל מי שמְשוּבְּצָקִים - שהם בשיבוץ לטנקים - בכוננות, רצים לטנקים, שזה כל אנשי הצוות של טנק פרץ, הטנק של דניאל פרץ - איתי חן, תומר ליבוביץ' ומתן אנגרסט. ובנוסף, שאר אנשי הצוות של הצוות סמ"פ.
צליל: שני צוותי הטנקים שנמצאים במוצב נחל עוז מוקפצים לעמדות.
קובי: הבנתי שמשהו קיצוני קורה במרחב הגדר. אני מדמיין הפס"ד אלים על הגדר! אלים עם קילשונ… לא יודע מה. אני מדמיין כזה הפס"ד אלים על הגדר, בהפתעה, אבל משהו מ"האירוע המורכב" והירי המתקרב - האשליה מתחילה להתנפץ לאט לאט.
צליל: ב-6:46, שחף ניסני כותבת בקבוצה של המשפחה: "אני אוהבת אתכם הכי בעולם. אני לא יודעת מה יקרה, אז תמשיכו להיות כמו שאתם. יש מנהרה על המוצב שלי ובגלל זה זה ככה. אני לא רציתי לומר, אבל למקרה שיקרה משהו".
קרן: דקה לפני כן, שיר אֵילַת, המ"מית של התצפיתניות, שמפקדת על החמ"ל באותו הבוקר, התקשרה לשחף ואמרה לה שזו ההערכה. מנהרה על המוצב ממנה חודרים מחבלים. היא מנסה להרגיע אותה ואת החיילות האחרות.
צליל: שיר ביטון, אחת החובשות, משאירה הודעה קולית לאמא שלה.
[הקלטה]
שיר: "אמא זאת שיר, זה מהטלפון של אחת החובשות שאיתי, הטלפון אצלי בחדר. [ירי] אני לא כל כך יודעת מה קורה פה [ירי], תכף נבין, אבל אני אוהבת אותך, אני אעדכן אותך, תכתבו לי שכולכם בסדר".
קרן: ב-6:54 מגיע הגל הראשון של המחבלים למוצב. על פי הנתונים שהוצגו להורי התצפיתניות, זה כוח של כ-70 מחבלים.
[הקלטה]
שיר: "אני יודעת אמא, אנחנו במרחב מוגן, הטלפון שלי בחדר. כנראה שיש איזה פשיטה. [ירי] אני כאילו… אנחנו לא יודעים יותר מדי, בעיקר, רק שומעים… כנראה שיש פשיטה ונפילות פה באזור. [ירי] אנחנו כרגע בסדר, בעזרת השם".
קרן: בשבע, 6 דקות אחרי הפלישה הראשונה, מתרחשת הפלישה השנייה של המחבלים. [צעקות בערבית] 50 מחבלים נוספים חודרים למוצב.
[הקלטה]
מחבל: [צועק] "אַללָּהֻ אַכְּבַּר…"
צליל: בנחל עוז, על פי המידע שהגיע לידינו, היו בשבת בבוקר כ-150 חיילים, רק כמחצית מהם לוחמים.
מרגרט: שאלתי אותה: "איך את, היי ביב?". אני קוראת לה היי ביב [מגחכת], היא עונה לי: "אני לא מבינה מה קורה, יש מלא יריות".
צליל: ב-7:10 דקות, מרגרט ויינשטיין שולחת הודעה לאביב חג'ג'. היא מנסה לתפוס את כל החברות שלה.
קרן: את מרגרט פגשנו בפרק הראשון. במשך רוב השירות שלה היא הייתה תצפיתנית בנחל עוז. וגם בערב שבת שלפני שבעה באוקטובר, היא הייתה במוצב עם כל החברות שלה, בפרידה משחף ניסני. קצת לפני חצות היא עזבה, כדי לחזור לבסיס שבו היא משרתת.
מרגרט: אמרתי: "יש מחבלים בנחל עוז", כי עמדתי יחד עם הסמג"ד במיגונית, אז שמעתי את זה ממנו. לא הבנתי אם זה המוצב, לא הבנתי אם זה הקיבוץ. הייתי, כאילו, בעצמי בהיסטריה.
צליל: מרגרט מוצבת כסמב"צית באורים, בסיס שנמצא גם הוא, כמו כל הדרום, תחת מתקפת טילים ופלישת מחבלים.
מרגרט: ואז היא שאלה אותי: "בתוך הבסיס, נכון? שומעים ממש יריות פה, ובומים כאילו זה נפל בחדר".
קרן: לקראת 7:25, החיילות במיגונית מבינות שבמוצב מתרחש קרב מטורף, ושהמחבלים הולכים ומתקרבים אליהן. על פי עדות של אחת החיילות שניצלה, הלוחמות של רוכב שמיים נערכות בתוך המיגונית לכניסה של המחבלים, שאר החיילות יושבות צפופות, בשתי שורות, צמודות לקיר של המיגונית, כשמולן הכתובת בוורוד - "תראי איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה".
צליל: ב-7:25, שי אשרם כותבת לאמא שלה: "אני מפחדת, אני אוהבת אתכם".
קרן: "יפה שלי, מותר לך לפחד, אבל תזכרי שאת במקום מוגן, והצבא ואנחנו דואגים לך פה", עונה לה אמא שלה.
צליל: "אתם הייתם ההורים הכי טובים שאפשר לבקש", היא כותבת.
קרן: "יהיה בסדר, הצבא משתלט עליהם", שרי עונה לה.
["צבע אדום", ירי וצעקות בערבית]
צליל: "אני לא יודעת מה קורה", כותבת שחף ניסני לאמא שלה ב-7:26. "יש מלא יריות ומלא אזעקות מוגזמות". ואילנה עונה לה: "יביאו לכם תגבור, אל תדאגי. אנחנו אוהבים אותך, הכל יהיה בסדר. תסמכי על הממונים שלך, בטוח יטפלו בזה".
קרן: ב-7:27, אביב חג'ג' כותבת לאמא שלה: "אמא, התקשרת?"
מירה: ואז היא כותבת לי: "אנחנו מנסות להיות בשקט במיגונית, כדי שלא ישמעו". אז אני כותבת לה: "תהיו בשקט, יפה שלי".
[מקריאה את ההתכתבות]
"אמא…"
"מה מאמי?"
"מלא חיילים צורחים, אני לא יודעת מה זה".
"ויש עדיין יריות?"
"כן, מלא".
קרן: ב-7:32, כותבת נועה פרייס לאמא שלה מהטלפון של שחף: "יש פשיטות למוצבים, גם לפה. מחבלים, יריות".
סיגל: [בבכי] ב-7:33 היא כותבת: "אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל אני אוהבת אתכם".
צליל: ב-7:33, אביב חג'ג' כותבת: "אימא, אני שכחתי ששבת בכלל, התקשרתי רגיל". "לא נורא מאמי, הכל בסדר", מירה עונה לה. "מה איתכם?"
מירה: היא כותבת לי: "הבנות של "קומץ" כבר שעה מחזיקות את הנשק, והן לא באמת מלומדות למקרים כאלה, זה לא כמו לוחמים. הם מכוונות ליציאה". אני כותבת לה: "אל תדאגי, הם ידעו לעשות מה שצריך". היא כותבת לי: "אמא, יש מחבלים בישראל, לא רק פה. שימו לב שהכל נעול". נותנת לנו הנחיות. ב-7:37 היא כותבת לי: "אמא, חייל צורח". ופה יש לי איזה זבנג כזה. לא יודעת, פה, פעם ראשונה שכתבתי לה: "וועליה".
קרן: ב-7:38, אביב שולחת את ההודעה האחרונה שלה.
מירה: [מקריאה] "יהיה בסדר אימוש, בעזרת השם, תקראו תהילים".
צליל: ב-7:38, שולחת גם הדר כהן הודעות אחרונות לבן הזוג שלה, ובקבוצה של החברות הכי טובות.
אילנית: לנו היא לא כתבה כלום, שהיא מפחדת וזה… להם היא כתבה: "איזה פחד, אני מתה מפחד, יש בחוץ יריות, יש קולות "אללה אכבר". את זה לעומרי חבר שלה ולבנות חברות שלה היא כן סיפרה, ולנו היא לא רצתה. לא רצתה להפחיד אותנו, להטריד אותנו.
קרן: 7:39, מגיעה הודעה משי אשרם: "יש פה חייל שצורח, קרה לו משהו". "מאמי, את בסדר?" כותבת לה אמא שלה. אבל היא כבר לא עונה.
שרי: ולעוד קרוב משפחה, היא אמרה לו: "תעשה לי טובה, תחבק את ההורים שלי כל הזמן. תאהב אותם ותגיד להם שאני אוהבת אותם". ושמה זה נגמר.
צליל: ב-7:44, אדוה אברמוביץ' מקבלת את ההודעה האחרונה מנועם.
אדוה: "אני אוהבת אתכם בטירוף, לא משנה מה יקרה…", ואנחנו לא מביני… מה… מה יש לה? [בקול שבור] נועם מעולם לא כתבה בשגיאות כתיב, מכיתה א'. כאילו, את רואה שהיא רועדת. היא כתבה לנו, היא כתבה לאחותה, והיא כתבה לחבר שלה. [בולעת דמעות] וזהו.
קרן: על פי העדויות של מי ששרדה מהמיגונית, באותם רגעים נכנס מחבל נוח'בה למבנה. [מוזיקה קודרת] אחת הניצולות סיפרה לנו: "הוא נכנס, ובגלל שכולנו יושבות צפופות, מכונסות מאחור, הסתכלתי מלמטה למעלה. קודם כל ראיתי נעלי חי"ר כאלה, ראיתי איזשהו דגמ"ח. ואני ממשיכה לעלות למעלה עם העיניים. אני רואה לשנייה את הסרט שלו על הראש, ואת הרימון שנוסע קרוב אלינו, ופיצוץ". [מוזיקה מסתיימת]
על פי העדויות, סגן עדן נימרי, מפקדת צוות רוכב שמיים, פוגעת במחבל, אבל מחבלים נוספים מגיעים בעקבותיו. [מוזיקה] שלושה רימונים נזרקו, והמחבלים מתחילים לירות אל תוך המיגונית. אחרי פיצוצי הרימונים והיריות, חלק מהחיילות רצות מתוך המיגונית החוצה, דרך הפתח שמוביל לכיוון המגורים.
צליל: מי שהצליחו לצאת החוצה הן יעל רוטנברג, התצפיתנית, היא נפצעה ביד וברגל, שלוש החובשות, ארבע חיילות רוכב שמיים, וחיילות נוספות מחיל הגנת הגבולות.
קרן: מהירי אל תוך המיגונית נהרגו, ככל הנראה, כמעט מיד, אביב חג'ג', שחף ניסני ונועה פרייס, נועם אברמוביץ' ושירת ים עמר, שהגיעו יחד למוצב רק יומיים לפני כן. שי אשרם, עדיין במדים מהמשמרת. הדר כהן, סיוון אסרף מחיל התקשוב, וסגן עדן נימרי, מפקדת צוות רוכב שמיים. [מוזיקה מסתיימת]
שבע חיילות שרדו את הירי, אבל לא הצליחו לברוח מהמיגונית - נעמה לוי, לירי אלבג ואגם ברגר, אלו שרק בחמישי הגיעו למוצב. ואיתן, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, אורי מגידיש ונועה מרציאנו. חלקן נפצעו.
דקות לשמונה. החיילות ששרדו ונשארו במיגונית, המומות מהירי והרימונים, ליד גופות החברות שלהן שנורו לפני רגע. המחבלים אוזקים אותן. ככה זה נשמע בסרטון החטיפה שצילמו מחבלי החמאס, ומשפחות החיילות החטופות אישרו לפרסם.
[הקלטה מתוך המיגונית]
[צעקות בערבית]
קרן: המחבלים לוקחים לחיילות ששרדו את הטלפונים מהידיים ומנפצים אותם על הרצפה.
צליל: מרבע לשמונה ועד 9:30 בבוקר, במשך שעה וארבעים וחמש דקות, יושבות שבע התצפיתניות שנותרו בחיים, כשהן אזוקות בידיהן, פצועות, ולצידן החברות שלהן, שזה עתה נרצחו.
קרן: בגבורה, התצפיתניות מנסות לתקשר עם המחבלים.
[הקלטה מתוך הסרטון]
לירי אלבג: "Someone who speak English, English… "
מחבל: [צועק] "O.K… This… I want you Quiet… Quiet! This…"
קרן: בזמן הזה, המחבלים מתנהלים כאילו המוצב הוא שלהם. הם משחקים בטלפון, מתפללים, צוחקים ביניהם, מגדפים ועולבים בחיילות. אורי מגידיש, שחזרה מהשבי, חלקה עם ההורים של הדר כהן מעט ממה שעבר עליה באותן שעות.
יגאל: היא אמרה שאלה היו שעות מאוד קשות. כאילו ש…
אילנית: הם לא באמת הבינו מה קורה בחוץ.
קרן: עד כדי כך, המחבלים עשו במוצב נחל עוז כבשלהם, שהיה להם זמן גם לפשוט על השק"ם, לבזוז אותו ולאכול במבה מול עיני התצפיתניות האזוקות והפצועות.
אילנית: הם היו בתוך המיגונית ולא היה להם שום דרך לדעת מה קורה מבחוץ…
קרן: כן.
אילנית: מחוץ למיגונית.
קרן: כן.
אילנית: היה להם, לפי מה שהבנתי ממנה, היה להם איזושהי תקווה, שכאילו, שיחלצו אותם…
יגאל: לגמרי.
אילנית: שהם יהיו כאילו…
יגאל: עד הדקה ה-90.
צליל: לפי העדויות שהגיעו לאחת ממשפחות התצפיתניות, החיילות החטופות הוכרחו לצפות במחבלים מתעללים בגופותיהם של החיילים שנפלו בקרב על המוצב.
[הקלטה - יריות וצעקות בערבית]
צליל: באותן העת הסתתרו במגורים החיילות שהצליחו לצאת מהמיגונית בחיים, חלקן פצועות. שתיים מהן הן החובשות - ירין מארי פלד מקיבוץ בארי ושיר ביטון מאשקלון. הן נכנסות לחדר שלהן. שיר מתכתבת עם החברים שלהן מהטנ"צ, ניידת טיפול נמרץ של מוצב נחל עוז. הם בחלק אחר של המוצב, במיגונית אחרת.
קרן: זו המיגונית היחידה במוצב נחל עוז שניתנת לנעילה, והיא מרחב מוגן של ממש. כל מי שהיה בה נותר בחיים.
צליל: בשעה 8:08 דקות שיר כותבת בקבוצה של הפרמדיקים: "מישהו יודע משהו, בבקשה?"
קרן: "החמ"ל לא עונה לנו", כותבת לה אחת החיילות. "יש חמישה עשר מחבלים במוצב", כותבת אחרת.
צליל: "הרגתי אחד בחדר", כותבת שיר. "בבקשה, יש עוד?". ב-8:09 דקות היא כותבת: "אנחנו לא בטוב פה". ושוב שואלת, "יש עוד מחבלים?", וזהו. זו ההודעה האחרונה שלה. ההערכה היא שזמן קצר לאחר מכן, שיר וירין נהרגו מאש המחבלים, שגם שרפו את החדר שלהן לחלוטין.
[הקלטה - דיבורים וצעקות בערבית, קולות שריפה, ירי]
קרן: ב-9:30 בבוקר, מובלות החטופות, פצועות ויחפות, מהמיגונית לרכב צה"לי שהמחבלים בזזו. הן נלקחות לעזה.
[הקולות נפסקים בבת אחת]
[מוזיקה]
צליל: החיילות במיגונית לא ידעו מה קורה במוצב כל אותו זמן. הן שמעו יריות וצעקות, וחיכו שמישהו יבוא לחלץ אותן. אז מה קורה באותן שעות בשאר חלקי הבסיס?
קרן: על פי המידע שהגיע לידינו, באותו הזמן היו בנחל עוז כ-65 חיילים לוחמים. לא מצוידים לקרב, כי הרי לא נערכו לכך, מול מספר כפול של מחבלים. מי שהיה מסוגל נלחם, אבל מכל המידע שאספנו, מכל הראיונות שקיימנו, עולה ששאר החיילים לא יודעים בכלל מה קורה במיגונית של החיילות. אלו מערכות שמתנהלות באותו יום במקביל, ולכאורה לא נפגשות.
צליל: בעשרה לשבע, קובי ושאר חיילי השריון, שלא עלו על שני הטנקים, נמצאים במיגונית אחרת. גם להם אין מושג מה קורה בשאר המוצב.
קובי: רנן ושגיא, שתי החימושניקים, מחליטים לצאת מהמיגונית כדי לנסות להעיף מבט ולראות מה קורה.
[מוזיקה]
קרן: המצב הזה שבו קובי והחברים שלו יודעים מה קורה רק איפה שהם נמצאים, ואין להם מידע על מה שמתרחש בחלקים האחרים של המוצב, יימשך כל היום.
קובי: והם מתקשרים אלינו ממש שתיים, שלוש, ארבע דקות אחר כך, והם אומרים לנו: "יש מחבלים במוצב, או מחבלים בש"ג, אנחנו נמצאים במיגונית של גולני, תגיעו הכי מהר שאתם יכולים".
צליל: הם רצים למיגונית של גולני.
קובי: שומעים ירי מסיבי [ירי] ואנחנו מגיעים למיגונית, נכנסים פנימה, הם כבר אחרי קרבות. הם כבר פגעו במחבלים, הם כבר עומדים על הזיג, על הבטונדה מוכנים, וכבר יש שתי פצועים אנוש בתוך המיגונית, חיילי גולני. דוד רתנר ונאור סיבוני, זכרונם לברכה.
קרן: דוד רתנר ונאור סיבוני היו שניים מתוך שמונה לוחמי גולני שניסו להגיע עם תחילת פלישת המחבלים לעמדות הירי שעל חומת הבסיס. אחרי שהעמדה ספגה פגיעה של טיל נ"ט שהרס אותה, הם רצו לחזור למיגונית. רתנר וסיבוני נפצעו אנושות מירי צלפים, מחבלים. החיילים נסוגו לתוך המיגונית כדי לטפל בפצועים ולהמשיך להילחם מתוכה.
צליל: החובש של גולני מבקש פינוי מוסק לפצועים, [מוזיקה מסתיימת בבת אחת] אבל אין אף אחד שיגיע.
קובי: ירי בלתי פוסק. [מוזיקה רועמת] זה הופך להיות בשניות קרב מטורף, של טווחים מאוד מאוד קצרים, 2, 3, 7 מטרים.
צליל: דקות אחרי השעה שבע, המחבלים כבר מכתרים את המיגונית של גולני.
קובי: האסימון נופל שם ברבע שעה, שאנחנו נמצאים באירוע חסר תקדים, שאף אחד לא התכונן אליו בשום צורה. שיום כיפור זה כלום, כאילו.
קרן: איך אתם מבינים את זה בעצם?
קובי: לדמיין את מוצב נחל עוז, אחד המוצבים המבוססים, החזקים, בגזרה, לראות אותו חדור בצורה כל כך משמעותית, חיילים שנפצעים אנוש ונהרגים מאוחר יותר בתוך המוצב.
צליל: הלחימה בשלב הזה היא כבר כמעט בלי מפקדים.
קרן: מפקד גדוד 13 של גולני, שהוא גם מפקד הבסיס, תומר גרינברג, קפץ מהבית ונלחם כל אותו יום בהגנה על הישובים, בעיקר בכפר עזה.
קובי: במיגונית הזאת בשעה הזאת אפס קצינים. הקצינים של גולני היו בחמ"ל והקצינים שלנו היו בטנקים. המ"פ של גולני ניהל לחימה במקום אחר והסמג"ד נפצע.
צליל: הסמג"ד הוא רב סרן ניר בוימפלק. הוא יצא מיד עם פתיחת המתקפה בג'יפ ממוגן עם שלושה לוחמים נוספים, כדי למנוע כניסת מחבלים לבסיס. נפתחה עליהם אש תופת והוא נפצע בראשו פציעה קשה ביותר. חיילי התאג"ד יעשו הכל, כל היום, כדי להחזיק אותו בחיים ויצליחו. אבל שלושת הלוחמים שיצאו איתו, אדיר בוגלה, אורי כרמי ודור לזימי, נהרגו.
קרן: המ"פ הוא רב סרן שילה הר-אבן. עם תחילת מתקפת הטילים הוא יצא מהמוצב עם הקשר שלו, שמעון מלכה, כדי להגיע לנמ"ר, נגמ"ש המרכבה, שנמצא בשגרה בעמדה בשטח, שני קילומטרים צפונית לבסיס. הם נלחמים לאורך הגדר מול מאות המחבלים שחודרים באותם רגעים לישראל. כששילה והלוחמים שאיתו מבינים שהמוצב נמצא תחת מתקפה כבדה ושהסמג"ד נפגע, הם חוזרים. הנמ"ר שלהם ספג בינתיים פגיעות קשות. הם נכנסים למוצב, שילה נפגע ביד, אבל ממשיך להילחם.
צליל: ואז הם יוצאים שוב לחורשה שצמודה למוצב ומנסים לנהל מתקפה באופן סדור. הם מתקדמים רגלית אל המוצב כשהנמ"ר מלווה אותם. בשלב הזה, המחבלים מתקילים אותם באש כבדה. שישה מתוך שבעת הלוחמים נהרגים. יחד עם שילה הר-אבן, המ"פ, נהרגים מהאש הזאת גם רועי ברקת, ישי פיטוסי, דור ירחי, יעד בן יעקב ודביר זכאי. גם כאן, כמו במוקדי לחימה אחרים בנחל עוז, הם היו מעטים מול רבים מאוד.
קרן: את הפרטים האלו, על הצוות של שילה המ"פ, ובכלל, על מה שקורה בלחימה במוצב, ישמעו קובי והחברים שלו באופן חלקי ומקוטע ברשת הקשר.
קובי: משעה מסוימת שומעים בקשר רק כאוס. [מוזיקה וצפצופים] בדיעבד, באיזשהו שלב, שמעתי שטנקים שלנו נפגעו, וששילה והחיילים שלו שניסו לחדור דרך הש"ג גם נהרגו. בדיעבד, השעות שאני זיהיתי אותם ככאוס, כי כולם בבלאגן, זה באמת שעות שכולם נפגעו ונהרגו בהם.
צליל: קצת אחרי שמונה, קובי תופס את קצין אג"מ של הגדוד שלו, גדוד 77, בטלפון. הקצין עצמו מנהל באותם רגעים את הלחימה במוצב יפתח.
קובי: והוא אומר לי שאנחנו אחד מתוך עשרים ומשהו מוקדים, ושהסיוע יגיע הכי מהר שאפשר, אבל הוא לא יודע מתי זה יהיה.
צליל: קובי והחיילים שאיתו מבינים שהם לבד. עשרים חיילים במיגונית, וחלקם פצועים אנוש.
קובי: "אני מבין שאין כאן בן אדם שאני יכול לדבר איתו שיפתור את הסיטואציה. אני מבין שכולם, כל מי שנמצא בעוטף עזה, נלחם על החיים שלו. בכל הקיבוצים ובכל המוצבים, בכל המוקדים".
קרן: במיגונית אחרת בבסיס, סמוך לכניסה, מיגונית קטנה, מטר שישים על שני מטר, מנהלים באותו הזמן חמשת חברי צוות בלון התצפית קרב גבורה מול עשרות המחבלים שפלשו לבסיס. בהתכתבויות של מפקד הצוות נטע ברעם עם המ"פ שלו, הוא מעדכן על כמויות המחבלים ושהם הצליחו לחסל כמה מהם. אבל הם היו חמישה בלבד, עם חמש מחסניות מול עשרות מחבלים חמושים היטב.
צליל: ב-8:10 אבד איתם הקשר. כל החמישה, נטע ברעם המפקד, אמיר איל, אלרואי בן שטרית, שמעון לוגסי ודניאל שפרבר נהרגו. ועוד פרט, המיגונית בה נפלו סמוכה לעמדה של בלון התצפית. הבלון עצמו היה על הארץ, שמוט, בבוקר שבעה באוקטובר. הוא התקלקל כמה ימים לפני כן ולא תוקן.
קרן: בשעה 10:30 בבוקר, שלוש וחצי שעות אחרי הפלישה הראשונה של המחבלים למוצב, מגיעה הפלישה השלישית. עשרות מחבלים נוספים חודרים לנחל עוז. בשעה זו, החיילות שנחטפו כבר בעזה. בסך הכל, חדרו למוצב נחל עוז באותו היום 215 מחבלים. ב-10:55, המחבלים מצליחים לפגוע בחיילים שמגינים על הכניסה הדרומית של המיגונית שחיילי גולני מתבצרים בה. הם זורקים לתוכה רימון.
קובי: אני לא זוכר את ה… את הפיצוץ עצמו, אני לא זוכר את הרגעים האלה, אבל אני זוכר כאוס. הבנה של אם אנחנו פה כל כך הרבה חיילים, מרוחים אחד על השני לקראת פיצוץ רימון, ההבנה ש… שאנחנו הולכים למות עכשיו, וזה לא קורה.
קרן: אחרי הירי והשלכת הרימון, מי שיכול יוצא החוצה מהמיגונית. כשהוא בחוץ, קובי מבין שהוא בלי נשק.
קובי: אני מסתכל שמאלה, על הציר הצפוני של המוצב, אני רואה את הטנק של הפלוגה שלי, של סמ"פ שלי, בוער, מעלה עשן, וכשאנחנו מתקרבים לכיוון הטנק אני גם מזהה את חבר שלנו מהפלוגה, חבר שלי, יוני גולן.
קרן: הטנק של יוני גולן, שהוקפץ בשש וחצי בבוקר, חזר למוצב נחל עוז אחרי שעתיים של לחימה במחבלים לאורך הגדר. הקמב"צית של נחל עוז מזעיקה אותם בחזרה, כי המוצב נמצא תחת מתקפה. בתוך המוצב הם מבצעים פטרולים ודורסים מספר מחבלים למוות. עד שמנוע הטנק נפגע מטיל שנורה מטווח קרוב והטנק מושבת. מיד אחר כך טיל נוסף פוגע בצריח והורג את אור אביטל. יוני אומר לחברים שלו לצאת למיגונית סמוכה, כשהוא מחפה עליהם. כשיוני יוצא מהטנק הוא מוצא את עצמו לבד, בקרב מול המחבלים. אבל קובי לא ידע את זה. בשלב הזה הוא עוד היה במיגונית, ממנה יצא עכשיו.
קובי: רנן, חבר שלי מהפלוגה, החימושניק, תופס את הכתף שלי מאחורה, אני מסתכל עליו אחורה ואני רואה שהוא כולו ספוג בדם מכף רגל ועד ראש. בדיעבד, ברגעים האלה שהמחבלים זרקו את הרימון, הם גם ריססו פנימה לתוך המיגונית דרך חרכי ירי, ופגעו ברנן שלושה או ארבעה כדורים ועוד עשרות רסיסים מהרימון. אני רואה אותו כבר נשען לאחור, זאת אומרת, נראה באותם רגעים שהוא ברגעיו האחרונים. אני לא מצליח אפילו לחשוב, בתור חובש, איך אני עוזר לו. כאילו, איזה… מה אני יכול לעשות… לראות אותו עם חורי ירי בבטן ובידיים. אני זוכר, אני מושך אותו קצת, שיהיה לפחות לא חשוף לחלוטין.
קרן: המחבלים ממשיכים לירות וקובי רץ למחסה, מאחורי הטנק.
קובי: שם אני רואה את יוני. אני בודק ליוני דופק, אני רואה שאין לו דופק.
קרן: יוני גולן נהרג בקרב עם המחבלים, אבל בגבורתו הצליח להציל את חבריו לצוות. את הסמ"פ עידו פאר, את בועז קרמר ואת איתי אגוזי.
צליל: אחרי כמה שניות הם מותקלים שוב. קובי, נזכיר, כבר בלי נשק בשלב הזה. הוא קופץ עם כמה חיילים לתוך שיח בפינה של המוצב.
קובי: כולם גולנצ'יקים, כולם חמושים. אנחנו רואים את הפילבוקס בקצה המוצב, אנחנו מסמנים לעצמנו למטרה להגיע אליו. באיזשהו שלב, אני מסתכל למעלה לחייל שהגיע כבר לפילבוקס, והוא רץ לכיווני ואני עושה לו: "לקום? לבוא איתך?", והוא אומר לי: "לא, תישאר איפה שאתה". אני טומן את הראש באדמה ומחכה. וממש, כמה שניות אחר כך אני מרים את הראש, אני רואה שאני לבד.
צליל: השעה היא אחרי אחת עשרה בבוקר.
קובי: אני נשאר שם בשיחים, דקה-שתיים אחרי שהחיילים הולכים. כל האזור שאני נמצא בו שכוב בשיחים האלה, מתמלא רק בערבית.
קרן: ושם קובי נשאר שעות. בקפל קרקע, מתחת לשיח, קרוב מאוד לנקודה ממנה נכנסו ויצאו המחבלים מנחל עוז באין מפריע כל אותו יום. רק בדיעבד הוא יבין שלא רחוק ממנו, מצדה השני של החומה, נמצא הטנק השני של הפלוגה שלו, הטנק של צוות פרץ. סגן דניאל פרץ ואיתי חן שנהרגו ונחטפו, תומר ליבוביץ', שנהרג, ומתן אנגרסט, שנפצע, אבל נחטף בחיים. רנן, החבר של קובי, החימושניק, שרד את הפציעות הקשות שספג.
צליל: רק אחרי ששמעתי את הסיפור של קובי הרגשתי שאני באמת מבינה מה קרה בנחל עוז. בהעדר פיקוד שנפגע אנושות בלחימה, לאף אחד לא באמת הייתה תמונה של מה שקורה בכל המוצב.
קרן: קצין שהשתתף בכיבוש מחדש של נחל עוז אמר לנו: "משעה יחסית מוקדמת בבוקר, כמעט ולא הייתה לחימה מאורגנת במוצב נחל עוז, בגלל הפגיעה במפקדים. היו שם חיילים שעשו את הכי טוב שיכלו, על בסיס מעט מאוד מידע ומעט מאוד ציוד". את מה שקרה במיגונית של החיילות, אף אחד לא ידע, עד שהמוצב נכבש מחדש על ידי כוחותינו. וצריך לומר צליל, גם הם לא קלטו בהתחלה את ממדי האסון.
צליל: אני חושבת שצריך קודם לשאול - למה החיילות היו במיגונית מלכתחילה? המיגונית פתוחה, חשופה, הן ללא נשק, איך זה עוזר להן?
קרן: הן היו במיגונית כי זה היה המרחב המוגן שלהן ברגע שיש מתקפת טילים. ב-6:29 זה מה שקרה. הן שמעו "צבע אדום" בכריזה ורצו למיגונית, זאת הפקודה.
צליל: ומה אם זה לא "צבע אדום"? מה אם קורה משהו אחר?
קרן: האפשרות שיקרה משהו שהוא לא "צבע אדום", דווקא הייתה הנוכחת בנחל עוז. החיילות והמפקדות דיברו עליה. הן קראו לזה - "פשיטה".
מירה, אמא של אביב, ניסתה באותו בוקר להרגיע את עצמה שזה רק תרגיל, כי אביב סיפרה לה שהזהירו אותן מהתרחיש הזה.
מירה: תרגיל. כי אחד הדברים שהיא נהגה לספר זה שכל ערב היה תדריך, ואחד התרחישים שעלו כל ערב בתדריך, פשיטה. כן? כל ערב. פשיטה, פשיטה, להיזהר מפשיטה.
צליל: אוקיי, אז מה אמורים לעשות אם יש פשיטה?
קרן: גם התצפיתניות שאלו. מרגרט, למשל, זוכרת את זה מצוין.
קרן: תירגלו אתכם אי פעם מה קורה במקרה של פשיטה של מחבלים?
מרגרט: לא, לא, אף פעם. נטו, בכוונה של - איך אני מתפעלת את האירוע בתור תצפיתנית, לא איך אני מצילה את עצמי - בחיים לא. לאן אני רצה? לא יודעת. מה אני עושה? לא יודעת. מתי אני יכולה להפקיר? אין לי שמץ.
קרן: "להפקיר", כלומר, לקום מהעמדה, מול המסך בה יושבת התצפיתנית בחמ"ל.
מרגרט: ואני גם זוכרת ששאלנו את השאלות האלה.
קרן: את מי שאלתם?
מרגרט: את המפקדות שנמצאות איתי בחמ"ל, כי את מי יש לי לשאול? את המ"פ שאני לא רואה? גם להם לא הייתה תשובה.
צליל: כלומר, בכל פעם שדובר עם התצפיתניות על תסריט של פשיטת מחבלים, דובר על איך הן צריכות לתפקד כשהן במשמרת בחמ"ל.
קרן: זה משהו שדיברתם עליו?
מרגרט: לא, לא התעסקנו בזה, לא התעסקנו בדברים האלה. גם השאלות הנורא, כאלה, הפשוטות האלה, של - מה אני עושה כשנכנס מחבל, ב… על הדרך, באמצע המשמרת, לא חשבנו על זה. אפילו כשהיה מבצעים לא התעסקנו בזה. לא עלה בכלל בראשנו. כל הדברים הקטנים האלה, שפתאום אני מסתכלת אחורה ורואה כמה לא היה שום דבר שם, מכל בחינה, שבאמת יגן עלינו.
צליל: אבל לא רק התצפיתניות והקצינה והמג"דית לא ידעו מה החיילות אמורות לעשות במקרה של פשיטה. גם המפקדים הבכירים ביותר של התצפיתניות לא ידעו.
קרן: זה שוב דרור אשרם, אבא של שי.
דרור: ישב אצלי פה מפקד החיל, מואטי.
קרן: מואטי הוא תת-אלוף אליעד מואטי, מפקד חיל הגנת הגבולות שאליו משתייכות התצפיתניות. הוא נכנס לתפקיד ב-28 בספטמבר 2023.
דרור: ואני אומר לו: "שאלה אחת אני שואל אותך, מה הבת שלי אמורה הייתה לעשות ברגע שנכנסים מחבלים לבסיס? תן לי תשובה, כמפקד חַיִל. כשיש מחבלים בבסיס, לאן היא אמורה ללכת? לאן? להיות במיגונית? מה זה עוזר לה?"
קרן: "אין לי תשובה", זה מה שענה מפקד החיל לדרור. "אני לא יודע".
מירה: כל ערב היה תדריך של פשיטה. גם המג"דית שעזבה חודש לפני, חילקה איגרת שכולה להיזהר מפשיטה. אחד הדברים ששאלתי את המפקדים אחר כך: "אני רוצה להבין, אם כל כך היה תרחיש מציאותי של פשיטה, אז נניח, הבנות שבחמ"ל יודעות שהן נמצאות במקום מוגן, נניח. מה אמורות לעשות הבנות שנמצאות לא במשמרת? מה הם אמורות לעשות בתרחיש הפשיטה? לאן ללכת? הדבר הכי מטופש זה לרוץ למיגונית". והתשובה שקיבלתי: "אף אחד לא ציפה לתרחיש כזה". ציפו לשבעה, שמונה מחבלים. שאז באמת, החיילים שנמצאים, שתופסים קו, יכולים להתמודד, לחסל עם אירוע כזה.
אילנית: לא היה להם נשק, לא היה להם איפה להתמגן, לא היה להם מקום להסתתר בו. לא היה להם… לא היה להם אפילו מפקד בשטח.
קרן: זו שוב אילנית כהן, אמא של הדר. לימים, יגאל, אבא של הדר, יגלה שלא היו להם בכלל שכפ"צים וקסדות, למקרה של התקפת טילים.
יגאל: אז אמרו שלקחו לבנות את הקסדות ואת השכפ"צים, מכיוון שיש שם גניבות. אין להם את זה בתוך הקיטבג. שמרו להם את זה לשחרור, אתם תשתחררו עם זה. לתצוגה בלבד, לפרוטוקול. לא מספיק בלי נשק. לא שכפ"צ, לא קסדה.
צליל: וכן, צריך להזכיר, תצפיתניות מוגדרות כתומכות לחימה. הן עושות טירונות רובאי 0.2, שעושים בה שני מטווחים, וזהו. לאורך השירות שלהן, כשהן מוצבות בחזית על הגבול, הן משרתות ללא נשק, כבר שנים. גם היום.
קרן: על פי כל הראיונות שעשינו וכל העדויות ששמענו, גם הלוחמים, אלו שהגנו על המוצב באומץ רב, לא תרגלו מעולם פשיטה כל כך מסיבית של מחבלים. מבחינת צה"ל, תרחיש הקיצון, והתרחיש היחיד שהוא מסוגל להתמודד איתו, זה חדירה מחמש נקודות במקביל לאורך הגבול כולו.
קובי: האיום לחייל בקו עזה, זה כשהוא נכנס למרחב הספארי, שיצוץ לו מחבל מפיר וירסס אותו.
צליל: זה שוב קובי, השריונר שלחם במוצב.
קרן: "מרחב הספארי" - מרחב הגבול שבין הגדר הכי קרובה לישראל, לגדר הכי צמודה לעזה. אזור שלכאורה אינו מוגן מסכנה של פירי מנהרות שחפרו המחבלים.
קובי: בתרחיש אימים קיצוני, מדברים על חוליה קטנה, בין 4 ל-6-8 מחבלים, לקיבוץ. זה מה שאני מכיר כאיומים בגזרת עזה.
צליל: העובדה שמבחינת חייל, כמו קובי, אין תרחיש של פשיטה מסיבית על המוצב, היא תולדה של מה שהמפקדים שלו העבירו לו וללוחמים האחרים, ומה שהקצינים הבכירים מהם, המח"טים והאוגדונרים, העבירו להם.
קרן: זו בעצם התפישה של צה"ל הגדול בימים שלפני 7 באוקטובר. תפיסת ה"זה לא יכול לקרות, אין תרחיש כזה".
קובי: בחיים לא דיברו איתנו על זה, ובחיים לא העליתי על הדעת, ואני לא תופש את עצמי כבן אדם שלא מודע למרחב, אני אומר: "וואלה, זה… לפשוט על מוצב צבאי? מי הם?"
קרן: ואחת הסיבות המרכזיות לתפישה הזו היא הגדר, המכשול, "שעון החול", כמו שקוראים לו ברשת הקשר.
קובי: "והאמירה שאנחנו שומעים כל הזמן זה - "אנחנו עובדים בשביל המכשול והמכשול עובד בשבילנו". זה הסלוגן.
קרן: מתי הבנתם מה קרה לתצפיתניות?
קובי: אני יודע שכן הייתה פגיעה בתצפיתניות, אבל אני לא מעלה על הדעת שיכול להיות שכל מי שהייתה בחמ"ל נהרגה, ואני לא מעלה על הדעת שהייתה מיגונית רק של בנות, בטח אני לא מעלה על הדעת שנחטפו חיילים או חיילות, אני לא מעלה על הדעת. כשהתמונת מצב מתבהרת על תצפיתניות נחל עוז, תחושת הלם, ומתגנבת תחושת כישלון כל הזמן.
קרן: קובי לוי, השריונר, הוא לא הכתובת לשאלה איך נהרגו התצפיתניות במיגונית באותו היום. גם שאר החברים שלו, מגולני או משיריון, הם לא הכתובת. אבל קובי, בחור צעיר, בסך הכל חייל משוחרר ששרד תופת, מרגיש תחושה של אחריות ואפילו אשמה, שבכירים הרבה יותר ממנו לא ביטאו בכלל.
קובי: יש כל הזמן מאבק אינסופי בין תחושות של אשמה ואחריות, שאין מה לעשות, זה תחושות שמגיעות, לבין - עשיתי כל מה שיכולתי. בתור חייל חמוש שהיה במוצב באותו יום, אם הייתי מעלה בדעתי שיש בנות לא חמושות במוצב שלא נמצאות בחמ"ל המוגן, לצורך העניין, הייתי עושה הכל אחרת. וגם, כנראה, הייתי נהרג. ואם הייתי יודע שיש תצפיתניות במיגונית, שהן לא בחמ"ל, הייתי רץ אליהם עם הנשק. אני יודע שהייתי גם נותן את החיים שלי בשביל כל אחת מהם".
קרן: תת-אלוף גיא חזות, מי שהיה מפקד אוגדה בפיקוד דרום, כתב ספר שבו הוא מסביר איך התפקוד הכושל של הצבא איפשר את ההצלחה של מתקפת הטרור של חמאס בשבעה באוקטובר. בין השאר צליל, תקשיבי, הוא כותב כך: "את מחנה נחל עוז ניסו כל מפקדי אוגדת עזה, לדורותיהם, להזיז ממקומו, אך לשווא. הוא לא היה מוצב אמיתי, משום שהיה חשוף לירי משכונת סג'עיה הסמוכה, וסבל מכל תורפה אפשרית המקילה על האויב לכבוש ולהשמיד אותו. לדוגמה, התצפיתניות. מדוע הן, שאינן בכַּשְׁרוּת ללחימה, הפעילו את המערכות מהמחנה הקדמי והמאויים ביותר של צה"ל?"
קובי: אנחנו נתפסנו עם המכנסיים למטה, ואני אומר את זה בלשון המעטה. כאילו, אין יותר מכנסיים למטה ממה שהיה לנו. רואים את זה גם בתוצאות של הקרב. אבל לא היה לנו שמץ מה קורה, ואנחנו יודעים בוודאות שיש מחבלים, פעם ראשונה שאנחנו רואים אותם מול העיניים.
קרן: וחזות כותב גם את זה: "חמאס הצליח לקזז את כל יתרונות הצבא החזק במזרח התיכון על ידי שילוב של עיוורון המודיעין הישראלי, עיתוי ההתקפה בחג, כשסדר הכוחות בגזרה מרודד, ונטרול הפיקוד והשליטה של האוגדה. ניטרול שמנע הפעלה יעילה של הכוחות ושל חיל האוויר. אבל יותר מכל, התבססה תוכנית ההתקפה של חמאס על העובדה שתפישת ההגנה של צה"ל בגבול הרצועה הייתה כישלון ידוע מראש".
קובי: וזה כישלון לא רק מודיעיני כבר. זה כל כך כישלון של התנהלות במרחב. וזה מגיע מזה שמפקדים נפצעים או נהרגים, תוך כדי, ואין מי שינהל את הקרב. לא ככה צה"ל נלחם.
קרן: תשע חיילות נרצחו במיגונית בנחל עוז באותו יום: אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שי אשרם, הדר כהן, נועה פרייס, שחף ניסני, שירת ים עמר, סיוון אסרף וסגן עדן נימרי. במגורי החיילות נרצחו שיר ביטון וירין מארי פלד. שבע נחטפו. נועה מרציאנו נרצחה בשבי וגופתה הוחזרה לישראל, אורי מגידיש הוחזרה במבצע צבאי. ונכון לרגע הקלטת שורות אלו, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג, עדיין חטופות בעזה.
צליל: 52 חיילים וחיילות נפלו בשבעה באוקטובר בנחל עוז. גופותיהם של סרן דניאל פרץ ושל איתי חן עדיין בעזה. מתן אנגרסט, שנחטף בעודו בחיים מהטנק של צוות פרץ, גם הוא עדיין מוחזק בעזה. סגן אלוף תומר גרינברג, מג"ד 13 של חטיבת גולני, נפל ב-12 בדצמבר 23 בקרב בצפון הרצועה.
קרן: בעשר בבוקר נותרו במיגונית רק גופות החיילות שנרצחו. החיילות שנחטפו כבר בעזה. אבל בחמ"ל היו עדיין חיילות וחיילים בחיים. חלקם נלחמו משעות הבוקר בחירוף נפש, בהגנה על המקום הכי חשוב במוצב. התצפיתניות, הקצינה שלהן, קציני המטה של גולני, כולם שם. ואותם עדיין היה אפשר להציל.
[הקלטה מהקשר הצה"לי]
יעל לייבושור: "קבלו פרש טורקי קלוט בעקבות חציה של שין… אשרו קבלה. תחנת גרנט, קבלו תמונת מצב, פרש טורקי קלוט, הם נמצאים ליד… תחנת גרנט קבלו, הם פוצצו את שעון חול! אני חוזרת, הם פוצצו את שעון חול!"
ענת: [בדמעות] ליאור העיר אותי והמסך היה כולו כתום, וזה לא נגמר. כאילו, נורא דאגנו לימי, ובאיזשהו מקום אמרנו "אוקיי, אולי היא בחמ"ל, ואז היא מוגנת". כי החמ"ל זה המקום הכי מוגן בבסיס.
איילת: פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את החדירה של המחבלים! הכמויות! של אנשים, את הגדר של שיר! נפרצת, הגדר של שיר!
צליל: ומה קרה באותו היום בחמ"ל, מתי הגיעו כוחות החיילות הראשונים לנחל עוז, ומה הם ראו שם - בפרק הבא שלנו.
[מוזיקה]
צליל: האזנתן והאזנתם ל"נחל עוז, המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים על מוצב נחל עוז.
העורך הוא יונתן כיתאין, המפיקה היא עילי אבידר. עורך הסאונד - דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעו בעריכה - עומרי קפלן, בר אלבז, עילי אבידר ונועה טייב. תודה לבר אלבז על התמלול, סייעו בתחקיר - דנית שוקרון ידידיה ואביטל ביקובסקי. טכנאית ההקלטה - חן עוז. תודה גם למאיה קוסובר, ניר גורלי ותומר מיכלזון. תודה קרן נויבך.
קרן: תודה צליל אברהם. פרק חדש של "נחל עוז - המוצב שהופקר", יעלה בעוד שבוע. תודה רבה שהאזנתם, ניפגש בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments