נחל עוז - המוצב שהופקר - פרק 10: דניאלה
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Apr 13
- 32 min read
אזהרת טריגר - תיאורים מה-7.10 ומהשבי
בעדות שלא שמענו עד כה, מספרת פדויית השבי, התצפיתנית דניאלה גלבוע, על רגעי האימה בהם ראתה את החברות שלה נרצחות מול עיניה במיגונית במוצב נחל עוז, על שלוש השעות בהן ישבה מול גופותיהן - עד שנשמע המשפט "יו אר גואינג טו גאזה". היא מספרת בכנות ובאומץ על הניתוק הרגשי שכפתה על עצמה כל תקופת השבי, על כמה קשה היה לחזור ולהרגיש אחרי השיבה הביתה, ונשבעת לעשות הכל כדי שלא נשכח את נופלות ונופלי מוצב נחל עוז.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/10/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
[דיבורים בחדר]
דניאלה: וואו, זה אני פה כאילו?
קרן: כן, זה את פה. בדיוק את פה.
דניאלה: כיסא גבוה בשבילי. [צוחקות]
קרן: את יכולה גם להגביה.
דניאלה: אחרת אני לא אגיע.
אורלי: טישו, ממי.
קרן: אני כן, אולי אני אצטרך. וואו זה היה מהיר. [צוחקת]
אורלי: [צוחקת] חשבנו על זה מראש.
דניאלה: רגע, אני רוצה כזה שיראו גם את החולצה של נחל עוז.
אורלי: רגע נושי, סתכלי.
[קליק מצלמה]
דניאלה: נדיר.
קרן: להשתיק טלפונים, זהו, זה הכי חשוב עכשיו.
אורלי: אצלי מהשבעה באוקטובר הוא שקט.
[מוזיקת רקע שקטה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך, ואתם ואתן מאזינים ל"נחל עוז - המוצב שהופקר". הסכת שמביא את הסיפור של מוצב "נחל עוז", ובפרק הזה אנחנו עושים משהו קצת אחר. אנחנו באולפן ויש לנו אורחת מאוד מאוד מיוחדת ומאוד מרגשת. מי שמכיר ועוקב אחרינו עוד מהעונה שעברה יודע ש"נחל עוז" הוא הסכת דוקומנטרי שמביא כמו סרט, בכל פרק חלק מהסיפור הגדול של מוצב נחל עוז, אבל כזה ששומעים רק באוזניים. הפרק הזה נולד קצת אחרת, ואנחנו מתייחסים אליו בתור פרק מתנה, גם עבורנו וגם עבורכם. ואם לומר את האמת, עד שלא ראיתי אותה בעיניים שלי נכנסת לכאן, לבניין של התאגיד, קצת לא האמנתי שזה באמת קורה.
שלום לדניאלה גלבוע.
דניאלה: שלום.
קרן: מי שהייתה תצפיתנית במוצב נחל עוז…
דניאלה: נכון.
קרן: נחטפה משם בבוקר שבעה באוקטובר, וחזרה אחרי 477 ימים.
דניאלה: נכון.
קרן: תודה שבאת אלינו.
דניאלה: תודה רבה לכם.
קרן: מה שלומך?
דניאלה: בסדר [צוחקות]. בסדר זה מילה קצת גדולה, אני חושבת, אבל אה… יכול להיות יותר טוב.
קרן: כן. אני רוצה להגיד לך שזה התרגשות עצומה לפגוש אותך היום, ואמא שלך שנמצאת איתנו כאן.
דניאלה: תודה רבה.
קרן: את והחברות שלך מנחל עוז, אתן שנחטפתן וחזרתן ואלה שכבר לא איתנו, עמוק עמוק בלב שלי ושל כולנו כל הזמן, וזו זכות עצומה מבחינתי לדבר איתך עליהן. גם עליהן.
דניאלה: זה זכות מבחינתי לדבר איתך, אני חושבת. כן, לגמרי.
קרן: אז בואי נתחיל בהתחלה.
דניאלה: אוקיי.
קרן: רצית להיות תצפיתנית?
דניאלה: לא. ממש! ממש! ממש לא.
קרן: ספרי.
דניאלה: האופציה האחרונה שרציתי. [צוחקת] בחיים.
קרן: צרחות בבית? "אמא אני לא רוצה להיות תצפיתנית"?
דניאלה: לא צרחות כי אני לא ככה, אבל אה… אבל בכי. אז אני גם באופן טבעי, כשאני אוהבת, כאילו אני אוהבת מוזיקה, אז אני רציתי ללכת ללהקה צבאית, והלכתי ונבחנתי ולא התקבלתי, ועד הרגע האחרון באמת ש… לפני שהתגייסתי כאילו מאוד מאוד הייתי בהתלבטות: כאילו אני הולכת לסרב? אני לא הולכת לסרב? אני אזרום עם זה או שאני אוותר? ואז הגעתי לבקו"ם, [צוחקת] ומי שואל אותי בכלל. [צוחקות] אז הלכתי לקצין מיון והוא אמר לי "טוב, את תצפיתנית וזהו". ואמרתי הכל לטובה, מה שיהיה יהיה, ואני אמורה להיות תצפיתנית כנראה, זה הדרך שלי בחיים. [צוחקת]
קרן: את יכולה לספר לי על הפעם הראשונה שאת פוגשת את אביב חג'ג' ואת קרינה ארייב?
דניאלה: וואו. אה… טוב, קודם כל אנחנו היינו באותו מחזור, באוקטובר 22'. לא באותה טירונות, אבל באותו קורס, שזה חודש וחצי. את אביב הכרתי פעם ראשונה כשערבבו בין הפלוגות של הטירונות, אז בחדר שלי היא הייתה, ואני לא מכירה אותה עוד, אבל היא הייתה נראית מאוד אה… כבויה. היא ישבה על המיטה בחדר החדש כזה, ושאלתי אותה איך קוראים לה, ולמה היא ככה. היא אמרה לי שקוראים לה אביב ושהיא הגיעה מפלוגה אחרת, ושהיא לא מכירה פה אף אחת. קרינה הייתה בחדר אחר, כן, אבל מהר מאוד כשהבנו שאנחנו הולכות ביחד לנחל עוז, אז כזה נוצר חיבור.
קרן: רצית להיות בנחל עוז?
דניאלה: קודם כל, אני… אני רציתי להיות בעזה.
קרן: למה רצית להיות בעזה?
דניאלה: כאילו אמרתי: אם כבר תצפיתנית, אם כבר התפקיד הזה, אז בוא נעשה אותו בצורה הכי משמעותית שיש, כאילו עזה. ופשוט אמרו לנו כש… "אתם בחמ"ל נחל עוז, גזרה צפונית, פלוגה א', וזהו, יאללה [צוחקות] בואו תלמדו את התפקיד".
[מוזיקת רקע]
קרן: מתי את ואביב מתחילות לגלות אחת את השנייה…
דניאלה: וואה…
קרן: ואת הקשר סביב המוזיקה?
דניאלה: אה, זה לקח קצת זמן, כי אני הייתי קצת בתקופה לא טובה, נפשית. היה לי מאוד קשה בכללי בתפקיד. תפקיד שוב, תפקיד קשה, אבל בלי קשר, הייתי בדיכאון באותה תקופה, סיבות אישיות. ואז רציתי לצאת גם מנחל עוז, רציתי כאילו לצאת מהתפקיד. והיה לי כבר כרטיס יציאה, כזה פגישה הבאה עם קב"ן. ואני זוכרת שאני חזרתי אחרי הפגישה שאמרו לי שאוקיי, יש לך כאילו כרטיס יציאה. אני חזרתי לנחל עוז לכאילו סגירה אחרונה, וקרינה ואביב כזה ישבו בספסל, ואני מספרת להן את זה, והן כזה עושות לי פרצופים: [אומרת בקול עצוב] "לא, אל תלכי, בבקשה. עם מי נעשה צחוקים? מי יהיה איתנו פה?" התחננו בפניי, "אל תלכי". אה… פתאום הרגשתי שיש לי בשביל מה להישאר. הדבר שאמרתי לפסיכולוג אז, זה שיש לי פה חברות לכל החיים.
קרן: וואו.
דניאלה: אני יודעת שזה שווה הרבה, שווה המון בשבילי, מעבר לתפקיד אפילו. אה… ואז באמת באותו שבוע גיליתי את הגיטרה בבסיס, אצל מישהו אחר בכלל, כן? זה היה אצל סמב"צ בכלל. ואביב אמרה "אני גם יודעת לנגן", ואז היא התחילה לנגן, ואמרתי לה "מה זה? מאיפה את הבאת את זה? לא אמרת לי בכלל" [צוחקת]. ואז היא אמרה "אני מנגנת על כינור, על פסנתר". כאילו פתאום חושפת אה… צדדים שלא הכרתי. ופשוט מאז אותה סגירה התחלנו לנגן ולשיר ביחד. עשינו את זה בתוך החמ"ל, העברנו שמירה אפילו למישהו פעם אחת בש"ג עם הגיטרה.
קרן: אפשר לשמוע קטע?
דניאלה: בטח.
[הקלטה - דניאלה ואביב שרות את "סהרה" של טונה]
"היי, חיפשתי כבר בכל מדבר
אפילו בסהרה
אנ'לא מוצא את הראש שלי
אני פרופסור מפוזר
תראי, העט על הנייר
הלב איתך כפרה
וואלאק איפה הראש שלי?
או-ווי
היא נווה מדבר בשביל גרון יבש
כוכבים עבדו כפולות כדי שניפגש
וכמו שראפרים רוצים לצוד קרדש
כיוונתי, דרכתי ואש, אש, אש, אש
היא טובה, היא מתחמקת
מול מיטב התכסיסים היא מפהקת, אה
בא לה רעש, הצעתי שקט
היססה קצת אבל בסוף היא לא הצביעה נגד…"
דניאלה: [נבוכה] כן.
קרן: וואו.
דניאלה: זה פשוט היה כאילו כמו החיבור המושלם. זה מה שאנחנו היינו צריכות, וזה מה שהחמ"ל היה צריך. המוזיקה פשוט כאילו נכנסה בצורה כל כך טבעית, שאני ואביב הבאנו את זה פשוט, וזה כאילו נהיה מעבר אפילו לשירי tea time. יש איזה קטע שאני בחיים בחיים לא אשכח, איזה ערב שאני ואביב כבר היינו אחרי משמרת, ואמרנו "טוב, אנחנו חייבות לנגן". ואז אמרנו, אולי ננגן בתוך החמ"ל? פשוט לקחנו כיסאות, [צוחקת] את הכיסאות המסתובבים, פתחנו שם מעגל ליד העמדות, מעגל של הכיסאות האלה, של כל מי שלא במשמרת. מפקדים, זה, עניינים, כאילו אפילו מגבעתי באו, ישבו איתנו, ואביב ניגנה את "בסיבוב" של טונה, ופתאום כל החמ"ל הצטרף. כולם. אה… זה פשוט היה רגע בלתי נשכח כזה, שאני ואביב היינו מאוד גאות בו כזה, שהצלחנו ליצור את ההווי הזה. הצלחנו אני והיא עם הגיטרה, רק להביא כיסא, כל אחד הצטרף וכולם פשוט שרו ביחד. זה היה מדהים, אני בחיים לא אשכח את זה.
קרן: ואתן גם כותבות שיר ביחד.
דניאלה: נכון, כן.
קרן: בואי נשמע.
[הקלטה - דניאלה ואביב שרות את "אולי תפתח הדלת"]
"חשבתי שאני רוצה אה-אה
לחיות על הקצה אבל אה-אה
אני לא כזאתי אמיצה
למה?
ככה
יש לי הכל, תודה רבה
בלי עין הרע
חמסה
יש לי מספיק, לא צריכה יותר
וכן לא בא לי לשחרר
וזה תמיד משעמם
למה? ככה
משהו שם תמיד חסר
עוד שיר נכתב על הפסנתר,
אולי אמצא שם נחמה?
או סתם תשובה לשאלה
אולי תפַתח לי איזו דלת
אולי אצליח לשחרר…"
דניאלה: כתבנו את השיר אה… סתם כי רצינו כזה איזה שיר באמת שיחבר בין כולם, שגם אלה שלא יכולים לשיר יכולים לשיר את זה, לצעוק את זה כזה. ממש אווירה כזה. ואני זוכרת שהלכנו להשמיע את זה ישר לים גלס ויעל כוכבי, שהן היו המפקדות שלנו באותו הזמן, והן התלהבו ברמות. הן מאוד אהבתי שאני והיא ניגנו, מאוד העריכו את זה. וים אפילו עזרה לנו עם איזה שורה, ונתנה חרוז: "עוד שיר נכתב על הפסנתר, אולי אמצא שם נחמה". השלים הרבה, ככה. וגם, כשנתקענו בפזמון, לא ידענו איזה פזמון לעשות. אנחנו יושבות אה… ליד החמ"ל, ויש מלא מלא בנות ומלא לוחמים וזה, אנחנו אומרים להם: "יש לנו שיר אבל אין לנו פזמון, תעזרו לנו עם הפזמון". ואנחנו יושבות שם, ושיראל מור, זכרונה לברכה, אומרת: "אולי אני אתן לך מילה, וסתם אני אאתגר אותך, אני אתן לך מילה ופשוט תעשי מזה פזמון, אולי זה יתן לך כאילו רעיון". ואז היא כזה מסתכלת כזה מסביב כזה, על כל ה… איזה מילה אני אתן לה? כזה. ואז היא אומרת: "טוב, דלת. תני לי משהו עם דלת, כאילו…". ואז הייתי כזה "אוקיי, Challenge accepted" [צוחקות], כזה. ואז כתבתי את הפזמון כאילו, וככה הושלם השיר. כאילו זה ממש מורכב באמת מכולנו כזה. זה מרגיש לי שיר שכולנו נגענו בו.
קרן: את יודעת, זה קיבל כזאת משמעות…
דניאלה: נכון.
קרן: שהיית שם.
דניאלה: נכון.
קרן: "אולי תיפתח לי איזה דלת".
דניאלה: נכון. גם חשבתי אגב על המילים האלה בשבי. לא ידעתי כאילו שפרסמו את זה, אבל חשבתי על האירוניה, על השמחה שהייתה לנו. כאילו "אני לא כזאת אמיצה", לא יודעת, תמימות גם כזאת.
[הקלטה - חלק מהשיר "אולי תפתח הדלת"]
"אולי תיפתח לי איזו דלת,
אולי צריך לשחרר.
איך מה שהיה,
את מה שכבר פה."
קרן: בלי להוריד חלילה מחמ"לים אחרים…
דניאלה: בלי להוריד.
קרן: מה כל כך מיוחד בחמ"ל נחל עוז?
דניאלה: וואו, וואו [צוחקת]. הכל מיוחד. תשמעי, זה תפקיד קשה. לפעמים זה לא בא לך הכי בטוב עכשיו לבוא לקום בבוקר, משמרת, עניינים וזה, אבל תמיד תמיד תמיד יש אווירה. תמיד זה ביחד, תמיד זה השיחות הן ביחד, השירים הם ביחד, תמיד כולן היו ביחד. היינו כאילו מאוד מאוד מאוחדות.
קרן: הייתן מאוד גאות להיות תצפיתניות, נכון?
דניאלה: מאוד.
קרן: למה? כי מה? מה הבנת על התפקיד?
דניאלה: את מבינה את זה על בשרך. כאילו, כשיש לך אירוע פתאום. שם את באמת מבינה את הגודל של האחריות שיש לך. אני לא סתם יושבת ואני מנסה להעביר את הזמן. את שומרת פה על יישובים שלמים, על אנשים. זה פשוט גודל האחריות מטורף. הגאווה הזאת פשוט שזה מה שאת עושה.
קרן: ובתוך זה, אחרי שבעה באוקטובר, דיברתי כמעט עם כל ההורים ובני המשפחה של החברות שלך שנפלו, וכולם בדיעבד דיברו על זה שהיה זלזול מַתְמִיד…
דניאלה: נכון.
קרן: בתנאים שלכם. האוכל, המיגון…
דניאלה: נכון.
קרן: תתארי לנו, מה זה אומר?
דניאלה: אני פשוט זוכרת אותנו, עם כל השמחה שהיה לנו, ועם כל האחדות, האחדות גם נוצרה סביב זה שלכולנו יש תנאים לא משהו, ואנחנו פשוט שורדות ביחד. כאילו שורדות אחת בשביל השנייה, כזה. זה גם למה נוצרה אחדות כזאת. לא היה לנו אוכל קבוע, סבבה? היה לנו שווארמה בובליל, [צוחקת] ככה קראנו לזה. כאילו, היינו מזמינות כל הזמן אוכל. היה חדר אוכל, הוא פשוט לא מסתנכרן איתנו, שזה לא פייר. כאילו, אנחנו הסתדרנו פשוט עם להזמין, עם אה… להביא אוכל מהבית ולבשל לעצמנו. גם, המטבחונים, בדרך כלל לא היינו נוגעות בהם יותר מדי חוץ מב-tea time, כי זה דוחה, זה מזעזע. תולעים, אה… עכברים. אני פעם אחת פתחתי מגירה, קפץ עליי עכבר. [צוחקות] כן. התנאים היו באמת לא… לא פשוטים.
קרן: זה נורא מבאס להרגיש לא מוערכת.
דניאלה: נכון. כן, היינו מרגישות לא מוערכות גם.
קרן: זה…
דניאלה: היינו מבינות, שוב, את גודל התפקיד שלנו, היינו מבינות את גודל האחריות. אף אחד, בכללי, שלא יושב עמדה וחי את התפקיד הזה, לא יכול להבין את התחושה.
[הקלטה - התצפיתניות שרות]
"…נחל עוז.
אל תבואו לחמ"ל של נחל עוז,
אל תבואו לחמ"ל
אם אתם לא אגוז גוז גוז."
דניאלה: אני גם זוכרת מתי הסרטון הזה צולם, כאילו, רגע השיא שלנו כאילו, ממש בתור חמ"ל. ה-tea time הזה. הארוחה האחרונה כאילו, זה מה שזה היה.
קרן: ספרי לי על זה.
דניאלה: אה… זה שישי באוקטובר, וזו הייתה השבת האחרונה של שחף ניסני. שחף ממש רצתה לעשות את זה בקונספט של דיסקו כזה, ורוד ונוצץ, כזה ממש מי שהיא כזה מבפנים. אור. אירגנו את הכל, שמנו את ה… איך קוראים לזה? רקע? הרקע המנצנץ.
קרן: כן, יש שם נצנצים ברקע…
דניאלה: כן.
דניאלה: וכתוב "The Last Disco".
דניאלה: היא ממש קנתה את הכל לפרטי פרטים, כאילו רצתה שזה יהיה ה-tea time המושלם, וזה באמת היה ה-tea time המושלם. הפחד העיקרי שלנו היה באותו יום זה שיהיו הפרות סדר על הגדר, כי זה מה שהיה בדרך כלל בימי שישי. אז למזלנו… [צוחקת] יש אה… אומרים אחרת גם, לא היה הפס"ד.
קרן: כן, בדיעבד אנחנו יודעים למה, אבל…
דניאלה: נכון.
קרן: זה היה בעצם השישי הכי רגוע מזה חודשים.
דניאלה: נכון. גם אמא של שחף הכינה אוכל. וואו, איזה אוכל מטורף [צוחקת]. אה… אני לא אשכח את הטעמים וזה. ממש נהנינו, ממש ממש נהנינו באותה… באותו השישי. פשוט רקדנו שם. בלי קשר גם לשירים אפילו, של האחרי tea time, רקדנו וצחקנו. כאילו כולן מחוברות, כולן ביחד, כולן בשיא של הצחוקים שלהן, שיא האווירה. זה ממש היה ערב בלתי נשכח. וגם הכי אירוני מבחינתי, שזה היה כאילו "Last Disco" כזה. הכתובת הייתה על הקיר, תרתי משמע.
[הקלטה - התצפיתניות שרות]
"800 טיפשים ואף אחת לא נוגעת,
אבל הם באו מחברון,
הם לא דופקים חשבון.
ככה זה צנפים
מככבים בצהובון,
צ'או, צ'או, צ'או, צ'או, צ'או, צ'או.
כל ערב קודקוד בא…"
דניאלה: במשמרת האחרונה שלנו, ב-4 בבוקר, הגזרה הייתה משעממת שם, כאילו במשמרת הזאת שלפני… וואו, ריק! כלב לא עבר. כל הבנות, שחף, נועה, קרינה ואביב, ואפילו בנות שבאו להצטרף למשמרת הבאה, התחילו לדבר על פשיטה, על מחבלים. מה יקרה אם יהיה חטוף? [צוחקת] מה נעשה אם יהיו הרוגים, אם ייכנסו מחבלים, אם יפשטו, כאילו, פשיטה בהפתעה. כל הדברים שקרו פשוט.
קרן: התסריטים שלכאורה התאמנתם עליהם, נכון? אלה תסריטי הקיצון.
דניאלה: אני אגיד לך מה, זהו, זה תסריטי קיצון, שאת כבר בתור תצפיתנית שכבר במוצב תשעה חודשים, את כל בוקר שומעת את המואזין מעזה, עם ההפרות סדר, את רואה אותם במצלמה, כבר את מכירה אותם, כאילו את מכירה כל בן אדם שבא לגדר, סבבה? אבל את לא מבינה עד כמה… את כאילו מזלזלת בהם. הזלזול הוא היה נורא גדול.
קרן: למה? למה מזלזלים בהם?
דניאלה: כמו המשפט במגונית של "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה", ככה היינו. היינו בניתוק מוחלט מהמיקום שלנו. תמיד ידענו באיזשהו מקום שאנחנו 600 מטר בערך מהגדר, אבל אף פעם לא הבנו שאנחנו כאילו, פיזית, רואות את האויב שלנו. מי שרוצה להרוג אותי, פיזית אותי. ניתוק, פשוט ניתוק.
קרן: יכול להיות שזאת הדרך לשרוד.
דניאלה: יכול להיות.
קרן: לא לחשוב על זה כל הזמן. כי אולי אם חושבים על זה כל הזמן זה נורא נורא מפחיד.
דניאלה: המקום הזה פשוט היה מקום מלא בשמחה, כאילו פשוט יצרנו לעצמנו את המקום המושלם להדחיק את ה… [צוחקת] את מה שקורה ממש ליד. זה לא נתן לנו פשוט המקום קונוטציה של בסיס כבר, זה באמת היה כמו הבית שלנו, הבית השני שלנו. אני בקושי הייתי בבית שלי, הייתי יותר בנחל עוז, אז זה כבר התחושה שאני גם יצרתי לעצמי, שזה הבית שלי כבר פה.
קרן: אחרי השבעה באוקטובר, פה, בארץ, התפתח שיח מאוד גדול סביב השאלה אם הקשיבו או לא הקשיבו להתרעות שלכן, למה שאתן ראיתן.
דניאלה: כן.
קרן: ואני, אני תוהה אם זה משהו ש… שחשבת עליו אחרי.
דניאלה: אנחנו כל הזמן ראינו אותם מתאמנים, כאילו בדיוק אה… אותם עצמים הם יצרו לעצמם. אנחנו ראינו את זה במצלמה. נגיד "רואה-יורה", הם יצרו שם דגם של "רואה-יורה", לא יודעת מה הם עשו איתו, זה העניין. אנחנו ראינו את כל הדברים האלה קורים: את האימונים, את הפשיטות המדומות.
קרן: כאילו, את כל הדברים שהם התאמנו בעצם…
דניאלה: כן.
קרן: לפשוט על נחל עוז.
דניאלה: כן. ואת רואה גם, עם החודשים שאת מתקדמת גם לקראת השביעי, את רואה איך הם אה… נהיים כאילו יותר מוכנים, כאילו…
קרן: משתדרגים?
דניאלה: משתדרגים. אבל עוד פעם, בגלל שפיזית לא קורה שום דבר, לא… כאילו הם מתאמנים ומה? כאילו זה גם מה שהפיקוד כבר אומר. אז יש אימון, אוקיי, שגרתי. זה השגרה כבר, כאילו זה קורה במשך שנים, לא יודעת כמה שנים, כן? אני שם רק תשעה חודשים.
קרן: כשהיית חוזרת הביתה היית אומרת "הגזרה חמה, מלחיץ"?
דניאלה: כן. אבל לא בקטע של "מלחיץ", לא בקטע של "אני מפחדת". בקטע של "אני מפחדת לא…" [צוחקת] "אני מפחדת לסגור 18", זה היה הפחד שלנו העיקרי. לסגור שם שבתות יותר ממה שצריך.
קרן: בסוף הפחד הכי גדול זה מהת"ש ומה…
דניאלה: נכון, כי זה גם צבא. זה הצבא שלפני. זה צבא תמים. זה… אתה עסוק באיך לסיים את השירות שלך.
דניאלה: את עסוקה באיך לשרוד את השירות שלך…
דניאלה: כן.
קרן: ולא באיך לשרוד את השבי.
דניאלה: כן.
[מוזיקת רקע]
קרן: קחי אותי לשבעה באוקטובר.
דניאלה: אני קמה מפיצוצים, מרעש פיצוצים מאוד מאוד גדול. לא אזעקה או משהו, לא "צבע אדום" כאילו. ואז אני מסתכלת על השעה בטלפון, אני רואה 6:33, וישר כאילו הבנתי את הסיטואציה, רצתי למיגונית, כי זה מה שעושים. כאילו, זה לא חדש, יש טילים, זה לא הפתיע אותי. וישר מי שמקבלות אותי בזרועות פתוחות זה קרינה ואביב. הן כבר היו שם לפנֵי. אז הן אומרות לי "דניאל, בואי" כאילו, ואנחנו מתחבקות שלושתנו כזה. הרעשי פיצוצים נהיו עוד יותר קרובים ועוד יותר קרובים, פתאום זה נשמע מאוד מאוד מפחיד. לא כמו הפיצוצים שכבר את רגילה אליהם, של הפצמ"רים הרגילים לנחל עוז, כאילו עליי. וזה הרגע כזה שהתחלתי כזה פתאום קצת לבכות מפחד. עוד לא הבנתי את הסיטואציה, כן? אבל כאילו פשוט לבכות מהפחד של הפיצוצים. אני מפחדת שיפול עליי טיל! ולאט לאט מצטרפות עוד בנות. נורא דאגנו אחת בשביל השנייה. כאילו, מה עושים? מה זה הסיטואציה הזאת? שוב, על לשרוד אחת בשביל השנייה, כאילו מאוד ביחד, לא כל אחת לבד עם הטלפון וזה. ואנחנו כזה אומרות בינינו כל מיני משפטים כזה: "אנחנו לא נחזור הביתה", "וואי, עכשיו נסגור שבת", "מה זה? עכשיו לא נצא הביתה? עכשיו אה…"
קרן: כאילו, זה הפחד הגדול.
דניאלה: ככה אמרתי, זה מה שאמרתי.
קרן: הפחד הגדול זה 'לא נצא הביתה'.
דניאלה: כן, הנה, את רואה?
קרן: כי יהיה מבצע.
דניאלה: את רואה? זה בדיוק זה.
קרן: זו התמימות.
דניאלה: הנה. כאילו, באמת מאוד מאוד תמים. ואז אנחנו מסתכלים כזה לכיוון פתח המיגונית ומגיע חייל.
קרן: זה היה ח'רובה.
דניאלה: זה היה ח'רובה.
קרן: ח'רובה הגיבור, צריך להגיד.
דניאלה: נכון. הוא בא אלינו למיגונית, אנחנו כבר יושבות על הרצפה, הוא כאילו בא לראות שאנחנו בסדר. פתאום הוא מקבל את השיחת טלפון, אומר "מה פשיטה?!". הוא ממש אומר את זה, "מה פשיטה?! כמה?!". כאילו ממש נלחץ. ואז הוא קורא לשיראל חיים פור וגם לעדי לבוא איתו, וכאילו אנחנו רואות אותם כזה פשוט הולכות ואנחנו כאילו מפחדות עליהן.
קרן: אחת סמב"צית ואחת סמלת.
דניאלה: כן.
קרן: הוא לוקח אותם לחמ"ל.
דניאלה: נועה פרייס ישבה לידי. היא זאת שישבה איתי באמת שם במיגונית והרגיעה אותי. כאילו, בכל הכוחות שאין לי מושג מאיפה היא הביאה, היא פשוט ניסתה להרגיע אותי ולחבק אותי, והיא כל הזמן היא חיבקה אותי. כי אני, בשלב שהבנתי שיש פשיטה, ואני כבר שומעת את הבחוץ, את היריות, חיילים נופלים, כזה, ברגע הזה אני… אני לא יכולתי לדבר, קפאתי. פשוט התפללתי כל הזמן כזה "שמע ישראל" והיא לידי, והיא מדברת במקומי עם בן זוג שלי, עונה לו לשיחה: "זאת נועה, דניאל לא יכולה לדבר עכשיו, הכל בסדר, נעדכן עוד חמש דקות". כאילו, ממש ממש על זה ואיתי. כאילו דואגת…
קרן: סופר תפקודית.
דניאלה: כן, כאילו דואגת לי ברמות, ואני כל כך הערכתי את זה שם.
קרן: את אומרת "אנחנו מתחילים להבין שזה משהו אחר".
דניאלה: כן. זה הרגע שאני מבינה, עם הדריכות נשקים, כאילו, עם השמיעה מבחוץ של כל מה שקורה. את שומעת.
קרן: שומעים שיש לחימה בחוץ.
דניאלה: כן, את שומעת.
קרן: ושומעים ערבית.
דניאלה: את שומעת ערבית. את שומעת יריות שהן בודדת וצרור, בודדת וצרור. צרחות. כאילו ממש כמו סיוט. סיוט. כמו שאת מדמיינת סיוט, ככה הוא. ונועה מחבקת אותי וקרינה מהצד השני. אביב מולי, שי מולי. אני כאילו רואה את כולנו, אנחנו כולנו באיזה… בהלם. אנחנו כולנו עם עיניים פתוחות, בחיים לא ראיתי את כולנו ככה. ידענו שמשהו כאילו רע קורה פה. פשוט, במשך איזה חצי שעה שאני כאילו כבר קפואה, אנחנו פשוט מחכות למתי שהם יגיעו. כי… כי מה תעשי?
[הקלטה] דוברת לא ידועה: "אני לא רואה…"
דניאלה: גם צילמתי סרטון אגב, כאילו, שהוא ידוע מסתבר.
[הקלטה]
דוברת לא ידועה: [קול פיצוץ] "אוי מיי גאד!"
דוברת לא ידועה: "שנייה, בוא נעשה…"
דוברת לא ידועה: "אבל למה זה ככה פתאום?"
דוברת לא ידועה: "וואי, ושכחתי את הפלאפון ואמא בטח דואגת של החיים."
דוברת לא ידועה: "ראשון לציון ובת ים זה הגיע."
דוברת לא ידועה: "מה?!"
דוברת לא ידועה: "ופלמחים."
דוברת לא ידועה: "יו."
דוברת לא ידועה: "את רוצה לדבר עם אמא?"
דוברת לא ידועה: "עם מי?"
דוברת לא ידועה: [קול ירייה] "וואו, וואו."
דניאלה: שממש אה…
קרן: זה בעצם התיעוד היחיד מתוך המיגונית…
דניאלה: נכון.
קרן: ששומעים אתכן.
דניאלה: עכשיו, זה גם היה בדיוק בשלב שכזה אנחנו לא יודעות מה לעשות. לברוח? לא לברוח? ממש רואים אותנו קמות, כולנו בסרטון הזה. "נברח, מה? למגורים?", ואז מישהי אומרת: "מה עכשיו למגורים?! מה?! לא, זה לא טוב" וזה, ומתיישבות חזרה.
[הקלטה]
דוברת לא ידועה: "איזה מגורים?"
דוברת לא ידועה: "מה?!"
דוברת לא ידועה: "אני לא יוצאת!"
דוברת לא ידועה: "לא, לא, לא."
דוברת לא ידועה: "לאיזה צד?"
דוברת לא ידועה: "לפינה, לפינה."
דוברת לא ידועה: "תשארו ככה."
דוברת לא ידועה: "לא, זה נראה לי פה."
דוברת לא ידועה: "בטוח? אפשר ליפול."
דוברת לא ידועה: "עדיף להיות פה."
דובר לא ידוע: "שכל אחת תיצמד לקיר."
דוברת לא ידועה: "מי זה האיש הזה?" [קול פיצוץ וצעקות]
דוברת לא ידועה: "אמא!" [בוכה]
דניאלה: אין מה לעשות, אין לך מה לעשות. את כאילו… אין לך מה שיגן עלייך, את לא יודעת בחיים להתמודד עם סיטואציה של פחד מוות. מי לימד אותך בכלל? מי חשב שהם יכולים לבוא בכלל לבסיס? ופתאום אנחנו רואות אה… באינסטגרם - המצנח הזה שהגיע לשדרות.
קרן: טרקטורון מעופף.
דניאלה: כן, שהגיע לשדרות, וחטוף בכיסופים אומרים לי, בטלפון, וחטוף במעבר ארז. את מבינה שמשהו מטורף קורה פה. באיזשהו שלב גם שי מתקשרת לים, בחמ"ל. היא אומרת לה כאילו "מה, מה הלו"ז? מה אנחנו עושות פה? כאילו מה, מה אפשר לעשות?". ואז ים אומרת לה במילים האלה, כאילו: "הם כבר בכיסופים, והם באים אלינו, אז פשוט תחכו שם. אין, אין לכם מה לעשות ואין לנו מה לעשות, והם באים אלינו".
קרן: ציפית שיבואו לוחמים?
דניאלה: כן. ציפיתי, אבל גם פחדתי מאוד שיבואו לוחמים.
קרן: למה?
דניאלה: כי… כי פחדתי שזה ימשוך אש. אני ממש התפללתי חזק שבבקשה אלוהים, כאילו, שכמו שיעשו פסח על המיגונית כזה, כאילו שלא יכנסו, שכאילו איכשהו ישמרו על כולנו ולא יודעת, באיזה דרך נס, ממש התפללתי, אמרתי את זה חצי שעה. "תשמור על הבנות, אנחנו בנות טובות, בבקשה שלא יקרה לנו כלום", ככה. ו… [בקול שבור] רגע, זה קשה.
קרן: קחי את הזמן.
דניאלה: ואז אה… ואז את פשוט אה… שומעת ערבית. ניסינו להשתיק את כולן. יש בנות שהתחרפנו, מובן למה, אבל רגע, אולי לא נמשוך את האש אלינו, כאילו, להיות בשקט. זה לא הצליח כל כך, היו בנות באטרף שם. אבל אה… באיזשהו שלב כבר היה שקט. תקשיבי, אני אומרת לך איזה דקה של שקט. כולן בשקט, כאילו אנחנו מחכות. ואז אנחנו שומעות ערבית ו… וכאילו אני בראש שלי כאילו: הנה, זה מה ש… זה מה שחיכינו לו. זה מה שעשינו פה עד עכשיו, לא? חיכינו להם שפשוט יבואו. פשוט עצמתי עיניים ברגע הזה. פיזית לא ראיתי כלום ממה שקרה כשהם נכנסו.
קרן: לא ראית את המחבל הראשון שנכנס?
דניאלה: לא.
קרן: פשוט עצמת עיניים.
דניאלה: עצמתי עיניים כי פחד מוות וגם קפאתי. הייתי במקום עם ידיים אפילו שלא מגנות לי על הראש כאילו… ככה, את הראש שלי על שתי הידיים, והראש שלי גם חשוף לגמרי כי אין לי מושג איך להגן על עצמי. בחיים לא למדתי, בחיים לא הגעתי לסיטואציה כזאת.
קרן: מעולם…
דניאלה: מעולם. זה מה שחשבתי שצריך לעשות.
קרן: מעולם לא הכינו אתכם…
דניאלה: לא.
קרן: לדבר הזה.
דניאלה: לא.
קרן: מעולם לא אמרו "זה מה שעושים במקרה של פשיטת מחבלים".
דניאלה: ממש ממש לא אמרו. כאילו, את באמת תמימה כשאת שם. אה… במיוחד שאת גם לא לוחמת.
קרן: כן, את לא לוחמת.
דניאלה: את כאילו לא באווירה הזאת של אה…
קרן: אבל את 800 מטרים מהגבול.
דניאלה: נכון. בדיוק, בדיוק. עכשיו, נכנסים, ואני עוצמת עיניים, ואני פתחתי עיניים בעצם ארבע פעמים. פתחתי בבום הראשון, כשהיה כנראה רימון, כי בהתחלה זרקו רימונים והכל היה צהוב. אני מסתכלת ימינה אני רואה את נועה, היא אומרת לי "ירו בי", ממש צורחת לי "ירו בי". מסתכלת שמאלה, אני רואה את כל הבנות שהיו לידי כבר זוחלות אחורה. ואני גם, אני כאילו באופן אוטומטי בזחילה. אנחנו כולנו בזחילה אחורה. עוד פעם, מה תעשי? יורים עלייך, זורקים עלייך רימונים, מה תעשי? אז פשוט הלכנו אחורה באופן טבעי. אחרי זה חזרתי לעצום עיניים. את לא רוצה לראות את זה. הפעם השנייה שאני פותחת עיניים זה כשנפגעתי ברגל. לא ידעתי ממה זה, כאילו פשוט הרגשתי משהו חם! חם! חם! ברגל שלי. ואז פתאום אני פותחת את העיניים, אני רואה את הרגל שלי עם מלא דם. אז כזה גם בראש שלך כאילו את כזה: טוב, מה, אני אמות עכשיו? ככה זה מרגיש רגע לפני שיורים בך? ואז עצמתי שוב עיניים וניסיתי שוב לזחול אחורה. [לוקחת נשימה] והפעם…
קרן: אני רוצה להגיד - אתן זוחלות על חצץ.
דניאלה: על חצץ כן.
קרן: זה כואב…
דניאלה: ובלי נעליים. ואני הייתי גם עם שורט, כי זה פיג'מה. היינו בפיג'מות. והפעם האחרונה שפתחתי עיניים, אה… הסתכלתי אחורה וראיתי את אביב. ואביב זחלה, הייתה ממש רחוקה ממני כבר, היא זחלה והיא קלטה שאני מסתכלת עליה אז היא צרחה לי כזה "דניאל, בואי!", כזה ממש חזק. אני מנסה לזחול אליה ואז פשוט אה… כאילו, עצמתי עיניים חזרה ושקט. כאילו הכל נעצר בבום. ואני זוכרת את עצמי שוכבת פשוט במקום, יד ימין שלי על נועה פרייס, יד שמאל שלי על אביב. אין לי מושג כאילו מה קורה, אני עדיין עם עיניים עצומות, מנסה לשחק אותה מתה. כי ממש כבר הייתי פצועה, וגם היה לי דם בראש ואמרתי: טוב, אולי אם אני אשחק אותה מתה אז כאילו הם יעזבו אותי בשקט וילכו, כי זה מה שהם רוצים, לא? להרוג אותי. ואז אני שומעת, תוך כדי שאני כאילו עם עיניים עצומות וגם אני מתנשפת מהר, אי אפשר להסתיר שאתה… [צוחקות] אני עם אדרנלין מאחרי ה… מה שזה לא יהיה, ברגל, כן? אני עוד לא יודעת גם מה זה. ואז אני שומעת אה… כאילו דיבורים באנגלית. וזה היה מסתבר אה… לירי ו…
קרן: נעמה.
דניאלה: נעמה ואגם.
קרן: מנסות לתקשר עם המחבלים.
דניאלה: נכון. ונועה ואורי גם. אבל עדיין לא פתחתי עיניים, כן? ואז אני שומעת אותם מתקרבים. תופס לי כזה את היד, בודק אם אני באמת מתה. הוא נוגע בי, הוא מעליי, ואני, אין לי מושג מה הוא יכול לעשות לי! ואני חייבת להישאר כאילו אני מתה, זה ההיגיון, מה שההגיון אומר. אבל הוא רואה שאני כבר לא מתה, כן? ואז הוא קלט והוא דחף אותי כזה עם הנעל שלו, היה לו נעל כזה כמו צבא כזה, קשה כזאת, אז הוא דחף אותי ככה בגב ואמר לי "לכי, Go, לאיפה שכולן". אני כזה אוטומטית הרמתי ידיים, פחדתי שיירו בי באותו רגע, שכאילו, עצם זה שהסתרתי אולי ש… לא יודעת, את לא יודעת מה עובר להם בראש, כן? ואז מושיבים אותי, את קרינה מושיבים לידי כי היא הייתה בהתחלה על הרצפה, שכובה כאילו. ואז אני צריכה פשוט להסתכל על המחזה שמול העיניים שלי במשך שלוש שעות, שזה פשוט כל הגופות של כל החברות שלי. ואני חשבתי בעצמי שאני מתה, ופתאום כשאת מגלה שאת חיה, את שרדת את ה… מה שזה לא יהיה עכשיו, יש פה איזה מיליון מחבלים, ואת יושבת פשוט, ואת, אין לך מה לעשות. את מסתכלת על הגופות של חברות שלך. המחשבה שאולי יבואו להציל אותך מפחידה אותך גם, כי המיגונית נהייתה חמ"ל של מחבלים. כאילו, את אומרת: יבואו להציל אותי ומה? ויירו לי בראש המחבלים? וכאילו יגידו, אין סיכוי שהם לוקחים אותם. כל התסריטים האפשריים של להציל אותי מהסיטואציה הזאת, אי אפשר לצאת מזה. אי אפשר לצאת מזה בחיים. הייתי שם כאילו עם קרינה, אני וקרינה, תחשבי, אני והיא גם היינו חברות מאוד טובות לפני. אנחנו יושבות שתינו מול כל החברות שלנו, היחידות שחיות. מה עושים? מה עושים עכשיו?
קרן: אתן מדברות בכלל, או שלא מוציאות אף מי…
דניאלה: אנחנו מדברות. קרינה אומרת לי "אני מרגישה שאני גם הולכת למות", ואמרתי לה: "קרינה…" ממש בלחש כזה: "את לא, את לא הולכת גם. את נשארת איתי. את היחידה שנשארה, תישארי איתי". זה מאוד ניחם אותי באיזשהו מקום שהיא פה איתי, אבל היא גם הייתה מאוד פצועה. אני גם לא… לא זוכרת באמת את התחושות שלי כשאני פיזית יושבת שם. אני לא מבינה פשוט מה הולך. אני לא מבינה. תלשו אותי מהסיטואציה שלפני רגע היינו במיגונית, כולנו ביחד, ופשוט הושיבו אותי והראו לי את הסיוט הכי גדול שלי מול העיניים, ואין… מה אני עושה עכשיו? כאילו…
קרן: כאילו סיטואציה מחוץ לזמן.
דניאלה: אני אפילו לא מבינה שאני הולכת לעזה. אני חשבתי שפשוט יעשו לנו וידוא הריגה כזה, כאילו. לא היה לי מושג מה לחשוב. זה היה פשוט מאוד מאוד לא צפוי.
קרן: ואתן שם כמעט שלוש שעות.
דניאלה: שלוש שעות, כן. זה קשה להגיד את זה. אני מסתכלת אבל כאילו על נועה, מסתכלת על אביב, מסתכלת על שחף. חברות שלנו, שאיתנו במשמרת אתמול. אתמול הם איתנו היו במשמרת. צחקנו ושרנו ודיברנו ואתמול היה tea time הכי מטורף שהיה לנו בחמ"ל ever, ושעתיים אחרי זה מה שקורה? את לא רוצה להסכים לסרט הזה. את לא רוצה להסכים לזה בכלל.
קרן: כן.
דניאלה: עד שאחרי שלוש שעות פשוט אומרים לך…
קרן: מה הם אומרים?
דניאלה: "יאללה, אתם באות איתנו לעזה". ואז כזה הייתי כזה "No". מי מי יקשיב לי בכלל, כן? ואז אה… כאילו היו כל מיני מחבלים שם, שגם כאילו איימו עלינו כשנכנסנו ללחץ רגע מזה שאנחנו הולכות לעזה, אז הם התחילו לכוון עלינו נשקים ולהגיד "שקט" וכאילו… כאילו ממש להפחיד.
קרן: אתם גם אזוקות בידיים מאחורה.
דניאלה: אנחנו גם אזוקות, כן. ואני פצועה גם ברגל, אז אין לי אופציה מה לעשות, אין לי אופציה לברוח.
קרן: ברור שלא.
דניאלה: כן.
קרן: לא, עצם המחשבה שאת…
דניאלה: אין.
קרן: בכלל מעלה את זה שאיכשהו יכולת להציל את עצמך היא…
דניאלה: כן. את מבינה? וכשאומרים לך "You're going to Gaza", מה אני, גלעד שליט הבא? כאילו… [צוחקת] ואז פשוט לוקחים אותנו משם. כאילו…
קרן: יצא לך לראות את התיעודים?
דניאלה: כן.
קרן: איפה ראית אותם?
דניאלה: יצא לי…
קרן: פה או שם?
דניאלה: אה, גם וגם.
קרן: אחרי שחזרת או גם בשבי?
דניאלה: גם וגם. בשבי, קודם כל, זה… זה היה בטלוויזיה מלא, באל-ג'זירה.
קרן: אה, שלהם. כי כאן לקח הרבה זמן עד ש…
דניאלה: כאילו, זה היה הגאווה.
קרן: אהה!
דניאלה: זה היה הגאווה שלהם, כן.
קרן: את על רגל אחת שם.
דניאלה: נכון.
קרן: לא יכולת לדרוך בכלל על הרגל.
דניאלה: לא. חודש לא יכולתי לדרוך. כאילו, הייתי על רגל אחת. זה היה כדורית של אה… רימון, וגם הייתה לי איזה פציעה שם של אה… כאילו כדור שעבר לי, שרט אותי כזה, ושרף לי את העור. ובראש גם רסיס, רסיס גדול כזה, רק זה נכנס. לא יודעת איך לא מתתי. אני באמת רצינית. שמירה מלמעלה.
קרן: ואת כל הפציעות האלה, צריך להגיד, את נושאת בשבי.
דניאלה: כן.
קרן: זה לא מטופל. רק…
דניאלה: מטופל ביוד. [צוחקת] זה מה שזה מטופל.
קרן: [צוחקת] זה לא מטופל.
דניאלה: לא.
קרן: זה מטופל רק כשאת חוזרת.
דניאלה: נכון. ברוך השם אני מאחורי. זהו.
[מוזיקת רקע]
קרן: את זוכרת את הדרך החוצה מהמוצב?
דניאלה: כן. אני הייתי היחידה עם הפנים החוצה. היינו בג'יפ. הם העלו אותנו בצורה מאוד מאוד אגרסיבית. הם דחפו כאילו ו… כמה היינו שם? ארבעתנו. אני, לירי, אגם וקרינה. גלגלו אותנו כמו במין גלגלון. כאילו דחיפה של גלגלון כזה לתוך הג'יפ. כאילו אנחנו כאילו זבל, זבל שבזבלים כזה. אנחנו פצועות כולנו. אני יושבת עם הפנים החוצה, זה היה כזה ג'יפ עם כמו בד באחורה שלו, שהוא קצת פתוח, ואני מסתכלת על הבחוץ. ריק מאדם, אין אף אחד. אפילו לא ראיתי גופות, לא ראיתי שום דבר. ראיתי כאילו את הבסיס, כאילו פעם ראשונה בחיים ריק. פתאום אני רואה… היו שם איזה 100 אנשים נראה לי, לא… לא לא נוח'בות כאילו, פשוט אנשים רגילים, על אזרחי, ילדים. שורפים צמיגים. כאילו הפס"ד הגיע לתוך הבסיס עם הצמיגים הבוערים. אה, מבעירים ג'יפים. ניסיתי להסתכל לחמ"ל כאילו, כי אני גם דאגתי לבנות בחמ"ל. כאילו, אמרתי "מה… מה קורה שם?". ניסיתי להסתכל, לא באמת הצלחתי לראות כי היה… באמת היה איזה ג'יפ בוער אחד שהוא פשוט הסתיר את כל ה… את כל החלק הזה. ואפילו באיזשהו שלב, כשהנהג החמאסניק עשה רוורס, הוא בטעות עשה רוורס על אה… טנק, והקנה של הטנק נכנס לתוך הג'יפ. אני הייתי נמוכה יחסית ופשוט הקנה כזה פה [צוחקות]. כי הוא לא יודע לנהוג! את לא יודעת אם תמותי מהם, את גם לא יודעת אם תמותי מהנהיגה, מטיל שיפציץ אותך כאילו, מהדבר הזה. מה זה הדבר הזה? כמו חלום.
קרן: כמו חלום ממש ממש גרוע. אני באמת תוהה איך שורדים את זה? את התמונות, את הזיכרונות. איך שורדים את זה?
דניאלה: אני פשוט הייתי בניתוק רגשי כל השנה וארבע, אפילו קצת אחרי שחזרתי. אני חושבת שזה פשוט ההישרדות שלי. הפעמים שבכיתי הן היו ספורות על יד אחת בשבי. הייתי לרוב מנסה יותר לצחוק. מנסה להגיד לעצמי כאילו: "אני יכולה כל דקה למות, כל שנייה אפילו למות, אני לא יודעת מתי זה יהיה, לפחות שאני אהיה עם חיוך עד הסוף". זה כאילו, זה היה המטרה שלי, שאני כבר ראיתי מול העיניים, בשלבים גם המתקדמים יותר של השבי. עכשיו ברור, יש אשמת ניצוֹל מטורפת של אה…
קרן: כן? יש אשמת ניצול?
דניאלה: בטח. של - למה אני חיה עכשיו וזה החיים שלי בשבי? זה החיים שלי ואני אפילו לא יודעת מתי אני אחזור, אם אני אחזור, אם אני אגור בעזה, אם אני… כאילו מה, מה הלו"ז שלי? מה זה שווה החיים האלה לעומת 18 בנות שהן חיים שלמים כל אחת, והן יכולות לחיות עכשיו, במקום שאני אחיה את הדבר הזה. כאילו, זה המחשבות הרעות על האשמת ניצול. ניסיתי לעשות לזה בלוק לפעמים, לפעמים זה לא הצליח. כאילו התפרקות כזאת, שהן יכולות לחיות, וכל אחת מביאה צבע כל כך יפה לעולם. פספוס מטורף. כאילו, לא היה לי אכפת אני למות ושהן יחיו. כאילו, ממש אמרתי את זה מלא מלא פעמים כאילו. ופשוט נשבעתי גם, אני נשבעתי כל הזמן שברגע שאני אחזור זה מה שאני אעשה. אני אנציח כל הזמן, זה יהיה המטרה מספר אחת שלי, זה התפקיד שלי בעולם, חלק מהתפקיד שלי, אבל חלק גדול. ולא סתם אני הכרתי אותן, והכרתי גם כל אחת, ואהבתי מאוד מאוד כל אחת. ולא, לא סתם גם הייתי תצפיתנית בסוף, לא סתם.
[מוזיקת רקע]
קרן: את יודעת, במהלך ה-477 ימים שהיית בשבי, דיברתי עם אמא שלך הלביאה והגיבורה שיושבת גם כן כאן באולפן, אורלי, עשרות פעמים לדעתי. באמת עשרות פעמים. גם עם האמהות האחרות: של לירי ושל נעמה, עם סשה של קרינה, מירב ושלומי של אגם. אני חושבת שלא היה בוקר שלא דיברנו עם מישהו מאמהות או אבות התצפיתניות.
דניאלה: אהה! אני חושבת ש… נכון לפני פסח, זה את דיברת עם אבא של שי? שמענו אותך כאילו…
קרן: וואו.
דניאלה: שמענו אותך מדברת עם אבא של שי.
קרן: עם דרור.
דניאלה: עם דרור, כן. היה לנו באותה תקופה רדיו, היה לנו איזה חודש, משהו כזה. ופשוט ידענו מתי פסח, אז פשוט האזנו לכל התוכניות באותו יום. פתאום הגענו ל… לרשת ב' ושמענו אותך אומרת כאילו: "ועכשיו דרור, אבא של התצפיתנית זכרונה לברכה, שי".
[הקלטה]
קרן: "שלום לדרור אשרם."
דרור: "שלום, בוקר טוב."
קרן: "אבא של שי אשרם, זכרונה לברכה, שנפלה במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר."
דרור: "היא לא נפלה, היא נרצחה."
קרן: "כן."
דרור: "לא היה מי שישמור עלינו גם. זה מסע שכל יום כל יום אנחנו חווים אותו, כל יום אנחנו מזכירים אותו וזה לא… אפילו לא מתקרב לקצה של סוף. אנחנו כל יום חווים את זה, כל יום… כועסים כל יום."
דניאלה: זה גם היווה לנו כמו סימן כזה. כי כאילו למה שאני וקרינה נשמע דווקא ברדיו, בשבי, דווקא על חברה שלנו ואבא שלה? אבל גם מצד שני, זה מאוד הוריד אותנו. שמענו את הכאב של דרור, נזכרנו… עוד פעם, את בניתוק, כאילו… נזכרנו. אז היה לי חשוב גם להגיד ששמענו את זה וזה מאוד חשוב. ופשוט אני מאוד מעריכה את זה שאת פשוט לקחת את הסיפור הזה, ואת מוציאה אותו החוצה ובצורה הכי טובה שיש, בעיניי.
קרן: הבנתם שנלחמים עליכם?
דניאלה: כן. הבנו את זה, אבל בעיקר מתמונות של הפגנות, כאילו, ראינו הרבה הרבה תמונות שלנו, גם כחמש. אה…
קרן: אז הבנתם.
דניאלה: כן.
קרן: זה חשוב.
דניאלה: וראינו שגם את החולצות של התצפיתניות, כאילו, שזה צהוב היה. הבנו, הבנו שיש מלחמה עלינו. ולא רק, לא רק מלחמה רגילה.
קרן: [צוחקת] כן.
[מוזיקת רקע]
היית עם קרינה כל השבי. היית עם קרינה לפני.
דניאלה: נכון.
קרן: ספרי על הקשר הזה.
דניאלה: פשוט בנחל עוז נוצר חיבור מיידי, זה היה כמו קליק. באמת, זה היה כאילו איזה יום אחד שאני צחקתי ממנה, היא צחקה ממני, קליק. כזה. כאילו, 24 שעות של כל החוויות הטובות והלא טובות מסתכמות ביחד לחבֵרוּת שמחזיקה אחת השנייה. אנחנו במשמרת ככה מחזיקות אחת השנייה. פשוט באנו עם זה, עם החברות הזאת, לשבי, וזה מתנה. אנחנו ממש התעקשנו, אנחנו לא נפרדות. זה אני וקרינה. נחטפנו ביחד, היינו באותו תפקיד ביחד, אנחנו גם נחזור ביחד. כאילו, ממש ניסינו…
קרן: וניסו להפריד ביניכם?
דניאלה: פעם אחת הצליחו. כאילו, פעם אחת אה… ל-24 שעות, אבל למזלנו חזרנו להיות ביחד, וזה עד הסוף היה. וזה, באמת, אם לא הייתה לי אותה שם… יש לציין שגם אם לא היה לי את דורון ונעמה, כן? כי היינו גם ביחד, כן? אבל קרינה היא פשוט חברה שלי. מכירה אותי לפני, מכירה אותי בו זמנית, שאף אחד לא מכיר אותי עכשיו, ואחרי. זה הייחודיות שכאילו אהבתי בחברות שלנו. היא מכירה אותי באמת.
[מוזיקת רקע]
קרן: קחי אותי לחזרה הביתה.
דניאלה: וואי, זה חשוב, האמת. זה חשוב כי זה גם שיעור חשוב ככה למי שמאזין, נראה לי. אני וקרינה, במהלך השבי, כל פעם שהיו אומרים לנו נגיד המחבלים: "עוד מעט אתן אולי בבית", "עוד מעט יש עסקה", זה, בלה בלה בלה… היינו אומרות "מה פתאום?". היינו כבר לא מצפות. "אנחנו פה כמו גלעד שליט", "אנחנו לא נחזור". כאילו נורא נורא גם שליליות, כאילו נורא…
קרן: חסרות אמונה כבר.
דניאלה: חסרות אמונה, כן. כי את כבר רואה, מדברים עלייך, לא מדברים עלייך. כאילו, את מרגישה שמשחקים על ה… על החיים שלך. ואז, בשבועיים לפני שנהיה הסכם ואנחנו יצאנו, אמרתי לקרינה: "תקשיבי, אנחנו איזה שנה רק אומרות שלא נחזור, שנחיה פה אולי בעזה כבר". זה מה שאנחנו אומרות במילים. כאילו אנחנו "מזמנות את זה", במרכאות, את מבינה? [קרן מהמהמת בהסכמה] וממש כשעוד לא היו עוד דיבורים על העסקה האחרונה, אז אני אמרתי לה: "קרינה, בואי כאילו נגיד שנחזור הביתה. כאילו, בואי נשנה רגע את הגישה. בואי נהיה חיוביות. בואי נזמן את ההגעה שלנו הביתה". ואז ממש, אפילו בחצי ציניות אבל חצי אמת, מה שאמרנו כל הזמן: "אה, שבוע הבא אנחנו בבית". "עוד שבוע אני מסתכלת במראה הזאת, ואני אומרת: זה המראה של הבית שלי". זימנו את כל החזרה הזאת. ולאט לאט נהיה דיבור, פתאום באים אלינו אומרים "קחו מידות ל… למדים". כאילו…
קרן: המדים המכוערים שהלבישו…
דניאלה: המדים המכוערים עם הריצ'רץ' של אדידס [צוחקות]. וכאילו פתאום דברים מתחילים לזוז. את מרגישה את זה על עצמך. אומרים "בואי תמדדי", "בואי תעשי תמונה". כי עשו לנו הרי איזה תג, תג שבי. ולפני השינה גם תמיד היינו אומרות "מחר יהיה היום פי 1,000 יותר טוב, פי 1,000!". ואז פשוט באו.
קרן: מה אמרו?
דניאלה: באו המפקדים הגדולים, אמרו לנו "טוב, אתן…".
קרן: הכרתם אותם, את המפקדים הגדולים? זה אנשים שראיתם לפני?
דניאלה: כן. כי הם היו אחראים עלינו פשוט. הם… תחתם כל הדבר הזה קורה.
קרן: אתם חשובות.
דניאלה: "זהב" אנחנו היינו, יש לציין.
קרן: אתם הזהב שלהם.
דניאלה: נכון.
קרן: זה ברור היה להם שאתם הזהב שלהם.
דניאלה: חד משמעית.
קרן: חיילות ישראליות זה הזהב.
דניאלה: חד משמעית. זה לא היה אף פעם. מקווה שגם לא יהיה.
קרן: אוףףף.
דניאלה: כן? אז הם באים אומרים לנו: "יאללה אתן יוצאות". כזה באים אלינו ברביעי בלילה: "היא יוצאת ביום שבת". והביאו גם את נעמה כבר תוך כדי, התאחדנו והיינו בהלם! "מה יוצאות?!" כאילו, אין סיכוי! לא, לא, מה פתאום. היינו בכאילו הכחשה קצת. כי שוב, את לא רוצה להאמין מבלי שאת רואה את זה בעיניים. עד שאת מגיעה כאילו, את ברכב של חמאס לפני הדבר הזה, הבמה הזאת.
קרן: אתם באוטו.
דניאלה: אתם נוסעות. כן, אנחנו נוסעות כאילו למקום הזה. "כיכר פלסטין" הם קראו לזה, כן? ורצו שגם ננאם.
קרן: רגע, עוד ברכב.
דניאלה: כן.
קרן: המון מסביבכם.
דניאלה: המון.
קרן: ויש פחד? יש…
דניאלה: לא.
קרן: לא?
דניאלה: את לא מאמינה, את לא האמנת שאת תחיי עד הרגע הזה. זה שאת הולכת לראות עכשיו את המשפחה שלך, אני באופוריה מטורפת. זה למה, אגב, אנשים הופתעו מזה, כאילו, שיצאנו ואנחנו היינו כזה, מניפות לשלום, ואת יודעת, עם ה-V, הם הופתעו, כאילו, מאיפה כל הכוחות, וכאילו מאיפה החיוך גם, וזה. כי למי אכפת כל דבר אחר? כי אתה בא הביתה. למי אכפת? לא היה לי אכפת לצאת גם. אמרנו להם בהתחלה על המדים. "מה זה המדים האלה? למה שנלבש את זה?". ואז אמרנו בסוף שנצא עם מגבת, מה זה משנה? יוצאים הביתה כאילו, זה מה ש… זה מה שאני רואה מול העיניים. למי זה מעניין המחבלים שיש מסביבי? [קרן מהמהמת] אני יודעת שיש את הצלב האדום פה למטה, אני נכנסת לרכב, זהו, נגמר. עוד שנייה. למי אכפת? את מבינה?
קרן: קחי אותי לרגע של הישראלי או הישראלית הראשונה שאת רואה.
דניאלה: הישראלים הראשונים שראיתי זה החיילים במעבר נצרים שם. פתאום חיילים מנופפים לך לשלום. ואת רואה אותם כאילו… שנה ומשהו באל-ג'זירה. כאילו, את רואה חיילים רק באל-ג'זירה, את לא רואה חיילים פיזית בעיניים, בסדר? כאילו, את מוחבאת. אז פתאום לראות חייל ושהוא… הוא מנופף לךָ לשלום. זה מגביר את האופוריה שכבר יש. כאילו, את בידיים טובות. זה מה שהרגשתי שראיתי את החיילים. סוף סוף אני בצד הנכון. סוף סוף אין לי מה לפחד שכל שנייה אני יכולה למות.
קרן: כי זה ההרגשה שמה.
דניאלה: זה ההרגשה שמה. כל הזמן. אמרתי לך, שעד הרגע האחרון אני רוצה להיות עם חיוך, כי אני בידיעה תמידית שאני יכולה כל שנייה לסיים פה את חיי.
קרן: כן.
דניאלה: אז סוף סוף אין את זה יותר. אין את התחושה הזאת יותר.
קרן: ואז אה… עוד לפני אבא ואמא, נכון? זה פעם ראשונה מקלחת ובגדים.
דניאלה: נכון. וואי! [צוחקות] גם התקלחתי איזה מלא זמן, כי סוף סוף גם, כאילו, מקלחת הייתה שם רק עם כוס ודלי, וסוף סוף דוש, ויש לך סבונים, וואו וואו וואו. לקחתי את הזמן וכבר שאלו אותי "איפה את?" [צוחקות]. חיכיתם. ו…
קרן: הם היו מחכים גם עוד שעה.
דניאלה: כן, זהו. אני כזה בראש שלי "טוב נו, שיחכו רגע". [צוחקת]
קרן: חיכינו 477 ימים.
דניאלה: "רגע, תנו לי להתארגן, תנו לי כאילו להרגיש טוב עם עצמי". כי את איח! את מסריחה! את תקשיבי, יש לך ריח… כשאת נמצאת שם, שאת שם כבר תקופה, נדבק עלייך ריח של שרוף, כי הכל שרוף שם, הכל הרוס. הם משתמשים שם במקום גז, הם משתמשים כבר רק באש. אז גם נדבק אלייך ריח ממש ממש חזק תמידי של אש - בשיער, בגוף. כאילו זה משהו שלא ירד ממני כמה ימים. אבל אני זוכרת שפשוט נכנסתי להתקלח, כזה, כבר בבית חולים ושמתי לי איזה פלייליסט עברית. פשוט לשיר במקלחת את השירים שאני אוהבת. גם ספציפית…
קרן: כן.
דניאלה: אושר, זה פשוט אושר.
קרן: אושר, ברור שזה אושר. ומצד שני זה גם קצת הלם, נכון?
דניאלה: כן, אבל אה… אני חושבת, עוד פעם, אני הייתי בניתוק רגשי עדיין. הייתי…
קרן: מממ… בשלב הזה של החזרה?
דניאלה: כן. היה לי מאוד קשה להרגיש מאושרת-מאושרת. אני מבינה שאני כבר לא שם, אבל אני גם לא. אני כאילו רגילה לחיות על איזה משהו מאוד מסוים. אני רגילה גם לחיות את הניתוק הזה. אני רגילה לא להתרגש מכל דבר שאומרים לי, שעושים לי. אני מאוד מאוד רגילה לחיות כמו בן אדם בלי רגשות. לא אכפת לאף אחד מהרגשות שלי, אז פתאום…
קרן: את אומרת, 477 ימים הרגשות שלך היו הדבר הכי לא חשוב.
דניאלה: נכון.
קרן: התעלמו מהם כל הזמן.
דניאלה: נכון.
קרן: את סוג של…
דניאלה: גם אמרו לי איזה פעם אחת בשבי: "את לא בן אדם, את חטופה". "אין לך מה להתעצב, להתעצבן, את לא בבית שלך". כאילו ממש כזה עשו לי, אוקיי, הבנתי. כזה.
קרן: זה… זה לקחת את צלם האנוש.
דניאלה: כן.
קרן: זה בדיוק זה. את צריכה לחזור להרשות לעצמך להרגיש.
דניאלה: אני חושבת ש…
קרן: כי מגיע לך, כי מותר לך.
דניאלה: זהו, אני חושבת שגם הכאפה של הניתוק מהניתוק הרגשי, זה היה כאפה מסחררת. זה לא היה כאפה של אופוריה "וואו" כאילו, של מה עבר עליי. כל השנה הזאת לא הסכמתי כאילו לעכל עד הסוף ולשקוע למקום של "אני מבינה מה קרה לי ומה קורה לי". אבל אז פתאום אני חוזרת, וכל הרגשות, כל הרגשות שהדחקתי, וזה שנה ומשהו כאילו, אולי כבר שנה וחצי עד שנותק לי הניתוק. כל הרגשות בבת אחת הגיעו אליי, וזה היה שבועות מאוד קשים בשבילי. התמודדות לא פשוטה עם כל מה שקרה. גם השביעי באוקטובר, לא היה לי באמת זמן לעכל. אני לא השתקמתי עוד, מרגיש לי.
קרן: תסבירי.
דניאלה: אני עוד רוצה כאילו שיראו לי את הדברים. את מבינה? יש אנשים שיגידו: מה? איך היא רוצה? כאילו איך היא רוצה ש… לראות את זה, לדבר על זה?
קרן: להשלים חוסרים…
דניאלה: אני רוצה…
קרן: של כל מה שאת לא יודעת.
דניאלה: בדיוק. זה, עצם זה מרגיש לי שרגע, עוד לא השתקמתי עד הסוף, כי אני עוד לא הבנתי שזה הסיטואציה. כאילו, את מבינה? עד הסוף.
קרן: את מה שאנחנו יודעים בעצם על שבעה באוקטובר וכל מה שקרה אחריו את לא יודעת.
דניאלה: נכון.
קרן: ואת צריכה להשלים את זה.
דניאלה: נכון. כמובן שלאט לאט. אני גם אה… מאוד קשה לי עם עצמי לפעמים, עם הפוסט-טראומה וזה. זה גם לא פשוט להשתקם מזה. זה משהו שילך איתי לצידי כל החיים.
[מוזיקת רקע]
קרן: אנחנו נפגשות רגע אחרי ראש השנה ורגע לפני יום הכיפורים. זה ימים מאוד מיוחדים. ואני תוהה מה את מבקשת בימים האלה.
דניאלה: כמובן שהבקשה הראשונה, מעבר לכל דבר, זה שהחטופים יחזרו. כי אני פשוט אה… אין לי מילים להגיד על מה שזה נהיה. אני בהלם ממה שהדבר הזה הפך להיות.
קרן: מה? שזה הפך כאילו להיות פוליטי ומפלג ו…
דניאלה: כן. זה לא… אף אחד לא שאל אותי כשאני נחטפתי. אנשים נחטפו כי הם היו פשוט יהודים. הם היו במקום הנכון, בסיטואציה הלא נכונה, בזמן הלא נכון. ולי נמאס שזה הופך כבר… אני, נמאס לי כבר בשבי, כן? אז אני כבר מתארת לעצמי מה הם עוברים, גם אחרי שמונה חודשים שאני כבר לא שם, אני מתארת את התחושה של מה זה בשבילי היה עוד להיות שם, עוד שמונה חודשים…
קרן: כן.
דניאלה: עד עכשיו. ואני אומרת, זה בלתי אפשרי. הם צריכים פשוט לחזור, הם צריכים שמישהו יציל אותם מהדבר הזה! זה מה שצריך לעשות, זה מה שהיה צריך לעשות כבר מההתחלה.
קרן: את חופשייה כבר 243 ימים. תארת לעצמך שהם עוד יהיו שם? שאת תמצאי את עצמך מדברת…
דניאלה: לא. אני חשבתי שהעסקה, שאני גם הייתי חלק ממנה, היא תהיה העסקה כבר האחרונה.
[מוזיקת רקע]
קרן: מבחינתך, כמי שהייתה 477 ימים בשבי, מה זה חירות? מה זה החופש?
דניאלה: יש פעמים שאני כזה אומרת עם עצמי - זה קשה להגיד, כן? שאני לא מרגישה עד הסוף עדיין חופשייה. גם שוב, כי דברים רודפים אותי. כאילו, מ… מהעבר הקשה. וגם מרגיש לי לפעמים כאילו חזרתי פשוט מ-0 ל-100 כאילו מבחינת ה… כולם יודעים פתאום מי אני. כאילו מה הקשר? לא…
קרן: רציתי לשאול איך זה? כולם מזהים אותך.
דניאלה: כן. הרוב. יש כאלה שלא, יש כאלה שלא והם כזה… ואני מנסה כזה לעבוד עליהם: "הייתי בהישרדות".
קרן: "אה, מאיפה אני מכיר אותך? [דניאלה צוחקת] וואו!".
דניאלה: בהישרדות של החיים הייתי.
קרן: גדול. וואו! באמת?
דניאלה: כן.
קרן: את עושה את זה לאנשים? [צוחקות]
דניאלה: כן. כאילו זה גם מביך אותי נגיד, כאילו אני לא רוצה… מה אני, מה אני אגיד? "הייתי חטופה". לא, לא בא לי כאילו. אם מישהו מזהה כאילו, אז אני… והוא צריך עזרה עם לזהות עד הסוף כי הוא לא מבין, אז בסדר, אז כן, הייתי בעזה ולא חיילת. אולי הדבר היחיד כרגע שאני אוהבת בהכרה - כשמישהי באה אליי, אפילו זה אנשים מבוגרים, פעם אחת אפילו ניצולת שואה באה ופשוט תמיד אומרים לי בסוף "עשית לי את היום". וכשאני שומעת את זה מכמה אנשים באותו יום, של "עשית לי את היום", התחושה שזה נותן לי, היא מטורפת. עוד פעם, כמו שליחות. אני הייתי פה בסיטואציה הזאת, והיא ראתה אותי והיא באה ואמרה לי שעשיתי לה את היום, זה מסיבה. אני, יש לי משמעות, יש לי תפקיד בעולם הזה. היא סתם ראתה אותי, לא אמרתי לה שום דבר, אבל היא אמרה לי: "זה שראיתי אותך, עשית לי את היום".
קרן: איפה המקום הרגוע, השקט שלך?
דניאלה: קודם כל מוזיקה, בראש ובראשונה. כתיבה. כאילו, לשמוע מוזיקה. זה תמיד, זה כמו הקעקוע שלי - זה תרופה. זה תרופה לכל דבר בעולם הזה מבחינתי.
קרן: חד משמעית. גם מבחינתי.
דניאלה: אפילו בשבי, כאילו, שירים זה מה שגרם לנו קצת לשמוח פתאום. מי שמח בשבי? זה מרפא. מוזיקה זה פשוט, זה מה שאני רוצה להיות. אני רוצה להיות זמרת, אני רוצה להצליח בזה, בזכות השירים שלי. בעזרת השם שזה יקרה.
קרן: דניאלה גלבוע.
דניאלה: כן.
קרן: תודה רבה רבה.
דניאלה: תודה רבה לך.
קרן: עשית לי את היום.
דניאלה: די! [צוחקת]
קרן: עשית לכולנו את היום.
דניאלה: תודה רבה.
[מוזיקת רקע]
קרן: יש משהו בשיחה עם דניאלה גלבוע שמעניק לנו כוח. אנחנו שואבים עידוד מלשמוע את האישה הצעירה הזו, מלאת כוחות, מלאת חיים, מלאת הומור, צוחקת, אפילו על הסיטואציות הכי איומות שבהן היא הייתה. וזה אנושי וזה יפה וזה מעורר השראה. אבל צריך לזכור גם את כל מה שדניאלה אומרת בין השורות, ולפעמים גם במילים שלה: על הניתוק שהיא חווה, על העובדה שהיא יודעת שלא החלימה, ושספק אם אי פעם תחלים מזוועות השבי. ולדעת שהיא, וכל מי ששרד את השבי, לא משנה כמה טוב היא או הוא נראית או נראה, עברו שם תופת. שמצד אחד, דניאלה היא גיבורה, כמו כל מי ששרד את השבי, ומצד שני, היא רוצה לחזור לחיים הנורמליים שהיו לה לפני שבעה באוקטובר, וזה כנראה לא יקרה אף פעם. כי זה מה ששבי ממושך בידיים של מחבלי חמאס עושה לאנשים.
[מוזיקת רקע]
52 חיילות וחיילים נפלו במוצב נחל עוז ביום שבעה באוקטובר, ונועה מרציאנו, שנחטפה עם דניאלה, נרצחה בשבי. בכך מגיע מספר חללי המוצב ל-53. הסיפור תמיד מתחיל ונגמר בכם. שורת המחדלים האינסופית שהביאה למותכם, אותה אנחנו מספרים כאן כבר בעשרה פרקים, עדיין לא תוקנה. ההפקרה שלכם החלה שנים אחורה, והגיעה לשיאה ביום שבעה באוקטובר. ושנתיים אחרי אותו יום, לא הופקו הלקחים ולא הוסקו המסקנות, לא בצבא ולא בממשלה. וזה צריך להטריד כל אחת וכל אחד מאיתנו.
ונכון לרגע הקלטת שורות אלו, שנתיים אחרי שבעה באוקטובר, אנחנו קרובים מאי פעם להחזרתם של כל החטופים, ובתוכם שלושה מחיילי נחל עוז: לוחמי השריון, חיילי צוות פרץ - מתן אנגרסט שנחטף פצוע ובחיים, והחללים החטופים סרן דניאל פרץ וסמל ראשון איתי חן. זה לא שלם ולא תהיה לנו תקומה עד שכולם כאן, עד שכולם חוזרים הביתה.
[מוזיקת רקע]
האזנתם והאזנתן לפרק החמישי והאחרון של העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר". העורכים שלנו הם ניר גורלי ומאיה קוסובר, המפיקה היא ליהיא צדוק. עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעה בעריכת הסאונד טל ונינג, סייעה בתחקיר דנית שוקרון ידידיה. תודה גם לתומר מיכלזון.
כל פרקי העונה הראשונה שלנו, שמספרים את הסיפור המלא של מוצב נחל עוז, נמצאים בכל יישומוני ההסכתים וביישומון של "כאן". נודה לכם אם תדרגו ותפיצו אותם וגם את הפרק הזה, כדי שהסיפור של נחל עוז ימשיך להדהד ולהישמע. תם ולא נשלם.
העונה הזו הסתיימה אבל המסע אחרי האמת, התיקון והריפוי רחוק מלהסתיים. תודה שהייתם איתנו.
[חסות]
ג'ינגל: "רדיו".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments