נחל עוז - המוצב שהופקר - פרק 6: לירי

לירי אלבג הגיעה למוצב נחל עוז עם ארבע מחברותיה רק יומיים לפני ה-7 באוקטובר. כשהתחילו הטילים, היא הייתה בטוחה שמדובר בזובור שעושות להן החיילות הוותיקות. בראיון אמיץ שהתקיים בסמוך לשחרורה מהשבי היא מספרת על השעות הארוכות והאיומות במיגונית שממנה נחטפו, על שגרת השבי, על מברשת השיניים שהצליחה לשמור ושמרה גם עליה, על השירים ומכשיר הרדיו שהחזיקו אותה ברגעים הקשים ועל רגעי האושר של השיבה הביתה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/09/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[ציוץ ציפורים]

לירי: 6 וחצי בבוקר [דפיקות על חלון], היינו בטוחות שהוותיקות דופקות לנו על החלונות [דפיקות על חלון], עושות לנו השכמה. כאילו, בצבא יש את כל המשחקי פז"ם האלה…

קרן: שבת. 7 באוקטובר. מוצב נחל עוז. [מוזיקת רקע] כשהתחילו הטילים, לירי אלבג הייתה משוכנעת שהחיילות הוותיקות עושות להן זובור.

לירי: מתעוררות כולן משינה גמורות, ואז שירת ים ואגם פותחות לנו את הדלת וצורחות,"טילים! יש אזעקות!!!"

קרן: הן הגיעו למוצב רק יומיים לפני כן, ביום חמישי, 5 באוקטובר. חמש חיילות שסיימו יום לפני כן את קורס התצפיתניות. אגם ברגר, שירת ים עמר, נעמה לוי, נועם אברמוביץ' ולירי אלבג.

לירי: אני לוקחת משקפיים, לוקחת טלפון, רצה למיגונית.

קרן: למה הן רצו למיגונית ולא לחמ"ל? הרי החמ"ל אמור להיות החלל המוגן ביותר בכל מוצב.

לירי: בקורס אמרו לנו שבזמן מבצע, כשאת חופפת, אסור לנו להיכנס לשם. כשאת, כאילו, חדשה. אז זה היה המיינדסט שלנו ב-7 באוקטובר, של אסור לנו ללכת לחמ"ל, אז נלך למיגונית.

קרן: הן בקושי מכירות את התצפיתניות הוותיקות. ערב קודם הן טעמו לרגע את מסורת ה-"Tea Time" של תצפיתניות נחל עוז [קולות שמחים של התצפיתניות] - ארוחת השישי המסורתית שנערכת ברחבה שצמודה לחמ"ל.

[הקלטה] [שירה ומחיאות כף] התצפיתניות: "אל תבואו לחמ"ל של נחל עוז, אל תבואו לחמ"ל…"

[השירה נמשכת ברקע]

קרן: ערב קודם הן היו מלאות ציפייה ואופטימיוּת למה שמחכה להן בנחל עוז. ערב קודם, הכל נראה מאוד מבטיח.

לירי: קראו לעצמנו, "חַבוּ-נחל-עוז", כי אנחנו הבנות שהולכות לנחל עוז. היינו כזה, 'זהו, זה מתחיל. זה עכשיו זה ההתחלה שלנו.'

קרן: אבל עכשיו הן דחוקות זו לצד זו במיגונית, 29 חיילות, כמעט כולן בגופיות או בפיג'מות וכפכפים.

[הקלטה] [דיבורים ברקע] תצפיתנית: "אוי, שכחתי את הפלאפון, אמא בטח דואגת של החיים."

[הדיבורים נמשכים ברקע]

קרן: החיילות הוותיקות אומרות להן שירי טילים כזה לא היה מעולם [נשמעים ירייה, צעקות ובכי]. ועדיין, אף אחת לא מעלה על דעתה מה באמת קורה בחוץ [עוד ירייה ובכי]. לירי, עם הטלפון שלה, מתחילה לראות את התמונות שמגיעות [צעקות של גברים בערבית, קולות רכב] - הטנדרים הלבנים בשדרות, הרחפן מעל כפר עזה.

לירי: מספרת לעדן נימרי, היא היחידה שרצתה לדעת. פחדנו להבין מה הולך באמת. כולן לא רצו לדעת.

קרן: ב-7 וחמש דקות חדר למוצב נחל עוז גל המחבלים הראשון. יעל לייבושור, שלירי והחברות שלה לא באמת זכו להכיר, מכריזה על החדירה ברשת הקשר.

[הקלטה] יעל לייבושור: "קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב. קודקוד גרניט קבל שאני מזהה בערך כ-15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב [בקול שבור] ושהם נמצאים בתוך המוצב."

קרן: בכריזה של המוצב נשמעות המילים "אירוע מורכב! אירוע מורכב!" אבל בתוך המיגונית הן לא באמת מבינות מה קורה.

לירי: א… אז אנחנו מתחילות לשמוע ערבית [צעקות בערבית]. אז ישבנו בשקט. מוחלט. כי פחדנו.

קרן: לירי מתכתבת עם ההורים, אמא שירה ואבא אלי.

לירי: אני אומרת להם שבעצם יש דיבור על חדירת מחבלים ופשיטה.

שירה: אני שואלת אותה, "מה זה פשיטה?"

קרן: זו שירה אלבג, אמא של לירי.

שירה: שדיברתי איתה טלפונית, אז שמעתי את הבומים [בום עמום], ובשלב מסוים גם שמעתי יריות. וזה היה נשמע מרחוק. אני, מבחינתי, בסיס צבאי זה משהו מוגן, זה כאילו סגור, חומות. בטח החיילים נלחמים, אבל זה מחוץ לבסיס. ואני כותבת לה,"נו, תפסו אותו? נו, תפסו אותו?" כאילו, מבחינתי, זה איזה מחבל אחד שניסה להסתנן. היא לא ענתה…

קרן: שבע ארבעים וארבע. מחבל ראשון נכנס למיגונית.

לירי: הוא נכנס עם הקנה, הוא מציץ, רעול פנים. רואה שיש שם בנות ויוצא החוצה רגע, נבהל רגע.

קרן: לירי וחיילות נוספות שניצלו מהמיגונית, מעידות על הבעת ההפתעה שהייתה לאותו מחבל על הפנים. הוא לא ציפה לראות קבוצה כל-כך גדולה של חיילות.

לירי: אני מרגישה כאילו היינו מונחות שם, כמו פְּרָס כזה…

קרן: החיילות ישבו כשהן צמודות לקיר המיגונית, כשמולן הכתובת בוורוד: "תראי איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה".

לירי: אף אחת לא באמת הבינה שזה מה שהולך לקרות לנו. אז פשוט ישבנו שם וחיכינו.

קרן: מחבל יורה לתוך המיגונית.

[יריות, צעקות בערבית]

שירה: היא שלחה לנו את ההודעה, "ירו עלינו, לא נפגעתי". אני לא יודעת איך היא הצליחה להקליד בטלפון.

לירי: עדן נימרי תפסה פיקוד.

[צרורות ירי]

קרן: לוחמות "רוכב שמיים" השיבו אש, והמיגונית, אומרת לירי, מתמלאת בצרחות אימה [נשמעת צעקה - "אמא!"]. לירי והחברות שלה ישבו ליד סרן עדן נימרי, מפקדת הצוות של "רוכב שמיים", בפינה שקרובה יותר לפתח היציאה של המיגונית, כיוון הש"ג והכניסה למוצב. משם נכנסו המחבלים. לירי זוכרת שלושה רימוני עשן שנזרקו, ועשן צהוב, סמיך וריח חריף שממלא את חלל המיגונית. ואחר-כך שלושה רימוני רסס.

לירי: אחד קרינה הודפת. אחד שירת ים הודפת…

קרן: מחבלים נוספים נכנסים ומתחילים לירות [צעקות בערבית וצרורות ירי]. עדן נימרי נאבקת עד הרגע האחרון עם המחבל שניסה לחטוף ממנה את הנשק.

לירי: היה שם שדה קרב בתוך המיגונית הזאתי…

קרן: 9 חיילות נהרגו מהירי למיגונית: שחף ניסני, נועה פרייס ואביב חג'ג', נועם אברמוביץ' ושירת ים עמר, שהגיעו יחד עם לירי ונעמה ואגם למוצב רק יומיים לפני כן. שי אשרם, הדר כהן, סיון אסראף וסרן עדן נימרי, מפקדת צוות "רוכב שמיים".

לירי: היא פשוט בן-אדם מחומר אחר. היא הייתה מוכנה להקריב את עצמה בשביל להציל חיים של אחרים. היא תמיד-תמיד תהיה לי בלב ואני תמיד יזכור אותה, כמי שהצילה לי את החיים ובזכותה אני כאן.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: חלק מהחיילות מצליחות להימלט מהמיגונית דרך הפתח השני, הפתח שמוביל למגורים של החיילות. הן הסתתרו שם במשך יותר משש שעות עד שיגיע כוח החילוץ הראשון לנחל עוז. אבל בתוך המיגונית, עכשיו, נותרו 7 תצפיתניות בחיים. חלקן פצועות. פגיעות רסיסים בכל הגוף.

לירי: נהיה שקט ומתחילים להרים את מי שבחיים.

קרן: מי שבחיים הן קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, נועה מרציאנו, אורי מגידיש, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי עצמה.

לירי: מושיבים אותנו מול הגופות של החברות שלנו, ו… קושרים אותנו באזיקונים, אומרים לנו, "אתם הולכות לעזה."

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: שלום, אני קרן נויבך, ואתן ואתם מאזינים לעונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר", הסכת שמביא את הסיפור של מוצב נחל עוז.

52 חיילות וחיילים נפלו ביום שבעה באוקטובר במוצב נחל עוז. 10 חיילים וחיילות נחטפו ממנו, ונועה מרציאנו, שנחטפה, נרצחה בשבי. זה המוצב היחיד ממנו נחטפו חיילות, זה המוצב היחיד שנכבש לחלוטין למשך שעות. זה המוצב היחיד בו נשרף החמ"ל.

בעונה הראשונה שלנו סיפרנו ב-5 פרקים את סיפורן של התצפיתניות שנפלו ונחטפו מהמוצב, את הסיפור של החיילים והחיילות שנותרו ללא הגנה ביום 7 באוקטובר, ואת הסיפור של ההורים שנשארו באותו יום ועוד ימים ארוכים לאחר מכן, לגמרי לבד.

פתחנו וסיימנו באזכור ששמונה חיילים - 5 תצפיתניות ו-3 שיריונרים - נחטפו מנחל עוז והם עדיין בשבי. כי הימים והשבועות חלפו וההפקרה של אותם חיילים וחיילות נמשכה.

רק בינואר 25', מול עם שלם שדמע והתרגש, חזרו התצפיתניות. דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, נעמה לוי, אגם ברגר ולירי אלבג חזרו מהתופת של עזה, משבי חמאס. הביתה.

אחר-כך פורסם סוף-סוף התחקיר הצבאי על מחדל מוצב נחל עוז, מחדל אותו סיפרנו בפרטי פרטים. אם עדיין לא הקשבתם, אנחנו מזמינים אתכם לשמוע את חמשת הפרקים הראשונים שלנו על כל מה שקרה שם.

גם עכשיו, שלושת לוחמי השריון שנחטפו מנחל עוז עדיין שם. מתן אנגרסט שנחטף פצוע אבל בחיים, עדיין שם. החללים החטופים, סרן דניאל פרץ וסמל ראשון איתי חן, עדיין שם.

בעונה הזו נביא את העדויות של מי שהיו שם ושל מי שהחיים שלהם התהפכו ללא הכר בעקבות מה שקרה בנחל עוז באותו יום.

את הסיפור של הקצין שעמד בראש הכוח שטיהר את המוצב ממחבלים, את הסיפור של האמא שהבת שלה נחטפה ממנה.

ונחזור להורים שאיבדו את הבנות שלהם. ההורים שקיבלו סוף-סוף את התשובות שדרשו וחיפשו כל-כך הרבה זמן, אבל הן היו קשות יותר ולעיתים מכאיבות יותר ממה שהעלו על דעתם.

ונתחיל עם הסיפור של התצפיתנית שחזרה מן השבי, הסיפור של לירי.

[צעקות בערבית שנשארות ברקע]

לירי: היה שם כאוס, גם ביניהם, מתפללים ושמחים ורוקדים. אחד נתן לי אפילו "סמוחטה" לפרצוף, 'אתם כלבות ואתם רוצחות ומגיע לכם, אנחנו נהרוג אתכם!'.

קרן: 7 תצפיתניות יושבות אזוקות בתוך המיגונית במשך יותר משעתיים. לידן, ממש לידן, החברות שלהן שאינן בחיים עוד. הן רואות אותן, את הפנים שלהן, את הפציעות שלהן ואף אחד לא בא. מוצב נחל עוז נכבש על-ידי מחבלי חמאס.

לירי: הייתי מנותקת לגמרי. אני זוכרת את עצמי יושבת ומסתכלת וכאילו פשוט שתיקה, המוח שלי שתק. עד שבאיזשהו שלב אני כבר אומרת 'די, אני חייבת להבין מה הולך לקרות עם החיים שלי.' אז אני מתחילה לבקש, 'מישהו מדבר אנגלית?'

[הקלטה]

Liri: “Someone who speak English, English please.”

לירי: "בבקשה, מישהו מדבר אנגלית?" אין. הם… מדברים איתי בערבית, הם חושבים שאני מבינה אותם… [קריאות בערבית] אני מנסה לתקשר איתם…

[הקלטה]

Liri: “That’s what you mean? I don’t know what you…”

לירי: עד שניגש אלי מישהו שיודע אנגלית ואמר לי, 'אם תקשיבו לנו אנחנו לא נהרוג אתכם, אנחנו לוקחים אתכם לרצועת עזה'. אז אני אמרתי לו, 'בסדר, קחו אותנו'.

קרן: זה הרגע אולי שבו לירי, עד לפני שנייה חיילת חדשה בנחל עוז, עד לפני רגע תיכוניסטית בליינית, מבינה בדיוק איך היא צריכה להתאים את עצמה למצב הלא הגיוני בעליל אליו נקלעו היא והחברות שלה. המטרה מעכשיו: להישאר בחיים.

לירי: ואז א… מקימים אותנו ואומרים לנו, 'יאללה, הולכים לעזה'.

קרן: המחבלים מעלים אותם על שני רכבים נפרדים, ג'יפים צה"ליים שהם בזזו מהמוצב [צעקות בערבית]. ברכב אחד היו נועה מרציאנו, אורי מגידיש ונעמה לוי. ברכב השני דניאלה, קרינה, אגם ולירי. לירי הופרדה מנעמה.

לירי: אנחנו רואות את כל המחבלים מסתובבים על הכבישים, שמחים…

קרן: הן רואות את מוצב נחל עוז, המקום שהיה אמור להיות הבית שלהן, כבוש, עולה באש.

לירי: כל החדרים שם פרוצים, רכבים שרופים. מוקף במחבלים. רק מחבלים.

קרן: והדבר שהכי מטריד היה דווקא השקט. הן לא שומעות לחימה של כוחותינו, לא שומעות את צה"ל.

לירי: היה שקט, אבל שומעות רק ערבית. כאילו, היינו בטוחות שאנחנו היחידות שיצאו משם בחיים.

קרן: לא היה להן מושג על הלחימה שהייתה במוצב עד לאותה שעה, בדיוק כמו שללוחמים לא היה מושג על עשרות החיילות, רובן ללא נשק, שהיו במיגונית, ועל 7 החיילות שנחטפו. אחרי השעה 10 בבוקר הן נלקחות מהמוצב, ותוך דקות ספורות הן מגיעות לעזה.

[קולות נסיעה, צעקות, שריקות]

לירי: מלא אזרחים חיכו לנו, שריקות וריקודים וצרחות ונשים שרצות אחרי הרכב ושולחות נשיקות למחבלים. אני לא אשכח פרצוף של אחד מהם שהוא כאילו עושה לנו, 'שקט!' כזה, 'תהיי בשקט!' [קולות הרקע נעצרים בבת אחת] ואני מסתכלת עליו ובאותו רגע שמתי את הכובע של הסווטשרט על הראש [מוזיקת רקע], סגרתי את העיניים ולא רציתי לראות, כאילו התקפלתי לתוך עצמי ואמרתי "די. זה יותר מדי כבר".

קרן: על ארבעה מזרנים, בגוון חום עם פרחים, יושבות 4 נשים צעירות. על ראשן של שתיים מהן יש תחבושות, עדות לפציעות שספגו מרסיסי הרימונים במיגונית. הן לבושות בבגדים שניתנו להם על ידי השובים שלהן. מאחוריהן יש תמונה של איסמעיל הנייה. הן לא יודעות עדיין מי זה. מי שמצלם אותן, מבקש מהן לחייך. הן לא מחייכות.

זו אחת התמונות הידועות ביותר של קרינה, דניאלה, אגם ולירי בשבי. היא פורסמה לראשונה לציבור הישראלי על ידי המשפחות של התצפיתניות ב-16 ביולי 2024, כחלק מהמאמצים להביא לשחרור שלהן. אבל היא צולמה כבר ב-7 באוקטובר, בדירת השבי הראשונה שלהן.

לירי זוכרת מעט מאוד מהימים הראשונים של השבי.

לירי: בעיקר בוכה, ישנה. ישנתי ברצף, אני חושבת איזה 24 שעות. כאילו, הרגשתי שלא ישנתי שלושים יום. הגוף שלי היה בהדחקה והוא היה מותש. אז פשוט ישנתי… מתעוררת… וואו… חוזרת לישון.

קרן: הן בדירה של משפחה. שמים אותן בחדר ילדים. יש שם, בין השאר, ארון מעוטר בפסים ורודים. גרה שם לפני כן ילדה.

לירי: אני מנסה ליצור קשר חברי איתם, להגיד להם 'מה את אוהבת לשתות, מה את אוהבת…' סתם, לדבר איתם כדי שיהיה באמת יותר… בסדר.

קרן: המחבלים אומרים להן 'ניצחנו אתכם, יש לכם 1,400 הרוגים ו-400 חטופים.' הן לא מאמינות. הן חושבות שהן יחד עם החברות שלהן, 7 התצפיתניות מנחל עוז, הן החטופות היחידות, ולירי משוכנעת שתוך שבוע-שבועיים גג, הן חוזרות הביתה.

[מוזיקת רקע מתחלפת]

ב-9 באוקטובר מפרידים את לירי ואגם מקרינה ודניאלה.

לירי: אמרו לנו שהם הולכות לבית חולים, לקבל טיפול רפואי.

קרן: קרינה ודניאלה לא קיבלו את הטיפול הרפואי שהיו זקוקות לו. וביום למחרת, 10 באוקטובר, מלבישים את לירי ואגם בבגדים של נשים עזתיות, בחיג'אב, ומוציאים אותן [חריקת דלת, קולות רחוב]. דמיינו לעצמכן, להסתובב ככה - ישראלית חטופה - ברחוב בעזה. ואז הן מגיעות לדירה נוספת ומוכנסות שם לאחד החדרים. [סגירת דלת]

לירי: שישה אנשים ישנים. פותחים להם את האור, הם מסתכלים עלינו. אנחנו עם חיג'אב וגלבייה… אנחנו כאילו עומדות בשקט, ואנחנו נראות ערביות. היא אומרת, 'אתם מדברות עברית?' אנחנו אומרות לה, 'כן'. 'אתם ישראליות?' 'כן'. היינו כזה, 'שנייה, מה קורה פה? אתם ישראלים?'.

קרן: בדירה הן פוגשות את משפחת גולדשטיין, חן וילדיה אגם, גל וטל, ואיתם קית' ואביבה סיגל. כולם נחטפו מכפר עזה. הבעל של חן, נדב, והבת שלה, ים, נרצחו. יום לאחר מכן משפחת גולדשטיין נלקחה משם.

לירי: נשארנו, אני, אגם, אביבה וקית. הם היו ההורים שלי. כל-כך הייתי צריכה את החיבוק מהם ואת העצה הבוגרת מהם. להרגיש כאילו… יש לי למי לפנות.

[מוזיקת רקע מתחלפת]

קרן: ושם, ביום החמישי לחטיפה ויומה החמישי של המלחמה, לכאורה מתחילה השיגרה של השבי. הם שוב בדירה של משפחה, 11 איש בדירה קטנה של שני חדרים. ארבעה מחבלים, אשתו של אחד המחבלים ו-3 הבנות שלה, בת שלוש, שנה וחצי ותינוקת בת שלושה חודשים. ו-4 חטופים. בכל בוקר המחבלים מעירים אותן כדי שהם יכינו ארוחת בוקר לכל יושבי הבית.

לירי: 'קחו את זה, שימו את זה, תחתכו מזה, תחממו מים לתה ויאללה, שטפו כלים'.

קרן: ואתם אוכלות גם?

לירי: כן. זה היה בהתחלה, זה עוד היה "מגוון". היה מלפפון בבוקר.

קרן: איתם ביחד?

לירי: היו פעמים שהם אכלו איתנו. אבל לרוב זה היה אנחנו, החטופים, אוכלים ביחד, הם בנפרד.

קרן: כולם ישנים על מזרונים. יש שירותים, אבל מים למקלחת בקושי ולעיתים רחוקות. כשצריך, לירי מקלחת את התינוקת.

לירי: הם ידעו שאנחנו חיילות, אז הם גם קצת ניסו להוציא מאיתנו מידע וגם כאילו רצו לראות שאנחנו לא משקרות להם. הצלחנו להתחבב עליהם. גם זה שהיינו מבשלות ומנקות ובאמת עושות מה שהם אומרים, אז הם כאילו הבינו שאנחנו לא מחפשות לעשות בלגן, שאנחנו לא מורדות.

קרן: האופן שבו המחבלים, השובים, תופסים אותך, מכתיב את היחס אלייך. אין לך ברירה, אלא להסתדר איתם.

לירי: שאלו אותנו אם יש משהו שאנחנו צריכות. אז דבר ראשון שאמרתי להם זה, 'בקשה, מברשת שיניים'. אז הם הביאו באמת. זה בין הדברים שהיו הכי חשובים לי - שיניים. כאילו, המברשת שיניים זה היה הולך איתי לפני כל דבר אחר שהיה לי שם. כאילו לפני האוכל. כזה.

קרן: לירי מסבירה שמעבר להיגיינה, שהיה בלתי אפשרי לשמור עליה שם…

לירי: הייתי מרגישה בבוקר שאני מתעוררת עם הפה כאילו, אין גם ככה, האוכל שם מסריח אז א… לפחות לנקות אותו.

קרן: מברשת השיניים יצרה לה שיגרה. ויותר מהכל, העבירה לה את הזמן.

לירי: זה מעביר לי 10 דקות ביום. אתה יושב, מסתכל על התקרה והדברים מתחילים לרוץ. העבר, ההווה והעתיד. כאילו, מה עשית בעבר, איפה אתה בהווה ומה אתה רוצה לעשות בעתיד. מתחיל לרדוף אותך. עד שבאיזשהו שלב גם היו פעמים שאמרתי לעצמי 'די, לירי, תחשבי על אוכל, יאללה'. כאילו, רק כדי שהראש יתעסק במשהו…

קרן: לירי ואגם הצליחו איכשהו להחזיק בראש את מניין הימים מ-7 באוקטובר. היו להן שיטות והן גם לא היססו לשאול. זה חלק ממנגנוני ההישרדות שאת מפתחת בשבי.

וכך לירי יכולה לספר שב-9 בנובמבר, [מוזיקת רקע] ביום ה-34 לשבי, הפרידו ביניהם לבין אביבה וקית' סיגל ועמית סוסנה, שהצטרפה אליהן עוד לפני כן.

בישראל באותו היום הגיעה ההודעה הרשמית על הזיהוי של רוני אשל, התצפיתנית שנספתה בחמ"ל נחל עוז, עם 14 חיילים וחיילות נוספים, שעד לאותו רגע, בני המשפחה שלה קיוו והאמינו שהיא נחטפה.

באותו היום פשטו כוחות רגליים של צה"ל על הרובע הביטחוני של חמאס בעיר עזה, והתימרון הקרקעי של צה"ל הלך והתקדם.

באותו היום, אגם ולירי הורדו בפעם הראשונה למנהרות.

לירי: ירדנו למנהרה, שם פגשנו את רומי גונן. יום אחרי זה דפנה ואלה הצטרפו אלינו.

קרן: דפנה ואלה אליקים. דפנה הייתה אז בת 15 ואלה בת 8. הן נחטפו מהבית שלהן בקיבוץ נחל עוז. רומי גונן נחטפה ממסיבת הנובה.

לירי: יום אחרי זה אמילי דמארי הצטרפה אלינו והיינו שש בנות בכלוב קטן.

קרן: מה זה כלוב?

לירי: כלוב. של חיות. כמו שמדמיינים כלוב של חיות.

קרן: ממש עם סורגים?

לירי: כן.

קרן: ונעילה?

לירי: [מהמהמת] שתי מטר אורך ומטר וחצי גובה.

קרן: כלומר, אי-אפשר לעמוד.

לירי: כן, אי-אפשר לעמוד שם. כאילו, היינו כל היום יושבות על המזרון וכבר באיזשהו שלב התחילו לכאוב לנו הברכיים. נתנו לנו שם רק פעמיים ביום לשירותים, בוקר וערב. אוכל זה היה 2 פיתות ל-6 בנות.

קרן: הן לא חשופות כמעט למידע מן החוץ בשלב הזה, אבל הן שומעות היטב את קולות הלחימה, [בומים ויריות ברקע] את התימרון הקרקעי של צה"ל שהתחיל ב-27 באוקטובר.

לירי: יש מלחמה, יודעות, שומעות, מרגישות את הבומים.

קרן: באותו הזמן, הן מתחילות לשמוע לראשונה על האפשרות להסכם להחזרת חטופים. והראשונים לצאת, אומרים להם - נשים וילדים.

לירי: אמרו לנו, 'אתם חלק מזה, כאילו כולכם, אתם כולכם נשים. אתם חלק מהעסקה הזאתי'. אז החזקנו בזה שתכף אנחנו בבית. שאנחנו נשים, שאנחנו ילדים… כאילו היה איתנו דפנה ואלה. אמרנו להן, 'אתם יוצאות הביתה בקרוב, ואתם תגלו מה קרה למשפחה ולאבא'.

קרן: אבא שלהן, נועם, בת הזוג שלו, דקלה ערבה והבן שלה תומר, כולם נרצחו. אבל הן עדיין לא יודעות את זה.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

גם שם במנהרה, לירי ממשיכה להיות זאת שמבשלת. היא מספרת שזה נתן לה כוחות, עצם העובדה שהיה לה במה להתעסק, שהיא לא הייתה צריכה לשבת חסרת מעש.

לירי: לא היה יותר מדי מגוון. אם זה היה פול, אז א… כותשת את הפול, עם מלח לימון, עם אבקת שום, כאילו, כזה. אז אוכלים את זה עם פיתה. ואם זה בערב אז היה לפעמים שעועית בשימורים, והיה כל מיני שימורים ואורז.

קרן: וזה גם מה שהיא עשתה בערב של היום ה-50 לשבי ולמלחמה.

לירי: באותו ערב נראה לי הכנתי או פסטה או אורז.

קרן: 25 בנובמבר 23'. באותו יום בוצעה הפעימה השנייה של עסקת החטופים הראשונה. דפנה ואלה אליקים יחזרו הביתה ביום למחרת. גם חן גולדשטיין והילדים שלה, גם אביבה סיגל. לירי עמדה במטבחון טחוב במנהרה ובישלה על גזייה.

לירי: גזייה של טיולים [שקשוק כלים], סיר, בקושי, זה לא באמת היה כמות מספקת, כל אחד אכל כוס.

קרן: ואז היא שומעת צעקות.

לירי: צועקים לי, 'לירי, יש לך הפתעה!' אני כזה [שואפת אוויר בקול], כאילו נבהלתי, לא הבנתי איזה הפתעה. ישר רצתי לשם, ואני רואה את נעמה.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: לראשונה מאז הופרדו בבוקר 7 באוקטובר, לירי פוגשת את החברה הטובה שלה, נעמה לוי, שעד אז הוחזקה בשבי לגמרי לבד.

לירי: היה שם בכי, דמעות, וישר יושבות. אז שכחתי בכלל את הפסטה על הגז. כזה. לא ידענו מה קורה אחת לשנייה, ואז פתאום לראות אותה נכנסת למנהרה, לראות שהיא בחיים, שהיא עומדת על הרגליים. זה היה כאילו… רעדנו, לא הצלחנו לעמוד על הרגליים.

קרן: ב-30 בנובמבר, ביום ה-55 למלחמה, חזרו 8 חטופים הביתה. ביניהם הייתה גם עמית סוסנה, שלירי ואגם הכירו היטב. והציפייה הייתה שהן תכף יוצאות, תכף חוזרות הביתה.

לירי: אמרו לנו, 'אתם הבאות בתור. אתם יוצאות. את מתחת לגיל 19, את נקראת ילדה'. אז אמרנו, 'טוב, אנחנו נשים, אנחנו יוצאות, זה עסקה על נשים'.

[שתיקה]

קרן: מתי אתם מבינות שזה לא קורה?

לירי: ביום שהמשא ומתן א… התפוצץ. ושמענו את הבומים [בום], הרגשנו אותם. כל המנהרה רעדה. הסתכלנו אחת על השנייה והבנו, שזהו. התחלנו לספור אותם.

קרן: את הבומים?

לירי: כן. היה, אני חושבת, בסביבות ה-400 בומים ב-70 דקות? משהו כזה. א… היינו, אני, אגם, נעמה, אמילי ורומי. חמשתנו. ובעצם א… הבנו שזה לא התור שלנו. זה לא הולך לקרות בקרוב [שותקת]. היינו כאילו, 'מה אתם עושים?!' כאילו,'איך אתם מפוצצים דבר כזה?!' השתגענו שם. איך, איך אנחנו עדיין שם? אנחנו נשים, היינו יכולות להיאנס. אז הוא אמר לנו שלא הסכימו לקבל גופות, כאילו אצלנו, רצו רק אנשים שבחיים. דיכאון.

קרן: הן לא משערות שזה ייקח יותר משנה עד שהרגע שלהן לצאת לחופשי יגיע.

7 בדצמבר 23'. היום ה-62 למלחמה ולשבי. ערב נר ראשון של חנוכה.

לירי: עובר עוד יום ועוד יום ואת אומרת, כאילו, 'טוב, אולי מחר'. אולי חנוכה יהיה נס. וכאילו… קיווינו. [שותקת] נס לא היה. ביקשנו נר, משהו. לא הצליחו למצוא לנו, אבל הביאו לנו נר חשמלי שעושה כזה כמו נר. הדלקנו את זה ועשינו על זה את התפילה ושרנו על זה שירי חנוכה.

קרן: הלחימה הביאה את כוחות צה"ל עמוק אל תוך שטחי רצועת עזה, והלוחמים הביאו איתם חלקים מהארץ, אם זה עיתונים או ספרים. וחיילים, כדרכם של חיילים, גם השאירו מאחור. מבלי לדעת, הם הותירו לחטופות דרישות שלום יקרות מפז, מהבית. כך היה עם שני גליונות של "מעריב" שהגיעו לידיהן באמצע ינואר 2024. [דפדוף] הן קראו אותם בשקיקה.

לירי: קודם כל יושבות וקוראות את זה כמו ספר [דפדוף]. הזכירו שם את אביבה, שהיא מספרת כל מיני דברים ונלחמת, אז כזה היינו, 'וואו, עולם אחר'.

קרן: לרגע הן הבינו שיש עולם בחוץ, מחוץ לשבי, ובעולם הזה נלחמים עליהן.

[הקלטה] קהל: [צועק] "עכ-שיו! את כולם עכ-שיו!"

[הקריאות נשארות ברקע]

קרן: הן גילו את סמל החטופים, הן גילו את הדיסקיות שעונדים כחלק מהמחאה להחזיר אותם הביתה.

[הקלטה]

דוברת ברמקול: "לירי אלבג."

קהל: "עכ-שיו!"

קרן: אבל מעבר לכך, הגעגוע לחיים שנגזלו מהן היה כל-כך גדול, שגם המודעות למבצעי קניות מספקות להן כמה רגעים של בריחה מהמציאות של השבי.

לירי: היה שם תמונה של הנחות ב"חצי חינם" [צוחקת], מסתכלות על זה, וכאילו, 'יואו, איך בא לי את זה, ואיך בא לי את זה!' היה שמה פתי בר, והיה שם מילקי קייק, והיה שמה קורנפלקס ואיזה פנטה או זירו, אפילו את הגבינה שהייתה שם רציתי, כאילו [צוחקת קלות], את החומר ניקוי רציתי.

קרן: בסוף ינואר 24' מפרידים בין לירי ואגם לנעמה וחטופות נוספות. זה קורה, כמו תמיד, במהירות, בלי שמודיעים להן מראש.

לירי: יוצאות מהמנהרה, הולכות ברחוב שתי מטר, ואז פתאום לוקחים אותם לכיוון הזה ואותנו לכיוון הזה.

קרן: באמצע הרחוב בעזה.

לירי: כן, ואסור לנו לדבר אחת עם השנייה.

קרן: כרגיל, הן בבגדים של נשים עזתיות.

לירי: אני הייתי נראית ערבייה טיפוסית עם הגלביה, חיג'אב. נעמה ואגם הסתובבו עם נקאב… כאילו, עם נינג'ה כזה.

קרן: ניקאב.

לירי: כן, ניקאב.

קרן: ניקאב הוא רעלה מוסלמית מסורתית לנשים. היא מכסה את הצוואר והפנים ומשאירה רק פתח צר לעיניים.

אגם ולירי נלקחות למקום מסתור אחד. נעמה לוי, החברה הטובה מהקורס, מי שנחטפה יחד איתן מנחל עוז, למקום מסתור אחר. ייקח עוד שנה עד שהן ייפגשו שוב.

ושם, ברגע הזה, התחיל המסע של לירי ואגם. כשהגיעו לדירת המסתור הראשונה אחרי הפרידה מנעמה, היה ללירי ברור מה הדבר הראשון שהיא מבקשת.

לירי: שני דברים: מחברת ורדיו.

קרן: מאיפה בא האומץ לבקש?

לירי: לא יודעת, אמרתי, 'אני אנסה, מקסימום יגידו לנו לא. העיקר שניסיתי'. ובאותו ערב הוא כבר הביא לנו רדיו. [צליל חיפוש תחנה ברדיו] שמענו שיר של דודו טסה.

[מתנגן השיר "מעליות" בביצוע דודו טסה]

"אני אוהב את הלילה איתך…"

לירי: "מעליות."

"…לא זוכר מה זה בלעדייך,

אני שומר לך את הדברים הטובים,

גם אם הם מעט,

מספיקים רק לאחד…"

לירי: הצמדנו לאוזן, אני בוכה…

"…מעליות, מעליות

עולות יורדות ומתרסקות,

אבל אני גבוה מכולם,

כלום לא נוגע…"

לירי: ועידן עמדי, "נגמר".

[מתנגן השיר "נגמר" בביצוע עידן עמדי]

"אני יושב עכשיו קרוב אל השמיים,

מנסה למצוא תשובות לשאלה"…

לירי: ישבתי ופשוט בכיתי.

"…על הדרך גם חולץ ת'נעליים,

חיילים עכשיו עוזבים ת'מרכבה…

כן, אני יושב שם, חושב,

קצת עלייך להכאיב מעט ללב.

את המשפט הבא את בטח מכירה,

יום יומיים אני בא בחזרה…"

[נגינת גיטרה מהשיר ממשיכה להישמע ברקע]

קרן: מסוף ינואר 24', ועד סוף תקופת השבי שלהן, הועברו לירי אלבג ואגם ברגר מדירת מסתור אחת לשנייה. אבל במשך כמעט 5 חודשים הייתה להן גישה למכשיר רדיו. זה היה צינור החמצן שלהם לעולם שבחוץ. העולם שנלקח מהן.

לירי: זה היה הדבר היחידי שהחזיק אותי. זה לשמוע סיפורים וזה להתעדכן וזה להרגיש כאילו לא הייתי מנותקת ממה שקורה בארץ ישראל. הרגשתי מחוברת לעם.

קרן: מכשיר הרדיו לא היה אצלן באופן קבוע, הן היו צריכות לבקש כל פעם מחדש, אבל לראשונה הן יכלו לשמוע באופן כמעט יומיומי מה קורה בארץ [ברקע נשמע אות פתיחה של חדשות רשת ב']. בעברית. ממקור שאמין עליהן לחלוטין. רשת ב'.

[הקלטה] ריקי הראל: "קול ישראל מירושלים. שלום רב, כאן ריקי הראל…"

[החדשות ממשיכות ברקע]

לירי: יש את הגזרה בלבנון, והיה את, באותה תקופה, את איראן, והחותים, והלחימה, עזה, איפה הם נמצאים, ומתי הם זה, ושיפא, והצהרות של דובר צה"ל, והצהרות של ראש הממשלה, הכל.

קרן: הרדיו, מספרת לירי, יצר להן סדר יום.

[הקלטה] קריין: "קול ישראל מירושלים, שלום, עכשיו תשע…"

[החדשות ממשיכות ברקע]

לירי: חדשות בבוקר, אחר כך מוזיקה, ואחר הצהריים ובערב שוב חדשות.

[הקלטה] קובי ברקאי: "קול ישראל מירושלים. בוקר טוב, שלום רב…"

לירי: אני זוכרת את כל הסדר שלכם, אם זה אסתי פרז בן עמי, וגואטה ובנימיני ו… [צוחקת] אני זוכרת, אני זוכרת.

קרן: אם היה להן מזל, הן שמעו את בני המשפחה שלהן.

[הקלטה] שירה: "אני רוצה להגיד ללירי שהיא חזקה והיא אמיצה ואנחנו נלחמים מלחמה קשה והיא תחזור הביתה והיא תחזור לחיים נורמלים ובריאים."

קרן: וככה לירי הבינה עד כמה אבא ואמא שלה וכל המשפחה שלה לא מפסיקים להיאבק עליה לרגע.

[הקלטה] שירה: "אני רק מחכה לחבק אותה ולעטוף אותה, ושתקרא לי עוד פעם אמא. [בוכה] אני מחכה שהיא תקרא לי אמא. אני מתגעגעת לזה שהיא קוראת לי אמא."

קרן: גם כששמעו בני משפחה של חטופים אחרים, לירי הייתה רושמת במחברת שלה כל פרט מידע [כתיבה על נייר], אם במקרה יפגשו את אותו חטוף או חטופה, כדי שיוכלו למסור לו פרטים ממקור ראשון על הבית.

לירי: אם זה המשפחה של אוהד בן עמי, הבנות כל הזמן, ורז שחזרה מהשבי. [כתיבה על נייר] רושמות את זה כדי אולי במקרה ונפגוש אותו, אז אולי נספר לו. ואם זה… עמרי מירן, שהיינו שומעות את לישי, על הבנות, שהיא סיפרה בפורים שהם התחפשו לינשוף וחד קרן, שרוני כל בוקר אומרת לו בוקר טוב לחלון שפונה לכיוון עזה… רק כדי שבמקרה ו… יהיה להם משהו מהבית.

[הקלטה] קובי ברקאי: "כאן רשת ב', קול ישראל מירושלים. שלום רב, עכשיו תשע. בעוד שעה תישמע ברחבי הארץ צפירה של שתי דקות…"

[החדשות ממשיכות ברקע]

קרן: 6 במאי 24', היום ה-213 למלחמה. הפעולה הישראלית ברפיח נמשכת, ישראל וחמאס מתכתשות על התנאים להסכם נוסף להחזרת חטופים. וזה היה גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לירי ואגם צמודות למכשיר הרדיו, מדליקות נרות זיכרון שהצליחו לקבל מהשובים שלהן, ועומדות בצפירה [נשמעת צפירה]. גם אותה, הן שמעו ברדיו.

לירי: אז הם לא הבינו שאנחנו עומדות וגם ממש קיווינו שהם לא ייכנסו לחדר, אבל ברגע שהסתיימה בערך הצפירה, הם נכנסו לחדר והם ראו אותנו יושבות ומסתכלות על הנרות שהדלקנו, והם כאילו לא הבינו. אז הם יצאו מהחדר, ואז אנחנו יוצאות החוצה לסלון, כי הם קראו לנו, והם אמרו לנו, 'מה עשיתם?' אז אמרנו להם, 'הדלקנו נר ליום הזיכרון לשואה. אתם יודעים, כאילו, מה זה שואה?' [מוזיקת רקע] אז הם אומרים לנו, 'השואה לא קרתה, ומה, תראו מה אתם עושים פה…' אני כבר באיזשהו שלב איבדתי את זה ואמרתי, 'אני לא מדברת יותר, כי אין עם מי לדבר'.

קרן: שבוע ימים לאחר מכן, ביום ה-219 למלחמה, הן עמדו שוב בצפירה, של ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. והן הדליקו שלושה נרות.

[צפירה]

לירי: אחד לנועם אברמוביץ', אחד לשירת ים, ואחד לכל שאר התצפיתניות והנרצחים. ועמדנו את הצפירה.

[הצפירה מסתיימת]

[מוזיקת רקע]

קרן: כמה ימים לאחר מכן, ב-22 במאי, הן מגלות שהמשפחות שלהן, כחלק מהמאבק להחזיר אותן, החליטו לפרסם את סרטון החטיפה שלהן מהמיגונית.

[הקלטה מהסרטון, צעקות בערבית]

Liri: “Someone who speak English?”

קרן: לירי ואגם כבר ראו את הסרטון בתחנות הטלוויזיה הערביות. לירי אומרת שהיא גם זוכרת את הפנים הרעות של המחבל שצילם אותן, כמו שהיא זוכרת את הפנים של כל אחד מהמחבלים שהיו בנחל עוז ב-7 באוקטובר. שירה אלבג מספרת שזאת הייתה התלבטות קשה מאוד, האם לפרסם את סרטון החטיפה לקהל בישראל, גם בגרסה הערוכה, המצומצמת והמצונזרת.

שירה: באותו שבוע אני זוכרת שממש התלבטנו באיזה יום ומתי להוציא, והיינו מנהלים שיחות כל הזמן, המשפחות, כאילו ממש מה לעשות ואיך לפעול.

קרן: כי פרסום הסרטון לציבור הישראלי היה אקט של ייאוש מצד המשפחות. שבועות וחודשים עברו ולא הייתה שום התקדמות להסכם נוסף להחזרת החטופים.

[הקלטה] שירה: "אף אחד לא מבין ש-229 יום שם. וכולם חזרו פה לאיזה סוג של שגרה. הקבינט כבר שבועיים לא מתכנס, לא דן בשום הצעה, לא דן בשום דבר. איפה הם? איפה כולם?"

קרן: עוד צעדה ועוד הפגנה ועוד מחאות. [קריאות מהפגנה] וכלום.

[הקלטה] שירה: "אני אומרת לכל מקבלי ההחלטות, 'אתם מבינים שהבנות, החטופים הם עדיין בפיגוע? הם בפיגוע מתמשך מה-7.10, ואתם לא מטפלים בפיגוע הזה. איפה אתם?'"

לירי: זה שבר אותנו, שאין מה לעשות. כי אני בטוחה שאף אחד מהם לא רצה לפרסם את הסרטון הזה. זה סרטון שלנו, ברגעים הכי קשים שלנו, וזה אכל אותם שהם צריכים לפרסם את זה כדי להפעיל לחץ להחזיר אותנו הביתה, ו… אין מה לעשות. זה חלק מהמאבק.

קרן: "רצינו לזעזע", אומרת שירה. אבל גם התמונות האיומות האלו לא הספיקו.

שירה: לרגע חשבנו שזה יקרה מהר מאוד, מהרגע שפרסמנו, אבל גם זה לא קרה.

קרן: יום שבת, 8 ביוני 24'. היום ה-246 לשבי ולמלחמה. בשעה 11 בבוקר פשטו כוחות צה"ל על מחנה הפליטים נוסיראת.

[הקלטה] איתי בלומנטל: "לפני זמן קצר, במבצע של צה"ל, שירות הביטחון הכללי והימ"מ חולצו ארבעה חטופים ישראלים מתוך רצועת עזה. אנחנו מדברים על נועה ארגמני בת 25, אלמוג מאיר בן 21, אנדריי קוזלוב בן 27 ושלומי זיו בן 40…"

[הדיווח נמשך ברקע]

קרן: לירי ואגם שומעות את כל הדיווחים בזמן אמת ברדיו.

[הקלטה] איתי בלומנטל: …"בצה"ל גם אומרים לנו שמצבם הרפואי תקין…"

[הדיווח נמשך ברקע]

לירי: אנחנו ידענו שהיה חילוץ, כי שמענו אותו. שמענו אותו… גם את המלחמה וגם ברדיו. אבל אצלכם שמענו כאילו את הלייב של [בהתרגשות] "נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו, אנדריי."

[הקלטה] לירן כוג'הינוף: "לדעתי אנחנו רואים את אנדריי או אלמוג…"

לירי: אני התחלתי לבכות, כאילו מהתרגשות. ואין, אני שמחתי בשבילם שהסיוט שלהם נגמר. גם הם, בסופו של דבר הם שלושה גברים, הם בסוף. ונועה שהיא אישה והיא הייתה לבד.

[אנשים מריעים]

[הקלטה] אורי לוי: "הנה, אנחנו שומעים את השמחה של המשפחות כנראה שנמצאות ב…"

[הדיווח נמשך ברקע]

לירי: כל-כך שמחנו בשבילהם. ואין מה לעשות, זה גם עורר בנו המון קנאה. כי אוף, בא לי גם, כאילו בא לי שפתאום ישלפו אותי מפה ויוציאו אותי מפה. וככה גם לא יהיה לי את הרגשות אשם על זה שמוציאים עליי מחבלים שרצחו. כאילו ככה, כזה…

קרן: מה עוד קרה בעקבות חילוץ החטופים?

לירי: כל התקשורת, לקחו לנו.

קרן: לקחו לכם את הרדיו.

לירי: הכל.

קרן: מבצע החילוץ הביא לסופו של ערוץ המידע שחיבר אותן לארץ. הרדיו נלקח מהן כעונש, ולא איפשרו להן לצפות בחדשות באנגלית.

לירי: רק אלג'זירה. כאילו… גם לא באנגלית, יש להם אלג'זירה אנגלית. רק הערוצים הערביים שלהם.

קרן: לירי אומרת שכל בוקר כשקמה בשבי בעזה, היא אמרה תודה על זה שהיא לא מתה. תודה על זה שהיא עדיין חיה. כי זה היה עד כדי כך שברירי. ומה שמחזיק אותה ואת אגם עכשיו בשפיות, זה הן עצמן, האחת את השנייה.

לירי: הייתי כל היום שרה לעצמי ועושה, 'יאללה, אגם, כל השירים של אושר כהן - עכשיו כותבים!' וכל בוקר מספרות את החלומות אחת של השנייה. והסיפורים מימים קודמים ומה אנחנו רוצות לעשות בעתיד. ככה, יוצרות משחקים כאילו, יוצרות משהו שיעסיק אותנו, שהוא רגע בריחה מהמציאות, בריחה של רגע, אנחנו בעזה. היא, היא אחותי.

קרן: לעתים רחוקות הבליח על מסך הטלוויזיה, שדיבר בעיקר בערבית, מסר מהבית.

[ברקע נשמעת קריינית בערבית]

במוצאי שבת, 10 באוגוסט 2024, זה פתאום קרה.

לירי: ממש רצינו לדעת מתי תשעה באב. כי רצינו לצום אותו. וכאילו התפללנו, 'בקשה, שנדע מתי זה ומתי התאריך העברי'.

קרן: זה היה היום ה-309 למלחמה ולשבי. באותו יום היו אין ספור אזעקות בצפון בגלל חדירות של כלי טייס, ומשפחות החטופים ועם ישראל הגיעו כמו תמיד לכיכר החטופים.

[הקלטה מתוך הפגנה] קהל: "את כולם עכשיו, את כולם עכשיו."

לירי: ואז אנחנו יושבות בסלון ופתאום יש הפגנה, מראים את העצרת.

[הקלטה] ליאור אשכנזי: "עומדים כאן נציגים של 120 משפחות…"

לירי: אבל מראים את כל המסך של החדשות שלנו. ואז היה שם תאריך עברי - ו' באב. מכל הפעמים שראינו עצרות, זה פעם ראשונה ששמו את המסך המלא ולא לקחו רק את הסרטון של העצרת. והיינו כאילו, 'זה סימן!'

קרן: וצמתם?

לירי: כן.

קרן: שתיכן צמתם בתשעה באב?

לירי: גם ככה לא היה אוכל.

קרן: יחלפו עוד חמישה חודשים ארוכים ומייסרים בשבי. ימים שבהם הן שומעות את הדי הלחימה, האוכל הולך ומצטמצם והן יודעות מעט מאוד על מה שקורה בארץ, עד שלירי תצליח לשלוח בעצמה אות חיים הביתה, לאבא ואמא.

לירי: אני יושבת מול אחד המחבלים ואני אומרת לו, 'אני רוצה אות חיים למשפחה שלי. בקשה תעשה לי סרטון'. אני יודעת שזה יפעיל לחץ, אני יודעת שהמשפחה שלי מדברת, שהמשפחה שלי חזקה. די, חלאס. אני חייבת לתת להם משהו. מגיע להם.

קרן: ביום שבת, 4 בינואר 2025, היום ה-456 לשבי ולמלחמה, מתפרסם הסרטון של לירי. היא בשיער פרוע, בלי משקפיים, לבושה בבגדים דמויי מדי צה"ל. המחבלים הכתיבו לה מה לומר וגם איך להיראות. בשגרה בשבי, היא הייתה עם המשקפיים ועם שיער אסוף היטב. אבל כל מה שהיה חשוב ללירי, זה שאות החיים יגיע להורים שלה. ולכולנו.

שירה: גם הצבא עדיין לא ידע, וישבנו מול הטלוויזיה כמו כולם, ואם הייתה מצלמה שמצלמת מה שקרה פה בבית, כולנו התמוטטנו, כי לא הבנו בכלל, ראינו רק את התמונה, לא, לא הבנו בכלל מה מה קורה…

קרן: ככה שירה אלבג נשמעה ביום שלמחרת פרסום הסרטון של לירי.

[הקלטה] שירה: [בוכה] "אני צפיתי אחר-כך בלילה בסרטון הזה בלוּפים כדי לשמוע את לירי. וכאילו אני אמורה לשמוח שקיבלתי אות חיים, אני אמורה ממש לשמוח. אבל זה מראה לי כמה, כמה היא, כמה היא מרוסקת, כמה היא שבורה, כמה הנפש שלה, נפש של ילדה, ילדה בת 19, וכמה כבר צריכים להוציא אותה החוצה."

קרן: לירי ואגם לא יודעות, אבל אלו ימים דרמטיים במשא ומתן להסכם נוסף להחזרת החטופים.

[הקלטה] שירה: [בוכה] "היא יושבת שם, היא אמיצה, היא גיבורה, אבל היא צריכה כבר להיות בבית. היא צריכה להיות בבית כבר. היא צריכה את אמא ואבא שלה."

קרן: ביום שבת, 25 בינואר 25', בדיוק 3 שבועות לאחר מכן. 477 ימים לשבי ולמלחמה, אחד המחבלים מגיע לדירת המסתור שבה מוחזקות לירי ואגם, והוא אומר ללירי, "בואי, הולכים לעשות עוד סרטון".

לירי: "את לא לוקחת איתך הפעם כלום!"

קרן: אף אחד לא אומר ללירי שהיא לא חוזרת. היא אפילו לא נפרדת מאגם.

לירי: הוא הביא לי מתנה כובע חום, כמו בתמונה שלי. הייתי כזה, [בזלזול] "טוב…" מובילים אותי ברחובות של עזה, אומרים לי [מחקה טון מתלהב], 'זה יהיה היום הכי טוב בחיים שלך, יש מלא אוכל, את הולכת לעשות על האש'. הייתי כזה, 'מה אתם רוצים ממני?' ואז אני נכנסת לרכב [דלת של מכונית נסגרת], עושים סיבוב, ורכב לידינו עוצר [מכונית נעצרת]. פותחים את החלון ואני רואה את קרינה, דניאלה ונעמה יושבות מאחורה.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: עברה יותר משנה מאז לירי פגשה את נעמה במנהרות. הפעם האחרונה בה היא ראתה את קרינה ודניאלה הייתה כשהופרדו אחרי 7 באוקטובר.

לירי: אני מסתכלת עליהם, הם מסתכלות עליי והיינו בהלם. אני נכנסת לאוטו, והם אומרות לי, 'לירי, מחר חוזרים הביתה'. 'אין מצב, שקרניות'. אומרות לי, 'לא, מחר חוזרים הביתה'. 'אבל איך אנחנו לפני האזרחים?' 'לירי, רומי, אמילי ודורון כבר שבוע בבית. אנחנו יוצאות מחר הביתה'. הייתי, 'זה לא קורה, כאילו, אין מצב, זה חלום. חולמת'. כי הרי כמה פעם חלמתי על היום שחרור הזה? כמה פעמים חלמתי על החזרה שלי הביתה? זה עוד חלום.

קרן: לאחר עוד כמה סיבובים ברחובות של העיר עזה [נשמעות מכוניות נוסעות וקולות של אנשים], הן מוסעות ברכבי החמאס אל עבר כיכר פלסטין. שם נאספו מאז שעות הבוקר מחבלי חמאס וג'יהאד איסלאמי והמונים מתושבי עזה [קולות ההמון גוברים]. במרכז, אל מול רחבה, נבנתה במה. על הבמה הוצב שולחן ועליו שני דגלי פלסטין ומיקרופונים. מאחורי הבמה נתלה שלט עצום עם דברי הלל לחמאס. בתחתית הבמה עוד שלט עם הכיתוב המתריס, "הציונות לא תנצח" [הקהל שורק וצועק]. הן מוצאות מהרכבים ומובלות בתוך ההמון אל הבמה. זה צפוף ולא נעים ולא מפסיקים לשרוק סביבן. [רעש הרקע נפסק בבת אחת] ובכל זאת, הן מחייכות.

[מוזיקת רקע]

התמונות עוברות בשידור ישיר לכל העולם, וזו הפעם הראשונה שההורים שלהם רואים אותן מזה… נצח. רגע לפני העלייה לבמה, המחבלים אמרו להן שהן צריכות לנאום, דברי תודה.

לירי: [צוחקת] תודה לאירגון שחטף אותנו. ואיזה שאלה, תודה על האוכל, תודה על הדאגה, תודה על היחס הנעים ואוהב וכל ה… בולשיט הזה, סליחה על המילה.

קרן: ובלי לתאם ביניהן דבר, אף אחת מהן לא עשתה את זה. המיקרופון נותר על השולחן, ו-4 התצפיתניות, אחרי 477 ימים בשבי בעזה, עשו את הדבר הכי מפתיע. הן חייכו חיוך גדול, נפנפו בידיים לקהל העוין וסימנו את סימן הניצחון.

לירי: עכשיו אני רואה כמויות של מחבלים. כל מה שעבר לי בראש זה, 'ביי ביי, אני חוזרת לארץ ישראל. אני משאירה אתכם פה בעזה, אתם הולכים להיתקע פה כל החיים שלכם. הנקמה עוד תגיע אליכם'.

קרן: זמן לא רב אחרי זה, ונצח נצחים אחרי הזמן שזה היה צריך לקרות, 4 החיילות שנחטפו ממוצב נחל עוז בבוקר 7 באוקטובר, עברו מידי הצלב האדום, לידי צה"ל. והדבר הראשון שלירי מבקשת זה לשמוע שיר.

לירי: [מוזיקה ברקע] זה היה לי מעין דיבור עם אגם על הפלייליסט שחרור שלנו. אמרתי לה, 'כשאנחנו בצלב האדום, יש לי פלייליסט של שירים שאני הולכת לשיר לך'.

קרן: אגם נשארה בשבי. היא תוחזק לבדה בעזה עוד חמישה ימים, מבלי לדעת שהחברות שלה כבר שוחררו. עד שתחזור גם היא סוף-סוף הביתה.

לירי: אמרתי, 'זה בשבילה.' אני אשיר לה את " I'm Alive" של סיה.

[מתנגן השיר "I'm Alive", בביצוע סיה]

“…I’m still breathing,

I’m alive

I’m alive

I’m alive

I’m alive…”

[מוזיקת רקע]

קרן: במחנה רעים חיכה לה חדר עם מיטה נקייה, ועליה בגדים נקיים, הבגדים שהיא הכי-הכי אוהבת, שהכינו לה אמא שלה והאחיות שלה, שי ורוני. ולראשונה מזה 477 ימים, מקלחת חמה ושמפו פינוק. ויותר מהכל ויותר מכולם, חיכו לה אבא ואמא, שירה ואלי, שהפכו עולמות כדי להגיע לרגע הזה.

[הקלטה]

אלי: "לירי, חיים שלי!"

[לירי ושירה צועקות]

שירה: "וואי, וואי! וואי! גיבורה, את בבית! זהו, זהו, את בבית!"

אלי: "חיים שלי!"

קרן: לירי חזרה הביתה.

לירי: "לירי אלבג number one."

אלי: [צוחק בקול גדול] "חיים שלי."

[הפסקה]

[מוזיקת רקע]

קרן: כשפגשתי את לירי ביום חמסין של תחילת האביב, לכל אורך השיחה שלנו היא החזיקה לידה את בקבוק המים שלה. ושקשוק קוביות הקרח נשמע ממנו כל הזמן [שקשוק קוביות קרח]. זה הדבר שלירי חלמה עליו כל השבי. סתם מים רגילים.

כמי שהייתה בשבי 477 ימים, מה זו חירות?

לירי: זה לשתות כוס מים מתי שבא לך, להתעורר מתי שבא לך, לצאת למרפסת אם את רוצה, לשבת בשמש, לראות שקיעה. שלוש ארוחות ביום, פתאום. את האופציה לבחור מה בא לך לאכול. זה, זה מבחינתי החירות, כאילו, הדברים הקטנים האלה. אני רוצה להתקשר לאמא, להגיד לה "מה קורה, אימוש?" אני יכולה. סוף סוף.

קרן: מה משמח אותך?

לירי: אממ, שקיעות, ים, המשפחה שלי, מוזיקה. אין רגע אחד שאני לא שומעת בו מוזיקה.

[מתנגן "מעליות", בביצוע דודו טסה]

"אני אוהב את הלילה איתך,

לא זוכר מה זה בלעדייך,

אני שומר לך את הדברים הטובים,

גם אם הם מעט,

מספיקים רק לאחד…"

[צלילים מהשיר ממשיכים להישמע ברקע]

קרן: יש לנו נטייה טבעית להפוך את שורדי ומנצחי השבי לגיבורות וגיבורים. ובצדק, הם באמת גיבורות וגיבורים. לירי היא גיבורה. אבל הגיבורים האלו היו, רגע לפני, אנשים רגילים. וכל מה שהם רוצים עכשיו זה לחזור ולהיות אנשים רגילים.

[פונה ללירי] ומה התוכניות שלך לעתיד?

לירי: אני לא רואה עתיד, כאילו, עד שהם לא יחזרו. באמת, קשה לי מאוד כאילו להתקדם הלאה עד שהם לא יחזרו. חלק מהעתיד שלי עכשיו זה להאבק. אבל זה תוך כדי להשתקם ולטייל ולהיות עם המשפחה שלי. ובעתיד הרחוק ללמוד ולהקים משפחה. לאן שהחיים יובילו אותי.

[השיר מתגבר]

"…מעליות, מעליות עולות יורדות

ומתרסקות

אבל אני גבוה מכולן

כלום לא נוגע

כלום לא נוגע

רק המבט שלך…"

[מוזיקת רקע]

קרן: 52 חיילות וחיילים נפלו ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז. מתוכם 9 חיילות נרצחו במיגונית. ואלה שמותיהן: שחף ניסני, נועה פרייס, אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שירת ים עמר, שי אשרם, הדר כהן, סיוון אסראף וסרן עדן נימרי, מפקדת צוות "רוכב שמיים". 7 תצפיתניות נחטפו. נועה מרציאנו נרצחה בשבי בבית החולים "שיפא", ואורי מגידיש חולצה במבצע צבאי.

ב-25 בינואר שוחררו לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. 5 ימים לאחר מכן שוחררה אגם ברגר והצטרפה לחברותיה פדויות השבי.

בעזה מוחזק עדיין לוחם השריון מתן אנגרסט והחללים החטופים, סרן דניאל פרץ וסמל ראשון איתי חן, כולם מצוות פרץ שנלחם בבוקר 7 באוקטובר ונחטף ממוצב נחל עוז.

ההפקרה של חיילי מוצב נחל עוז עדיין נמשכת.

הכוח שטיהר את נחל עוז ממחבלים והחזיר אותו לידיים ישראליות, נכנס למוצב רק באחת וחצי בצהריים. בראשו עמד מי שהיה אז רב סרן, קצין הצנחנים רועי זבטני.

[הקלטה] רועי: "כאילו, אם לא הייתי נתקע בשדרות, ואם הייתי רץ משדרות מהר יותר, ואם לא הייתי עוצר בהתקלה של הוואדי, ואם לא הייתי מדלג כדי למצוא את השתי מחבלים שברחו, הייתי בתוך המוצב באחת עשרה בבוקר. ואחת עשרה בבוקר זה שעה שונה לגמרי מהשעה שבה הגענו."

קרן: בפרק הבא שלנו נביא את הסיפור שלהם.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

האזנתם והאזנתן לפרק הראשון מתוך העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר".

העורכים שלנו הם ניר גורלי ומאיה קוסובר. המפיקה היא ליהיא צדוק. עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייע בהפקה יובל וילף. סייעו בתחקיר דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. תודה גם לתומר מיכלזון, מרית הושמנד-מיטרני וגבי בר חיים.

כל פרקי העונה הראשונה שלנו, שמספרים את הסיפור המלא של מוצב נחל עוז, נמצאים בכל יישומוני ההסכתים וביישומון של "כאן". נודה לכם אם תדרגו ותפיצו אותם וגם את הפרק הזה, כדי שהסיפור של נחל עוז ימשיך להדהד ולהישמע.

אני קרן נויבך. ניפגש בפרק הבא.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

[חסות]