במשך שעות ארוכות הצליחו ארבעה לוחמים בלבד להגן בקרב גבורה על החמ"ל בנחל עוז, עד שהמחבלים העלו אותו באש. מה אירע שם בשעות האלה? מדוע לקח לכוחות החילוץ כל כך הרבה זמן להגיע אליהם? ומה נגלה לעיניהם של החיילים הראשונים שהגיעו למקום?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/10/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קרן: ביום רביעי, ארבעה באוקטובר, סמלת ים גלס קובעת עם סגן שיר אילת לנסוע ביחד במכונית חזרה למוצב נחל עוז. [סאונד של מכונית מותנעת ונוסעת] שתיהן מפקדות של התצפיתניות במוצב. שיר היא המ"מית, שתיהן אחרי שבוע של רגילה. הן עשו צחוקים, כמו תמיד, כל הדרך למוצב.
[הקלטה של בנות צוחקות]
איילת: שיר נורא שמחה. כשהציבו אותה ביוני, נחל עוז, זה בשבילה היה וואו. בשבילה זה היה כאילו, אני טובה, וואי, אני גאה בעצמי.
צליל: איילת אילת, אמא של שיר אילת, זוכרת מצוין את הרגע שהודיעו לשיר שהיא הולכת לפקד על המחלקה של התצפיתניות בנחל עוז.
איילת: אני זוכרת שהיא צעקה בבית "יש! אמא! את לא מאמינה! הציבו אותי בנחל עוז. ואז אני אומרת "אוי, לא". למה? אני לא כל כך שמחתי עם העניין, אבל שמחתי שהיא מאושרת, והיא באה בטוב.
צליל: סגן שיר אילת הגיעה למוצב ולחמ"ל נחל עוז ביוני 23', אחרי שהייתה מפקדת בקורס תצפיתניות. בין החניכות שלה בקורס, שהגיעו יחד איתה למוצב, היו הדר כהן ואורי מגידיש.
[הקלטה]
הדר: "אוקיי, יש כמה סוגים של תצפיתניות, וכל אחת…"
אורי: "בק"סיות, במ"חיות".
הדר: "בק"סיות במ"חיות, ותצפיתניות רגילות".
אורי: "תצפיתניות מגינות על הגבול, והן מאוד חשובות שלנו".
צליל: אלו אורי והדר, מלאות מוטיבציה בסוף הקורס.
קרן: שיר הכירה את המוצב היטב. היא התחילה את השירות שלה שם כתצפיתנית בחמ"ל, והיא אהבה כל רגע.
[הקלטה - קול צעקה, חבטה ולאחריה צחוקים] שיר: "היה פיצוץ!"
איילת: בגלל שהיא באה מהשטח, והיא הייתה חיילת כמוהן, אז היא הבינה שהיא צריכה לעשות הרבה שינויים, כי… היא כתבה את זה בעצמה - "לא ראו אותנו תמיד. אני רוצה להיות במקום שאני כן רואה את החיילות שלי, לא כמספר אישי, לא כאלה שצריכות לעשות תפקיד חשוב, אלא גם לראות אותם כבנות אדם.
ליאור אילת: אני זוכרת יום אחד שהיא פשוט דיברה איתי בטלפון, בכתה, כי כל כך הפריע לה שהיא צריכה להיות קצינה, וכביכול להיות, כזה, קשוחה. והיא יודעת כמה קשה לאנשים, וכמה קשה לחיילות.
קרן: זו ליאור אילת, אחותה של שיר. ליאור היא האחות הבכורה. הן שלוש אחיות, באמצע יש את ניר ושיר היא הקטנה. הן ממושב כפר שמואל שבשפלה, שם שיר גדלה.
ליאור אילת: אז היא אמרה לי "אני, כאילו קשה לי להיות קצינה ולהיות קשוחה, ולהיות רעה לחיילות". אז אמרנו לה "פשוט תהיי את כמו שאת, אם את מרגישה שאת יכולה להביא את המטרה שלך, ולהיות קצינה טובה, ולהוביל את החיילות שלך בדרך שהיא טובה ובגובה העיניים, אז תעשי את זה ככה.
[הקלטה]
שיר: "זה ברור?!"
תצפיתניות: "כן המ"מ!"
שיר: "לא שמעתי, זה ברור?"
תצפיתניות: "כן המ"מ!"
קרן: בחודשים שלפני שבעה באוקטובר, שיר בקושי הייתה בבית. וגם כשהיא הגיעה, זה היה לכמה שעות.
איילת: מהרגע שהיא הגיעה לנחל עוז, זה היה הקפצות. [קול דלת נפתחת] היא הייתה מגיעה הביתה [קול דלת נטרקת ומפתח מסתובב בדלת] אחרי שבועיים שהיא לא הייתה.
קרן: אפילו בערב ראש השנה, היא הגיעה רק לשעתיים. [קול אנשים שסועדים] לארוחת החג, וחזרה למוצב.
איילת: אז אני ישר מפעילה מכונות [קול צפצוף מכונת הכביסה], אולי מקפיצים אותה [קול סיבוב מייבש הכביסה], אז אני חייבת לכבס. כאילו, אני בכוננות. דורון, אבא שלה [קול רכב מותנע ונוסע] היה לוקח אותה המון, כי נורא פחדנו. מה? היא נוסעת בשעות לא שעות, חוזרת בשעות לא שעות. את לא נותנת לה לעשות כלום! והם כל הזמן אמרו לי, סליחה בנות…
ליאור אילת: זה בסדר.
איילת: "אמא, את מפנקת אותה".
קרן: שיר כמעט לא סיפרה בבית על מה שקורה בגזרה. היא לא כזו שמדברת על מה שקורה בצבא. אבל אמא שלה מעידה שהיא פשוט ראתה את זה עליה.
איילת: בחודשים האחרונים, אין שיתוף מלא. מלבד שהיא שיתפה שהיו הפרות סדר. אבל את רואה בפנים, יש הרבה מתח. אמרתי, אני אשחרר ממנה את זה, כי היא בת 20! למה ילד בן 20 צריך להרגיש ככה, עם כזה כובד על הנשמה? זה בטוח מקצר חיים, כל ההרגשה הזו. אמרתי לה, לכי תתקלחי ותצאי, תקבעי עם חברים, סעי לים. אבל היא לא הספיקה. היא הייתה מתקלחת, יושבת אולי שעה, שעתיים, וישר הקפצה לנחל עוז. זה לא נחשף מידי לתקשורת, כל מה שקרה באמת. היה שם חודש קשה, חם. אתה…
ליאור אילת: כל ההודעות שלה בחודשים האחרונים זה…
איילת: כן.
ליאור אילת: בא לי הביתה.
איילת: בא לי הביתה.
ליאור אילת: קשה לי.
איילת: אני מתגעגעת. צריכה רק חיבוק. אני אוהבת אותך הכי בעולם.
[הקלטה] שיר: [בקול עצוב] "אמא, אני מתגעגעת אלייך".
צליל: ביום שני, 2 באוקטובר, יומיים לפני שהיא הייתה צריכה לחזור לצבא, נפגשה ים גלס עם החבר שלה.
[הקלטה] ענת: "בשבוע האחרון שהיא הייתה ברגילה, אז היא הייתה ביום שני אצל אלון."
צליל: זו ענת גלס, אמא של ים.
[הקלטה] ענת: "היא הביאה קנבסים וצבעים ויין, והם ישבו לצייר. ציירו עד 3-4 לפנות בוקר, ואלון צייר גם ציור."
[מוזיקה]
צליל: ים גלס היתה הסמלת האהובה של התצפיתניות במוצב נחל עוז. היא התחילה, כמו כולן, בקורס תצפיתניות. בהמשך יצאה לקורס מפקדות, ובאפריל 23' הגיעה לנחל עוז כסמלת.
[הקלטה של מטוס נוסעים נוסק]
[מוזיקה]
צליל: בשנת 2020, יחד עם הגל הראשון של הקורונה, משפחת גלס חזרה לארץ, אחרי 4 שנים בהולנד.
[הקלטה] ענת: "ים סיימה את התיכון, וחשבנו שהגיע הזמן שנחזור לארץ, כדי ש-ימי ופלג ייתגייסו, כי בכל זאת, רצינו שהם ירגישו ישראלים."
קרן: פלג הוא האח הגדול של ים, לאח הקטן קוראים ריף. הם חזרו לבית שלהם במודיעין, הבית ש-ים גדלה בו.
[הקלטה] ענת: "בתיכון בהולנד מדברים איתם באיזו אוניברסיטה, בתיכון בישראל מכינים אותם לצבא. אז היה דיסוננס מאוד גדול, ורצינו שהם יחוו את הישראליות, וירגישו שייכים, ויתרמו גם למדינה."
צליל: במחלקה של תצפיתניות, כמו זו שהייתה בנחל עוז, הסמלות מחלקות יחד עם הקצינה את שעות הפיקוד על חמ"ל התצפיות. זה אומר הרבה שעות ברצף בחמ"ל, והרבה ימים ברצף במוצב. כי תמיד חסר כוח אדם.
[הקלטה]
ענת: "היו פעמים שהיא סגרה 21, והיה פעם אחת, נדמה לי, גם 28. היא אמרה שזה לא נורא, כי היא מרגישה שהיא עושה משהו משמעותי. היא אמרה "אני אשב ואענה לטלפונים? ממש לא בשבילי". היא אמרה "לא משנה מה יהיה התפקיד, כמה שהוא קשה, אני אעשה את השנתיים"."
ליאור גלס: "זה הציור הראשון שלה מאז שהיא התגייסה."
צליל: זה ליאור גלס, אבא של ים. הם חולקים חיבה עזה לשר הטבעות ולסרטי מלחמת הכוכבים.
[הקלטה] ליאור גלס: "שנתיים היא לא ציירה, אז פתאום היא ציירה את הציור הזה, אחרי שנתיים."
קרן: ים ציירה לב אדום, אבל הוא סדוק ופצוע, שבור בקצוות.
[הקלטה] ליאור גלס: "שזה ציור קצת מוזר, לא?"
קרן: יש ללב זוג עיניים נשיות גדולות ועגולות, ודמעות שחורות זולגות מהן.
[הקלטה] ליאור גלס: "ממה שאני זוכר, שבתקופה האחרונה, ים הייתה אומרת "שבוע הבא אני לא יוצאת הביתה, תהיה מלחמה"."
צליל: ובאמת, ברביעי, כששיר אילת וים גלס מגיעות יחד למוצב, הן נכנסות מיד לחמ"ל. הצפי היה לסוף שבוע חם במיוחד בגזרה.
קרן: ובחמישי, כשמגיעות החיילות החדשות, נעמה, לירי, אגם, שירת ים ונועם, שיר הקצינה פוגשת אותן ומכניסה אותן למסלול החפיפה.
[הקלטה] איילת: "בין ראיון לראיון, היא מתקשרת אליי. מספרת לי על הבנות. היא אומרת לי, הגיעו ממש חיילות חמודות, ואני רוצה עכשיו לעזור להם, ככה, לפלס להם את הדרך הראשונית". והיה משהו מוזר, היא לא הפסיקה להתקשר. וזה לא אופייני לשיר. שיר לא בחורה שמבלבלת את המוח, היא לא מתקשרת כל שנייה."
קרן: בשישי בערב, איילת, אמא של שיר, וניר אחותה, נוסעות לפתח תקווה, להיות בסוף השבוע עם אמא של איילת, סבתא של שיר.
[הקלטה] איילת: "היא מדברת איתנו לפני שבת, ככה שיחת חולין הכי בסיסית, הכי כיפית. "מה אתם עושות? איזה כיף, מה אתם אוכלות? היא אמרה לי "אמא, בשעה שמונה יש לי תדריך, אני אחרי התדריך, אני אנסה ליצור איתך קשר שוב". זה היה בשבע בערב, יום שישי, היא לא יצרה קשר."
[מוזיקה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך.
צליל: ואני צליל אברהם. ואתם ואתן מאזינים לפרק ל"נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים מבית "כאן". סדרה שבה אנחנו מספרות את הסיפור של מוצב נחל עוז.
קרן: בפרק הקודם, סיפרנו מה קרה במיגונית של החיילות ובחלקים אחרים של מוצב נחל עוז, מאז השעה שש וחצי בבוקר שבעה באוקטובר. בפרק הזה, נספר את הסיפור של חמ"ל נחל עוז באותו היום. זה חמ"ל שהיה בית, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. חמ"ל שלצד האחריות העצומה והריכוז הטוטאלי שנדרשו בו, הוליד גם המון רגעים של הווי וצחוק, של חברות אדירה בין החיילות.
צליל: במפות שנמצאו אצל המחבלים שפלשו לנחל עוז, החמ"ל סומן באדום. הם ידעו בדיוק איפה הוא. כמו שהם ידעו איפה החדר של הקמ"ן, קצין המודיעין במוצב.
קרן: את החמ"ל הזה, המקום הכי חשוב בגזרה, העיניים של הכוחות בשטח, המקום שאליו זורם המידע ובלעדיו אי אפשר לנהל את הקרב, את הקרב, את החמ"ל הזה, החליטו בצה"ל להציב 800 מטרים מהגבול עם עזה.
צליל: את התוצאות של ההחלטה הזאת ראו בעיניים לוחמי צה"ל הראשונים שהצליחו להגיע למוצב באותו יום. הכוחות שחילצו את מי שנותר בחיים, טיהרו את המקום ממחבלים, והחזירו את הבסיס הכבוש לידיים ישראליות. גם את הסיפור שלהם נספר בפרק הזה.
[מוזיקה נגמרת]
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: [3 ביפים של קשר צה"לי] "בעקבות ארבעה אנשים שיורדים, אה… ארבעה אנשים שיורדים לכיוון הגדר, אשרו קבלה." [הקשר נסגר]
קרן: זוהי יעל לייבושור, פסקל 76. יום שבת, 6:29. ככה זה מתחיל. [מוזיקה מותחת] חמ"ל נחל עוז, אמרנו, הוא חמ"ל גדודי. בצמוד לחמ"ל התצפיות יש את החמ"ל של הגדוד שתופס את הקו. במקרה הזה, גדוד 13 של גולני. אם היינו נכנסים בשש וחצי, בבוקר שבעה באוקטובר, לחמ"ל התצפיות, היינו רואים קודם כל את המ"מית שיר אילת ואת הסמלת ים גלס. הקצינה והסמלת הן אלו שמנהלות את המשמרת. העמדה שלהן מוגבהת, זו מעין במה נמוכה שממנה הן יכולות לראות את כל העמדות, המסכים שמולם יושבות התצפיתניות.
צליל: על העמדות, ה"פסקלים", ככה קוראים להם, היו באותו בוקר מיה ויאלובו פולו, שירה שוחט, רוני אשל, מאיה דסיאטניק ויעל לייבושור. שיראל מור הייתה בעמדת ההחלפה. זמן קצר לאחר תחילת מתקפת הטילים, הגיעה לחמ"ל גם הסמלת עדי לנדמן, שרצה בהתחלה למיגונית. היא הבינה שצריכים אותה בחמ"ל.
קרן: ב-6:20 ים גלס עוד מתכתבת עם חברה מחמ"ל כיסופים. הכל רגיל. דקות אחרי זה, זה מתחיל.
[מוזיקה נפסקת בפתאומיות]
[הקלטה מהקשר הצה"לי] מיה: "תחנת דייגו קבלו, בעקבות 4 אנשים, אשרו קבלה."
צליל: ב-6:30 שומעים את התצפיתנית מיה ויאלובו פולו מדווחת ללוחמים שבגזרה שלה על ארבעה אנשים חשודים. 91 זה מספר הפסקל שלה. מיה הייתה תצפיתנית חדשה יחסית, בסך הכל שלושה חודשים במוצב. היא קטנטונת, רופא אישר לה שהיא מטר חמישים, למרות שהייתה טיפה פחות, כדי שתוכל להתגייס לצבא. והחברות מספרות שהיא הייתה קורעת מצחוק. 6:31, הסמג"ד ניר בוימפלק מכריז בקשר על מה שהוא הגדיר "אירוע מורכב". גם הוא הבין מיד את מה שרואות ומדווחות התצפיתניות. ב-6:32, מיה מעדכנת על פגיעה בגדר.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] מיה: "דחפור שכרגע הורס 90, אשרו קבלה."
קרן: התצפיתניות מעדכנות ברשת הקשר את הלוחמים שנמצאים בשטח. כל תצפיתנית מול הכוח שנמצא בגזרה שלה. הן, הסמב"ציות, הקצינה שיר אילת, וכל מי שנמצא באותם רגעים בחמ"ל, מבין מיד שמדובר בחדירה של מאות מחבלים, שזו מלחמה.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] מיה: [3 ביפים של קשר] "תחנות דייגו מ… קבלו… יש כרגע 4 אנשים"… [2 ביפים של קשר צה"לי] "תחנת דייגו, קבלו פרש טורקי בעקבות שני אנשים שנמצאים כרגע על אופנוע, נוסעים דרומה."
קרן: מה שאנחנו שומעים כאן, מתוך רשת הקשר, הוא רק הצד של התצפיתניות. זה מה שהותר לפרסום על ידי צה"ל. הקולות שלהן מגיעים לחיילים בשטח. החיילים שמוצאים את עצמם תוך דקות, אם לא שניות, בלחימה עזה מול המחבלים שחודרים לישראל.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "קבלו פרש טורקי כלוא, בעקבות חצייה של שין, אשרו קבלה"
קרן: הגזרה שעליה אחראית יעל לייבושור, היא הגזרה של מוצב נחל עוז ושל קיבוץ נחל עוז. הכי קרוב לאיפה שהתצפיתניות יושבות. וזה מה שהיא רואה.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "תחנות גרנט, קבלו תמונת מצב. פרש טורקי כלוא, הם נמצאים ליד…". "תחנות גרנט קבלו, הם פוצצו את שעון חול. אני חוזרת, הם פוצצו את שעון חול."
קרן: "שעון חול". כך קוראים לגדר ברשת הקשר. "פרש טורקי", זה הנוהל לטיפול בחדירת גורמים עוינים לתוך שטח ישראל. המ"מית שיר אילת אומרת "לא משנה מה, לא נותנים להם להיכנס לקיבוץ".
[הקלטה מהקשר הצה"לי] רוני: "…קבלו תמונת מצב. קבלו שיש שני אנשים כרגע על הגדר שעון חול, מתעסקים עם הגדר, אשרו קבלה.”
צליל: רוני אשל, בעמדה שלה על גזרה אחרת, מדווחת על פריצות נוספות של הגדר באמצעות מטענים.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] רוני: "תחנת דייגו, קבלו ש… קבלו פיצוץ שעון חול… תחנת דייגו, קבלו שיש חור כרגע בשעון חול, קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את השעון חול, אשרו קבלה."
קרן: ב-6:40 מוכרז ברשת הקשר נוהל "פרש טורקי". החדירה לשטח ישראל היא מעשרות מוקדים לאורך הגדר.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] רוני: "תחנות דייגו, קבלו פרש טורקי מלא, אשרו קבלה. תחנת דייגו אומרת בשנית, קבלו פרש טורקי מלא, קבלו שלושה אנשים חצו את שעון חול, אשרו קבלה."
קרן: שיר אילת, המ"מית, מדווחת ברצף על כל המידע שמגיע לחמ"ל, חדירה אחרי חדירה, למוצבים ולקיבוצים. זה לא משהו שהיא אי פעם תרגלה, לא בקורס קצינות ולא בשום הכשרה אחרת.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] רוני: "קבלו שהם חמושים… קבל, שעון חול, פוצצו אותה, כרגע שלושה אנשים נמצאים על בורמה, הם חמושים, אשרו קבלה."
קרן: תרחיש הקיצון של צה"ל, וזה גם מה שתרגלו בקורס, זה חדירה מחמישה מוקדים. גם התצפיתניות לא תרגלו מעולם אירוע בסדר גודל כזה.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "קבל שאני מזהה שהם כבשו כבר את השעון חול. הם נוסעים על אופנועים לכיוון שטחנו, עברו כבר את הרואה-יורה."
קרן: "רואה-יורה" היא מערכת שפותחה בצה"ל במיוחד עבור התצפיתניות. במספר נקודות לאורך הגבול עם עזה הוצבו מגדלים גבוהים שעליהם אמצעי תצפית ובנוסף לכך, עמדת ירי עם מקלע כבד. מקלע שניתן להפעיל אותו בשליטה מרחוק, באמצעות ג'ויסטיק. המערכת הזו מאפשרת לתצפיתניות שמורשות לכך, לפגוע במחבלים מתוך החמ"ל, ולא רק לדווח או להתריע לכוחות בשטח.
צליל: ב-6:42 שיר אילת מפעילה את מערכת רואה-יורה, ופוגעת בחלק מהמחבלים. יעל ממשיכה לדווח על עשרות המחבלים שבדרך למוצב ולקיבוץ נחל עוז.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "בסביבות ה-30 אנשים, הם נמצאים ליד הרואה-יורה וממשיכים לנסוע לכיוון שטחינו. הם לכיוון היישובים! קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב."
קרן: בין 6:44 ל-6:45, מערכת הרואה-יורה מפסיקה לעבוד. המחבלים נטרלו אותה. מסרטונים שהתפרסמו מאוחר יותר התברר שהם עשו את זה עם רחפן, שהשמיד מלמעלה את עמדת הירי. בזמן שהחברות שלהן מצטופפות במיגונית, מטחי הטילים לא נפסקים, ובשאר חלקי המוצב חיילים מנסים להבין מה קורה. יעל ומיה ורוני, והחברות שלהן, ממשיכות להכריז בקשר כל מה שהן רואות.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "קודקוד גרנט, קבל שהם עוד מעט נמצאים על ציר רקיד… קבל שאני מזהה שהם רצים לכיוון המוצב."
קרן: דקות ספורות לפני השעה 7:00, יעל לייבושור מכריזה שהמחבלים נכנסו למוצב נחל עוז.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] יעל: "קודקוד גרנט, קבל שאני מזהה בערך כ-15 אנשים שצמודים לחומה המזרחית של המוצב… [בקול בוכה] ושהם נמצאים בתוך המוצב."
קרן: סך הכל חדרו למוצב בגל הפלישה הראשון כ-70 מחבלי נוח'בה. 6 דקות לאחר מכן, ב-7:00, בגל השני, הגיעו כ-50 מחבלים נוספים.
צליל: בתוך כל זה, שיר אילת הקצינה מוצאת את הזמן להתקשר לשחף ניסני, שהייתה בין הבודדות עם טלפון במיגונית, כדי לנסות ולהרגיע אותה ואת החברות שלה. התצפיתניות בחמ"ל ממשיכות להפעיל את הכוחות באמצעות הקשר ובתוך המוצב. "אני מנסה להשיג בקשר כוחות שיבואו אלינו, והתצפיתניות פעלו פשוט כמו מכונות", סיפר לאתר צה"ל סמל אוראל, לוחם בסיירת צנחנים, שלחם באותו יום במוצב. "הן נתנו מלא דיווחים ועדכונים, ועזרו לנו להבין איפה המחבלים".
קרן: ב-7:10 המחבלים מצליחים לפגוע ברשת החשמל, וב-7:15 החשמל בחמ"ל נופל. ואז גם המצלמות ואמצעי התצפית מפסיקים לפעול. חלקם נפגעו עוד קודם לכן על ידי המחבלים. להורים בבית, כמו לכולנו, אין מושג מה רואות התצפיתניות שבחמ"ל על המסכים מ-6:29 בבוקר.
[הקלטה] איילת: "אני, ב-5:00 לפנות בוקר מתעוררת מהרגשה לא טובה. אני לא בן אדם של בוקר, את לא תראי אותי קמה בחמש בבוקר ועושה ריצה סביב המושב, אין מצב! אני בן אדם שקם באיזי."
צליל: איילת, אמא של שיר אילת, שנשארה לישון אצל אמה המבוגרת בפתח תקווה, מתעוררת מוקדם. הכל עוד שקט.
[הקלטה] איילת: "ומשהו לא נותן לי מנוחה. הם ישנות, אמא שלי ישנה, ניר ישנה, ואני עם עצמי."
צליל: עם האזעקות הראשונות, הן יוצאות עם אמא שלה, עם ההליכון, ל-הכי מוגן שיש להם.
[הקלטה] איילת: "אין ממ"ד, ואנחנו יוצאים לחדר מדרגות. תוך כדי זה, אני שולחת הודעות לשיר. הבן אדם הראשון שאני חושבת עליו, זאת שיר. ואז אני כותבת לה "שיר, מה קורה? רק תשמיעי קול שאת בסדר, ואני אשחרר"."
צליל: ב-6:31, דורון, אבא של שיר, כותב לה "מה זה השטויות האלה עכשיו? מלא התראות בסביבה שלנו".
קרן: במודיעין, מתעוררים מהאזעקות ליאור וענת גלס, ההורים של ים, הסמלת.
[הקלטה] ענת: "יורם העיר אותי, והמסך היה כולו כתום, וזה לא נגמר. וכאילו, נורא דאגנו לימי, וניסינו להתחיל לחפש אותה, והיא לא ענתה. ובאיזשהו מקום אמרנו, אוקיי, אולי היא בחמ"ל, ואז היא מוגנת, כי החמ"ל זה המקום הכי מוגן בבסיס."
קרן: במושב גיאה, שומעים היטב את הירי על העוטף. גילי וחגי לייבושור, ההורים של יעל, כבר מתורגלים. חגי אפילו מנסה לחזור לישון אחרי האזעקות הראשונות.
[הקלטה]
גילי: "כולם חזרו לישון פה, ואני פותחת את הטלפון ואני מתחילה לקבל הודעות מחברים מנתיב העשרה, שמתארים את הכניסה מהשמיים של מחבלים, ושיש מחבלים במושב."
חגי: "במקביל, רק נגיד, שאנחנו יודעים שיעל במשמרת."
צליל: כשנכנסים לחמ"ל, משאירים את הטלפון בכוורת כזאת בכניסה, אז כמעט כל התצפיתניות בלי טלפון.
[הקלטה] גילי: "ב-6:30 אני כבר כותבת לה "רק תכתבי לי שהכל בסדר". עכשיו, אני יודעת שהטלפון לא אצלה, כשנכנסים לחמ"ל לא נכנסים עם הטלפון כי החמאס מאזין. ואחרי כמה זמן, שאני מתחילה להבין מה קורה, אז אני כותבת לה, זה כבר ב-8:30, אני כותבת לה "לא משנה מה קרה, אני מאחורייך"."
קרן: כי גילי עדיין בעולם של שישה באוקטובר, עולם שבו הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות ליעל, זה שהיא לא תפקדה באירוע.
[הקלטה] גילי: "אני אומרת, טוב, יש אירוע ויתחקרו אותו, והיא כאילו, בלחץ אם היא תפקדה טוב או לא תפקדה טוב. אז זאת הייתה האמירה. אני יודעת שאת תסיימי את המשמרת, אני יודעת שזה מגה מגה מגה אירוע, אני יודעת שאת תהיי בלחץ מהתפקוד שלך, אני מאחורייך."
צליל: רק כשאיילת, אמא של שיר, תפתח את הטלוויזיה באותו בוקר, היא תתחיל להבין.
[הקלטה] איילת: "פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את כל הכניסה של ה… את הפשיטה בעצם, את החדירה של המחבלים. כמויות של אנשים! את הגדר של שיר נפרצת! הגדר של שיר! כי אני רואה את הכניסה מהגדר, וזה הגדר למוצב."
[רעש של יריות ופיצוצים]
קרן: דקות אחרי השעה 7:00 בבוקר, בחלק אחר של המוצב, יצאו מהמיגונית של גולני שלושה. שני קצינים, סגן יוחאי דוכן וסגן נמרוד אלירז, שניהם מ"מים בפלוגה ב' של גולני, והלוחם איתי אברהם רון.
צליל: המוצב מוצף במחבלים. הם מחליטים להגיע לחמ"ל, מתוך הבנה שמי שנמצא שם לא יכול להגן על עצמו או על עצמה. בדרך הם נתקלים בחוליה של מחבלים, מחסלים אותם, ולוקחים מהם סכינים ואת המפות שאיתם. החמ"ל מסומן במפה, באדום.
קרן: בחמ"ל הם פוגשים את איברהם ח'רובה, גשש החטיבה הצפונית שליווה לחמ"ל מהמיגונית את הסמב"צית, שיראל חיים פור. סיפרנו עליהם בפרק הקודם. ומאותו רגע, ארבעת הלוחמים מנהלים קרב של הגנה והתקפה במשך יותר מארבע שעות. קרב שכולל פשיטות החוצה, חיסול מחבלים, ואז חזרה לפתח החמ"ל והגנה עליו מבפנים ומבחוץ. ארבעה לוחמים בלבד. כשהמחבלים לא מפסיקים להגיע.
[הקלטה] איילת: "לא היה להם קשר עם העולם החיצון. הם היו בתוך החמ"ל, ובאיזשהו שלב, שיר רואה שאין להם מה לעשות מול המסכים, כי אין להם שום חיבור עם המסך."
צליל: קצת לפני תשע בבוקר, מתקשרת לחמ"ל תקווה, אמא של הסמב"צית, אושר ברזילי. אושר עונה לה ואומרת במהירות "אמא, יש אירוע, יש נפגעים, אני בסדר, אני אוהבת אותך, נדבר". דקה אחרי זה, אושר כותבת לאחותה ירדן: "ירדן, אל תגידי לאמא, אבל פרצו למוצב עשרות מחבלים". ירדן עונה לה "את בחמ"ל, את מוגנת."
קרן: ב-9:27, רוני אשל כותבת לאמא שלה, שרון, הודעת SMS מהטלפון של אושר. "אמא, אני בסדר, לא לדאוג, אני בתוך החמ"ל, אין לי קליטה". "אני אוהבת אותך", עונה שרון. "אמא, אני בסדר", חוזרת רוני, "לא לדאוג לי. אני גם אוהבת אותך". ו-4 לבבות אדומים. [רעש עמום של יריות] בחמ"ל כבר אין חשמל במשך יותר משעתיים. הכל חשוך, ושומעים כל הזמן את הקרבות שמתחוללים בחוץ.
צליל: ב-9:30, תוך כדי הלחימה מפתח החמ"ל, איתי רון כותב לאמא שלו דורית: "אמא, הכל בסדר, אנחנו בכוננות, אל תדאגי".
[הקלטה] איילת: "בעצם, כל השעות האלה, אני יודעת ששיר כן, עדיין מנסה, בדרך לא דרך, לארגן כוחות שיבואו לחלץ אותם, לעזור להם."
צליל: על פי העדויות, המ"מית שיר אילת, פונה לכל מי שאפשר כדי שיגיעו כוחות לנחל עוז. בין השאר עונים לה "יש לנו עוד 22 מוקדים, תסתדרו".
קרן: ב-9:30, גלית, אמא של מיה ויאלובו פולו, קיבלה הודעה מטלפון של חיילת אחרת. מאיה השנייה, מאיה דסיאטניק. "אני עם מיה, הכל בסדר, מקווים שיגמר מהר". גם גילי, אמא של יעל, מקבלת הודעה מהטלפון של מאיה.
[הקלטה] גילי: "ב-9:35, אנחנו מקבלים הודעה. "אימוש, הכל בסדר, אני בלי טלפון, אני אכתוב אחר כך". אז אני ב-9:35 חושבת שאת התופת של ההתחלה הם הצליחו לשרוד, ושהם פשוט בחמ"ל, מתפעלים מלחמה."
קרן: היא עונה "תודה!!", עם שני סימני קריאה, "שכתבת", היא מוסיפה.
[הקלטה] ענת: "ב-9:41, קיבלתי איזו הודעה מטלפון של מאיה."
צליל: ענת גלס מקבלת הודעה דומה מ-ים.
[הקלטה] ענת: ""הי אמא, זאת ים, אני בסדר עכשיו". הודעה די מוזרה, כי זה לא מסוג ההודעות ש-ים בדרך כלל שולחת."
צליל: "איפה את?" כותבת ענת. "העיקר שאתן בסדר". וכמה דקות לאחר מכן, ב-9:55, היא מוסיפה "אתן באמת בסדר?" אבל אין מענה.
ענת: היא ראתה כבר את הכל, ואנחנו עוד לא הבנו מה קורה.
צליל: רק ימים אחר כך, יבינו ההורים שההודעות האלו, מהטלפון של מאיה, נשלחו 3 שעות לפני כן.
[הקלטה] גילי: "ההודעה נשלחה בשלב מתקפת הטילים, שעוד לא הייתה הפלישה. הכניסו לשנייה את הטלפון, וזה פשוט לא נשלח. אז אני, ב-9:35, חושבת שהיא בסדר."
קרן: בפתח תקווה, איילת אילת ממשיכה לחכות להודעה כלשהי. סימן משיר.
[הקלטה]
איילת: "היא גם לא יצרה איתנו קשר, היה לה מספיק זמן, אפילו לקחת טלפון ממישהו ולהגיד, "אמא, אני ב…""
ליאור: "היא גם הייתה בעצמה עם טלפון, לדעתי."
איילת: "היא לא מצאה זמן ליצור איתנו איזשהו קשר. כאילו, אני מנסה לחשוב מה עבר לה בראש. אני מאמינה שהיא… מה שעניין אותה זה לצאת מהברוך הזה כמה שיותר מהר, ולשמור על מי שהיא הייתה אחראית עליהם."
קרן: בתוך החמ"ל, אחרי שאמצעי התצפית נפגעו על ידי המחבלים ויצאו מכלל שימוש, הודיעה שיר הקצינה לתצפיתניות שהן יכולות לקום מהעמדות.
צליל: להפקיר, קוראים לזה.
קרן: להפקיר את העמדה. אבל מי מפקיר כאן את מי?
[הקלטה] איילת: "היא אומרת להם לנטוש את העמדות ולעבור למשרד שלה, בעצם."
קרן: המשרד של שיר הוא חלל קטן נטול חלונות באחת מפינות החמ"ל.
[הקלטה] איילת: "אחר כך, מסתבר, נכנסו לשם כולם, גם הגולני וגם הסמב"ציות. בעצם סך הכל נדמה לי היו שם 22, משהו כזה."
צליל: המחבלים ממשיכים לתקוף כל הזמן את החמ"ל, והלוחמים מעדכנים את מי שבפנים כמה מחבלים הם הצליחו להרוג.
[הקלטה] ענת: "באיזשהו שלב הם כבר עשו צחוקים קצת, והיה להם הומור שחור, כדי איכשהו להעביר את הזמן, כי לדעתי הם גם לא חשבו שלא יבואו ויצילו אותם."
קרן: ב-10:20, הלוחם איתי רון שולח הודעה נוספת לאמא שלו. "הכל בסדר, אין קליטה אצלנו, אני לא יכול לענות".
[הקלטה] איילת: "אני יודעת מאח של יוחאי דוכן, בשעה 10:30, נמרוד ניגש ליוחאי ואמר לו ככה, בשקט, "אולי נצא מתוך החמ"ל החוצה, להילחם". ואז שיר כנראה שמעה את זה או משהו כזה, ואז היא ניגשה אליהם והיא אמרה "אתם לא יוצאים מפה. כי אם אתם יוצאים מפה ישחטו אותנו. אנחנו לא מוגנות, אין לנו איך להגן על עצמנו"."
צליל: בשלב מסוים לארבעת הלוחמים נגמרת התחמושת. הם לוקחים מחסניות מהנשק של קציני המטה שבתוך החמ"ל.
[הקלטה]
איילת: "והם לא יצאו. ואפילו יהודה, אח של יוחאי אמר "היא צדקה, כי יכול להיות שהיינו בסרט אחר לגמרי. סרט טוב, סרט רע"… לא יודעת כבר מה, אבל…"
ליאור: "זה מה שהיה צריך…"
איילת: "היא ניסתה בכל כוחה להגן על מי שהיה שם, והיא הייתה בטח גם אופטימית, קצת היה לה אופטימיות, שמישהו יבוא ואחרי כל כך הרבה שעות, יהיה איזשהו מענה צבאי."
קרן: ובחמ"ל, עדיין יש חיילות וחיילים, וארבעה לוחמים, שממשיכים להגן בחירוף נפש על הכניסה. אבל אף אחד לא בא.
צליל: התצפיתניות התייחסו למספר הטלפון של החמ"ל בחרדת קודש. מספר שאסור להשתמש בו בשום פנים ואופן, אלא במקרה של חירום שבחירום.
[הקלטה] מירה: "ואז באיזשהו שלב אמרתי: טוב, יש לי את הטלפון של החמ"ל, זה כאילו היה איזה קלף כזה שאני [צוחקת] שומרת לעצמי."
צליל: זו מירה חג'ג', אמא של אביב. הכרנו אותה ואת אביב בפרק הקודם. אביב, שרצה למיגונית, לא עונה לה, מאז 7:38.
[הקלטה] מירה: "אבל אביב אמרה, כשהיא הגיעה בינואר לנחל עוז, ש"אסור להתקשר לחמ"ל. זה טלפון שצריך להישאר כל הזמן פנוי, אפשר להתקשר רק אם זה חירום"."
קרן: זו הייתה האזהרה שהתצפיתניות העבירו להורים כשנתנו להם את המספר של החמ"ל. רק בחירום.
[הקלטה]
מירה: "ואנוכי, התמימה או הטיפשה, או אני לא יודעת מה באותו רגע, עוד מתלבטת, האם מדובר בחירום או לא חירום?"
שרי: "אני בשעה 11:00, עוד התקשרתי לחמ"ל וענו לי."
קרן: שרי אשרם, אמא של שי, גם היא תצפיתנית שרצה למיגונית באותו בוקר, התקשרה בסופו של דבר.
[הקלטה]
שרי: "ואמרתי להם "תקשיבו, אני דיברתי עם הבת שלי ב-6:30 בבוקר, מאז היא לא עונה לי, אני רוצה שמישהו יגיד לי מה קורה". אז הוא אומר לי "אני מצטערת גברת, אני לא יכולה להגיד לך כלום, וניתק לי את הטלפון."
מירה: "ואחרי כמה דקות, אני אומרת לעצמי "חלאס". ואני מתקשרת, כאילו אני עושה איזה צעד עכשיו, לא יודעת מה, מקסימום יתגלגלו מצחוק ויגידו לי היה תרגיל, נגמר, הכל בסדר. ואז אני מתקשרת, ואין חמ"ל. טלפון מנותק. מתקשרת עוד פעם, טלפון מנותק. ואז אני נכנסת הביתה, ואני אומרת לקדוש ברוך הוא "סליחה, אני מדליקה טלוויזיה", ופיני עוד אומר לי "מה, עד כדי כך?! כאילו… עוד אה…", אני אומרת לו "כן, עד כדי כך, תעשה מה שאתה רוצה, אני אעשה מה שאני רוצה", והלכתי והדלקתי טלוויזיה."
[הקלטה מהתקשורת] רועי שרון: "המחבלים הצליחו לחדור למספר בסיסים של צה"ל, אי אפשר להגיד אחרת, מעבר לחוסר אונים מוחלט…"
צליל: על פי עדויות הניצולים מהחמ"ל, לקראת השעה 12:00, המחבלים הקיפו והתקיפו את החמ"ל כמעט מכל כיוון. הם זרקו רימון על פתח הכניסה. מי שהיה שם רץ לאחור, והרימון התפוצץ. הקרב הוא בטווחים מאוד קצרים. דלת הברזל של החמ"ל כבר מחוררת מירי נכנס ויוצא. נזרק עוד רימון. סגן יוחאי דוכן הגיבור נשכב עליו, והוא לא מתפוצץ.
קרן: המחבלים צועקים בערבית ללוחמים שיכנעו. ח'רובה, שתרגם, גם עונה למחבלים בערבית: "אנחנו לא נכנע, אנחנו לא נרים דגל לבן, אנחנו נלחם עד טיפת הדם האחרונה". יוחאי דוכן ואיתי רון, מחסלים, עם סכין ובידיים חשופות, מחבל נוסף שניסה להיכנס. כבר לא נותרה להם תחמושת.
צליל: זמן קצר לאחר מכן, המחבלים הציתו את החמ"ל. הם משתמשים בכל חומר דליק אפשרי. בין השאר, הם גם מכניסים חומרי בעירה לפתחי האוורור. ח'רובה ודוכן מנסים לכבות את האש עם מטף, אבל אין סיכוי מול עוצמת האש והעשן.
קרן: בפנים, בתוך החדר של שיר הקצינה, שם מכונסים כבר מרבית החיילות והחיילים, נהיה יותר ויותר חם, יותר ויותר מחניק. הם שומעים את המחבלים זוחלים על הגג של החמ"ל כדי להצית אש גם משם. רק בדיעבד יבינו ההורים, שחמ"ל נחל עוז היה עשוי מגבס, בלי מערכות לגילוי עשן וכיבוי אש. החמ"ל היחיד בגזרה שלא שופץ.
[הקלטה] איילת: "הם ניסו לחסום כניסה של עשן מתחת לפתח הדלת, הרטיבו ניירות."
צליל: על פי עדויות הניצולים, בסביבות השעה 12:30, כבר אי אפשר להיות יותר בתוך החדר, והם פותחים את הדלת ומנסים לצאת. אחד הניצולים סיפר: "אתה אומר לעצמך, אם אני אצא מפה לחלון המחבלים הולכים לירות בי. אם אני הולך להישאר פה, אני אמות מעשן. מה עדיף?"
[הקלטה] איילת: "הם פתחו את הדלת, היא הייתה לוהטת. כל העשן, מי שפתח את זה, קיבל את זה בפרצוף. אנחנו הבנו ששיר הייתה בין הראשונות. מי שיצא ראשון, איבד את ההכרה, נחנק למוות."
קרן: מי שמצליח, יוצא למסדרון שאורכו כ-10 מטרים, לחושך מוחלט ועשן סמיך. בצד ימין, יש שני תאי שירותים. אחד מקציני המטה של גולני, שובר את אחד החלונות של תא השירותים. זה חלון צר, 30 סנטימטר על 50. מי שמצליח או מצליחה, יוצאים מהחלון החוצה.
[הקלטה] איילת: "נמרוד יצא מהחלון השני, ולדעתי הוא יצא בין האחרונים, כי הוא חשב אולי שהוא יצליח להציל מישהו, אבל הוא כבר שאף, כנראה, יותר מדי עשן, הבנתי שהוא ממש איבד את ההכרה, הוא היה במצב לא טוב, כמה ימים מונשם, מורדם."
צליל: שבעה מצליחים לצאת מהחמ"ל, חמישה קציני וקצינות מטה, סגן נמרוד אלירז ותצפיתנית אחת, מאיה דסיאטניק. מאיה, שממכשיר הטלפון שלה שלחו התצפיתניות הודעות הרגעה להורים, 6 שעות לפני כן. מאיה ממתינה עוד דקות ארוכות מול החלון הצר, בציפייה שעוד מישהי מהחברות שלה תצליח לצאת. אבל אף אחת לא יוצאת אחריה.
קרן: הם יוצאים למעבר צר בין הקיר החיצוני של החמ"ל לבין בטונדות עצומות, שהן המגן של החמ"ל נגד ירי טילים. מכיוון שהחמ"ל בוער, אי אפשר להישאר שם. הם מצליחים להתקדם עוד כמה מטרים אל שטח מעט יותר פתוח, ואיכשהו, המחבלים שנמצאים בשעה זו במוצב, לא מגיעים אליהם. ומשם, עם מכשיר טלפון שעדיין עובד, הם מבקשים חילוץ. ומחכים.
[מוזיקה]
בשש וחצי בבוקר מתעורר מהאזעקות בדירה שלו בתל אביב רב סרן רועי זבטני. הוא מפקד מגמה בבא"ח צנחנים. "בא"ח" - בסיס אימון חטיבתי. תוך דקות הוא על מדים ועם נשק באוטו שלו, נוסע דרומה. ההיתקלות הראשונה שלו עם המחבלים היא בצומת ניר עם, ואחרי זה עוד אחת ועוד אחת. תוך כדי הנסיעה והלחימה הוא מתכתב עם חיילים שלו, קצינים נוספים מבא"ח הצנחנים, כדי לאסוף צוות מיומן ללחימה.
צליל: הם מתאספים בשדרות ויוצאים משם לקראת 10:00, לכיוון קיבוץ כפר עזה. עשרה קצינים על רכב ממוגן מסוג "פנתר", שהשיגו בדרך לא דרך. הם עוברים התקלות קשה באנדרטת חץ שחור. גם שם, כמו בכל הדרום, לחימה עזה מול המחבלים.
קרן: כשהם מגיעים לכפר עזה, וזה כבר לקראת 11:30 בבוקר, תופס את זבטני יוני הכהן, מג"ד 890, ואומר לו ככה: "דיבר איתי תומר גרינברג, מג"ד 13, אתה חייב לטוס למוצב נחל עוז, שוחטים שם את כל האנשים". זבטני מתעקש "אתה בטוח שלא צריך אותנו כאן, בהגנה על האזרחים?" -"צא לנחל עוז, שוחטים שם את כל האנשים", עונה לו הכהן. זו הפקודה.
צליל: אלו שעות השיא של הלחימה באותו היום. שעות של כאוס מוחלט. כמעט שעתיים לוקח להם להגיע מכפר עזה למוצב נחל עוז.
קרן: בדרך מכפר עזה, סמוך כבר לנחל עוז, הם רואים ג'יפ ולצידו חיילים. חלקם הרוגים, לפחות אחד מהם פצוע קשה, אבל בחיים. זה הכוח של רב סרן חן בוכריס, סגן מפקד מגלן. על פי יומן המבצעים של מגלן, הכוח של בוכריס הותקל על ידי המחבלים ב-12:05. זבטני רוצה קודם כל לפנות את החייל הפצוע, ואז נפתחת על הכוח שלו אש תופת ממארב של המחבלים. אחד הקצינים של זבטני חוטף כדור בבטן.
צליל: אל תוך הקרב מגיע באותם רגעים האלוף במילואים נועם תיבון. הוא בדרך לקיבוץ נחל עוז, הבן שלו עם אשתו והילדות נצורים בממ"ד מהבוקר. ביחד הם מחסלים חלק מהמחבלים, ואז זבטני אומר לו "אתה קח את הפצועים, אני ארדוף אחרי המחבלים".
קרן: תיבון מפנה את הפצועים לצומת מפלסים, ומעביר אותם לידי אשתו גלי, שלוקחת אותם בג'יפ שלהם לבית החולים. בצומת הוא פוגש את אלוף במילואים ישראל זיו, שירד גם הוא עצמאית באותו בוקר לעוטף, להילחם במחבלים. הם חוזרים לכיוון נחל עוז ופוגשים שם שוב בכוח של זבטני, שמנהל מרדף אחרי אחד המחבלים. ואז הם נוסעים ביחד, בשיירה קטנה, עד שהם מגיעים לצומת T. שמאלה לקיבוץ נחל עוז, ימינה למוצב נחל עוז. לאן עכשיו?
לרועי יש פקודה להגיע למוצב, אבל בקיבוץ יש אזרחים, ואזרחים באים לפני חיילים. אבל אז הם רואים שיירה גדולה של כוח צבאי, שמתקדם לעבר הקיבוץ מכיוון בית הקברות. זה כוח של מגלן. ההתלבטות הסתיימה, זבטני מבין שיש סיוע צבאי בדרך לקיבוץ, ופונה ימינה, לכיוון המוצב.
השעה היא כבר אחרי 13:00 בצהריים, ורק אז מגיע הכוח של זבטני, ועכשיו הם רק תשעה, כי אחד מהם נפצע, ורק אז הם מגיעים לפאתי מוצב נחל עוז. וכמו שזבטני העיד, אין יום שהוא לא שואל את עצמו האם היה יכול להגיע מהר יותר למוצב.
צליל: בינתיים הקמב"צית של גולני, אחת מהשבעה שהצליחו לצאת מהחמ"ל, מתכתבת עם אחד מהקצינים של זבטני בטלפון. "בבקשה תיתן לנו תמונת מצב", היא כותבת ב-13:34. "שנדע שאנחנו לא לבד, שאתם בש"ג".
קרן: אחרי התארגנות קצרה מחוץ למוצב, הם מתגנבים פנימה רגלית משער צדדי של המוצב, במבנה שנקרא בשפה הצבאית "תולעת דוחפת", כלומר, הכי שקט עם חשיפה מינימלית של הכוח. הם כבר מבינים שהמחבלים שולטים במוצב. על השביל המרכזי שלו הם רואים חמישה מהם, צועדים עם RPG, שורפים ציוד, וממשיכים במסע ההרס שבו התחילו בבוקר. הם לא רוצים לבזבז זמן על התקלות איתם. הדבר שהכי דחוף עבורם בנקודת הזמן הזו, זה להגיע למי שהצליחו לצאת מהחמ"ל. "מבחינתנו, זו הייתה סיטואציה של בני ערובה", העיד אחד מחברי הכוח.
צליל: על פי עדויות חברי הכוח, מאחורי החמ"ל הם מוצאים את שבעת הניצולים. אחד הקצינים מעולף לגמרי. אחת הקצינות מתחילה לצעוק. זבטני נאלץ להניח בכוח יד על הפה שלה כדי להשתיק אותה. בשלב הזה רוב המחבלים כבר נטשו את המוצב, אבל יש בו עדיין לפחות עשרה מהם, אולי יותר. המוצב נבזז, הרוס לחלוטין, וחלקים ממנו שרופים לגמרי.
קרן: הלוחמים של זבטני מחלצים את הניצולים מהחמ"ל בשקט ובמהירות אל מחוץ למוצב. הם מעבירים אותם לידי לוחמים מגדוד 890 של הצנחנים, בסמוך למשטח הטנקים, שם הולכים ומתאספים עוד ועוד חיילים. בין השאר מגיע לשם כוח של הימ"מ. אחד מלוחמי הכוח הוא הקצין ארנון זמורה. על פי העדויות, החמ"ל עצמו בשעה הזו בוער ואפוף עשן. מי שניסה להיכנס פנימה נאלץ לצאת במהירות, והעיד שכבר לא היה שם אף אחד בחיים. השעה כבר תכף 14:00 בצהריים.
[הקלטה מהתקשורת] רועי שרון: "סופה, נחל עוז, מגן, בארי, כמו שאמרת, גם בבסיס זיקים, גם במעבר ארז ועוד שורה…"
גאולה אבן: "בבסיס זיקים, האירוע עדיין מתנהל שם? עדיין לא הסתיים?"
קרן: ביישוב מבועים, מרחק רבע שעה נסיעה, מזרחית למוצב נחל עוז, יושבים ארז וסיגל פרייס בבית שלהם ולא מצליחים להבין מה הם רואים בטלוויזיה. ההודעה האחרונה מנועה, הבת שלהם, ותצפיתנית שהייתה במיגונית, הגיעה בשעה 7:33. "אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל אני אוהבת אותכם".
[הקלטה] סיגל: [בקול שבור] "אני עניתי לה שתי דקות אחר כך, אבל היא כבר… ההודעה התקבלה, אבל היא לא נקראה. שלחתי לה עוד הודעה, 8:10, "מה קורה?", ההודעה עברה, אבל עוד פעם, לא נקראה."
צליל: ארז לא מתרגש בהתחלה. הם רגילים לראות את כל המבצעים בעזה מהמרפסת האחורית של הבית. את כל השיגורים והיירוטים, הוא אפילו עולה לגג לצלם.
[הקלטה] ארז: "ומתחיל לשמוע גם ירי, שהוא לא מוכר, כאילו, ירי של מקלעים. וסיגל מספרת לי על ההודעות שהיא מקבלת מנועה, ואני אומר "בסדר, גדוד 13 שמה, גולנצ'יקים שמה, מי יכול לעשות משהו לגולני? הם יאכלו אותם בלי מלח בכלל, הם ישימו אותם שמה לארוחת בוקר"."
צליל: אבל בטלוויזיה מראים טנדרים בשדרות, וקיבוצניקיות וקיבוצניקים זועקים לעזרה בלחש מתוך ממ"דים שתכף יעלו באש. מתחננים שיבואו להציל אותם.
[הקלטה] ארז: "ומתחילים לבוא חברים, "איפה נועה? איפה נועה? איפה נועה?" נועה בבסיס. עוברות השעות, לאט, לאט, לאט, מתחיל לחלחל. בסוף נופל האסימון, אתה לבד. אתה לבד. אתה לעצמך. לקחתי את המפתחות של האוטו, סנדלים, מכנסיים קצרים, לא מבין את הסיטואציה בכלל, ונסעתי."
קרן: ארז לוקח איתו את אחד השכנים שממש לא רצה לבוא, והסכים רק כי סיגל התחננה, ובשבת, 13:45 בצהריים, הוא נוסע למוצב נחל עוז.
[אוטו מותנע]
[הקלטה] ארז: "שמתי צ'קלקה על האוטו, כזאת של… לא של משטרה, של [צוחק] טרקטורים, כי אני עובד בתחום התשתיות. לא נשק, לא כלום. הראש לא היה שם, הראש היה - איפה נועה? בצומת נתיבות, אני צריך לפנות שמאלה לכיוון נחל עוז, ניידת משטרה שחוסמת את הפנייה. אני עוקף אותו בשתי שניות, לא צריך להתאמץ יותר מדי. החבר אומר לי "מה אתה עושה? תעצור. תחזור הביתה". ואני אומר לו "לא. תשב איתי פה", ונוסעים. נוסעים להביא את נועה."
קרן: כאילו אין מלחמה, ארז דוהר על הכביש.
[אוטו מאיץ]
[הקלטה] ארז: "בדרך רואים כבר את תאג"דים שמעבירים פצועים למסוקים. קצת קשה לעבור בכביש, כי צפוף, אבל עובר, ממשיך. ג'יפים יירוים, מוטלים בצד, כזה, הפוכים. גופות על הכביש פתאום, באיזושהו תחנת אוטובוס, ליד איזו מיגונית. גופות ליד מכוניות."
צליל: בצומת סעד, בכיכר, ארז רואה טנק. הוא ממשיך.
[הקלטה] ארז: "אם קודם לא הבנת, עכשיו אתה מבין שאתה חייב להגיע לבסיס. אין יותר כוחות, אין יותר כלום. ג'יפ צבאי מחורר מיריות, מוטל בצד, ואני נוסע [אוטו מאיץ] במהירות מטורפת. מגיע לבסיס."
צליל: השעה היא חמישה לשתיים. יותר מהכל, ארז זוכר את ענן העשן השחור העצום, שהיתמר מעל המוצב, ואת עשרות החיילים שעמדו בחוץ.
[הקלטה] ארז: "נעצרתי שמה. אם הם לא היו, כבר הייתי מגיע לש"ג ממש. ושואלים אותי "מה אתה עושה פה? אתה אזרח". אני אומר לו "הבנות שלנו בפנים". אז הוא אומר לי "אני אשים לך אזיקים". לקחתי כמה מטר אחורה, ואחד החיילים שמה לוקח אותי הצידה, "תשמע, אתה לא יכול להיות פה"."
קרן: כוח הצנחנים מחלק בשעה זו את הלחימה במוצב, בינו לבין הכוח של הימ"מ. הימ"מ שמאלה מהציר המרכזי של המוצב, והצנחנים ימינה. הלוחמים של זבטני נכנסים שוב. הפעם, קודם כל המיגונית של החיילות.
צליל: הם נכנסים אליה בזהירות, ומגלים שם את הגופות של החיילות שנרצחו, קצת לפני 8:00 בבוקר, חלקן מכוסות. על פי עדות אחד הלוחמים, הם לא קלטו, לא הבינו מה הם רואים. "אני לא מעלה על דעתי שכולן הרוגות. הייתי בטוח שעושים לנו תרגיל, שיש שם מטענים ותיכף יקפצו עלינו מחבלים".
קרן: אבל אין כבר מחבלים במיגונית, ולא מדובר במארב. מי שכיסה חלק מהגופות היו, כנראה, המחבלים, שהפכו את המיגונית למפקדה שלהם. בינתיים הם כבר נטשו אותה. באחת הפינות של המיגונית, חיילי הכוח מבחינים בציוד מסודר, תיק של אחד המחבלים, ואמצעי לחימה, כולל מטול של RPG.
[רעש של מסוק]
[הקלטה] ארז: "שתיים בצהריים, כבר שתיים וחמישה. מסוקים מלמעלה, פצמ"רים נופלים, יריות בלי סוף. הבסיס כבר בוער."
צליל: החבר של ארז מתחנן שהם יחזרו הביתה, והם נוסעים חזרה למבועים. אבל בבית, ארז לוקח מעיל צה"לי של הבן שהשתחרר, ומחליף למכנסיים ארוכים ונעליים. הוא יוצא בהחבא, כדי שסיגל לא תראה.
[הקלטה]
ארז: "לקחתי את המפתחות, יצאתי מפה ככה בשקט, שהיא לא תראה, והיא דרך הבית, קלטה אותי נכנס לאוטו. רצה אחריי, "לאן אתה נוסע?", -"להביא את נועה"."
סיגל: "זה לא הרגיש לי הרואי, זה הרגיש לי משוגע."
קרן: עדיין בלי נשק, הוא נוסע שוב. הפעם לבד, למוצב נחל עוז.
צליל: בינתיים, כוח הצנחנים שנכנס שוב למוצב, מגיע כבר למגורים של החיילות. השעה כבר תכף 14:30 בצהריים. שם, מאז השעה 8:00 בבוקר, מסתתרות בשני חדרים 11 חיילות. חלקן פצועות במשך שעות.
קרן: כמה מהן הסתתרו בחדר שאביב חג'ג' וקרינה ארייב קיבלו רק ביום רביעי, כשחזרו למוצב מהרגילה. זה מה שנקרא "חדר פז"ם", חדר שמקבלים אחרי שאת זמן בתפקיד. ויש לו דלת פלדלת. הן נעלו את הדלת, וזה מה שהציל אותן.
צליל: אחת הניצולות תיארה לנו את השעות שהן עברו שם: "המחבלים דפקו עם הקתות של הנשק על הדלת שלנו. אחד מהם מדבר בקשר, הוא אומר שהוא מנסה לפתוח את חדר מספר 5. אני טיפה מבינה ערבית. הוא קורא לעוד תגבורת, והם מנסים ומנסים לפתוח את הדלת, ולא מצליחים. שעות שאנחנו שומעות את המחבלים שרים וצוחקים, ומנסות להישאר כמה שיותר דרוכות וערניות, וחושבות על אלף ואחד תרחישים. שאם עכשיו המחבל יכנס מהדלת, מה אני צריכה לעשות כדי להינצל? או שהוא יתן לי כדור בראש והסיפור יסתיים".
קרן: על פי עדות אחת החיילות, בשעה 12:30 הן שומעות לראשונה את חיל האוויר מעל המוצב, ומה שנשמע להן כמו הפצצות. "עד אז המחבלים ממש לידינו" היא מספרת, "במגורים. ושומעים יריות וצרחות. וכשחיל האוויר הגיע, הצרחות שלהם הפסיקו, והיה שקט מוחלט, בין הפצצה להפצצה". הדבר הבא שהיא זוכרת זה שקט, ממושך וכואב. כל אחת מתכנסת בתוך הכאב שלה. ואז הן מתחילות לשמוע עברית מבחוץ, ואת הקריאה "סיירת צנחנים", ואז "זה יונתן מהצנחנים". יונתן מהצנחנים הוא יונתן פרץ, מ"פ ואחד הלוחמים בכוח של זבטני, ואח של סגן דניאל פרץ, מפקד הטנק שנהרג, והגופה שלו נחטפה באותו הבוקר, סמוך למוצב נחל עוז. החיילים עוברים דלת דלת במגורים בחיפוש אחרי הניצולות, הם דופקים ודופקים ומדברים עברית. אבל רק הקריאה "זה יונתן מהצנחנים", משכנעת את החיילות לפתוח.
צליל: יונתן נותן יד לאחת מהן ומבקש שיחזיקו יד ביד, כדי לצאת במהירות יחד מהמוצב. בדרך החוצה הם עוברים דרך המיגונית, והחיילות רואות בפעם הראשונה את הגופות של החברות שלהן. הן צורחות. "אל תסתכלו למטה", אומר להן אחד החיילים, "אנחנו חייבים לצאת מכאן".
[הקלטה] ארז: "ושוב אני מגיע לש"ג, ועכשיו כבר יש בפנים חיילים שלנו."
קרן: באותו זמן, ארז פרייס, אבא של נועה, מגיע בפעם השנייה למוצב.
[הקלטה] ארז: "ותוך כדי שאני שמה, יוצאות בנות, מחולצות החוצה בנות, מכניסים אותם לתעלת ניקוז שמה, רוצים לבדוק אותם, והן אומרות "אנחנו בסדר, אנחנו בסדר", וחשבתי שאולי נועה ביניהן. אני מחפש, אני רואה שלא, אני תופס את אחת הבנות, שואל אותה, "איפה נועה, איפה נועה?" היא בהלם מוחלט, לא מצליחה לענות לי אפילו. מגיעים חיילים מתוך הבסיס, אני שואל אותו "מה קורה?" הוא עושה לי סימן עם היד - כולם מתים, כולם מתים. לא הגיוני. הבנות בבונקר, אני יודע איפה הם? בבונקר, במיגונית, סגורות! לא נופל האסימון."
קרן: אחד הקצינים תופס את ארז ומשכנע אותו לחזור הביתה.
[הקלטה] ארז: "לקח אותי הצידה, אומר לי "תשמע, אני מבין אותך, אבל אתה לא יכול להיות פה". החלפנו טלפונים, הוא אומר לי "סע, אני אעדכן אותך". אבל מה שראיתי, ראיתי. ראיתי את הבסיס עולה באש. נקודות מסוימות של עשן סמיך. ואני חוזר הביתה, ואני מבין שאין לי מה לעשות שמה. אין לי מה לעשות שמה."
קרן: בתוך המוצב, הצוות של זבטני ימשיך להילחם עוד שעות בטיהור המוצב ממחבלים. קודם כל הם מגיעים למיגונית של גולני, ובסיוע לוחמים נוספים הם מפנים את הפצועים שנצורים שם מהבוקר.
צליל: באירוע אחר, מחבל ששוכב באחד מתאי השירותים, פותח על זבטני באש תופת שחורכת לו את הווסט. זבטני יוצא החוצה, מוצא את חלון תא השירותים. שני לוחמים מורמים על הכתפיים ומשליכים רימונים לתוך השירותים. רימון ראשון לא מתפוצץ, שני נפל. אלו רימונים שנלקחו מגופות המחבלים, כי ללוחמים אין ציוד מותאם לקרב. רק בניסיון השלישי הרימון מתפוצץ, והמחבל חוסל.
קרן: וככה הם ממשיכים. עוברים עוד ועוד חלקים מהמוצב, מסמנים את הגופות שמצאו, ומחלצים את מי שעדיין בחיים. שלושה מהלוחמים של הכוח של זבטני נפצעים במהלך ההשתלטות מחדש על מוצב נחל עוז. ב-17:00 אחר הצהריים, בשבת שבעה באוקטובר, מודיע רב סרן רועי זבטני שמוצב נחל עוז נמצא שוב בשליטת צה"ל. וב-20:00 בערב, הוא מודיע שהוא טוהר סופית ממחבלים.
צליל: ארז חזר הביתה. הוא לא יודע מה קרה לנועה, הבת שלו.
[הקלטה] ארז: "אתה מרגיש שמשהו… אסון קורה שמה, אבל אתה רוצה לקוות שהיא… הכל בסדר. לא יכול להיות, נו, לא יכול להיות הדבר הזה."
צליל: 52 חיילים וחיילות נפלו באותו יום בנחל עוז. מתוך 24 התצפיתניות שהיו באותו יום במוצב, רק שתיים ניצלו. יעל רוטנברג, שהצליחה לברוח מהמיגונית, ומאיה דסיאטניק שהצליחה לצאת מהחמ"ל. כל השאר נרצחו או נחטפו.
[הקלטה] ארז: "הורה ששולח את הבן שלו, או מילואימניק שאומר לאשתו "אני נוסע לצבא", ונפל בקרב, הוא ידע למה הוא הלך, הוא מבין את הסיכונים. אנחנו לא הבנו אפילו. לא שלחתי אותה לצנחנים, לא לגבעתי, לא לגולני, כולה פה ליד הבית!"
צליל: הכוח של זבטני חילץ מהמוצב כ-40 חיילות וחיילים, ביניהם גם את קובי לוי, השריונר שלחם במוצב ופגשנו בפרק הקודם. רק בשעות אחר הצהריים ניתן היה לפנות את הפצועים, ביניהם הסמג"ד ניר בוימפלק, מי שנפגע קשה בראשו עם תחילת הקרב. גם עליו סיפרנו בפרק הקודם.
קרן: הלילה יורד על מוצב נחל עוז, והכוח בפיקודו של זבטני כעת כבר מתוגבר, נערך לשמור על הגופות של החיילים והחיילות שנותרו בפנים.
צליל: בעשרות בתים ברחבי הארץ, במבועים ובגילת, במודיעין, בכפר שמואל, גיאה ורחובות, הורים ובני משפחה לא קיבלו אות חיים מהבנות שלהם מאז שעות הבוקר המוקדמות, אם בכלל.
קרן: בשמונה בערב, ארז פרייס נוסע בפעם השלישית ממבועים למוצב נחל עוז.
[הקלטה]
ארז: """אפשר להיכנס?" -"לא, הבסיס ממולכד, אי אפשר להיכנס"."
קרן: "אבל אתה נוסע פעם שלישית, למה?"
ארז: "כי אי אפשר לשבת בבית שהבת שלך שמה."
קרן: ולמרות מה שארז רואה בעיניים שלו עצמו בנחל עוז, הוא וסיגל מתקשים להאמין.
[הקלטה] סיגל: "וארז סיפר לי מה הוא ראה. עברה לנו, לשנינו, מחשבה שהנורא מכל קרה. [פונה לארז] אני יכולה לספר משהו עליך? זה היה ליל שימורים, לא ישנו. איפשהו לפנות בוקר, אני שומעת את ארז פה יושב, בבכי. [בקול שבור] אף פעם לא שמעתי את ארז ככה בוכה. בכי קורע לב. אחר כך כשהתחילו להגיע כל מיני אנשים, ופתחו חמ"ל, החברות של נועה וכולם, והסרטון של החטופות והמיגונית, והתחילו… אז אמרנו, אוקיי, אולי… אולי היא באמת בעזה, אולי היא חטופה."
קרן: "אבל באיזשהו מקום כבר הבנתם באותו לילה?"
סיגל: "הבנו, ולא רצינו להבין."
[מוזיקה]
צליל: במודיעין, ליאור וענת גלס, ההורים של ים, לא מבינים למה בטלוויזיה לא אומרים שום דבר כל היום, עד הערב, על מוצב נחל עוז.
[הקלטה]
ליאור גלס: "אף אחד לא דיבר על נחל עוז ביום הראשון, כלום."
ענת: "ניסינו להבין, מה…"
ליאור גלס: "כאילו, חשבנו בגלל שהוא בסדר, אבל מסתבר שבגלל שזה היה מוצב שחטף הכי קשה, פשוט לא היה שום דבר משם. לא היה…"
ענת: "כן, והצבא, כל פעם שפניתי למוקד של הצבא, אמרו לי שמכירים את הסיפור ויחזרו אליי. לא חזרו."
קרן: איילת, אמא של שיר אילת, נשארה בלילה שבין שבת לראשון בפתח תקווה, אצל אמא שלה. כי טילים ומלחמה, ואי אפשר לנסוע. היא לא נרדמת.
[הקלטה] איילת: "אני לא ישנתי כל הלילה, ישבתי על המרפסת, על השרפרף, צופה החוצה, יושבת, מסתכלת, וחושבת רק על שיר. מה היא עוברת? מה היא חווה? מה היא חוותה? האם היא בחיים? לא בחיים?"
צליל: כל השעות אלה שעברו, כל אותו יום שבת, והיא בעצם לא יודעת כלום.
[הקלטה] איילת: "אנחנו הרגשנו אבודים, היינו חסרי אונים, כי לא קיבלנו שום מידע, הצבא לא יצר איתנו קשר. הצבא ניתק מגע עם המשפחות. אני שלחתי את הבת שלי, היא הייתה שם במסגרת החובה שלה, כמשרתת בצבא. על כל דבר שהציק לשיר, אני לא יכולתי להתערב, כי זה צבא. זה כאילו… היא הפכה להיות מהבת שלי, לרכוש צה"ל. ואיפה אתם? איפה האבא והאמא?"
קרן: ההורים של שיר, ושל ים, ושל נועה, עוד לא יודעים, אבל המסע שלהם, בחיפוש אחרי הבת ששלחו לצבא להיות תצפיתנית, רק התחיל. וכמוהם, יש עוד 19 משפחות. את סיפור המסע הזה, נביא בפרק הבא שלנו.
גילי: "החוויה הזאתי של הלבד, של להתחיל לחפש באופן אקטיבי את הבת, זה משהו שהוא עד היום יושב, כי זה היה גם הסימן הראשוני לזה שהמדינה קרסה."
מירה: "והיא כתבה לנו כאן "שלום לכולם. כאן אלכסנדרה ארייב, אחותה של התצפיתנית קרינה ארייב, איתה אבד כל קשר. זו קבוצה של הורים, אחים וקרובי משפחה נוספים של התצפיתניות היקרות שלנו, מבסיס נחל עוז, שנותק איתם קשר באזור השעה 7:40 עד 8:00"."
איילת: "אני מה זה פטריוטית, ואני מחזיקה מהצבא וזה, ופתאום הכל קרס לי. הכל התמוטט לי. וזה גמר אותי."
[מוזיקה]
קרן: שיר אילת המ"מית, ים גלס הסמלת, ויעל לייבושור, נפלו בשבעה באוקטובר בחמ"ל של מוצב נחל עוז. יחד איתן נפלו עדי לנדמן, שירה שוחט, רוני אשל, מיה ויאלובו פולו, שיראל מור, אושר ברזילאי, שיראל חיים פור, הגשש איברהים ח'רובה, סגן יוחאי דוכן, איתי אברהם רון, דניאל ראשד, וסרן עידן בלוי, שהיה קצין הקשר של גדוד 13 של גולני.
צליל: נועה פרייס נרצחה במיגונית. יחד איתה נרצחו אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שי אשרם, הדר כהן, שחף ניסני, שירת ים עמר, סיוון אסרף וסגן עדן נימרי. במגורי החיילות נרצחו שיר ביטון וירין מארי פלד. נועה מרציאנו נרצחה בשבי וגופתה חולצה לישראל. אורי מגידיש חולצה והוחזרה במבצע צבאי.
קרן: נכון לרגע הקלטת שורות אלו, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג, שנחטפו מהמיגונית, עדיין מוחזקות בידי חמאס, בעזה.
רב סרן חן בוכריס, סגן מפקד יחידת מגלן, סרן יפתח יעבץ, וסמל ראשון אפיק רוזנטל, שלושת לוחמי יחידת מגלן שהיו הראשונים להגיע לזירת נחל עוז, נפלו בשבעה באוקטובר בהגנה על הקיבוץ והמוצב. קצין הימ"מ ארנון זמורה נלחם באותו יום בשדרות, נחל עוז ובארי. הוא נפל ב-8 ביוני, 2024, במבצע חילוץ של ארבעה חטופים ישראלים.
יונתן פרץ, מ"פ הצנחנים, נפצע במהלך טיהור מוצב נחל עוז ממחבלים. גופתו של אחיו, סגן דניאל פרץ, נחטפה יחד עם גופתו של איתי חן, מהטנק שהיה בסמוך למוצב. הן עדיין מוחזקות בעזה. מתן אנגרסט, מצוות פרץ, נפצע ונחטף, וגם הוא עדיין מוחזק בעזה.
52 חיילים וחיילות נפלו בשבעה באוקטובר בנחל עוז. המספר הגבוה ביותר של נופלים במקום אחד באותו היום.
[מוזיקה]
צליל: האזנתן והאזנתם ל"נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים על מוצב נחל עוז.
העורך הוא יונתן כיתאין, המפיקה היא עילי אבידר. עורך הסאונד - דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעה בעריכה ליהיא צדוק, תודה לבר אלבז על התמלול. סייעו בתחקיר - דנית שוקרון ידידיה ואביטל ביקובסקי. טכנאי ההקלטה יובל יסוד. תודה גם למאיה קוסובר, ניר גורלי ותומר מיכלזון. תודה קרן נויבך.
קרן: תודה צליל אברהם. פרק חדש של "נחל עוז - המוצב שהופקר" יעלה בעוד שבוע. תודה רבה שהאזנתם. ניפגש בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios