נחל עוז - המוצב שהופקר - פרק 7: רועי

אזהרת טריגר - תיאורי 7.10

סא"ל רועי זבטני, הקצין שעמד בראש הכוח שטיהר את מוצב נחל עוז ממחבלים, מספר על מה שראה בעיניו כשנכנס אל המוצב בשעה אחת וחצי בצהריים ב-7 באוקטובר; על הדרך רצופת הקרבות לנחל עוז ולמה היא לקחה כל כך הרבה זמן; על הכניסה למיגונית בה הבין לראשונה את ממדי הטבח, על הכניסה לחמ"ל הבוער בחיפוש אחרי ניצולים ועל ההבנה שהגיע "לאט מדי ומאוחר מדי".

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/09/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[ציוץ ציפורים, מוזיקת רקע]

רועי: זה לא סיפור גבורה. זה סיפור של תמונות מהשבעה באוקטובר ו… אני מגיע לאט מדי, ומאוחר מדי לנחל עוז.

קרן: יום שישי, 6 באוקטובר. שעות הצהריים החמות [מוזיקה מתגברת]. רועי זבטני, אז רב סרן ומפקד מגמה בבא"ח צנחנים, היה עסוק בהכנת התרגיל הגדודי של גדוד 890 של הצנחנים.

רועי: ערב חג עד שש בערב, הקמתי מטרות בתוך השיחים באליקים… [הליכה בשיחים]

קרן: בא"ח זה בסיס אימון חטיבתי. זה מרכז ההכשרה של לוחמי חטיבת הצנחנים.

רועי: הייתי שם עם עוד כמה קצינים, כולם היו די ממורמרים על החג שהלך.

קרן: משם, מכיוון שאשתו יונה בחו"ל, הוא קופץ לקיבוץ גניגר, לשבת עם גידי. גדעון אליאסטם, חבר טוב וסגן מפקד חטיבת הצנחנים, על כוס וויסקי [שקשוק קרח בכוס] עם הגיטרה.

[הקלטה - קטע מהשיר "לאן, לאן, לאן" של שלמה ארצי]

רועי: [שר] "ולאט לאט נרדם במכונית, כי לפעמים היא גם מיטה, [צחוק ברקע]

ואני חולם על כוס קפה איתך, תגידי על מה את חולמת?"

דובר לא ידוע: "כמו גחליליות." [צוחק]

קרן: זה ערב שבת רגוע, והחבר'ה מהקיבוץ יוצאים ומצטרפים לרועי, ששר שלמה ארצי.

[הקלטה - המשך השיר "לאן לאן לאן"]

רועי וקיבוצניקים: [שרים] "ואני נוסע, לא יודע,

לאן, לאן, לאן,

פעם היית בשבילי הכל,

וזה לא היה מזמן."

רועי: משם אני ממשיך לסבתא שלי לארוחת חג, על מדים. [התנעת מכונית]

קרן: סבתא של זבטני גרה בעפולה. זו ארוחת חג גדולה, עם כל הדודים והרבה ילדים, ונכדים ונינים.

[קולות של אנשים מדברים]

רועי: אמא שלי ממש מנסה לשכנע אותי להישאר לישון בעפולה, היא רואה שאני עייף. אני אומר לה שיש לי הזדמנות לישון לילה בלי אשתי [צוחק] בתל אביב, לקום, ללכת לים…

קרן: כשזבטני יורד לאוטו, להתחיל בנסיעה הביתה [דלת של מכונית נפתחת ונסגרת], משהו פתאום עוצר אותו.

רועי: יש מנהג כזה בבתי-כנסת תימנים, מזרחים, שבשבת בבוקר אתה "קונה" ברכות. [מוזיקת רקע] בחיים לא עשיתי את זה, אני גם לא אדם קבליסט כזה וזה, אבל יש לי שם מעטפה עם 500 שקל. אני הולך לאבא שלי, אומר לו, "אבא קח, קנה לי מחר ברכה בבית-כנסת עם ה-500 שקל האלה".

קרן: אבא שלו ממש כועס. הוא שומר שבת, ולא נוגעים בכסף בשבת.

רועי: אז הוא מעיף לי את היד. אמרתי לו "אבא דחילק, קנה לי ברכה". אני מתעקש, אני הולך לאמא שלי, אני אומר לה, "תקשיבי, קחי את ה-500 שקל, שאבא יקנה לי מחר ברכה".

קרן: בסוף, הוא נותן את הכסף לדוד שלו. הוא משביע אותו שיעביר את המעטפה לאבא שלו, בבוקר, ויזכיר לו, לקנות לו ברכה בבית-הכנסת. [מוזיקה מסתיימת, התנעת מכונית] רק אחרי זה הוא נכנס לאוטו, ונוסע הביתה.

רועי: מוריד נעליים, נרדם עם המדים על המיטה. זה גם משהו שאשתי לא בבית אני יכול לעשות [מצחקק]. [שתיקה] [מוזיקת רקע] 6 וחצי בבוקר, אני מתעורר מאזעקות…

קרן: הדבר הראשון שזבטני בודק זה את הטלגרם. [צליל מגע במסך של טלפון] הוא היה אז מכור לטלגרם.

רועי: אני רואה איזה תמונה של א… בדיעבד אני אומר, חוף זיקים…

קרן: ושיחת הטלפון הראשונה שלו היא למפקד שלו, סגן אלוף דור מנשאוף, מפקד בא"ח צנחנים. מנשאוף אומר לו, "יש אירוע בשדרות. תגיע לשם. ניפגש בגבעת קובי".

רועי: יש לי איזה תחושת בטן לא טובה, אבל תמיד שקורה משהו, אני נוסע. זה לא משנה לי אם גרזנים באילת, פיגוע בדיזינגוף, אני תמיד נוסע, ואני מגיע אחרי המחבלים.

קרן: וזה מה שהוא עושה באותו בוקר. מתחיל לנסוע מתל אביב, בעקבות המחבלים. הוא בכלל לא יודע שהיעד הסופי שלו יהיה מוצב נחל עוז.

רועי: זה לא שאני מצליח להגיע בזמן לתפוס אותם, אבל אני נוסע בכל מקרה.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

[מוזיקת פתיחה]

קרן: שלום. אני קרן נויבך, ואתם ואתן מאזינים לפרק השני של העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה שמביאה את הסיפור של מוצב נחל עוז.

52 חיילים וחיילות נפלו במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. עשרה נחטפו ממנו. נועה מרציאנו, התצפיתנית שנחטפה מהמיגונית של החיילות, נרצחה בשבי. כשנחטפו שבע התצפיתניות מנחל עוז לעזה, בשעה 10 וחצי בבוקר, זה היה אחרי שישבו אזוקות במשך יותר משעתיים במיגונית, ואף אחד לא בא. המוצב נכבש על-ידי מחבלי החמאס.

בפרק הקודם שלנו, שמענו את העדות של לירי אלבג שמספרת איך נראה המוצב הכבוש והבוער מהעיניים שלה. כשנשרף החמ"ל בשעה 12 וחצי בצהריים, נפלו שם ארבעה לוחמים גיבורים שהגנו עליו בחירוף נפש, עד הדקה האחרונה. אבל גם הם לא קיבלו סיוע מבחוץ. זאת למרות, שכל אותו בוקר התחננו לסיוע של כוחות, שיגיעו למוצב. בשני חדרים במגורי החיילות, הסתתרו 11 חיילות שנמלטו מהמיגונית, חלקן פצועות, כשבכל רגע המחבלים יכולים למצוא אותן, ולהרוג אותן. כמעט 7 שעות הן הסתתרו שם. אבל צה"ל לא בא.

הכוח הראשון שהגיע למוצב נחל עוז וחילץ משם חיילים, נכנס למוצב רק בשעה אחת וחצי בצהריים. והשאלה שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו עכשיו היא, למה הם הגיעו באחת וחצי בצהריים? בראש הכוח הזה, עמד קצין הצנחנים רועי זבטני, והסיפור שלו ושל הם באותו יום, הוא הסיפור של שבעה באוקטובר. יום שבו לא היה צבא, אבל היו בו חיילים, וקצינים, ואזרחים שקפצו מהבית, ועשו כל מה שהם יכולים.

[דלתות של רכב נסגרות, הרכב מונע]

כשזבטני נכנס לאוטו, הוא שם בוויז את גבעת קובי בשדרות, וטס על הכביש. [מכונית בנסיעה מהירה]

[מוזיקת רקע]

רועי: בדרך אני מקפיץ את כל הקצינים שאני יכול להקפיץ, אני אומר להם, "תגיעו לשדרות".

קרן: הוא מתחיל להבין, שהאירוע מורכב יותר מ"כמה מחבלים בשדרות", אבל עדיין לא את הממדים שלו. המחשבה שלו היא לארגן כוח מיומן של קצינים, לכל משימה שתידרש. ב-7 ורבע הוא מקבל שיחת טלפון.

רועי: הסמ"פ של פלוגת מגלן דובדבן, שוסטר, מתקשר אליי, אומר לי: "זבטני, מה קורה? אני בכניסה לקיבוץ מִפְלָסִים [כך במקור], יש לי פה אא… כיתת מחבלים נגדי בש"ג".

קרן: שוסטר הוא יובל שוסטר. קצין, פקוד של זבטני, וחבר קיבוץ מפלסים. בשבת בבוקר הוא היה בבית, והצטרף לכיתת הכוננות, שנלחמה במחבלים שחדרו לקיבוץ.

רועי: הוא אומר לי, "יש לי שתיים וחצי מחסניות, יש לי פה קצת פצועים". אמרתי לו, "תירה לאט-לאט, אני כמה דקות אצלך". אמרתי לו 17 דקות, למרות שבחיים לא הייתי אצלו תוך 17 דקות, גם אם הייתי טייס על האוטו, ואני נהג פחדן. אומר לו 17 דקות, מספר לא עגול, שיישמע אמין, כדי לתת לו איזה ביטחון כזה, והתוכנית שלי משתנה. [חריקת בלמים, רעש של אגזוז]

קרן: עכשיו הוא מכוון למפלסים, לעזור לשוסטר.

רועי: גם יישוב, גם פקוד שלי.

קרן: לקראת שמונה הוא מגיע לצומת יד מרדכי, עובר מחסום עם שני שוטרים, בלי לעצור, ופונה שמאלה. [חריקת בלמים]

רועי: בדרך אני מבין שאם אני יעצור באיזשהי נקודה, אולי אני יכול מהשדות לתפור את הכיתה הזאת מאחורה. זאת הייתה התוכנית שלי [רכב נעצר על חול], התוכנית משתנה.

קרן: הוא כבר לא יגיע לשוסטר ולמפלסים. לפני צומת ניר עם, הוא רואה גבר ואישה.

רועי: הגבר היה פצוע, ירוי או רסיסים, אבל פצוע בבטן שלו, וזה בעצם המפגש הראשון שלי עם ה… עם ה-7 באוקטובר [מוזיקת רקע דרמטית]. אני יורד מהרכב ואני אומר לו, "מה קרה?" הם נראים בבהלה גמורה, אז הם מצביעים עם הידיים והם אומרים, "יש מחבלים".

קרן: הוא מחליט להשאיר את הרכב על הכביש ולהמשיך להתקדם רגלית, ומגיע לצומת ניר עם. תיכף שמונה ורבע.

רועי: מולי בצומת ערימה של גופות. זה לא רק שהרגו אותם, פתחו את הדלתות, משכו אותם מחוץ לרכב.

קרן: בצומת ניר עם, הוא פוגש קבוצה של שוטרים, שמנהלת מרדף אחרי המחבלים. הוא משלב איתם כוחות. ככה נשמע רועי ממצלמת הגוף של אחד השוטרים.

[הקלטה]

רועי: "יש פה מחבלים. נדפוק אותם ונתקדם. יאללה!"

מונו: "טוב."

רועי: "אז איך קוראים לך? תזכיר לי, המפקד…"

מונו: "מונו, מונו."

רועי: "מונו, מה העניינים, אחי? מונו, נדלג צמוד יחסית."

מונו: "ולך, איך?"

רועי: "זבטני…"

[ההקלטה ממשיכה ברקע]

רועי: אני אומר להם "תוכנית קרב". זה טכניקה בסיסית שלנו בצבא, זה מין חיפוי ואיגוף, תנועה ואש. אני מדלג…

[המשך ההקלטה]

רועי: [בטון אנרגטי] "ו-זבטני מדלג!"

מונו: "יאללה!"

[קולות ירי]

רועי: "זה ירי סתמי, הוא חוסך."

רועי: ובאיזשהו שלב אני חושב שהם מול המחבל, ושאני מבין איפה הוא.

[המשך ההקלטה] רועי: "הנה הוא פה."

[ההקלטה ממשיכה ברקע]

רועי: אבל כמו כל היום הזה, אתה לא באמת מבין כלום. איך שאני יוצא, המחבל זורק רימון, הרימון למזלי לא מתפוצץ. [מוזיקת רקע] מסתער עליו, יורה לכיוונו, הורג אותו. ואיך שאנחנו מחסלים אותו, צומת ניר עם, היא נפתחה [נשמעות מכוניות נוסעות] ולתוך הצומת נכנסים הרבה שוטרים.

קרן: בין השוטרים, רועי פוגש את תת אלוף יובל גז, שהיה בין השאר מח"ט הצנחנים ומפקד שלו. יחד עם השוטרים, הם מתקדמים על הכביש בחיפוש אחרי מחבלים נוספים. השעה היא כבר 9 בבוקר.

תוך כדי ההתקדמות, זבטני מקבל שיחת טלפון מאבא שלו. איש דתי אמרנו, שומר שבת. 4 שניות היא נמשכת. "אני במגע עם מחבלים אבא, לא יכול לדבר". הוא אומר ומנתק.

רועי: לא יודע כמה זמן לוקח ההתקדמות הזאת. אני, אין לי מימד זמן בשלב הזה, אבל באיזשהו שלב, נפתחת אש [קולות ירי] מכיוון צומת שער הנגב, מכיוון הפסי רכבת.

קרן: יש שם גדר שמפרידה בין הכביש לפסי הרכבת, וגז ועוד שוטר עוזרים לזבטני לעבור אותה.

[הקלטה] רועי: "הנה, יש פה שתיים."

רועי: ואני רואה את שני המחבלים. אני מתחיל לרוץ אליהם ולירות, לרוץ ולירות [קולות של ירי כבד], לרוץ ולירות. ובאיזשהו שלב, אמ, אני רואה שאני לא פוגע. יש לוחמים מוכשרים שיודעים לפגוע בתנועה, אני לא כזה. נגמרה לי המחסנית, אז אני עוצר, אני מפיל את המחסנית [צליל של הכנסת מחסנית לנשק], יורד לכריעה ויורה, יורה, יורה [קולות ירי], ואני רואה שהפגיעות שלי טובות. אני רואה שהם לא זזים. אני עוזב את הנשק, אני מרים את הידיים, ואני רץ חזרה, מרים את הידיים וצועק, "צה"ל, צה"ל, צה"ל, צה"ל".

קרן: כי הפחד שלו עכשיו זה מירי של כוחותינו. ולא בפעם האחרונה ביום הזה.

רועי: זה אנדרלמוסיה, אני לא מתואם איתם. אני רץ לתוך צומת שער הנגב, ובצומת שער הנגב אני פוגש את המ"פ הראשון שלי, את יונתן פרץ. ואני נפגש שוב פעם עם יובל גז, ו… אנחנו עולים על הרכב. [התנעת רכב]

קרן: השעה תכף תשע ארבעים וחמש, ועכשיו הם נוסעים לשדרות. זו הייתה הפקודה ב-6 וחצי בבוקר, ולשם אמר זבטני לקצינים הנוספים שלו להגיע. הוא כבר תיכף שעתיים בתוך קרבות.

רועי: זה הכל נשמע מהיר, אבל זה היה מאוד-מאוד-מאוד איטי. אנחנו לא איזה רמבואים. זה נשמע ככה, אבל זה מבלבל, זה לא סרט.

[מוזיקת רקע]

[רכב נוסע]

אני נכנס לשדרות, ויונתן נוסע בין ה… בין ההרוגים בשדרות. כאילו, הכביש מלא. אני עובר ליד תחנת אוטובוס, יש שם הרבה נשים מבוגרות, שלדעתי היו מתוכננות ליסוע לאיזה יום כיף.

קרן: זה המיניבוס של 13 הגימלאים והגימלאיות, שהיו בדרך ליום כיף בים המלח. מחבלי החמאס שהגיעו לשדרות על הטנדרים הלבנים, רצחו את כולם.

רועי: זה השלב שבו אני מבין, שזה לא אירוע של צומת שער הנגב ומפלסים. צריך לשים פה הילוך חמישי, ולהתחיל לרוץ ולהיתקל, ולמצוא כמה שיותר מחבלים.

קרן: כבר תיכף 10 בבוקר. בשדרות מתחילים להיאסף עוד ועוד כוחות, ומפקדים בכירים, שעל פניו מנסים לעשות סדר בלחימה. זבטני פוגש שם את הפקודים שלו, ומתחיל לארגן אותם. הם כוח קטן ומיומן של תשעה קצינים. חוץ מיונתן פרץ, יש שם את נירו ומתן [במלעיל], וייס, מנו, ואטדגי, ידידיה ודור. המפקד שלו, סגן אלוף מנשאוף, אומר לו לצאת למכללת ספיר. יש שם חשד למחבלים. הם יוצאים מיד, אבל רק כשהם מגיעים למכללה, הם מבינים שאין שם מחבלים.

רועי: אם הייתי עושה אחד ועוד אחד קטן, היה לי ברור, שאף אחד לא נמצא במכללת ספיר, שהמכללה ריקה - חג. מי נמצא? זה 20 דקות יקרות.

קרן: הזמן - זה הדבר המרכזי, אחריו ירדוף זבטני לכל אורך היום הזה. ולצד זה, הבלבול הגדול והפקודות, שלא תמיד קשורות למה שבאמת קורה בשטח.

[מוזיקה מסתיימת]

הפקודה הבאה שהכוח של זבטני מקבל, והשעה היא כבר 11, היא לצאת לכפר עזה. שם, כמו בכל יישובי העוטף [מוזיקת רקע], מחבלים חדרו לקיבוץ, אנשים נצורים שעות בממ"דים, בתים מוצתים, גברים, נשים וילדים, נרצחים ונחטפים.

רועי: אני מחלק להם מה שאנחנו קוראים לו "מספרי ברזל", 1, 2, 3, 4, ואני אומר להם "חבר'ה, אנחנו נוסעים לכפר עזה".

קרן: הם נוסעים בשלושה רכבים פרטיים, שהקצינים הגיעו איתם מהבית. אבל בדרך החוצה משדרות, זבטני קולט רכב משוריין מסוג "פנתר", ואחרי ויכוח קצר עם החיילים שבתוכו, הוא מחרים אותו [דלת של רכב ננעלת], לטובת המשימה שהוטלה עליו. לקראת הירידה של עיקול מפלסים, הם מזהים כוח. זה הימ"מ.

רועי: אני מתקדם על העיקול, ואז נפתחת אש כבדה, מחבלים יורים עלינו, מחוררים לנו את הרכב.

[מוזיקת רקע מתחלפת]

קרן: המחבלים השתלטו על עיקול מפלסים, ועל מרחב אנדרטת "חץ שחור".

רועי: אנחנו מנסים להשיב באש, לא כל-כך מצליחים, הם ממש מרתקים אותנו. באיזשהו שלב אנחנו נשכבים מתחת לרכב ויורים, ירי לא מבוקר. והמחבלים פשוט מפסיקים לירות. אנחנו מחליטים להיכנס להסתער לתוך אנדרטת "חץ שחור". כשאנחנו מתחילים את הכניסה פנימה, רץ אלינו אחד מהחבר'ה שלהם ואומר, "אל תיכנסו, אל תיכנסו, אל תיכנסו. חיל האוויר מגיע להפציץ".

קרן: זבטני מבין שעוד רגע, וחיל האוויר מפציץ את המחבלים שהשתלטו על האנדרטה.

רועי: הוא מציל אותנו, הבחורצ'יק הזה, כי כבר נתנו אישור ירי. אני מנתק אחורה, ואני ממשיך נסיעה לכיוון כפר עזה.

קרן: תכף כבר 11 וחצי.

רועי: בכניסה לכפר עזה, ממש אחרי הש"ג, אני פוגש שם את מג"ד 890. הוא אומר לי, "תשמע, יש פה כוחות".

קרן: ואז מג"ד 890, יוני הכהן, אומר לזבטני…

[מוזיקה נפסקת]

רועי: "סע למוצב נחל עוז, שוחטים שם את כל האנשים". אני אומר לו, "אתה בטוח?" הוא אומר לי, "כן". אני אומר לו, "קיבלתי, אני נוסע".

קרן: מאיפה הוא יודע את זה?

רועי: מתומר גרינברג. תומר גרינברג הוא חכם.

[מוזיקת רקע]

קרן: סגן אלוף תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, גדוד החי"ר שתפס את הקו במוצב נחל עוז בבוקר שבעה באוקטובר, ולמעשה מפקד בסיס נחל עוז. תומר עצמו היה בבית, בקיבוץ אלמוג, בבוקר שמחת תורה. בשש שלושים ושבע הוא כבר היה ברכב, בנהיגה לדרום. בשש חמישים ושתיים הוא מדבר עם הסמג"ד שלו, ניר בוימפלק, שעשה את השבת במוצב. בוימפלק אומר לו, "אנחנו במלחמה". בשש חמישים ושבע בוימפלק ייפגע בראשו, והמוצב יישאר ללא מפקד.

כשגרינברג מגיע לצומת סעד, הוא מדבר עם החמ"ל של נחל עוז. אומרים לו, "המצב אצלנו על הפנים". הוא שואל, "באיזה יישוב המצב הכי קשה?" אומרים לו שבכפר עזה. ולשם הוא נוסע, ושם יילחם מרבית שעות היום.

רועי: כמפקד הוא הלך למשימות הראשיות שלו, הגנה על היישובים. ככה אני תופס את זה כמפקד, ואני לא רוצה לדרוך פה על שום דבר רגיש.

קרן: "כי אזרחים", אומר זבטני, ולא בפעם האחרונה, "באים לפני חיילים".

רועי: הוא כאילו הולך ליישובים שהם תחת אחריותו, אבל כל מה שהוא יכול, הוא מנסה לשלוח למוצב נחל עוז. אני יודע את זה, כי שני אנשים שהוא שלח, פגשו בי בדרך.

[מוזיקת רקע דרמטית]

קרן: תיכף 12 בצהריים, והכוח של זבטני יוצא מכפר עזה, לכיוון מוצב נחל עוז. זה קצת פחות מ-6 קילומטרים. נסיעה שלוקחת בשגרה 10 דקות. בצומת סעד הם פונים לכביש 25 [חריקות בלמים]. זאת דרך שבקצה שלה, היא מובילה לעזה. אבל עוד לפני כן יש צומת - ימינה למוצב נחל עוז, שמאלה לקיבוץ נחל עוז.

[מוזיקה נפסקת]

רועי: בין הצומת הזאת לכיכר סעד, אני נוסע ואני רואה ג'יפ. מחוץ לג'יפ אני רואה שני חיילים שנשכבים על הג'יפ.

[מוזיקת רקע]

קרן: זבטני לא יודע את זה, אבל זה צוות של מגלן, בפיקודו של רב סרן חן בוכריס, סגן מפקד היחידה.

רועי: חיילים הרוגים, חיילים בחיים, וג'יפ רנגלר שנמצא בצד הדרך.

קרן: חן בוכריס היה בבוקר 7 באוקטובר בבית של ההורים שלו, באשדוד. עם האזעקות הראשונות הוא הקפיץ את כוחות היחידה לדרום. אחר-כך הוא נסע לכיוון קיבוץ נחל עוז עם החפ"ק שלו, סרן יפתח יעבץ, סמל ראשון אפיק רוזנטל ושני קשרים. ושם, באותה הנקודה שזבטני מזהה את הג'יפ, נתקל הכוח של בוכריס במארב מחבלים. בוכריס, יעבץ ורוזנטל נהרגו. שני החיילים הנוספים נפצעו. אבל את כל זה זבטני ילמד ימים רבים לאחר מכן. עכשיו הוא רק מזהה את מה שצריך לעשות: יש שני פצועים, ואפשר להציל אותם.

רועי: התוכנית שלי הייתה, שהחבר'ה שלי מאחורה יעמיסו את הפצועים, ונמשיך מייד למוצב. אז נפתחת עלינו אש כבדה, שלושה מחבלים, וידידיה, אחד המ"פ-ים שלי, הוא מחליט ללכת להגיש טיפול ראשוני לשני הפצועים. הם יורים צרור, פוגעים מייד בידידיה, שני כדורים בבטן. ידידיה נופל פצוע.

קרן: אל תוך הקרב מגיע האלוף במילואים נעם תיבון. הבן שלו, אמיר, נצור עם אשתו ושתי הבנות שלהם מאז שעות הבוקר בממ"ד, בבית שלהם בקיבוץ נחל עוז. הוא בדרך אליו. זבטני אומר לו, "אתה קח את הפצועים, אני ארדוף אחרי המחבלים". תיבון מפנה את הפצועים לאחור, לידיה של אשתו גלי, והכוח של זבטני ממשיך במרדף אחרי המחבלים.

רועי: המחבלים השאירו מחבל אחד למארב, אני רואה אותו, הוא יורה עלינו. אנחנו יוצאים מהרכב. לא ראיתי טוב את המחבל, אבל הייתי בטוח שהרגנו אותו. ואז הוא זורק רימון, הרימון נוחת ממש לידנו, אנחנו מכריזים "רימון". הרימון לא מתפוצץ. אנחנו יוצאים חזרה, מסתערים על המחבל, יורים עליו, מחסלים אותו.

קרן: ואז תיבון חוזר, כשיחד איתו אלוף ישראל זיו, שירד גם הוא לדרום, להילחם ולחלץ ניצולים.

רועי: הם אומרים לי, "תקשיב, חייב ללכת לקיבוץ נחל עוז". אמרתי להם, "כבוד גדול להילחם לידכם, אבל אני המפקד בשטח, אני ממשיך מרדף אחרי שני המחבלים". אני הייתי בטוח שעוד דקה אני מוצא את שני המחבלים. שעוד דקה אני הורג אותם, מסיים את האירוע הזה, ואז מתקדם קדימה. גם, טעות. זה אולי עלה לי בעוד איזה 20 דקות.

קרן: תיבון וזיו משכנעים את זבטני להניח למרדף אחרי המחבלים, ולבוא איתם לקיבוץ נחל עוז, למרות הפקודה שקיבל. כי שוב, אזרחים באים לפני חיילים. ואז הם מגיעים לצומת. ימינה למוצב נחל עוז, שמאלה לקיבוץ.

רועי: ואני רואה שיירה של ג'יפים מגיעים, ג'יפים צבאיים, ואני אומר לו, תקשיב, לכאן מגיע כוח צה"ל…

קרן: זבטני מזהה כוח גדול שלנו, שנע לכיוון הקיבוץ ואומר לתיבון: "אני ממשיך למוצב".

רועי: היה לי ברור שבנחל עוז אין אף אחד. היית יכול להרגיש את זה שם בצומת. היה שקט מופתי כזה.

[תקתוק שעון]

קרן: רבע לאחת בצהריים. בסמוך לכניסה למוצב נחל עוז, יש כבר לא מעט כוחות - חיילים והאמרים וגם מפקד גדוד 890 שהגיע לשם מכפר עזה. אבל אף אחד עדיין לא נכנס פנימה. למעשה, לאף אחד אין מושג מה קרה במוצב כל אותו בוקר. כשזבטני מגיע לשם עם הכוח שלו, הוא פוגש את אבינועם - לוחם, בוגר גולני. הוא מבין שתומר גרינברג שלח גם אותו לנחל עוז.

אבינועם מסביר לו שבצמוד לחמ"ל נחל עוז, שעולה באש ממש ברגעים האלו, יש קבוצה של שבעה חיילים שהצליחה להיחלץ ממנו. לאחת מהם יש טלפון שעדיין עובד. [מוזיקה דרמטית מתגברת] הוא בקשר איתה, ובוואטסאפ הם מתחננים לחילוץ.

רועי: הוואטסאפים אומרים: "אנחנו נשרפים", "יש עלינו מחבלים", "אנחנו נחנקים מהשריפה". אני מבחינתי, אם אני לא מגיע לשבעה חברה האלה בחמ"ל - אין אותם.

קרן: אחרי שידידיה נפצע וקצין נוסף עזב איתו, ועכשיו עם אבינועם שהצטרף, הם בסך הכל שמונה. הם מחליטים להיכנס למוצב מאזור משטח הטנקים.

רועי: אני מסתכל לצומת הראשית של המוצב, ואני רואה חמישה מחבלים מחוץ ל… בדיעבד אני יודע למיגונית של התצפיתניות. יש דילמה אם לפתוח עליהם באש. אם הייתי פותח באש שם, בוודאות הייתי פוגע ב… לא יודע, נגיד שניים מתוך חמישה. אבל אני מבין בשלב הזה, כבר אחרי ארבע קרבות, שכל פעם זה לוקח המון זמן. ואני מחליט להמתין. אני נותן למחבלים להיכנס לתוך המוצב, להיעלם…

קרן: כבר תיכף אחת וחצי בצהריים.

רועי: אני משאיר את כל הכוח של צנחנים שקיבלתי - הלוחמים שלא הקצינים שלי - במשטח טנקים לאבטח. אני אומר להם, "אתם שומרים פה על הצומת, אין פה חיילים שמסתובבים. מה שבא לצומת, אתם הורגים אותו". אני מכניס את הקצינים שלי לתוך המוצב…

קרן: בשבילי המוצב, רכבים שרופים, ציוד שהמחבלים השאירו מאחור, וביזה מהחדרים, שהם פיזרו לכל עבר. חמ"ל נחל עוז הוצת על-ידי המחבלים בשעה 12 בצהריים, לאחר שעות של מתקפה בלתי פוסקת. משש וחצי בבוקר ועד 12, התבצרו בו 18 חיילים וחיילות, וארבעה לוחמים הגנו עליהם בגבורה. איברהים חרובה, יוחאי דוכן, איתי רון ונמרוד אלירז.

רועי: אני הולך עם עוד רביעייה, מצד שמאל, בעצם לכיוון החמ"ל.

קרן: אחרי שהחמ"ל הוצת, שבעה בלבד הצליחו להימלט מהאש דרך חלון שירותים קטן.

רועי: מגיעים לכוך קטן ומוציאים משם חייל, ועוד חייל, ועוד חייל, ועוד חייל. מין בטונדה שמגנה עליהם בתוך סבך שרוף, הם בעצמם מפוייחים כאלה.

קרן: בין אלו שהצליחו להיחלץ מהחמ"ל, סגן נמרוד אלירז, שהיה בין הלוחמים שהגנו עליו, ומאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה מכל התצפיתניות שהיו במשמרת באותו בוקר.

רועי: עוד קצין אחד יוצא והוא עומד טיפה, מתעלף. שם אותו על הכתפיים, ואני אומר להם, "חבר'ה, הכל פה מחבלים", אנחנו טסים החוצה.

קרן: רבע לשתיים בצהריים. כוח של הימ"מ בפיקודו של ארנון זמורה, מגיע למוצב נחל עוז. זבטני מחלק איתם את הגזרה. הם יטהרו את החלק הדרומי של המוצב, והכוח שלו את החלק הצפוני. אבל לפני כן, הם נכנסים לחמ"ל הבוער. ברחבת הכניסה לחמ"ל, זבטני רואה מחבלים הרוגים וציוד של הנוחבות, עדות לקרב הגבורה שהתנהל כאן, עד לפני פחות משעתיים.

רועי: נכנסים פעם אחת, יוצאים, חם-חם-חם, שמים משהו על הפה. נכנסים שוב פעם, אבל החמ"ל בוער.

קרן: האש עדיין בוערת בפנים, ויש עשן סמיך.

רועי: כאילו, שורף בפנים, לא מצליח להגיע לחדרים הפנימיים, אבל מגיע לשולחנות.

קרן: זבטני מעיד שנכנס לחמ"ל הבוער, בעיקר כדי לדעת שעשה את זה, שבדק, שלא יהיה ספק.

רועי: הכניסה לתוך החמ"ל היא יותר בשבילי. כאילו להגיד, "בדקתי - אין". אין דילמה פה שלא נכנסתי, חששתי להיכנס לשריפה. נכנס, יוצא, ו… היה ברור שאין פה… שאין פה ניצולים.

קרן: שתיים וחצי בצהריים. הכוח של זבטני נכנס לראשונה, למיגונית של החיילות, המיגונית שאף אחד לא בא אליה כל שעות הבוקר, פרט למחבלים. כאן ישבו החיילות בשבע ארבעים וארבע, כשהמחבלים פרצו פנימה ביריות ורימונים. כאן נרצחו תשע חיילות. מכאן נחטפו שבע התצפיתניות. הן כבר מזמן בעזה.

רועי: חיילות צעירות בפיג'מות, הרוגות בתוך המיגונית. ואני מבין שיש פה אירוע… קטסטרופה.

קרן: התמונה הזו תיחרט בראש של רועי ושל החיילים שאיתו.

רועי: אני לא יודע מה הבחירת מילים הטובה, אבל אני מבין שאנחנו… אכלנו אותה, כאילו. לגמרי.

קרן: ביחד איתה, גם ההבנה של הכישלון.

רועי: בגלל שהסיפור שלי מתחיל מקרב לקרב ב-8 בבוקר, אז אני בטוח שאני קדחתי וקדחתי, והנה הכוח הצבאי הראשון שמגיע - הכוח שלי, כוח זבטני, מבא"ח צנחנים, שאני כאילו החוויה שלנו היא חוויה, סך הכל של הצלחה. אני מבין שם שהגענו מאוחר מאוד, ממש לא מגיע מוקדם. ואני מבין שזאת ממש לא הצלחה.

[מוזיקת רקע מתחלפת]

קרן: אבל זו סיטואציה של קרב, וזבטני יודע שהמוצב עדיין לא טוהר ממחבלים, ובעיקר, הם חייבים למצוא את כל הניצולים. אז הם ממשיכים. ומהמיגונית הם נכנסים למגורי החיילות.

רועי: אנחנו צועקים, "צה"ל, צה"ל".

קרן: כאן מסתתרות מאז השעה 8 בבוקר 11 חיילות שהצליחו להימלט מהמיגונית. במהירות הם מוציאים אותן, חלקן פצועות, אל מחוץ למוצב. שוב, דרך המיגונית.

רועי: ויונתן מוציא אותם…

קרן: יונתן הוא הקצין, יונתן פרץ.

רועי: כשאנחנו עוברים מהמיגונית של התצפיתניות, הוא אומר להם, "זה בובות". וזה כל-כך היה קשה לתפוס את ה… הוא לא האמין, שמה שהוא רואה זה מראה אמיתי. הוא לוחם, מ"פ, הוא לא האמין שמה שהוא רואה, זה מראה אמיתי. הוא לא אמר להם "בובות" כדי להניח את דעתם. הוא אמר להם "זה בובות" - הוא חשב שזה בובות.

קרן: הם מעבירים את החיילות לידי הכוחות שבחוץ, והן מקבלות טיפול רפואי ראשוני. הקצינים של זבטני חוזרים פנימה, לטהר את המוצב ולחלץ ניצולים. השעה כבר אחרי שלוש בצהריים.

רועי: המוצב הוא ענק, אז המטרה הייתה, כאילו, להיתקל ולחלץ כל פעם, ככה החוצה. ובעצם, שאנחנו מתקדמים בין השורות יבילים האלה, במסדרון של היבילים, נפתחת אש מכיוון מערב, מצד שמאל שלנו. יונתן חוטף כדור ברגל, נירו ומתן חוטפים בבטן ובגב. נופלים שלושה פצועים. יונתן שם לעצמו עם איזה חוט, מאלתר איזה ח"ע - חוסם עורקים - לרגל. נירו ומתן נכנסים לתוך אחד החדרים, נותנים להם טיפול ראשוני ומתחיל השלב של החילוץ.

קרן: ממול יש מיגונית עם חיילים של גולני, שמאותתים לזבטני שיש עוד שני מחבלים בתא שירותים סמוך. זבטני נכנס עם וייס לשירותים.

רועי: כשאני מתחיל לטפס במדרגות, אני רואה מולי זוג נעליים כאלה, של מישהו ששוכב על הגב. [בשקט] ואני פותח, כמו טירון, לאט, לאט, לאט, עם יד צמודה. איך שאני מגיע ל-90 מעלות, המחבל יורה [פאוזה] [צוחק קלות] מחסנית. כאילו יורה עליי צרור מטורף. מזל שלי, שכמו טירון אני פותח את זה, אחרת בוודאות הוא דופק אותי…

קרן: הם מחליטים לזרוק רימון לתוך השירותים. זה רימון שלקחו מהמחבלים. הוא לא מתפוצץ.

רועי: ואז משחילים לו עוד רימון, עוד רימון לא מתפוצץ. הרימון הבא אחריו כבר מתפוצץ.

קרן: ושלושת הרימונים זה רימונים שלהם?

רועי: שלהם, כן. לא הייתה לנו נגישות לרימונים.

קרן: הם מחלצים את החיילים מהמיגונית של גולני, מפנים את הפצועים החוצה, וממשיכים למיגונית הבאה, המיגונית של הפלס"ם - פלוגת המפקדה.

רועי: אני מבין שצריך להגיע לשם מהר, הולך באיגוף על הכביש, מגיע למיגונית של הפלס"ם, רואה טנק, רואה שם חייל אחד הרוג, מחבל אחד דרוס מול הטנק.

קרן: הטנק הוא הטנק של יוני גולן. צוות הטנק נלחם משש וחצי בבוקר במחבלים לאורך הגדר. לקראת שמונה וחצי הקמב"צית של נחל עוז מזעיקה אותם בחזרה, כי המוצב נמצא תחת מתקפה. בתוך המוצב הם מבצעים פטרולים, ודורסים מספר מחבלים למוות. עד שמנוע הטנק נפגע מטיל שנורה מטווח קרוב, והטנק מושבת. יוני אומר לצוות הטנק לצאת למיגונית סמוכה, כשהוא מחפה עליהם. כשיוני עצמו יוצא מהטנק, הוא מוצא את עצמו לבד בקרב מול המחבלים. ושם הוא נהרג. זו התמונה שזבטני רואה, שעות לאחר מכן בכניסה למיגונית של הפלס"ם.

רועי: באת ממש מאוחר למוצב. יכול להיות שזה הציל כוח קטן מהלכודים, אבל כאילו באת ממש מאוחר. אני מתחיל את הטיהור של כל הצד הצפוני, כל פעם שוברים איזה קיר, יורדים מהנמ"ר, דופקים "צה"ל צה"ל צה"ל", מעמיסים, מחלצים עוד שלושה חבר'ה.

קרן: החושך מתקרב. זבטני רוצה לדעת שהוא חילץ כל חייל, מכל כוך אפשרי, ושהם חיסלו את כל המחבלים.

רועי: ואז אני מחליט להכניס את כל החבר'ה של הצנחנים, מחלק טורים של גבולות גזרה, ואני אומר להם, "חבר'ה, אנחנו מהר - הכל. דלת-דלת-דלת-דלת-דלת-דלת-דלת". מבחינתנו, יש פה מחבלים עדיין. זה נכנס לתוך החשיכה. משתמשים כבר בפנסים.

קרן: והם לא רק מחלצים את החיים.

רועי: אנחנו מסמנים כל מקום שיש בו גופות של חיילים.

קרן: וביום שבת 7 באוקטובר בשעה שבע בערב, מודיע רב סרן רועי זבטני, שמוצב נחל עוז שוב בידינו.

[צליל דרמטי, מוזיקה נשארת ברקע]

רועי: אני מדווח לחטיבה צפונית בעזה, אני אומר להם, "אני המפקד של המוצב, אין פה מחבלים, אל תביאו לפה כוחות. נחל עוז טוהר". אני אומר את זה בשעה שבע בערב.

[מוזיקה דועכת]

[פאוזה]

קרן: לילה. הכוח של זבטני במארב מחוץ למוצב נחל עוז [מוזיקת רקע], מתוגבר בחוליית צלפים. זבטני משוכנע שיגיעו מחבלים, ואכן, סמוך לחצות, מגיעה חוליה של שלושה. הם מחסלים אותם. שני מחבלים נוספים שמגיעים, מחוסלים בסיוע של "זיק" מהאוויר. ב-2 בלילה מגיע סגן אלוף תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 של גולני, ומפקד מחנה נחל עוז.

[פונה לרועי] מה אתה אומר לו?

רועי: אומר לו את האמת. אומר לו את הכל. אנחנו לא עושים שיחה ארוכה. היה לי ברור שהוא מבין את הסיפור, ואת התמונה, והוא מאוד ענייני. אני לא רוצה לדמיין מה עובר על מפקד במצב כזה, או מה עובר לו בין האוזניים. לי הוא משדר חוסן.

קרן: הבוקר עולה על מוצב נחל עוז. האש כבר שככה, אבל העשן עדיין לא. והמראות הם אותם מראות, וריח השריפה והמלחמה לא יעזוב עוד ימים ושבועות. בצהריים תומר גרינברג מגיע שוב. הפעם, הוא עם כמאה מילואימניקים של גולני, עם רכבים ועם משאיות.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

רועי: אני מעביר מקל, ואנחנו מתחילים לאסוף את החללים בתוך המוצב. עוברים נקודה, נקודה נקודה, אוספים את החללים.

קרן: משאיות למשימה האיומה מכל.

רועי: אנחנו מתחילים לאסוף חלל, חלל, חלל, חלל, חלל. זה משימה הכי קשה.

קרן: 150 חיילים וחיילות היו בבוקר 7 באוקטובר במוצב נחל עוז. 52 מתוכם נפלו באותו היום.

רועי: ב-24 שעות שאני נלחם, זאת המשימה הכי קשה. גם פיזית וגם מנטלית. האדרנלין כבר למטה. אני בלי אוכל, בלי שינה. אתה מתחיל לאסוף חלל, וחלל, וחלל, חלקם מתוך מיגוניות, בלונאים ו… [לוקח נשימה עמוקה] יש חבר'ה בש"ג. זאת משימה קשה.

קרן: זבטני מבין שזו כבר לא המשימה שלו, שיש מי שלקח את האחריות על נחל עוז. ומחכה לו כבר משימה חדשה, לחפש מחבלים ביער סעד. הוא נפרד מתומר גרינברג.

[פונה לרועי] וזה בעצם פעם אחרונה שאתה פוגש אותו, את תומר?

רועי: כן. אני לוחץ לו את היד, אני אומר לו "אני זז". לא ראיתי אותו מאז שוב פעם.

[מוזיקת מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: ביום ראשון בלילה, אחרי עוד יום של חיפוש ומרדף אחרי מחבלים, מגיע הכוח של זבטני בחזרה לשדרות. הכוח המאולתר, שנלחם ברצף משבת בבוקר, מתפזר, וכל אחד חוזר לתפקידו המקורי. זבטני אוכל משהו, ונרדם לכמה שעות על כיסא במתנ"ס העירוני. ב-6 בבוקר ביום שני מעירים אותו, ואומרים לו שיש שני מחבלים בצומת שער הנגב.

רועי: יש שני מחבלים, הרגו לנו כבר שלושה חברה מ-551. אנחנו מנסים להרוג את המחבלים האלה, בסוף איזשהו טנק, סוגרים איתו מעגל.

קרן: טנק דורס את המחבלים. אבל בינתיים מגיע עוד מידע על מחבלים נוספים, הפעם על פסי הרכבת. זבטני עולה על פסי הרכבת עם עבדי, מפקד המגמה שמקביל אליו.

רועי: עבדי מרים איזה מחסנית. הוא אומר לי "זבטני, בוא, אולי חטפו איזה חייל פה". אני בא למחסנית, אני רואה את RZ3, מחסנית שלי.

קרן: זה בדיוק אותו המקום, על פסי הרכבת, בו חיסל שני מחבלים בשבת בבוקר. שם שחרר את המחסנית הריקה שלו. 48 שעות אחרי, בדיוק באותו המקום, הוא ממשיך לרדוף אחרי מחבלים.

רועי: אני, כשאני רואה את המחסנית הזאת עם עבדי, אני, אני לא מאמין שאני כאילו באותה נקודה. לא האמנתי שביום שני, אני עולה ומוצא את המחסנית, ופוגש את המחבלים למטה בצומת שער הנגב. לא האמנתי. ואז אני אומר לו "תקשיב, משבת בבוקר אנחנו בפלונטר".

קרן: החזרה לאותו המקום ולאותו המעשה, עוד תהדהד בתוכו ימים רבים. "זה היה", הוא אומר, "רגע של בלבול ובהירות גם יחד".

רועי: שם, שם כאילו הבנתי שהאירוע הוא רחוק מלהיגמר.

[מוזיקת מעבר שנשארת ברקע]

קרן: בשלושה שבועות שאחרי 7 באוקטובר, זבטני והחיילים שלו המשיכו במשימות טיהור והגנה על היישובים בעוטף עזה. ואז הם נכנסו לרצועה, ללחימה. אחר-כך זבטני עשה קורס מג"דים, ואז שוב כניסה לעזה, לפרקים של לחימה. לחימה שלא נגמרת.

[מוזיקה מסתיימת]

כשאנחנו נפגשים, שנה ושבעה חודשים אחרי אותו יום, הוא כבר סגן אלוף, וגם נולד לו תינוק [מוזיקת רקע]. ויש בו מידה רבה של ענווה, ביחס לאירועי אותו היום, ובכלל.

[פונה לרועי] היום הזה חוזר אליך, ה-7 באוקטובר? נחל עוז?

רועי: אני שואל את עצמי את זה מיליון פעם [שלושה צלילים] - אם לא הייתי נתקע ב… שדרות, ואם הייתי רץ משדרות מהר יותר, והייתי עובר את "חץ שחור", ולא עוצר שם, ואם לא הייתי עוצר בהתקלה של הוואדי, איפה שהחברה ממגלן, ואם לא הייתי מדלג כדי למצוא את השתי מחבלים שברחו. ואם אני כאילו עושה "מינוס, מינוס, מינוס, מינוס, מינוס", הייתי בתוך המוצב ב-11 בבוקר, ו-11 בבוקר, זה שעה שונה לגמרי מהשעה שבה הגענו.

[מוזיקת רקע]

קרן: התסריטים האלו, של "מה היה אילו", לא מניחים לו.

רועי: אני לא חתרתי למגע כי אני אזרח טוב, אני חתרתי למגע כי אני חייל בצה"ל. הצלנו חלק, אבל הגענו מאוחר מאוד לחלק… אבל אלה ההחלטות שאני קיבלתי בתור מפקד. על כולם אני חושב, בעיקר על ההחלטות הלא טובות שלי.

קרן: והוא מסתכל ביושר גם על הכישלון העצום בגזרת עזה כולה.

רועי: אני הייתי בגזרות האלה כל החיים. אני עשיתי את אותה הגנה.

קרן: הוא היה חייל בבארי ב-2012, מפקד צוות לוחמים בסיירת צנחנים במוצב סופה ב-2015.

רועי: אני זה שלא היה לו ארטילריה. אני על הגדרות נלחם בחבר'ה שבאים, ומשחק איתם בגז מדמיע. אני לא הייתי יותר טוב מאף אחד שהיה שם.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: הוא היה מ"פ במו"פ דרום, דרומית לניר עוז ב-2018, ואחרי זה סמג"ד בכיסופים ב-2020, ושוב סמג"ד בגזרת עזה ב-2021.

רועי: האמת שהדבר הכי חזק מהיום הזה, זה רק התחושה של איך… איך אכלנו אותה, איך, איך פספסנו ככה? כאילו, האמנו לגדרות. את יודעת, אתה תופס את הראש, אתה אומר דברים בסיסיים שאני לא עשיתי. דברים בסיסיים שאנחנו פספסנו. ו… הם התנפצו לי, כי ראיתי את המשמעות שלהם ב-7 באוקטובר ביג טיים.

קרן: והדבר הנוסף שהוא יוצא איתו מאותו יום, זה שכמפקד הוא יכול לסמוך רק על עצמו, ולא להסתמך על מה שהיה ברור מאליו עד עכשיו.

רועי: אף אחד לא יציל אותך, אתה עם האנשים שלך צריכים להגן בגזרתך, ולעשות את כל הפעולות, ולא לצאת מנקודת הנחה שמה שבוצע עד היום הוא מה שנכון, כאילו לשבור את האינרציה. אני חושב שזה משהו שבצה"ל, אני איבדתי אותו במעלה הדרך בשנים. אני, אנחנו.

יש לי מספר תמונות שהם חקוקות לי. התמונה הראשונה בתוך שדרות, התמונה של המיגונית של התצפיתניות, של הבנות. זה תמונות שאני לא ישכח אותם, וזה ה-7 באוקטובר שלי. אני גם לא מצפה לשכוח את זה. אני מקווה לזכור את זה לפחות כל עוד אני לובש מדים. זה מסביר לך טוב-טוב מה אתה עושה, ולשם מה. אם יש לך דילמה אם כואב בגב מהקרמי, אם הקסדה מכאיבה בצוואר. תחשוב על זה, תיזכר שאין עומק אסטרטגי למדינת ישראל, וזה נותן לך הרבה כוח.

קרן: ושהתצפיתניות חזרו?

רועי: זה סגירת מעגל. כל חטוף, ובטח משהו שאתה מרגיש באיזה משהו מאוד עקיף, קשר. נחל עוז, עם החברות שלהם שראיתי במיגונית, לראות אותם חוזרות זה תחושה מאוד-מאוד טובה. לראות אותם חוזרות כמו שהם חזרו, יש תחושה מעצימה. שמעתי איזה יפה הם שרות, ואיזה חזק הם עומדות על שלהם ו… אני מאוד התרגשתי לראות אותם חוזרות, מאוד.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

קרן: 15 חיילים וחיילות נפלו בחמ"ל נחל עוז ביום 7 באוקטובר. ואלה שמותיהם, סרן שיר אילת, ים גלס, יעל לייבושור, עדי לנדמן, שירה שוחט, רוני אשל, מיה ויאלובו פולו, שיראל מור, אושר ברזילי, שיראל חיים פור, הגשש איברהים חרובה, סגן יוחאי דוכן, איתי אברהם רון, דניאל ראשד וסרן עידן בלוי, שהיה קצין הקשר של גדוד 13 של גולני.

תשע חיילות נרצחו במיגונית, נועה פרייס, אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שי אשרם, הדר כהן, שחף ניסני, שירת ים עמר, סיון אסראף וסרן עדן נימרי.

במגורי החיילות, נרצחו שיר ביטון וירין מארי פלד.

סגן אלוף תומר גרינברג נפל בלחימה בעזה, ב-12 בדצמבר 23'.

קצין הימ"מ, רב פקד ארנון זמורה, נפל ב-8 ביוני 2024 במהלך מבצע לחילוץ ארבעה חטופים מרצועת עזה.

סרן דניאל פרץ, אחיו של יונתן פרץ מהכוח של זבטני, נלחם בראש צוות הטנק שלו, סמוך למוצב נחל עוז, בבוקר 7 באוקטובר. קרב גבורה בו נפלו דניאל, סמל ראשון איתי חן, וסמל תומר ליבוביץ. דניאל ואיתי נחטפו לעזה, אחרי שנהרגו. יחד איתם נחטף, פצוע ובחיים, מתן אנגרסט. מתן ודניאל הוחזרו לארץ אחרי שנתיים ימים, ונכון לרגע הקלטת שורות אלה, החלל החטוף איתי חן עדיין שם.

ב-17 באוקטובר 23', כשאחיו עדיין מוגדר נעדר, יונתן פרץ התחתן עם בת זוגו גליה. ולאחרונה נולד להם בן.

יובל שוסטר לחם עם כיתת הכוננות של קיבוץ מפלסים, ותחקיר צה"ל קבע שבזמן שצה"ל כשל ואיחר להגיע, כיתת הכוננות הצילה את הקיבוץ, שבו לא נהרג אף תושב.

אבא של רועי זבטני עשה מה שהוא ביקש ממנו. בבוקר 7 באוקטובר, הוא יום שמחת תורה, הוא קנה לו בסכום של 500 שקלים בדיוק, את ברכת השנה. זו הברכה שבכל שבת, כשפותחים את ארון הקודש, מברכים את כל האנשים שקנו אותה, למשך כל השנה. רועי קיבל את הברכה שהתעקש עליה כל-כך.

[מוזיקת מעבר שנשארת ברקע]

אילת לוי שחר: אני יודעת להיזכר ביום ה-100, ביום ה-200. כל פעם הייתי באיזה מקום אחר, ובכל פעם כזאת אמרתי, "לא יכול להיות. 100 ימים".

קרן: שבע חיילות תצפיתניות, נחטפו ממוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. אחת מהן היא נעמה לוי. בפרק הבא, נביא את הסיפור של אמא שלה, אילת לוי שחר.

אילת לוי שחר: היינו אנחנו עם עצמנו, במאבק ובניסיון למצוא עוד קצה חוט, ולהגיע מפה ולהגיע משם, וליסוע לפגוש את ראש הממשלה של קטאר, ולפגוש את… מה לא עשיתי? זה כאילו שבר אותי כל פעם מחדש. אבל צריך היה להמשיך.

[מוזיקת סיום]

האזנתן והאזנתם, לפרק השני מתוך העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר".

העורכים שלנו הם ניר גורלי ומאיה קוסובר, המפיקה היא ליהיא צדוק. עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. תודה לשרון לרנר וליובל יסוד על הביצוע הטכני. סייעו בתחקיר דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. תודה גם לתומר מיכלזון, מירית הושמנד-מיטרני, גבי בר חיים ועינת פישביין.

כל פרקי העונה הראשונה שלנו שמספרים את הסיפור המלא של מוצב נחל עוז, נמצאים בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן". נודה לכם אם תדרגו ותפיצו אותם, וגם את הפרק הזה, כדי שהסיפור של נחל עוז ימשיך להדהד ולהישמע.

אני קרן נויבך, ניפגש בפרק הבא.

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]