אזהרת טריגר - תיאורים ועדויות מה-7.10
דווקא אחרי שהשבת הנוראית חולפת, המשפחות מגלות שהן נותרו לגמרי לבדן. במשך ימים ארוכים, ולפעמים שבועות, כל אחת מהן מנסה לגלות בכוחות עצמה מה עלה בגורל הבת, באמצעות הפעלת קשרים אישיים, תחקור הניצולים ואפילו סריקת עמודי החמאס ברשתות. בדרך הן חוות שוב ושוב את התפרקות הצבא והמדינה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/10/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[גלגלים נוסעים על דרך עפר]
קרן: יום שבת, שבעה באוקטובר, [בלם יד מורם] כמעט 11 בלילה. [חגורת רכב ניתקת, דלת מכונית נפתחת] ארז וסיגל פרייס מגיעים לבית החולים סורוקה בבאר שבע. [דלת נפתחת ונטרקת] הם מחפשים את נועה, הבת שלהם, תצפיתנית ממוצב נחל עוז.
סיגל: נרשמנו שם ושלחנו תמונה של נועה. ואז אמרתי, אני לא מוותרת, אני קצינת נפגעים הייתי, [דופקת עם האצבע על השולחן] אני יודעת איך זה עובד. אני הולכת עכשיו, אני מוצאת מישהי של הצבא. הולכים במסדרון, פתאום באה מולי איזה סגן-אלוף.
קרן: זו סיגל פרייס, אמא של נועה.
סיגל: "את המפקדת של רם 2?" היא אומרת לי "כן". "תקשיבי, הבת שלי בנחל עוז. היא והחברות שלה, לא יודעים איפה הם".
[מוזיקת רקע]
קרן: לקצינה אין מושג. אבל סיגל מתעקשת, והקצינה לוקחת אותה לחדר אחורי, [דלת נפתחת] שם יושבות עובדות סוציאליות. את חלקן סיגל מכירה מהעבודה שלה. היא עובדת סוציאלית שמתמחה בשכול. הן מבררות ואומרות לה שנועה לא בין הפצועים שהגיעו לסורוקה.
סיגל: ואותה קצינה לקחה אותנו לנקודה אחרת בבית-החולים. פגשנו קצין איתור נעדרים, בחור בשם חן, מילואימניק. אמרתי לו: "אנחנו מנחל עוז".
צליל: מאז הבוקר, סיגל וארז מנסים ליצור קשר עם המפקדות והמפקדים של נועה, מגדוד 414 של חיל הגנת הגבולות. זה הגדוד שתצפיתניות מוצב נחל עוז שייכות אליו.
ארז: הוא אומר, הוא אומר…
סיגל: ואני מבינה…
ארז: הגעתי מנחל…
סיגל: …שהצבא לא יודע בכלל כלום, שכל מידע שאנחנו ניתן זה מידע ראשוני שהצבא מקבל. כי מי שבגדוד אחראי לא מגיב ולא שום דבר.
[מוזיקת רקע]
קרן: הם מתיישבים עם המילואימניק, מהיחידה לאיתור נעדרים, על ספסל באחד המסדרונות של בית-החולים. בית-חולים סורוקה מקבל מאות פצועים, מכל הדרום, מאז שעות הבוקר.
ארז: מה אתה מצפה מהישיבה הזאתי פה עכשיו על הספסל, באיזה מסדרון כזה שהיקצו לנו? לשמוע ממנו מה קורה.
קרן: זה ארז, אבא של נועה.
ארז: אני לא מאשים אותו, כן? אני מתאר את המצב. מה הוא אומר? "אני באתי הרגע מאוהל בערבה". את יודעת, זה היה חול המועד, אנשים היו בטיול. רואים על המדים, שהם הוציאו אותו מהשקית, והוא אומר: "ספרו לי מה אתם יודעים". אז אנחנו מספרים על נועה. היא הייתה בנחל עוז, תעודת זהות, מספר אישי, ככה וככה. "טוב, אז תודה רבה, אנחנו זה…"
קרן: המילואימניק רוצה כבר להמשיך למשפחה הבאה, אבל סיגל עוצרת אותו.
ארז: אז סיגל אומרת לו: "רגע, אבל הייתה איתה עוד מישהי." הוא אומר לה "מי?" "שחף ניסני". "את יכולה לתת לי פרטים?" "כן. תעודת זהות ככה וככה, מספר אישי ככה וככה. אתה רוצה תמונה?" "כן." "הנה, קח תמונה." טאק, תמונה. "אוקיי, תודה רבה, נהיה בקשר." אומרת לו: "כן, אבל יש עוד מישהי."
צליל: סיגל מתכתבת תוך כדי עם הורים לחיילות נוספות מנחל עוז, ואוספת מהם שמות ומספרים אישיים ותמונות.
סיגל: יושבת שמה ומכתיבה לו ומעבירה לו, ושולחת לו באס-אם-אסים את כל התמונות, את כל המספרים.
צליל: הקצין מבטיח לבדוק ולחזור אליה.
סיגל: לקראת 12 בלילה כבר היינו בדרך הביתה, הוא מתקשר אליי, הוא אומר לי: "תראי, אני העברתי את כל מה שזה, ו… מה שיש לי להגיד לך בזמן הזה, זה שאתם צריכים לחכות שייצרו איתכם קשר מענף נפגעים. זה לא שייך אלינו לאיתור נעדרים".
קרן: אבל אף אחד לא מתקשר, ואף אחד לא מודיע שום דבר, ויקח עוד ימים עד שמישהו מהצבא ידבר עם משפחת פרייס. ימים שבהם סיגל וארז יחפשו את נועה לבד.
סיגל: כל מה שהאמנו בו לא עבד. לא האמונה של ארז בצבא שהוא מספיק חזק, לא האמונה שלי שיש תהליכים מובנים, ברורים, של איך מלווים, איך עוזרים, איך מודיעים. כל הדברים האלה, הכל לא התקיים. זה אנחנו לעצמנו. החוויה הזאתי של הלבד, של להתחיל לחפש באופן אקטיבי את הבת, זה משהו שהוא… עד היום יושב, כי זה היה גם הסימן הראשוני לזה שהמדינה קרסה.
[מוזיקה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך.
צליל: ואני צליל אברהם. ואתם ואתן מאזינים ל"נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים מבית "כאן", בה אנחנו מביאות את הסיפור של מוצב נחל עוז.
קרן: 15 תצפיתניות נהרגו בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז. זה המוצב היחיד בו נפלו תצפיתניות באותו היום. שבע נחטפו. זה המוצב היחיד בו נחטפו תצפיתניות, או חיילות בכלל. 52 חיילים וחיילות נפלו בנחל עוז באותו היום.
צליל: ביום שבת בצהריים, פחות או יותר בזמן שבו כוחות צה"ל הראשונים מתחילים להגיע למוצב נחל עוז, ההורים, המשפחות של התצפיתניות, מתחילים להבין שהם לבד לגמרי. ככל שעובר הזמן, הבדידות הזו הולכת וגדלה.
קרן: את יודעת, צליל, עשינו מסע כשעבדנו על הפרויקט הזה. בכל פעם, נכנסנו לבתים של משפחות ישראליות שערב לפני, בשישה באוקטובר, היו בדיוק כמונו או כמו השכנים שלנו. אלו אנשים שגידלו את הילדות שלהם לעשות תמיד את הכי טוב שהן יכולות. לתת מעצמן, כי ככה זה, אנחנו חלק ממשהו גדול יותר, בצבא ובמדינה, והכל פשוט התרסק להם בפנים. המשפחות האלו חוות את האובדן העצום של המוות של הבת שלהן, אבל תוך כדי, הן גם עוברות את האובדן ואת ההתפרקות של המדינה שלהן.
צליל: שבת, שבעה באוקטובר, 3 בצהריים. כמעט 9 שעות אחרי תחילת מתקפת חמאס על ישראל.
מירה: אני זוכרת שב-3 פתאום אמרתי: [בטון לחוץ] "יואו, אביב כאילו לא… היא עוד לא חזרה אליי, היא עוד לא עונה לי". כאילו עברו כל-כך הרבה שעות.
צליל: מירה חג'ג' היא אמא של אביב, תצפיתנית שמשרתת במוצב נחל עוז ורצה באותו בוקר למיגונית. מירה נעה כל שעות הבוקר חסרת מנוחה בין הטלוויזיה לחצר הבית שלהן במושב גילת, סמוך מאוד לאופקים.
מירה: מתחילים לראות את השדרנים בוכים. תושבים מתקשרים ומתחננים על נפשם, מדברים בלחש, בשקט, מבקשים שישלחו עזרה, שישלחו את הצבא, ואיפה הצבא?
[הקלטה]
מיכל רבינוביץ, כאן 11: "גם אצלכם דופקים בדלתות ואתם שומעים מחבלים…"
אזרח בממ"ד: [מדבר בשקט] "כן, כן".
מיכל רבינוביץ: "בחוץ…"
אזרח בממ"ד: "דופקים בדלתות, נכנסים, יריות על הבתים. באמת, אנחנו מקווים שהצבא יגיע לפה במהירות הכי גדולה שאפשר. הוא כבר היה צריך להגיע כבר מזמן".
קרן: אבל בכל השידורים של אותו בוקר, וגם בהמשך היום, אף אחד לא אומר אף מילה על מוצב נחל עוז.
מירה: אני מתקשרת לאחי, הילדים שלו בצבא והוא מכיר כל מיני אנשים. התקשרתי אליו בוכה ואמרתי לו: "אסי, אני מתחננת אליך, תתקשר לכל מי שאתה יכול, תנסה לבדוק מה קרה בנחל עוז ומה עם אביב. ואני מתחננת אליך, תחזור אליי".
קרן: במושב מבועים סיגל פרייס, אמא של נועה, בשלב הזה עוד מנסה להרגיע את עצמה. הבית מתמלא באנשים.
סיגל: כל השאלות האלה של כל מיני אנשים - "מה קורה? איפה נועה?" פתאום משאלה לשאלה זה כזה, מתחיל להבנות, ואני אומרת לעצמי, טוב, קורה שם משהו, הורידו את הקווים, היא לא יכולה לדבר, ואני נסמכת על ה… שכשקורה משהו לחייל, יש תו"ל מאוד ברור.
קרן: "תו"ל" - תורת לחימה. במקרה הזה, הנהלים הברורים של - מה עושים במקרה שחייל נפצע או נהרג. כאמור, היא הייתה קצינת נפגעים בעצמה.
סיגל: אם הוא פצוע, מודיעים. אני אומרת, טוב, ייגמר, יחזור, ישיגו שליטה שמה על מה שקורה, היא תיצור קשר, כי מחוייבים לתת לה ליצור קשר. ואני בראש שלי, אני אומרת: הצבא יבוא, יגיד לי מה קורה עם נועה. כל מה שאני צריכה זה רגע לשלוט בעצמי, ועוד מעט יבואו, עוד מעט יגידו לי.
קרן: אבל נועה לא יוצרת קשר. אף אחד לא יוצר קשר.
סיגל: הבנתי במשך היום שהכל קורס. הבנתי שזה אנחנו לעצמנו.
קרן: בצהריים ארז, אבא של נועה, נסע למוצב. פעמיים. זה רבע שעה נסיעה ממבועים.
[מוזיקת רקע]
סיפרנו על כך בפרק הקודם שלנו. החיילים שהוא פגש מחוץ למוצב סימנו לו עם הידיים שאין כבר את מי להציל שם, אבל הם לא אמרו לו שום דבר מעבר לכך.
סיגל: וכבר מתחילים להבין שמשהו איום ונורא קרה בבסיס הזה, ולא מדברים על הבסיס. מדברים על הקיבוצים, אבל לא מדברים על נחל עוז. והדבר הזה, ביחד עם התגובות שאני מקבלת מבחוץ, כאילו, מגדילים את הפחד שמשהו איום ונורא קורה.
גילי: באיזשהו שלב, איפה שהוא כל משפחה בבית מבינה שנוקפות השעות, וכל אחד מההורים לעצמו, בבית, מבין שנותק קשר.
צליל: גילי וחגי לייבושור הם ההורים של יעל, תצפיתנית שהייתה במשמרת בחמ"ל באותו בוקר. הכרנו אותם בפרקים הקודמים. הם קיבלו את ההודעה האחרונה מהבת שלהם ב-9:35. בצהריים הם כבר מתחילים לארוז כדי להתפנות עם שני האחים הקטנים של יעל לכיוון מודיעין, לסבא וסבתא. הם גרים במושב גיאה, והם חוששים מטילים ומחדירת מחבלים.
גילי: אבל אז אחות של קרינה ארייב נוקטת פעולה ופותחת קבוצה.
צליל: השעה היא כבר תכף 4 אחר הצהריים.
גילי: והיא כתבה לנו כאן: "שלום לכולם, כאן אלכסנדרה ארייב, אחותה של התצפיתנית קרינה ארייב, איתה אבד כל קשר. זו קבוצה של הורים, אחים וקרובי משפחה נוספים של התצפיתניות היקרות שלנו מבסיס נחל עוז, שנותק איתם קשר באזור השעה 7:40 עד 8, ועם כל הבסיס גם נותק הקשר. אתם מתבקשים לא לשלוח מידע שאינו מאומת. אם שולחים מידע אז לציין מקור, מי שמשיג דרג בכיר, שישאל על כל התצפיתניות הנעדרות."
צליל: אחת אחרי השנייה, מצטרפות המשפחות לקבוצת הוואטסאפ.
מירה: מישהו מהמושב שלח לי צילום מסך שעוד מישהי כתבה בפייסבוק, והיא פנתה אליה, וזאת אחות של קרינה. ומשם נוסדה קבוצת "משפחת נחל עוז". והתחילו להיכנס לקבוצה מלא אנשים מכל החילות, מכל החילות, לא רק תצפיתניות, וכל האינפורמציה מרגע זה - רק מהקבוצה הזאת, זה מה שיש.
צליל: וככה סשה ארייב חותמת את ההודעה על פתיחת הקבוצה.
גילי: "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי." איזה קור רוח לעשות את זה בשבת. כולל להגיד "אל תשלחו מידע לא מאומת", כי היא כבר קולטת מה קורה. וואו, איזה בחורה.
קרן: אבל כמעט כל מה שיגיע באותן שעות יהיה מידע לא מאומת.
מירה: ואז כל האינפורמציה דרך הקבוצה, וכולם בחוסר אונים, ו"מתי דיברתם עם הבת שלך?" ו"מי דיבר, ומה דיברו?" ומבינים שאנחנו באירוע לא ברור. כלום לא ברור!
קרן: אחת השמועות שעברה הייתה שבנחל עוז יש בונקר, והחיילות כולן שם, ואין קליטה בבונקר, לכן הן לא יכולות לענות. אחר כך מגיע מידע שיש מסוק, ועליו תצפיתניות שפונו מאחד המוצבים.
סיגל: לכל הבתי-חולים, ואין קצה חוט, אין כלום. ואף אחד לא מדבר איתנו, כלום. צבא ההגנה לישראל - שמה?! כאילו מה קורה פה?! ואיתמר מתקשר לכל העולם, כל העולם, כל טלפון שהוא מקבל, כי אומרים לו שפינו תצפיתניות לג'וליס. והוא מגיע לכל המפקדים שם, ואמרו לו שפינו לשובה, אז אנחנו מגיעים לרבש"צ.
קרן: איתמר הוא אח של אביב. ומתברר שלג'וליס אכן הגיעו תצפיתניות, אבל אלו התצפיתניות שפונו מחמ"ל כיסופים. גם מוצב כיסופים הותקף על ידי מחבלים, וגם בו היה קרב, אבל תצפיתניות לא נהרגו ולא נחטפו שם.
אדווה: אנחנו הפעלנו את כל מי שאנחנו יכולים ממערכת הביטחון.
קרן: בכל בית, בין הסלון למטבח, מוקם חמ"ל לאיתור הנעדרת. גם אצל משפחת אברמוביץ', המשפחה של נועם, בגבעת ברנר.
אדווה: המשפחה שלנו עובדת גם בצבא, גם בזרועות הביטחון, אחיינים שלי לחמו בשביעי באוקטובר.
קרן: זו אדווה, אמא של נועם.
אדווה: אף אחד לא ידע מה קורה, כולל הבור בקרייה. פשוט לא ידעו מה קורה בנחל עוז. לא ידעו מה קורה שם. כאילו זה היה איזה מובלעת.
קרן: כל משפחה מפעילה את כל הקשרים האפשריים שיש לה, בצבא, במשטרה, כדי לנסות לברר מה קרה בנחל עוז. וכל רסיס מידע, קלוש ככל שיהיה, מגיע לקבוצה.
צליל: ואז התחילו להגיע הסרטונים של חמאס. ובכל בית יש את מי שהתפקיד שלו זה לצפות בסרטונים. אצל מרבית המשפחות אלו היו האחים והאחיות, כדי שההורים לא יראו. אולי משם יבוא שביב מידע.
מירה: הילדים, 24 שעות ביממה, עם הטלגרם של החמאס, אלוהים יודע איזה סרטונים הם ראו. ואז מגיע הסרטון של המיגונית עם הפיג'מות. "מי מזהה את הבת שלה?" ואז של החטיפה, של קרינה ו… "מי מזהה את הבת שלה?" ועוד סרטון של חטיפה, "מי מזהה את הבת שלה?"
ליאור: ואז ראיתי שחלק מההורים הצליחו לזהות את הבנות שלהם, אז הבנתי שאין ברירה וחייבים להסתכל בסרטונים הנוראים האלה.
צליל: במשפחת גלס, אצל ההורים של ים, הסמלת שהייתה בחמ"ל, זה היה תפקיד של אבא שלה, ליאור.
ליאור: התחלתי לקבל לינקים לכל האתרים האלה של תיבת טלגרם, ופשוט, במשך כמה שעות, התחלתי לחפש את ים בסרטונים האלה.
קרן: אבל ים לא מופיעה בשום סרטון זוועות של חמאס.
מירה: ואז אחרי צהריים, [מושכת באפה] סשה, אחות של קרינה, עושה טבלה מזעזעת. שמות, מה לבשה, באיזה סרטון נראתה, על כל אלה שהיו במיגונית.
קרן: מירה, אימא של אביב, מקבלת הודעה ממישהי מהצבא, שהייתה שמורה אצלה בתור מי שהייתה המפקדת של אביב בטירונות. היא מבקשת ממנה את הפרטים האישיים של אביב.
מירה: שאלתי אותה אם יודעים משהו, היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר. ואז שלחתי לה את הטבלה. אמרתי לה: "אולי זה יעזור לכם". ואז התשובה שקיבלתי: "מירה, אל תתייחסי, מסתובבים כל כך הרבה דברים ברשת, אל תתייחסי לזה". ואז אמרתי לה: "זה לא מהרשת, זה ההורים עשו. זה לא מהרשת, זה הכי אמיתי". זאת המציאות. תתקדמו, מה שנקרא.
חגי: כל המידע שאנחנו מקבלים, זה דרך אותה קבוצת וואטסאפ של ההורים, שנפתחה על ידי אחות של קרינה. כלומר, מהצבא לא קיבלנו באופן רשמי כלום, וכל המידע הוא פשוט הורה מגלה משהו ומספר או בשלב מסוים, גם אפילו קיבלנו הודעה, צילום של מסך וואטסאפ: יעל לייבושור, פונתה ל…
גילי: "פסקל 76", ספציפי.
חגי: יעל לייבושור, "פסקל 76", פונתה לברזילי. נכון? זה היה זה…
[מוזיקת רקע]
עכשיו, אנחנו הבנו מהמידע שזה, שזה לא יעל לייבושור, שזאת יעל רוטנברג, וזה כנראה לא ברזילי, זה בילינסון. אבל אתה נתלה בכל דבר.
קרן: ולמרות שהבינו שאין באמת סיכוי שזו יעל שלהם, נסעו חגי וגילי, יחד עם רוני, אחותה של גילי, לבית-החולים ברזילי.
חגי: גילי ורוני התחילו שם לעבור באיזשהו שלב פשוט מיטה-מיטה, כי אתה… זה בלגן, אתה כבר לא סומך על שום מידע. אתה אומר, אני רוצה לראות בעיניים שלי. אתה מתחיל לעבור בין כל הפצועים. אז היא כמובן לא הייתה שם.
גילי: ואז אנחנו יוצאים, שלושה ימים, למסע חיפושים בעצמנו, אחרי הילדה שלנו. כי אף אחד לא היה איתנו בקשר. הבנו שקרה דבר נוראי, הבנו שעזבו אותנו, והבנו שב-best case scenario, היא פצועה איפשהו, ולא ילכו לחפש אותה.
קרן: ביום ראשון, אח של מירה מגיע אליהם הביתה, למושב גילת. הבית מלא בקרובי משפחה וחברים, שרק רוצים לעזור איכשהו.
מירה: תשע בבוקר הוא התייצב פה עם כל האחים שלי. [קולה נשבר] ממרר בבכי, ממרר בבכי. ואני מתחננת אליו, "אסי, מה קרה? תגיד לי מה קרה". הוא אומר לי "מירה, מה שאת יודעת". והוא לא מפסיק לבכות. "אסי, תגיד לי מה קרה". בדיעבד, הוא אמר לפיני כבר באותו בוקר, לי הוא אמר הרבה זמן אחרי, שהוא דיבר עם מישהו מהכוחות שחילצו שם, שאמרו לו שאם נשאר שם חתול בחיים [בוכה] זה נס.
[מוזיקת רקע]
קרן: באותו יום ראשון מבינים גילי וחגי לייבושור, שיש שתי ניצולות מנחל עוז. אחת מהמיגונית, ואחת מהחמ"ל.
גילי: אני מבינה שהן פצועות, ובכל זאת אני מרימה טלפון. ואני מבינה שיכולה להיות אשמת ניצ… אני מבינה את כל הדבר הזה, אבל אין לי ברירה. [בכעס] כי הצבא העמיד אותנו במצב שאנחנו מחפשים את הילדה של עצמנו, כי הוא לא עושה את זה.
קרן: גילי מתקשרת לאמא של מאיה - מאיה דסיאטניק, שניצלה מהחמ"ל הבוער ומאושפזת עכשיו בבית החולים, ומבקשת ממנה לדבר עם מאיה.
גילי: והיא מסכימה. ומאיה עוד לא מסוגלת לנשום, בגלל שהם שאפו עשן, ואני מתחקרת אותה. ואני בראש שלי - מה, באיזה מצב רגשי היא? אז אני בהתחלה פותחת ואני אומרת לה: "איזה מדהים שהצלחת לצאת, איזה יופי, תראי, את יכולה לעזור לי". ואז היא מספרת קצת, כי אין לה קול, היא פצועה.
קרן: אבל גילי חייבת לדעת.
גילי: ואני שואלת אותה, והיא אומרת לי: "גילי, אף אחד לא יצא אחריי. אני האחרונה שיצאתי".
קרן: משפחת לייבושור, ההורים עם שני האחים הקטנים של יעל, פינתה את עצמה כבר בשבת למודיעין, לבית של סבא וסבתא. בשבת בבוקר, גילי עוד הייתה משוכנעת שזה תכף ייגמר, ויעל תחזור הביתה מעוד מבצע. אז היא ארזה ליעל תיק עם בגדים נקיים להחלפה, והשאירה אותו בבית, במושב, שיחכה לה שם. אבל אחרי השיחה עם מאיה, גילי כבר מבינה.
גילי: בגלל שארזתי לה תיק, אז יש לי חולצה עם שערה שלה. אז האחים של חגי הולכים לתת עוד DNA, חיזוק DNA, בלהב 433. וגם על זה אני רוצה להגיד - [בכעס] מדינת ישראל, דודים לא מסתובבים עם DNA של האחיינית שלהם באוטו. זה לא פעולה שתעלה על הדעת. והם נוסעים לתופת ההיא.
צליל: התופת היא בלהב 433. שם פוגשים הדודים של יעל גם את המשפחה של שיר אילת, המ"מית של התצפיתניות, שפיקדה על החמ"ל בשבעה באוקטובר. המשפחה שלה, כמו שאר המשפחות, מחפשת אותה כבר תכף יומיים.
קרן: אמא של שיר, איילת, הגיעה באותו יום בפעם הראשונה, ללהב 433, לשם מגיעים מכל רחבי הארץ מאות אנשים, אזרחים וחיילים, שמחפשים את בני המשפחה שלהם.
איילת: נכנסנו לאיזה מסדרון, ושם בעצם, באחד החדרים ישבה קצינת נפגעים.
קרן: לצידם על הספסל, ממתינות משפחות נוספות, שהילדים שלהן מוגדרים נעדרים. ביניהן, גם המשפחה של קרינה ארייב.
איילת: אנחנו בדיוק היינו כשההורים של קרינה יצאו עם בשורה. היה לי איזה מבט חולף עם האמא, היא יצאה, היא הייתה כזאת [נשימה של הקלה], כמו שאחרי שמבשרים. והאבא אמר: "בשורות טובות".
קרן: קרינה חטופה בעזה - אלו הבשורות הטובות. היא בחיים.
איילת: ואנחנו נכנסנו, בערך שני תורים אחריהם, וישר כשאנחנו אומרים "נחל עוז", היא אומרת "אוי, ברוך". ואז היא פתאום עשתה ניעור עצמי כזה - "טוב, תקשיבו, המוצב הזה ספג מכה קשה, אנחנו עוד לא יודעים שום דבר, אבל תהיו אופטימיים, כי היו כל מיני סיפורים שחיילות התחבאו מתחת לפחים, מתחת לעצים, מכל מיני מקומות כאלה, הזויים".
צליל: ליאור, אחות של שיר, מוסרת פרטים מזהים.
ליאור: האם יש לה קעקוע על הגוף, איזשהי נקודת-חן, איזשהו כתם-לידה, איזה שהוא משהו…
איילת: לזיהוי.
ליאור: ש… לזיהוי, אם במידה והיא לא בחיים.
איילת: ואז היא מוציאה אותנו, אחרי עשר דקות היא יוצאת שוב, ואומרת ככה: "שיר לא מתה, [פאוזה] היא בהגדרה נעדרת", ואז אני אומרת לה: "מה זאת אומרת? יכול להיות שהיא חטופה?" ואז היא אומרת: "כן, יש אפשרות".
קרן: יום ראשון אחר הצהריים, 36 שעות אחרי תחילת מתקפת חמאס, כמעט יממה אחרי הכיבוש מחדש של מוצב נחל עוז ולצבא עדיין אין מושג מה קרה שם.
איילת: הרגשנו באמת חוסר אונים, ובעיקר חוסר ביטחון. וכאילו, אני מה-זה מחזיקה מהמדינה שלנו, אני מה-זה פטריוטית, ואני כאילו מחזיקה מהצבא וזה, ופתאום הכל קרס לי. אנחנו משפחה ערכית, שמשרתים בצבא, וכאילו, הכל, הכל התמוטט לי. וזה גמר אותי.
קרן: ביום ראשון, ב-2 בצהריים, מגיע מג"ד 13 של גולני, תומר גרינברג, למוצב נחל עוז, עם כוח של כ-100 חיילי מילואים. הוא אחרי לחימה רציפה של יותר מ-24 שעות.
צליל: הוא מביא איתו משאיות שבשגרה יש בהן דולבים - ארגזים גדולים להובלת פירות וירקות ויחד עם הכוח של רב-סרן רועי זבטני, שעדיין שם, הם מעלים למשאיות את גופות החיילות והחיילים ההרוגים.
קרן: הלוחמים, שפינו את הגופות בחרדת קודש, לא ישכחו לעולם את מה שראו שם.
צליל: ובראשון בערב הנופלות והנופלים של נחל עוז מובאים למחנה שורה. זה בסיס הרבנות הצבאית הסמוך לרמלה, אליו הובאו הגופות, ושם נערך הליך הזיהוי שלהן.
קרן: אבל לשורה מגיעות מאות גופות בימים האלו, ותהליך הזיהוי איטי ומייסר.
דרור: אני, ביום… מוצאי-שבת, אני ידעתי שהיא לא תחזור.
צליל: דרור אשרם, אבא של שי, לא היה מסוגל לשבת בסלון הבית שלהם ברחובות.
קרן: גם אצלם הוקם חמ"ל בחיפוש אחרי הבת, שי, שהוציאה אישור פיקטיבי מרופא שאין לה בעיות גב, למרות שהיו לה, כדי שתוכל להיות תצפיתנית.
[צלילי גיטרה ברקע]
שי, שהייתה אמורה לצאת לקורס מ"כיות ויועדה לפיקוד. כך שי נשמעת בהודעה ששלחה לחברה, כשהיא מצלמת את עצמה בשבילי מוצב נחל עוז.
[הקלטה] שי: "בדיוק באתי לצלם לך [בקול מלא רגש] שהגולנצ'יקים בנו סוכה, איזה חמודים! מי מספר להם שבונים סוכה [נאנחת] רק בצאת כיפור? עכשיו אנחנו עוד לא התחלנו את כיפור אפילו".
דרור: תביני…
שרי: אני ידעתי.
דרור: שאני כל יום הולך על המדרכה…
שרי: אני באמצע… אני במוצ"ש בלילה כבר הבנתי.
דרור: אני כל יום הולך על המדרכה. אומרים לי: "למה אתה מסתובב בחוץ"? אבל אני יודע, אני פשוט מחכה למונית. "מה מונית"? שמונית תבוא, תודיע לי שהבת שלי נהרגה.
קרן: בשבת, אחד האחים הגדולים של שי כבר זיהה את הגופה שלה באחד הסרטונים שצילמו מחבלי החמאס במיגונית. אבל הוא לא אמר להורים ולאחותה שחר.
שרי: אני לא הבנתי, מסתבר שכולם מסביב, האחים שלו והאחים שלי והגיסים שלי, כולם ידעו כי הם גם ראו את התמונה של שי, ורק אנחנו, שלושתנו, לא ידענו - שהיא כבר לא בין החיים. אני, עוד היה לי תקווה שהבת שלי נמצאת איפשהו והיא לא יכולה לענות לנו.
קרן: דרור ושרי אשרם, ההורים של שי, ואחותה שחר…
[מוזיקת רקע]
…היו בין המשפחות הראשונות של חיילות וחיילי נחל עוז שקיבלו את ההודעה.
שרי: עד יום שני בערב, רבע שעה לפני שבאו להודיע לנו, עוד הייתי בטוחה שהבת שלי התחבאה איפשהו, שהיא בבונקר ואין לה טלפון לסמס לנו משהו. אני לא הבנתי את חומרת המצב.
דרור: אני פשוט ידעתי שהמונית תגיע, רק לא ידעתי מתי. כשנכנסתי היא הגיעה.
קרן: משפחת אשרם הביאה את שי למנוחות ביום שלישי, 10 באוקטובר.
[מוזיקה עצובה]
צליל: בשבת בבוקר אדווה אברמוביץ', אמא של נועם, רצתה להיכנס לאוטו ולנסוע לנחל עוז.
אדווה: היה טילים, אין סוף טילים, ואני רציתי לקחת את האוטו וליסוע [מושכת באפה]. אני אגיד שבעלי עצר אותי, הוא אמר לי: "את תמותי… כאילו, מה את לא מבינה פה?" אמרתי לו: "לא משנה, לא אכפת לי בכלל". [בוכה] עד היום אני מצטערת על זה. אין בזה היגיון, אבל… כאילו זה חוויה שאת לא ש… לא מגלה על הבת שלך…
צליל: ואז מתחילים שלושה ימים שנראים כמו נצח.
אדווה: אני לא יודעת איך מרגישים שיש התקף לב, אבל את, אהה… עם דופק מאוד-מאוד-מאוד גבוה, את באיזה טירוף, את 3 ימים לא ישנה בכלל, את רק מחכה שמישהו יבוא.
צליל: אדווה מסבירה שהיא לא חיכתה לדפיקה בדלת. היא בכלל לא ראתה את זה ככה. היא הרי שלחה את נועם להיות תצפיתנית, בלי נשק, לא לוחמת. המושג הזה של "דפיקה בדלת" בכלל לא היה לה בראש.
אדווה: מה זה הדבר הזה, שאף אחד מהמדינה לא מדבר איתנו שלושה ימים? כלום. ורק ההורים, ביניהם, עושים אחד ועוד אחד וקושרים פאזלים ונוסעים לבתי-חולים ונ… אף אחד לא מדבר איתך.
קרן: וכל פעם שהם מגיעים ללהב 433, או מפעילים קשרים בשורה, או בצבא, הסטטוס של נועם נשאר אותו דבר: נעדרת. זה גם הסטטוס של החיילות האחרות, שלא נחטפו.
אדווה: חיכיתי, הסתכל… כל הלילה הלכתי פה, חיכיתי מהחלון. למרבה האבסורד, דווקא שהגיעו לא הייתי ליד החלון, הייתי למעלה. כאילו לא, [בוכה] לא רציתי להיות שם.
קרן: המודיעים מגיעים לבית של משפחת אברמוביץ' ב-10 באוקטובר.
אדווה: זה היה ביום שלישי, ב-12 בצהריים, כן. ואז את מבינה שיש תפקיד כזה, שקוראים לו "המודיע". ואז מתחילה הצגה שלמה. [צוחקת קלות]
צליל: מה זאת אומרת, "הצגה"?
אדווה: הצגה - אנחנו במשך שעתיים, לדעתי, שלוש, רקענו, צרחנו, דפקנו ברצפה, כל מה שלא דמיינתי שיקרה לי בחיים. משפחה רוקעת.
צליל: בחוץ מחכה אמבולנס, זה הנוהל.
אדווה: את מכירה את עצמך כאדם מאופק, עם שליטה, אדם מנומס… אבל כשזה קורה לך ואת יוצאת מכל מה שהכרת על עצמך, מכל השליטה, ואת הופכת להיות חיה [פאוזה] פצועה, בלי שליטה. כאילו, את לא יודעת מי את.
צליל: אדווה מתעקשת לראות את נועם לפני ההלוויה.
אדווה: אמרו לי: "אבל, אי-אפשר". [צוחקת] אמרתי: "מה אתה אומר?! אי - אפשר…" אמרתי: "יש לך עוד משהו להגיד לי? לא קוברת בלי לראות את הבת שלי". [נשימה עמוקה] הוא אומר לי: "זה מאוד מורכב". אמרתי לו: "אז תפתור את הבעיה. רצחתם אותה, אז כאילו, תפתרו את הבעיה הזאתי".
קרן: ובשעות הערב מושג אישור מיוחד, להגיע למחנה שורה.
אדווה: ואני אגיד, באמת, מילה טובה על האנשים בשורה…
[מוזיקת רקע]
הם ממש התייחסו בחרדת-קודש, והם אמרו: "מה שאתם רוצים, איך שאתם רוצים". באמת, שעות נפרדנו ממנה. בשורה. [בקול שבור] חיבקנו אותה. אז אנחנו ברי מזל [צוחקת]. גם גופה שלמה וגם להיפרד. מה ש - נגיד, לבנות בחמ"ל באמת לא היה.
צליל: נועם אברמוביץ' הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת ברנר, ביום רביעי, 11 באוקטובר.
קרן: באין צבא, ובאין מדינה, המשפחות פונות, כמו מאות משפחות אחרות, לרשתות החברתיות.
אילנית: חברות של הדר העלו בפייסבוק תמונה של הדר עם 'מי שיודע מה קורה וזה', עם הטלפון שלי.
קרן: זו אילנית כהן, אמא של הדר. הדר, שכבר התחילה לצבור ביטחון בתפקיד, שהייתה כל-כך גאה שנתנו לה לעשות משמרות לבד בחמ"ל, הדר המצחיקה והרגישה, שידעה לשיר ולעשות חיקויים.
[הקלטה]
הדר: [מחקה דמות מהסדרה "ארתור"] "היי, גילי!"
דוברת לא ידועה: "יו".
הדר: "מה, ארתור? די, תבוא לשחק איתי יום אחד".
[הבנות צוחקות]
דוברת לא ידועה: "כזה טוב!"
הדר: "מה את אומרת?"
[חיקוי של כלב מיילל]
[הבנות מסביב צוחקות]
אילנית: התחילו להגיע אליי שיחות, באותו יום בצהריים, של "בינתכ חילווה", ושומעים ברקע, "אמא, אמא!", כאילו מישהי צורחת. עכשיו, בטלפון הראשון אני צרחתי את נשמתי בטלפון, ואתה לא… כאילו אתה לא קולט שעובדים עליך. מאיפה יש להם את הטלפון שלי, כאילו? זה היה סיוט.
קרן: והטלפונים וההודעות בערבית או בעברית משובשת לא מפסיקים להגיע.
אילנית: מלא וואטסאפים מכל מיני מקומות. ואז קישרנו שכאילו, הם הגיעו לטלפון שלי מהטלגרם ופשוט התעללו בנו. ואנחנו אוכלים את עצמנו פה, בלי שום קשר עם אף אחד מהצבא. רק ביום ראשון, ממש באמצע הלילה, שלוש-ארבע לפנות בוקר, הגיעו לפה אנשי צבא ואמרו לנו שהדר חטופה.
[מוזיקת רקע]
צליל: אבל בראשון בלילה המשפחות כבר ראו והכירו את הסרטונים של שבע החטופות שבעזה, ואילנית ויגאל ידעו שהדר לא ביניהן.
אילנית: ואמרנו להם "איך אתם יודעים? לא ראינו אותה בשום סרטון, אנחנו לא זיהינו אותה". "אנחנו יודעים, הצבא יודע".
יגאל: "הצבא לא יגיד סתם דברים, אנחנו יודעים".
אילנית: כן, "יש לנו הוכחות, יש דברים".
צליל: אין דבר שההורים חיכו לו יותר באותן שעות, מאשר מידע ודאי מצה"ל. אז אם בצה"ל אומרים שהיא חטופה, ההורים מאמינים. ולו לרגע.
אילנית: ואז התחלנו להאמין ולקוות. [יגאל מגחך] כן, כן, עשינו איזושהי הפרשת חלה עם… בזום, עם מלא דודות שלי, מכל מיני מקומות וכל מיני נשים פה בסביבה.
יגאל: היינו בטוחים שהיא תחזור.
צליל: אבל ביום שלישי בלילה, אחרי 24 שעות של תקווה, המודיעים הגיעו שוב.
יגאל: אמרתי להם: "אתם כבר הייתם פה. לְמה באתם עוד פעם, באמצע הלילה?" ואז הוא רק מסתכל עליי. הוא לא יכל להגיד לי. הוא רק הנהן בראש, ואז הבנו.
אילנית: אני הרגשתי שהם כמו על אוטומט. אולי גם הם עברו, לא יודעת, כמה בתים באותו לילה.
קרן: יש טקסט קבוע למודיעים.
אילנית: כמו הקריאו מדף, כמו היו באיזשהו טקס. ככה זה הרגיש לי.
[מוזיקה]
קרן: והטקס הזה חוזר על עצמו בלילה שבין שלישי לרביעי, אצל עוד ועוד משפחות. כל משפחה בדרכה שלה. מירה, אמא של אביב, ניסתה כבר ללכת לישון.
מירה: ב-2 ורבע לפנות בוקר, הילדים היו ערים, דפיקות בדלת, ואומרים להם "צבא", והם צורחים לנו "יש מחבלים, תיכנסו לממ"ד." והם רצים לקחת סכינים מהמטבח.
קרן: הפחד הוא עדיין ממחבלים, שנכנסים אלייך הביתה.
מירה: איכשהו בסוף הם הבינו שזה צבא באמת. והיה פה בחור בשם פבל, אני לא הבנתי בהתחלה מה הם אומרים, לא הבנתי. לא ידעתי גם מה אני רוצה לשמוע.
צליל: סיגל, אמא של נועה, ישנה כמו בכל לילה מאז שבת, עם הבגדים, מוכנה לכל.
סיגל: בשעה 3, לקראת 3 וחצי, אחיין שלי אומר: הם…
ארז: דופקים בדלת.
סיגל: דפקו בדלת. [בוכה] ברגע אחד זה הפך ממשהו, מאיזשהו סוד פנימי שאני סוחבת איתי, למשהו שהוא גלוי. וברגע הזה זה כאילו הופקע מאיתנו הכל, כאילו. אחרים פה משתלטים על הבית, על העסק.
צליל: בסלון של המשפחה של שיר אילת, כולם היו ערים באותו הלילה.
איילת: יש לנו דלת עץ כזו, עם חלון זכוכית, שתי דפיקות איומות, ואז אני רואה שני קצינים עם מדים, ואז אני אומרת להם: "הם באו, קומו". ואז נכנסים שני אנשים, מקסימים דווקא, הם היו הכי עדינים בעולם. ויש את ההודעה הזאת שהם כנראה… היא מובנית אצלם, כן, הנוסח הקבוע. ואז אני אומרת לו: "אל תמשיך. הכל בסדר".
קרן: והבוקר עלה, והמודיעים הגיעו גם לגילי וחגי, ההורים של יעל.
חגי: גילי אמרה: "תפתח את הדלת, שלא יהיה לנו את הדפיקה". גילי היא הרי פסיכולוגית בהכשרתה, היא אמרה "אנחנו לא רוצים שכל פעם שידפקו בדלת, זה יחזיר אותנו לאותו רגע, [בוכה] פשוט תפתח את הדלת".
גילי: נכון.
חגי: [ממשיך לבכות] ישבנו עם דלת פתוחה וחיכינו. והם הגיעו ברביעי בבוקר.
קרן: וברביעי בצהריים, הם דפקו בדלת של משפחת ניסני, באשקלון.
ספיר: בשעה שלוש, בשעה שהיא הייתה צריכה לחזור כבר מהבסיס: "אילנה, רחמים, הבת שלכם נהרגה". את מרגישה שאין לך אוויר, שאת עומדת למות בעצמך, שהגוף כואב לך, שתולשים לך איזה איבר חזק, בלי הרדמה. אבל אסור לך לבכות. אסור לך ליפול. יושבת על המדרגות ורוצה למות, ואבא שלי יושב, אחד האנשים הכי חזקים שאני מכירה.
אילנה: סרט רע.
ספיר: מתקפל כמו תינוק על הרצפה. ואת צריכה לשבת עם קצין למלא פרטים.
צליל: אחת אחרי השנייה, מגיעות ההודעות למשפחות התצפיתניות בנחל עוז. אחת אחרי השנייה, תחת מטחי טילים, מדינה במלחמה, הן מובאות למנוחות.
קרן: אבל אצל שלוש משפחות, שהבנות שלהן היו בחמ"ל, לא מגיעה הדפיקה בדלת. ההודעה האיומה מכל, אבל זו שיש בה ודאות וסופיות, לא באה. לא באותו שבוע, וגם לא בזה שאחריו, וגם לא בזה שאחריו.
מצור יצחק יוצא אייל אשל, אבא של רוני.
[מוזיקת רקע]
הוא הופך תוך זמן קצר לסמל לאומי של החיפוש אחרי הבת שאיננה. בראשון לציון, ממתינה המשפחה של הסמב"צית, שיראל חיים פור, ובמודיעין, ממתינים ליאור וענת גלס, ההורים של ים.
צליל: רק ביום שישי, 4 בנובמבר, קיבלו ענת וליאור גלס את ההודעה שים נספתה עם חברותיה בחמ"ל נחל עוז. זה היה אחרי חודש, שבו אבא של ים הפך לצוות חקירה של איש אחד. הוא הגיע בעצמו לקצינים שניצלו מהחמ"ל, הוא דיבר עם אנשים בשורה, ביחידה לאיתור נעדרים, עם כל מי שאפשר.
קרן: הוא בעצם כבר יודע, אבל בכל זאת, הוא עושה כל יום מחדש עשרות שיחות טלפון ובדיקות וחקירות, כדי לקבל תשובה ודאית - מה קרה לבת שלו?
ענת: אחרי ארבעה שבועות, זה היה יום שישי, הודיעו לנו שהיה להם זיהוי והם מייד יגיעו אלינו להודיע לנו שהיה להם איזה זיהוי ודאי.
קרן: זו ענת, אמא של ים.
ענת: הכי הייתי רוצה לחזור ל-6.10, ולהישאר שם. אבל אי-אפשר. [בוכה] גם ככה, כל לילה שאני הולכת לישון, זה מלא מחשבות על מה ים הרגישה ברגעים האלה ומה קרה לה, ועל מה היא חשבה ולמה לא עזרו לה לצאת משם, ואולי זה היה יכול להיגמר אחרת. זה דברים שלא נותנים לי מנוח, שלא עוזבים אותי.
צליל: ב-29 באוקטובר הובאה למנוחות הסמב"צית שיראל חיים פור, שנספתה בחמ"ל נחל עוז. ב-8 בנובמבר הובאה למנוחות ים גלס.
קרן: רוני אשל הובאה למנוחות ביום ראשון, 12 בנובמבר, והייתה האחרונה מבין חללי נחל עוז שזוהתה. מבחינתם של אייל ושרון, ההורים של רוני, זו רק ההתחלה של מסע נוסף בחיפוש אחרי התשובות.
[הקלטה מתוך סיור בנחל עוז] אייל: "זה השולחן שהבנות היו מצטופפות פה ועושות את ההפסקות. [פאוזה] ועוד שנייה ניכנס לחמ"ל - חמ"ל נחל עוז, שהיה הבית שלהם. והנה, את יכולה לראות את הכיתוב על הקיר."
קרן: את אייל אשל פגשתי באמצע ינואר 2024. יום שישי בבוקר, נסענו יחד למוצב נחל עוז. על קיר הכניסה לחמ"ל הכתובת בוורוד "נחל עוז זה הבית", וציור של זוג עיניים כחולות, צופות.
[הקלטה] אייל: "את יכולה לראות את הפגיעות בקיר, כמות הירי שהייתה פה, היא מ-טו-ר-פת. [ברקע נשמעות יריות רחוקות ופיצוצים] כל מבנה פה מרוסס, המחבלים השתמשו בקלצ'ניקוב. הקוטר שלו זה 7.62, לעומת הירי הזה, שזה 5.56 של M16, שצה"ל מחזיק. וההבדל הוא אטומי, זה הרסני."
קרן: ברקע, קולות המלחמה שבעזה. מילואימניקים מחזיקים עכשיו את המוצב. אנחנו עומדים בכניסה לחמ"ל שנשרף.
אייל: אנחנו נכנסים לחמ"ל נחל עוז. דיברנו על הקוטר של הכדורים, תסתכלי. [רעש של גרירת דלתות הברזל] החמ"ל - הדלתות היו סגורות. [ברקע נשמעות יריות רחוקות] את יכולה לראות את הכמויות האדירות של הירי שנעשה לתוך החמ"ל, אז את יכולה גם לראות את הפגיעות.
קרן: הדבר הראשון שמכה בך עם הכניסה לחמ"ל, זה הריח. ריח עז של שריפה…
[מוזיקה שקטה]
בעיקר פלסטיק שרוף, שעדיין עומד באוויר. חשוך בפנים. וכשהעיניים מתרגלות לחושך, אפשר לראות את העמדות, ה"פסקלים", שעליהן ישבו התצפיתניות. הכל שחור לגמרי ושרוף לחלוטין.
אייל: את יכולה לראות שהכל מותך. בואי תראי את המקלדות, תסתכלי איך נראית מקלדת שעברה חום שהוא איום ונורא, של 800-900 מעלות, ואפילו יותר. תראי את המסכים. המסכים עצמם נדבקו לשולחן, הכבלים של הטלפונים, הכל נמס.
צליל: רוני, הבת של אייל ושרון, הייתה סוחפת ומלאת חיים. בתמונות ובסרטונים מנחל עוז, היא זו שתמיד שרה בקול ובחיוך אדיר. תמיד מוכנה לעוד רגע של צחוק.
[הקלטה של התצפיתניות עושות קריוקי של השיר "סופרסטאר" של רוני דואני]
"אנשים רק מדברים, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ, על עצמם ולא על אחרים, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ כתוב את זה על דף נייר, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ, אֶה-הוֹ, ואולי ניפגש מחר."
אייל: זאת הייתה העמדה של רוני, זה היה נקרא "פסקל 100". זאת המקלדת שמפעילה את כל העמדה עצמה. המקלדות הם קטנות, כדי שיהיה להם נוח.
קרן: אייל מדליק נר נשמה, לזכרה של רוני והחברות שלה.
אייל: [בקול שבור מבכי] יום שישי בבוקר - אני צריך לבוא לפה להדליק נר? נר זיכרון לבת הבכורה שלנו, שנשארה פה למות בגלל טעויות וכשלים של אנשים אחרים. זה גומר אותי, המחשבה הזאתי שהיה אפשר להציל את הבנות האלה, אבל אף אחד לא הקשיב להן אפילו.
קרן: אייל הפך את החיפוש אחרי התשובות, וגם אחרי האשמים, למטרת חייו בחודשים האלו.
אייל: זו הייתה העמדה של שירה שוחט, וזאת הייתה העמדה של מיה, מיה ויאלובו, וזאת הייתה העמדה של נועה, נועה מרציאנו. [בקול שבור מבכי] והם היו בנות נהדרות, נהדרות, [שתיקה] שפשוט קיפחו את חייהן בצורה הכי אכזרית שיכולה להיות, עם שאלה אחת: למה?
[מוזיקה]
קרן: גם שנה אחרי שבעה באוקטובר, משפחות התצפיתניות מנחל עוז ומשפחות הנופלים בכל המוצב, עדיין לא קיבלו את ממצאי התחקיר המלא של צה"ל. עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית או כל ועדת חקירה אחרת. ומבחינת רבים מההורים, זה חלק מההפקרה המתמשכת של המדינה והצבא. המסע, החיפוש אחרי התשובות, עדיין נמשך.
צליל: את כל המידע שהבאנו כאן, הבאנו על סמך עדויות שאספנו, של ניצולים, לוחמים ומשפחות, ללא כל מידע מוסמך ורשמי מצה"ל. התגובה הרשמית שקיבלנו מדובר צה"ל, לשורה ארוכה של שאלות שהעלינו בסדרה, לא עונה על אף אחת מהשאלות. וזה מה שנאמר בה: "צה"ל משתתף בצער המשפחות השכולות ומשפחות החטופות והחטופים, מלווה אותן ופועל בכל המאמצים להחזיר את החטופים והחטופות מהר ככל הניתן. בשבעה באוקטובר, צה"ל כשל במשימתו. לצד זאת, לחמו ברחבי העוטף בגבורה חיילי צה"ל, אנשי המילואים, כיתות הכוננות והאזרחים. צה"ל נמצא בעיצומו של הליך התחקור המבצעי של אירועי השבעה באוקטובר ומה שקדם להם. בתוך כך, מתוחקר גם הקרב במחנה נחל עוז, באופן מפורט ונוקב. מטרת התחקירים הינה למידה והפקת לקחים להמשך הלחימה. התחקירים מתבצעים בימים אלו, וכשיסוכמו יוצגו בשקיפות לקהילות, למשפחות השכולות, למשפחות החטופות והחטופים ולפצועים, ולאחר מכן לציבור". ופסקת הסיום: "לתצפיתניות תפקיד חשוב ומשמעותי בהגנה על ביטחון אזרחי מדינת ישראל. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר ותהליך התחקור, מתקיימת עבודת מטה בנושא שירות התצפיתניות".
קרן: אז אחרי התגובה הזו, שלא אומרת כמעט כלום, והייתה יכולה להיות תגובה לכל שאלה שנוגעת לכישלון של צה"ל בשבעה באוקטובר, פרט לאזכור המינימלי של נחל עוז ושל התצפיתניות, בפרק הבא שלנו נשאל איך הפך מוצב נחל עוז לכישלון הגדול ביותר של צה"ל? איך כל מרכיבי המחדל באו לידי ביטוי דווקא שם? ומה היה צריך לקרות שנים אחורה כדי שזה לא יקרה? ומה צריך להתרחש בעתיד כדי שהכישלון הזה לא יחזור על עצמו?
[הקלטות]
האלוף במיל' גיורא איילנד: "צה"ל הוא צבא טוב, לדעתי. יש דברים שהוא טוב מאוד, יש דברים שהוא פחות טוב. בתחום של איך בונים מוצב, צה"ל הוא הצבא הגרוע ביותר בהיסטוריה".
פרופ' הראל: "את מה שהדרג המדיני לא הבין, ואת מה שחלקים מהדרג הצבאי הבכיר לא הבינו, מחבלי הנוח'בה ומחבלי החמאס כן הבינו. החמ"לים הם ממש חשובים".
[מוזיקה]
צליל: האזנתן והאזנתם ל"נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים על מוצב נחל עוז.
העורך הוא יונתן כיתאין, המפיקות הן עילי אבידר וליהיא צדוק. עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעו בעריכה עומרי קפלן, בר אלבז, עילי אבידר ונועה טייב. תודה לבר אלבז על התמלול. סייעו בתחקיר דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. טכנאי ההקלטה צביקה בשבקין. תודה גדולה גם למאיה קוסובר, ניר גורלי ותומר מיכלזון.
תודה רבה, קרן נויבך.
קרן: תודה, צליל אברהם. פרק חדש של "נחל עוז - המוצב שהופקר", יעלה בעוד שבוע. תודה רבה שהאזנתם, ניפגש בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments