נחל עוז - המוצב שהופקר - פרק 8: אילת
- לאה תמיר אנגלרד
- 1 day ago
- 21 min read
אילת לוי שחר, אמה של התצפיתנית נעמה לוי, שנחטפה מהמיגונית בנחל עוז, מספרת על התחושה ששטפה אותה כשראתה לראשונה את תמונתה של בתה חטופה בעזה; על חוסר האונים המוחלט של הימים הראשונים אחרי החטיפה, ועל התמימות הגדולה שלה ביחס למחויבות של המדינה והממשלה להחזרת הבת שלה; על הבכירים ש"גיזלטו" את משפחות החטופים, על הראשון והאחרון שאמר להם את האמת והלידה מחדש כשהבת שלה חזרה הביתה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/09/2025.
[חסות]
ג'ינגל: "רדיו".
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[קולות של בוקר]
קרן: יום ראשון, 8 באוקטובר.
[קול דפיקה בדלת]
דפיקה בדלת בבית של משפחת לוי שחר, ברעננה.
אילת: שש בבוקר מגיעים לפה הקצינים. אני מתעוררת, מתעוררת - אני לא כל כך סגורה שישנתי בלילה הזה, אבל כן שכבתי במיטה, ואני כבר בגרוע מכל. הולכים להודיע לי שהיא נהרגה.
[מוזיקה חרישית]
קרן: אילת לוי שחר, אמא של נעמה, תצפיתנית שהגיעה רק שלושה ימים לפני כן למוצב נחל עוז, ממתינה כבר כמעט יממה למידע רשמי על הבת שלה.
אילת: אני רואה את הקצינים בעינית. זה הדבר הכי נורא שאתה… הכי לא, לא רוצה שיקרה.
קרן: בבוקר 7 באוקטובר, 24 שעות לפני כן, כשהתחילו הטילים, נעמה רצה למיגונית של החיילות ב"מוצב נחל עוז", יחד עם החברות שלה.
[קולות של בנות ברקע]
בהודעה היחידה ששלחה לאמא שלה, דקות לפני השעה שבע, היא כתבה: אנחנו במרחב המוגן.
אילת: בדמיון שלי, היא הייתה בבונקר. וגם היה לי בראש בדיוק איך זה נראה. בונקר עם דלת כזאתי, עם הידית העגולה, ענקית הזאת שמסתובבת כמו צוללת, ששם מוגנים.
קרן: והיא הייתה כל כך משוכנעת שהבת שלה מוגנת, שהיא ישבה עם שני הבנים: עמית, הבכור, שבדיוק סיים צבא, ועומרי בן ה-11, לשחק מונופול, במרפסת. מעיפה מדי פעם מבט בקבוצת הוואטסאפ של הורי התצפיתניות, ומשוכנעת שהכל בסדר.
הבת הנוספת, מיכל, בת ה-15 וחצי, בכלל ישנה אצל חברה.
אילת: אני מקבלת טלפון מיוני, מאבא של נעמה, ושהוא אומר לי שיש סרטון של נעמה נחטפת בעזה.
קרן: זה קורה בשתים עשרה בצהריים.
אילת: מה? מה? מה? אני כאילו נעמדת במקום פה וצועקת. והבנים לידי מנסים להבין אם אני מייצרת דרמה.
קרן: עמית, הבכור, נוסע להביא את אחותו מיכל הביתה.
אילת: ברגע שהם הגיעו לפה, הם שניהם ראו את הסרטון…
קרן: בהתחלה, אילת לא מסוגלת לצפות בסרטון.
אילת: ראיתי את מיכלי רואה את הסרטון, וראיתי את הפנים שלה, וראיתי את התגובה שלה.
קרן: בסרטון שצולם באמצע רחוב בעזה, רואים את נעמה מוצאת מתא מטען של ג'יפ, שמחבלי החמאס גנבו ממוצב נחל עוז.
[צעקות של מחבלי נוח'בה]
היא לבושה בחולצה שחורה, ומכנסי טרנינג אפורים. הידיים שלה אזוקות מאחורי הגב. הפנים שלה והמכנסיים שלה מוכתמים בדם. זו התמונה שתהפוך לסמל.
אילת: המילים של מיכל, כשהיא ראתה את זה, היא אומרת לי "אמא, היא קשוחה, אבל איפה החברות שלה? למה היא לבד?"
קרן: היא פצועה ומבוהלת, והמחבלים דוחפים אותה באלימות אל המושב האחורי של הג'יפ. שם מוחזקות, אזוקות גם הן, נועם מרציאנו ואורי מגידיש, אבל לא רואים אותן בסרטון.
אילת: במשך היום, הסרטון הזה התחיל לרוץ שוב ושוב בטלוויזיה. אז ראיתי אותו. עלו בי תחושות מאוד אה… ראשוניות, אימהיות, של להציל ולדאוג על הילדה שלי. רגע, היא פצועה, כואב לה, מה כואב לה? אפילו לא איפה היא בדיוק. כאילו, משהו נורא, נורא נורא ראשוני כזה. משהו חייתי. אימהי.
קרן: במשך היום עוד ועוד בני משפחה רואים את הסרטון. הם מזהים בוודאות שמדובר בנעמה. אבל אף גורם רשמי לא מדבר איתם, ואף אחד לא עונה לפניות שלהם.
ורק אז, אחרי לילה ללא שינה, [דפיקות בדלת] הקצינים מגיעים.
אילת: דופקים בדלת ו… כולם פה בבית, ואני בלחץ כי הכלבה הקטנה פה בבית, והיא תראה אנשים במדים, היא תאכל אותם [מחייכת]. אז אני רצה מהר, אני פותחת את הדלת, רק חריץ כזה, ואני אומרת להם "רגע, רגע", ואני הולכת לשים אותה באיזה חדר, והם חושבים שאני לא רוצה להכניס אותם. הם אומרים לי "גברת, את חייבת להכניס אותנו". אני אומרת להם "רגע, רגע, רגע, רגע", ואני צועקת ליובל, אני אומרת לו "החיילים פה".
קרן: יובל הוא בן הזוג שלה.
אילת: "החיילים פה", זה מה שהצלחתי להגיד. איזה משהו לא לגמרי קוהרנטי, והוא לא לגמרי הבין מה אני מתכוונת. יצאנו כולנו לסלון, והיו פה שניים, לא היה את השלישי שזה רופא…
קרן: כשמודיעים על נופל או על נופלת, יש גם רופא.
אילת: אומר לי יובל, "הם הולכים להודיע לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, שהיא חטופה".
קרן: יש נוסח רשמי גם להודעה הזו.
אילת: "יש לנו ידיעות בידינו, שבתך, נעמה, נחטפה לעזה, מוחזקת בידי חמאס". זהו. ככה. אמרתי, "מה עושים?" כאילו, ואז כבר נכנס אחרי זה הקצין ש… שליווה אותנו לאורך התקופה, ואמר "זהו, אני פה איתכם". אבל מה עושים? מה, מה עושים בכלל?
קרן: זה היה יום ההולדת ה-21 של עמית, הבכור, ולאילת לא היה מושג מה היא עושה עם עצמה עכשיו. אז היא ירדה עם הכלבה לטיול בוקר ולמכולת.
אילת: כאילו, הייתי צריכה כמה דברים בסיסיים כזה, שהיו חסרים.
קרן: היא קנתה חלב ונייר טואלט ולחם, וניסתה לארגן ולהסביר לעצמה את העולם, בתוך המציאות הלא מובנת שפתאום נחתה עליהם.
אילת: אני זוכרת שפגשתי שם שכן, ואמרתי לו שחטפו את הילדה שלי לעזה. כאילו הרגשתי שאני צריכה להגיד למישהו פה, שיידעו, שאיזשהו שכן מבוגר אחראי כזה שיידע. ואני זוכרת שבעל המכולת, כאילו הקשיב ואמר "מה? מה?"
קרן: והיא אמרה לעצמה כל הזמן שזה תכף, תכף ייגמר.
אילת: כאילו, היה לי בראש את התסריט הזה, שיש בני ערובה, ואיך מטפלים בזה. אז יש מתווך, ויש את הצד האיום ונורא שמחזיק בבני ערובה ודורש את מה שדורש, ואתה נותן לו את המסוק להיחלץ או את המשהו שהוא רוצה, כי הוא ניצח. כי הוא מחזיק בחיים. ואז נותנים להם, ומשחררים את הילדים, ילדות, את הילדה שלי, את הקשישים, את כולם. ואז, ניגשים לטפל באסון הגדול הזה שקרה. זה היה לי מאוד ברור באותו רגע שזה מה שצריך לעשות. ועכשיו, כשאני אומרת את זה, זה כאילו הפוך מכל מה שקרה.
[מוזיקת רקע]
קרן: שלום, אני קרן נויבך ואתם ואתן מאזינים לפרק השלישי של העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר", סדרה שמביאה את הסיפור של מוצב נחל עוז.
כשנחטפו שבע התצפיתניות מהמיגונית של החיילות במוצב נחל עוז, מצאו עצמם ההורים והמשפחות שלהן בטלטלה מוחלטת. אירוע שאיש לא העלה על דעתו שיקרה - קרה. ופרט לסרטוני החמאס, היה בידיהם אפס מידע. ובתוך מדינה שעוברת התפרקות ואובדן שליטה על החיים, הם פשוט לא יודעים מה עושים עכשיו.
אנחנו כבר שנתיים בתוך פיגוע החטיפה הגדול והמתמשך שידענו אי פעם. מעטות המדינות שחוו אירוע כזה. ועדיין, ספק אם מי שזה לא קרה לו או לה, יוכלו להבין את עוצמות השבר ושמיטת הקרקע כשחוטפים לך ילדה או ילד. את עוצמת ההפקרה המתמשכת שחוו וחוות משפחות החטופים, ובתוכן משפחות של התצפיתניות מנחל עוז.
את אילת לוי שחר, אמא של נעמה, ראיינתי עשרות פעמים במהלך 477 ימי השבי של הבת שלה, אבל אני לא חושבת שאי פעם הבנתי איך עושים את זה. איך עוברים 477 ימים כשהילדה שלך בשבי.
[מוזיקה מסתיימת ומתחילה אחרת]
אילת: אני זוכרת שלא אכלתי כמעט, ואני זוכרת שהיה לי מאוד קשה כשהחשיך, כי הילדה שלי בחושך. זה אומר שעובר יום, ושהיא שם, ושעוד לא פתרו את זה.
קרן: אחרי שבוע אילת קיבלה טלפון משירה אלבג.
אילת: שירה, אימא של לירי, מתקשרת אליי…
קרן: הן עוד לא הכירו. ייקח להן עוד קצת זמן להבין שהבנות שלהן הפכו לחברות הכי טובות בקורס, יחד עם נועם אברמוביץ'.
אילת: שמות ככה היו לי מוכרים, אבל לא הייתי בקשר עם האימהות. אחרי קורס של ארבעה שבועות עוד לא היינו מחוברות או משהו.
אומרת לי "מה את עושה?" אומרת לה "אני מחכה, אני מחכה שיחזירו אותה". אומרת לי "מה את מחכה? מה את מחכה? אנחנו צריכים להתחיל להזיז את עצמנו". ואני נבהלתי ממנה, היא צוחקת עליי על זה עד היום [מחייכת]. אני אומרת לה "רגע, אני שמה אותך ברמקול".
הכל היה מאיים, וגם הייתי ממש בהדחקה וב… לא, לא רציתי בכלל להכיר בזה שנעמה הייתה חיילת, תצפיתנית בנחל עוז, שיש לה שם חברות.
[מוזיקת רקע עדינה]
קרן: ביום העשירי למלחמה ישראל מונה 1,300 הרוגים, וצה"ל מודיע באופן רשמי על 199 חטופים. אילת ויוני, אבא של נעמה, מבינים שהם חייבים להשמיע קול. הם נוסעים לנתיבות, לשידור מיוחד של "חדשות 12". בדרך, יוני אומר לאילת…
אילת: "תראי, אנחנו צריכים לספר, צריך להגיד איזה כמה מילים על נעמה". אמרתי לו, "מה פתאום לספר על נעמה? מה זה משנה? מה זה משנה מה נגיד על נעמה? היא ילדה, היא נערה, והיא נחטפה, צריך להחזיר אותה".
קרן: ומול המצלמות היא מתפרקת, אבל מדברת.
[הקלטה] אילת: "היא היתה ילדה מדהימה, היא עדיין ילדה מדהימה. היא ספורטאית וטריאתלטית ו…חזקה."
קרן: ושם היא מבינה בפעם הראשונה שזה התפקיד שלה עכשיו, לשכנע את הממשלה ואת העולם להחזיר את הבת שלה. ולצד ההבנה הזו, יש גם כעס.
אילת: יש בי התקוממות מאוד גדולה כלפי הדבר הזה בהתחלה.
קרן: כעס על זה שהמדינה שלה, או לפחות הממשלה שלה, משאירה אותה לבד במאבק הזה. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילה.
אילת: זה שבר על שבר, זאת אומרת, זה אסון גדול ו… ונורא שהילדה שלי נחטפת. סיטואציה שאני לא מאחלת לאף אחד אף פעם. ועל גבי זה, השבר הזה שבעצם אומר, אם את לא תדאגי לזה, את, אתם, המשפחה, מי שאתם מגייסים סביבכם, זה לא יתקדם, זה לא יקרה, זה עלייך.
קרן: ובראש עובר לה עוד משהו כל הזמן, שככה מספרים על מי שאיננה עוד, על מי שנפלה.
אילת: לכן גם, אני חושבת שנוצרה בי התנגדות ראשונית בסיסית לדבר הזה. לא צריך לספר עליה, היא חיה, היא שם, רק תחזירו אותה. לא צריך לספר, לא צריך לדבר, צריך לעשות!
קרן: אבל מאותו יום הם לא מפסיקים לדבר, בארץ ובעולם, כי הם מבינים שאין להם ברירה, שאסור להם להיות בשקט. שהשקט משרת את מי שלא רוצה בעסקה. הם מתחברים למטה משפחות החטופים, ובעיקר להורי התצפיתניות החטופות. ואז מתחיל התמרון הקרקעי בעזה.
[הקלטה]
מיכל רבינוביץ': "כוחות צה"ל המשיכו גם היום להתקדם בתוך רצועת עזה, כשצה"ל פרסם תיעוד של כוחות חי"ר וטנקים, חלק מהם ליד חוף הים."
דו"צ תא"ל דניאל הגרי: "אנחנו מרחיבים בהדרגה את הפעילות הקרקעית ואת היקף הכוחות שלנו ברצועת עזה."
קרן: 30 באוקטובר, היום ה-24 למלחמה. זו שעת ערב.
אילת: אנחנו יושבות עכשיו בדיוק איפה שאני שמעתי על זה. יותר נכון אני עמדתי פה, במטבח, הכנתי ארוחת ערב, ואני רואה את זה בטלוויזיה. חולצה תצפיתנית.
[הקלטה] אילה חסון: "יש דיווח, הלוואי והוא נכון. צה"ל שחרר חיילת שנחטפה."
אילת: נפלו לי הדברים מהידיים. מה? אני זוכרת את עצמי עם הסינר. מתחילה לעשות טלפונים, מתקשרת לקצין, קודם כל, אומר, "אני לא יכול לדבר עכשיו", "אבל יש בטלוויזיה, זה בטלוויזיה. מה זה? מי זאת? מה קורה?".
[הקלטה] אילה חסון: "אורי מגידיש! מגי מגידיש, הבת שלך שוחררה, מגי, אני לא מאמינה, זו התצפיתנית."
אילת: הוא אומר לי "תראי, הייתה הזדמנות מבצעית". אומרת לו, "אבל נעמה שלי, מה עם נעמה שלי?", אומר לי, "הייתה לנו הזדמנות מבצעית פה. אני מקווה שיהיו עוד".
קרן: כעבור שבוע מחברים אותם בשיחת וידאו עם אורי. אורי שהגיעה לנחל עוז ביוני 23', יחד עם נועה מרציאנו, שאיתה ועם נעמה היא גם נחטפה. אורי, שהייתה תצפיתנית היחידה, ובשלב הזה של המלחמה גם החטופה היחידה שחולצה במבצע צבאי.
[מוזיקת רקע]
אילת: והיא מספרת לנו שהיא הייתה עם נעמה בימים הראשונים, איפשהו בין יומיים לשלושה. היא אמרה שנעמה בסדר. הפציעות שלה קשורות לאותו יום שנפגעה מרסיסים. מקבלת אנטיביוטיקה. היא ציירה מנדלה [מחייכת], נתנו להם עיפרון ודף. הם אכלו שוקולד, הם התקלחו ביום הראשון. כעבור יומיים-שלושה הפרידו ביניהן. זהו.
קרן: ב-17 בנובמבר, אילת הייתה ביום של מה שהיא קראה לו "דיאטת חדשות", כדי לשמור על שפיות הנפש, היו ימים שהיא נמנעה, לפחות חלקית, מלצרוך חדשות.
אילת: היה לי כמה שעות שלא הייתי מחוברת לטלפון ולווטסאפים וזה. חזרתי הביתה, ופתאום אני רואה שהוואטסאפים שלי הם מרובים ומוזרים. "חושבת עלייך", "אנחנו איתך", "איך את?", "מה קורה?" כאילו מלא, מלא דאגה, כאילו אני מבינה שמשהו קרה.
קרן: היא טלפנה לבן הזוג שלה יובל, ואחר כך לקצין שמלווה את המשפחה, והוא זה שסיפר לה שגופתה של נועה מרציאנו הוחזרה לארץ. נועה שנחטפה יחד עם נעמה מנחל עוז.
[הקלטה] דו"צ סא"ל דניאל הגרי: "נועה נלקחה על ידי מחבלי חמאס, מהמקום בו הוחזקה, לתוך כותלי בית החולים "שיפא". שם היא נרצחה על ידי מחבל חמאס."
אילת: בהלה. היסטריה. פחד מוות. היא הייתה חטופה, ונהרגה שם. זה לא שצריך דוגמה נוראית כזו בשביל להבין את הסכנות ואת האימה ואת המצב הבלתי אפשרי הזה.
קרן: ביום שישי, אלפים מלווים את נועה בדרכה האחרונה. נועה, עם החיוך הקורן והיכולת למצוא את הטוב והמצחיק בכל דבר. ואימא שלה עדי, סופדת ושרה לה.
[הקלטה] עדי מרציאנו: [בבכי] "נועה שלי, אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת, אבל אני רוצה להגיד שוב פעם תודה. תודה שחזרת אלינו, תודה שיש לנו קבר לבכות."
אילת: שלושה שבועות בערך לפני זה, החילוץ של אורי מגידיש, ופתאום הסיפור הזה. מאוד היה ברור שזה לא הולך לקרות ככה שיחלצו עוד אחת ועוד אחת, לא. זה ללא ספק אה… עוד טלטלה על גבי טלטלה ש… גרמה לנו לפעול.
קרן: חמש חיילות מנחל עוז נותרו עכשיו בשבי. המשפחות שלהן מבינות שהן חייבות לפעול ביחד כדי להחזיר אותן. שחייבים להתייחס אליהן כאל יחידה אחת בלתי נפרדת. זה מה שהן עושות עד שהן יחזרו הביתה.
[מוזיקה מתגברת]
ב-22 בנובמבר, ממשלת ישראל מאשרת את הסכם הפסקת האש הראשונה עם חמאס, ואת ההסכם להחזרת החטופים. וביום שישי, 24 בנובמבר בשעות אחר הצהריים, אנחנו נצמדים בהתרגשות למסכי הטלוויזיה, לראות את השבות והשבים הראשונים.
[הקלטה] קרן מרציאנו: "החטופים הישראלים, הקבוצה הראשונה. 13 ישראלים וישראליות נמצאים כעת בידיים ישראליות. הם חיים, הם בידינו, הם חוזרים הביתה."
אילת: אני לא רואה את זה בכלל. אני מתנתקת מהטלוויזיה. קשה לי מדי. היא לא אמא, היא לא ילדה קטנה. תעירו אותי כשזה מתקרב.
קרן: אבל ביום ראשון, 26 בנובמבר, בפעימה השלישית, חוזרת מן השבי גם משפחת גולדשטיין. ואחד הדברים הראשונים שאגם גולדשטיין עושה, עוד ממנחת המסוקים, זה להתקשר לשלומי ברגר, אבא של אגם ברגר, ולמסור לו יום הולדת שמח מהבת שלו, שאיתה היא הייתה במנהרות למספר ימים, עד אותו בוקר.
[הקלטה]
אגם גולדשטיין: "אני עכשיו יצאתי, אני עוד באוטו, אני בדרך ל… למסוק. הייתי חייבת רק להתקשר להגיד לך מזל טוב, זה היום הולדת שלך."
שלומי ברגר: "נכון, נכון."
אגם גולדשטיין: "היא ביקשה שאני אגיד לך מזל טוב."
אילת: וכששלומי ברגר מתקשר אליי באותו ערב, אני ממש זוכרת את זה עשר וחצי בלילה, והוא מזכיר את נעמה. היא אומרת: "הגיעה בלילה מישהי שקוראים לה נעמה".
נעמה הורדה למנהרות יום קודם לכן. שם היא פוגשת, לראשונה מאז שבעה באוקטובר, את לירי ואת אגם. סיפרנו על זה בפרק הראשון שלנו. והיא מצטרפת לקבוצה של חטופות שהמחבלים קיבצו שם בזמן העסקה. וגם משפחת גולדשטיין איתם. חן גולדשטיין ושלושת הילדים שלה, אגם, גל וטל. ואת כל זה, אגם גולדשטיין מעבירה עכשיו למשפחות של החטופות שנשארו מאחור, בעזה.
אילת: נעמה שם. היא ראתה אותה אתמול. היא ראתה אותה אתמול. פגשנו אותם, את חן ואגם, והן מספרות לנו. אני בוכה בכל המפגש הזה איתם. בוכה אבל ברוורסים.
קרן: ושם, אילת מבינה שנעמה הוחזקה לגמרי לבד מאז שהיא הופרדה מאורי מגידיש. ורק באותו מפגש במנהרה, היא מדברת לראשונה עם החטופות שהיא פוגשת, ולראשונה שומעת את הקול של עצמה, בעברית.
אילת: היא מספרת להם את הסיפור שלה, אחרי שהיא לא דיברה ארבעה וחצי שבועות. אז אה… אז אני שומעת את הסיפור, זה היה כאילו היא כאן לידי. זה כל כך קירב אותה. אבל היא הייתה כל כך רחוקה.
קרן: זה אות החיים הכי קרוב שיש. ואות החיים הזה מספר לה על הבת שלה.
אילת: שהיא חזקה, שהיא שורדת. אמרתי "וואי, היא שורדת, היא אלופה". שהיא מדברת, שהיא עומדת על הרגליים, שהיא הולכת, ושהיא עכשיו לא לבד. שהיא נכנסה ויש שם בנות. ואולי אפילו במקום מוגן, אולי המנהרות, זה, זה מוגן יותר.
קרן: אבל כשאילת נוסעת לפגוש את חן ואת אגם גולדשטיין, ולשמוע מהן כל פרט מידע אפשרי על נעמה, כבר התפוצצה הפסקת האש והעסקה להחזרת החטופים.
אילת: חזרו להילחם. אני נוסעת לפגוש אותן ויש אזעקות בדרך. זהו.
קרן: ונעמה נשארה שם עם 132 חטופות וחטופים נוספים.
אילת: שוב אנחנו בתחתית של הרכבת הרים הזו.
[מוזיקת רקע מתחלפת]
קרן: בתוך הבית הם מנסים לשמור על איזושהי שגרה, אבל זה לא באמת אפשרי. גם שלושת האחים של נעמה מגויסים לחלוטין למאבק.
אילת: הכל נעצר והכל נראה אחרת. זה קצת כזה שומט את הקרקע מתחת לרגליים. ואז אתה אומר רגע, על מה אני עומד עכשיו? מנסים להיעמד על דברים, כמו סנדוויצ'ים לבית ספר, כמו ארוחת צהריים, כמו "תודיע לאן אתה הולך, איך אתה חוזר". כאילו, כאילו התנהגויות משפחתיות כאלה מאוד בסיסיות, איזשהו סדר יום.
קרן: ואז היא הבינה שמבחינתה, גם כדי לעזור לאחרים, הכי נכון זה לחזור לעבוד.
אילת: הרמתי את עצמי רגע ואמרתי "אוקיי, אנחנו עכשיו עם שלם באסון, וכל אחד עושה את מה שהוא יכול". גם אני הרגשתי שאני רוצה למלא שקי חול ולגלגל תחבושות, להיות חלק מהמאמץ המלחמתי. ואז אמרתי, "רגע, בעצם אני רופאה. צריך אותי, יש רופאים גברים במילואים…"
קרן: אילת היא דוקטור אילת לוי שחר, רופאת משפחה בקופת חולים "מכבי". ומסוף אוקטובר 23', שלוש פעמים בשבוע, היא במרפאה, עובדת, מטפלת בחולים.
אילת: והרגשתי משמעותית. מקום שאני יודעת פחות או יותר מה אני עושה.
קרן: ושאת לא רק אמא של חטופה.
אילת: נכון. וזה לא רק עליי.
[אוסף הקלטות]
קרן מרציאנו: "ישראל במלחמה. 100 יום בשבי."
דובר: "והם פה 100 ימים, וזה נוראי, ואי אפשר לשרוד במצב כזה."
קרן נויבך: "המונים בעצרת מיוחדת בתל אביב, שתימשך 24 שעות, ובמרכזה קריאה לשחרור החטופים."
[קריאות קהל בכיכר]
אילת: אני יודעת להיזכר ביום ה-100, ביום ה-200, כל פעם הייתי באיזה מקום אחר. באיזשהו שלב היינו מגיעים לכנסת, הבן הגדול גם הרבה בכנסת, כי גם האחים של נעמה היו חלק מהמאבק. ובכל פעם כזאת אמרתי - "לא יכול להיות! 100 ימים". זה כאילו שבר אותי כל פעם מחדש. אבל שבורה או מפורקת, או לא משנה מה יהיה, צריך להמשיך, נכון? צריך היה להמשיך.
קרן: במרץ 24' מוזמנות המשפחות של התצפיתניות שנחטפו מנחל עוז, לצפות בפעם הראשונה בתיעודים שנתפסו במצלמות מחבלי החמאס. אלו צילומים שמתעדים את מה שקרה במיגונית באותו הבוקר. בהתחלה, אילת לא רצתה לראות אותם.
אילת: ואז שירה, שירה אלבג. אומרת לי "אילת, בואי את. אנחנו נכנסות לראות את זה עכשיו ביחד". אמרתי אוקיי, ביחד ביחד.
[צליל מסרטון]
קודם כל אמרתי "זאת נעמה שלי". וזה חיזק אותי כי היא דיברה. לא משנה מה אמרה. היא דיברה עם משהו מאוד נחוש, עם כוונה הישרדותית כזו.
קרן: אבל הם מתלבטים עוד יותר מחודשיים, עד שהם מחליטים לפרסם את הקטעים לציבור הישראלי. רק ב-22 במאי זה קורה. בין השאר אחרי שמספר חברי קבינט סירבו לצפות בסרטון. והם גם מבינים שהמשא ומתן, שלכאורה מנוהל על עסקת חטופים נוספת, לא מוביל לכלום.
אילת: במבחן התוצאה, שום דבר לא קורה, וגם בהבנה שלנו, יורד בתיעדוף.
קרן: אבל גם פרסום הסרטון וגם פרסום התמונות של התצפיתניות הפצועות אחרי החטיפה לא משפיעים.
אילת: לא קרה כלום. היו מראיינים אותי בטלוויזיה ובאותו יום היה איזה פיגוע באיזשהו מקום. נורא, אבל אני אומרת להם "אבל… אבל… אבל יש עוד פיגוע. והפיגוע הזה הוא כבר 300 יום, 400 יום. זה ממשיך. הילדה שלי שם. איך לא עוצרים הכול ו… ו… ומטפלים בו?".
קרן: פעם אחר פעם מתפרסמות ידיעות והדלפות על כך ש - תכף זה קורה. אנחנו בדרך להסכם נוסף להחזרת החטופים. ופעם אחר פעם זה לא קורה.
אילת: היינו אנחנו עם עצמנו במאבק ובניסיון למצוא עוד קצה חוט, ולהגיע מפה ולהגיע משם, ולנסוע לפגוש את ראש ממשלת קטאר, ולפגוש… מה לא עשינו? מה לא עשיתי? אבל זה מה שחשבתי שכולם מבינים, שאנשים נבונים שיושבים אצלנו בראש הפירמידה, מקבלי החלטות, בממשלה שהיא אחראית עלינו, על מה שקרה, על מה שקורה, שיבינו שזה מה שצריך לעשות. כי אחרת החיים של הילדה שלי… אחרת זה החיים של הילדה שלי!
קרן: ובמפגשים עם שרים ובכירים כאלו ואחרים, אילת מרגישה לא פעם ולא פעמיים שלא אומרים לה את האמת.
אילת: הרגשתי לעיתים קרובות שמערבבים אותי, אותנו, שמגזלטים אותנו. זה איזשהו הבנה של אותו איש ציבור, או מקבל החלטות, או פוליטיקאי, מי שזה לא יהיה, זה הבנה שהוא צריך לדבר בצורה מסוימת אל משפחות חטופים. לפחות זה, לפחות לא באלימות ותוקפנות, אבל זה היה ריק. ומתחת לפני השטח הם פועלים בדרכים שהן א', לא שקופות, ב', לא בהכרח מקדמות את ה… הצלת החיים והחזרת כל החטופים. כן ישאירו דברים בעמימות כזו שאפשר לצאת בבכי מפגישות. כאילו, הערבוב מילים הזאת, תמיד משאירה את זה באיזה מקום שאני הבנתי שיש לנו מכשלות.
קרן: שעובדים עלייך.
אילת: כן. כן.
קרן: וכבר מגיע הקיץ, ושוב סתיו, ושוב אוקטובר, ושוב שבעה באוקטובר. ועברה שנה, ושום דבר לא קורה.
אילת: גם העובדה שהרגשתי שאני, שאני מיואשת כמעט, מתוסכלת, נגמר לי הכוח לפרקים, ואז מתחדש - זה גם כן משהו שאני צריכה לדבר עליו, וזה קשה.
קרן: ובתוך כל זה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק להתראיין.
[פונה אל אילת] אני זוכרת פעמים שאני מעלה אותך לשידור, אני מרגישה שנגמר לך הכוח.
אילת: בואי נגיד שאם יכולתי לא לדבר, אז הייתי מעדיפה. הייתי מעדיפה לעבור את הסיוט הזה, שהוא סיוט בפני עצמו, בלי הכאב הנוסף הזה של לבטא במילים, שוב ושוב, את המצוקה, את הכאב, ואת החוסר כוח, אבל לא הייתה ברירה, לא הייתה ברירה. ולכן גם כן בירכתי והודיתי על כל פנייה כזאת שאמרתי, צריך לעשות את זה.
[מוזיקת רקע מתגברת]
קרן: הגיע כבר נובמבר 24', והיום ה-400 לשבי ולמלחמה. אבל ימים ספורים לפני היום ה-400, ב-5 בנובמבר 24', נבחר דונלד טראמפ בפעם השנייה לנשיא ארצות הברית. וההערכות היו שמה שנתניהו סירב לתת לג'ו ביידן, הסכמה לעסקת חטופים, הוא ייתן עכשיו לטראמפ. אפילו בשבי שמעו על זה.
אילת: נעמה אמרה את זה בכל מיני מקומות. גם היא ידעה את זה שם. הם ידעו שם שטראמפ זה תפנית. נקודת מפנה.
קרן: ואז נוצר גם הקשר בין משפחות החטופים לסטיב וויטקוף, השליח האישי של טראמפ.
אילת: הוא אמר, "אני לא אזוז, לא אנוח, זה הולך לקרות. אני אומר לכם שזה הולך לקרות. אני מגיע ואנחנו נגרום לזה לקרות". זה היה מין דיבור כזה שזה היה ברור שהוא שם את זה דבר ראשון, והוא, והוא באמת לא יכול לישון מזה.
קרן: האם היה מישהו לפני כן שדיבר אליכם ככה?
אילת: לא. לא.
קרן: ביום שבת, 11 בינואר 25', מגיע וויטקוף לישראל. הוא נפגש עם נתניהו ומבהיר לו שטראמפ רוצה לראות עסקה להחזרת החטופים, עוד לפני שהוא נכנס לבית הלבן.
אילת: הייתה לנו פתאום תחושה אופטימית מאוד, עד כדי שזה הבהיל אותנו, שאנחנו אולי אופטימיים מידי שדברים הולכים לקרות.
קרן: אבל הפעם, זה באמת קורה.
אילת: רומי, אמילי ודורון - זה הפעימה הראשונה. אנחנו רואים את זה. אנחנו מבינים שזהו, עכשיו זה שאלה של מתי. עוד שבוע, עוד שבועיים.
קרן: 19 בינואר. יום ראשון אחר הצהריים. שוב כולנו צמודים לשידור הישיר.
אילת: ואנחנו מקבלים את דורון, שדורון אומרת לנו שהיא הייתה עם נעמה, כל השמונה חודשים האחרונים.
קרן: דורון שטינברכר, אחות וטרינרית צעירה שנחטפה מקיבוץ כפר עזה, חוזרת הביתה, והיא מביאה איתה למשפחת של נעמה את אות החיים הכי חזק שיש.
אילת: ובעצם זה אומר שהיא ראתה אותה יום לפני, או באותו בוקר. זה כבר להרגיש אותה ממש ממש. כל השבוע הזה לא יכולתי לראות אנשים בכלל. אני זוכרת שהלכנו לספארי יום אחד כדי שאני אהיה, אני אהיה עם חיות, נראה לי עדיף, עדיף חברת חיות. כי הייתי באי שקט כל כך גדול, בציפייה כל כך גדולה. לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לעמוד.
קרן: בבית חיכה התיק. [קול אריזת תיק]
אילת: כלי רחצה כזה, דברים בסיסיים שלה, חלק דברים שהיו שלה וכאילו רציתי את הבושם שלה או דברים כאלה, וחלק דברים שכזה, קניתי חדשים שיהיה. הלבשה תחתונה קצת. טרנינגים קצת. פיג'מה, נעליים. כמה דברים.
קרן: התיק שנארז מחדש כבר כמה וכמה פעמים, אבל תמיד היה שם.
אילת: חודשים. חודשים היה לי פה מוכן כל הזמן.
קרן: בעצם מהעסקה הראשונה?
אילת: כן. תיק לבית חולים כזה, כמו תיק לידה. [מחייכת]
קרן: וביום שישי, כמעט 16 חודשים אחרי הדפיקה ההיא בדלת, עכשיו זה טלפון, מקצין שמאושר להודיע…
אילת: שהיא ברשימה של מי שהולכת להיות מוחזרת למחרת.
קרן: ושוב שבע בבוקר ביום שבת, אבל איזה הבדל. כל בני המשפחה, כולל הסבים והסבתות, נוסעים על הבוקר לכפר המכביה. שם ילונו המשפחות של התצפיתניות השבות, בזמן שהבנות יהיו בבית החולים.
אילת: אני יוצאת פה בבוקר עם הילדים מהבית, עם כאלה מזוודות, וזה, מעמיסה על האוטו. בדרך החוצה פוגשת אותי שכנה, בעצם אשתו של אותו שכן שפגשתי אז במכולת.
קרן: אז, בבוקר 8 באוקטובר, רגע אחרי שהודיעו לה רשמית שהבת שלה חטופה, והיא הייתה צריכה לספר את זה למישהו.
אילת: אני אומרת לה "רגע, מה עם מה עם הכלבה? אני צריכה שתרדי עם הכלבה".
קרן: ושוב הכלבה, ושוב השכנים. ושוב היא מבינה שבזמן שהמדינה שלה נעלמה, השכנים והקהילה שלה ממשיכים לעטוף אותה.
אילת: אנחנו נוסעים ונהיה שם כמה ימים, אז, אז גם נתתי לה עוד משימה ככה בשבע בבוקר כשאני יוצאת.
קרן: הורי התצפיתניות נוסעים ל"בסיס רעים". שם הם צופים ביחד, מחזיקים ידיים בהתרגשות ומתחבקים, בתמונות הראשונות של הבנות שלהן, שמשודרות לכל העולם, מעזה.
אילת: פתאום נעמה יוצאת מהאוטו.
[קריאות שמחה ומחיאות כפיים]
אני רואה אותה במסך. לא ראיתי אותה שנה וארבעה חודשים. קפצתי מהכיסא, פשוט קפצתי פיזית, הייתי באוויר. התרגשות עצומה, באמת כמו חוויה של לידה מחדש. ואחר כך, שהן עולות שם על הבמה, אמרנו לעצמנו מה זה? מה זה הטקס הזה? מצד שני הם, הם נראות בסדר, הן יפות, ומנופפות, וכל אחת בסגנון שלה, זאת עם יד זקופה למעלה ונעמה שלי עם היד המבוישת ומנפנפת.
חצי שעה של הנסיעה בתוך עזה, כל הזמן ככה אנחנו מקבלים את הדיווח. עכשיו, הצלב האדום והמעבר, ועכשיו הם עברו לידיים ישראליות.
קרן: המפגש הראשון של השבות הוא עם הצוותים הרפואיים. ההורים עדיין מחכים בסבלנות. כל אחת מקבלת את החדר שלה, ואז שואלים אותן.
אילת: האם ישר להביא לכם את אמא ואבא או קודם מקלחת? הן כולן מצביעות פה אחד: קודם מקלחת. עם כל הכבוד לאבא ואמא…
קרן: זו הפעם הראשונה מזה 477 ימים שלנעמה ולחברות שלה יש פרטיות מוחלטת, ומוגנוּת ושמירה וחופש.
אילת: נעמונת, פשוט, זה משהו ש… כאילו ידעתי שזה יהיה לה חשוב. זה גם רגע מקרקע, רגע אחד היא חופשייה ועם עצמה.
קרן: הן נחלצות מהמדים שמחבלי חמאס הכריחו אותן ללבוש, והם מושלכים לשקית ונשארים שם, מאחור.
אילת: ואז אומרים לנו, כן, גם יכולים ללכת אליה.
[הקלטה]
[קריאות שמחה והתרגשות, ונשיקות]
אילת: "נעמה שלי!"
יוני: "נשמור עלייך. הכל יהיה בסדר."
אילת: זה היה כמו נס, כמו התגלות, שדמיינתי אותו אלפי פעמים. אמרתי איך זה יהיה? נתחבק ישר. אולי יהיה צריך לתת לה איזה… קצת מרחב, אולי הייתה צריכה לבחור, אבל ברגע עצמו שזה קרה, לא היה לי בכלל התלבטות. נימוס, אבא, אני, לא משנה… ישר קפץ, ישר חיבוק ענק, וישר היה מקום לכולם בתוך החיבוק הזה לשנינו ולשלושתנו, ול… ורציתי לפגוש את העיניים שלה. רציתי להסתכל לה בעיניים ושהיא תדע שעכשיו היא פה, ועכשיו אני פה, ועכשיו אנחנו ביחד. מעכשיו יהיה דרך, אבל היא בסדר.
פגשתי את העיניים האלה, הסתכלתי על הפנים, ו… ו… וידעתי גם, ידעתי באותו רגע, ידעתי כשראיתי אותה גם במצלמות, במסכים, שזאת נעמה. זו נעמה ולא אחרת.
[מוזיקה מתגברת]
קרן: כשאנחנו נפגשות ביולי, ואחר כך שוב באוגוסט 25', יש עדיין 50 חטופים בעזה. ביניהם מתן אנגרסט, לוחם השריון שנחטף מנחל עוז, ושנעמה עצמה פגשה בשבי.
ושוב קיץ, ואחרי כמה שבועות של ידיעות בלתי פוסקות על עסקת חטופים נוספת, גם התקווה הזו שוב נגוזה.
[פונה לאילת] 50 עוד שם ואנחנו לא קרובים בסנטימטר להחזיר אותם. אני תוהה מה זה גורם לך להרגיש?
אילת: אני קרובה לאבד אמון במדינה שלי. זה… זה משהו מאוד קשה, כי אני אומרת איפה אני אגור? איפה אני אחיה? איפה נחיה? זה ממש ככה.
עכשיו, הבת שלי פה, כאילו, לסיפור האישי שלנו יש סוף טוב, עם… עם שנה וארבעה חודשים ש… של התופת לה ולנו. אבל הסוף הוא טוב והיא בסדר, ובאמת, כאילו, היא נולדה מחדש לכולנו, וזה אושר שאי אפשר לתאר…
קרן: אבל אין לה מנוחה באמת.
אילת: אני דואגת, אני דואגת. אה… אני חושבת שנכנסנו לאיזה… כאילו לתחושת חוסר אונים. כאילו מה אפשר לעשות? את יודעת מה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות?
קרן: כשהבת שלה הייתה בשבי, אילת לא רצתה לדבר ולהתראיין. זה היה לה קשה מנשוא, אבל היא עשתה את זה, כי לא הייתה לה ברירה. ודווקא עכשיו, כשהיא לא חייבת, היא בוחרת לדבר.
[מוזיקת רקע]
אילת: אני רוצה לספר את הסיפור לעצמי שהוא יהיה יותר צלול. קצת ל… לנקות כמו שמנקים את המשקפיים, שכבר כל כך הרבה אדים יש על זה. כל כך הרבה היה מוקדש למאבק. אני עדיין במאבק, כי עדיין יש שם חטופים ואני בתוך זה. אבל עבורי, עבור המשפחה שלנו, אני מרגישה שאני רוצה לספר את הסיפור.
קרן: ומה שהיא אומרת בעצם, זה שהיא לא רוצה לשכוח. היא לא רוצה שהסיפור הזה, הסיפור שלה ושל נעמה, מה קורה למשפחה שהחיים שלה נעצרים, כי הבת שלהם נחטפה בפיג'מה, מהבסיס שלה, כי אף אחד לא הגן עליה - היא לא רוצה שהסיפור הזה יישכח.
אילת: זה לא קל, אבל לא לעשות את זה, זה לא מרגיש לי נכון.
[הקלטה] נעמה: [מחיאות כפיים] "שלום לכולם, אני נעמה לוי. בשבעה באוקטובר נחטפתי לעזה ממוצב נחל עוז."
קרן: וגם נעמה בדרכה מספרת את הסיפור שלה, ומגויסת למען החזרת החטופים בכל דרך שהיא יכולה. בתחילת מרץ 25' היא כבר טסה לפגוש את דונלד טראמפ, ובעצרת לציון 600 ימים לשבי ולמלחמה, שיתפה את האלפים שהגיעו לכיכר החטופים בחלק ממה שעבר עליה.
[הקלטה] נעמה: "הוחזקתי בשבי חמאס במשך 477 ימים קשים ובלתי נסבלים."
קרן: היא סיפרה על זה שלא היו מים לשתייה ולא היה אוכל, על הבית שהייתה בו שקרס מההפצצות.
[הקלטה] נעמה: "כשהייתי שם, חשבתי, אין סיכוי שבארץ באמת מבינים מה עובר עלינו ועדיין משאירים אותנו בעזה. לא האמנתי שיכול להיות שמישהו יודע ומוותר עלינו. אבל אז חזרו החטופים הראשונים. והם סיפרו מה קורה שם. הם אמרו את האמת. והאמת הזו לא הספיקה. גם אחרי שחזרתי ואני מספרת, ואחרים מספרים, איכשהו עדיין משאירים שם את האחים והאחיות שלנו, אחרי כבר 600 ימים באפלה."
[מוזיקה מתחדשת]
קרן: יש משהו כמעט פלאי בילדה שחזרה מהשבי אחרי 477 ימים. כנראה שזו התחושה שעולה בנו בכל פעם שאנחנו מביטים בהן, בתצפיתניות ששבו. בטח כשזו הבת שלך.
אילת: זה כמעט לא נתפס, ו… ואת יודעת? אותי זה זורק למקום של חיבור למשפחות השכולות, לאמא של החברה שנהרגה ורואה את הנס הזה עכשיו. שמחה איתנו בשמחה שלנו, מחבקת את נעמה כאילו זאת הבת שלה…
קרן: האמא של החברה שנהרגה היא אדוה אברמוביץ', אמא של נועם. נועם שנרצחה במיגונית לצד החברות שלה. גם האימהות הפכו בכל החודשים האלו לחברות נפש.
אילת: אבל הבלתי נתפס הזה שקרה לנו, שקרה לנעמה שהיא חזרה, זה עוד יותר ממחיש את הסופיות של אלה שנפלו. איך אנחנו מסבירים את זה לעצמנו? איך נעמה מסבירה את זה לעצמה? איך אדוה? איך אני? המקריות, האקראיות, האכזריות, הרגע לפה - ימינה, שמאלה. למה נעמה נחטפה? איך היא שרדה? כל השאלות האלה, זה הכול עולה. מעבר לרגע ה… המאושר, הפלאי הזה, עולים גם כל הדברים האלה. כל התחושות האלה וכל המחשבות האלה, וזה גם מלווה אותי עכשיו, כל הזמן.
קרן: כשחזרו התצפיתניות מהשבי, הן מסרו עדות מפורטת בפני הצוות בראשותו של אלוף משנה עידו קס, מי שערך את התחקיר הצבאי על מוצב נחל עוז. ובין השאר, הן נתנו את העדות המפורטת ביותר עד כה למה שקרה במיגונית, בשעתיים שהן הוחזקו שם על ידי המחבלים, ואף אחד לא בא.
אילת: המיגונית זה הטראומה. מה שקרה שם זה הארוע הנורא הזה והחטיפה, אני מאמינה שזה נחווה על ידן כאיזה שהוא אירוע מחוץ לזמן כזה.
קרן: והן אמרו לא פעם, שכל תקופת השבי כולה לא משתווה למה שעברו באותן שעתיים וחצי במיגונית, ולחטיפה עצמה.
אילת: שמה זאת ההפקרה. לא באו, לא באו, לא הגנו, לא שמרו מראש, לא הנחו מראש. איפה הבונקר שלי? איפה הדלת הזאת של הצוללת [מחייכת] שנסגרת ושומרת?
[מוזיקה מתגברת]
קרן: ובבית, אילת מנסה יותר מהכל לחזור לחיים הרגילים. אנחנו יושבות ליד השולחן הקטן במטבח. זו הפינה שלה.
אילת: את יודעת כמה הייתי יושבת פה? יושבת פה ומחכה לה.
והנה נעמה בטח הגיעה. שלום!
נעמה: היי.
אילת: טוב מאמי, את צריכה משהו?
נעמה: לא. אני עוד שנייה אצא.
אילת: כן? טוב. תתארגני. שמתי לך את המפתח… לא תיארתי לי שאת רו… עומרי לא שם?
[קולות של בית]
נכון, זה כאילו פלא כזה. מתחילה להיבנות שגרה לאט לאט, כן. אני בונה את זה מחדש בכל המישורים.
קרן: אבל כאילו את רואה נורמליות.
אילת: אני רואה נורמליות, וחלק מהנורמליות הזאת עבורנו היא דווקא לא להיות בראיון עם קרן נויבך כל… כל הזמן [מחייכת]. חלק מהנורמליות עבורנו ועבור נעמה זה… לחזור ככל האפשר לפרטיות. להיעלם ולהימצא אצל עצמנו מחדש.
קרן: כשחזרו התצפיתניות מהשבי, ישבנו כולנו צמודים למסכי הטלוויזיה והבטנו בהן בהתרגשות. אבל בכמה בתים ברחבי הארץ זו הייתה התרגשות אחרת, עמוקה יותר, וכזו שיש גם כאב בצידה.
[הקלטה]
אדוה אברמוביץ': "ביום שזה קרה אני התרגשתי בצורה יוצאת דופן עבורם."
עדי מרציאנו: "איזה הקלה, איזה שמחה. זה השמחה הכי גדולה וההקלה הכי גדולה. וזה גם הקנאה הכי גדולה. זה הלראות חיבוק של אמא שנורא רצתה שהילדה שלה תחזור והיא חזרה. וגם אני רוצה כל יום שהילדה שלי תחזור והיא לא חוזרת."
אדוה אברמוביץ': "ואני מתתי ו… זה, זה מוות שני. התהום נוראית."
עדי מרציאנו: [דומעת] "לא האמנתי שזה קרה לי בעוצמות שזה קרה לי. אבל כל מה שרציתי זה לחבק את נועה."
קרן: בפרק הבא שלנו אנחנו חוזרים לארבע ממשפחות התצפיתניות שנפלו בנחל עוז, אלו שבמשך יותר משנה נאבקו כדי לקבל תשובות על מה שקרה במוצב באותו יום, ומה קרה בחודשים ובשנים שלפני כן. והתשובות שהן מקבלות הן לפעמים קשות ואיומות יותר מאשר העלו על דעתן. ותחושת הלבד ומשבר האמון, עם המדינה והצבא, רק הולכים וגוברים.
[מוזיקה מתגברת]
האזנתם והאזנתן לפרק השלישי מתוך העונה השנייה של "נחל עוז - המוצב שהופקר". העורכים שלנו הם ניר גורלי ומאיה קוסובר. המפיקה היא ליהיא צדוק. תודה לתמיר צוברי וליובל יסוד על הביצוע הטכני. עורך הסאונד הוא דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייע בעריכת הסאונד טל וניג. סייעו בתחקיר דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. תודה גם לתומר מיכלזון, נגה ברגר ואילן נויבך.
כל פרקי העונה הראשונה שלנו, שמספרים את הסיפור המלא של מוצב נחל עוז, נמצאים בכל יישומוני ההסכתים וביישומון של "כאן". נודה לכם אם תדרגו ותפיצו אותם, וגם את הפרק הזה, כדי שהסיפור של נחל עוז ימשיך להדהד ולהישמע.
אני קרן נויבך. ניפגש בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments