הסיפור הקשה של מוצב נחל עוז הוא חלק מסיפור גדול הרבה יותר על מה שקרה לצה"ל בעשורים האחרונים, ואִפשר את 7 באוקטובר. איך זה שבצבא בונים כבר שנים את המוצבים בצורה לא נכונה לא הגיונית? מי אמור בכלל לשהות בבסיס שנמצא כל כך קרוב לגבול? ומה באמת קרה עם האזהרות שהעבירו התצפיתניות?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/10/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אלוף במיל' איילנד: "לפני 24-5 שנים, היה כנס של מח"טים. הרמטכ"ל מופז, אני הייתי ראש אגף מבצעים. נגמר הכנס, אחד מהמח"טים הצעירים פנה אליי ואמר: "אפשר לדבר איתך כמה דקות?" אז הוא אומר לי: "אתם מפחידים אותי". "מי זה אתם?" הוא אומר: "אתם, האלופים של המטה הכללי". "למה אנחנו מפחידים אותך?" הוא אומר, "אתם כולכם חושבים אותו דבר, אתם כולכם מדברים אותו דבר, אתם כולכם נותנים את אותם הטיעונים, ואפילו משתמשים באותם המטאפורות. זה מפחיד אותי, החשיבה הקבוצתית שלכם". אמרתי לו "אתה לא לגמרי טועה. שמת את האצבע על נקודה מדאיגה". מי היה האלוף משנה הצעיר הזה? אביב כוכבי".
[מוזיקה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך.
צליל: ואני צליל אברהם, ואתם מאזינים לפרק החמישי והאחרון של הסדרה שלנו, "נחל עוז - המוצב שהופקר".
קרן: 52 חיילים וחיילות נהרגו ביום אחד, במוצב אחד של צה"ל. שבע תצפיתניות נחטפו מאותו המוצב. חמש מתוכן עדיין מוחזקות בעזה. יותר משנה עברה, ובאוויר עדיין תלויה ועומדת שאלה אחת: איך זה קרה?
צליל: איך הצליחו כ-120 מחבלים לכבוש בתוך זמן לא רב בסיס צבאי, לשתק את הגזרה כולה למשך יום ארוך ומדמם, להרוג עשרות חיילים, ולקחת בשבי שמונה מהם? שבע התצפיתניות ולוחם השריון, מתן אנגרסט. בפרק הזה נדבר על נושאים קצת אחרים מאלה ששומעים בדרך כלל בתחקירים על שבעה באוקטובר. נדבר על איך אמורים לבנות מוצבים לפי התורה הצבאית, ואיך זה נעשה בפועל בגבול עזה.
קרן: גם שנה אחרי, אנחנו עדיין שואלים את עצמנו, איך קרה לנו שבעה באוקטובר? איך זה קרה לצבא החזק במזרח התיכון? איך זה קרה למדינה הכל כך מתקדמת שחשבנו שאנחנו? וגם לזה נגיע. אבל נתחיל בשאלות הנקודתיות, על מה שקרה במוצב נחל עוז. המוצב היחיד ממנו נחטפו חיילות, המוצב היחיד בו נשרף החמ"ל. וננסה לענות על השאלה, הקשיבו או לא הקשיבו לתצפיתניות? ומה קרה עם המידע שהן העבירו?
[מוזיקה נפסקת]
אלוף במיל' איילנד: "צה"ל הוא צבא טוב, לדעתי. יש תחום אחד שבו צה"ל, מאז ומעולם, היה הצבא הגרוע ביותר בהיסטוריה, עד היום".
[מוזיקה]
קרן: זה אלוף במילואים, גיורא איילנד.
אלוף במיל' איילנד: "שירתתי בצבא 33 שנים, הייתי מ"מ במלחמת יום הכיפורים, ומאז הייתי 3 פעמים מ"פ, 3 פעמים מג"ד, 3 פעמים מח"ט, הייתי קצין חי"ר וצנחנים ראשי, לימים אחר כך, הייתי ראש חטיבת מבצעים במטכ"ל, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ראש אג"ת, ובסוף, ראש המועצה לביטחון לאומי".
קרן: לפני כמעט שנתיים, פנה לאיילנד ההיסטוריון גדעון אביטל. הוא ביקש ממנו לכתוב פרק בספר שהוא עורך על מלחמת יום כיפור. איילנד לקח על עצמו לכתוב פרק על הלקחים מהמלחמה ההיא, אבל הגביל את עצמו רק ללקחים ממלחמת יום כיפור שלא יושמו עד היום, והראשון ביניהם - איך צה"ל בונה מוצב?
אלוף במיל' איילנד: "הוא אומר לי: "עזוב, זה נורא טקטי, זה טכני, זה הנדסי, אנחנו מדברים על דברים גדולים". אמרתי לו: "לא. בסופו של דבר, דברים נקבעים על ידי היכולת של חייל להילחם. גם אם יש מערכות נפלאות, אם החייל לא יכול להילחם בתוך מוצב, מה זה יעזור? המון דברים נהדרים אחרים"".
צליל: כשניסינו להבין מה קרה באותו יום בנחל עוז ולמה המוצב נפל כל כך מהר, אחד הדברים הראשונים שהצבענו עליו היה הכמות. כ-215 מחבלים שהגיעו בשלושה גלים, לבסיס שהיו בו רק 70 חיילים עם נשק, נחיתות מספרית מובהקת.
קרן: כמות החיילים שהיו במוצב זה נתון חשוב, ועוד נחזור אליו. אבל כמות החיילים לא בהכרח קובעת איך יגמר הסיפור.
אלוף במיל' איילנד: "כוח מגן, גם אם הוא לא כוח איכותי במיוחד ולא צריך להיות אמיץ במיוחד, יכול בהצלחה, עם מספר מאוד קטן של חיילים, לעצור התקפה בסדר גודל עצום, אם אתה נהנה מהתנאים הנכונים".
צליל: בתנאים הנכונים, לכבוש מוצב זה קשה מאוד. הנה ההסבר למה.
אלוף במיל' איילנד: "בלחימה בין מגן לתוקף, היתרונות האינטרנטיים, הגדולים יותר, הם של המגן. למה? כי יש שלב מסוים שהתוקף מסתער לעבר המוצב. בהגדרה, א', הוא צריך להיות חשוף, כי הוא מסתער, ב', הוא צריך להיות נייד, כי הוא מסתער, הוא רץ, הוא לא יכול לעשות את זה אחרת, ג', הוא צריך לשנע איתו את הנשק שלו, את התחמושת שלו, את הלוגיסטיקה שלו, ד', אם המוצב הזה גם יש לו גדרות או מוקשים או מכשול, אז התוקף צריך לדעת להילחם לא רק נגד המגן, אלא גם נגד מכשולי הקרקע".
קרן: מה היתרונות של המגן? החיילים המגינים נמצאים בעמדה קבועה. הם יכולים לכוון ולירות ביעילות עם הנשק שלהם בלי לזוז. הם לא צריכים לשנע את התחמושת וגם לא את הסנדוויצ'ים שלהם, כי הכל אמור להימצא אצלם בעמדה.
צליל: ומעל לכל, המגן הוא לא חשוף, הוא נמצא בעמדה מבוצרת ומוגנת, ולכן הסיכוי לפגוע בו הוא קטן, בזמן שהסיכוי שלו לפגוע בתוקף שנאלץ לחשוף את עצמו, הוא גדול. לכן, מסביר איילנד, היתרונות של המגן הם מובהקים.
קרן: אבל כאן אנחנו מגיעים לדבר שצה"ל, אומר איילנד, גרוע בו מאוד.
אלוף במיל' איילנד: "אחד הדברים שהבנתי שהכישלון במלחמת יום הכיפורים, כולל נפילת מוצבים לאורך התעלה, כולל נפילת מוצב החרמון בגולן, לא נבעו בגלל העדר כוח או בגלל כוננות נמוכה או בגלל בעיות אחרות. המוצבים נבנו באופן שאי אפשר להגן עליהם".
קרן: התחום האחד שבו צה"ל הוא הצבא הגרוע ביותר בעולם, אומר איילנד, הוא איך בונים מוצב.
צליל: התורה של "איך בונים מוצב", היא תורה עתיקה מאוד, שמתחילה בימי החץ והקשת.
אלוף במיל' איילנד: "כל מי שמסתובב באירופה ורואה מבצרים מהתקופה העותומנית, מהתקופה הצלבנית וגם תקופת מלחמת העולם השנייה, רואה, ללא יוצא מהכלל, שכל העמדות מבוצרות, והירי של החייל, גם בתקופה שהירי נעשה עם חץ וקשת וגם עם רובה, נעשה מתוך חרך ירי צר שקשה מאוד לפגוע בו, אבל הוא מספיק לי בכדי להוציא את הקנה שלי החוצה ולירות על מי שאני צריך".
צליל: זה מאוד הגיוני, אפילו אינטואיטיבי, אבל זה לא ככה בצה"ל.
אלוף במיל' איילנד: "איך צה"ל בנה את העמדות שלו ואת המוצבים שלו? אני מדבר מאחרי 67', באופן שהוא לא פחות מאשר אבסורד מוחלט. העמדות בנויות כמה שנקרא "עמדות אמבטיה", שהן חשופות מגובה המותניים ומעלה".
קרן: אם העמדות חשופות, החיילים לא מוגנים בהן מירי טילים. אבל יש פתרון.
אלוף במיל' איילנד: "אז מה צה"ל המציא? המציא את התורה הכי מטומטמת בעולם. ככה: בשלב הראשון, שהאויב יורה רקטות או טילים או ארטילריה, או במקרה של שבעה באוקטובר, יורה הרבה מאוד רקטות על המוצבים, אתם, כל החיילים הלוחמים, אל תהיו בעמדות. תרוצו לבונקר, כי הבונקר מוגן בפני ארטילריה, ותהיו שם. ורק כאשר הארטילריה מסתיימת והאויב מתקרב להסתערות, תרוצו לעמדות. עכשיו, למה זה מטומטם? א', איך תדע שהארטילריה מסתיימת? אתה בתוך הבונקר. שתיים, אם אתה בתוך הבונקר המוגן, יש פה בעיה כמעט נפשית לצאת אז מהבונקר המוגן לאיזשהו עמדה שהיא חשופה".
קרן: וככה אתה מוותר על היתרון העיקרי שלך, היכולת לצפות על האויב כשהוא בדרך להסתערות, ולהיות בהערכות מלאה לפגוע בו.
אלוף במיל' איילנד: "התוצאה של העניין הזה, גם במוצבים רבים בתעלת סואץ, וגם מה שהיה במוצב החרמון ב-73', וגם, לצערי, במה שקרה ברוב המוצבים בעוטף עזה, זה שבשלב שהאויב הסתער על המוצב, רוב החיילים הלוחמים לא היו בעמדות, שזה בעצם התפקיד שלהם. ואז, מהרגע שהאויב הגיע כבר למוצב, נתפס במוצב, נכנס לחצר, אין לך כבר שום יתרון עליו. כי אז אתה חשוף, הוא חשוף, המרחק ביניכם מטרים בודדים, ומאותו רגע הפסדת".
קרן: בפרק השני שלנו פגשנו את קובי, חייל השריון מנחל עוז שנלחם שם בשבעה באוקטובר. וזה בדיוק מה שהוא סיפר. 6:30 בבוקר, כמעט כל החיילים, כולל השריונרים, רצים למיגונית.
קובי: "ממש תפסתי את הנשק ואת הקסדה ואת הנעליים, ורצתי למיגונית הסמוכה. מלא צבע אדום, מלא מלא מלא מלא מרגמות. אין סוף. כאילו אני שומע כל כמה שניות או נפילה או פיצוץ. במיגונית אני פוגש את כל החבר'ה שלי מהפלוגה".
קרן: וזה גם מה שסיפר סמל אוראל, לוחם בסיירת צנחנים שהיה בנחל עוז בבוקר שבעה באוקטובר. הנה העדות שלו, מובאת מפי קריין, כפי שהיא מופיעה באתר צה"ל.
[הקלטה מאתר צה"ל] קריין: [רעש של כפתור הקלטה] "6:20, אנחנו קמים לצבע אדום. אנחנו רצים לכיוון המיגונית, שהיא בתוך מרכז הפלוגה של גדוד 13 של גולני. בהתחלה, במיוחד בתור דרומי, אני לא מתרגש במיוחד. אנחנו שם עוד כמה דקות טובות, בערך 50-60 לוחמים בתוכה. אחרי כמה דקות אחד המ"מים מגיע, במזל, עם וסט. היה לו גם קשר. הוא מכניס את האוזניה ועולה דיווח שיש מחבלים רבים על הגדר." [רעש של כפתור הקלטה]
קרן: הלוחמים מתחילים לחזור לחדרים, לעלות על מדי ב' ועל הציוד ולצאת להילחם במחבלים. אבל כשהם יוצאים להילחם, הם כבר פנים מול פנים עם המחבלים, שכבר חדרו למוצב. הם נלחמים באומץ רב ועושים כל מה שהם יכולים, אבל הם הופתעו.
צליל: השאלה "למה הם רצו למיגונית?" עלתה כמה פעמים בתחקיר שלנו. והתשובה הייתה מאוד ברורה. כמעט כל החיילים, גם הלוחמים, רצו ב-6:30 בבוקר למיגוניות, כי זה מה שעושים כשיש מתקפת טילים. אלה ההוראות למצב הזה. הם לא ידעו שיש פלישה למוצב.
קרן: בין השאר כי הרעיון הזה, שתהיה פלישה למוצב, היה בלתי מתקבל על הדעת. משהו דמיוני, משהו שאף אחד לא חושב להתכונן אליו כשהוא רץ למיגונית על אזרחי, בלי אפוד וקסדה.
צליל: וזה מביא אותנו לנושא הבא שלנו. אחת השאלות שכל הזמן חוזרות, ולא מרפות, לגבי השבעה באוקטובר היא - למה לקח לצבא כל כך הרבה זמן להגיע? נכון, במוצב היו מעט מדי לוחמים והוא נכבש מהר, את זה אנחנו יודעים. אבל רק ב-13:30 הגיעו אליו הכוחות הראשונים.
קרן: את מה שקרה באותו יום סיפרנו בפרק השלישי שלנו. הכוחות שהיו בדרך לנחל עוז הותקלו כל הזמן. כל האזור היה מלא במחבלים והם נלחמו את דרכם למוצבים ולישובים. לקח לצוות של רועי זבטני, צוות מאולתר של עשרה קצינים מהצנחנים, שעתיים להגיע מכפר עזה לנחל עוז, בגלל הלחימה במחבלים.
צליל: אבל גיורא איילנד אומר שזה לא חייב להיות ככה. ובשביל זה אנחנו הולכות להבין משהו שאמור להיות מאוד בסיסי בצבא, וזה - איך בונים קו הגנה.
אלוף במיל' איילנד: "מאז ומעולם, וזה עוד לא השתנה עד היום, מרכיב הקרקע הוא המרכיב החשוב ביותר ביכולת של מדינה, או צבא, או יחידה, להגן על עצמם. ובתוך מרכיב הקרקע יש חשיבות עצומה למרחקים".
קרן: בישראל יש לנו בדרך כלל מרחב הגנה מצומצם מאוד. ותפיסת ההגנה אומרת שצריך לחלק את המרחב הזה לשלושה חלקים. המרחב הראשון, הכי קרוב לגבול, הוא מרחב האבטחה.
אלוף במיל' איילנד: "שבו בדרך כלל יש כוחות קטנים, בדרך כלל ניידים, שאתה אומר - "אני יכול לסבול מצב שהאויב חודר לאזור הזה, משום שהוא לא קריטי בחשיבותו"".
קרן: המרחב השני הוא מרחב האחזקה.
אלוף במיל' איילנד: "שבו אתה בונה בעיקר את המוצבים, שבו אתה אומר - "פה אני מחזיק, על המקום הזה אני מגן ואסור שהדבר הזה ייפול לידי האויב"".
קרן: והמרחב השלישי הוא המרחב האזרחי.
אלוף במיל' איילנד: "שאתה אומר - "אני לא סובל כל חדירה לתוך המרחב הזה"".
קרן: זה למשל, מה שהכרנו בתור רצועת הביטחון, אבל זה כבר לא קיים יותר.
אלוף במיל' איילנד: "צה"ל פעמיים נסוג מתוך שטחים ב-25 שנים האחרונות. הוא נסוג מלבנון בשנת 2000, מאזור רצועת הביטחון, והוא נסוג מעזה בשנת 2005".
קרן: צריך להזכיר שאיילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי, תחת ראש הממשלה אריאל שרון, בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה. בראיונות שנתן לאחר מכן, הוא הגדיר אותה "החמצה היסטורית", מכיוון שנעשתה, לדבריו, ללא תכנון אסטרטגי קדימה.
אלוף במיל' איילנד: "למעשה, כל שלושת המרחבים שאמורים להיות בהגנה, שלושתם התאחדו למרחב אחד".
קרן: בישראל, מאז ומעולם היו יישובים אזרחיים על הגבול, ישובי ספר. הסיסמה של קיבוץ נחל עוז, שצמוד למוצב, היא "עד התלם האחרון", זו התפיסה הציונית שאומרת - הגבול יעבור במקום בו יסתיים התלם החרוש האחרון. אז איך פותרים את זה?
צליל: על ידי עיקרון בסיסי, שאותו, מסתבר, לומדים בכל קורס קצינים, שנקרא "עומק ועתודה".
אלוף במיל' איילנד: "והוא אומר בפשטות הדבר הבא: אם אני בהגנה, הנחת העבודה היא שהאויב עלול להפתיע. היות והאויב יפתיע, אז לאויב יהיו הישגים בחלק הראשון או בשלב הראשון. ולכן אני צריך להיערך עם עומק, דהיינו, שלא כל הכוח שלי נמצא מלפנים. הדבר השני והיותר חשוב, אני מחזיק כוח בעתודה מאחורנית, שגם אם האויב מפתיע ופועל בהתחלה, יש לי כוח שלא ימצא תחת אש, ואז יש לו יכולת מאוד מאוד טובה להגיע מאחורנית קדימה, ולתמרן למקום הנכון בצורה הנכונה. כוח עתודה זה כוח שנמצא על טנקים ועל נגמ"שים, נגיד, 4-5 קילומטר מאחורי קו החזית או קו המגע, נמצא בכוננות של 30 שניות לתנועה, וברגע שקורה משהו, אז גם אם יש מהומה וּמְבולָּקָה מלפנים, הכוח הזה מסוגל לעשות את מה שאפשר לעשות, כי הוא לא תחת אש בהתחלה. עכשיו, שני הדברים האלה לא היו קיימים בהיערכות של אוגדת עזה לחלוטין".
קרן: אחת הדוגמאות המרשימות ליתרון של כוח שמגיע מאחור, הוא של פלוגת הטנקיסטיות בקרקל. פלוגת פרא, שהייתה מוצבת בפתחת ניצנה שבגבול מצרים, רחוק מהעוטף, בבוקר שבעה באוקטובר. הן חברו לכוחות באזור חולית, חיפו עליהם, והרגו עשרות מחבלים.
אלוף במיל' איילנד: "ומה היה היתרון שלהם, מעבר לעבודה שהם היו בנות מדהימות, שהיה להם הרבה יוזמה והרבה יכולת והרבה דבקות במשימה? הם הגיעו מאחורנית, הם לא היו תחת אש, ולכן הם יכולות היו להגיע, יחסית בצורת טובה ובטוחה, ולהגיע למקום הנכון ולפעול ביעילות".
צליל: תארי לך שכמו הפלוגה הזו, היו עוד פלוגות כאלה, במרחק של כמה קילומטרים מהגבול עם עזה. הם לא היו משנים את המתקפה הראשונית, אבל הם היו יכולים להיכנס לתמונה ולהגיע ליישובים ולמוצבים הרבה יותר מהר. אבל לא היו.
אלוף במיל' איילנד: "בכל אוגדת עזה לא היה נגמ"ש אחד בעתודה, לא טנק אחד בעתודה, כאשר התורה מדברת על 20%-30% מהכוח, שחייב מראש להיות בעתודה".
צליל: וזה מאוד מוזר, כי העיקרון הזה שלמדנו עכשיו לומד אותו כל קצין בקורס קצינים. איילנד אומר "כל בוגר, של כל קורס פיקוד, יודע לדקלם אותו". אז למה זה קרה?
קרן: כאן אנחנו מגיעים לכשל העמוק, התודעתי והפסיכולוגי, שהוא אולי הגורם המרכזי שאיפשר, בסופו של דבר, את שבעה באוקטובר. כדי שתחשוב שאתה זקוק לעומק ולעתודה, אתה צריך להכיר בכך שפלישה מהסוג הזה יכולה בכלל לקרות. שיש תרחיש שבו האויב כובש שטחים ורושם הישגים משמעותיים בשלב הראשון של המתקפה שלו.
אלוף במיל' איילנד: "אם נפשית אתה לא מוכן שלאויב יהיו הישגים בהתחלה, אז אתה נערך עם כל הכוח מלפנים. כי מה פתאום האויב יכבוש ממני אפילו מטר אחד? אבל אם אתה נערך עם כל הכוח מלפנים, אתה נערך באופן שאתה לא מסוגל להגן. כי בלי עומק ובלי עתודה, לאויב תמיד יהיו יתרונות עליך. הוא פורץ את קו המגע ומאותו רגע נוצרת בלבלה נוראית, כפי שהיא קרה לנו, אכן, בשבעה באוקטובר".
צליל: חוסר היכולת הנפשית לקבל את האפשרות שמוצב יחדר ויכבש ולהערך אליה, מתבטאת בנחל עוז בכל פרט. אנחנו מדוברות פה כבר ארבעה פרקים על ההפקרה של מוצב נחל עוז, על הכיבוש של מוצב נחל עוז ועל הקרב על מוצב נחל עוז, אבל מבחינת הצבא, נחל עוז הוא בכלל לא מוצב. הוא מחנה, בסיס. הוא לא נראה כמו מבצר, אלא כמו שאת תמיד אומרת, קרן, כמו מגורי צעירים בקיבוץ.
קרן: ממש. מבנים נמוכים, פזורים על שטח גדול עם דשא סינתטי, בלי שום יכולת להגן על כל השטח הזה.
אלוף במיל' איילנד: "נחל עוז הוא במרחק של כלום, מאות מטרים מהגדר. מאות מטרים מהגדר חייב להיות מוצב. מוצב זה מקום שיודע להילחם. עכשיו, בפועל, בנחל עוז היה מפקדת גדוד. מפקדת גדוד היא מלאה בלוגיסטיקה, בכוחות מנהלה, בכוחות נוספים, בפעילות שהיא יוצאת וחוזרת משם, ואסור להקים מין מחנה מנהלתי כזה, במרחב כל כך קרוב לגבול. כל המפקדת גדוד, מראש, נכון היה למקם אותה, 2-3 קילומטר מאחורנית".
קרן: במוצב לא צריכים להיות מפקדה, ולא חיילי מנהלה, ולפי איילנד, גם לא תצפיתניות.
אלוף במיל' איילנד: "אמצעי התצפית רואים למרחקים עצומים, של חמישה קילומטר ויותר. אין שום סיבה לשים אותם כל כך קרוב לגבול, ובטח אין צורך לשים את מי שמפעיל אותם כל כך קרוב לגבול".
קרן: המחשבה הזאת, שזה לא יכול לקרות, שאי אפשר להעלות את זה על הדעת, שהאויב לעולם לא יצליח לפלוש ולכבוש מוצב או ישוב, מחלחלת מהדרגים הגבוהים ביותר, כל הדרך למטה, עד לדרגת המפקד הזוטר.
[הקלטה] יגאל מוסקו, N12: "מוצב החרמון. הוא צרוב עמוק באתוס הישראלי, אבל הוא גם האנדרטה לגבורת החיילים הפשוטים, שהצילו אז את המדינה."
אלוף במיל' איילנד: "ינואר לפני 4 או 5 שנים, יגאל מוסקו עשה כתבה יפה בערוץ 12, על החרמון בשלג. כתבה מאוד פסטורלית, שועלים בשלג וכו', אבל הוא גם הגיע למוצב החרמון, אותו מוצב שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא ראיין שם את המ"מ במוצב, אבל אני, בעיניים השרוטות שלי, אמרתי: "משהו פה מפריע לי"".
קרן: איילנד פנה למפקד פיקוד צפון, שמינה אותו לערוך ביקורת מטעמו במוצב. הוא הגיע לשם ביום שישי בבוקר.
אלוף במיל' איילנד: "אני שואל את מפקד המוצב, אותו מוצב שנפל במלחמת יום הכיפורים, שחשיבותו הייתה ונותרה עצומה: "כמה חיילים יש לך במוצב?" הוא אומר לי: "איקס", לא אגיד לכם את המספר. אני אומר לו: "איקס? כל כך מעט?" הוא אמר לי: "לא, זה רק בשישי-שבת". אמרתי לו: "תגיד, יש לך הסכם עם הצבא הסורי, שהם לא יתקפו בשישי-שבת?""
צליל: אז מה איילנד מציע? שחיילים לא יצאו הביתה בסוף השבוע?
קרן: האמת? הרבה יותר מזה.
אלוף במיל' איילנד: "באפריל 73', חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, היה כנס קצינים של כל החטיבה. אני בתור מ"מ צעיר, אורח הכבוד היה ראש אגף המודיעין דאז, אלי זעירא, שבהרצאה מלאת רהב וביטחון וזחיחות, אמר לנו את המסר הבא: "מצבה הביטחוני של ישראל מעולם לא היה טוב יותר, ההסתברות למלחמה נמוכה מאי פעם, ואויבינו מורתעים ולא יעזו לתקוף"".
קרן: איילנד תפס עם המחלקה שלו קו במוצב קדמי מאוד ברמת הגולן, כזה שנמצא היום בשטח סוריה.
אלוף במיל' איילנד: "היינו במוצב, בכל יום בשבוע ובכל דקה משעות היממה, בכל מצב, לעולם לא פחות מ-16 איש. כל ערב לפני החושך, הייתי עובר מסביב למוצב ושם מוקשים נגד טנקים ומחמש את כל מוקשי הקלימגורים שהיו לי, כל מיני מטענים נגד אדם. זה היה לוקח לי שעה כל ערב לחמש, ושעה כל בוקר לנטרל. שעה לפני חושך היינו מכבים את הגנרטור במוצב, וכל ה-16 חיילים עולים לעמדות. היינו שומרים בשתי משמרות בלילה, שמונה ושמונה, כאשר השמונה שלא שומרים, ישנים עם בגדים ונעליים בעמדות. במושגים שלי, אז, כל הצבא הסורי, מעניין אותו רק דבר אחד - לכבוש את מוצב 107 שלי הלילה. משמעת מבצעית עליונה לא קשורה בהערכת מצב, היא ערך בפני עצמו. או במילים שלי אז, בתור מ"מ קשוח ואולי שרוט, חיילים יוצאים הביתה בקושי פעם בחודש, ל-48 שעות, אוכלים מנות קרב, ישנים עם בגדים ונעליים, ומקללים את המ"מ. זה מה שעושים חיילים".
צליל: אנחנו לא יודעות מה היו היציאות של החיילים בנחל עוז, אבל הם לא ישנו עם בגדים ונעליים. זה בדיוק מה שעולה מהעדות של סרן אוראל מהצנחנים.
[הקלטה מאתר צה"ל] קריין: [רעש כפתור הקלטה] "אנחנו מחליטים לעשות נגלות לכיוון החדרים, עולים על ציוד כמו שצריך, תוך כדי האזעקות, יוצאים כחוליות, חוזרים, עולים על ב', חוליה אחרונה באה לעלות על מדים, אבל לא מספיקה." [רעש כפתור הקלטה]
קרן: לגבי כמות הכוחות, אנחנו יודעים שבאותו סוף שבוע, מתוך 80 לוחמי גולני של פלוגה ב', "זאבי הדממה", היו רק 40. אבל גם איילנד אומר, האחרונים שהוא בא אליהם בטענות, אלו החיילים. הם הרי לא אלו שמחליטים על רמת הכוננות שבה ימצאו או על החופשות שלהם.
אלוף במיל' איילנד: "כשקרה פתאום ההפגזה, והחיילים רצו למיגוניות או לבונקרים או לכל מקום אחר, אז חלק רצו בלי האפוד, אז גם אם יש לך נשק, במקרה הטוב, יש לך מחסנית אחת, אתה לא בנוי להילחם".
צליל: הנושא הזה, של הכוננות של הצבא, חוזר על עצמו בגזרות שונות ובחיילות שונים. אחד הדברים ששמענו שוב ושוב מתושבי הדרום, הוא שבבוקר שבעה באוקטובר, הם לא הבינו איפה מסוקי הקרב, המסק"רים. לאיילנד יש תשובה.
אלוף במיל' איילנד: "הגענו לשבעה באוקטובר, כל צה"ל הגדול, שני מסק"רים בכוננות. במקרה הם היו בצפון, אני לא נכנס לשאלה הזאת - למה שם ולא במקום אחר, מה רמת הכוננות? חצי שעה. איך כל צה"ל הגדול, מחזיק שני מסק"רים בלבד בכוננות, בכוננות של חצי שעה, שברור שיש תרחישים שרק מסק"ר יודע לענות עליהם".
צליל: יש כמה סוגי כוננויות למסוקי הקרב, חלקן מאפשרות מענה מהיר יותר, ויש כוננויות פחות מיידיות. לדוגמה, כוננות של חצי שעה.
אלוף במיל' איילנד: "כל ההבדל הוא איפה הטייסים ישנים. אם הם ישנים במגורים, זה חצי שעה, כי צריך לנייד אותם למסוקים, ואם הם ישנים באיזשהו פריקסט, צמוד למסוקים, זה כל ההבדל. אם בצה"ל היו 8 מסק"רים בכוננות…"
צליל: איילנד מדבר כאן על 8 מסק"רים בכוננות מיידית.
אלוף במיל' איילנד: "האירוע היה נגמר ב-2,000 מחבלים הרוגים על הגדר, במספר יחסית קטן של נפגעים של צה"ל, וזה היה נראה כניצחון מאוד בולט של צבא הגנה לישראל".
קרן: אנחנו יודעים שהייתה התייעצות טלפונית ב-4 וחצי בבוקר, בהשתתפות הרמטכ"ל, והוחלט לא לעלות כוננות. אנחנו גם יודעים שלמרות זאת, מפקד פיקוד דרום, ירון פינקלמן, החליט במהלך הלילה לחזור מחופשה בצפון. אבל גם אם הרמטכ"ל מחליט שלא לעלות כוננות, זה לא סוף פסוק.
אלוף במיל' איילנד: "נגמרה השיחה. אתה מפקד פיקוד דרום, אתה כן מרגיש שמשהו לא בסדר, בעובדה שאתה עוזב את הצימר שלך בצפון ונוסע לפיקוד. מה מצופה ממך? מצופה ממך לומר את הדבר הבא - "מה אכפת לי מה החליט הרמטכ"ל? בסדר, רמטכ"ל יש לו אחריות על כל הצבא. אני אחראי רק על פיקוד דרום. להעלות את רמת הכוננות בכוחות הסרים למרותי, אני לא צריך לקבל אישור מאף אחד"".
קרן: אבל זוכרים את הסיפור שפתחנו איתו? כולכם חושבים אותו דבר?
אלוף במיל' איילנד: "מפקד פיקוד דרום לא עושה את זה, וספק אם הוא חשב לעשות את זה. ואנחנו מגיעים למפקד אוגדת עזה. מפקד אוגדת עזה נהנה משני יתרונות: א', הוא נשאר שבת, הוא כבר במודעות, נגיד, הרבה יותר מבצעית, כי הוא בסביבה המבצעית, והכוח הרלוונטי האמיתי של כל צה"ל, שיכול להגיב לאירוע, זה הכוחות הסרים למרותו. ואז אתה מצפה ממנו לומר: "מה אכפת לי מה חושב אלוף הפיקוד? אני מפקד הגזרה הזאת, אני מעלה את הכוננות בגזרה שלי". גם הוא לא עושה את זה. ועולה השאלה - למה המחשבה לעשות משהו, גם אם זה שמעליי החליט או לא החליט אחרת, לא עלתה?"
[מוזיקה]
פרופ' הראל: "יש בעצם, בצבא, סתירה גדולה מאוד בין העובדה שהצבא הוא מערכת מאוד היררכית. כלומר, כך זה בנוי. דבר המפקד, אחרים צריכים למלא אחרי הפקודות שלו. מהצד השני, אנחנו חייבים וחייבות שתהיה מחלוקת".
צליל: זאת פרופסור אילת הראל מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון. היא חוקרת של הצבא ומערכת הביטחון, ובמשך עשור היא חקרה את הנושא של נשים בצה"ל בתפקידי הלחימה ובחמ"לים קדמיים. בשנה האחרונה, מאז שבעה באוקטובר, פרופסור הראל חקרה את מה שקרה במוצב נחל עוז ובמוצבים נוספים, בהם היו מוצבות תצפיתניות באותו היום, יחד עם דוקטור שיר דפנה-תקוע, והשופטת לשעבר סביונה רוֹטְלֵוִי. החודש, אוקטובר 2024, הן פרסמו את הדוח שלהן על מה קרה במוצבים ובחמ"לים קדמיים בשבעה באוקטובר.
קרן: במסגרת המחקר הזה הן ערכו ראיונות נרחבים עם מפקדים ומפקדות, חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים ששירתו בקו עזה. ותוך כדי, הראל והשותפות שלה קראו בכתבה של יניב קובוביץ' ב"הארץ", על מקרה מרתיח, של תצפיתנית שלא הקשיבו לה.
פרופ' הראל: "חיילת בחמ"ל, בתפקיד מסוים, שניגשה לגורם בכיר ואמרה לו: "תקשיב! יש את הבעיה הזאת ואת הבעיה הזאת ואתה חייב לטפל בה עכשיו!" והוא ענה לה: "הבנתי, קיבלתי, תפסיקי לבוא אליי עם הדבר הזה, אני שמעתי, די!""
קרן: במהלך המחקר, החוקרות הגיעו לאותו קצין בכיר שאמר את הדברים האלה לאותה תצפיתנית. והוא סיפר להם עוד משהו.
פרופ' הראל: "אותו גורם בכיר היה בשיחה אחרת עם המפקד שלו והוא אמר לו: א', ב', ג', ד' קורה, חייבים להיערך, ומה התשובה שהוא קיבל? "מה אתה פרנואיד? מה אתה היסטרי?""
קרן: כלומר, אותו קצין מבין מצוין שמשהו חריג ולא טוב קורה אצל האויב. וכשהוא בעצמו מעלה את המידע הזה למפקד שלו, גם הוא מושתק.
פרופ' הראל: "ואחר כך, אותו מפקד שלו, היה בדיון עם גורמים מאמ"ן, והם שמעו: "קורה א', ב', ו-ג', ד', ה'" ואז הם אמרו: "שמענו, אנחנו על זה, זה לא בדיוק מה שקורה"".
קרן: והנה, גם כשהמפקד שלו מעלה את אותה שאלה, גם הוא מושתק. כלומר, יש כאן שרשרת של השתקה שמתחילה בתצפיתניות, אבל מגיעה עד למפקדים הבכירים.
פרופ' הראל: "זאת אומרת, שהתהליך הזה שאני מתארת לכן פה, אם אני אגיד רק "לא הקשיבו לתצפיתניות", זה לא ממצה את התהליך שקורה כאן. כי בסופו של דבר אנחנו רואים שהייתה איזושהי אי-הקשבה, אבל זה הרבה, הרבה, הרבה יותר מסובך מכפי שזה מוצג".
קרן: האם פשוט התעלמו מהדיווחים של התצפיתניות? האם הן התריעו והתריעו ולא עשו שום דבר עם המידע הזה? התשובה היא, חד משמעית, לא.
צליל: פרופסור אילת הראל מסבירה שקודם כל, הרבה פעמים הקשיבו למידע, עשו בו שימוש, הוא סייע מאוד, אבל אף אחד לא טרח לעשות את סגירת המעגל. לספר לתצפיתנית ולמפקדת בחמ"ל מה קרה עם המידע שהן העבירו. במצב כזה, ברור שהתחושה היא שלא מקשיבים.
פרופ' הראל: "שהיא לא תמיד מקבלת את ההיזוּן החוזֵר שאומר לה: "וואו! את זיהית, נכון, את ראית את השלושה טנדרים האלה? זה היה מוחמד, הניה וסינוואר", או משהו כזה. אמרו לה: "אוקיי, שמענו, תודה, ביי". קודם כל, זה נורא מתסכל עבור החיילת, שהיא מרגישה - אני עובדת, אני מתריעה, אני עושה את כל הדברים האלה, ובעצם, מה קורה עם זה?"
קרן: טוב, אבל אם זו הייתה הבעיה, שלא סגרו איתן מעגל, לא היינו פה. העובדה היא שלמרות ההתרעות שלהן, קרה מה שקרה.
צליל: נכון, ובכל זאת, אילת הראל אומרת: "הקשיבו להן, עד דרג מסוים".
פרופ' הראל: "יש לי ממש עדויות, מראות איך זה עובר הלאה, לקמ"ן, וזה עובר הלאה למג"ד שיושב שמה, עם הכח שמתחלף כל שלושה חודשים, וזה עובר למח"ט שהוא קבוע, וזה גם יכול להגיע למאו"ג, למפקד האוגדה. ברגע שזה עובר הלאה, שם הייתה הבעיה. מה שקרה לפני השביעי לעשירי, לצורך העניין, החליטו, באמ"ן, שרק דמויות מסוימות מעניינות אותנו. ההחלטות הללו התקבלו בדרגים מאוד מאוד גבוהים בפיקוד ובאמ"ן. זה לא החלטות מהשטח".
צליל: גם התחקיר שלנו העלה את אותה מסקנה. הדיווחים של התצפיתניות עלו כל הדרך למעלה עד למודיעין, ושם הם נתקעו. באמ"ן לא החשיבו את המודיעין שמתקבל מהחמ"לים של התצפיות כמידע משמעותי במיוחד.
פרופ' הראל: "הכישלון הוא כל כך גדול, שאת מה שהדרג המדיני לא הבין, ואת מה שחלקים מהדרג הצבאי הבכיר לא הבינו, מחבלי הנוח'בה ומחבלי החמאס כן הבינו. החמ"לים הם ממש חשובים. המצלמות שלהם חשובות, והנשים שמשרתות בחמ"לים הם חשובות, מיומנות, ויכולות להפוך את כל התמונה מניצחון לכישלון. והחמאס הכיר את כל החמ"לים וכיוון לכל החמ"לים, וגם תקף את כל החמ"לים".
צליל: אז כל החומרים שנאספו על ידי התצפיתניות עברו הלאה, אבל לא התייחסו אליהם כאל מודיעין משמעותי, ככזה שצריך לעשות משהו בגללו.
פרופ' הראל: "זה כמו שהעבירו עץ, והעבירו עוד עץ, והעבירו עוד עץ, ומישהו למעלה לא ראה את היער. העבירו את העץ, דנו בעץ, ואמרו: "טוב, זה לא מספיק חשוב בשביל לתת עכשיו שעות של כטב"מ שישוטט ויבדוק את מה שאת אמרת לי"".
קרן: ובכל זאת, הראל מסרבת לסגור את העניין בכך שרק חיל המודיעין אשם. כמו איילנד היא אומרת: "גם אם באמ"ן לא לקחו ברצינות את המידע, בפיקוד דרום ובאוגדת עזה יכלו להסיק את המסקנות שלהם ולשנות את המדיניות אצלם".
פרופ' הראל: "כי גם אם יש מפקד אוגדה או מח"ט שאומרים לו "לא, זה לא מספיק רציני", הוא יכול להפוך את השולחן ולהגיד "לא!""
צליל: אבל לא שמענו על אף מח"ט או מפקד אוגדה שהפך שולחן על זה. "אי ההקשבה בצה"ל ויישור הקו עם הבכירים ממך", אומרת הראל, "היא תופעה כרונית, עמוקה וגדולה יותר מאי ההקשבה לנשים". ובמחקר של הראל, פעם אחר פעם עולה התבנית - כולכם חושבים אותו דבר.
פרופ' הראל: "אנחנו חייבות שתהיה מחלוקת גם בצבא, ושתהיה אווירה שתאפשר מחלוקת. שלא יבוא הקצין א' ויגיד "טוב, אני לא מסכים איתו, אבל אם אני אגיד משהו אחר שהוא לא חושב, הוא לא יקדם אותי. ואני חושב על הקידום הבא". ושיהיו מספיק אנשים שיוכלו לבקר, ואפילו להמציא, באופן יזום או היפותטי, עמדה שסותרת את מה שנאמר כאן, בשביל לחשוב על תרחישים אפשריים".
צליל: וכשאנחנו חוזרים, בעזרתו של איילנד, מהתיאוריה אל הפרקטיקה, ועוברים תחנה תחנה לאורך ולרוחב של צה"ל בשבעה באוקטובר, המטכ"ל, חיל האוויר, פיקוד דרום, ולבסוף מוצב נחל עוז עצמו, קל להבחין שבכולם עוברת כחוט השני אותה תופעה, אותה הנחה שלא יקרה כלום.
קרן: ואם מישהו מעליי החליט משהו, הוא כנראה יודע מה הוא עושה ואני לא אחלוק עליו.
צליל: אבל זה לא נגמר בזה.
קרן: נכון. הדבר המדהים הוא שההנחה הזו, שכולם שותפים לה, שלא יקרה כלום, היא יכולה להיות נכונה בהתחלה, אבל בהמשך, עצם ההסכמה האוטומטית עליה, היא זו שמייצרת מציאות.
אלוף במיל' איילנד: "בוא נניח שיש גזרה מסוימת שאני צריך להגן עליה, ואני שׂם עשרה גדודים בגזרה הזאת. האויב מסתכל על ההערכות שלי כמגן, אומר - "וואלה, עשרה גדודים, אין לי סיכוי להצליח פה", ולכן, מגיע למסקנה שלא כדאי לתקוף. המודיעין שלי אומר בצדק, אין לאויב כוונה לתקוף. ואז המפקד בצד שלי אומר, אם אין לאויב כוונה לתקוף, אז למה אני מחזיק עשרה גדודים? בוא נרד לשמונה גדודים. האויב עוד פעם מסתכל, אבל עדיין אומר, "שמונה גדודים זה קשה, אין לי כוונה לתקוף". בגלל לחצים מכל מיני מקומות אחרים, בין אם זה להוציא לחופש ובין אם זה הסוכה של צבי סוכות בחווארה, אני אומר, טוב, אין לאויב כוונה לתקוף, בוא נרד לארבעה גדודים. האויב עוד פעם מסתכל על ההערכות שלי ואומר, "וואלה, עכשיו כן כדאי לי לתקוף". במילים אחרות, העבודה שאתמול לא היה לו כוונות לתקוף היא נכונה, אבל הסיבה שהוא עכשיו משנה את זה, היא לא רק כי הוא שינה את תפיסת עולמו, אלא כי אני כל כך דיללתי את ההערכות שלי, שהוא אומר - "וואלה, מה שלא היה נכון מבחינתי לעשות אתמול, כדאי לעשות היום"".
[מוזיקה]
צליל: אז מה עושים? איך מייצרים בתוך המערכת ההיררכית הזאת של צבא, שדרת קצונה שמורכבת מאנשים שיכולים לעבוד ביחד ולטפח את הכפופים להם ולקדם אותם, אבל גם יכולים לחלוק אחד על השני ולא ליישר תמיד קו באופן אוטומטי.
קרן: איילנד אומר שקודם כל צריך להבין שבצבא, כל צבא, יש שני סוגים של מפקדים.
אלוף במיל' איילנד: "במלחמת יום הכיפורים היו ברמת הגולן שתי חטיבות טנקים, 188 ו-7".
קרן: המח"ט של חטיבה 188 היה אז איציק בן-שהם.
אלוף במיל' איילנד: "היה קצין מאוד לויאלי. מאוד לויאלי זה לא רק ממושמע, זה אומר - אני נאמן לרוח הדברים של מפקדיי. רוח הדברים של צה"ל הייתה - לא תהיה מלחמה, ולכן אני לא עושה שום דבר של היערכות למלחמה, משום שזה רוח הדברים של המפקדים שמעליי. ואז פורצת המלחמה בהפתעה, ומוצא את עצמו המח"ט באי יכולת לשלוט בחטיבה שלו. הוא אפילו לא יודע איפה הטנק שלו נמצא, הוא לא יודע איפה נגמ"ש הפיקוד שלו נמצא. כל כך הוא לא התכונן למלחמה, כי בשגרה הוא לא צריך אותם על ידו, והוא משקיע הרבה מאוד זמן למצוא את הטנק שלו והנגמ"ש שלו. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו נלחם לבד, עם הטנק שלו נגד טנקים סוריים באזור נפח, נלחם בגבורה ונהרג. אבל התפקיד שלך כמח"ט הוא לא להילחם כמפקד טנק, אלא כמח"ט".
קרן: המח"ט השני, של חטיבה 7, היה יאנוש בן-גל.
אלוף במיל' איילנד: "יאנוש בן-גל אמר: "מה אכפת לי מה אלה שחושבים שמעליי? א', הם טועים, אני אומר תהיה מלחמה. ב', מה אכפת לי מה הם חושבים? בגזרה שלי, אני אהיה מוכן באופן מירבי, כי אף אחד לא יכול להגיד לי לא להכניס לכוננות ולפריסה ללחימה, את הגדודים הכפופים אליי". ביניהם הגדוד של אביגדור קהלני. ומח"ט 7 פורס את החטיבה שלו, מבחינתו, מלחמה הולכת להיות עוד לפני שמישהו במטכ"ל חושב שהולכת להיות מלחמה, ובמידה רבה מאוד, מציל את רמת הגולן, ואם תרצו, מציל את מדינת ישראל. שאני לא אעשה עוול לכוחות 188, הם היו הראשונים שנלחמו, והכוחות של 188 נלחמו בגבורה עילאית. אבל אי אפשר לנהל מלחמה, גם אם כל מ"מ נלחם נפלא בגזרתו, כשהמערכת שמעליו לא מתפקדת".
קרן: ראינו בשבעה באוקטובר גם דוגמאות לסגנון השני. ביום חמישי, חמישה באוקטובר, מ"פ בפלוגת פרא בגדוד קרקל, עשתה מסדר כוננות לטנקים שלה.
אלוף במיל' איילנד: "והיא מצאה שבטנק שלה חסר סולר במיכל דלק. היא התעקשה שיגיע מיכלית סולר לתדלק את הטנק, הטנק צריך להיות מוכן, בכוננות. הגיעה מיכלית, המשאבה לא עבדה, לא הצליחו לתדלק, אמרו לה: "טוב, עזבי, חכי ליום ראשון"".
קרן: היא לא ויתרה.
אלוף במיל' איילנד: "לקחה את הטנק, נסעה לתחנת דלק, בדרך עברה בערך 7 עבירות משמעת, משום שבראש שלה - אני נמצאת פה קודם כל בגלל המשימה. ההוראות והפקודות אמורות לשרת את המשימה".
צליל: אלה שתי סוגים של מפקדים. אלה שנאמנים לפקודות, למפקד ולמערכת, ואלה שנאמנים למשימה, גם אם הנאמנות למשימה סותרת את הפקודות. הצבא, אומר איילנד, צריך את שני הסוגים. או בגישה אחרת, הוא צריך מפקדים שיש בתוכם, באישיות שלהם, איזון נכון בין שתי התכונות האלה.
אלוף במיל' איילנד: "ולכן אחד הדברים שקרו בצבא, לדעתי, בתהליך של 10 שנים, 20 שנה, זה שנוצרה לויאליות, אולי מוגזמת, בצבא, אבל עודף לויאליות מסוכן לצבא, משום שצבא פועל בתנאי אי-וודאות בהגדרה, ואתה חייב שיהיו לך אנשים הרבה יותר עצמאים בחשיבה שלהם, מאשר רק כאלה שעושים היטב את מה שאומרים להם".
קרן: והדוגמה המאלפת שהוא מביא, אותו מח"ט צעיר, שלפני 25 שנה ניגש אליו ואמר לו שכל האלופים במטכ"ל נשמעים אותו דבר. אביב כוכבי, אותו מח"ט, הצליח אולי לזהות, אבל לא לשנות את התופעה הזו. כוכבי, שהיה הרמטכ"ל עד ינואר 2023, הוביל את התפיסה שהפכה לאמונה עיוורת, שבעקבות בניית המכשול התת-קרקעי והגדר העילית החדשה, "שעון חול", חמאס לא יכול לפלוש קרקעית לשטחנו, ויכול לסכן אותנו אך ורק בירי רקטות. אבל זה לא רק זה. כוכבי גם הקיף את עצמו באנשים שלא ערערו על התפיסות שלו. מטכ"ל שבו, שוב, בדיוק כמו שראה הקצין הצעיר במטכ"ל של מופז - כולם חושבים אותו דבר.
צליל: אילת הראל אומרת שהתופעה הזו של צייתנות ואמירת הן, לא מתחילה במטכ"ל, אלא גבוה יותר אפילו ממנו.
פרופ' הראל: "אנחנו חייבות לשים את זה על השולחן. הכישלון פה הוא לא רק כישלון צבאי, זה כישלון, בראש ובראשונה, כישלון מדיני. אני חייבת להבהיר שהנושא הזה של "החמאס מורתע", ירד מלמעלה ראש ממשלה ששולט הרבה מאוד שנים, טוען באופן תקיף שהחמאס מורתע וממנה סביבו אנשים שהם עושי דברו. אנשים שהם לא בהכרח הכי מוכשרים לתפקיד, אלא אנשים שיהיו נאמנים ויצביעו כמו שכבודו רוצה".
צליל: בשנת 1972 פרסם חוקר בשם אירווינג ג'ניס, מאוניברסיטת ייל, ספר שנקרא "Victims of "Groupthink, "קורבנות של חשיבה קבוצתית". ג'ניס, שחקר את קבלת ההחלטות של ממשל קנדי במשבר מפרץ החזירים בקובה, תיאר איך קבוצה של מקבלי החלטות מקבלת החלטות לא סבירות, בעקבות התחושה שיש להגיע להסכמה בכל מחיר. בקבוצה כזאת נוצרת תפיסה של חברי הקבוצה, שהם עצמם בעלי כישורים מיוחדים לקבלת החלטות, ושאנשים מבחוץ לא נחנו בכישורים האלה, ולא מבינים את השיקולים שהם שוקלים. כשנשמעים מבחוץ קולות שמאתגרים את התפיסה של חברי הקבוצה, זה רק גורם להם להסתגר בצדקתם. זה מוכיח להם שלא מבינים אותם, שרק הם יכולים לקבל החלטות, ושהם חייבים לצופף שורות. התיאוריה הזאת שימשה חוקרים כדי להבין את מלחמת יום כיפור.
קרן: זה נשמע בדיוק מה שקרה לישראל 50 שנה אחרי, במתקפה של שבעה באוקטובר, גם בצבא וגם בממשלה.
[מוזיקה]
ארז: "יש תמונה שלהן מהמיגונית, הרבה לפני השביעי באוקטובר".
קרן: זה ארז פרייס, אבא של נועה, תצפיתנית שנרצחה במיגונית בנחל עוז. הכרנו אותו ואת אמא של נועה, סיגל, בפרקים הקודמים.
ארז: "הם עומדות שמה על הכיסאות וכותבות את המשפט "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה"".
קרן: זה אותה הכתובת בורוד, שמולה ישבו החיילות צפופות וחרדות בבוקר שבעה באוקטובר. הכתובת שציירו שחף ונועה והחברות שלהם.
ארז: "מאיפה המשפט הזה? ביררנו".
קרן: ארז וסיגל מספרים שהמשפט הזה נולד מתוך החיים שלהן במוצב, והחיבור שהיה להן עם הקיבוץ, קיבוץ נחל עוז.
ארז: "הם הלכו לבריכה בנחל עוז, ועברה מישהי מבוגרת, עשתה הליכה או משהו כזה, והם הסתכלו אחת על השנייה והם מסתכלות על האישה הזו והם אומרות: "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה"".
סיגל: "אני חושבת שזה המשפט שהוא התמצית של המציאות חיים, גם של הקיבוצים וגם שלהן. הן ידעו שזה התפקיד שלהם לשבת, והאחריות שלהן להגן, ולאפשר להם את השלווה הזאת. וגם יש את החלק הזה של - בואי, את לא יודעת מה יש שם, ואת הולכת פה בשלווה. והמחשבה שבאמת, הכל בטוח".
[הקלטה]
[התצפיתניות צוחקות]
תצפיתנית א': "אמא'לה!"
[צועקות וצוחקות]
תצפיתנית ב': "תגידי, את משוגעת?!"
קרן: סיגל רוצה שנזכור את החיים שהיו להן. את הצחוק, את השטויות, את השירים, את הארוחות.
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"אל תבואו לחמ"ל של נחל עוז, אל תבואו לחמ"ל…"
קרן: ואת גאוות היחידה המטורפת שהייתה להם, על זה שהן הכי מבצעיות.
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"על כל אלה על כל אלה
שזורקים תצפיתניות
צריך לזרוק אותם לעזה
שיסגרו שם שבתות"
סיגל: "חבורה של נערות שעשו הכל, הכל, הכל, כדי לתת משמעות נוספת לחוויה שנקראת "שירות צבאי", לחוויה של להיות תצפיתנית. בכל דבר שהם עשו, בכל סרטון שהם העלו וצילמו, זה כאילו לנצח את הקושי".
[הקלטה]
הדר כהן: "אוקיי, היי חברים. אני הדר, זה הארטיק כוכב שלי. אתם רואים? אני גם יושבת על דשא. הארטיק…" [צוחקת]
דוברת לא ידועה: "הדר, התחלת לדבר כמו חפיפת כוח."
הדר: [צוחקת] "כמו מה?"
דוברת לא ידועה: "חפיפת כוח."
סיגל: "היו שם ילדות שחיו במוצב, והיו להם את ההווי שלהם, את הטקסים שלהם, את ההרגלים שלהם. אבל זה היה הבית שלהם".
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"בטיילת על המדרכה
אור השמש על גופה…" [קולות התלהבות וצחוק]
סיגל: "והיו את הקיבוצניקים שישבו שם ליד, והם ביקרו שם, והם אירחו אותם, הביאו להם צ'ופרים. אני חושבת שמעבר לנסיבות של השביעי לאוקטובר, זה הסיפור שצריך גם כן להיות מסופר".
[הקלטה, התצפיתניות שרות]
"890 ואף אחת לא יודעת,
אבל הם באו מחברון,
הם לא דופקים חשבון…"
[השיר נקטע בפתאומיות]
קרן: 52 חיילות וחיילים נפלו בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז, ואלה שמותיהם:
15 תצפיתניות - סרן שיר אילת, אביב חג'ג', נועם אברמוביץ', שי אשרם, הדר כהן, נועה פרייס, שחף ניסני, שירת ים עמר, ים גלס, יעל לייבושור, מיה ויאלובו פולו, רוני אשל, שירה שוחט, שיראל מור, ועדי לנדמן.
מפקדת צוות ברוכב שמיים - סרן עדן נימרי.
16 לוחמי פלוגה ב' מגדוד 13 של גולני - רב סרן שילה הר אבן, סגן יוחאי דוכן, רועי ברקת, ישי פיטוסי, סהר מידני, ברק בן דוד, יעד בן יעקב, דור ירחי, דור לזימי, אדיר בוגלה, אורי כרמי, דוד רטנר, נאור סיבוני, דביר זכאי, נהוראי אמיתי ואיתי אברהם רון.
קשר גדוד 13- סרן עדן בלוי, סמב"צ בגדוד 13 - דניאל ראשד, טכנאי בגדוד 13 - שוהם שלמה נידם, הגשש - איברהים ח'רובה.
חמישה בלונאים, לוחמי איסוף קרבי - נטע ברעם, אמיר איל, אלרואי בן שטרית, שמעון לוגסי ודניאל שפרבר.
שתי הסמב"ציות - אושר ברזילאי ושיראל חיים פור.
שתי החובשות - שיר ביטון וירין מרי פלד.
רכזת אמצעי תקשוב - סיוון אסרף.
טכנאי מערכות הגנה - בועז מנשה יוגב.
חמשת לוחמי שריון מחטיבה 7 - יוני גולן, אור אביטל ותומר ליבוביץ'. סרן דניאל פרץ ואיתי חן נהרגו, וגופתם עדיין מוחזקת בעזה.
נועה מרציאנו נרצחה בשבי, וגופתה הוחזרה לישראל.
חמש התצפיתניות שנחטפו מנחל עוז עדיין במנהרות בעזה, כבר יותר משנה. קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, נעמה לוי, אגם ברגר ולירי אלבג מחכות שנחזיר אותן הביתה.
מתן אנגרסט, השריונר שנחטף גם הוא ממוצב נחל עוז, גם הוא עדיין שם, מחכה שנחזיר אותו הביתה.
צעירים בני 19 ו-20 שמשלמים בגופם ובשפיותם על מסכת ההפקרות שגוללנו פה במשך חמישה פרקים. זו חובתנו להחזיר אותם הביתה.
[מוזיקה]
צליל: האזנתן והאזנתם ל"נחל עוז, המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים על מוצב נחל עוז. העורך הוא יונתן כיתאין, המפיקה הן ליהיא צדוק ועילי אבידר, עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעו בעריכה עומרי קפלן, בר אלבז, עילי אבידר ונועה טייב. סייעו בתחקיר, דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. תודה לבר אלבז על התמלול, תודה לאלון אמיצי על הקריינות של אוראל. טכנאי ההקלטה, שרון לרנר. תודה גדולה למאיה קוסובר, ניר גורלי ותומר מיכלזון. תודה קרן נויבך.
קרן: תודה צליל אברהם, תודה לכם ולכן שהאזנתם.
[הקלטה, אביב חג'ג' מנגנת על הגיטרה ודניאלה גלבוע שרה]
"היי, חיפשתי כבר בכל מדבר
אפילו בסהרה
אנ'לא מוצא את הראש שלי
אני פרופסור מפוזר
תראי, העט על הנייר
הלב איתך כפרה
וואלאק איפה הראש שלי…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments