אזהרת טריגר - תיאורים ועדויות מה-7.10
במרחק 800 מטרים מעזה, התצפיתניות בנחל עוז טיפחו גאוות יחידה, הומור פנימי וחברויות אמיצות, בזמן שהאירועים על הגדר הלכו והחריפו. מה הן ראו בחודשים האחרונים? האם ההתרעות שלהן עברו הלאה? ואיך הפך מוצב נחל עוז לכישלון הגדול של צה"ל ב-7 באוקטובר?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[הקלטה של מטוס טס]
אדוה: היינו כל המשפחה בחו"ל, אני חוזרת במיוחד לטקס סיום, אבא שלה ואחים שלה לא חזרו.
קרן: ביום רביעי, 4 באוקטובר 2023, סיימו 400 חיילות את קורס ההכשרה לתצפיתניות. טקס סיום הקורס היה בתל חדיד. על מגרש המסדרים צעדו 400 חיילות גאות ומאושרות אחרי קורס מפרך.
[הקלטה ממסדר הסיום, קול מחיאות כפיים מהקהל וקולו של הרס"ר במיקרופון]
קרן: המשפחות בקהל דומעות ומצלמות.
צליל: ביניהן עומדת אמא אחת, אדוה אברמוביץ. לבת שלה קוראים נועם.
אדוה: אני באה ל… שם, לטקס סיום וכולם גאים והיא מרוצה וסבא וסבתא שלה והכל.
[הקלטה, קריאות שמחה ומחיאות כפיים]
קרן: נועם התגייסה אחרי שנת שירות במכינת בארי. היא רצתה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדולה. בבית קצת צחקו עליה על זה, אבל באופן כללי היו מאוד גאים בה.
צליל: אחרי הטקס, אדוה לקחה את נועם הביתה, הם מגבעת ברנר.
אדוה: בשמונה אנחנו נכנסים הביתה והיא ועוד 15 בנות, מתוך 409 סיימו את הקורס, אין להם רגילה, נועם בתוכם. צריך לעשות כביסות ואני מקפיצה אותה ביום חמישי בבוקר לאוגדה, הן מִתְחַיְּלוֹת שם.
קרן: נועם נשלחה הישר מהקורס לגזרה ולתפקיד.
אדוה: אני מביאה אותה לבסיס ואני נוסעת בכבישים, אני שירתתי בצאלים, בדרום, ואמרתי "וואו, איזה כבישים יפים עשו כאן. המון שנים לא הייתי כאן". ואז אנחנו מתקרבים.
צליל: הגזרה היא גזרת עזה. אדוה לקחה אותה למפקדת האוגדה בבסיס רעים.
אדוה: "נועם, מה זה הפחונים האלה? מה זה?" לא הבנתי, זה גלילונים כאלה. היא מלאת מוטיבציה ורצון ואמונה, ואני אומרת לה "כאן? את בטוחה?" היא אומרת לי "כן". אני אומרת לעצמי: אוגדת עזה יושבת קילומטר מהגבול, שומרת על החיילים בגלילונים? 20 שנה יש פה טילים.
קרן: בחמישי בצהריים, נועם מגיעה עם 4 חיילות נוספות למוצב שבו שובצו. הארבע הן: שירת ים עמר, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג.
צליל: ביום חמישי בצהריים, 5 באוקטובר, הן מגיעות למוצב נחל עוז. החפיפה מתחילה כמעט מיד.
אדוה: נסגרת בתוך החמ"ל ולומדת, לומדת, לומדת, 4 שעות, עושים לך מבחן, שעה הפסקה.
צליל: בין משמרת חפיפה אחת לשנייה, נועם מתקשרת להורים, לעדכן איך הולך. באותן שעות, ביום חמישי, במטבח הרחב של משפחת ניסני, [נשמעים קולות של גלים] בבית שמשקיף על חוף הים של אשקלון, עומדות ספיר ניסני ואמא שלה אילנה, ומבשלות.
ספיר: [נשמעים קולות של קרקוש סירים] יום חמישי חגגתי יום הולדת, חמישי לעשירי. משבע וחצי בבוקר עמדנו במטבח יופי יופי עם רשימה…
אילנה: שהוכנה חודשיים מראש.
ספיר: כן.
אילנה: תפריט…
ספיר: שמנהל אירועים באיזה מטבח…
אילנה: תפריט…
ספיר: היה אומר לנו "שאפו" על זה.
אילנה: כן.
ספיר: סוגי דגים, אורז, קוסקוס, מנות ראשונות.
אילנה: כמויות!
ספיר: כל מיני סוגים של טבחות וסלטים וקינוחים ו…
אילנה: מפרום וקציצות.
ספיר: לא מבייש ברית.
קרן: זו הייתה השבת האחרונה של שחף ניסני בצבא. שחף הייתה תצפיתנית ותיקה בנחל עוז והאחות הקטנה במשפחת ניסני. "שחף הנסיכה", זה היה הכינוי שלה.
ספיר: היא ילדה כזאת שצריכה לנער אותה, אבל הצבא חישל אותה. מה שעשה לה את השירות…
אילנה: זה הבנות.
ספיר: זה הבנות. שחף אהבה את הסבב הזה, באמת.
צליל: ספיר האחות ואמא אילנה, עמדו על הסירים כדי להכין את ארוחת הפרידה של שחף לכל החברות שלה.
ספיר: ובצד גם היה תפריט לצליאקית, מאיה. גם עליה היא חשבה, כמובן. אז להכין לה דברים ללא גלוטן, וקינוחים ללא גלוטן. היא קנתה כמות מטורפת של חד פעמי, שהכל יתאים לכל דבר, והכל יהיה מוכן, ו…
אילנה: מסיבת אירוסין.
קרן: בשישי בבוקר [הקלטה של דלתות אוטו נסגרות, האוטו מונע ונוסע] אילנה וספיר נוסעות עם האוכל מאשקלון לנחל עוז. חצי שעה נסיעה. מוצב נחל עוז ממוקם כ-800 מטרים מהגבול עם עזה. בכניסה יש ש"ג קטן ושער פשוט עם סורגים מרווחים במיוחד.
ספיר: שער ברזלים, ככה שניים, שמחוברים כמו חוט כזה. כן! ואני חונה מול השער, כדי שהיא תוריד את המזוודה שלה כל פעם. אז את רואה, את לא יכולה לפספס שנתיים. וכל פעם אותה בדיחה, אני אומרת, "איזה שער…"
קרן: השמיים, זוכרת ספיר, היו כחולים ויפים במיוחד באותו בוקר.
ספיר: הבאנו לה את כל האוכל. פתחתי את הבגאז' [קול של בגאז' נפתח] ופשוט, כמויות של בנות באו. [רעש של בנות מדברות]
אילנה: וואו. כמה בנות.
ספיר: כי הן היו צריכות להוריד מלא דברים. אמרתי לה "תגידי, מה זה כל הבנות האלה? אתם לא ככה הרבה". היא אומרת לי "לא, יש כאלה שבאו אתמול…"
אילנה: "אתמול".
ספיר: "יום חמישי, הן חדשות, את גם לא מכירה אותם".
אילנה: אז היא אומרת לי "בואי, בואי, הם יקחו את הדברים, בואי אני עושה לך סיור". לקחה אותי לחמ"ל וראיתי את כל הבנות ואמרתי לה "וואי, כמה בנות! וזה, איזה יופי". -"אה", היא אומרת להם, "יאללה, עכשיו אתם תאכלו אותה, אני עוד חמישה ימים לא פה. ואתם תעבדו קשה, בכיתי מספיק פה".
צליל: החיילות החדשות שרק הגיעו מצטרפות לקבוצה מגובשת במיוחד של תצפיתניות.
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"על כל אלה על כל אלה
שזורקים תצפיתניות
צריך לזרוק אותם לעזה
שיסגרו שם שבתות.
על כל אלה על כל אלה
שזורקים תצפיתניות…"
קרן: מהכניסה למוצב נחל עוז אפשר לראות את מגורי החיילות. לא רק תצפיתניות גרות שם. ואם הולכים עוד קצת פנימה, על השביל המרכזי של המוצב, מצד אחד יהיה החמ"ל. זה חמ"ל גדודי, חמ"ל תצפיות וחמל אג"ם, בתוך אותו מבנה. ומהצד השני, המיגונית, שהכי קרובה למגורים של החיילות. זו המכונה "המיגונית של הבנות".
ספיר: אני זוכרת שראיתי את המיגונית, אמרתי לה "מה זה החרא הזה?" סליחה. אמרתי לה "המיגונית של מה? על מה זה אמור להגן? זה שלוש קירות". היא אומרת לי "לא יודעת, אמרתי לך בסיס פח". [צוחקת]
אילנה: אני זוכרת שהתעקשתי "זאת המיגונית?" כי היה לה גם מין פתח כזה למעלה, כזה, פתוח, בין הגג לזה, ואז אמרתי לה, "מה זה? בשנייה זורקים לכם משהו בפנים". כזה, אבל ממש לא במחשבה שיקרה משהו. לא יודעת מאיפה יצא לי המשפט הזה אפילו להגיד לה.
ספיר: אמרתי לה "תגידי לי, מה זה?!" היא אומרת לי "מה אכפת לך? נו, אני עוד מעט מסיימת, אני משתחררת, עזבי אותי". איך היא אמרה לי? "כולם מחכות למסיבה שלי, כי ידעו שאני הולכת לעשות את המסיבה הכי שווה". היא אומרת לי "את יודעת איזה קונספט בחרתי? Last disco". אמרתי לה "תגידי לי, מה, את משועממת?"
[מוזיקה]
קרן: שלום, אני קרן נויבך.
צליל: ואני צליל אברהם, ואתם מאזינים ל"נחל עוז - המוצב שהופקר". סדרה בת חמישה פרקים מבית "כאן" בה נביא את הסיפור של מוצב נחל עוז.
קרן: 52 חיילים וחיילות נפלו בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז, מתוכם 15 תצפיתניות. זה המוצב היחיד בו נפלו תצפיתניות באותו היום. שבע נחטפו. זה המוצב היחיד בו נחטפו תצפיתניות או חיילות בכלל. רק שתי תצפיתניות ניצלו באותו היום. מתוך התצפיתניות שנחטפו, נועם מרציאנו נרצחה בשבי, ואורי מגידיש חולצה במבצע צבאי. חמש תצפיתניות עדיין חטופות בידי חמאס.
צליל: התצפיתניות בנחל עוז הן אלו שראו בחודשים ובשבועות שלפני את ההכנות של חמאס לפלישה לישראל. הן ראו במצלמות ובאמצעי התצפית מה עומד לקרות לכולנו.
קרן: והן אלו שראו את המחבלים מגיעים באותו הבוקר וחוצים בהמוניהם את מה שהיה אמור להיות המכשול הבלתי עביר, הגדר, שהייתה אמורה לתת לכולנו את ההגנה המוחלטת. לקח עוד ימים רבים עד שבצה"ל הגדול הבינו מה בכלל קרה במוצב נחל עוז, ועד היום יש שאלות שאין עליהן תשובה.
צליל: נשאל איך זה שהאזהרות שלהן לא נשמעו? איך זה שבמשך שעות אף אחד לא בא להציל אותן? למה הן היו שם מלכתחילה?
קרן: ומה הופך את הסיפור של מוצב נחל עוז לכישלון הגדול של צה"ל? מחיי היומיום במוצב ועד לחוסר היכולת המוחלט, בדרגים הכי גבוהים, גם בצבא וגם בממשלה, להבין את הכוונות של האויב שמעבר לגדר.
צליל: זה סיפור של חיילות וחיילים שלא נתנו להם את האמצעים הדרושים כדי להגן על עצמם.
קרן: וזה גם הסיפור של ההורים והמשפחות שלהם. הורים שבבוקר אחד, ולאחריו עוד ימים רבים וארוכים, לא הבינו איך זה יכול להיות שהמדינה והצבא, שהם כל כך האמינו בהם, פשוט נעלמו.
[מוזיקה דועכת]
אבל לפני השאלות הגדולות, נתחיל בחיים. החיים שהיו במוצב נחל עוז לפני.
[הקלטה] שחף: "אנחנו כאן, הנה מרגרט, [ברקע נשמע ספיקר עם שיחה נוספת של אחת החיילות] הנה נועה, אחרי הופעה של טונה. אנחנו היום צריכות ללכת לישון תכף, ואנחנו צריכות לקום גם בחמש וחצי בבוקר. יהיה כיף".
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"בטיילת על המדרכה
אור השמש על גופה…" [קולות התלהבות וצחוק]
דוברת לא ידועה: "תגידי, את משוגעת?!" [ברקע מישהי מתפקעת מצחוק]
קרן: ארוחות השישי של התצפיתניות היו שם דבר בנחל עוז.
גילי: יום שישי בערב, זאת לא ארוחה רגילה, זה ארוחה שהם מתחילות לבשל אותה משתיים בצהריים, והארוחה נקראת Tea time, כאילו בית המלוכה. זה מוצב 780 מטר מעזה, כן?
צליל: זו גילי לייבושור, אמא של יעל, שהייתה תצפיתנית בנחל עוז.
קרן: פגשתי אותה ואת אבא של יעל, חגי, בבית היפה והמואר שלהם במושב גיאה. היא דומה דמיון מדהים לבת שלה ומכירה לפרטי פרטים את החיים במוצב.
[מוזיקה]
גילי: היה להם מטבח משלהן, והם לא היו צריכות הרבה, כאילו כיריים קטנים כאלה.
קרן: יעל התגייסה אחרי שנת שירות בחברה להגנת הטבע. היא אהבה את המדבר והיא אהבה לרקום, והיא מאוד אהבה את החברות שלה בנחל עוז.
גילי: ושם, דרך אגב, גם רואים יכולות אחרות של בנות. כל מי שהיא יודעת לבשל, זה חגיגה. כאילו, אני זוכרת את הבנות שהיא סיפרה לי "את לא מאמינה איך היא מבשלת, ומה היא עושה". ולימדו אחת את השנייה, והיו עובדות שעות על הארוחה הזאת.
צליל: מדי שישי הן היו בוחרות קונספט אחר לארוחה, מבשלות ביחד, ובזמן האוכל שרות בקולי קולות.
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"אז אחרי כמעט שבועיים שקיבלתי ת'בשורה
שמצאת איזה כוסית בת זונה מהקריה
שיוצאת כל יום הביתה ועושה שם בית זונות
כשאתה טוחן אותה אני טוחנות משמרות!
על כל אלה…"
מרגרט: זה מנהגים של דורות. פשוט בגלל שאת יודעת, השגרה היא כל כך שוחקת וכל כך חוזרת על עצמה, תצפיתניות המציאו כל מיני דברים כדי לשבור את השגרה. אם זה ה-Tea time, שכולם נראה לי כבר שמעו על זה.
קרן: זו מרגרט ויינשטיין, היא הייתה תצפיתנית בנחל עוז וחברה טובה מאוד של שחף ניסני ותצפיתניות נוספות.
מרגרט: זה גם ממש היה אירוע שכל הבסיס ידע, גם לוחמים לפעמים הצטרפו. רוכ"ש וקומץ.
צליל: רוכ"ש - רוכב שמיים. יחידה של חיילות וחיילים שמפעילים כלי טיס בלתי מאוישים.
קרן: קומץ - יחידה של לוחמים ולוחמות שאחראים על תקינות גדר המערכת. אלו יחידות מעורבות, שכמעט תמיד חיילות וחיילים שלהן מוצבים בנחל עוז.
מרגרט: אנחנו מצרפים את כולם, וזה ממש ארוחת שישי גדולה שאנחנו עושים שם.
קרן: פגשתי את מרגרט באחר צהריים אחד בתחילת הקיץ. היא הגיעה אחרי יום עבודה מתיש בגן ילדים. היא רק השתחררה מהצבא לפני כמה חודשים. "עוד שנייה בת 21", היא אומרת. שיער בלונדיני מעטר את הפנים שלה, ומאחורי המשקפיים עיניים חייכניות וטובות.
מרגרט: וגם יש לנו שירים של Tea time, שזה ממש חוברת ענקית.
[הקלטה של התצפיתניות שרות]
"…של נחל עוז.
אל תבואו לחמ"ל אם אתן לא רעבות…"
קרן: השירים האלו הם מסורת של תצפיתניות במוצב נחל עוז, מסורת של שנים.
מרגרט: כל פעם זה כאילו, זה מתווסף ומתווסף. כולם כותבות שירים חדשים, ואנחנו ממש עושות כזה… במקום שירי שבת, כאילו, אז אנחנו שרנו את השירי Tea time שלנו.
צליל: זה לא היה רק בארוחות שישי. גם בימי שלישי, לפני שהן היו יוצאות הביתה והסבבים היו מתחלפים, הן היו עושות אירוע.
מרגרט: גם חגים אנחנו חגגנו ביחד, סוגרים חגים. פורים, עשינו מסיבה כזאת עם קריוקי, והבאנו כל מיני כזה חצאיות וקשתות ודברים כאלה.
[הקלטה של התצפיתניות שרות ומוחאות כפיים]
"רוצה שכבר תבוא
בוא אליי…"
קרן: זה מתוך סרטון שהן צילמו בפורים. על הבמה המאולתרת, שחף ומרגרט.
"האם אתה כואב בלעדי…"
שחף: "איזה חיית במה!"
"רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך…"
קרן: הן במדים, אבל שחף לובשת חצאית טול שחורה מעל המדים, ומסכה שחורה עם נצנצים על העיניים. למרגרט יש קשת עם אוזניים של שפן, כמובן גם כן עם נצנצים.
[המשך השיר]
"זה לא סתם אולי
אתה האור בחיי
האור בחיי…"
דוברת לא ידועה: "אה! אביב!"
צליל: הן צחקו ועשו המון שטויות ביחד, והן גם ניגנו ועשו מוזיקה.
בסרטון הזה רואים ושומעים את אביב חגג' ודניאלה גלבוע. הן יושבות על ספסל במוצב, דניאל שרה ואביב מנגנת בגיטרה.
[הקלטה, אביב מנגנת על הגיטרה ודניאלה שרה]
"היי, חיפשתי כבר בכל מדבר
אפילו בסהרה
אנ'לא מוצא את הראש שלי
אני פרופסור מפוזר
תראי, העט על הנייר
הלב איתך כפרה
וואלאק איפה הראש שלי? או-ווי…"
צליל: אביב הגיעה לנחל עוז, יחד עם דניאלה, מקורס התצפיתניות בינואר 23'.
[הקלטה, אביב מנגנת על הגיטרה ודניאלה שרה]
"היא נווה מדבר בשביל גרון יבש
כוכבים עבדו כפולות כדי שניפגש
וכמו שראפרים רוצים לצוד קרדש
כיוונתי, דרכתי ואש, אש, אש, אש…
היי, חיפשתי כבר בכל מדבר
אפילו בסהרה
אנ'לא מוצא את הראש שלי…"
מירה: היא נכנסת לתפקיד לאט לאט, היא מתחילה להכיר אנשים, ככה, גם בקטע החברתי יותר כיף לה, היא מכירה חבר'ה מגבעתי.
קרן: זאת מירה חגג', אמא של אביב. מירה מספרת שבחודשים האחרונים אביב פשוט פרחה במוצב.
מירה: הכי כיף היה לראות שהיא פתאום לוקחת את הגיטרה איתה.
קרן: הילדה המוכשרת שניגנה מגיל צעיר בכינור ובפסנתר, ולא הרשתה אף פעם שיצלמו אותה מנגנת, כדי שאף אחד לא ידע, פתאום התחילה לקחת את הגיטרה לבסיס.
מירה: וגיטרה זה משהו שרואים, כן? זה לא משהו קטן שאפשר להכניס לתיק, ואותי זה כל כך שימח ש… וואו.
קרן: את מירה ופיני חגג' פגשנו בבית שלהם במושב גילת. בכניסה יש פינה עם תמונות ומכתבים של אביב. יש שם גם תמונות של שתי החברות הטובות של אביב מהמוצב, דניאלה וקרינה ארייב. מירה מספרת שהיא שותה עם שלושתן קפה כל בוקר ומדברת איתן.
[הקלטה, אביב מנגנת על הגיטרה ודניאלה שרה]
"חשבתי שאני רוצה אה-אה
לחיות על הקצה אבל אה-אה
אני לא כזאתי אמיצה
למה?
ככה
יש לי הכל, תודה רבה
בלי עין הרע
חמסה…"
קרן: זה שיר שאביב ודניאלה וים גלס, הסמלת האהובה שלהם, כתבו ביחד.
"אולי תפתח לי איזו דלת
אולי אצליח לשחרר…"
[השיר נפסק בפתאומיות]
צליל: ובחזרה לאוכל. האוכל היה עניין מרכזי בחיי התצפיתניות במוצב.
[הקלטה]
דוברת לא ידועה: "היום בתוכנית בישול עם הדר ורותם…"
דוברת לא ידועה: "ווו"
דוברת לא ידועה: "סלט, שניצל תירס, וואו [צוחקת], ואורז מאתמול. יאיי".
צליל: המשפחות של התצפיתניות מספרות איך הן היו שולחות אותן לבסיס עם כמויות יוצאות דופן של אוכל, כדי שיוכלו לחלוק אותו.
מירה: הן המון היו לוקחות מהבית מנות חמות, פיצות קפואות, שניצלים קפואים. בהתחלה, שהיא עוד לא… ככה, הכירה את כל העניינים, היינו ביום שישי הולכים אליה ולוקחים ככה שניצלים, והיא הייתה אומרת לי "אביב איפה את שומרת?" -"על המקרר בחדר, כי המקרר ממש מטונף".
קרן: את האוכל שמירה שלחה לאביב, אביב חלקה, כמובן, עם החברות שלה.
[הקלטה] קרינה: "היי מירה, זאת קרינה. אני ככה בדיוק פה באמצע ביס, ככה, של הקוסקוס שלך".
קרן: זו הודעה קולית שקרינה ארייב שלחה למירה.
[הקלטה] קרינה: "ככה טעמתי ממנו, ככה לקראת הצום. ממש ממש אוהבת, ממש טעים".
קרן: זה מערב יום הכיפורים האחרון. הן סגרו את כיפור במוצב.
[הקלטה] קרינה: "אני רוצה להגיד לך ככה ב… אישי, ברחה לי המילה מרוב ההתרגשות של הקוסקוס הטעים, שממש ממש תודה רבה, וממש השקעת, והאוכל פשוט מושלם וטעים, ממש. אז ככה, תודה רבה לך, ושיהיה לך צום קל, ושבוע טוב… צום קל ומועיל, ושבוע טוב, וזהו. וככה, ממני באהבה אלייך".
קרן: כשהאוכל מהבית היה נגמר, הן היו מזמינות אוכל. זה אולי נשמע כמו פינוק, ילדות שמזמינות משלוחים לבסיס, אבל מירה ופיני חג'ג' מסבירים שזה לא הסיפור כאן.
פיני: חיילות בצבא ההגנה לישראל, כל האשראי שלהם זה הזמנות של משלוחים בגלל השעות. הם לא מתאים לחדר אוכל, ולכן זה פשוט לראות ולא להאמין.
ספיר: הבסיס עצמו והתנאים…
אילנה: גרועים.
ספיר: היו מזעזעים!
צליל: אלה שוב ספיר ואילנה ניסני, אחותה של שחף ואמא שלה.
ספיר: תתי תנאים. אם זה מהבחינה של האוכל, שהבנות האלה צריכות לבוא כל סבב שהם חוזרות בחזרה לבסיס, להביא אוכל מהבית.
צליל: למעשה הן היו צריכות לדאוג לעצמן לאוכל כל הזמן.
ספיר: ואם יש מישהי שאין לה? ואם יש מישהי שמסתמכת על המשכורת העלובה הזאת של הצבא? והיא גם עוזרת בבית, ואולי היא גם מעשנת, ואולי היא גם צריכה לקנות לעצמה את האוכל שהיא נמצאת בבית עצמו, כי היא מפרנסת את עצמה.
צליל: כדי להבין למה האוכל היה כזה סיפור, צריך לצלול לתפקיד התצפיתנית.
[מוזיקה]
תצפיתניות מוצבות לכל אורך הגבולות של מדינת ישראל. התפקיד שלהן הוא לתצפת 24 שעות ביממה על הגבול עם אמצעי התצפית, להתריע אם קורה משהו חריג ולתקשר את זה לכוחות בשטח. לכן, מכנים אותן "העיניים של הלוחמים", או הכינוי המוכר יותר, "העיניים של המדינה".
קרן: אבל מה זה אומר ביום-יום? המשמרות של התצפיתניות בנויות ככה: 4 שעות בחמ"ל התצפיות, בהן את לא זזה מהעמדה. העיניים על הצג שלך, אסור לך להסיט את המבט, ואת מדווחת בקשר לכוחות בשטח על כל אירוע חריג. בכל משמרת כזו, את מקבלת עשרות, אם לא מאות, החלטות. מה חריג ומה לא, על מה צריך לדווח, מתי צריך להקפיץ כוחות, ומתי אפשר להמשיך הלאה. אחרי זה יש לך 8 שעות נוספות, בהן את בכוננות. את במדים ואת צריכה להיות צמודה לחמ"ל. ואז, 4 שעות נוספות של משמרת, שוב על העמדה, שוב ריכוז מוחלט ועיניים על המסך. אם יש אירוע בגזרה שאת מופקדת עליה, את נשארת על העמדה עד סוף האירוע, גם אם המשמרת שלך כבר הסתיימה. אחרי 16 השעות האלה, יש לך 8 שעות שלך. 8 שעות למקלחת, אוכל ושינה. תכל'ס, די מטורף.
צליל: אז בעצם, אם נחזור לאוכל, שעות חדר האוכל של הבסיס, מרבית היום, פשוט לא רלוונטיות עבור התצפיתניות?
קרן: נכון. הפתרון למצב הזה הוא פיתוח שבצבא מאוד גאים בו, וקוראים לו "we cook". לכאורה, עמדות מאובזרות שמיועדות לבישול. בתכל'ס, זה פשוט מטבחונים, כדי שהתצפיתניות יוכלו לבשל לעצמן.
מירי: אז הרבה פעמים בלילה הן היו מבשלות פסטות, נקניקיות. מביאים להן אספקה פעם בשבוע, והן צריכות לבשל.
גילי: אז קרו לא מעט מקרים שבהם יעל הייתה כותבת "שכחו להביא לנו אוכל, שכחו להביא לנו חלות לשבת."
קרן: גילי לייבושור, אמא של יעל, לא ממש התרגשה מהעניין של ה-אין אוכל.
גילי: אז אנחנו גרים קרוב, אז היינו נוסעים להביא להם. "שכחו להביא לנו בשר". עכשיו, אנחנו הסתכלנו על זה בחצי חיוך, וזה לא מאוד עניין אותנו התנאים של האוכל והלינה והזה. בתכל'ס, איך אמרנו תמיד עם יעלי? שנה שלמה בשנת שירות בחברה להגנת הטבע היא ישנה בתוך שיחים, ואכלה ערערים וטחינה.
קרן: האוכל היה מגיע בשקיות, לש"ג של המוצב.
ספיר: היא סיפרה שהם מקבלים את האוכל בשקיות זבל שחורות. ככה, לחם…
אילנה: הכל זרוק בפנים.
ספיר: טונות, או מלא תירס, מלא קופסאות שימורים של תירס.
אילנה: זה היו מביאים להם ארגז.
ספיר: כמה תירס אפשר לאכול?
צליל: לפעמים היו שוכחים לעדכן אותן שהאוכל הגיע, ומוצרי החלב היו מתקלקלים בשמש. לפעמים השקיות היו מגיעות קרועות.
אילנה: היו מביאים להם ארגז מלא מלא לחם פרוס, אז אמרתי לה "נו, אז יש לכם לחם פרוס, זה סגור". היא הייתה אומרת לי "אמא, אבל העכברים מסתובבים על זה ואוכלים את הניילונים. נראה לך שמישהי תיגע בזה?" אף אחד לא נגע.
קרן: אז איך המטבחונים נראו?
מרגרט: המטבחונים תמיד מלוכלכים, היה לנו גם פעמים שהיה לנו שם עכברים, חודשים, שהסתובבו לנו עכברים במטבחון שלנו.
קרן: וכשנגיד אתן באות ל…
מרגרט: סמלת. היא מקשיבה. היא מעבירה, אין לה גם באמת מה לעשות עם זה. קיבלנו בתשובה לזה שיש לנו עכברים "אין דבר כזה מדביר בצה"ל, קחו מלכודות, וזהו". זה הייתה התשובה במשך חודשים, המשכנו לאכול עם עכברים. הם ממש טיילו לנו בסירים, טיילו לנו במגירות, זה היה נורא, באמת. זה היה הכי… אבל לא היה לנו גם מה לעשות עם זה. זה המקום היחידי שאני יכולה לאכול בו.
צליל: כל תצפיתנית חדשה שהגיעה למוצב קיבלה את המצב הזה כעובדה מוגמרת. ככה זה, צבא. אין מה לנסות לשנות. הן אסרו על ההורים להתערב כמובן.
קרן: איך זה גורם להרגיש?
מרגרט: פשוט לא חשוב. תחושה של הזנחה, תחושה של - למה אני פה בעצם? אני עושה כל כך הרבה. אני חושבת שכל אחת הרגישה שהיא עושה הכי הרבה שהיא יכולה, ואף פעם אני לא חושבת שקיבלנו שום תחושה של הערכה בחזרה.
צליל: וזה כבר מתחבר לשאלה - מי אחראי על מחנה נחל עוז, ועל החיילים והחיילות שמוצבים בו?
קרן: בואי נשאל את השאלה הכי פשוטה - מי מפקד הבסיס?
גילי: הבנות התצפיתניות, הן בערך הדבר הקבוע היחיד במוצב, כל השאר מתחלפים. המב"ס הוא כל פעם המב"ס של הגדוד שמגיע.
צליל: המב"ס - מפקד הבסיס. גדוד החי"ר שהחזיק את הקו באותם ימים היה גדוד 13 של גולני. גדוד היה מחזיק את הקו לארבעה חודשים, ואז מתחלף בכוח חי"ר אחר. מפקד הבסיס יהיה המג"ד של אותו כוח.
גילי: אז קודם כל אין לו מוטיבציה בכלל לשפר תשתיות. הוא בא לארבעה חודשים והוא הולך. מה, למה בראש שלו בכלל שתהיה תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח לבסיס? זה לא הבסיס שלו. זה דבר ראשון.
קרן: זה המקום לעצור ולהסביר עוד משהו. התצפיתניות משתייכות לחיל הגנת הגבולות. החיל אחראי על האיתור שלהן ועל ההכשרה שלהן, מה שבצה"ל קוראים "בניית הכוח". אבל במוצב עצמו, המפקד שלהן הוא מפקד הבסיס. יש להן מ"פ או מג"ד מתוך החיל, אבל המ"פ רואה אותן מעט מאוד, כי המחלקות של התצפיתניות מפוזרות במוצבים שונים. זה בולט במיוחד במוצב כמו נחל עוז, שהיה מוצב גדול, מוצב גדודי. יש להן מ"מית. בחודשים האחרונים בנחל עוז זו הייתה סגן שיר אילת, מפקדת נערצת ואהובה, ומי שבאמת נתפסה כאמא של החיילות, אבל גם היא נתקלה במפקדים מעליה שלא הקשיבו.
צליל: אז מי אמור לדאוג להן לאוכל ראוי לאכילה, או מטבח ללא עכברים? מפקד הבסיס? זה שמתחלף כל ארבעה חודשים? או מפקדת הפלוגה מחיל הגנת הגבולות, שעל פי עדויות התצפיתניות מגיעה פעם ב… למוצב?
קרן: התשובה של הצבא - מפקד הבסיס אחראי, בפועל זה לא כל כך עובד.
גילי: זה אף פעם לא הציק לנו ברמת התנאים. אז כאילו לא ייחסנו לזה יותר מדי חשיבות. אנחנו אומרים, חזור ואמור, את המשפט - "הם היו חיילות של אף אחד". זה לא משפט התרסה, זה משפט אבחנתי.
צליל: היום גילי וחגי, אבא ואמא של יעל, רואים אחרת לגמרי את העניין של האוכל.
גילי: ומה זה אומר? זה אומר שלמרות שזה היה הבית שלהן, ונחל עוז זה הבית, כן? הן היו אומרות את זה, הם היו אורחות. כי כל פעם מי שמגיע, הן תלויות בו. הם תלויות במטבח שלו, הם תלויות בשמירה שלו, הם תלויות למרות שהן שייכות למקום. אז אנחנו אומרים "נורות האזהרה היו למולנו, רק פירשנו אותן לא נכון". אם אתה לא זוכר להביא להן אוכל בימי שלום, אתה לא תזכור אותן בימי מלחמה.
קרן: על אחד מקירות המיגונית שלהן, בנחל עוז, ציירו שחף ניסני ונועה פרייס ותצפיתניות נוספות את הכתובת הבאה: "תראי איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה", וצבעו את האותיות בורוד.
[מוזיקה]
מרגרט: עשינו שם הכל. אם זה לצבוע קירות של מטבחונים, לצבוע את הספסל, לתלות קישוטים, לארגן חגים, אפילו בניית משמרות, שאת יודעת, מי עולה מתי, אנחנו עשינו את זה.
קרן: מרגרט מעידה על תחושת ביטחון מוחלטת שהייתה לה ולחברות שלה.
מרגרט: התהלכנו שם, באמת, זה המוצב שלנו, זה המקום שלנו. הלוחמים שהגיעו הם אורחים. כאילו, באמת התהלכנו שם בשעות לא שעות, בהכי נוח, היינו בטוחות שהכל בסדר, נכנסות לחמ"ל בטוחות שזה המקום הכי בטוח בעולם, שהוא ממוגן. לא היה שום חשש לדבר הזה, בחיים.
[מוזיקה נפסקת]
צליל: תחושת הביטחון הזו, המוחלטת, ובדיעבד המתעתעת כל כך, קשורה מאוד למשהו בהרבה מובנים, הלב הפועם של המוצב. המקום שבו התצפיתניות עשו את השעות הכי דרמטיות והכי משמעותיות של השירות שלהן, החמ"ל.
[מוזיקה]
ספיר: יש לך תחושה, שאת נכנסת לחמ"ל, תחושה של וואו. את רואה מלא מסכים, תצפיתנית אחת שהיא יושבת, ככה, עם העיניים למסך.
אילנה: לא מזיזה.
ספיר: וגם אם היא מדברת, היא חדורת מטרה והיא לא מזיזה את העיניים, ממש, את רואה רק את האישונים שלה זזים.
קרן: גילי לייבושור, לא תשכח את הפעם הראשונה כשיעל נכנסה לחמ"ל.
גילי: כשהיא נכנסה לחמ"ל, היא יצאה אחרי עשר דקות, הלכה לשירותים, התעלפה, התקשרה אליי אחרי שהתעלפה, ואמרה לי מילה אחת: "הבנתי". עכשיו, גם קודם הם הבינו בקורס, כן? אבל כשהיא ישבה והבינה את המרחק, שבגב שלך יש קיבוץ שאת אחראית עליו, ופחות מ-800 מטר מולך יש את עזה, היא פשוט הבינה. ולרגע הזה זה הכריע אותה, התובנה הזאת. אישה בת 19 מבינה את זה תוך עשר דקות. מה לא הבנתם? מה לא הבנתם? עשר דקות לקח לילדה הפקחית שלנו, לקלוט את גודל העניין.
צליל: אז מה זה אומר להיות במשמרת בחמ"ל? ארבע שעות רצוף בלי שאת יכולה להסיט את המבט מהמסך.
מרגרט: המחשבה הזאת שאת יושבת, את עושה משהו שיכול לשנות חיים של בן אדם. וזו סיטואציה קשה, וגם זה משהו שאת נורא צריכה להתרגל אליו. לשבת ארבע שעות מול מסך בלי להזיז את הראש, זה ממש לא משהו טבעי כאילו לבן אדם.
קרן: את יודעת, מעניין שהפרט הזה כל הזמן חוזר על עצמו בדיון על תפקיד התצפיתנית. יותר מכובד האחריות, יותר מהשעות הקשות, העובדה שאסור להן להזיז את הראש מהמסך.
מרגרט: גם הרבה מאוד בנות מדברות על שריטות שפתאום הם נוהגות והם, כאילו, מרגישות שהם מאיישות עכשיו, אז הן לא יכולות אפילו להסתכל למראות של האוטו. או שהם יושבות בטלפון בלילה והם, כאילו מרגישות שהם מול המסך עכשיו של הזה, אז הם כאילו לא יכולות להזיז את הראש מהטלפון. כאילו זה שריטות כאלה שנשארות אצל בנות לפעמים.
קרן: וואו.
מרגרט: הם חולמות לפעמים על אירועים, חולמות שהן מאיישות פסקל, חופשי. כל בוקר מחדש במשמרות של בוקר, מישהי קמה ומספרת על איזשהו חלום שהיה לה על איזה שהוא אירוע. זה תמיד קורה. זה תפקיד ממש שורט.
צליל: התצפיתניות עוברות חפיפה קשה וממושכת, שבה הן נמצאות בחמ"ל, לומדות וצופות, אבל עדיין לא מתפעלות משמרת בעצמן.
מרגרט: את נמצאת כל כך הרבה זמן בחמ"ל ואת רואה את מה שקורה סביבך, ואת רואה איך הבנות מאוחדות, ועם כמה שקשה להם, כמה גם כיף להן ביחד, גם המשמרות כיף להם. ואת לא חלק מהם, אבל את מתה להיות חלק מהם. חיכיתי לזה, חיכיתי לזה ממש גם להיות חלק מהדבר.
צליל: והרגע שבו את עושה בעצמך משמרת בחמ"ל הוא פסגת השאיפות, הכניסה לקודש הקודשים.
מרגרט: זו ממש קליקה סודית, "התצפי", זה חד משמעית. זה נראה לי כל מי שגם בא מחוץ יגיד את אותו דבר, כת קטנה כזאתי.
קרן: אדוה אברמוביץ', אמא של נועם, שהחלה את החפיפה שלה בחמישי בצהריים, הספיקה לדבר איתה בלילה שבין שישי לשבת, ושמעה ממנה על השעות הראשונות שלה בחמ"ל.
אדוה: על העומס, על זה שזה קשה, על זה שזה עם המון אחריות, על זה שזה מפחיד, על זה שהיא חייבת להכיר שמה כל אחד ברמת ה… כל פועל, היא חייבת להכיר את הדמות שלו, את הסיפור שלו.
[מוזיקה]
צליל: לשבת שמונה שעות ביום מול מצלמה בלי להסיט את העיניים, גם אם זו מצלמה על הגבול, זה אולי מאוד אחראי וחשוב, אבל גם מאוד משעמם ושוחק.
אדוה: היא הייתה אדם מאוד רציני ומאוד סקרן ומאוד חקרן. אז היא ממש, כאילו, אמרה "אני צריכה ללמוד כל חקלאי, מי זה? מה ההיסטוריה שלו? מה הוא עושה? מי זה החיים שלו? מאוד מאוד לעומק, ולדעת להבחין.
צליל: ולמרות שהתפקיד הזה נושא כל כך הרבה אחריות, הוא מאוד לא רצוי בקרב נערות שמתגייסות. הוא נחשב שיבוץ לא טוב, מבאס. מתברר שאפילו בכירים במטכ"ל מפעילים קשרים כדי להוציא את הבנות שלהם משיבוץ כתצפיתנית.
[מוזיקה נפסקת]
אדוה: היא קיבלה את המיון, בכתה, בכתה, בכתה! צרחה! ווליומים מאוד מאוד מאוד גבוהים, ויום למחרת "בואי נלך לקנות את הציוד לצבא". אני אומרת לה "לא הבנתי, כאילו…" אומרת לי "יאללה, אמא, נו, נתנו, עושים הכי טוב שיש". כאילו, זה האירוע.
קרן: התיאור הזה, לפעמים בלי הבכי, לפעמים עם, אבל תמיד עם אותה שורה תחתונה, חזר על עצמו כמעט עם כל משפחה שדיברנו איתה. תלמידות מצטיינות, אחראיות באופן יוצא דופן, עם שאיפות לתפקיד משמעותי בצבא, שמקבלות שיבוץ מאוד מאכזב מבחינתן, לפחות בהתחלה.
אדוה: זה הכל בגלל המיתוג, ויש לו מיתוג רע. למרות שכשאני למדתי לעומק את תפקיד התצפיתנית, זה חתיכת תפקיד. צריכה יכולות חריגות של ריכוז, של העמקה, אז זה באמת תפקיד מאוד משמעותי ולא פשוט. ואז היא באמת התגייסה מלאת מוטיבציה, וההתחלה קשה לכולם, נכון? צבא קשה, אבל איכשהו היא לקחה על עצמה את תפקיד ה-אני אעזור לכם, ובאמת נדבקה לבנות, ללירי ונעמה".
[הקלטה]
דוברת לא ידועה: "אוקיי".
דוברת לא ידועה: "בנות פתחו שעון".
דוברת לא ידועה: "שעון, המפקדת".
דוברת לא ידועה: "בזמן הבא פיניתם את הצלחות שלכם, אמרתם תודה לתורנים, נעמדתם בחוץ בשלושה תורים עם אצ"ל אמין, לצורך כל מה שהגדרתי".
דוברת לא ידועה: "שבע דקות".
דוברת לא ידועה: "שבע דקות. שבע דקות, זוז".
דוברת לא ידועה: "כן, המפקדת, שבע דקות!" [צוחקות]
צליל: לירי אלבג ונעמה לוי הן החברות הטובות שאיתן נועם באה מקורס התצפיתניות לנחל עוז.
אדוה: היא נורא רצתה נחל עוז, איפה שהכי מעניין, הכי אקשן, הכי הכי הכי, ובאמת לוקחים לשם את הבנות הכי איכותיות, לנחל עוז, כי הוא יושב הכי על הגדר, וכל שבוע היה שם משהו.
קרן: המשפט הזה, "נחל עוז, איפה שהכי מעניין והכי אקשן", הופך להיות למציאות יומיומית, בחודשים שקדמו לשבעה באוקטובר. התצפיתניות הוותיקות ומרגרט ביניהן, מספרות על ההבדל הגדול בין 2022 ל-2023.
מרגרט: השנה הראשונה שלי הייתה שנה מאוד שקטה. אירוע פעם בכמה חודשים, כלומר חצייה של הגדר, זה היה רמת האירועים באותה תקופה. אם את קופצת שנה אחרי זה, שזה השנה האחרונה שהייתה…
קרן: 2023.
מרגרט: כן. כמעט כל משמרת מישהו חוצה את הגדר, כמעט כל משמרת את רואה אימון, כמעט כל משמרת את רואה סיור גזרה.
קרן: "כמעט כל משמרת את רואה אימון או סיור בגזרה", של חמאס כמובן. זה משפט שצריך לחזור עליו.
מרגרט: את רואה פתאום שגם השגרה שלך, שזה כל החקלאים וכל הצפרים וכל העדרים, פתאום הם לא באזורים הרגילים שלהם. אנחנו מכירים אותם, אפילו, את יודעת, כזה בצחוק אנחנו מביאים להם שמות.
צליל: לכל תצפיתנית יש את העמדה הקבועה שבה היא יושבת בחמ"ל, ומשם היא צופה לגזרה שעליה היא מופקדת. היא לומדת להכיר כל קפל קרקע, כל פינה, כל שיח, וגם את כל האנשים שמגיעים לגזרה שלה באופן קבוע.
מרגרט: אז פתאום אנחנו רואים אנשים שאנחנו לא מכירים, ופתאום זה חקלאים שאנחנו לא יודעים מי אלה. והרבה מאוד הפרות סדר. המון, המון, המון הפרות סדר. ברמה של כל יום, לפחות שתיים.
צליל: הפרות סדר, או בקיצור הצבאי המקובל, הפס"דים.
מרגרט: פשוט כמויות של אנשים, זה יכול להיות בין עשרות למאות [קולות של מהומה בערבית] שפשוט יורדים לגדר, והם סוג של מוחים, הם מטפסים על הגדר.
קרן: הפרות סדר על גדר ההפרדה בין ישראל לעזה, בשנים ובחודשים שקדמו לשבעה באוקטובר, כללו בדרך כלל ניסיונות להגיע לגדר ולפגוע בה, הבערת צמיגים, יידוי אבנים, והשלכת מטענים.
מרגרט: המטרה שלהם זה לא באמת לחצות, היא פשוט לעשות בלאגן. זה להרוס את הגדר, וזה לשים דגלים.
[הקולות נפסקים]
מירה: חודשיים, בעצם, לפני, היא כל הזמן אמרה "הולך להיות משהו גדול, הולך להיות משהו גדול.
קרן: זו שוב מירה, אמא של אביב חג'ג'.
מירה: מתקרבים יותר מדי ולא עושים כלום, ומפעילים מטענים, ועושים אימונים. "ואתם אומרות? ואתם מדברות ומדווחות?" -"כן, כן, בטח. אנחנו אומרות לכולם, אומרות לכולם". היא גם אמרה "אמא, עכשיו זה 50, 100, 200, 400, 500. יגיעו אלפים, לא יהיה מה לעשות". במילים האלה.
קרן: [ברקע בקול רחוק] היא אמרה יגיעו אלפים?
מירה: "יגיעו אלפים, לא יהיה מה לעשות".
אילנה: בתקופה האחרונה הם התחילו לגזור את הגדר, והם היו מבעירים את הצמיגים קדימה, והם רואים מסך שחור, ומאחורה הם פשוט היו שמים מטענים בינתיים. גם הראו את זה בטלוויזיה, כי צילמו מאחורה. מה שהתצפיתניות יכולות לראות זה שחור.
קרן: בהתחלה הם שמו מטענים במרחק מה מהגדר.
[מוזיקה]
מרגרט: כי מטענים, באותה תקופה לפחות, זה היה משהו כזה שקורה פעם בהמון המון זמן, זה כאילו מטורף אם יש מטען. ופתאום במרחק של בערך 100 מטר מהגדר, פתאום שמים מטענים ופשוט בודקים מה התגובה שלנו.
קרן: אחר כך הם התקרבו עוד ועוד לגדר.
מרגרט: האמת, התגובה שלנו אף פעם לא הייתה… עכשיו איזה… הלוחמים מגיעים על הגדר, או שהם, לא יודעת, יורים כזה פצצת אור כזאתי, פשוט בשביל להבהיל, כולם יודעים שזה לא באמת עוזר.
חגי: אנחנו יודעים שהורידו לה מצלמה בתקופה שלפני, והיו כל מיני תקריות על הגדר שהיו באים וממש מגיעים. אני די השתגעתי מזה בהתחלה, כבר אמרתי, "מה זאת אומרת מגיעים עד הגדר?"
קרן: חגי לייבושור, אבא של יעל, לא הבין איך זה יכול להיות.
חגי: מה שהפריע מאוד ליעל זה שאחר כך צריכים להגיע חיילים ולתקן את הנזקים. זאת אומרת, שוב מסתכנים. ואני, שוב, לא הבנתי למה, איך בכלל נותנים להם להגיע עד הגדר? כל מיני דברים שנשמעו לי מאוד משונה, אבל אתה… נגיד, עד השביעי לאוקטובר, אתה אומר: "כן, צה"ל הגדול יודע, הם בטח מבינים מה קורה".
גילי: יש לי איזו הודעה ממנה שהיא כותבת לי "היה לי הפס"ד טוב". אני כותבת לה "את קוראת את מה שכתבת עכשיו? היה לי הפס"ד טוב?" ואז היא צחקה.
קרן: כי הדבר המרכזי שהטריד את יעל, כמו גם את שאר התצפיתניות, הייתה השאלה - האם הן תפעלו את האירוע כמו שצריך? האם הן עמדו במשימה? הפחד מכישלון נכח שם כל הזמן.
קרן: ואתם רואות את הכל, ואתם מדווחות את הכל.
מרגרט: ברור.
קרן: עכשיו שוב, ברמה הטכנית, כשאת מדווחת על זה, למי זה מגיע?
מרגרט: זה תמיד שאלה שכולנו ממש מסתבכות איתה, כי אנחנו לא באמת יודעות למי זה מגיע.
צליל: זה אולי אחת השאלות המשמעותיות, למי מגיעים הדיווחים של התצפיתניות? ברמה המיידית, הן מדווחות לכוחות בשטח, לחיילים, אם הן מזהות תנועה חשודה, מישהו שלא צריך להיות שם, כל מה שהן רואות מועבר בקשר.
מרגרט: אנחנו מדברות נטו עם הלוחמים בשטח, כי אנחנו מתפעלות את האירוע בזמן אמת, אנחנו קוראות להם, אנחנו מכווינות אותם, אנחנו אומרות להם איפה הכל נמצא, והפיקוד הוא זה שמעביר את הכל הלאה, הלאה, הלאה.
קרן: בנוסף לתצפיתנית שמדברת עם הכוחות בשטח, הקצינה או הסמלת שמפקדת על החמ"ל באותה המשמרת, מעדכנת באירועים את הקצינים שמולה, מכוח החי"ר שמחזיק את הקו. וחוץ מזה, יש תיעוד לכל מה שתצפיתנית רואה, בכל משמרת.
מרגרט: אנחנו מקלידות את זה במחשב וזה מועבר למודיעין, אני לא יודעת גם בדיוק לאיפה, משהו במודיעין, ואנחנו מדווחות… זה יותר המפקדות מדווחות, על כל אירוע שנגמר, הן מדווחות לכל הבכירים, למ"פ ולמג"ד.
קרן: כלומר, כל דיווח חריג נרשם במערכות. המ"מית מרכזת את הדיווחים השוטפים מהחמ"ל שלה, המ"פ מהחמ"לים שמתחתיה, מרכזות ומעבירות לקצינים המקבילים אליהם, בכוח אחר. וכל המידע הזה, כל התיעוד, מגיע כמובן, גם למודיעין.
[מוזיקה]
צליל: מה עושים עם התיעוד הזה? האם מישהו יושב על החומרים האלו ומגבש מהם הערכת מצב מודיעין עדכנית?
קרן: ודאי. דו"חות המודיעין של אוגדת עזה מבוססים, בין השאר, על מה שרואות התצפיתניות, מה שאוספים בלוני התצפית, ומפעילי הבלון, וכל שאר גורמי האיסוף. כל החומר הגולמי הזה עובר למי שאמור לגבש על פיו את הערכת המודיעין. מה מצבו של האויב, ומה הוא מתכנן. וברור לגמרי שהתצפיתניות ראו, תיעדו, והעבירו את המידע. המפקדות שלהן העבירו את המידע, והקצינים קיבלו אותו, הם הכירו אותו היטב. מכל השיחות שערכנו, עם גורמים בתוך ומחוץ לצבא, ברור שהחומרים נאספו ועברו הלאה בשרשרת הפיקוד. ושם, לא ברור מה עשו איתם, או ליתר דיוק, מה הסיקו מהם.
[פונה למרגרט] והרגשתם שמקשיבים?
מרגרט: מהדרגות הגבוהות? אני לא בטוחה. אין לנו קשר איתם, בכלל. אני, את המג"ד שלי ראיתי פעם בכמה חודשים. אני לא יודעת. כשהיא הגיעה זה היה לנזוף עלינו, על הדברים הקטנים שאנחנו עושים, אבל לא באמת היה לנו שום שיח איתה.
קרן: מרגרט מודה בכנות, שהכעס, וגם העלבון, מחוסר הקשב לתנאי השירות הגרועים שהיא והחברות שלה ספגו כל תקופת השירות, מתערבבים אצלה עם הכעס על חוסר הקשב להתרעות שלהן, על ההסלמה הביטחונית, למה שהיא והחברות שלה ראו מול העיניים בכל החודשים שהובילו לאותו היום.
מרגרט: זה כאילו נורא תחושה של חוסר אונים מאוד מאוד גדול. שאף אחד לא מקשיב לך, ועדיין, איכשהו מצפים ממך לקום כל בוקר ולעשות את אותו דבר, זה שובר נפשית.
צליל: יום אחד, יעל לייבושור התקשרה לאמא שלה, גילי, בבכי.
גילי: ואז היא תיארה שהיה הפס"ד מאוד מאוד מאוד קשה, והיא תפקדה מעולה. והסתיים ההפס"ד, והפחד שלה היה שיתחקרו אותו ויגלו שמשהו היה לא בסדר, ואז שיעלו אותה למשפט, או ייתנו לה 28.
צליל: 28 - לסגור שלוש שבתות רצופות בבסיס ולא לצאת הביתה. זה היה האיום הקבוע מעל הראש של התצפיתניות. איום שגם התממש לא מעט פעמים.
גילי: זה לא תחקיר כמו בחיל האוויר, שאתה אומר: "וואו, מתחקרים, וחייבים לתחקר! אתה מתחקר לצורך למידה". לא. אתה מתחקר לצורך לדפוק את החיילת.
חגי: התחושה של הבנות הייתה הרבה פעמים, שבסוף, התצפיתנית אשמה.
קרן: זה דבר ידוע, אומרת מרגרט. ברגע שאת עושה איזה פאשלה מבצעית, את מקבלת 28. אחרי כל תחקיר של אירוע, מגיע גזר דין. זה אולי לא בהכרח 28, אבל זה יכול להיות איזה יום ביציאה, יומיים ביציאה. זה פשוט היה איום תמידי שנמצא על כתפיים של כל תצפיתנית, לא משנה איפה היא.
גילי: אני חושבת שזה עניין של תרבות ארגונית ותרבות של חייל, אוקיי? ואתוסים. אני בעד לתחקר, אבל זה לא עניין התחקור, זה עניין האקלים סביב זה, וגם מה קורה עם זה. ושם הייתה אווירת טרור בהקשר הזה.
צליל: מה שגילי ומרגרט מתארות, התחושה הזו שכל הזמן מחפשים אותך, עולה שוב ושוב גם בשיחות עם הורים לתצפיתניות אחרות, בשיחות עם תצפיתניות עבר, וגם בשיחות עם הורים לתצפיתניות שמשרתות ממש עכשיו.
מרגרט: אני לא יכולה להגיד בשם כולם, אבל לי אחד הדברים שהכי היו קשים בתפקיד, זה הידיעה שכל הזמן מסתכלים עליי. וכל פעולה קטנה שלי, כל משמרת שלנו היא מתועדת. בכל רגע מישהי יכולה לפתוח את זה במחשב ולראות את המשמרת שלי. עכשיו זה התפקיד, ברור, זה בסדר, אבל זו תחושה מאוד מאוד קשה. במיוחד כשאת יודעת שכל דבר קטן שתעשי, את תקבלי על זה בראש. את תקבלי נזיפה ואת תקבלי עונש, וכמו שכל תצפי, הפחד הכי גדול שאת תקבלי 28.
צליל: ואת יודעת? התחושה הזו מתווספת לניתוק ולניכור מהמפקדים והמפקדות הבכירים שלהם. לכאורה, חלק בלתי נפרד מהמבנה ההיררכי של צה"ל, אבל בלי הערכה והמסירות של הפיקוד לחיילות שחייבות להיות כאן.
גילי: הרי איך מתנהלת המוטיבציה? חייל סומך על המפקד שלו, ולכן כשהמפקד שלו אומר "אחריי לתופת", הוא רץ! ובהקשר הזה, בחמ"לים של תצפיתניות, זה לא ככה. כי מחפשים אותה. אם חיילת יושבת באירוע, ומה שמדאיג אותה זה לא האירוע אלא מה יקרה אחר כך, זה לא ניהול נכון, זה לא פיקוד נכון.
קרן: ההורים, וגילי ביניהם, מעידים שהזלזול המתמשך מצד הפיקוד בחיילות נפסק ברגע שהגיעה המ"מית החדשה, סגן שיר אילת.
[מוזיקה]
זה קרה ביוני 23'.
גילי: לפני ששיר אילת הגיעה לא היה פשוט עם הפיקוד. היו לנו גם הרבה מאוד כעסים ואי-שביעות רצון מזה. ואז יעלי באה ואמרה לי "יש לנו קצינה חדשה".
קרן: בתוך זמן קצר היא הפכה למפקדת נערצת ואהובה. היא באמת ראתה את החיילות שלה. זה התיאור ששמענו שוב ושוב.
גילי: ואז היא אמרה לי "אנחנו אוהבות אותה. היית צריכה לראות את שיחת הפתיחה שהיא עשתה איתי". יעל יותר גדולה משיר בשבוע, בגלל השנת שירות. אז היא אומרת "יושבת מישהי, מתעניינת באמת, שואלת שאלות כדי להכיר אותי ממש". כל הדאגות שלהן וכל הבקשות שלהן, היא הקשיבה והעבירה. הם הרגישו שהן בידיים טובות. ולהורה, לדעת שהילדה שלו בידיים טובות, זה אירוע.
קרן: ובינתיים, האירועים על הגדר הולכים ומחריפים.
[מוזיקה]
מרגרט: כאילו, אנחנו מדברות בינינו לבין עצמנו, על הסיטואציה ועל הפחדים שלנו ועל מה שאנחנו מרגישות שהולך לקרות.
קרן: ומה אתן אומרות?
מרגרט: בדיוק את זה. שמרגיש שהולך להיות משהו, שמרגיש שהולך להיות פשיטה עוד מעט, שמרגיש שהולך להיות מלחמה עוד מעט.
צליל: מירה הייתה לוקחת את אביב למוצב באופן קבוע.
מירה: וכל פעם שהייתי נוסעת איתה, הייתי אומרת לה "אביב, מאמי, תשימו לב טוב טוב. החקלאים האלה והצפרים האלה, יבוא יום, ואנשי חמאס ייקחו את התלבושת שלהם, וזה לא יהיה צפרים ולא חקלאים. 20 עיניים. כל שיחה שלי איתה, שהייתה מסתיימת איתה ועם קרינה, "תהיו מרוכזות, תהיו מפוקסות".
ספיר: היא אמרה "אתם תראו שבפסח הקרוב", זה היה בדיוק שנה שעברה, "יהיה בלאגן, יהיה משהו גדול". וכשפסח עבר, צחקתי קצת.
צליל: זו שוב ספיר, אחותה של שחף ניסני.
אילנה: בחג האחרון…
ספיר: צחקתי עליה ואמרתי לה "מה קורה, הבת של בני גנץ? המידע שלך שגוי?" [אילנה צוחקת] ואז היא אומרת לי "לא, אז את תראי שהם יעשו את זה 50 שנה לכיפור". ושכיפור עבר אני אומרת לה "נו? את רואה שאת לא כזאת טובה?" אז היא אמרה לי "הם יעשו את זה בחגים, ובחגים יקרה משהו". אנחנו כבר צוחקות על זה אחת עם השנייה, בחמ"ל, מעניין במשמרת…
אילנה: של מי זה יקרה.
ספיר: של מי זה יפול.
מרגרט: הכל היה נורא בהומור. כי זה, את יודעת, להקליל סיטואציה.
[הקלטה, התצפיתניות צוחקות]
דוברת לא ידועה: "אללה הוא אכבר!" [עושה רעש של ירי וכולן צוחקות].
מרגרט: התמודדנו שם עם כל כך הרבה סיטואציות הזויות, שהפתרון האוטומטי שלנו היה ציניות והיה צחוק על הכול.
ספיר: והיא אומרת "ואני אגיד לך את האמת? אם הם לא מקשיבים, אני גם ככה משתחררת עוד כמה ימים אחרי החגים, אז שלא יקשיבו".
[נשמע רכב מותנע]
קרן: אביב חג'ג' והחברות שלה לסבב חזרו לבסיס מרגילה ביום רביעי, 4 באוקטובר.
מירה: כשהיא חזרה לבסיס באותו שבוע, היא כתבה לחברה שלה "איך שאני חוזרת לבסיס יהיה מבצע, הימור שלי". עכשיו לא…
פיני: יום שלישי בלילה, ארבעה ימים לפני המקרה. חיילת, מהזוטרות שיש, היא ראתה את זה. היא אמרה "הם כל הזמן משפרים עמדה וכל פעם מציקים ואנחנו לא עושים כלום". -"הודעת למפקדים?" -"הודעתי למפקדים".
קרן: חשבתם אי פעם על העובדה שאתם 800 מטר מהגבול, וזה לא נראה כמו מוצב שאפשר להגן עליו בשום צורה, אלא כמו מגורי צעירים בקיבוץ?
מרגרט: לא. כאילו כן, ידע…
קרן: כאילו מישהו דיבר על זה פעם?
מרגרט: דיברנו על זה, אנחנו מודעות לזה, היינו נורא מודעות לזה שהמגורים שלנו לא מוגנים, שאין לנו מיגוניות עם דלת, שאנחנו שנייה מהגדר, אנחנו מוצב הכי קרוב לגדר מבין כל המוצבים בעזה.
קרן: מכל השיחות והמפגשים שקיימנו, מאוד ברור שהתצפיתניות לא חששו לעצמן, הן לא פחדו שיקרה להן משהו, חוץ מנזיפה או ענישה.
חגי: היא לא פחדה על עצמה. זה לא היה פחד - אני לא רוצה לחזור, זה… היא פחדה בדיוק מהעניין הזה, ש… מגודל האחריות, "מה אם יקרה משהו ואני לא אתפקד? מישהו יפגע, חיילים יפגעו, הקיבוץ".
מרגרט: לא פחדנו עלינו, זה מה שמדהים. באמת, אני חושבת שאף פעם לא חשבנו שבאמת יקרה לנו משהו. אבסורד, אבסורד כשאני חושבת על זה עכשיו, אבל ממש הרגשנו בטוחות.
גילי: בשישי בערב, בשישה באוקטובר, היא אמרה לי "מאתמול שקט".
צליל: זו הייתה השיחה האחרונה של גילי לייבושור עם יעל.
גילי: ואני זוכרת שכאילו התלבטתי אם להגיד "איזה יופי", ואז אמרתי "לא, אולי אל תגידי איזה יופי שיש שקט", ואמרתי "איזה יופי שיש שקט".
קרן: חודש לפני מסיבת הפרידה של שחף, מרגרט עזבה את נחל עוז והוצבה לשרת כסמב"צית בבסיס אורים.
מרגרט: בשלב הזה, ראש שלי היה כאילו עדיין בנחל עוז. היה לי קשה לעשות את הניתוק הזה שעכשיו אני בבסיס אחר.
צליל: בשישה באוקטובר, יום שישי בערב, מרגרט שכנעה את דוד שלה שגר בנתיבות, לבוא לאסוף אותה מבסיס אורים, ולהסיע אותה למוצב נחל עוז למסיבת הפרידה של שחף, למרות שזה הצריך אין ספור עבירות צה"ליות.
מרגלית: אז הרגשתי שזה הכי טבעי בעולם, להיות איתם… שאני עושה איתם, כאילו, כן. נפרדת משחף, זה היה, כאילו, הכי טבעי בעולם, והיה לי כיף.
[הקלטה, התצפיתניות שרות שיר מורל קרבי]
"800 ואף אחת לא יודעת,
אבל הם באו מחברון,
הם לא דופקים חשבון
קח את זה… הכומתות הצהובות
צ'או, צ'או, צ'או, צ'או."
קרן: השולחן היה ערוך עם צלחות שחורות ומפיות ורודות ששחף קנתה. היא תלתה שלט ענק ונוצץ בצבע כסף עם המילים "The last disco".
מרגרט: וואי, אכלנו את האוכל המדהים של אמא של שחף. וואו [צוחקת] איזה אוכל. היא גם עשתה איזה Tea time, משהו… אחד הטי-טיימים, כאילו, המפוארים שהיו. [צעקות שמחה של התצפיתניות] הביאה כמויות של אוכל, כמויות של אוכל ביתי.
[הקלטה]
תצפיתנית: "טעים לך? תאכלי."
תצפיתנית: "יש פה ניוקי…"
מרגרט: שניצלים ודגים, ומטבו… מלא. כאילו הכל, הכל מהכל. היה לי צלחת מאוד יפה, מאוד מכובדת [קרן צוחקת]. קינוחים גם היו, היה הכל, הכל, הכל, הכל.
קרן: רגע לפני שהמסיבה נגמרת, 20 דקות לפני חצות וחילופי המשמרות בחמ"ל, שחף שולחת לאחותה סרטונים מהאירוע. עם קניה ווסט ברקע, רואים שם את כמויות האוכל ואת שחף רוקדת עם הכתר שהבנות הכינו לה.
ספיר: היא העלתה תמונות כאלה של המסיבה, וסרטונים, ושלחה לי, ו… ואמרתי לה "וואו". היא אמרה לי "וואי, כולם התלהבו". אמרתי לה "נו, אני מקווה שהיה טעים", כאילו, שלא עשינו איזה בושות. אז אמרתי לה "וואי, רק שלא יתרגלו". אז היא אומרת לי "כן, כולם אמרו את זה. כאילו, אל תצפו שכל אחת תעשה את ה-Tea time ככה". זה רק שחף.
קרן: שחף נפרדה מהחברות שלה. אחרי הכל, זו הייתה מסיבת סיום השירות שלה. The last disco, שבת אחרונה לנצח.
ספיר: [מקריאה] "מפה אי אפשר לצאת, ואני אעשה את זה על הצד הטוב ביותר שלי. בחרתי בעזה, בחרתי בנחל עוז."
קרן: ספיר, אחותה של שחף, מקריאה את מכתב הפרידה ששחף כתבה לחברות שלה.
ספיר: [מקריאה] "בחרתי במקום שהיה בשבילי הפחד הכי גדול. ידעתי שזה יהיה המבחן הכי טוב בשבילי, לדעת אם באמת התגברתי, וקיבלתי בדיוק את מה שרציתי."
קרן: כשקשה לה, אילנה, אמא של ספיר, ממשיכה.
אילנה: [מקריאה] "מילדה שלא זזה מהממ"ד יום שלם, כי הייתה אזעקה אתמול בניר עם, עכשיו יושבת משמרות, מתקלחת, מכינה אוכל, וצוחקת בזמן מבצע. [מוזיקה] אז נכון, זה לא היה מבצע מרגש במיוחד, אבל בשבילי זה היה ה-money time האישי שלי, לבחון את עצמי באמת. להיות חברה טובה של 20 בנות שהכי שונות ממך, לחלק את הקשב שלך בתור מישהי עם הפרעת קשב, להתגבר על פחדים הכי גדולים שלך בזמן שעכברים רצים לך בין הרגליים במשמרת, ובמקום להפקיר צעקתי "הצילו" באופן מביך."
ספיר: [ברקע] אני מדמיינת אותה עושה את זה.
אילנה: "כן. והכי נורא, ללמוד להסתדר עם מעריצות של טיילור סוויפט".
ספיר: נועה, נועה פרייס, רוני אשל.
[הקלטה מתוך סרטון של התצפיתניות]
[צוחקות]
דוברת לא ידועה: "אמא'לה!"
דוברת לא ידועה: "אני קצת נראה לי ואני ראיתי אותה".
אילנה: "אז נכון, אין לתפקיד שלנו שם כזה זוהר או שזה התפקיד הכי נחשק בצה"ל, ועכשיו עם כומתות מכוערות", כי החליפו להן את הכומתות בדיוק, "אבל מה שדומיננטי בשירות שלנו אלה הבנות. הבנות זה הכל, החברות, המשפחה, הבן זוג והפסיכולוג בצורה הכי טובה שיש. תעריכו את הבנות שאיתכן, תנסו להיות בטוב עם כולן, או אפילו עם רובן. תעשו אחת בשביל השנייה ולא בשביל לקבל, אלא באמת מהלב."
צליל: קצת לפני חצות, מרגרט, שמוצבת עכשיו, כזכור, באורים, הייתה חייבת לעזוב.
קרן: שחף לא אמרה לך בואי תשני פה?
מרגרט: האמת שהיא אמרה את זה, אבל הייתה לי משמרת, אני לא… אין לי ברירה אחרת. אמרתי לה שאני חייבת לעשות משמרת לילה באותו יום, כדי שאני אהיה ב-Tea time שלה, אבל היא רצתה שאני אשן שם על ה… ואחזור בבוקר. היא ונועה פרייס, שתיהן רצו שזה יקרה. אמרתי להם שאין ברירה, אני צריכה משמרת לילה, אין מה לעשות.
קרן: את חושבת על זה?
מרגרט: על אותו יום?
קרן: על מה היה קורה אם היית נשארת לישון שם?
מרגרט: לא, האמת שלא. אם כבר אני חושבת על זה, זה יותר מחשבה של… אני לא מאמינה שלא הייתי שם איתם.
צליל: ב-12 בלילה, החיילות שבמשמרת נכנסות לחמ"ל לעוד משמרת לכאורה שגרתית. השאר הולכות למגורים. מישהי עוד מפטפטת עם מישהי, מישהי אומרת "לישון כבר!". אף אחת מהן לא מעלה בדעתה את מה שיביא איתו הבוקר. על מה שקרה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, בפרק הבא שלנו.
מירה: "יש בלגן שלם אמא, יש מלא פצמ"רים, ויש טילים, ויש מלא יריות, וחיילים צורחים, ואנחנו לא יודעות מה זה".
אילת: "אמא, זה מפחיד בטירוף. יש מחבלים בבסיס". אני אומרת לה "מה?" אז היא אומרת לי "כן, צועקים פה אללה הוא אכבר".
דרור: "אני אומר לה "שי מספיק! מה את עכשיו מלחיצה את אימא שלך? מה קרה? תכף גולני באים, שתי דקות ומחסלים לך את כל המחבלים". היא אומרת לי "אבא, אתה לא מבין". עכשיו אני שומע יריות, אני שומע יריות! זה לא שאני לא שומע כלום. היא אומרת לי "אבא, אתה לא מבין איזה פיצוצים, רחפנים עם מחבלים בתוך הבסיס".
קרן: שחף ניסני, נועם אברמוביץ', יעל לייבושור ואביב חג'ג' נרצחו ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז. איתן נרצחו הקצינה האהובה שלהם, סרן שיר אילת, ים גלס, מאי אביאלובו פולו, שי אשרם, הדר כהן, נועה פרייס, רוני אשל, שירת ים עמר, שירה שוחט, עדי לנדמן ושיראל מור. נועה מרציאנו נחטפה ונרצחה בשבי, גופתה חולצה והוחזרה לישראל. אורי מגידיש נחטפה ושוחררה במבצע צבאי. ונכון לרגע הקלטת שורות אלו, לירי אלבג, נעמה לוי, אגם ברגר, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע, עדיין חטופות בעזה בידי חמאס.
[מוזיקה]
צליל: האזנתן והאזנתם ל"נחל עוז, המוצב שהופקר", סדרה בת חמישה פרקים על מוצב נחל עוז. העורך הוא יונתן כיתאין, המפיקה היא עילי אבידר, עורך הסאונד דניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. סייעו בעריכה עומרי קפלן, בר אלבז, עילי אבידר ונועה טייב. תודה לבר אלבז על התמלול, סייעו בתחקיר, דנית שוקרון ידידיה ואביטל פיקובסקי. טכנאית ההקלטה, חן עוז. תודה גדולה גם למאיה קוסובר, ניר גורלי ותומר מיכלזון, תודה קרן נויבך.
קרן: תודה צליל אברהם. פרק חדש של "נחל עוז - המוצב שהופקר" יעלה בעוד שבוע. תודה רבה שהאזנתם, ניפגש בפרק הבא.
[הקלטה של אביב שמנגנת ודניאלה ששרה, את "סהרה". המוזיקה מתנגנת ודועכת]
"היי, חיפשתי כבר בכל מדבר
אפילו בסהרה
אנ'לא מוצא את הראש שלי
אני פרופסור מפוזר
תראי, העט על הנייר
הלב איתך כפרה
וואלאק איפה הראש שלי? או-ווי…"
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments