על דיכאון, פוביות, ואכילה רגשית. נועה ומיכל נזכרות בפסיכולוגים שליוו אותן עד כה, מספרות מתי הן שמות חזיה ויש שם גם שיחה על גירוד באף.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/02/2024.
קריין: TOKS פודקאסטים.
מיכל: טוב, נועה, את מוכנה להתאפס על עצמך?
נועה: זה בסדר, כי זה חלק מהכותרת.
נועה ומיכל צריכות טיפול.
תכניס את זה.
קריין: נועה ומיכל צריכות טיפול.
נועה: היי.
מיכל: נועה הגיעה היום במצב כפית. לא ברור אם היא לקחה, מה היא לקחה…
נועה: אמרנו החיים, החיים הם משהו לקחת אותו. נכון? את אמרת…
מיכל: שלקחת סמים ואת אמרת, שהחיים הם סמים.
נועה: החיים הם סמים קשים מאוד.
מיכל: קשים. אין ספק.
אוי, מישהו הגיע, זה אומר שהיינו לא בסדר.
נועה: הם התחילו… לא…
[צוחקות]
נועה: לא נכון, הוא סתם מסדר…
מיכל: מסדר את המצלמות.
נועה: יש לי בעיית ערך עצמי. מישהו עובר ליד תחנת אוטובוס… אוי לא, אכזבתי אותו כעוברת אורח, אוי לא.
מיכל: אוקי, אז בואי נדבר על זה שאנחנו צריכות טיפול, אבל היום זה יום מיוחד. כלומר, אנחנו צריכות טיפול שנים…
נועה: הופה, תראי אותה. כן, נכון.
מיכל: כן, קפצתי מהר מדי. אנחנו צריכות טיפול כבר שנים.
נועה: כן.
מיכל: את, אגב, אני מגיל קטן, היה ברור שאני צריכה טיפול. את, לקח לך זמן להבין שאת צריכה טיפול. את לא נראית מישהי שצריכה טיפול…
נועה: את חיה בסרט, מיכל.
מיכל: לפחות ב- 20 שנה הראשונות.
נועה: אוי, את כזו חמודה שמעריצה את אחותה הגדולה. איפה את חיה? אני, היו לי 9, אני יודעת, אני חושבת שהיו לי יותר פסיכולוגים מבני זוג במיטה. על מה את מדברת? אני יכולה לספור…
מיכל: את, את…
נועה: אני חושבת שזה פחות או יותר אותו מספר של כמה אנשים שכבתי איתם וכמה אנשים סיפרתי להם את קורות חיי ובכיתי להם מול הפרצוף, אה, זה, פחות או יותר אותו דבר. אבל, זה, בשני המקרים זה קתרזיס.
מיכל: אני, אה…
[נועה צוחקת]
מיכל: אני עדיין בהלם. אני באתי להגיד, להשתחצן ולהתנשא על כמות הפסיכולוגים שלי היו.
נועה: בואי נשווה. כמה יש לך?
מיכל: השאלה, עד איזה גיל.
נועה: מה זאת אומרת? עד הגיל שאת היום…
מיכל: אה, עד היום?
נועה: כן.
מיכל: אה, אני אגיד לך מה. עד הצבא היו לי לפחות 5 שהתחלפו. כמה לך היו?
נועה: עד הצבא?
מיכל: עד הצבא.
נועה: זה cut off? למה עד הצבא?
מיכל: כי מאז לא טיפלתי בעצמי.
נועה: אה, הבנתי. עד הצבא. אוקי, אמממ… אז אני אוריד מהצבא, אני אוריד 2, אז יש לי…
מיכל: לא, כולל הצבא.
נועה: 7, כן.
מיכל: 7 כולל הצבא?
נועה: אה, אפילו לא כולל צבא, כפרה. את הקב"ן, חמודון.
מיכל: אה, קב"ן נחשב פסיכולוג?
נועה: חד משמעית, זה קצין בריאות הנפש. הוא קצין, זה יותר מפסיכולוג.
מיכל: [צוחקת] את לא יכולה להכניס אותו, זה לא נחשב.
נועה: יש לו דרגות. איזה דרגות יש לקב"ן? איזה דרגות זה, יש לו כאלה כדורים?
מיכל: כן. אז אפשר להכניס גם קואצ'רים…
נועה: מלא כדורים? כי ארונות בדרך כלל… אולי זה ארונות של רוקח? אולי זה 2 ארונות של סופר פארם, שזה מלא מלא בתרופות… לא? את לא?
מיכל: את אומרת שעם מגירות? זה, כאילו, נפתח הארונות שלו?
נועה: בדיוק, כן.
[צוחקות]
את יכולה להגיד: "אני מרגישה קצת עצובה", אז הוא פשוט פותח לך את הדרגה: "בבקשה, הנה קחי, 2… 20 ציפרלקס ביום, בבקשה". תודה רבה!
מיכל: אז זהו, אז יש גם פסיכולוג, אם את מחשיבה פסיכיאטרים…
נועה, כן, בטח…
מיכל: יש גם קואצ'רים…
נועה: כן, כל…
מיכל: אז עשרות…
נועה: תכללי מי שזה אפילו לא… לא יודעת, מדקר סיני. עד מדקר סיני. שם שמה את הגבול.
עשרות? לא, את לא עשרות… נו, באמת, את סתם מגזימה.
מיכל: טוב.
נועה: את אוהבת להיראות אישה משוגעת, כי יש בזה משהו מיני מעורר, באישה משוגעת, את… נשים…
מיכל: אבל גם מוריד.
נועה: וגם מוריד מאוד. תלוי כמה משוגעת, אוקי.
מיכל: כן, זה הכל מינון. הכל מינון. גם בתרופות.
נועה: נכון…
[צוחקות]
מיכל: "צחקה צחוק מרושע…"
בקיצור, אז סבבה, אז שתינו, אז עכשיו יש עוד כמה אנשים שהצטרפו למעגל הדיכאון והחרדה…
נועה: עוד "כמה" אנשים? את מתכוונת אחרי מלחמת ה-7 באוקטובר? עוד "כמה" אנשים?
מיכל: כמה, מאות, אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים?
נועה: מאות אלפים. על מה את מדברת, 300 אלף במילואים, תכפילי את זה בשניים, נגיד 700 אלף אנשים לבית, שהם…
מיכל: 700 אלף אנשים בתוך בית אחד
נועה: לא, 700 אלף נגיד, נגיד 300 אלף אנשי מילואים, אז יש לכל אחד מהם, יש את הבת זוג, עוד נגיד בממוצע, 2 ילדים, 3 ילדים, אז כן, נגיד 900 אלף איש שכבר מושפעים מהחזית ה…
מיכל: רק הדרומית.
נועה: רק החזית הדרומית או הצפונית. כלומר, חזית הצבא. תוסיפי לזה את המפונים של שדרות, של כל עוטף ישראל, של כל הצפון, אנשים שמאוקטובר פשוט הלכו…
מיכל: הנקודה ברורה.
נועה: אז תחשבי, זה מליונים, זה לא עוד כמה עשרות, עוד כמה אנשים…
מיכל: אמרתי עוד כמה.
נועה: אפילו, את יודעת, יש את הסטטיסטיקה, את יודעת כמה נכי צה"ל חדשים הצטרפו…
מיכל: גם לי יש…
נועה: למועדון, כאילו, מועדון אקסקלוסיבי. "קבלו אותם, בואו אלינו, והשנה, 12 אלף" [בקול של כרוז נלהב]
אמרתי לך, אמרתי לך שאני צועקת. אני צועקת? אתה קירח בגללי, מרוב ה…
[צוחקות]
מיכל: הבן אדם קירח, יש לציין. לא יפה.
נועה: זה כאילו התחבר לי שאני צועקת, אז כל כך צועקת שהשיער שלו אמר, כאילו, פוּ, אני חייב לצאת מפה, אבל זה לא…
[צוחקות]
מיכל: הוא חייב לצאת מפה, בלי קשר…
נועה: סליחה, סליחה. אוהבים אותך.
מיכל: אוקי, אז…
נועה: אז, כן, אז כולנו צריכים טיפול בעצם…
מיכל: אז, כן, כולנו צריכים טיפול. זה נשמע לי לא מיוחד… אני אגיד לך, הפואנטה שלי…
נועה: את רצית לבכות על זה שזה לא מיוחד…
מיכל: זה לא מיוחד. אני הייתי צריכה טיפול…
נועה: לקחו לך את הייחודיות…
מיכל: לפני שזה היה טרנדי, הרבה לפני.
נועה: אוקי, נכון.
מיכל: הבעיה העיקרית שלי היא לא שאני לא מיוחדת. ממש לא. בואו, תצטרפו… זה חגיגה… יש דיכאון לכולם. אבל, הבעיה שלי היא מה קורה כשאני סתם, את יודעת, גם לפני ה- 7 באוקטובר את… בוכה סתם, ממפית… לא משהו קשור…
נועה: אוקי. א', אם את בוכה ממפית, זה באמת נשמע שאת בהריון. ויחד עם מה שאמרת לי בשבוע שעבר, שקט, הייתי בודקת, הייתי קונה ערכה עכשיו, בסדר?
מיכל: לא, מה, בגלל כל ההקאות?
נועה: כן.
מיכל: לא, אה, זה הגוף שלי אומר: "הלו! היי, אני יכול לתפקד. לאכול, לשתות, לישון, משהו!"
נועה: אוקי.
מיכל: בקיצור, אז, אז…
נועה: אני רק אוהבת… להגיד שאם הפודקאסט לא יצליח, אז לפחות הוא ישמש כמסמך אנושי מרתק…
מיכל: למה יקרה בסוף.
נועה: כן, מה… הכתובות היו על הקיר. אין ספק. לך, גם לי, כל האנשים.
הרבה פעמים, אפרופו כל התקופה הזו, אני כל הזמן חיה ואני עושה כל מיני דברים קטנים שהם ביום יום, אבל פתאום הם מקבלים משמעות של כאילו, אולי יצאתי לזרוק את הזבל ובדיוק… כאילו, הקונטקסט של החיים שלי מקבל… קונטקסט של ידיעה ב-Ynet. של פוש ב-Ynet. של "יצאה לזרוק את המיחזור בזמן שמחבלים אנסו את כל הבית שלה, כולל את הרהיטים, לא יודעת… אני פשוט בהיסטריה, פשוט שהם פשוט אונסים הכל, אני לא יודעת, הם אונסים את הארון, את המקרר, את הספה, וכמובן את כל בני הבית המדהימים שלי, שאני כל כך אוהבת ואני דואגת להם, ואז אני חוזרת, ואז אני פשוט כזה, "אוקיי, קחו, הפסקתי למחזר"... בגלל שאני דואגת להם, אני כזה, "אין לי כוח, די", אני לא יודעת, שהעולם ישרף, אני לא יכולה לעזוב את הבית, כי אני רוצה לשמור על הילדים שלי והבעל שלי.
מיכל: כן, זה מרגיש לי שדברים כמו מיחזור ממש לא רלוונטיים היום.
נועה: הם חצופים מאוד, שיזדיין העולם.
מיכל: כן, מה זאת אומרת, בייחוד גרטה הזאת.
נועה: חד משמעית.
שנתחיל את הפינה הראשונה?
קריינית: נועלה ומיכלי שמות זין.
נועה: אני שמה זין על כל מיני נביאי שקר, סליחה, אני מתחילה עם רצינות.
מיכל: סליחה, מגרד לי באף, נורא.
נועה: אוקיי.
אה, כשאת אומרת מגרד, התכוונת לחטט.
מיכל: לא, את לא מכירה שמגרד בתוך אף, אז מה את עושה? מה את עושה? כשמגרד בתוך האף, אף פעם לא קרה לך?
נועה: [צוחקת]
מיכל: תהיי רצינית, תהיי כנה, אל תוציאי אותי…
נועה: כלומר, את אומרת, את אומרת, בכנות, פייר, באמת, אדוני השופט, בתוך אף, לא חיטטתי.
מיכל: לא חיטטתי!
נועה: לא עשיתי כלום.
מיכל: הכל נקי.
נועה: גרד, גרד.
מיכל: באמת מגרד.
נועה: כן, נכון, אני עושה ככה… ואז זה גם חמוד כמו ארנב קטן.
מיכל: איך את עושה?
נועה: ככה. ממממ… כזה, אוי, האף הזה מבולבל, הוא צריך שיגרדו אותו מבפנים. אוי, אני כזו חמודה.
אוי, הוא שכח שאנחנו נשים, הוא לא אמור להתעטש, כל דבר בירוק, ומגעיל שיוצא ממך, לא אמור לצאת ממך. אז אני עדיין חמודה.
ככה אני מגרדת מבפנים. או שאני עושה השיטה השנייה, שזה לא חמוד בשום צורה.
מיכל: זה סתם מוזר.
נועה: אולי זה קצת איזה.
מיכל: אני פשוט עושה ככה… את חייבת אבל להגיד, מגרד לך באף. לא יכולה סתם להכניס ידיים, זה פשוט אי אפשר.
נועה: אני באמת תוהה.
מיכל: אני שמה זין על זה.
נועה: את שמה זין על החוק החברתי לגרד באף?
מיכל: אם מגרדים… שאסור לגרד באף. בואי נגיד שאם מגרדים באף, את לא אומרת לזה כלום, ויש שקט. אז אל תעשו מזה עניין. זה כנראה גירוד באף. אנשים לא עושים עניין, אנשים לא סתם ידחפו אצבעות לאף מול הפרצוף שלך.
נועה: מישהו בעבודה אמר לך מה את עושה עם האצבעות.
מיכל: לא, אף פעם, זה משהו שעכשיו, ממש מגרד לי באף.
נועה: תגרדי באף. אני לא מאמינה שכאילו אנחנו מדברות על זה.
או, תראו אותה, תחגגי, תחגגי. בואי תעשי לנו הולי פנס, הולי פנס של גירוד באף.
הו כן, אני אשלם לראות את התוכן הזה.
מיכל: טוב, כן.
על מה את שמה זין אמרת, נביאי שקר?
נועה: כן, אני סליחה. זה ממש לא קשור לרצף תודעה שלך.
[צוחקות]
אבל אם אפשר רגע להגיד משהו רציני, רגע.
מיכל: את יכולה.
נועה: כאילו, זה לא רציני כמו גירוד באף. אין ספק שזה משהו ש...
מיכל: כל עוד את לא מנסה להתחרות.
נועה: סליחה. אני חושבת שבדרכנו להחלמה כאומה, באמת, לא, התקופה האחרונה, עם כל מה שאנחנו נתפסות בתור בלונדיניות, מטומטמות, שאוהבות, לא יודעת, לצחקק ולעשן ולעשות ליפסינק לסרטי דיסני. התקופה…
מיכל: כל הבלונדיניות.
נועה: כן. התקופה האחרונה היא פשוט שחורה. אני חושבת לכולם, כולם, כולם.
מיכל: כולם, וזה גם לא קשור לבאמת זוועות מטורפות. זה סתם, הכל פשוט שחור. איפה שאתה לא הולך, שחור.
נועה: לא מרגיש שיש תקווה. לא מרגיש שיש תקווה, אופק למשהו. ואפרופו לשים זין, אני שמה זין על להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר. אני, וואו, וואו. כאילו, כולם לא יודעים אם לחזור לשגרה, או לא לחזור לשגרה. וזה באמת מבלבל, כי אתה אומר, מצד אחד אני צריך את זה כבן אדם, כי אני פה בעורף וטפו חמסה, עוד לא נפצעו אף אחד מהמשפחה שלי, למרות שאתמול היינו, את יודעת, מחוץ לרעננה, בדיוק איפה שהיה הפיגוע.
מיכל: אה, זה לא בדיוק היה אתמול.
נועה: זה היה אתמול.
מיכל: כן, אבל זה לא ישודר.
נועה: לא משנה.
מיכל: אוקיי.
נועה: אז זה משפיע עליי, למרות שאני רוצה להמשיך בשגרתיות כלשהי, אבל החיים לא נורמליים.
מיכל: לא.
נועה: נגיד, אני יוצאת לפה לפודקאסט, ופתאום אני נוסעת במכונית ואומרת, וואי, תכלס, אני חושבת שאולי זה לא היה חכם לצאת מהבית. יכול להיות שבדיעבד, אפרופו הקונטקסט של כתבות Ynet, בדיעבד, זה הרגע שהייתי צריכה למנוע עכשיו. אני בדרכי אל משהו שאני לא יודעת, ואז אני אומרת, טוב, אז אני מחזלשת כל דבר שאני לא חייבת לצאת אליו. ואז לאט לאט, אתה נראה בן אדם כזה שלא יוצא. את לא יודעת כמה זמן התקופה הזאת תימשך. זה יכול להיות שנה, שנתיים.
מיכל: את לא יודעת.
נועה: את לא יודעת כמה זמן, ואז פתאום זה משפיע עלייך כבן אדם שכזה, כן, אז אני כבר לא יוצאת מהבית לדברים. אלא אם כן אני חייבת, חייבת. אני מכירה אנשים כאלה, שכרגע בתקופה הזו, לא יוצאים מהבית.
מיכל: כן, זה יכול להיות גם באוטובוסים, מי יודע, חס וחלילה. כן, אבל אנשים, סתם בהתניידות, זה יכול להיות כל מקום, בכל שעה. וזה מלחיץ בטירוף, אני מסכימה איתך.
נועה: לא משנה, לא חייבים להיכנס לזה.
על מה את שמה זין?
מיכל: אני רק רוצה להגיד שמכל הנאום היפה שלך, מה שיש לי ברור זה, למנוע נועה.
[צוחקות]
מיכל: מה שדיברתי, חשבתי עליו, כי יש לך נועה בתוך למנוע.
נועה: תודה, מיכל. תודה.
מיכל: אני תמיד פה בשביל להקשיב.
אני שמה זין...
כן, אמרתי את המילה למנוע.
נועה: למנוע. זה שם, נכון?
אוקיי, אז אני שמה זין על… על לבשל.
נועה: אוקיי.
מיכל: סליחה, וואו, היה לי כזה, איך אומרים את המילה הזאת?
נועה: אוקיי.
מיכל: לבשל.
נועה: כן. את כל כך לא קשורה לתחום, שאת כזה, משהו עם אוכל שנכנס לתוך משהו, עגול…
מיכל: אבל זה לא לאכול.
נועה: זה לא לאכול, זה הצד הלפני.
מיכל: הצד השני.
נועה: זה ההלוך של הלאכול… כשמכינים את זה...
מיכל: לבשל. בקיצור, אני שמה זין...
מיכל: סליחה. שמה זין על להשאיר דברים שלמים. שמה זין על לבשל, בגלל שאני לא יודעת. אני לא חושבת שכולם צריכים לדעת.
נועה: זה כמו שלא כולם צריכים להיות הורים.
מיכל: בדיוק, לא כולם צריכים להיות הורים. זה גם בא ביחד. גם לא כולם צריכים לנהוג, אם כבר.
נועה: [צוחקת]
מיכל: זה שלושה דברים.
נועה: את רוצה להוציא פה דברים שאת לא עושה?
מיכל: גם לא כולם חייבים להתקלח.
נועה: נכון.
מיכל: לא כולם חייבים...
נועה: אני חושבת שלהבריש שיניים זה באמת ל… פריבילגיה לאנשים.
מיכל: זה לא פריבילגיה. אגב, מי חשב על זה? את יודעת מי המציא את זה צריך לצחצח בבוקר ובערב?
נועה: מי?
מיכל: לא יודעת? את יודעת?
מיכל: מישהו בטוח ירצה.
נועה: כן, יצרני התרופות רוב הסיכויים. מה זאת אומרת?
מיכל: המשחות שיניים.
נועה: כן, יצרני המשחות שיניים.
את יודעת איך, יש סיפור על, אני לא זוכרת…
מיכל: זה משמעון? כי אפשר לעשות פינת...
נועה: פינה מה למדתי משמעון. שבעצם זה ממשיך את הפודקאסט של יונתן ושמעון, שזה מידע מעניין מאוד על דברים שאתה לא באמת צריך לדעת, אבל זה מאוד מעניין לדעת ולספר לאחרים.
מיכל: את בעצם גונבת זכויות, לוקחת את הפינה משם.
נועם: אני באיזשהו מקום ממשיכה את פודקאסטם, כי הם הפסיקו, למרות שהרבה אנשים מאוד אהבו, ואני שלוחה כלשהי. שלוחה הרבה פחות נאה, ועם הרבה פחות מבטא, או ידע בעולם הרפואה, כן? אבל...
מיכל: או תואר.
נועה: בקיצור…
סליחה, יש לי תואר, אני למדתי בלונדון, משחק.
מיכל: זה נחשב תואר?
נועה: יש לי תואר ראשון, כפרה.
מיכל: מה?
נועה: כן.
מיכל: אבל זה משחק.
נועה: איזה… אז מה? זה בי-איי. בי-איי זה תואר ראשון.
מיכל: [שרה] I do, I do, with the B-A. זה זה?
נועה: אה, כן.
מיכל: זה משם?
נועה: לצופינו, למאזינינו, שלא יודעים את שפת המחזמר של מיכל, זה היה שיר מתוך...
מיכל: אה… בובות… muppet show, לא puppet show…
נועה: Avenue Q.
מיכל: Avenue Q.
נועה: נכון. בקיצור.
מיכל: אני פשוט ממש בקיאה בזה.
נועה: אני יכולה לספר את מה ששמעון סיפר לי?
מיכל: בטח, שמעון. שמעון מספר.
נועה: אוקיי, אני לא יודעת אם זה באמת קולגייט, אבל איזושהי חברה.
מיכל: משחת שיניים.
נועה: של משחת שיניים.
המנכ״ל אמר לעובדים שלו, אני רוצה שכל אחד מכם יחשוב, והראשון שמצליח, מקבל איזשהו בונוס, לחשוב איך אנחנו מעלים את אחוז הרווחים שלנו, השנתי. כלומר, איך אנחנו עושים יותר כסף, בפחות השקעה. מי… שאחד העובדים שמצליח לזה, מקבל בונוס, איך אפשר.
וכולם חשבו, אמרו, באו עם כל מיני תוכניות מורכבות כאלה וזה, ואחד אמר, פשוט תגדיל את הפייה של השפופרת…
מיכל: אשכרה…
נועה: כדי שכשהם ילחצו על השפופרת, יצא להם תמיד יותר מדי, קצת יותר מדי.
מיכל: וואו.
נועה: הם לא באמת צריכים את כל זה. את יודעת, ההנחיה זה כזה בגודל של אפונה, כדור אפונה.
מיכל: אני לוקחת שלושה סיבובים, אגב.
נועה: וואו! אוקיי. את מטורפת, את מטורפת.
מיכל: כן, אם אני כבר עושה משהו, זה ממש באובססיה מטורפת.
נועה: ואז בעצם הם מבזבזים את זה יותר מהר, הם צריכים לקנות יותר משחות שיניים, אלא אם כן אתה מהקמצנים האלה, שהם מגלגלים את המשחת שיניים עד שאת… הקצה…
מיכל: כן, מי עושה את זה?
נועה: למה? את לא עושה את זה?
מיכל: בטח שאני עושה את זה.
נועה: כן, אנחנו הבנות של אמא שלך.
מיכל: אה, כן, ברור. זה כמו עם התיון, שמשאירים.
נועה: כן, כן, כן, מאוד עצוב.
[צוחקות]
נועה: למרות שעכשיו כשאני אמא, אני מבינה את הלא לבזבז. אני מבינה. כי… כי…
מיכל: כי את משלמת.
נועה: חד משמעית.
מיכל: את מבינה.
נועה: וזה כמו שהייתי בולמית, עד שאני התחלתי לשלם על האוכל של עצמי.
מיכל: מה זה, חבל.
נועה: ואז אני כזה, סליחה, הבוריטו הזה עלה 70 שקל, את תעכלי אותו, גברת. את תעכלי אותו, ואת לא… זה, זה…
מיכל: את צריכה לדעתי להוציא ככה אנשים… ממעגל הבולמיה.
נועה: כן, כן.
את יודעת, גם זיקנה עושה את זה. עכשיו, אפרופו, התקופה האחרונה, אני מאוד באכילה רגשית, ואני אוכלת רוב היום. פשוט רוב זמן של היום, הפה שלי, או שהוא מדבר, או שהוא אוכל. התנועה, היא עדיין אותה תנועה של לסגור ולפתוח, אבל השאלה אם יש בפנים אוויר או צ'יטוס.
מיכל: אני גם הייתי שמחה אם הייתי יודעת לבשל.
נועה: אוקיי. אה, וואו, את… משם התחלנו. איזה יופי. פודקאסט מאוד מעניין.
מיכל: מאוד מעניין.
נועה: אז, איפה הייתי?
מיכל: מי יודע. משהו, היה שם משהו. משהו אמרת, היו מילים, יצאו מהפה, את השתקת אותי, כי אני גם אמרתי מילים שיצאו מהפה, וזהו, ועכשיו את צוחקת ושותים. לחיים.
נועה: בתקופה האחרונה, בגלל כל האכילה הרגשית, אז עליתי מאוד במשקל, ואני, מה זה רואים. אני רואה עכשיו, אתמול קניתי ג'ינסים חדשים, שכזה, אה, מזל טוב, את 44, זהו. מעכשיו את, כאילו עד עכשיו היית כזה 40 או משהו, לא משנה אם זה הרבה או מעט, כל בחורה מסתכלת במראה, ואתה יכול מהצד להגיד, וואי, את כוסית, את נראית מדהים, אבל את רואה את אבי ביטר, את רואה אותו במראה…
מיכל: ולמה, והוא כבר לא היה שנים בתעשייה, הוא הגיע למראה.
נועה: ואת יוצאת גם כמו שאת רואה את עצמך בתמונות, את מצט… את יוצאת…
מיכל: וואו, נורא.
נועה: את יוצאת לאירוע, את יוצאת להופעה או משהו, ואת אומרת, תקשיבו, את מסתכלת במראה, ואת אומרת, וואלה, זה סביר, זה ממש בסדר לצאת ככה לאנושות.
מיכל: כן, זה בסדר…
נועה: מישהו מצלם אותך, בא, מראה לך, בגאווה, גם בשמחה, שתראי איזה ג'סטה עשיתי בשבילך, את מסתכלת, אומייגאד! חרבו… ככה אני יצאתי לעולם? אנשים מדברים איתי ולא אומרים לי כלום, שאני פשוט, צריך להרוג אותי, מרוב הכיעור והשמנמנות, מה זה הדבר הזה? איך הם לא אומרים לי שום דבר?
מיכל: את גם יוצאת מפלצת…
נועה: חד משמעית, אני מיותרת בכלל, בכלל, למה לא אומרים לי להפסיק?
מיכל: תמיד את נראית כאילו...
נועה: ענקית, על פוסטרים, באיילון, ככה את נראית, זה הגודל.
[צוחקות]
מיכל: אבל איך שהוא בר רפאלי מצליחה להיות על פוסטרים באיילון, ולהישאר...
נועה: אז זה, זה קשה. בגלל האכילה הרגשית, אני ניסיתי, הרי פעם, הפתרון שלי לאכילה רגשית, היה פשוט להקיא את זה.
זה Control-Alt-Delete מדהים.
[מנגינה מהטלפון של מיכל]
מיכל: אוי, סליחה, אני אמורה להתעורר עכשיו.
נועה: הנה, זה הבן אדם.
מיכל: שתיים וחצי.
נועה: זה הבן אדם שאני התחייבתי לעשות איתו פודקאסט כל שבוע.
אז פעם הייתי מקיאה, ואז עכשיו, אני חושבת, אחרי ש… נגיד אחרי בולמוס אכילה של, אומייגאד, הם יבואו, ואני… גם מה זה יעזור לי גם?
מיכל: כן!
נועה: זה לרעתי. אם המחבלים יבואו, אני רוצה להיות בכושר, לרוץ, אני רוצה לא להיות עם צרבת, כי אני לא יודעת כמה זמן אני ארוץ, אני לא יכולה שאני רצה בשדות, ופתאום גרעפס של צ'יטוס וכריות. אני לא יכולה.
מיכל: צ'יטוס וכריות?
נועה: את לא שופטת את התהליך.
מיכל: אני לא שוטפת.
נועה: את לא שוטפת גם את הכלים לאחר כך.
מיכל: גם על זה אני שמה זין.
נועה: וניסיתי להקיא שוב, עכשיו, בתקופה הזו, עכשיו כשאני בת 33. נגיד, אני התחלתי להקיא באזור גיל 16.
מיכל: אה, התחלת מוקדם, יפה.
נועה: נכון, נכון. לא, יש, לדעתי, יותר צעירות.
מיכל: לא, אני אגיד שאנחנו, אני יכולה, את היית בולמת, ואני הייתי אנורקסית באיזו תקופה אחר כך.
נועה: נכון, נכון. הנה ההבדל, עוד הבדלים בינינו [צוחקת]
מיכל: בדיוק, ככה אפשר לדעת.
נועה: אז ניסיתי עכשיו, והזיקנה, היא תפסה אותי. והתחלתי, ניסיתי להקיא…
מיכל: ולא הצלחת?
נועה: ואמרתי, אוי, זה תחביב של צעירים, אין לי כוח יותר.
[צוחקות]
אני לא מסוגלת עם התחביב. אוי, זה לשבת על הרצפה. קר לי, כואב לי בברכיים. להעלות את כל… לא, לא, לא.
מיכל: זה בלי…
נועה: דופק, הלב מתחיל לדפוק חזק.
מיכל: וחם לך…
נועה: ואת כזה, וואי, אני כבר בגיל שזה מסוכן, אולי אני אחטוף התקף לב? אולי לא, אולי לא נקיא, ופשוט נעכל את זה, ואני אשמין כרגע, מה נעשה?
מיכל: לא, גם האופציה של להקיא מתי שאתה רוצה, אני, הגוף שלי, לא מסוגלת. מה שכן, לפני שאני מקיאה ובחילה, יש לי אפצ'י.
נועה: וזה מאוד מוזר, את סיפרת לי.
מיכל: כל פעם שאני, נגיד, אני הרבה פעמים יש לי בחילה, כי אני מתאמצת מדי, כי הגוף שלי באמת, הוא לא סוחב, הוא לא ברור על מה הוא חי. לא מבשלת, לא אוכלת מספיק חלבון, לא אוכלת בשר, לא אוכלת גם תחליפים. אוכלת...
נועה: זה נס שאת פה, זה… תודה, זה פרק אחרון, טפו חמסה.
מיכל: לא, אני אוכלת שטויות, באמת, זבל רפש, מגיע משקית.
נועה: את… יופי, את גרה בפח, בעצם, זה מה זאת אומרת, אוקיי.
מיכל: או, כמובן, קונה, אבל את יודעת, זה אי אפשר יותר מפעמיים ביום. סתם, אי אפשר יותר מפעם ביום.
נועה: אוקי.
מיכל: אבל, אז בגדול, אני לפעמים מקיאה, כאילו, מ… מ-over מאמץ, אשכרה. נגיד, רצתי לאן שהוא, או זה. ואני אומרת לעצמי, זה כל כך סיוט, אשכרה, לבחור לעשות את זה, זה אתה...
נועה: אה, לבחור להקיא.
מיכל: אני אומרת, אתה...
נועה: כן, זו מחויבות מאוד גדולה לרזון, כן.
מיכל: ממש.
נועה: מאוד.
מיכל: זה הרבה יותר, כאילו, קשה מ...
נועה: יש גם כאלה שלוקחות משלשלים, זה אף פעם לא עשיתי, אבל זה...
מיכל: וואו, זה מטורף, זה נורא, כי אתה ממש, אתה, כשאתה מגיב את המשלשל, לא טוב לך.
נועה: לא טוב לך.
מיכל: הגוף לא אוהב את זה.
נועה: ואז, בעצם, את אומרת, אני מעדיפה להיות רזה ולהיכנס ל… לא יודעת, לשמלה הזו, בלי קפלים בבטן, מאשר לא להקיא או לשלשל את חיי עכשיו באמצע.
מיכל: עכשיו ספציפית את אומרת.
נועה: לא, באופן כללי, זה מה שאת אומרת. אז אני...
מיכל: אני?
נועה: אז אנחנו שמות זין על...
מיכל: מי יודע, שמות זין על כל הדברים בערך.
נועה: אני רציתי להגיד על נביאי השקר, כי…
מיכל: אה, מאיפה… נכון.
נועה: אני מרגישה שהתקופה האחרונה, את שומעת הרבה אנשים שאומרים אהבת חינם ובואו לא ניפול להסתה הזו קודם. יש קצת תחושה, שאנחנו כמדינה התעוררנו מאיזה הנגאובר מטורף…
מיכל: וואו.
נועה: שעשינו בלילה לפני, עשינו את כל הסמים ושתינו את כל האלכוהול, והלילה לפני, שאני מתכוונת אליו, את יודעת, זו השנה האחרונה עם ההסתה ועם הפילוג ועם ההפגנות. לא משנה, שני הצדדים, חרא בלבן טועים בגדול, תסתמו את הפה שלכם, יש אידיוטים פה ויש אידיוטים פה.
מיכל: וואו. כמה.
נועה: אנחנו שכחנו שכולנו באמת בסופו של דבר יהודים וכולנו באמת...
מיכל: לא אוהבים אותנו.
נועה: אנשים רוצים לרצוח אותנו, לא משנה…
מיכל: כל מקום.
נועה: אם אתה אומר את התפילה היהודית שלך ככה, או שאתה אומר אותה ככה, אם אתה שם את הכיפה המיוחדת שלך ככה, או שאתה לא. אתה יהודי ואתה, איך ביבי אוהב להגיד, בן מוות. אני חושבת שבעיקר מי שבן מוות מאז כל זה, לא דֶּף, לא זה, זה בעיקר אזרחים בישראל. הם בני מוות והחיילים והחיילות.
מיכל: ממש.
נועה: יופי יופי, בני מוות.
מיכל: בני מוות, בני משפט, בני האג, בני הכל. בגלל זה לא כדאי לצאת מהארץ, אבל גם לא כדאי לצאת מהבית. מצד שני, גם הבית מאוד מפחיד ומסוכן בתוך הבית.
נועה: למה?
מיכל: כי הם יכולים להיכנס.
נועה: אה, כן, אין ביטחון בשום מקום.
מיכל: אף מקום. אולי בתוך פח, באמת הכי בטוח.
נועה: אני, הייתי בהלם שקרה, אין מה לעשות, זה היה אתמול. אנחנו אמרנו שנמנע מאקטואליה, אבל זה האקטואליה של חיינו, זה… אני חושבת שהפיגוע אתמול ברעננה, זה לא משהו ש… אוי, נקודתית ייעלם. אני מקווה שלא יהיו עוד כאלה, אבל את יודעת, זה חלק מהשפה שהיא...
מיכל: של התקופה הקרובה. שנים אנחנו בטרור הזה שמאוד קשה להילחם, ועכשיו אנחנו אומרים, טוב, טרור שאנחנו יכולים להילחם.
טוב, אני לא, אני לא באמת זה… בגדול, אין לנו שום פרשנות. אין לנו, פשוט מפחיד אותנו.
נועה: חד משמעית שאף אחד לא יחשוב שאנחנו יודעות משהו. אנחנו לא יודעות כלום, אנחנו באנו לזעוק את חרדותינו.
לפודקאסט קוראים נועם ומיכל צריכות איפור… טיפול.
מיכל: טיפול, גם איפור.
נועה: אפשר לחזור לזה, בבקשה, אנחנו צריכות להבין את הפודקאסט, את הקונספט של פודקאסט. למה אנחנו מתאפרות כל כך הרבה לפני פודקאסט, מיכל?
מיכל: בגלל 2 מצלמות… 3…
נועה: זה קונספט, זה שומעים, זה באוזן, מיכל. מה אנחנו? אנחנו לא הבנו את הפורמט. את ראית את… אנשים לא חשוב שמות שבאו לפני כן, הם באו עם הפִּיקֶה עדיין. על מה את מדברת? הם לא השקיעו שום דבר. אני רואה את ה… הם לא צחצחו שיניים, אני רואה את המאנצ' שלהם מאתמול. למה אנחנו מתאפרות כל כך הרבה?
מיכל: אני אגיד לך מה, אצלי זה או או, אין באמצע.
נועה: זה בסדר, גם אני.
מיכל: זהו, שאני נראית זוועה.
לא נכון. את יכולה להתאפר. או שאני נראית באמת כמו הומלס, עם כל השקיות, כל מה שצריך… מתחת העיניים, כמובן, כמו עם הגיבנת.
נועה: עם הגיבנת, כן.
מיכל: והגיבנת והכל. או שאני נראית כאילו מתוקתקת. אין לי את האופציה שבאמצע.
נועה: או שאת נראית כאילו את באה לחתונה.
מיכל: כן, בדיוק, זה האופציה. אני בוחרת בחתונה. סלחי לי.
נועה: לא, נכון, אם את עובדת רוב היום, את בוחרת על ההומלס.
מיכל: לא, כשאני יוצאת החוצה.
נועה: כשאת יוצאת החוצה.
מיכל: אני אומרת, זה אי אפשר...
נועה: רק אם יש מצלמות.
מיכל: ברור, כל היום מצלמות. גם, גם מבחינת חזייה, רוצה להגיד, אם אנחנו כבר שמות זין, שמה זין לשים חזייה.
נועה: חד משמעית, אני מבינה למה שרפו אותן.
מיכל: יש הבדל…
מי שרף אותן?
נועה: הפמיניסטיות שרפו חזיות. אני מבינה את זה לגמרי. אני לגמרי מבינה למה שרפו חזיות. זו התחושה שה...
מיכל: גם שרפו מכשפות.
נועה: כן, את איתי? התחברת אליי?
אני מבינה למה הפמיניסטיות של פעם שרפו חזיות. כי את יודעת שזה נהיה כותרת כזו בלעג, למישהי, אה, הזאת היא שורפת חזיות.
אתה אי פעם לבשת חזיה?
מיכל: הברזלים.
נועה: אתה הרגשת את החוסר הנוחות המטורפת, המטומטמת הזו.
מעל השעה השישית שאת עם חזיה, זו התחושה. אתה רוצה לשרוף אותה. זה מה שאת רוצה לעשות.
מיכל: וואו, ואם את ישנה עם חזיה בטעות?
נועה: וואי, וואי, וואי.
מיכל: זה כמו לישון עם קוקו ממש אסוף.
נועה: כן.
מיכל: בקיצור, מה שאני רוצה להגיד, יש הבדל בציצי שלנו, בלי ספק.
נועה: אני חושבת ששמים לב.
מיכל: שמים לב גם בפודקאסט, שומעים.
נועה: שומעים את זה. לך יש יותר קלילות כזו, אני באמת מדברת עם משקל כזה.
מיכל: כאילו יש לך הד מהציצי. הד ציצי.
נועה: [צוחקת]
מיכל: אז בגדול...
נועה: המידה שלך דאבל-הד, כן.
מיכל: דאבל-הד… לא, שלי הם באמת קטנטנים.
נועה: חמודים מאוד, מאוד יפים.
מיכל: תודה רבה. אנחנו נתקדם, אני רק רוצה להגיע לפואנטה, אם צריכים… אז… פורנו.
נועה: את רצית לעשות החפצה לעצמך.
מיכל: בסדר, כמו, פורנו, פור...
אוקיי, בקיצור, אז מה שאני אומרת, שאני, מאז שאני הומלס, החלטתי שאני הומלס…
נועה: אפשר לחתוך רק את החלק הזה, שזה יהיה הפרסום, ואני אשלח לאבא ואמא.
מיכל: כן, לא, יש לי בית, אבל אני מרגישה בהוויה שלי, בן אדם, כאילו, בלי צל, בלי… את עוד יוצאת, את יוצאת כי את חייבת, יש לך סידורים של אמא, את יוצאת לגן, את יוצאת זה, אני...
נועה: את חושבת שאני משקיעה בללכת לגן? ההומלס אוסף את הילד. ההומלס. את יודעת איך מסתכלים עלי? את יודעת שהגננת של הבן שלי צחקה עלי יום אחד? הגננת הראשית.
מיכל: הראשית, יש ראשית!
נועה: בטח, יש כמה, יש כמה סניפים של הגן. זה גן מאוד… זה אימפריה של גן בעיקרון, זה אשכול גנים של מישהי אחת שהיא מנהלת הכל. אז הגננת, הגננת הראשית צחקה עליי שבאתי בפיג'מה, והיא אמרה שהיום הגזמתי ממש, ואני זרמתי איתה, הייתי כזה, איך, אהבת, זה, קבלי גם בלי חזייה, וה… הסייעות...
מיכל: מזועזעות?
נועה: כן, חד משמעית. אני אישה מאוד מוזרה. אם אין לי קהל, אני פשוט מוזרה.
מיכל: את סתם כאילו מוזרה.
נועה: אני שְׁתׇם, אני שְׁתׇם אִשָּׂה, אִשָּׂה מוזרה.
[צוחקות]
מיכל: בקיצור, אז מה שרציתי להגיד זה שאני, הפעמים בודדות, שאני כן הולכת החוצה היא עם כלבים.
נועה: כן. כלבים שלך יש לציין, לא סתם.
מיכל: כן, לא סתם כלבים שאני אוספת. אני, אני, שכל פעם אבל כשאני יוצאת, בגאווה, זין שלי שים חזייה, מה אני שמה חזייה? אבל כל פעם שאני יוצאת, אני תמיד מצטערת על זה.
נועה: למה, הם מתנפנפים?
מיכל: אני מרגישה שזה לא אמור להיות ככה.
נועה: את מרגישה חשופה?
מיכל: אני מרגישה חשופה. אני מרגישה שמישהו רואה, אני מרגישה שבטוח הוא רואה שמעבר לסווצ'רט הזה, נכון, יש שם משהו לא אסוף.
[צוחקות]
ואני רק מרגישה שאני אשמח שאני, הייתי שמחה פשוט פעם אחת, אם זה היה מקובל, לשאול גבר כללי.
נועה: כן.
מיכל: כי גבר זה מי שמסתכל. או גבר או אישה בעצם. האם נראה שאני בלי חזייה? האם זה משנה משהו?
נועה: לא, אני חושבת שהתשובה האמיתית היא, זה לא משנה. זה לא משנה להם. לא אכפת להם.
מיכל: אבל הם לא רואים כזה, יואו, היא בלי חזייה.
נועה: כן, הם אומרים, יואו, היא בלי חזייה, אני רואה ציצי, אני קרוב חמישה מטרים מציצי האמיתי. זה מה שהם חושבים.
מיכל: הבנתי.
נועה: הם בטירוף. זה כזה, או מיי גאד, זה לא רק מה שאני רואה בפורנו, מה שאני מפנטז, זה אשכרה ציצי, הם קיימים. אני נוכח ליד אחד. אפשר לעשות סלפי? זה החמאה של הציצי.
מיכל: חם לי.
נועה: טוב לדעת. אנחנו רוצים...
מיכל: עכשיו יש לציין אני עם חזייה.
נועה: אה, אוקיי.
מיכל: גם את?
נועה: בוודאי. לא, אנחנו נכבד את המאורע, אנחנו לא… אם אני מעריכה בן אדם, נגיד...
מיכל: נכון, זה היה דבר.
נועה: נגיד… אפרופו, אנחנו הוזמנו, יונתן ואני, הוזמנו לפני איזה שבוע לחברים.
מיכל: יונתן ברק, בעלך, זה פודקאסט שני, את לא יודעת מי יודע, מי שומע.
נועה: על הזין שלי, מי שיודע או לא יודע, אני מספרת סיפור.
מיכל: יונתן, שם כללי.
[צוחקות]
נועה: יוד, שם כללי. הוזמנו לחברים. עכשיו, הבן אדם הזמין אותנו, הוא לא באמת חבר, הוא קולגה. אוקיי? הוא מישהו מהתחום שאנחנו מכירים במשך שנים.
מיכל: מישהו שאת מכירה.
נועה: מישהו שאני מכירה בקיומו. אני, כמו, כמו שחמאס לא מכירים בישראל, אני כן מכירה בקיום של האיש הזה, ואני נותנת לו לחיות את חייו.
מיכל: אני מתה לשמוע על מי את לא מכירה בקיומו.
נועה: לא משנה, אבל הפואנטה היא שהוא לא חייב שנחיה את חיינו ביחד. אבל, משום, בגלל שאנחנו עברנו לגור קרוב לאיפה שהוא גר, הוא והמשפחה שלו, הוא ממש רצה שנהיה חברים עכשיו, כי אנחנו באותה קרבה של… אנחנו שנינו גרים בחור תחת. אז כאילו, זה ההתלהבות. זה כזה, את יודעת למה אנשים בישוב, בקיבוץ, תמיד אומרים שלום אחד לשני. תמיד אומרים על אנשים בקיבוץ כזה, איזה זה, אווירה נחמדה. תמיד כולם מכירים את כולם, כולם אומרים שלום. כן, כולם אומרים שלום. זה אומר כזה, כן, ש… היי, גם אתה חי בחור תחת של העולם הזה. איזה קטע.
מיכל: איזה קטע, צירוף מקרים.
נועה: בוקר טוב גם לך, איש מוזר. אז, הוא ממש התלהב שעברנו לגור, והוא הזמין אותנו, באמת, הוא איש מתוק ומקסים ונשמה טובה. הבעיה היא בי, אוקיי? הבעיה מראש, אני רוצה להגיד שהבעיה היא חד משמעית בי.
מיכל: היא אומרת את זה כי היא רוצה לטנף על מישהו.
נועה: כן, כן, לא, אני בן אדם נורא, עם outlook שחור על החיים, ואני נתקלת באיש שכולו אור, ורוצה לתת ולשמוח. עכשיו, זה בקוגניציה לא מתקבל על הדעת.
מיכל: לא, זה בלתי מקובל.
נועה: לא אפשרי להבין את רמת האופטימיות הזו.
מיכל: אנשים שמחים, זה בלתי נסבל.
נועה: איך אתה חי ככה, כל כך שמח, זה תמיד מעורר בי חשדנות לבן אדם שהוא כל כך שמח. גם ליונתן, יש חבר אחר שהוא פשוט שמח, את יודעת, שואלים אותו, מה שלומך? בוננזה! אומייגאד, מה לקחת? למה אתה כל כך שמח? אתה גר בישראל?
מיכל: באיזה שפה הוא מדבר?
נועה: אתה עכשיו מחו"ל או משהו? אתה פשוט באת… בוננזה. זה טירוף, מכמה שהוא שמח. תמיד חשדתי בו. הוא איש מאוד נחמד, אני באמת, הבעיה היא בי. והוא הזמין אותנו לארוחת… איכשהו הוא כתב לנו, ארוחה טבעונית מפנקת.
מיכל: מפנקת?!
נועה: אין דבר כזה חמוד, או טבעוני או מפנק. זה לא עובד ביחד.
מיכל: מראש חשדת.
נועה: לא, לא, לא. ואפרופו החזייה…
מיכל: שמת?
נועה: אני מוזמנת, אני מוזמנת לכזה, את יודעת, שבת צהריים אצל חברים עם הילדים שלהם, הילדים שלנו ועוד זוג חברים עם הילדים שלהם, זה כאילו הכי בילוי של מבוגרים.
מיכל: וואו, ממש בילוי שלהם.
נועה: אוי, תבואי, יהיה כיף.
מיכל: איך את מכינה את הפשטידה שלך?
נועה: אוי, יהיה בידור.
מיכל: איזה בידור.
נועה: אני אכין, אנחנו נחגוג, אנחנו, אוי, נדבר שעות, איזה צחוק. השבת תעבור לנו. אז אנחנו אשכרה, כאילו זה השלב בחיים. ואנחנו הוזמנו לשם, והוא אומר לנו, תבואו לרחוב אהבת אדם, לא משנה באיזו עיר, אבל את מבינה…
מיכל: אהבת אדם?
נועה: הוא חי, האיש האופטימי, גר ברחוב אהבת אדם. תגידי לי, אם זה לא משהו שהסימולציה עושה לי כדי לעשות דווקא, קונספירציות כאלה שאנחנו במטריקס, היא עושה לי דווקא. איך אתה חי ברחוב אהבת אדם, לארוחה טבעונית, ואתה מזמין אותי… זה הפוך, הפוך, גוטה, הפוך, בן אדם, תביא את ה… לא יודעת מי, מי הבן אדם הכי שמח, אני לא יודעת מי צריך להביא לשם את אודטה, את מני ממטרה, אני לא יודעת, לא אותה, לא אותי, הוא מסכן, הוא לא ידע.
מיכל: לא, הוא לא ידע.
נועה: החזות היא באמת מבלבלת, כי אני בלונדינית כזו, מצחיקולה וזה, לא, לא, לא, שחור מאוד בפנים. ואנחנו מגיעים לשם, ואני אומרת לעצמי, טוב, אנחנו צריכים… אז כשאני מגיעה לשם, אני צריכה להתלבש כאילו, עזבי את האיפור, אני לא מתאפרת, זדיין, אני לא מתאפרת.
מיכל: כן, מי מתאפר?
נועה: אבל אני צריכה להתלבש, כאילו, יפה, זה אומר לשים חזייה, ג'ינס, אוי ווי, כי אני ביום יום חיה על טרנינג.
מיכל: ג'ינס זה נורא. אני לובשת את הביגוד של חבר שלי, אמרתי…
נועה: חד משמעית.
מיכל: אני יוצאת רק עם דברים של גברים.
נועה: המלתחה שלי זה של יונתן. אם אני לא יוצאת, הוא יכול להשתמש בה, אבל אם אני יוצאת, זה המלתחה שלי בעיקרון. אתה צריך אתה…
מיכל: הוא מבקש אישור?
נועה: תראי, זה לא כתוב, אבל אנחנו בין השורות יודעים את זה. אז אני אומרת לעצמי, אני צריכה לשים חזייה, אז אני אומרת לעצמי, די, את יודעת מה? הוא הזמין אותך לארוחה טבעונית. הוא לא משקיע בבשר, אני לא משקיעה בחזייה. אתה מאמין בציצי חופש… אתה מאמין בביצי חופש? אני מאמינה בציצי חופש. אוקיי?
אז לא שמתי חזייה, באתי אלה בבלה, סחבתי את כל הציצי הזה במעלות, במעלות, במעלית, שיר למעלות, והיה מאוד מאוד מגעיל. אבל זה מה שנזכרתי עם החזייה. אני, באמת לאירועים מיוחדים.
מיכל: כן.
נועה: כן. אם אתם רואים, בוא נאמר, אם אתם רואים אותי, ואני שם עם חזייה, תדעו שאני מעריכה אתכם.
מיכל: או את מי שנמצא שם.
נועה: נכון.
מיכל: אני אסיים ואגיד שאני תמיד מצאתי את הפתרון של אין לי כוח לשים את החזייה, הרי עצלנות, אני כבר בפיג'מה, אני יצא בפיג'מה, ואני לא בחזייה בבית.
נועה: נכון.
מיכל: אז אני מצאתי את הפתרון, לשים פשוט חזיית סטרפלס מלמטה, אבל אז באמצע הטיול, פחות או יותר עם הכלבים, החזייה לאט לאט יורדת למטה.
נועה: כן.
מיכל: וזהו.
נועה: ונהפכת להיות חגורה.
מיכל: כן.
נועה: היא חגורה בעצם פתאום.
מיכל: יופי.
נועה: אוקיי.
לסיום, אנחנו רוצות לדבר אולי על הקצת פוביות.
מיכל: על הקצת פוביות.
נועה: על הקצת… למה את חייבת לחקות אחרי כל דבר שאני אומרת? אני לפעמים מלפססת. מיכל, את תמיד עושה את זה.
מיכל: נו, את תמיד עושה את זה.
[צוחקות]
איך את חושבת שנהייתי דומה לך ונשמעת כמוך? זה כל מה שעשיתי.
נועה: וואי, זה זה, אה?
מיכל: כן, תמיד כזה. אה, אה… את חושבת שאני צוחקת עלייך, אני רק רוצה ללמוד מה שאת עושה.
נועה: ג'יזס, פאקינג קרייסט, אנחנו צריכות טיפול. תפסיקי, לא. זה מאוד מערער את הביטחון.
מיכל: למה?
נועה: כי אני מרגישה שאת כל הזמן צוחקת עליי.
מיכל: סליחה.
נועה: זה בסדר.
מיכל: אנחנו סיימנו את הפודקאסט, אני מרגישה.
נועה: לא, לא סיימנו.
מיכל: זה לא ריב?
נועה: לא, הכל בסדר. אנחנו פותרות את הדברים. זה שהם עדיין מחליטים להמשיך להקשיב, זה בעיה שלהם, אני לא יודעת.
מיכל: אוקיי, בסדר. אז…
נועה: על פוביות. רצינו לדבר על פוביות. אני קצת מפחדת, כן, להזדקן וכל זה. אני יודעת שזה משהו שאמא שלנו תמיד אמרה, אבל… ותמיד שפטתי אותה באיזשהו מקום, אמרתי, למה את חייבת להיות כזו שטחית? להזדקן.
מיכל: זה מבעית.
נועה: אבל זה כן. את מבינה, שיום אחד את נראית ככה, את רגילה להיראות ככה כל החיים שלך, ואז יום אחד, כמובן שזה לא יהיה בתהליך, בבת אחת. אבל זה יהיה בתהליך, אבל יום אחד יכול להיות שאת תסתכלי במראה ואת תראי אישה זקנה מול המראה ואת תגידי, מה? אה, זו אני. אה, רגע, אבל את זוכרת אותי…
מיכל: יפה וצעירה.
נועה: כן. וזהו.
מיכל: אני אשכרה אתמול, הבנתי, שיש לי ת'פסים האלה.
נועה: זה נקרא קמטים.
מיכל: נכון. אבל הם נשארים. הם לא נעשה כזה… הם נשארים או כזה, היי, את זוכרת שהרמת עיניים? כזה. מה זה?
נועה: זה נקרא להיות מעל שלושים. זה, מזל טוב. לא, אל תעשי, את תעשי יותר קמטים. אבל זה, זה, כן. זה השלב הזה.
מיכל: זה נורא.
נועה: זה העשור שלנו דרך אגב, והעשור הבא זה לכזה, אה, הנה פה יש קמט, אה, יש פה יש קמט.
מיכל: אבל גם, והן נפולות, הכל נפולה. אני רואה פתאום שומני, שומני עפעף.
נועה: שומני עפעף. אני צריכה להרזות בעפעף. יש איזשהו חומר שמישהו יכול לגרום לי לרזות בעפעף. אני אעשה התעמלות עפעף. אפשר לעשות לי התעמלות, אני אמצמץ מלא. הנה, זה מוריד את המשקל. אני לא אוכלת בעפעף משש בערב, אני לא נוגעת במסקרה. אני לא כאילו, זה חוק אצלי.
מיכל: לא, אבל את לא מרגישה שהם פתאום נהיו…
נועה: חד משמעית.
מיכל: עוד שכבה…
נועה: את יודעת, את יודעת שיש דבר כזה שנקרא פייס יוגה. הנה הקללנו את הפודקאסט. את יודעת שיש כזה יוגה לפנים?
מיכל: לא. איך עושים?
נועה: אז האינסטגרם, האלגוריתם עוד לא טירגט אותך. יפה, את עדיין צעירה מבחינתו.
מיכל: הוא יודע שאני לא עושה כלום.
נועה: פייס יוגה, את פשוט עושה כל מיני, כל מיני כל מיני תרגילים לפרצוף שלך כדי לשמור. ואני ממש רציתי לשאול את המורה ליוגה, אם היא חושבת שזה עובד, אבל הרגשתי שאולי היא תיעלב, כי זה כמו לשאול שחקן טניס איך לשחק פינג פונג. כאילו…
מיכל: זה אומרת שזה שני תחומים שונים לחלוטין?
נועה: יכול להיות, אולי אני אעליב אותה. אני לא מומחית ביוגה.
מיכל: זה כמו לשאול רופא כללי.
נועה: נכון.
מיכל: אני מרגישה שהיא יוגה כללית, וזה ממש התמחות שהיא לא… בסדר.
נועה: טוב, אני חושבת שהיה לנו שעה מוצלחת של טיפול.
מיכל: כן.
נועה: אני מרגישה שהוקל לי.
מיכל: אני מרגישה שיוקל לי.
נועה: איך, למה, מה תעשי מפה? מתי יוקל לך? אה, זו תפילה?
מיכל: ווואלה, ממשיך להיות מפחיד. אני רק רוצה לוודא, את גם סתם בוכה לפעמים?
נועה: לא, כי אני על ציפרלקס, אז אין לי את היכולת לבכות.
מיכל: שזה אגב גם מוריד חשק מיני, וזה בכלל, אתה גם...
נועה: אני גם מניקה, אז זה גם מוריד, אני אחרי הפלה, יש לי מלא סיבות למה מותר לי לא לעשות סקס עכשיו. אבל זה לגמרי משהו שמוריד, אז את בוכה מדי פעם? איזה יופי.
מיכל: מה זאת אומרת…
נועה: איזה נחמד, איזה נחמד, איזה יופי.
מיכל: אני לפעמים כמה...
נועה: הייתי רוצה לראות את הפרסומת הזו לטמפון. של מישהי שפשוט, אוי, את בוכה? good for you. יופי לך.
מיכל: תדחפי משהו בפנים.
נועה: תדחפי משהו, ותמשיכי את היום שלך.
מיכל: זהו, אם את רוצה לנזול מלמעלה, את יכולה, אבל מלמטה… לא לא…
נועה: לא, לא, לא, לא.
[צוחקות]
נועה: הרימל יכול לנזול, אבל… טמפקס. טוב, זה חסות, אם אפשר עושים כסף מטמפקס עכשיו, תודה.
מיכל: אני רק רוצה להגיד שאני אולי פעם אחת שמתי טמפון בחיי.
נועה: מזל טוב.
מיכל: זהו.
נועה: זה נשמע לי כמו סגיר מצוין.
מיכל: סגיר מצוין.
נועה: ביי, נתראה שבוע הבא באותה שעה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments