והפעם, אני מזמינה אתכם לנדוד איתי הרחק... עד לסין הרחוקה. עם בוא הסתיו מגיעות לישראל הסנוניות, ציפורי שיר נודדות, בדרכן לארצות החום. לכבוד הסתיו נאזין למעשייה מרגשת, המספרת על סנונית קטנה, איכר גדול וטוב לב וזרע של דלעת מופלאה. סיפור שירה וקולות- נילי גפנן- נילי ספרי לי הקלטה, יצירה, ועריכת סאונד, אפקטים, ומוזיקה- רן גרסון עריכה לשונית, בימוי, יצירת שיר הסנוניות- אוקי שפרן
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/10/2021.
הסנונית וזרע הדלעת - סיפור מסין
(סולם פנטטוני. דו, רה, מי, סול, לה)
שלום מאזינות ומאזינים! כאן נילי ספרי לי.
אם אתם אוהבים סיפורים, הגעתם בדיוק, למקום הנכון.
בכל פעם אספר לכם סיפור ממקום אחר על כדור הארץ.
(מוזיקה סינית)
הפעם אספר לכם סיפור מארץ סין הרחוקה.
על סנונית וזרע של דלעת.
הסנונית היא ציפור שיר נודדת. האם אתם יודעים ש- לישראל מגיעה הסנונית עם בוא הסתיו?! בישראל הסנונית נחשבת למבשרת הסתיו. כשאומרים את הביטוי "סנונית ראשונה" המשמעות היא: סימן ראשון לשינוי.
הסנונית וזרע הדלעת
יום אחד בסין הרחוקה יצא איכר לשדה שלו. והנה, ראה סנונית עפה לקראתו ומתקרבת לעברו. האיכר זיהה את הסנונית הזו. "אה! אני יודע! זו הסנונית שהקן שלה נמצא על העץ ממש ליד הבית שלי! היא נראית מודאגת. למה היא עפה מהר כל כך?!"
הסנונית חגה, התעופפה במהירות סביב האיכר מספר פעמים ואז פנתה ועפה חזרה לכיוון הקן. " אה"! הבין האיכר, "היא בוודאי רוצה שאבוא בעקבותיה"!
וזה מה שעשה האיכר, הוא רץ בעקבות הסנונית שעפה, ועפה עד שעצרה, ירדה, ונחתה על האדמה ממש מתחת לקן שלה. האיכר הוריד את מבטו ושם, ממש לרגליו ראה גוזל סנונית קטן. הוא שכב על האדמה רועד. והכנף שלו - שבורה. הוא כנראה נפל מהקן, מן העץ, אל האדמה. האיכר התכופף והרים את הגוזל בעדינות רבה. הוא הסתכל למעלה על אמא סנונית שעמדה כעת בתוך הקן שלה על העץ.
ניגש האיכר לביתו. על הכיסא במרפסת הייתה כרית. הוא הניח בזהירות את הגוזל הפצוע על כרית הכיסא. האיכר לא הכניס את הגוזל לתוך הבית אלא טיפל בו במרפסת כדי שאמא סנונית תוכל לראות שהוא מטפל בתינוק שלה ולא פוגע בו.
לאחר שהגוזל שכב רגוע על הכרית נכנס האיכר הביתה, הביא תחבושת ומשחה וחבש את הכנף השבורה צמוד לגוף, כדי שהשבר יתאחה והכנף תבריא. שוב ניגש לתוך הבית חיפש ומצא טפטפת קטנה, בעזרתה יוכל להאכיל ולהשקות את הגוזל הקטן. האיכר לקח את הגוזל בידיו האכיל אותו, השקה אותו והניח אותו בחזרה על הכרית, שהפכה להיות קן ההבראה החדש שלו. כך אמא סנונית יכלה להתפנות בינתיים, לטפל בגוזלים הנוספים שחיכו לה בקן.
הימים חלפו (כמו מטרונום טק טק טק) כי זה תפקידם של הימים. לחלוף. טיק טק טק.
התקרב הסתיו. זה הזמן בו, כמו בכל שנה, הסנוניות נודדות למרחקים.
עופו, עופו סנוניות
קלות כנף חינניות
האיכר לא ידע לאן יעופו הסנוניות, אבל ידע שהן גם ישובו לארצו, כמו בכל שנה.
שובו, שובו סנוניות
קלות כנף חינניות
האיכר הביט על הגוזל שגדל בינתיים והפך לסנונית קטנה. "אני חושב שהציפור הקטנה שטיפלתי בה, תצליח לעוף בקרוב אבל מחכה לה דרך מאוד ארוכה. האם היא תצליח?!"
והנה הגיע היום שבו כל הסנוניות התאספו בשמיים והתכוננו להתחיל במסע. האיכר עטף בשתי כפות ידיו את הסנונית הקטנה שהחלימה אצלו, הרים את זרועותיו פתח את כפות ידיו ושלח אותה לשמיים כדי שתצטרף לשאר הסנוניות. הוא עקב אחריה: "הנה היא. היא מצליחה. היא מצליחה לעוף"!
עופו, עופו סנוניות
קלות כנף חינניות
אמנם אפשר היה להבחין שהיא עדיין קצת מתקשה במעופה אבל היא הצליחה לעוף עם הלהקה. האיכר עקב אחרי הסנונית שלו עד שאט, אט היא הלכה ויצאה מטווח הראייה שלו ונעלמה להקת הסנוניות אל מעבר לאופק. כל הזמן הזה המשיך האיכר ודאג, האם תצליח?!
הזמן עבר וחלף… כי זה תפקידו של הזמן לחלוף… (מטרונום)
והנה הגיעה העונה בה שבות הסנוניות. האיכר ראה את הלהקה מעופפת, ומתקרבת ושב ותהה בליבו האם הציפור הקטנה חזרה? האם יראה אותה?
שובו, שובו סנוניות
קלות כנף חינניות
הוא אימץ את עיניו והבחין בה, בין כל הסנוניות. עדיין הייתה לה את התנועה המיוחדת של הכנף הפגועה. וכשהייתה ממש קרובה הוא שם לב, שהיא נושאת משהו בתוך המקור שלה. הסנונית הקטנה חגה מעל ראשו של האיכר. פעם, פעמיים, שלוש. ואז פתחה את המקור ושמטה משהו ישר לתוך כפות ידיו של האיכר. זה היה זרע של דלעת. האיכר הרים את מבטו אל הסנונית חייך ונד לה בראשו, כאות תודה. הסנונית הקטנה, המשיכה במעופה והאיכר התבונן בזרע הדלעת ואמר: "כעת אקח את הגרעין הזה ואזרע אותו בגינה מאחורי הבית שלי. זו תהיה הדלעת המיוחדת שלי."
כך עשה האיכר וחיכה...
והזמן חלף טיט טק טק... כי זה תפקידו של הזמן… לחלוף.
מהזרע הקטן גדלה בגנו דלעת נהדרת, דלעת מפוארת.
"איזו דלעת יפה! היא נראית נפלא ואני חושב שזה הזמן המתאים לקטוף אותה. אולי אכין ממנה מרק דלעת חמים וטעים לערב סתיו קריר?!"
קטף האיכר את הדלעת, הכניס אותה לביתו והתחיל מייד בהכנת המרק. הוא חתך את הדלעת לשני חצאים, ולא האמין למראה עיניו. היה שם זהב! כל השקערורית הכתומה הייתה מלאה במקום בגרעינים, בזהב. הדלעת הייתה מלאה במטבעות זהב. האיכר שפשף את עיניו עדיין לא מאמין למה שראה לפניו! הוא הרים את הדלעת הזוהרת ורץ החוצה. "זה לא יאומן. לא יאומן" קרא בקול! השכן של האיכר שמע אותו ויצא מביתו.
שכן: "לאן אתה רץ? מה הדבר שלא יאומן? על מה אתה מדבר"?
איכר: "בוא, תתקרב! תסתכל! בתוך הדלעת... השכן הסתכל, והסתכל והעיניים שלו נהיו גדולות יותר, ויותר...
שכן: "מה זה?! למה הכנסת זהב לתוך הדלעת" ?
איכר: "לא הכנסתי זהב לדלעת. אני פשוט חתכתי את הדלעת לשניים. והזהב היה שם בתוכה"
שכן: "הזהב היה שם? בתוך הדלעת?
איכר: כן! כן! היה! "אדיבות, בזכות האדיבות" מלמל האיכר.
שכן: "מה?! מה אתה ממלמל?"
איכר: "אתה מבין? גוזל קטן של סנונית נפל מהעץ ממש כאן, מתחת לקן ואמא סנונית קראה לי ואני הרמתי אותו וראיתי שהכנף של הגוזל נשברה אז חבשתי את הכנף השבורה בעדינות רבה והאכלתי אותו בטפטפת קטנה לאט ובזהירות. והגוזל הבריא וגדל והפך לסנונית צעירה. לא ידעתי אם הסנונית שהחלימה תצליח לעבור את המסע הארוך של נדידת הסנוניות אבל היא הצליחה. עכשיו היא שבה עם להקת הסנוניות והפילה לתוך ידיי זרע של דלעת. אני שתלתי את הזרע והדלעת צמחה וגדלה. קטפתי אותה ועכשיו יש בה- זהב!
שכן: "רגע! אמר השכן. חכה! ספר לי שוב! הכנף נשברה"?
איכר: כן. הגוזל פשוט נפל מהעץ לפני שלמד לעוף וכך הכנף שלו נשברה.
שכן: "טוב אז הכנף נשברה ואתה חבשת אותה נכון?"
איכר: "כן. חבשתי, השגחתי על הגוזל וטפלתי בו…"
שכן: "ואז כשהגיע הזמן לעוף שחררת את הסנונית?"
איכר: "כן. למה אתה שואל"?!
השכן חזר בריצה לביתו. לאחר זמן קצר יצא וטיפס על עץ שהיה בקרבת מקום ובו קן של סנונית. ובקן היה גוזל של סנונית. והוא הרים את הגוזל ו... (אוי) הוא שבר את הכנף שלו. ואז הוריד אותו מהעץ וחבש את הכנף השבורה. הוא האכיל והשקה את הגוזל המסכן.
והזמן חלף... טיק טיק טק, כי אתם כבר יודעים הזמן כן זה תפקידו… לחלוף.
שוב הגיעה עונת הנדידה. והשכן אמר לסנונית הצעירה "עכשיו את יכולה לעוף וכדאי שתעופי וכדאי שתשובי ותביאי לי- זרע דלעת! זרע דלעת! זרע דלעת! את שומעת?! תעופי, תחזרי ותביאי לי זרע דלעת!!!
והסנונית עפה. הסנונית עפה...
עופו, עופו סנוניות
קלות כנף חינניות
והזמן עבר טיק, טיק, טק
ו… להקת הסנוניות חזרה. השכן של האיכר עמד מוכן עם הידיים שלו מורמות, פתוחות, מחכות. הסנונית שעפה עם הכנף הפגועה חזרה ובמקורה היה זרע דלעת. היא פתחה את המקור והזרע נפל ישר לתוך ידיו של השכן. הוא הלך וזרע את גרעין הדלעת. ונתן לו לגדול, ולגדול, ולגדול. הדלעת כבר הייתה ממש גדולה אבל השכן אמר- "לא!!! עדיין לא אקטוף. אני רוצה הרבה זהב. אני אתן לדלעת לגדול עוד ועוד"... ואתם בוודאי יודעים עד כמה דלעת יכולה לגדול... השכן נתן לה לגדול עד שבקושי יכול היה להרים אותה. הוא קטף ונשא את הדלעת הענקית על מריצה, עד שהכניס אותה הביתה ונעל את הדלת והגיף את החלונות. הוא לא רצה להסתכן בכך שמישהו יראה את כל הזהב שתיכף יהיה לו. הוא חתך את הדלעת כשהוא חושב על הזהב. הרבה זהב... המון זהב... אבל ברגע שהדלעת נפתחה פרצו מתוכה להבות והן נאחזו בגג הבית והעלו אותו באש וכל הבית החל לבעור. השכן ברח במהירות החוצה ורץ בבהלה הרחק משם ולא ראו אותו שם. לעולם, אף פעם.
עופו, עופו סנוניות
קלות כנף חינניות
שובו, שובו סנוניות
קלות כנף חינניות
תודה רבה לרן גרסון, המקליט, יוצר ועורך את הסאונד, האפקטים והמוזיקה.
תודה רבה לאוקי שפרן, על הבימוי, העריכה הלשונית, והחיבור היצירתי של השירים בפרק.
תודה לכל מאזין ומאזינה.
אני מזמינה אתכם להצטרף למועדון המאזינים של "נילי ספרי לי סיפור מהכדור".
תוכלו להיות בקשר ולהצטרף למועדון דרך האתר: "נילי ספרי לי".
להשתמע...
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments