זה לא פודקאסט - פרק 2 - על כתיבה | רוני גלבפיש
- רוני גונן שמחוני
- 2 days ago
- 33 min read
רוני גלבפיש היא סופרת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. בשיחה אנחנו מדברות על כתיבה וגם על הרגלים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/07/2020.
יעל: תמיד הדברים הכי שווים קורים כשאני לא מקליטה.
רוני: רגע, איך שומעים עכשיו?
יעל: אה… שומעים אחלה. את שומעת טוב?
רוני: כן, כן, אני שומעת מעולה. אני פשוט עם אה… הכדור הזה.
יעל: זה מיקרופון?
רוני: זה מיקרופון שקניתי פעם באמזון, ויש לו תקופות [צוחקות]. אז אמרתי נתחיל איתו ונקווה לטוב.
יעל: אז עכשיו הוא בתקופה טובה.
רוני: אנחנו מקוות.
יעל: מה נשמע? איך הייתה הריצה? איך זה לרוץ בישראל עכשיו?
רוני: אני בבית.
יעל: אה! את רצה בבית על הליכון?
רוני: אני עכשיו עכשיו על אה… איך קוראים לדבר הזה? אליפטיקל. בעל כורחי, נגד רצוני ובניגוד לכל מה שאני מאמינה בו אני… אני [יעל צוחקת] מחוץ ו… אבל זה מה יש.
יעל: מה? בגלל מזג האוויר או בגלל הקורונה?
רוני: כן. ברור ברור. אי אפשר לרוץ, כאילו, בשביל לרוץ עכשיו אה… בארץ, זה צריך לרוץ בארבע, חמש…
יעל: בבוקר?
רוני: אה… כן, כן. כדי שיהיה נעים. עכשיו, אין לי בעיה עם השעות האלה, אבל זה השעות הכי טובות ביום. אז אה…
יעל: כן, אז מיד אנחנו אנחנו נדבר על זה, שזה… על אלה ש… השעות הכי טובות ביום. אז אני יודעת שאת קמה בארבע לפנות בוקר, קראתי על זה בכמה מקומות. אה… אז גם תהיתי אם זה אם זה משהו טבעי, שכאילו את רגילה באופן טבעי לקום מוקדם בבוקר, או שלפעמים זה כן מאבק. אמ… ואם כן אז מה את אומרת לעצמך? כאילו איך בן אדם משכנע את עצמו לקום בארבע בבוקר?
רוני: העבודה שלי היא לכתוב ספרים. זאת אומרת אמ… אין לי עבודה לקום אליה. אז אני מחליטה מתי אני קמה. ממש אה… זה רק שלי. וזה התחיל כשהילדים שלי היו סופר קטנים א… ולא היו שום שעות אחרות ביום, ומאוד נתקעתי עם הכתיבה והחלטתי לעשות איזה ניסוי. אה… הגעתי למסקנה שיש לי חוסר ביטחון עצמי עם הכתיבה, כי אף פעם לא הצלחתי להשלים ספר שלם. אז אמרתי, אני אנסה לכתוב ספר - התחלה, אמצע וסוף, שיהיה טוב, שיהיה בינוני, שיהיה גרוע - אבל רצוף. א… והיה לי איזה רעיון לסיפור שמספיק עניין אותי, והסתכלתי על היום שלי והיה ברור שהדרך היחידה היא לקום מוקדם. אז התחלתי משש, ואז ראיתי שהם מהר מאוד, הם קמים, אז הקדמתי והקדמתי ובמשך חודשיים עבדתי על הספר ההוא, מארבע עד שבע בבוקר, שזה היה השעה שהילדים היו מתעוררים.
יעל: כן.
רוני: וגיליתי אמ… זה כמו היה לגלות יבשת א… א… סודית מהאגדות. מקום שבו האינטרנט מת. לא קורה כלום. אין עם מי לדבר, אף אחד…
יעל: רגע… אבל כשאת קמה בארבע בבוקר, את עדיין, הדבר הראשון שאת עושה זה בודקת וואטסאפ, בודקת פייסבוק, מתעדכנת בכל המקומות?
רוני: לא. לפני ש… זה לא לפני שאני הולכת לישון. היום באופן אוטומטי, מידי ערב, יש לי שתי אפליקציות שרצות. אני מאמינה ב-fight zero technology. אני לא… אין לי כוח רצון. יש לי שתי אפליקציות, אחת רצה על המחשב, אחת רצה על הטלפון. קודם כל הם מנתקות אותי מהאינטרנט, אחת בתשע, אחת בעשר. א… ולרוב אני מנסה ששתיהן יהיו בתשע בערב, כדי שאני אוכל ללכת לישון, כי אחרת אני לא הולכת לישון.
יעל: כן.
רוני: אה… ושתיהן פועלות עד שעה די מאוחרת, עד עשר בבוקר.
יעל: מדהים.
רוני: מה שאומר שבשעות האלה… עכשיו, יש לי וואטסאפ, אבל א… אני מקפידה כאילו שוואטסאפ יהיה כלי עבודה. אין לי שם הרבה קבוצות בידור.
יעל: אוקיי…
רוני: זה גם לא כזה מעניין. זאת אומרת, פתחת בוואטסאפ את השבע הודעות…
יעל: נכון.
רוני: את השמונה-עשרה קבוצות - נגמר. הבעיה היא רשתות חברתיות והבעיה היא back and forth.
יעל: כן.
רוני: אז את זה אני לא עושה. אני לפעמים כן מציצה בוואטסאפ לראות שהכל בסדר, במיוחד כשהבן שלי היה בצבא, אבל באופן כללי, בבוקר אין לי עניינים עם הטלפון. לא מתעסקת איתו. אני קמה, מתקלחת ואני יוצאת לעבודה ואני ממש א… לא… כאילו לא מכניסה באמצע כלום. אני לא מדברת עם אף אחד, אני לא עונה למיילים… כלום, כלום, כלום. בטלפון עוד יש מייל ו-וואטסאפ, אבל אני לא נוגעת. בחדר עבודה אני עובדת עם Freedom. פרידם זה תוכנה שאפשר לחסום איתה הכל. היא חוסמת הכל. המחשב שלי הוא א… גולם. עכשיו לגבי השעה, זה עניין… קודם כל, אני, באופן כללי, אני בן אדם של בוקר.
יעל: אוקיי.
רוני: אז יחסית יחסית זה לא מאבק. אבל גיליתי משהו, שאנשים לא לא מצליחים לעכל אותו, אבל, כשהולכים לישון מוקדם…
יעל: [צוחקת] נכון…
רוני: לא מאוד קשה לקום מוקדם.
יעל: נכון. אני מדברת איתך ואני חושבת על איזה ראיון עם סופרת אמריקאית ששמעתי אתמול, אז היא גם, נולדו לה הילדים ואז היא עברה לכתוב בארון. היא קמה נורא מוקדם בבוקר, הם גרו בדירה, והיא פשוט נכנסה לתוך הארון, כל בוקר, בשעה נורא מוקדמת, וכתבה שם. והיא גם אמרה ש… שבאמת כש… כשאת הולכת לישון יותר מוקדם, אז באופן טבעי את מתעוררת יותר מוקדם. אבל מה שהיא אמרה, זה שהיא הייתה צריכה לוותר על השעה הזאת ביום, שהיא עשתה כזה binge watching בסדרות מפגרות בטלוויזיה. והיא אומרת שזה… שזה היה לה קשה, זה לקח לה זמן, כי את יודעת, כשאת הורה לילדים צעירים, את הרבה פעמים מרגישה שהשעה הזאת, זאת בערך שעת השפיות היחידה שיש לך ביום. אז זה לא תמיד כל כך קל.
רוני: אני זוכרת במעורפל…
יעל: [מצחקקת] כן, כל היתר, כאילו, קרה שם משהו, אבל כנראה עשית דברים בשביל אנשים אחרים ו…
רוני: כל זה נכון. אני אין לי הרגלי צפייה בטלוויזיה כמעט בכלל, כולל סדרות, כולל… זה לא… עכשיו, כשהתחלתי להתאמן בבית… כשהייתי רצה בחוץ אז הייתי שומעת פודקאסטים ומוזיקה. עכשיו התחלתי להתאמן בבית, אז זה פעם ראשונה שאני ממש… אני רואה סדרה ולא בבינג' מוחלט. אני רואה סדרות בערך פעמיים שלוש בשנה, אני מתלבשת על משהו…
יעל: אהממ…
רוני: אני רואה אותו עד הסוף, וזהו. אין לי את הקטע הזה של בערב לשבת מול הטלוויזיה. זה הרגל שהוא פשוט לא… לא נהיה.
יעל: נכון, אבל התחושה הזאת שאת צריכה לוותר על לעשות משהו, כאילו, שכולם ממש ממשיכים את היום שלהם, בטח כשיש לך ילדים יותר גדולים, ואת הולכת לישון לפני הילדים שלך.
רוני: קודם כל אני הולכת לישון לפני כולם, קבוע. הם צוחקים עליי, מי הולך להשכיב את אמא?
יעל: [צוחקת] מעולה.
רוני: ואני, מה זה לא מפריע לי כלום. אני לא מרגישה שאני מפסידה. אה… אני מבלה איתם עד שמונה בערב, תשע בערב בסלון. אחרי זה, את יודעת, כן, זה רואה טלוויזיה, זה במחשב, הם מפטפטים קצת… שיהנו גם בלי אמא. לא נורא.
יעל: [צוחקת] נכון.
רוני: אני רק מפריעה לפעמים. אמא שלי לימדה אותי כשנולד לי הבכור, היא אמרה לי, "התפקיד המרכזי שלנו זה להפריע כמה שפחות". אה… אז אני מנסה לזכור את זה גם היום.
יעל: נשמעת גישה בריאה.
רוני: כן. ו… ותשמעי, אני יכולה לשחק עם העניין הזה של מה אני מפסידה. תכל'ס אני עייפה.
יעל: כן. כי קמת נורא מוקדם. אוקיי.
רוני: אני קמה תמיד בארבע. אני אפילו היום לא שמה שעון ברוב הימים.
יעל: מדהים.
רוני: אני מתעוררת. ההתעוררות הטבעית שלי היא באזור הבין חמש לחמש וחצי. החתול מעיר אותי בדרך כלל קודם. [צוחקות] הוא מגיע, הוא מתיישב לי ליד המיטה, מיאו מיאו מיאו… ואז כאילו, מה, מה תעשי? את כאילו קמה, וזה כמו תינוק. אין. זה כוח עליון. אי אפשר לעשות…
יעל: [צוחקת] מזל שאת באמת רוצה לכתוב ואת לא נוטרת לו טינה.
רוני: אני מתעצבנת עליו, ואז, עד שאני מגיעה לסלון ופותחת לו את החלון הגדול לחצר, אני כבר אסירה תודה.
יעל: [צוחקת] אוקיי.
רוני: אבל באופן כללי, הרבה פעמים, אם אני הולכת לישון בתשע, עשר, הרבה פעמים בארבע בבוקר, בטח חמש - פשוט ישנתי מספיק. אני בסדר, אני מתעוררת בסדר, אני אנרגטית בבוקר. אני מאו… יש לי הפרעת קשב וריכוז מאוד קשה, א… ו… והשעות האלה של הבוקר הם א… השעות האלה… קראתי את הספר הזה "Deep Work".
יעל: אהממ…
רוני: אה… זה שעות מבחינתי, שהם באמת, אין להן תחליף, זאת אומרת, גם אם אני אקום בשש וחצי, ואני אלך לחדר עבודה, זה לא קורה.
יעל: זה משהו אחר, אוקיי. ויש לך איזושהי שגרת בוקר, דברים כאלה קבועים שאת עושה מהרגע שהתעוררת?
רוני: זה מעניין שאת שואלת, כי א… אני עוקבת אחרי כל השיח בארצות הברית על בניית הרגלים. אני קוראת את כולם. ו… ו… את יודעת, לפני שנתיים-שלוש החלטתי לבנות לעצמי שגרת בוקר בריאה ואפקטיבית והתחלתי לנסות דברים. אז קודם כל הייתה תקופה שהייתי מכינה אוכל. מהר מאוד גיליתי שהאוכל פשוט נורא נורא מפריע לי בבוקר, אין לי שום צורך בו. אני נהיית רעבה בשתים עשרה בצהריים בערך. עד אז אין שום סיבה לאכול.
יעל: אוקיי.
רוני: אז זה ירד. ואז התחלתי לעשות מדיטציה. ותוך… עכשיו, מדיטציה עושה לי טוב באופן כללי, אבל מהר מאוד גיליתי שכואב לי על השעות הטובות שלי, שאני עם המדיטציה. ואז ניסיתי לעשות ריצה קטנה - עשרים דקות. אמרו זה טוב, זה ממריץ. וכאילו כל דבר שהכנסתי - היה שם ריצה, היה שם מדיטציה, היה שם ברכת השמש איזה תקופה, היה א… לכתוב את ההתכוונות שלי ליום.
יעל: כן…
רוני: כל דבר שהכנסתי לתוך החלון הזה - נטרתי כלפיו טינה. זה הכל הפריע לי להגיע למה שאני באמת רוצה, שזה לחדר העבודה שלי ולכתיבה. עכשיו זה לא אומר שאני תמיד מצליחה לכתוב כשאני מגיעה לחדר עבודה.
יעל: אוקיי.
רוני: אבל… אבל זה כאילו, זה הזמן של זה.
יעל: אבל המסלול שלך הוא מאוד ברור. את קמה, מוציאה את החתול, הולכת לכתוב…
רוני: לא, אני עושה מקלחת, מכינה קפה ויוצאת לכתוב.
יעל: אוקיי.
רוני: זה הדבר היחיד שנשאר בבוקר, וגם זה - אם אני א… אני מאוד אוהבת שקורה שאני מתקלחת בערב כי עשיתי ספורט.
יעל: אהממ…
רוני: ואז לא צריך בבוקר, וזה בוקר עוד יותר טוב. האידיאל שלי זה לקום, לקחת את הקפה שלי, לצאת החוצה וזהו. אין כלום. החדר העבודה שלי פה… בפעם הראשונה בחיים יש לי חדר עבודה, והוא בחצר במרחק של עשרים מטר מהבית, בקצה של החצר.
יעל: וואו…
רוני: וזה, המעבר הזה, ולא משנה, בכל עונה. בחורף אני לפעמים א… הולכת בגשם זלעפות ו… וכאילו זה לא משנה, אני חוצה את החצר. אני, גם בחדר עבודה יש לי גם הרגלים מאוד מאוד ברורים לאיך להתחיל את היום. וזהו. עד שבע, שמונה לפחות אני שם.
יעל: רגע, תספרי, אז מה ההרגלים המאוד ברורים שלך?
רוני: קודם כל אני לא מדליקה את האור בחדר העבודה כשאני מגיעה אליו. זה בדרך כלל ארבע בבוקר וחשוך. גם פה, עד חמש ורבע עוד חשוך. א… ואני נכנסת לחדר עבודה, אני יודעת איפה הכל. אני בחושך. אני מדליקה גפרור, מדליקה נר, ופותחת את המחשב. אה, כאילו, שמה את האצבע שהוא יפתח, את הזה… פותחת את אותו קובץ כל בוקר, שזה הקובץ של יומן העבודה שלי, יומן כתיבה, ומתחילה את היום בלכתוב תאריך ושעה. עכשיו, זה א… זה משהו קצת תחרותי שלי, שאני אוהבת לראות שהשעה היא מוקדמת, שהתחלתי בשעה טובה. אז הרבה פעמים זה עוזר לי להגיע לשם, לא להתעכב, לא לשכוח את עצמי. אני יודעת, קמתי כבר בארבע, אז מה יהיה כתוב לי, ארבע וחמישים? אני יכולה להיות שם בארבע ועשרים.
יעל: אני אהבתי את ה"להתחיל בשעה טובה".
רוני: כן. עכשיו, הקטע של לא להדליק את האור הוא שני דברים. אחד, החדר העבודה שלי הוא בחצר ויש מתחת לדלת איזה רווח כזה. אז לפעמים נופלים עלים מעץ הזית או התות מתחת לדלת ויש על הרצפה. ועכשיו אם אני מדליקה את האור, אני מתחילה לנקות את החדר [יעל צוחקת]. לא צריך. העלים האלה יכולים לשבת שם עד שמונה וחצי והכל בסדר, זה דבר אחד. ודבר שני, כשיושבים בחדר חשוך לגמרי, שכל מה שיש בו זה א… מחשב דולק ונר, אין שום דבר שאפילו ימשוך את המבט.
יעל: מדהים!
רוני: אני באפס הסחות דעת, אפס.
יעל: מושלם.
רוני: אין כלום. ועם שני א… עם… עם אטנט, זאת אומרת, אני מכינה לעצמי… למדתי להכין לעצמי את התנאים האידיאליים, שיהיה לי סיכוי לכתוב, כי גם ככה קשה לי.
יעל: אוקיי. אז מה באמת את עושה אם את מגיעה לשם, מלאה בכוונות לכתוב, ואז את מול המחשב ו… והקסם לא קורה?
רוני: קודם כל, לפני שאני מזמינה קסם, אני מזמינה עבודה. אוקיי? אני מאוד מאמינה בשגרה. כל הדבר הזה, אני חושבת, מדבר בעד עצמו. השגרה שלי אומרת שאני מתחילה לכתוב כאילו… פשוט לכתוב, מה שיש לי בתוך הראש. זה לפעמים, מה היה אתמול. זה לפעמים, איך החתול עצבן אותי הבוקר. זה לפעמים, יש ריח מוזר בחצר. זה לפעמים, איזה כיף שאני יכולה לחזור לעבוד על זה היום. זה לפעמים, 'אתמול אחרי שיצאתי מפה חשבתי פתאום על…' זה יכול להיות קשור לטקסט שאני עובדת עליו, זה יכול להיות קשור גם לדברים אחרים. אני עושה עוד דברים. הפרנסה שלי יושבת על כל מיני סוגים של א… עבודה עם כותבים, אני עושה סדנאות כתיבה, אני עושה ליווי לכותבים, אני עורכת ספרים. אז לפע… כל מה שיש לי בתוך הראש, כאילו, יכול לצאת לתוך הקובץ הזה. אמ… פעם זה היה מחברות. היום אני עושה את זה בתוך המחשב, בין השאר כי גיליתי שהמחברות זה עוד הסחת דעת. אני צריכה להיות… אני צריכה להיות כל הזמן באותו מקום. כל מעבר…
יעל: מממ… יש לו מחיר.
רוני: …ממקום למקום יש לו מחיר של התפזרות אפשרית.
יעל: כן.
רוני: ובגלל שהפרעת קשב שלי היא קשה, בכל מקום שיש התפזרות אפשרית - אני מתפזרת.
יעל: אוקיי…
רוני: אז אני מאוד מאוד מקפידה על, כאילו, לרכז את הכל. אז יש לי את ה… הקובץ הזה, ושם אני מתחילה לדבר עם עצמי. עכשיו, יש תקופות שאני עובדת עם א… quota יומית, שאני יודעת מראש מה המינימום שלי. א… זה תקופה שיכולה להיות אלף מילים ביום, זה יכול להיות עריכה של ארבעה עמודים, זה יכול להיות כל מיני דברים. מדדים מספריים, כמותיים או של זמן. [יעל מהמהמת] ואז בדרך כלל אני אכנס יותר מהר לעבודה בתקופות כאלה ואני אספיק יותר.
יעל: אוקיי.
רוני: ברגע… ברגע שיש רף - הסיכוי שאני אעמוד בו א… מזנק. שוב, תחרותיות…
יעל: אז רגע, יש לי שתי שאלות. אחת זה - אם זה ככה, אז למה לא כל התקופות הן כאלה? אמ… ושאלה שנייה זה, נגיד אם יש לך, היצבת לעצמך רף שכל יום את צריכה לכתוב אלף מילים - אבל לא כל מילים הן שוות, נכון? כאילו, יש אלף מילים טובות ויש אלף מילים טובות יותר. אז מה עושים עם זה?
רוני: אז רגע, תזכירי לי את השאלה הראשונה?
יעל: אה… למה לא כל התקופות הם תקופות כאלה שיש להם…?
רוני: למה לא כל התקופות… אז אני אספר לך על השוודי. אמ לפני כמה שנים קראתי שבשוודיה יש לאנשים מוסר עבודה מטורף. א… ואתה יכול להגיע למקומות עבודה ולראות את כולם מגיעים באותה שעה, מתיישבים, וכאילו עד ההפסקה - שהיא א… יש לה שעה - אף אחד לא קם, אף אחד לא מפטפט. הם עובדים.
יעל: אוקיי.
רוני: יש הפסקה - קמים, עושים קפה. ההפסקה היא חמש-עשרה דקות, אז אחרי שתים עשרה כולם חוזרים, כדי שיהיה להם זמן לחזור ולהתיישב ולהתארגן.
יעל: לא סתם "איקאה" נהייתה כזאת אימפריה.
רוני: אני קראתי את זה והתפוצצתי מקנאה. אמרתי, אני רוצה להיות שוודי! [צוחקות]. אני אהפוך להיות השוודי הזה, יהי אשר יהי… לא עבד. אני לא שוודי. אין בתוכי שום שוודי. [יעל צוחקת] אמנם אני קיבוצניקית עם מוסר עבודה, אבל יש… יש בי משהו שהוא לא עובד ככה. זאת אומרת, שאני יכולה להגיע היום ויהיה עבודה ומחר לא. עכשיו, לגבי הקצובה היומית של העבודה שאני… זה מאוד תלוי על איזה פרויקט אני עובדת כרגע. אם אני עובדת על א… וגם באיזה שלב של הפרויקט אני. אם אני עובדת על רומן, אוקיי, ואני כבר עובדת עליו זמן מה, אני יכולה לדרוש מעצמי אלף או אלפיים מילים ביום ויהיה. אוקיי?
יעל: אוקיי.
רוני: אבל אם אני עובדת… קודם כל, אם אני בהתחלה, לא בהכרח יהיה. בהתחלה יש חיפוש, יש גמגום, יש… ולפעמים בהתחלה ללחוץ על עצמךָ לכתוב הרבה, זה לאו דווקא טוב. כי… כי אם פתאום בא איזה רעיון וצריך להרהר אותו יותר, ואתה ממשיך לכתוב, אז כאילו ההרהור יכול להתפספס ואז אני הולכת ומוצאת את עצמי מגיעה למקום הלא נכון ונתקעת. זה משהו…
יעל: נשמע כאילו את גם ה… את גם המתאמן ואת גם המאמן. את יודעת מתי את צריכה רגע להבין מה קורה וללמוד וכזה להסתכל…
רוני: לא יודעת…
יעל: לא יודעת?
רוני: מגלה בדיעבד. [יעל צוחקת]. מתוסכלת כל הזמן. אני קוראת… אני אומרת לעצמי שאני יותר הבוסית והמזכירה של עצמי, אבל זה לא א… מה שאני אומרת לך עכשיו, זה מסקנות של שנים של עבודה, אבל בזמן אמת הרבה פעמים אני לא מזהה את זה. אני רק יודעת שלא הצליח. לפעמים אני מאוד מתוסכלת. עם השנים אני פחות נוטה לכעוס על עצמי ויותר להגיד, אוקיי, עוד כמה ימים אני אבין מה קרה פה. אבל בשביל שאני אגיע לזה, הייתי צריכה לעבור דרך מאוד ארוכה מהשוודי ההוא.
יעל: כן.
רוני: אבל כן למדתי ממנו, כי התהליך שלי להגיע למקום… היום אני במקום מעולה עם העבודה. מעולה. רגע, אני אענה לך קודם על השאלה הבאה, השנייה ששאלת. יש מילים טובות ומילים לא טובות, א… אבל לא בטיוטה הראשונה. קודם כל, בואי נתחיל מזה.
יעל: אוקיי.
רוני: בטיוטה הראשונה כל המילים שלנו טובות. כולן טובות, כולן אהובות, כולן ברוכות. א… אני יודעת שבטיוטה הראשונה העניין הוא א… להוריד את הדברים מהראש שלי למחשב. ו… ואחר כך אני עוד אעבוד עליהם כל כך הרבה, שזה לא כל כך משנה אם זה טוב, בינוני או… או גרוע ממש. כי שום דבר לא יראה בסוף הפרויקט כמו שהוא נראה עכשיו.
יעל: אוקיי, את את מורידה מעצמך את הלחץ הזה. כאילו, זה לא עכשיו, את לא כותבת עכשיו את הדבר שבסופו של דבר יראה אור…
רוני: בדיוק. עכשיו, אבל זה לא קל. זאת אומרת, הביקורת הזאת רצה במקביל כל הזמן, אבל זאת התשובה, וזאת תמיד התשובה, וזאת כל הזמן אותה תשובה. יש ימים שאני… היא באה לי יותר מהר, כי אני מיומנת, ויש ימים שאני שוכחת אותה ורק בסוף היום אני… 'טוב, לא נורא, זה טיוטה ראשונה…' וגם קורה, בפרויקט האחרון שלי בספר שאני עובדת עליו, נכנסתי הביתה ואמרתי לבעלי, 'אוקיי, אתה צריך להזכיר לי מי אני. לא מצליחה לעבוד שם… משהו לא עובד, תדבר איתי…' עכשיו הוא כבר שמע ממני הכל לאורך השנים, והוא יודע להחזיר לי את מה שאני צריכה עכשיו. א… והוא אמר לי, 'את עסוקה בקולות הביקורתיים האלה שנכנסו לך איכשהו לחדר ואת צריכה להוציא אותם, כי זאת טיוטה ראשונה. הכל בסדר'. וזה זה תהליך שלומדים אותו, ולא רק שלומדים אותו, לומדים אותו כל הזמן מחדש. אני אני באופן אישי, אומרת שיש לי, כאילו, הדיסק הפנימי שלי הוא הכי קטן שיוצר אי פעם [יעל צוחקת]. הזיכרון הפנימי מחוק וכאילו כל דבר אני צריכה ללמוד עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ואחת הסיבות שכתבתי ספר זה היה בשביל שאני אזכור מה אני כבר יודעת ואני אוכל… זה קרה לי כבר, ואין רגע שהרגשתי יותר פתטית מזה שנתקעתי עם משהו, פתחתי את הספר של עצמי, וקראתי את זה כדי להיזכר.
יעל: להפך, זה קלאסיקה זה אנחנו מלמדים הכי טוב את מה שאנחנו צריכים ללמוד בעצמנו.
רוני: אבל זה היה קצת מביך, תכל'ס, אני אומרת… [צוחקות]. עכשיו, בשביל שנגיע לפה, כי כל התהליך הזה שאנחנו מתארות, בדיוק קראתי דקה לפני שהתחלנו לדבר איזה כתבה שלך, לדעתי, על גורו ניהול עצמי בן 24 אמריקאי.
יעל: אוקיי.
רוני: והסתכלתי ואמרתי מה 24 גורו? [צוחקות] אני בגיל 24 הייתי גורו בלהשתכר ולפגוש את הבחורים הלא נכונים ולא לדעת מי אני… אה, לי לקח המון זמן ללמוד. אני ממש late bloomer. כל דבר בא לי באיחור. הסיפור הזה של 'לנהל את עצמי', בעצם הוא התחיל מניסוי בכלל. אה… לפני שלוש שנים הרמתי ידיים מעצמי, אמרתי, כאילו, תקבלי את זה, את הולכת לכתוב ארבעה ספרים כל החיים וזהו. כי… כי את לא כותבת רוב הזמן. מי שלא כותבת כל הזמן לא תכתוב. ו…
יעל: רגע, לפני ש… לפני שאת מרימה ידיים מעצמך, אז א… אז ארבעה ספרים כל החיים, זה… זה רף נמוך? כי יש אנשים שהשאיפה שלהם זה לכתוב ספר אחד כל החיים.
רוני: זה נכון וזה… א… אבל יש לי סיפורים בראש.
יעל: אוקיי.
רוני: אני רוצה את הסיפורים האלה לכתוב. עכשיו אני רוצה לכתוב אותם טוב. אני לא מודדת את עצמי בלהגיע למספרים של סטיבן קינג. זה לא מעניין אותי. אבל א… בתוך ה… השדה שאני עוסקת בו, יש הרבה גישות לגבי קצב כתיבה וקצב הוצאה לאור. אז בטווח שבין א… סטיבן קינג, שכותב ספרים של אלף עמודים בשלושה חודשים, ל… הרפר לי, שכתבה את "To Kill a Mockingbird" ועוד אחד כל חייה…
יעל: כן.
רוני: אני אשמח למצוא את עצמי איפה שהוא באמצע. א… אני חושבת שזה… נורא בא לי לכתוב, זה הכיף שלי. אמ… ו… ויש לי את כל הסיפורים האלה שיש לי בראש, אני רוצה לכתוב אותם.
יעל: אוקיי.
רוני: עכשיו, אני לא אכעס על עצמי אם אני אכתוב בסוף עשרה או… במקום חמש-עשרה. זה לא זה. אבל אני כן אכעס על עצמי אם רוב הזמן אני לא כותבת. וזה היה מה שקרה.
יעל: אוקיי…
רוני: שרוב הזמן אני רוצה לכתוב ולא כותבת בפועל. מדברת על כתיבה, מלמדת כתיבה אבל לא כותבת. וזה הסיטואציה שכבר לא יכולתי לשאת אותה, ו… וניסיתי הכל. היו לי טבלאות, היו לי קצובות, היו לי מעקבים, הלכתי למאמנים שיעשו לי ליווי, כלום. כלום לא עבד. אמרתי, טוב, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע זה לנסות להבין, האם יש לי איזשהו דפוס? אם אני כן מזמינה את עצמי לבוא לחדר העבודה יום יום ולכתוב קצובה, מה קורה אז? לא לדחוף את עצמי בכוח לעמוד ב… במה שקבעתי, אלא רק להסתכל מה קורה. ו… זה היה ת"ש משהו ח', וחישבתי שהערך הנומרי של השנה הוא 778.
יעל: אוקיי.
רוני: זה היה בראש השנה, ואמרתי, אוקיי, כל יום 778 מילים שלא משנה של מה. זה הכל. ובניתי לעצמי טבלת מעקב, ופשוט התחלתי לכתוב. ביום הזה כן עמדתי, ביום הזה כתבתי יותר, ביום הזה כתבתי פחות… אבל במקביל כתבתי לעצמי שם עוד דברים. למשל, בכל יום כתבתי קצת על היום שהיה לי, ממש בשורה, כדי לנסות לראות מה משפיע עליי. האם יש דברים שגורמים לי לא לעמוד בהחלטות שלי? האם יש דברים ש… שמחזקים את היכולת שלי לעמוד בהחלטות שלי? שבעצם כל הפרויקט היה כתוב על המקדש בדלפי, "דע את עצמך".
יעל: מדהים!
רוני: עשיתי מחקר, וה… נשוא המחקר שלי הייתי אני.
יעל: רגע לפני שאת מגלה את התוצאות - אז אחרי ששברת לנו את הפרדיגמה של שגרת בוקר עם המדיטציה וכל הדברים שלא עבדו בשבילך - אז, אז כאן את כאילו ממש הקלאסיקה של המחקר של שינוי הרגלים. כי… כי עשית פה… לקחת את תחילת השנה, שזה, הם קוראים לזה "פרש סטארט" בעולם המחקרי, שזה כאילו הדבר שאת רוצה לנצל אותו כדי לרכב על הגל של ה… של ה"דבר חדש מתחיל", "אני יכולה להיות בן אדם חדש", ועשית לך ניטור. קבעת לך איזושהי מטרה מאוד ברורה. מספר מאוד ברור, גם אם אקראי, אבל מאוד ברור של מילים שאת רוצה לעשות בכל יום. ועשית "פידבק לופ", זאת אומרת, כל הזמן בדקת מה עובד ומה לא עובד. ואחד הדברים שאני חושבת ש… שהם הכי משמעותיים בכל הדבר הזה, זה שלא הסתפקת רק בלקחת כלים טכניים, אלא גם היית שם בשבילך במובן הרגשי. כאילו, כשבדקת מה לא עובד, אז זה לא היה - 'אוקיי, אני מצליחה לכתוב 773 מילים, אבל לא 778, אלא באמת, כאילו, מה הדבר הזה שעוצר אותך מלהצליח לעשות.
רוני: עוד מרכיב אחד שהיה שם והוא מאוד משמעותי בתחושה שלי… אגב, כמעט הכל היה מכוון ומתוך קריאה על מחקרי הרגלים.
יעל: אוקיי.
רוני: לא… זה היה אחרי כמה שנים שאני עוקבת אחרי כמה אנשים שמתעסקים בזה, שומעת פודקאסטים, מנסה להבין איך זה עובד. ואני חושבת שזה משהו שאנשים עם הפרעת קשב - אני כל כך ממליצה - כי בשביל כולם קשה, ולנו יש עוד מדרגה. והמדרגה הזאתי מכריחה אותנו להתאמץ יותר. א… התוספת היא - הורדתי לחלוטין, ובאופן מודע ומנוטר לא פחות, את השיפוט השלילי על עצמי.
יעל: וואו, זה נשמע לי אומנות בפני עצמה.
רוני: אין כישלון. לא כתבתי עשרה ימים - אני כל יום באה ממלאה ומסתכלת. ואני רואה גם כמה זמן, ואחת השאלות שלי הייתה - כמה זמן לוקח לי לחזור? אמרתי, זה בסדר שתפלי כמה פעמים כדי שתראי איך את חוזרת, מה מחזיר אותך, מה עוזר לך ל… להתגייס בחזרה לתוך תהליך כשהוא נופל. כי הוא יפול כל הזמן.
יעל: בעצם הצלחת להחליף את הקול השיפוטי בתוכך שאמר לך, 'רוני את לא כותבת כבר יום, יומיים, שלושה, ארבעה…' לאיזשהו קול א… כזה סקרן ומתעניין שאומר, 'אוקיי, אני מסתכלת על מה שקורה פה, אני חוקרת את התהליך הזה, אני לא יודעת, אין לי תשובות, אני לא באה להגיד אם זה טוב או לא טוב כרגע. אני מסתכלת על זה'.
רוני: ובדיוק… את אמרת קודם, יש פרדיגמות של מה צריך לעשות בבוקר, והפרדיגמה שלי הייתה מאוד פשוטה: שאין תשובה שהיא נכונה לכולם, אין. לא קיים בעולם שום דבר שמתאים לכולם, חוץ מזה שכולנו צריכים למות בסוף. אז עד אז אני צריכה… אני לא צריכה להסתכל על אף אחד. אני יכולה ללמוד מכולם, לנסות את הכל, אבל אם משהו לא עובד לי, אני פשוט מניחה אותו בלי להסתבך. למה סטיבן קינג יכול? למה ג'ון אירווינג יכול? למה? לא! לי זה לא עובד - לא רלוונטי. מת. חוץ מכל זה, יש עוד אחד, שזה משהו שלמדתי עוד קודם, והוא אכן הוכיח את עצמו שוב ושוב עם השנים. שאין אצלי כאילו… השבירה של ההרגלים היא חלק מהעניין אצלי. זאת אומרת, כשאני בונה הרגל, בדפוסים שלי, אני חייבת לדעת שבאיזשהו רגע הוא יפסיק לעבוד.
יעל: כן…
רוני: ואני צריכה תמיד להחזיק עוד אסטרטגיות, כדי שאני אוכל לעבור בתקופה או לתמיד, להרגל אחר. כשהיחיד מההרגלים שאני שומרת עליו, זה הידיעה שאני צריכה להגיע מוקדם בבוקר, שהוא שהוא היסוד של הכל, כי לכתוב ממש אני לא מצליחה אחרי שמונה, תשע בבוקר, בשום מקרה…
יעל: כן, זאת גם תובנה סופר חשובה, שכאילו, לפעמים נדמה לנו שפיצחנו משהו ושזה עובד, וזה באמת עובד עד שזה מפסיק לעבוד.
רוני: מי שהצילה אותי בהקשר הזה הייתה… איך קוראים לה? גרטשן רובין עם ה-"Four Tendencies" שלה.
יעל: כן.
רוני: א… אני זוכרת שהיא היא תיארה את ה-Rebell, ואני אמרתי…
יעל: [צוחקת] רציתי לנחש שאת Rebell.
רוני: אכלתי אותה. ברגע שהיא… אכלתי אותה. אני פשוט… לא משנה מה אני אצליח לעשות, אני אשבור את זה, כי זה חלק מהעמדה שלי בעולם.
יעל: כן.
רוני: וגם את זה למדתי לאהוב ולקבל. זאת אני. אני יכולה או לריב עם זה, או לעבוד עם זה. ואני מעדיפה לעבוד עם זה, א… ואני רוצה להגיד ש… ה… זה עושה לךָ טוב למצוא את - מי אתה, ולעבוד עם זה, ברמות שאני, קשה לי להסביר. זה לא שהפכתי להיות "גורו יעילות". אני לא. לא אהיה לעולם. שוב, אני גם מרדנית וגם הפרעת קשב, לעולם אני לא אהיה "גורו יעילות". אבל אני כותבת. ואני מצליחה לעשות דברים. ואני מצליחה לקדם פרויקטים. ואני… וזה לא היה קודם. קודם זה היה מלחמת עולם. כל דבר היה לפתוח וריד ו… וכמעט למות על קו הסיום, וזה מאוד מאוד השתפר.
יעל: נשמע מדהים. אני רוצה לשאול אותך רגע על ה… על ה-למה. כאילו, אני נכנסת לחנות של "Barnes & Noble", ויש שם המון ספרים, על כל דבר כבר מישהו כתב ספר, ואני אומרת את נכנסת לחדר שלך בארבע בבוקר ויושבת וכותבת, א… ואחר כך עורכת, וכל התהליכים האלה כמה שהם נעימים, הם הם קשים וגם סיזיפים במידה מסוימת. אמ… ואז, נגיד שהתמזל מזלך, ומישהו מוכן להוציא את הספר שלך לאור, ומדפיסים אותו, והתמזל מזלך ממש, ומוכנים לשים אותו על השולחנות האלה בכניסה לחנות לשבוע, ואז החיים ממשיכים, והספר נדחק ל… למדפים האחוריים, ובשום חשבון שעושים זה לא יוצא כל כך הגיוני - ההשקעה הזאת של הזמן והאנרגיה וכל מה שקורה שם… ובכל זאת, זה חלום של כל כך הרבה אנשים… אז… אז אני תוהה קצת למה.
רוני: בואי נתחיל מזה שאנחנו נולדים, עובדים נורא קשה, מתים. זאת אומרת, אין שום היגיון בקיום האנושי. דבר שני, אפילו אם אני כותבת… עזבי… הייתי מתה "Barnes & Noble"… אנחנו מדברות על "סטימצקי"… [צוחקות] א… וספרים נמכרים בארץ במספרים מגוחכים. הם מכניסים כסף רק לסופרים עצמאים, ובתנאי שיש להם הרבה מזל ויכולת עבודה. רק. א… ואין, אין כסף, אין כבוד ואין תהילה, בדבר הזה. אבל, מבחינתי, אני מחלקת את העבודה הספרותית לשני חלקים. הרבה סופרים אומרים שקשה להם להגיד, 'אני סופר'. זה מילה נורא גדולה ונורא קשה. ואני אומרת, נורא קשה לנו כי אנחנו בכלל לא סופרים. א… 90% מחיי הכתיבה שלנו אנחנו כותבים. א… ואנחנו עובדים על כתב יד. והספר יוצא, ובמשך שלושה עד שישה חודשים אנחנו עושים יח"צ, ואז אנחנו סופרים. ומבחינתי, זה הבפנים והבחוץ של העבודה, והפער ביניהם הוא מכל בחינה אפשרית, זה כמו שתי עבודות נפרדות לחלוטין. העבודה שאני אוהבת היא הכתיבה. השלוש שנים בחדר עבודה בארבע בבוקר, שבהן אני לגמרי לבד, ב-90% מהזמן אף אחד לא יודע מה אני כותבת שם. אף אחד לא רואה. א… הדברים שקורים לי בשעות האלה, כשאני לבד בחדר, הם הסיבה לכתוב, ולא הוצאה לאור. הוצאה לאור היא תהליך א… מתסכל, לא מספק א… ולא מעניק שום משמעות. שום משמעות. אה… סופרים הרבה פעמים הם אומרים, וגם את יכולה לשמוע, גם אותי, אומרת את זה בראיונות, שקורא אחד שבא ואומר לך, 'הספר שלך עשה בשבילי…' זה עולם ומלואו, וזה אמת. אבל זה עולם ומלואו בדיוק לרגע. בבוקר כתיבה טוב שבו קרה משהו, שהבנת משהו על עצמך, על העולם, על הסיפור הזה שאת כותבת - החוויה הזאת, שהיא חוויה פרטית לחלוטין, היא קורית לגמרי לבד, היא מרוממת נפש והיא משמעותית. ובוקר שבו הצלחתי לכתוב משהו…
שאלת קודם על הטוב והלא טוב, ואמרתי לך, הם אותו דבר, אבל לא בהרגשה. כי בוקר שכתבתי בו משהו משמעותי בשבילי - הוא בוקר של התעלות גמורה. לא יכול לקרות כמעט שום דבר בהמשך היום שיקלקל לי את היום הזה, ואני, את היום שלי, היומית שלי, סגרתי בשש וחצי [יעל מצחקקת]. זה קרה לי השבוע. כתבתי סיפור קצר, שהוא יצא, ככה, מאיזה מעמקים שלא ידעתי. איזה ארבעה ימים ניסיתי להגיע אליו ולא ידעתי על מה אני עובדת אפילו. התחלתי משהו, ואז ניסיתי משהו אחר, וחשבתי שאולי זה מתעסק עם זה, והלכתי לכאן… ואז, בבוקר הרביעי קמתי, והוא פשוט… התחלתי לכתוב ביומן, וזה… אני יכולה להגיד, מבחינת התהליך זה היה תהליך שאין לי דרך להבין מה קרה לי בתוכו או להסביר אותו. פשוט כתבתי על זה ארבע שורות ואז פתאום היה לי משפט בראש, ואז עברתי לקובץ אחר והתחלתי לכתוב, ושעה וחצי אחרי זה היה שם סיפור קצר, שלא היה נולד בלי ארבעה הימים הקודמים, אבל הוא נולד עכשיו שלם, עם התחלה, אמצע וסוף, ואת שאר היום העברתי ב… באושר ששום דבר בהוצאה לאור לא יכול להתקרב אליו. עכשיו, יש לזה… קודם כל, זה תמיד לבד. זה משהו שהוא קורה תמיד לבד. זה עבודה לאנשים א… שיכולים, ואפילו רוצים, אוהבים, לעבור את הרגעים הכי משמעותיים בחיים שלנו לבד. אי אפשר לחלוק את זה.
יעל: ואיפה נכנסת כאן המשמעות של הקהל והתהודה של הדברים שאת, את כותבת ואת כן רוצה להוציא אותם לאור, את לא משאירה אותם במגירה…
רוני: נכון. אני אגיד לך, היה איזה רגע לפני כמה חודשים, א… שמישהי קראה… יש לי, הספר האחרון שלי, קוראים לו "בית מלאכה לכתיבה", והוא מתעסק ב… בזה, בשאלות שאנחנו מדברות עליהם, אבל יש בו המון סיפורים אישיים אה… בתוך התהליך, כמו שאני מספרת לך עכשיו, וכל דבר הוא מאוד אישי והוא נובע מתוך מי שאנחנו. אז גם בספר זה נמצא, וקמתי בבוקר, ובוואטסאפ שלי בארבע בבוקר הייתה הודעה מקוראת, שכתבה לי, 'אני, 2 וחצי בלילה ואני בוכה מהפרק הזה והזה'.
יעל: וואו.
רוני: א… זה היה פרק א… שהוא… הוא על אבא שלי, א… שבעצמו היה עיתונאי, וחלם לכתוב ספרים כל החיים שלו, ולא הצליח להגשים את החלום הזה, והלך לעולמו בלי להשאיר ספר מאחוריו. א… ואני בכיתי כשכתבתי את הפרק הזה. ואני זוכרת שהסתכלתי על ההודעה שלה, ואמרתי שהטרגדיה שלנו, כסופרים, זה הפער בין הרגע שאני בכיתי לרגע שהיא בכתה. שאף פעם… כשהיא הגיעה אליי, יכולתי לש… להתרגש בשבילה…
יעל: אבל את כבר היית במקום אחר.
רוני: אבל אני כבר סיימתי עם זה מזמן.
יעל: כן.
רוני: וזה, כאילו הפער הזה הוא חלק מה… מה… א… לא יודעת, המאפיינים האינהרנטיים הכי בסיסיים של המקצוע הזה. זה לא מקצוע פשוט. אני חושבת שהוא נפלא, ואני מתה עליו, ואני לא הייתי רוצה לעשות שום דבר אחר, אבל יש בו מורכבויות שאי אפשר להתעלם מהם.
יעל: כן. שמעתי אותך מדברת באיזה ראיון על זה שכל האנשים הם קצת שקרנים, אבל כותבים הם… הם במיוחד שקרנים. א… וחשבתי על עצמי כילדה. כשאני הייתי ילדה קטנה נורא רציתי לחיות מחוץ לישראל, והייתי מוקפת גם בילדים של אקדמאים שטסו כל הזמן לשנה שנתיים וחזרו, והמצאתי הרבה סיפורים על איך נולדתי במקומות אחרים, ואיך חייתי כמה שנים באנגליה, וממש א… אני מרגישה שבמובנים מסוימים, הילדה השקרנית שהייתי, שבדתה את הסיפורים האלה, היא באמת טוותה חוטים, שבסופו של דבר הפכו למציאות, ושברגע שהייתה לי את ההזדמנות לנסות לחיות מחוץ לישראל, אז באמת עשיתי את כל מה שאני יכולה כדי לגרום לזה לקרות, והנה אני כאן. וגם בפסיכולוגיה מדברים על זה, הרבה פעמים, שילדים שמשקרים הם בעצם מנסים לייצר לעצמם איזשהי מציאות אלטרנטיבית. זאת אומרת, אם את שואלת את הילד שלך… אני לא מדברת על שקרים גדולים שדורשים התערבות מיוחדת, אבל אם את שואלת את הילד שלך אם הוא עשה שיעורי בית והוא לא עשה והוא אומר לך שכן, אז הוא בעצם מנסה לייצר לעצמו מציאות אלטרנטיבית שיותר נוחה.
רוני: בונ… בונה נרטיב אחר.
יעל: [צוקת קלות] בדיוק. אז אני אשמח לשמוע קצת אם יש לך איזה סיפורים על על שקרים קטנים-גדולים ולאיזה מקומות הם לקחו אותך.
רוני: קודם כל אני הייתי שקרנית גדולה [צוחקות]. א… ולא… ולא בררנית. זאת אומרת [בחיוך] שיקרתי בשקרים מכל הסוגים. אה… אבא שלי היה אומר, 'כל מה שאני צריך לדעת ששרון משקרת, זה כי הפה שלה פתוח ומדבר'. [יעל צוחקת]. אחרי זה שמעתי את זה באיזה שיר פופ וממש נעלבתי, חשבתי שזה רק עליי נאמר. אמ… לא כל הסופרים שקרנים. יש סופרים שמאוד מאוד נאמנים לאמת, אפילו בצורה לוהטת. אה… אבל אני כן, ממש. ואני מאמינה ששקרים הם אה… באמת, דרך לספר לעצמנו סיפור שאנחנו יכולים לחיות איתו יותר טוב, ושכשאנחנו רואים ילד משקר - אז אפשר להסתכל, או שיש שם מצוקה, שזה א… אופציה אחת, או שיש שמה סופר. זאת אומרת, מישהו שיכול לדמיין עוד דברים, עוד אלטרנטיבות, עוד דרכים לחיות, עוד מסלולים, ולא מספיק לו מה שיש במציאות. שזה, אגב, גם משהו שלכתוב נותן לנו, זה אפשרות להרחיב את המציאות שלנו ו… לייצר עוד אחת בדיונית, ולחיות בתוכה כמה שעות ביום, כאילו היא העולם האמיתי. שזה, תחשבי על זה, זה ממש מתנה שרוב האנשים בשביל זה צריכים לראות סדרה, או לקרוא ספר שמישהו אחר יצר בשבילם. והעניין הזה של להיות מסוגל לעשות את זה בשבילך - זה כוח. ואף פעם לא מסתכלים על זה ככה אצל ילדים.
יעל: נכון.
רוני: תמיד מסתכלים על זה כבעיה. ועכשיו, אני הייתי מאוד שקרנית והסביבה שלי נלחמה בי. מלחמה ללא מצרים. ממש. אה… וגם שקרנית וגם פטפטנית, וזה היה פשוט אסון. כי, כאילו, גם לא הפסקתי לדבר וגם לא אמרתי את האמת אף פעם. א… אז המורים שלי נלחמו איתי, ההורים שלי נלחמו איתי, המטפלות שלי בקיבוץ נלחמו איתי. א… ואז, כשהייתי בת ארבע בערך, כזה, או חמש, עברנו ל… עזבנו את הקיבוץ לתקופה, והלכנו לגור בבקעת הירדן, ביישוב שקראו לו אז, והוא עדיין קיים, בשם "בקעות". בדיוק הקימו אותו אז. וגרנו בקרוואנים, שהיו פשוט מונחים על האדמה. אם היית בבקעת הירדן, זה כאילו שממה צחיחה, זה מדבר. וחזרנו לסוף שבוע בקיבוץ, אצל סבתא שלי. אה וכמובן שאני טפטפטפטפטפ וכולם משתיקים אותי. ועכשיו, היה כבר כמה ימים, אמא שלי אמרה לסבתא שלי, הילדה באובססיה עם ה… עם איזה קשקוש שהיא המציאה. ואז ההורים שלי היו עסוקים עם משהו, ואני הלכתי לספר לסבתא שלי את הקשקוש שאני המצאתי. אמרתי לה, אני קמה בבוקר ואני מסתכלת מהחלון, ואני רואה שיש גמדים, והם צומחים מהגינה, והם מתרוצצים, ו… ואחרי כמה זמן נפתחים המים והם יורדים חזרה למטה. וסיפרתי לה את זה, והיא אמרה, באמת? ומה קרה אז? א… וזה מבחינתי אה… התשובה הנכונה. כשאתה יודע שילד מולך משקר…
יעל: כן.
רוני: והוא כולו דמיון, תשחק איתו. תשמעי, היום אחרי הצהריים, רבע שעה לפני שהתחלנו לדבר, הבת שלי במטבח עם חבר. הם מכינים א… קאפקייקס בננה ושוקולד. ואני שומעת את החבר שלה אומר, מה באמת היית בכלא? הללי, מאיפה את… [יעל צוחקת] עכשיו, הללי הרבה פחות שקרנית ממני, אבל פה ושם…
יעל: זה יוצא… [צוחקת]
רוני: נפלט סיפור… אחים שלה יורדים עליה, מה את עוד פעם?! ואז אני אמרתי בקול רם, 'הללי!' והם הסתובבו אליי, והילד אומר לי, 'תגידי, היא באמת הייתה בכלא פעם?'
יעל: ברור!
רוני: 'הללי, אני ממש אני ממש מבקשת, אנחנו לא מדברים על זה'. [יעל צוחקת] אז היא אמרה, 'אבל אה… אבל אמא…' ואז היא קלטה מה אני אומרת, ואז היא, 'אמא שלי לא אוהבת שאני מדברת'. [יעל צוחקת] אמרתי, 'אני ממש מבקשת להוריד את הנושא הזה עכשיו מהשולחן'.
יעל: מעולה.
רוני: כך, תוך כדי שהם עדיין אופים, הסתובבה ונתנה לי חיוך מאוזן לאוזן, שכאילו, ראיתי איך היא הייתה מאושרת… חושבת שאם יש הזדמנות לסיפור, תספרו. מה קרה? מה, גם כל הזמן אנחנו נאחזים באמת הזאת. תקחי חמישה אנשים תכניסי אותם לישיבה, תוציאי את החמישה אנשים האלה, תשאלי אותם מה היה, את מקבלת חמישה סיפורים. איזה אמת? על מה אתם מדברים? עכשיו, יש הבדל בין שקרים שהם נעשים כדי להונות, לרמות, לגנוב. אבל שקר שכל תפקידו זה להפוך את החיים ליותר מעניינים - יש יש חטאים גדולים מזה.
יעל: אני מסכימה לגמרי. ועוד קצת על הגבול הזה של - בין אמת לשקר. אז כשאת נכנסת לחדר ויושבת לכתוב, וכל מה שיש לך זה את עצמך ואת המחשב. אמ… אני, כש… כשישבתי לכתוב את הספר הראשון שלי, הרבה פעמים א… הרגשתי כאילו אני קצת הוזה בזמן שאני עושה את זה. כאילו אני משקרת, שאני אני יושבת פה בחדר, אני כותבת משהו וזה לא אמיתי, וזה לא יקרה, וזה לא יהפוך למשהו אמיתי שיושב על מדף ספרים. והיו לי כל מיני קולות בראש. הקול הנחמד בראש שלי אמר משהו כמו, 'גם דוד גרוסמן, ומאיר שלו, וכל ענק ספרותי אחר שאת יכולה לחשוב עליו ישבו יום אחד בחדר מול מחשב לבד א… וכתבו אותיות על דף, ולא באמת ידעו מה יקרה עם זה'. והקולות הפחות נחמדים אמרו, 'את כנראה צודקת, ויש הרבה יותר אנשים שהתחילו לכתוב משהו ולא סיימו מאשר אנשים שהתחילו וסיימו ובאמת יצא מזה ספר'. ואני חושבת שזאת חוויה שמשותפת לאנשים שמנסים להתחיל משהו חדש, שהוא לאו דווקא ספר. את צריכה… יש איזה מרווח בין מה שאת כבר יודעת לעשות, ואת בטוחה שאת יכולה לעשות אותו, לבין המקום שאת רוצה להיות בו. ואני תוהה אם יש לך איזה מחשבה, על מה מבדיל בין האנשים שמצליחים לעשות את הקפיצה הזאת, לאנשים שלא.
רוני: קודם כל, את צריכה לעצור רגע ולהגיד, זה שהצלחת לכתוב ספר, זה לא מובן מאליו. רוב האנשים שמתחילים - לא מסיימים. להבדיל מפרוייקטים מסוג אחר, שיש להם תגמול כלשהו בעולם האמיתי - כסף, כבוד, תהילה, לזה אין. ואנחנו יודעים מראש שלא יהיה. אנחנו מספרים לעצמנו שאולי זה יתמוך ויתרום, אבל אנחנו יודעים שכסף גדול אין פה.
יעל: כן.
רוני: אז אני כן חושבת, שכל מי ש… הרבה פעמים אומרים "יוצאים יותר מדי ספרים". אני אומרת, כל מי שגומר ספר צריך לעצור להגיד לעצמו, כל הכבוד! זה חתיכת מבצע שהשלמתי. א… אני חושבת, קודם כל, שכל ספר מחדש, אני לא יודעת אם אני אגמור אותו. ואני לא יודעת אם הוא יצא. יש לי ספרים במגירה כתובים במלואם, שלא יצאו לעולם. יש לי הרבה סיפורים קצרים שלא יגמרו, לא יצאו לעולם. יש לי הרבה התחלות. עכשיו, כשאני אומרת התחלה, זה יכול להיות 50,000 מילים.
יעל: וואו…
רוני: שזה גוף של ספר, אבל שהחלטתי לעזוב כי זה לא עובד. ה… ה… מבחינתי הקול שאומר "זה עלול לא לקרות", הוא אומר את האמת. ואני בסדר עם זה. למדתי לחיות עם זה שלהבדיל ממקצועות מסוימים, נגר לוקח זה - יהיה כיסא בסוף. אצלנו לא תמיד יש כיסא בסוף. זה אומנות, יש בה מרכיב. וזה נכון אגב, גם לספרות עיונית. אנשים אומרים טוב, אבל זה סיפורים. לא, לא. גם בספרות עיונית, לפעמים אתה כותב ופתאום העסק קורס. אתה מגלה שמה שחשבת שאתה רוצה להגיד על זה הוא לא מספיק. למרות שבספרות עיונית אמריקאית הם מוציאים את זה בכל זאת, והספר הוא פשוט אין-ספור חזרות על אותו רעיון. אבל נניח, אם יש לנו קצת אינטגריטי, אז… אז זה יכול ליפול. אז אז קודם כל הדבר הזה מבחינתי הוא בסדר, הוא לא באג, הוא פיצ'ר. זה ככה.
יעל: אוקיי.
רוני: אה, מה מבדיל בין אנשים שכן מצליחים ולא מצליחים? שני דברים. יש… יש אנשים שיש להם משמעת עצמית קיצונית, והם יגמרו כל מה שהם מתחילים. זה סוג אחד. הם מעטים מאוד, הם קבוצה יחסית קטנה. אה… לא אכפת להם אם זה יצא טוב או לא. הם יגיעו עד הסוף. א… זה מאוד טוב בטווח הארוך, כי כאילו הם גומרים דברים, אז יש להם סיכוי להשתפר, אבל זה לא אומר שהטקסט טוב. רוב האנשים שמצליחים לכתוב ספר ראשון, ספר ראשון אינו דומה לאלה שאחריו. הראשון הוא סוג אחד, השני הוא סוג אחד וכל האחרים סיפור אחר. הראשון, זה בדרך כלל, יש שם משהו שנורא נורא חשוב לנו באופן אישי. זה לא אומר שזה אוטוביוגרפי, זה לא אומר שזה איזה חשבון שלנו עם היקום. יש שמה משהו. משהו הזה לא צריך להיות מובן לאף אדם מלבדנו.
יעל: אוקיי.
רוני: אבל אצלנו בפנים צריך להיות משהו ש… שמאפשר לנו להתגבר, כי יהיו רגעים קשים, על הרגעים הקשים של הפרויקט, על הקולות השליליים על ה… ו… ולהמשיך הלאה. וזה, אין לזה כל כך שם. אני הרבה פעמים אומרת לתלמידים שלי בסדנאות, אם אתם פתאום מתחילים לג'עג'ע עם פרויקט, תתחילו לשאול את עצמכם - מה חשוב לי בספר הזה? הרבה פעמים, אם אתם תמצאו את המשהו הזה… יש שיר של חלפי, "אדם תולה את אתמולו על וו תקוע בליבה של רוח". זה יהיה ה"וו תקוע בליבה של רוח", ואתם תוכלו למשוך את עצמכם עליו כל הדרך עד הסוף.
יעל: וואו, זה יפה. המניע הפנימי הזה שדוחף אותך קדימה למרות כל הקשיים.
רוני: כן. והוא והוא באמת יכול לבוא מכל דבר. זה… זה יכול להיות משהו שבתוך הסיפור, זה יכול להיות קשור למשהו שאנחנו מרגישים צורך להוכיח למישהו משהו. א… זה יכול להיות המון דברים, וכולם טובים. העיקר שזה יסחוב אותך עד הסוף. תשמעי, בעלי עובד בהייטק וגם אני עבדתי הרבה שנים בהייטק א… לפני הרבה שנים, א… וראיתי משברים דומים בפרויקטים בעבודה.
יעל: נכון.
רוני: אבל… אבל בפרויקטים מקצועיים, בדרך כלל, פשוט יש לך צוות. אם אחד מחברי הצוות פתאום מתחיל א… את יודעת, להאט, או מאבד את ה… זה, אז יש משימות ויש דיווחים ויש עוד אנשים ועוזרים לו להתרומם. בכתיבה אתה לבד. אין.
יעל: נכון, אבל זה דווקא מחבר אותי לזה שרציתי לשאול אותך על הקבוצות שאת מנחה. כי… כי בעצם בעצם, באמת, את אומרת כתיבה זה משהו שאתה עושה לבד, ובאמת זה משהו שהוא מאוד אישי. זה שקבוצות עובדות באופן כללי אנחנו יודעים, זאת אומרת, אם את רוצה לרוץ ותהיי בקבוצת ריצה, הסיכוי שלך להתמיד בזה א… עולה פלאים. א… ומעניין אותי לשמוע על ה… על הכוח ש… שאת מוצאת, ושאנשים מוצאים בקבוצות של כתיבה, מה בעצם קורה שם?
רוני: אז בואי נפצל את זה. אני לא מוצאת שום כוח בקבוצות של כתיבה, גם לא בסדנאות כתיבה. אני מורה, אני מנחה קבוצות, אני מנחה סדנאות, ואני לא יכולה להיעזר בהן בעצמי, מאותם סיבות, מהמרדנות, מה… אני גם אה… גדלתי בקיבוץ, יש לי התנגדות פנימית עצומה להיות חלק ממשהו. במצבים מאוד מסוימים אני יכולה להיות חלק מצוות, ובתנאי שאני יודעת שיש לי תפקיד סינגולרי ומובחן, ושאני יכולה להגיד "זה שלי", ואני לא… אי אפשר להחליף אותי בכל אחד ואני לא כמו כולם. זה לא משהו שאני גאה בו, או שמחה בו במיוחד, זה פשוט כך. זאת אומרת, שכשאני הייתי בקבוצת כתיבה, זה הפריע לי לכתוב. אה הייתי ארבע שנים, עם שתי חברות, שפשוט אני מאוד אוהבת את שתיהם, והמשכתי לבוא, למרות שאני לא הצלחתי לכתוב איתם ולא…
יעל: ארבע שנים! זה הרבה זמן.
רוני: ארבע שנים, יום בשבוע.
יעל: וואו.
רוני: אה… וזה פשוט, זה לא עבד. אבל אה… בגלל שאני עובדת כל החיים לבד בבית, אמרתי, 'טוב, לפחות יהיה לי יום בשבוע שאני אראה אנשים'. הפסקתי לנסות להוציא מזה משהו שקשור לכתיבה. לחלוטין. אחת מהם גמרה ספר תוך כדי השנים האלה.
יעל: וואו.
רוני: אה… אחת אחרת קידמה, לצערי לא סיימה. אני אה… כתבתי בבית [יעל צוחקת]. הייתי… הייתי קמה בארבע בבוקר כותבת, ובשמונה וחצי נוסעת לפגוש אותם, כשאני יודעת שכבר כתבתי, כי שם אני לא אכתוב.
יעל: זה חומר לסיפור, הסיפור הזה.
רוני: נכון?
יעל: [בחיוך] ממש.
רוני: אז א… כן. הוא מופיע בספר לדעתי. אה… מצד שני, יש… הקבוצות עושות הרבה דברים מאוד מאוד שונים. קודם כל היסטורית, אני מלמדת כבר מעל עשר שנים, היו אצלי עד היום… לא יודעת… חמישים, שישים קבוצות. חלק מהן א… קבוצה מתוך הקבוצה, המשיכה לעבוד ביחד. כמעט כל הספרים של בוגרות הסדנאות שלי, בוגרים, בוגריי ובוגרות, הם של אנשים שהמשיכו בקבוצות האלה.
יעל: איזה יופי!
רוני: זאת אומרת, מבחינה סטטיסטית, אין לי שום ספק שזה עובד לרוב האנשים, רוב מכריע של האנשים. בגלל זה אני אומרת, ה"דע את עצמך" הוא כל כך חשוב…
יעל: כן.
רוני: כי אם הייתי מנסה ללמוד מעצמי, לא הייתי ממליצה להם בחיים לעשות את זה. אבל אני תמיד, בסוף סדנה אומרת, בואו, אולי תבנו לעצמכם קבוצת המשך.
יעל: אהממ…
רוני: כדי שיהיה לכם מסגרת, שתעזור. עכשיו, רוב האנשים לא עושים את זה. הם לא עושים את זה מהסיבות הלא נכונות. הם מתביישים, לא נעים להם, אף אחד לא לוקח אחריות. מישהו צריך לנהל קבוצה אחרת היא לא קורית. אה…
יעל: זה בכלל, את יודעת, זה בכלל צעד די אמיץ להגיע לקבוצה כזאת, זה כי יש בזה את ההצהרה הזאת, של להגיד, אני מנסה לכתוב, אני כותבת.
רוני: אבל הם כבר היו בסדנה…
יעל: נכון.
רוני: אני מדברת על אנשים שכבר הגיעו, והיו בסדנה והם מכירים זה את זה, והם לא מצליחים להמשיך. זאת אומרת, אין המון קבוצות כאלה שהצליחו, וזאת על אף שאני נותנת להם ליווי והדרכה ומוכנה לתמוך. אז יש כמה שהצליחו, משם יצאו כבר כמה וכמה ספרים. אה… מהקבוצות האחרות… רוב האנשים לא עושים את זה, משלל סיבות, וגם, את יודעת, יש את העניין הזה שאנשים כותבים, הם באמת אה… הרבה מהם מרגישים כמוני ברמת האידיאולוגיה. שקשה להם להיות חלק ממשהו. אבל אלה מהם שכן מצליחים להתגבר על האגו, כי תכל'ס, בואי, זה הרבה אגו. אני מודעת לזה לגמרי שזה מה שמחזיק אותי בחוץ. ומגיעים, אז קורים דברים בתוך הקבוצות שהם בשדות שונים. השדה הראשון והבסיסי זה שמאוד קשה לפנות זמן לעשייה שאין לה ערך כלכלי או מוסרי בעיני החברה. עכשיו, לכתיבה אין ערך כלכלי בעיני החברה ויש לה ערך מוסרי שלילי בעיני החברה. משמע, את לוקחת עכשיו מהזמן של המשפחה, של העבודה, של הספורט, בשביל האגו שלך, הצרכים הפרטיים, האגואיסטים שלך. את הולכת עכשיו לכתוב, את בוגדת בעצם בכולם.
יעל: זה נשמע נורא.
רוני: אבל זה נכון. זה מסר שהמון אנשים כותבים מקבלים מהסביבה. מה, את הולכת לכתוב עכשיו, עד שהגעתי הביתה בסוף היום? לא תשבי איתי?
יעל: זה נשמע לי מסר כזה שהוא רלוונטי ל-self-care בכלל. כאילו, מה? תלכי לעשות משהו בשביל עצמך? וואלה, כן!
רוני: תגידי, כשאת יוצאת לרוץ, זה לא ככה? זה לא על חשבון הזמן של המשפחה?
יעל: כן, זה בדיוק ככה.
רוני: עכשיו, עכשיו, החברה כן עושה prioritization מאוד גבוה לבריאות פיזית, ואת תהיי בריאה, אז זה גם טוב למשפחה. אבל כתיבה לא נתפסת כדבר כזה. ואני רואה המון המון את המאבק הזה אצל אנשים כותבים, בקבוצות שלי ואצל עמיתות, בשיחות עם סופרות אחרות, עם משוררות, שזה איזה מאבק שאין לו קצה והוא קיצוני במיוחד אצל אמהות לילדים קטנים, אצל נשים מבוגרות יותר, שההורים שלהם במצב בריאותי לא טוב, וזה גוזל המון זמן. אז מה, גם תכתבי עכשיו? זאת אומרת, זה… זה בכל מיני תחנות בחיים פתאום מתחילים להתייחס לזה כמפגע. ואצל גברים, שהם קבוצה קצת שונה מבחינת היחס שלה, זה א… זה לא כאילו על חשבון המשפחה, זה עיסוק לא… לא כיפי, לא מגניב ולא חברותי. וזה שלושה דברים שמסתכלים עליהם בעין קצת עקומה. בקבוצות כתיבה ובסדנאות כתיבה בממוצע יש שני גברים על כל שמונה נשים. א… בכל השנים שאני מלמדת, היו לי פעמיים קבוצות שהיה בהם שוויון בין גברים לנשים.
יעל: מעניין.
רוני: בין חמישים, שישים קבוצות, כן? א… גברים בכלל מתקשים מאוד מאוד מאוד להיכנס לתוך המרחב הזה. עכשיו, בתוך הקבוצה, דבר ראשון שקורה, זה שמישהו אומר לך 'זה הזמן לכתוב'. אתה לא תלוי רק בכוח הרצון שלך, בזה שלא יהיו הפרעות ובזה שהצלחת לעשות אלוקציה של זמן ביומן. יש עוד מישהו שם מחכה לך. זה עוזר ממש. אני… יש לי קבוצות שאני עושה לפעמים שלא קורה. אני לא עושה בהם כלום. אני פותחת את הזום, כולם נכנסים, אני אומרת להם עכשיו תתחילו לכתוב, רבע שעה לפני הסוף, אם רוצים, אז אפשר לשאול שאלות. אני כאילו, אני לא עושה כלום.
יעל: כן, כן, מכירה. זה בול המפגשי ריכוז עמוק שאני עושה. אנחנו עולים לזום, כל אחד כל אחת עובדת על הדבר שלה ואנחנו פשוט שם במקביל…
רוני: זה deep work?
יעל: כן, deep work. [צחוק קל]
רוני: אהה! אהבת חיי. הקונספט הזה אחד הטובים שנתקלתי בהם מימיי. אה… סידר לי את הראש מהמון בחינות. תדעי לך, פגשתי אותו בסוף הניסוי והוא היה האבן החסרה. אז קודם כל, גנבנו זמן והגדרנו אותו כשייך לכתיבה. זה תפקיד אחד של הקבוצות. התפקיד השני, זה, אם אמרנו שלדבר הזה אין ערך בעיני החברה, אז יש המון המון משמעות לשבת עם עשרה אנשים, שבעיניהם יש לדבר הזה ערך כמו בשבילי.
יעל: נכון.
רוני: יש איזה הדהוד ושיקוף של התחושה, שאומנות זה דבר חשוב. והכתיבה זה דבר חשוב. ומה שאנחנו עושים פה הוא לא איזה טירוף בתוך הראש שלנו, אלא משהו שיש לו משמעות גם לעוד אנשים בעולם. א… אני מרגישה שמבחינות מסוימות, זה הדבר הכי חשוב שקורה בקבוצות, לא בסדנאות כתיבה, אבל בקבוצות, שזה קבוצות עבודה אחרי סדנה. זה הדבר הכי חשוב. זה פשוט להיכנס לחדר, ולראות את כל האנשים האלה, שעצרו את היום שלהם ובאו לפה, ואני לא לבד.
יעל: ונותנים לך הרגשה שאת לא המשוגעת היחידה שעושה את זה.
רוני: כן. עכשיו, בקבוצות זום הם גם לא מכירים אחד את השני כמעט. [יעל מהמהמת] זה אפילו לא חברותא אה… משמעותית מבחינה אישית. ובכל זאת…
יעל: כן. זה משהו מהבחינה המהותית.
רוני: כן…
יעל: המהות של הדבר הזה. רוני, אני רוצה לשאול אותך, איך את יודעת שסיימת לכתוב משהו? עם כל ה… עם כל הסבבי עריכות, ועם כל הקולות שמתרוצצים לך בראש ואומרים שזה יכול להיות יותר טוב, איך מחליטים שסיימת?
רוני: אני אצטט את דה וינצ'י שאמר שיצירה אינה מושלמת לעולם, היא ננטשת.
יעל: וואו!
רוני: אבל זה נכון.
יעל: זה קצת טרגי.
רוני: תחשבי על הס… תחשבי על הספר שכתבת. זה לא נכון?
יעל: זה נכון בהרבה מובנים… ואתמול שמעתי מישהי שאמרה, 'אל תתייחסי ליצירה כמו לתינוק שלך, במובן הזה, שמרגע שהוא יצא לעולם, את לא אמורה ללכת אחריו לכל מקום אלא את אמורה לשחרר אותו'.
רוני: אחרי שלושה עד שישה חודשים [יעל צוחקת]. יצירה זה לא תינוק משום בחינה. זה אחת מהמטפורות הכי משונות בעולם, שמרגע שנשים התחילו לכתוב ספרים היא הולכת וגוועת לדעתי, כי נשים יודעות גם… אה… זאת מטפורה לא טובה מהמון בחינות. אבל א… הנטישה היא היא רגע ש… אני חושבת זה רגע שאת את כבר לא יודעת מה את יכולה לעשות בשביל הכתב יד הזה.
יעל: אוקיי.
רוני: את לא יודעת יותר. ויש איזה רגע שאת מסתכלת ואת אומרת חייב להיות, הוא עדיין לא מספיק טוב, מישהו חייב… אבל אני כבר לא יכולה, אין לי יותר מה לתת לו. כי יבשו משאביי, כי מבחינה אינטלקטואלית ורגשית ורוחנית עשיתי את כל מה שאני יכולה. אולי מישהו אחר היה יכול לעשות את זה טוב יותר, אבל אני לא. ואם יש א… את היצור המבורך בחייך, המכונה עורך או עורכת, שבאמת אכפת להם מכתב היד, הם גם יגידו לך, 'זה בסדר. עכשיו תרפי'. וזה מאוד עוזר. זה מאוד עוזר שיש פרספקטיבה. כשמגיעים לתהליך עריכה - אם יש מזל, זה לא תמיד קורה, וזה דורש המון מרכיבים כדי שזה יקרה - אז לעורכת, היא… היא מנהלת מערכת יחסים מאוד קרובה עם כתב היד, לא כמו הסופרת, אבל די קרוב. הספר הוא גם שלה באיזשהו אופן, ואכפת לה ממנו באיזה עומק, שלאף אחד אחר בהמשך לא יהיה.
יעל: כן.
רוני: אה… ואם יש את זה אז אז את גם יכולה לסמוך עליה כשהיא באה ואומרת לך 'זהו!'.
יעל: אוקיי. אז רק עצה אחרונה, אם יש לך, לנשים ואנשים ש… שכותבים ורוצים לכתוב ולא לגמרי הם מוצאים את הידיים והרגליים שלהם בתוך כל הדבר הזה. אם יש משהו שאת יכולה להגיד להם?
רוני: כן, אני… אמרנו את "דע את עצמך", אז אני אבחר באחת אחרת. והיא אה… אני חושבת שהיא חשובה להרבה דברים בכתיבה, היא ממש, הרבה פעמים, אם אני רוצה להגיד מה מפריד בין מי שלא מצליח, לא מצליח, ואז פתאום כן, אה… זה ללמוד להשלים סיפורים. אה… שיהיה להם התחלה, אמצע וסוף, ולהניח אותם בצד ולעבור לסיפור הבא. אה… זה נשמע פשוט, אבל הרבה אנשים כותבים התחלות במשך שנים או לחילופין, כותבים… יש לי… היו אצלי תלמידים, שעבדו על סיפור אחד במשך שמונה-עשרה ועשרים וחמש שנים, והם כל הזמן עם איזה ניסיון אינסופי לשפר אותו. אם… אחד מהשיעורים הכי חשובים שכותבים צריכים ללמוד, זה שהסיפור לא יהיה מושלם. אתה צריך להניח אותו ולכתוב עוד אחד, והוא יהיה טוב ממנו, ואז להניח אותו ולכתוב עוד אחד. אנחנו לא… אם אנחנו כותבים אמיתיים, אנחנו לא באנו לכתוב ספר אחד או סיפור אחד, וזהו. בדרך כלל יש בנו עוד סיפורים, וכדי להיות מסוגלים להשתפר, אנחנו צריכים לגמור ולהתחיל חדש, והבא יהיה קצת יותר טוב וזה שאחריו - המיומנות שלנו תעלה. לא תמיד הסיפור השתפר, זה גם עניין של מזל, אבל המיומנות שלנו והסיכוי שנצליח לכתוב טוב יותר א… היא היא משתפרת מ… מסיפור לסיפור. ו… גם למי שאין לו נטייה לסיפורים קצרים, אלא דווקא לרומנים או… אני ממליצה בחום, אם אנחנו מדברות בתחום העיוני, אז מי שמעדיף לכתוב ספר ולא פוסט בבלוג, אני ממליצה בחום כן להתאמן בפורמט, גם על הקטנים, מפני שהם עוזרים לנו ללמוד איך מרגיש התחלה, איך מרגיש אמצע, איך מרגיש סוף, מה יש בכל אחד מהשלבים האלה. ואז, גם כשנגיע לפרויקטים מורכבים יותר, קשים יותר, ארוכים יותר - אז כבר נדע דברים מסוימים על המהלך. אז כן, להגיע עד הסוף. לסיים פרויקטים, זה העצה הכי חשובה שאני קיבלתי, ואני שמחה להעביר אותה הלאה.
יעל: מעולה. ואם אנשים רוצים למצוא אותך?
רוני: אז עושים רוני גלבפיש בגוגל, ומגיעים לאתר שלי, ויש שם טלפון ומייל. אני כאילו הבחורה שהכי קל לעשות לה סטוקינג בעולם. הכל באינטרנט.
יעל: [צוחקת] אני הבנתי את זה כשאמרת שמישהי שלחה לך וואטסאפ בשתיים בלילה. קוראת אקראית.
רוני: כן, כן, אני לא… לא מפריע לי בכלל. הטלפון שלי עומד לרשות העולם. תשלחו הודעה. לענות אני לא עונה. אבל תשלחו הודעה.
יעל: תודה רבה רוני.
רוני: תודה יעל.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments