זה לא פודקאסט - פרק 77 - על רב-מכר בהוצאה עצמית | הדס קפלן
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jan 13
- 24 min read
הספר האחרון של הדס קפלן, פיטנגו בחצר, כבש את רשימת רבי המכר של אתר עברית. זה לא מובן מאליו בכל מקרה, אבל במקרה הספציפי הזה - של ישראלית שחיה וכותבת בארה"ב, כשהספר יצא לאור בהוצאה עצמית וללא גיוס המונים - האהדה הרבה שהספר התקבל בה, מרגשת במיוחד. בשיחה עם הדס אנחנו מדברות על היכולת לסיים פרויקטים ולהוציא אותם לאוויר העולם, על הפרספקטיבה של המתבוננת מבחוץ, על כישרון ומאמץ, על אינסטגרם ועל החיים עצמם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/06/2023.
יעל: היי, אני יעל חלק. אני פסיכולוגית חברתית וחוקרת שינוי התנהגות, ו"זה לא פודקאסט".
הדס קפלן, כותבת ספרים שהופכים לרבי מכר ועושה עוד המון דברים חוץ מזה. חשבתי שיהיה מעניין לדבר איתה על האופן שבו היא עושה את זה, מתוך איזו קריאה פנימית, ובמה שנראה למתבוננת מבחוץ כמו חיים עם הרבה הרמוניה בין החלקים השונים והמגוונים שלהם.
מוזמנות מאוד להקשיב לשיחה שלנו, לשתף עם חברות, ולספר לי מה חשבתן. האזנה נעימה.
היי הדס!
הדס: שלום.
יעל: מה שלומך?
הדס: מצוין, מה שלומך?
יעל: טוב. אני שמחה לפגוש אותך. אז את עושה מלא דברים, את יכולה להציג את עצמך בקצרה?
הדס: כן. אני הדס קפלן, אני יוצרת, כותבת, כותבת ספרים, יוצרת תכשיטים, מטפלת באמנות בהכשרתי ובמקצועי, ואני חיה באוהיו בשמונה שנים האחרונות, בארצות הברית, ו… זהו. זה מה שאני עושה.
יעל: מדהים. אז השאלה הראשונה שרציתי לשאול אותך היא דווקא שאלה על איך מסיימים דברים. [הדס מהמהמת בהפתעה] בגלל שאני עוקבת אחרייך, אני מסתכלת על הדברים שאת עושה, באמת את עושה הרבה דברים, וגם בטווח רחב של עשייה, וגם אפילו בתוך כל דבר שאת עושה כזה, נגיד את כותבת ספרים, אז גם יש לך ספר שעוסק בגמילה מחיתולים וגם יש לך ספרי פרוזה. ונגיד, אני חושבת, שאולי אדם אחר, הוא היה, מישהי אחרת הייתה יכולה לכתוב ספר על חיתולים ולהפוך למומחית הגדולה של גמילה מחיתולים. זאת אומרת, שזה יהיה הדבר שלה, שיש לה ספר וסדנה והרצאות.
הדס: כן.
יעל: וכשאני מסתכלת עלייך, זה נראה שאת יודעת ממש טוב לקחת איזה רעיון, לרוץ איתו בכוח גדול ולסיים אותו, לארוז אותו ממש יפה, ככה שהוא יישאר לטובת העולם, [הדס צוחקת] ואז גם להתקדם לדבר הבא. ואני חושבת שהרבה מאיתנו, אני כמובן מדברת בשם עצמי, אבל אני חושבת שזה יותר רחב ממני, יש לנו לפעמים איזה מוטיב… רעיונות מלא, מוטיבציה התחלתית, גם כאילו ברמה סבבה, אבל אז איפשהו, כאילו דשדוש האמצע, תלאות הסוף, משהו שם כאילו לא מצליח ל… כאילו To wrap everything up ולהפוך את זה לדבר שנראה שאת ממש יודעת איך עושים אותו.
הדס: אני… קודם כל, אני ממש מודה לך על איך שתיארת את זה, כי זה היה מאוד מחמיא ונעים לשמוע, איך ש… איך שהסברת את זה. אני לא בטוחה שיש לי תשובה לזה. אני חושבת שזה חלק מה… סליחה על המילים, קוצים בתחת כזה, שאני פשוט מאוד סקרנית ומאוד אוהבת להיכנס לנושאים, לחקור עליהם לעומק. סתם לדוגמה, הכי אקראי, שבוע שעבר או לפני שבועיים, פשוט התחשק לי לחקור לעומק למה טיילור סוויפט עשתה את ה-Re-recording, כאילו, עשתה את ההקלטות מחדש של האלבומים שלה. אז צללתי לזה לעומק, ואז גם באינסטגרם היו כאלה שהתעניינו, אז פשוט עשיתי סדרת תוכן ספציפית ולימדתי והסברתי לעומק של הדבר הזה, כמו ב-meme הזה, של בן אדם שעם חוטים מאחוריו, חוטים אדומים, [יעל מהמהמת] ככה בטרפת? אז ככה אני. ואני… אני פשוט מאוד נהנית מזה, ואם יש משהו שאני… אני אוהבת לצלול לדברים ואולי זה מתחבר למה שאת אומרת, עם הלסגור אותם בסוף. אני פשוט נכנסת לעומק, ו… נגיד עם הפרידה מהחיתולים, אז זה לא רק הספר, זה גם קבוצה וגם מדריך שהוא חינמי, והוא עזר לעשרות אלפי הורים. ולא מעניין, הכי בכנות, לא מעניין אותי לעשות סדנאות או הרצאות או… או להעמיק בנושא הזה מעבר למה שכבר עשיתי. עשיתי, יצרתי את התוכן, יצרתי את המדריך, יצרתי את הספר ואני שמחה שזה ממשיך להגיע לעוד אנשים ולעוד הורים, אבל… זה לא מסקרן אותי להמשיך להיות בזה.
יעל: אוקיי. אז אז יש לך פרויקטים נגיד שאת עושה ואז באמת כזה את יכולה לסגור אותם ולהמשיך הלאה כמו עם החיתולים, ויש דברים שהם ongoing, כמו נגיד…
הדס: נכון.
יעל: התכשיטים שלך, שזה לא מפסיק…
הדס: נכון.
יעל: זה לא הופך למשהו משעמם.
הדס: שזה גם קצת מפתיע אותי. כאילו, אני, אני בפליאה על הדבר הזה, שאיזה כיף שאני כבר… התחלתי את זה ב-2018, ואז אני, אני פשוט עדיין יש לי תשוקה לזה וזה עדיין מרגש אותי ומעניין אותי, ויש לי איזה מין חוויה כזאתי שכל עוד יש חומרים בעולם אז יש לי מה ליצור מהם, וכל הזמן יש לי רעיונות חדשים ורצון להתקשט ו… קודם כל בשבילי, [מצחקקת] אני אוהבת, וזה גם ממשיך הלאה, לעוד נשים שנהנות מהיצירה שלי, וזה ממלא אותי מאוד. ואת יודעת? אני חושבת שגם הספרים זה לא משהו שהולך להסתיים, אז… כי אני אוהבת לכתוב וליצור.
יעל: אז אני אשמח שנצלול רגע לתוך הדבר הזה, של באמת, גם ברמה הקונספטואלית, של נגיד באיזה שלב זה הופך להיות ממשהו שכזה הרבה אנשים כותבים או כותבים למגירה, למשהו שברור לך שהוא צריך לצאת החוצה, ואז גם באמת אני חושבת שיש הרבה פעמים את המחסום הזה של כזה סופרים של ספר אחד? [הדס מהמהמת] כאילו היה לך איזשהו רעיון, איזשהו סיפור, חשבת עליו, לפעמים אנשים… גם זה כזה של אלבום ראשון, כאילו חשבת על השירים האלה 10 שנים, 20 שנה, הוצאת את זה, ועכשיו כאילו מה יהיה? ולא, ואת לא עצרת, ואת המשכת ועשית, כתבת ספר שני שכבש את טבלאות רבי המכר, זאת אומרת, עשית את זה ועשית את זה טוב. אז אני אשמח לשמוע איך את חושבת על זה.
הדס: אז אחרי הילי, אחרי "הכל בסדר, הילי", כן היה לי… היה לי הרבה פחד וחשש ש… שאני לא אצליח לכתוב משהו שהוא לא הילי, ולא ידעתי איך. לא ידעתי מה, איך, איך לגשת לזה. כי גם עם הילי, אני לא כותבת למגירה, אני לא… אני פשוט היה לי משהו שרציתי להביע ולכתוב ופשוט ישבתי וכתבתי, ועם הילי זה גם היה מהר בצורה חריגה, זה שבעה חודשים מהרגע שהתחלתי לכתוב ועד שהספר יצא לאור.
יעל: מדהים.
הדס: שזה לא… למשך תקופה אגב, אני קצת התביישתי בזה, כי חשבתי שאולי זה אומר משהו. [מצחקקת] אבל לא יודעת, אבל היום אני לא מתביישת בזה ואני פשוט לוקחת את זה כמו שזה. זה הזמן שלקח לי. עם "פיטנגו" לקח לי יותר. וזה בסדר. הממ… אבל כן הייתה לי תקופה שתהיתי האם אני אכתוב עוד. כל הזמן אמרו לי "אה, מחכים לספר הבא", ואני לא… אני לא ידעתי אם יש בי משהו לתת עוד. ואז ראיתי, הייתה מרגרט אוטווד, אני לא בטוחה שאני אומרת את השם שלה… אאוטווד…
יעל: אטווד, אני חושבת.
הדס: אטווד? כן, אז היה לה פרק במאסטר קלאס, שכזה האזנתי לה, [מצחקקת] החזקתי את המסך להקשיב לה, והיא אמרה שם איזה משהו שהרגשתי שהיא מדברת אליי, זה לא ציטוט מדויק אבל היא אמרה משהו כמו: כתבת את הספר, יופי, עכשיו תעשי את זה שוב.
יעל: מדהים.
הדס: תכתבי שוב. כן. פשוט, פשוט תעשי את זה שוב. [צוחקות] כן, בסדר, טוב. ולאורך… בהתחלה של העבודה על "פיטנגו" עדיין היו לי החששות והתווספו לזה גם קולות כאלה של… אה… פחד שיגידו "איזה מאכזב זה לעומת הראשון" וכאלה. אבל לאורך העבודה הקולות האלה פשוט נעלמו כי פשוט ראיתי שאני יוצרת משהו ממש אחר, ממש שונה, גם מבחינת השפה, גם מבחינת המבנה, גם מבחינת הדמויות, ואז זה כבר, כבר לא היה רלוונטי, כאילו מבחינתי…
יעל: יש לי שאלה טכנית, בגלל שאני כותבת…
הדס: כן.
יעל: בעיקר non fiction…
הדס: כן.
יעל: אני תוהה כאילו כשאת אומרת… זה נשמע כאילו גילית את הספר תוך כדי תנועה. ככה זה?
הדס: כן. ככה זה אצלי. זה לא, אני מכירה סופרות וסופרים שיש תוכנית מסודרת, יודעים בדיוק מה ההתחלה, אמצע, סוף. אני לא ככה. אני צריכה… כלומר, זה נכון לכרגע, לא יודעת אם מה יתפתח בעתיד, אבל נכון לכרגע, הדרך שבה אני כותבת זה קודם כל להבין ממש לעומק את הדמות הראשית ואת כמה הדמויות שסביבה. ממש, אני חייבת להכיר אותה, כאילו היא החברה הכי טובה שלי, כאילו היא אני. הממ… ואני צריכה להבין מה אני רוצה להגיד, באיזה מין עמוד שדרה כזה בסיסי, ופחות או יותר מה אני רוצה שיקרה. וגם זה יכול להשתנות. כי נגיד עם פיטנגו, התחלתי לקחת את הדמות והתחלתי להוביל אותה דרך איזה משהו, ואז משהו בארצות הברית, קרה לה משהו עם המשפחה שלה, ואז אמרתי, רגע רגע, לפני זה הם טסו לישראל, אז רגע. אז התחלתי קודם, התחלתי לכתוב את הקודם, ואז הקודם הפך להיות הדבר המרכזי, ואז מתישהו קלטתי שכל מה שחשבתי שהוא ההתחלה, הוא בכלל לא שייך לסיפור ורק מה שהיה אמור להיות ההקדמה, כאילו ה… מה שקורה להם לפני, זה הסיפור עצמו.
יעל: זה מדהים ומטורף. אני חושבת על זה, כאילו, אני מתעסקת הרבה בשינוי הרגלים ואז בשינוי הרגלים אנחנו תמיד מדברים כזה כמו פרויד, הסוס ורוכבו, כאילו יש אותך ויש עוד אותך, ולא לגמרי ברור מי מוביל את מי. נגיד, זאת שרוצה את הסיפוק המיידי או זאת שחושבת על הטווח הארוך. וכאילו אצלך, יש את הדס שתכננה את הסיפור, בערך, כאילו עם איזה עמוד שדרה וידעה כזה איפה היא מתחילה, ואז באה איזה הדס אחרת שעשתה מחטף של הסיפור, וכאילו הם כולן את.
הדס: זה, אני חושבת שזה הקסם בשבילי בכתיבה, שאני יכולה לצלול ולגלות. בגלל זה השלב של הכתיבה זה השלב שאני הכי אוהבת, אני קוראת לזה "החציבה". תמיד בסטורי באינסטגרם, אני אומרת "חצבתי", כי אני ממש מרגישה ש… כאילו אני פעם קראתי את הדימוי הזה וממש התחברתי אליו, זה פשוט לחצוב, כמו יש איזה אבן ואני חוצבת בסלע, ומתגלה… מתגלה איזה פסל מתחת. ככה הוא מתגלה לי, אני מגלה ומתרגשת ומפחדת וצוחקת, ואני הכל בתוך הדבר הזה. ולכן זה אחר כך, נגיד, פידבקים של מישהי שנגיד אומרת לי "יואו, איך צחקתי בקטע הזה", או "יואו, איך בכיתי בקטע הזה", [מתלהבת] גם אני! [צוחקות] גם אני צחקתי בקטעים האלה.
יעל: גיליתי את זה יחד איתך. מדהים.
הדס: גם אני בכיתי בקטעים האלה! וזה נורא כיף, כי כאילו אני מגיעה אחרי שנה וחצי לשלב שבו אני יכולה לחלוק את זה עם העולם ולחל… ולהנות ביחד עם אחרות מהדבר הזה, ואני מאוד נהנית. אני… יש הנאה מאוד גדולה בדרך שאני עובדת.
יעל: זה מדהים. ועוד שאלה על הטכני, אז באמת בסטוריז שלך את אומרת "חצבתי", ואת כזה מעלה את הסטורי, אני חושבת די יומי, נכון?
הדס: כן, כשאני כתבתי, כן.
יעל: של הדבר הזה בתקופות שאת עושה את זה.
הדס: כל יום כתבתי "חצבתי", וכל יום שאלו "רגע, מה זה אומר? מה זה אומר? מה זה אומר?" עד שכולם הבינו בסוף מה זה אומר. [צוחקת]
יעל: כן, אז כולם הבינו. ואני תוהה, מה, כש… איך את מגדירה את זה לעצמך? לפי זמן? לפי מספר מילים? יש שם איזה משהו, איזה KPI שאת משתמשת בו?
הדס: כן. אני החלטתי, [מצחקקת] זה הכל כאילו… גם… אני חושבת שגם הדרך עבודה זה סוג של נחצב, וגיליתי מה עובד לי. [יעל מהמהמת בהבנה] אין פה אמת או איזה משהו מוחלט. אני, לי פשוט, אני החלטתי שאני כותבת כל יום עד 500 מילים, לפעמים… לא, סליחה, לפחות 500 מילים, לא עד. וזה אומר גם שהיו ימים שזה היה ממש קשה והייתי כזה מרימה את הראש ומסמנת את המספרים של המילים ומגלה שהגעתי ל-200, ואני צריכה להמשיך. [יעל מהמהמת בהסכמה] היה ימים שבהם בקלות הגעתי ל-2,000. אבל זה לפחות 500 מילים, אחרי 500 מילים אפשר לעצור. העדפתי לעצור איפה ש… בקטעים שבהם היה איזה שוונג כזה של איזה מתח או איזה משהו שאני נורא נורא רוצה להמשיך לכתוב, כי אז… לא בכל פעם זה היה ככה, אבל בהרבה מקרים זה היה ואז ביום למחרת, כשחזרתי לעבוד, אז זה היה כזה יואו, אני… יש לי איזה…
יעל: להשאיר לעצמך כזה קצה חוט.
הדס: כן, כן, כן. תמיד יש קצה חוט, אבל אם עצרתי במקום של איזה מתח אז זה היה מאוד לטובתי ביום למחרת.
יעל: זה נשמע מדהים. זה באמת כאילו את חווה את זה כמעט כמו הקורא. כאילו, גם את במתח. מה יקרה? את גם רוצה לגלות.
הדס: לגמרי. שמן הסתם הטיוטה הראשונית היא לא משהו, בלשון המעטה, אבל ברמה של העלילה, כן, לגמרי.
יעל: רגע, זה סופר מעניין מה שאמרת עכשיו, כי מה בעצם התהליך שלך? את כותבת את זה באיזה… בפעם אחת של טיוטה ראשונה, ואז מה קורה?
הדס: כן, אני לא… אוקיי, אז לפני מה קורה, במהלך הכתיבה לפעמים דברים משתנים. דמויות יורדות, דמויות מתווספות, קווי העלילה פתאום תופסים איזה משהו אחר, וזה משפיע גם בדיעבד, מן הסתם. אבל אני לא חוזרת לשנות את זה בדיעבד, אלא אני משאירה את זה רק בראש שלי, שכאילו עכשיו, זה עכשיו מה שקורה. ואז בעצם רק בסוף בסוף בסוף, כשאני סיימתי את הטיוטה הראשונה, כתבתי את הפסקה האחרונה שאותה הרגשתי שזה הסוף של הסיפור, רק אז אני עוברת לעשות שכתוב של הטיוטה, שזה אומר להתחיל מהתחלה עם הידיעה של מה הסיפור האמיתי, ואז צריך לתקן ואז זה אומר שבערך בחצי-שלושת רבעי הראשונים זה המון תיקונים. לקראת הסוף זה כבר יותר מתגבש כי זה כבר… כבר התגבש, אבל יש הרבה מאוד עבודה על ההתחלה, על האמצע. הממ… להתאים את זה בעצם למה שהתגבש בראש שלי.
יעל: ואמרת שאת שומרת את ההערות האלה, של הלחזור אחורה ולתקן בראש שלך, באמת בראש שלך? אין לך איזה מסמך שהכל כתוב?
הדס: כן. אני אגיד לך גם למה זה פשוט, למה זה לא מסובך כמו שזה נשמע. תחשבי שאת מכירה את… בן אדם מסוים, אז את מכירה אותו, את לא צריכה לכתוב לך מי זה הבן אדם הזה, [יעל צוחקת] מה התחביבים שלו, מה רגיש אצלו, מה… כאילו את מבינה, את מכירה. אז אותו דבר, אני מכי… העלילה כמו שהיא מתגבשת, גם אם היא השתנתה, זה הסיפור וזה ברור לי, אני… זה ברור לי כמו זכרונות שיש לי.
יעל: כן, אני מבינה.
הדס: זה ברור לי כמו משהו ש… כמו המציאות. אז, ואז כשאני חוזרת אחורה ואני מתחילה לשכתב, אז אני רואה נגיד משהו שהוא ממש wrong והוא ממש לא מתאים, אז אה, זה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא מתאים, זה לא מסתדר. אז אני משנה ומתקנת ועושה, ושוב ושוב ושוב ושוב, והרבה מאוד טיוטות והרבה מאוד שכתובים, וזה עוד לפני בכלל שמתחילה העריכה. זה רק השלב של השכתובים.
יעל: ונגיד בסוף, כמה הדבר, היצירה הסופית, היא… יש לה קשר לטיוטה הראשונה הזאת שהייתה שם?
הדס: יש קשר מאוד חזק, מן הסתם. כי זה… הסיפור עצמו זה… הוא פשוט צריך לתקן אותו ולסדר אותו שהוא יהיה אמין, שמה שיתגבש באמת, [מגחכת] ההתחלה של זה באמת תתאים לזה. והאיך שהדמויות תפסו תפנית, שזה יתאים. אה… נגיד בשלב, לא, עכשיו אני קופצת כבר לעריכה, אבל זה פשוט עלה לי, שנגיד דמות מסוימת הייתה מאוד מעצבנת, ולאורך העריכה היא השתנתה והפכה להיות יותר חמודה. אז זה משהו שצריך רוחבית לטפל בו. וזה כבר קפץ לי לעריכה. אבל כן, יש קשר מאוד חזק בין הטיוטה הראשונית, שהיא פשוט לא משהו, [צוחקת] מן הסתם, אבל היא… בעוד שהספר המוגמר זו יצירה שאני מאוד גאה בה. זה בעצם אני חושבת כל התהליך של העבודה, זה כזה שמול העיניים שלי יש רצון להביא לאור יצירה שאני גאה בה, ואני ממש יכולה לדעת לאורך הדרך כשזה עדיין לא, ואני מרגישה כשזה כן. כשזה מתקרב…
יעל: את חושבת ש… שיש שם איזה חלק מעניין בסבלנות הזאת של לראות משהו שהוא עדיין raw ולהיות מסוגלת לשאת אותו במחשבה שאחרי מספיק עבודה, עריכה, מה שזה לא יהיה, אני יכולה לדמיין את זה גם עם תכשיטים, שכאילו יש לך איזה רעיון בראש של איך זה יהיה בעתיד ואז יש לך שם איזה סבך כזה של חוטים, או מילים או מה שזה לא יהיה…
הדס: כן.
יעל: ואת יכולה להסתכל על הבלאגן הזה או על איזה טיוטה שכאילו, שאולי בעיניך היא כרגע לא נראית מדהים, ולהיות מסוגלת להחזיק את הידיעה שעם מספיק עבודה וסבלנות זה יגיע לאן שזה צריך להגיע.
הדס: כן, יש בי לגמרי את האמונה הזו ואת הידיעה, כי אני סומכת על עצמי. ואני גם יודעת שאני חרוצה ושאני עובדת אה… לא, המילה "קשה" לא מתאימה פה, אני עובדת, אני פשוט עובדת, ואני לא מניחה לזה עד שזה עומד בסטנדרטים שלי. זאת אומרת, הסטנדרטים שלי הם ברורים לי. ואני יודעת להבחין האם משהו עומד בסטנדרטים שלי, גם אם זה משהו שאני יצרתי, גם אם זה משהו שעומד בסטנדרטים שלי או עדיין לא, ומה אני צריכה לעשות כדי להגיע לזה. ומגיע גם השלב שבו אני לא יודעת איך בעצמי ולכן נכנסת עבודה עם עורכת. אבל… ואחרי הכל, אני… כן יש לי את היכולת לדעת להסתכל ולהגיד "זה זה". זה עומד בסטנדרטים שלי, אני מרוצה, אני גאה. אני כקוראת מרוצה, או אני כמישהי שעונדת תכשיטים אוהבת את זה. אני נכנסת למקום הזה של הצורכת של היצירה ואני יכולה להגיד האם זה משהו שמקובל עליי. והסטנדרטים שלי, אני מאוד גאה בהם, אני… הם מאוד גבוהים ואני יודעת להגיד האם זה שם.
יעל: אז הגדרת את עצמך כחרוצה ואני חושבת שזה מזמין את השאלה של חריצות מול כישרון וכמה את מרגישה שההצלחה שלך, נניח עם התכשיטים ועם הספרים, כמה זה משהו שהוא באמת תלוי ב… אני מניחה שזה שילוב, אבל נגיד אם זה היה בכזה pie chart של של לחלק, כמה מזה זה החריצות שלך וזה שאת כל יום חוצבת ועובדת על הדברים ומציבה את הסטנדרטים הגבוהים, וכמה זה איזה כישרון שבאמת, איזה מתנה כזה שהגעת איתה לעולם ועכשיו את חולקת אותה עם אחרים.
הדס: אני חושבת שהכי הכי חשוב זה החריצות בעיניי. אני גם ראיתי ראיון עם ריאן טדר, שאני… הוא הסולן של OneRepublic שהוא, אני מאוד מעריכה את הדרך שלו, והוא אמר משהו בדיוק על זה, על המקום הזה שאמנים שהם חרוצים ועובדים מגיעים יותר רחוק מאנשים שיש להם רק כישרון. עכשיו, אני כן מרגישה שיש פה משהו שמאוד קל לי להתבטא בכתב. זה משהו שאני מאוד נהנית ממנו, מלשחק עם המילים. העברית, גם בתור מישהי שחיה בארצות הברית, העברית זה משהו ש… גם נגעתי בזה בספר קצת, זה משהו ש… זה סוג של הבית בשבילי. ואני מאוד נהנית לצלול למילים ולשחק איתם, ו… גם ברמה של הצלילים וגם ברמה של… הרבה פעמים אני מקבלת פידבק שאני נותנת מילים לחוויות של אחרות, וזה סיפוק מאוד גדול להצליח לעשות את זה. אז כן, אני מודעת לזה שיש שם איזשהו כישרון ומשהו שאני באה איתו, אבל זה לא היה מגיע לשום מקום אם לא הייתי הייתי חרוצה ועושה, ולא מפסיקה למרות שיש פחדים, חששות, תסמונת המתחזה וכו' וכו'.
יעל: אז את אומרת שאומרים לך שאת נותנת מילים לחוויות של אחרות, וזה מזכיר לי שפעם איזה סופר אמר, אני חושבת שזה היה מאיר שלו, שכזה שכשאתם קוראים ספר תדעו שבסוף תמיד יש שם את הסיפור האמיתי של מי שכתב את זה, כי, כי אנחנו לא באמת יכולים לכתוב משהו שלא חווינו מאוד מקרוב. עכשיו, כשהוא אומר "הסיפור האמיתי של", זה לא בהכרח שכל הדמויות בספרים של מאיר שלו מה שהם חוות זה משהו שהוא עצמו חווה, אבל שכן יש שם איזה התנסות מאוד קרובה, איזה הבנה פנימית של הדבר. ואני כותבת non fiction על דברים שהם כאילו הכי כזה, הנה קחו מחקר אקדמי שמגבה את זה, ועדיין, לפעמים אני מרגישה כל כך חשופה כשאני כותבת את הדברים האלה, כי באמת, האמירה הזאתי קצת נדבקה אליי ומלווה אותי שכל דבר שאני כותבת, לא משנה כמה זה יהיה על מישהו זר ורחוק, אני בסוף מביאה את עצמי ויכולה לכתוב רק מתוך עצמי. זאת אומרת, אין לי שום אפשרות אחרת. ומי שיודע את זה ויסתכל מספיק עמוק לתוך הדבר הזה, הוא יראה אותי. ואני תוהה, איך החוויה הזאת בשבילך, שכותבת דמויות לא קלות שעוברות דברים לא קלים, את פותחת בספרים שלך נושאים סופר נפיצים…
הדס: כן.
יעל: את מרגישה שזה חושף אותך באיזשהו אופן?
הדס: לא. אני לא מרגישה חשופה. בסוף בסוף בסוף, מדובר בסיפור ויש מספיק הרחקות ויש מספיק אה… עבודה יצירתית אמנותית כדי ליצור פה יצירה. זה לא אוטוביוגרפיה, אלא ליצור יצירה וסיפור שמישהו יכול לצלול אליו. יחד עם זאת, אני ככותבת תמיד נצמדת לאמת, לא האמת, אלא אמת, בדמויות וברגשות ובמה שאני מתעסקת בו, ואני גם כקוראת יכולה להרגיש בספרים, אותי אגב לא מעניין מה מזה, מה ממה שאני קוראת הסופר, הסופרת, חוו או ראו אצל אחרים, אבל זה לא ממש משנה לי, זה כבר נכנס בעיניי לצהוב. אבל מה שכן, אני כן יכולה להרגיש כקוראת מתי יש נגיעה באמת, [יעל מהמהמת בהסכמה] ב-truth כזה, וכשזה קורה, כקוראת אני מאוד מתרגשת וזה מאוד מרגש אותי. זה לא, וזה בכלל לא משנה לי האם זה משהו שהבן אדם הזה שכתב חווה. אבל כשאני מזהה אמת אני שמחה מאוד ואני גם מאוד מקפידה שזה יהיה ביצירה שלי.
יעל: כן, אני חושבת שזה באמת המקום שכזה, שאנחנו מרגישות שאנחנו מתחברות לספר, כשאנחנו מתחברות לחוויה שמרגישה שהיא אמת, גם אם לא אנחנו חווינו אותה.
הדס: כן.
יעל: עוד שאלה על זה שאנחנו שתינו חיות בארצות הברית ושתינו כותבות בעברית, ואני חושבת שזאת בחירה מעניינת. אני חושבת שאנשים כותבים הם הרבה פעמים, את יכולה לא להזדהות עם זה, תגידי לי מה את חושבת, [הדס צוחקת] הם הרבה פע… כאילו, יש איזה נקודת מבט כזה קצת אאוטסיידרית. לא במובן שאני לא חלק מחבורה, מחברים, ממשפחה, אבל כן תמיד עם עוד איזה פרספקטיבה של מהצד. וגם את מטפלת באמנות, אני חושבת שגם, שזה גם משהו של מטפלים, היכולת הזאת להסתכל על סיטואציה מהצד ולראות איזה משהו מעבר…
הדס: זה גם סטנדאפיסטים.
יעל: נכון. של כזה לתפוס. כן, יש את המשפט הזה של לספר סיפור למישהו שכותב…
הדס: כן.
יעל: זה כמו להתחבק עם כייס. [הדס צוחקת בקול] זה כזה. כאילו אותה גרסה קצת פחות מחמיאה. אבל כן. אז מה המחשבות של… נגיד, אם את מדמיינת את עצמך בישראל, את חושבת שהיית עושה את אותם דברים? את חושבת שיש משהו כאילו דווקא במרחק הזה שנותן פרספקטיבה או שמאפשר איזה חופש שאולי הוא מתאפשר יותר טוב דווקא כאן?
הדס: אה, קשה לי לחשוב על מה היה קורה אם הייתי בישראל, כי אני כבר שמונה שנים כאן וזאת המציאות שלי, אז אני כבר לא יכולה לחשוב על משהו שהוא "מה היה אם". [יעל מהמהמת] אבל אני כן מרגישה שעצם… קודם כל, ברור שבכתיבה יש איזושהי הסתכלות אחרת על דברים, ככה אני לפחות מרגישה כשאני עושה… בהתבוננות. וזה תמיד באמת מזכיר לי סטנדאפ. שסטנדאפיסטים מה שהם עושים, אני ממש לא סטנדאפיסטית אבל אני קצת מצחיקה, אבל לא סטנדאפיסטית, והם יכולים לקחת איזה סיטואציה ולהנגיש אותה מהזווית שלהם ש… ואז כולם אומרים "יואו! זה בדיוק ככה". והם נותנים את המילים. אז אני מאוד מתחברת לזה מהמובן הזה. אבל כן אני מרגישה שיש משהו ברילוקיישן שמאפשר, זה כאילו לראות את החיים מזווית שאי אפשר to unsee it, כאילו את לא יכולה לא לראות את מה שאת רואה אחרי שאת עושה רילוקיישן, כי את כאילו מתרחקת מאיפה שבאת וזה באופן טבעי, לפחות אצלי, נותן איזושהי התבוננות, גם על המקום שממנו באתי וגם על המקום שאני חיה בו. חשיבה לא בהכרח ביקורתית, אבל כן הסתכלות עם סימני שאלה. ו… נגיד דברים שאני חיה בחברה האמריקאית, שאני יכולה להסתכל עליהם ולהגיד: רגע, אבל למה? ואם אני יכולה להסתכל על זה, על החברה האמריקאית, אני גם יכולה להסתכל על זה על המקום שממנו באתי, ולשאול את עצמי על דברים שגם אני עושה, למה? למה אני עושה? למה, מה בהתנהגות האנושית מביא לדבר הזה? וזה משהו שאני חושבת נכנס גם לכתיבה שלי. כן.
יעל: אני חושבת שזה נותן איזה פרספקטיבה דואלית באמת כזאת, שבכל מקום את יכולה לראות גם את המעבר. ואולי אני תוהה אם יש מקום שאת מרגישה בו יותר שייכת או לגמרי שייכת?
הדס: אני מרגישה שייכת עם המשפחה שלי. זה… בתור מישהי שעברה רילוקיישן את בטח, אני מניחה שאת גם מזדהה עם המקום הזה, שברגע שעושים את זה אז אין בית בשום מקום, יש בית בכמה מקומות. וזה כאילו סותר אבל זה לא. וזה באמת, אני נגיד גרתי גם בישראל וגם גרתי בברוקלין וגרה פה באוהיו, ובשלושת המקומות האלה אני מרגישה בבית. ובית קצת אחר. אבל יש איזה משהו גם, יש איזה מין שחרור של כבלים כזה שאני יכולה בכל מקום להרגיש בבית, כל עוד אני עם האנשים שאני אוהבת, בחוויה שלי.
יעל: נשמע מדהים. ואני רוצה לשאול אותך גם על הבחירה בעצמאות. אם את מרגישה שזה פשוט מאוד מתאים לאישיות שלך או שזה משהו שהוא כזה איזשהו כורח מציאות?
הדס: הממ, היום בנקודת זמן שאני נמצאת בה, זה לגמרי, זה מתאים לאופי שלי ולמה שאני רוצה לעשות. אבל להגיד לך שהיה שלב בחיים שלי שאמרתי כן, אני אצא לעצמאות, זה מה שהיה מתאים לי? בחיים לא. זה היה בצעדים כל כך קטנים וכל כך עדינים, כמעט כמו פתאום "אה, אני עצמאית". פתאום מגלה, אה רגע, זה מה שקורה, זה המצב. כי אני לא… אני בשלב מסוים היה תקופה שעבדתי גם בישראל, עבדתי גם כשכירה בעמותה לילדים בסיכון ובמשרד החינוך, לצד קליניקה פרטית. כלומר, עשיתי את זה בשלבים מאוד מאוד קטנים. ואז כשהיה את הרילוקיישן אז, אז לא יכולתי לעבוד כתרפיסטית, כי אם הייתי רוצה הייתי צריכה לעשות לימודים כמעט מחדש ואישורים וזה ולא התחשק לי. ואמרתי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אז בוא נראה מה אני רוצה. ואז התחלתי פשוט לראות מה… איזה מהויות אני רוצה להכניס לחיים שלי, ובאמת הרגשתי שאני כמו באיזה מגרש משחקים כזה, שאני יכולה לבחור מה שבא לי ולגרום לזה לקרות. וזהו, ו… הנה אני כאן.
יעל: אז אני חושבת שאחד החלקים המדהימים בדבר הזה שאת אומרת, שוב, זה כמו עם היכולת לסיים פרויקטים, אז זה גם היכולת להבין את הערך הכלכלי של מה שאת עושה ולשאת את זה בגאון. זאת אומרת, אני חוש… הדבר הזה של, אוקיי, העולם הוא מגרש משחקים ואני יכולה לבחור לעשות הרבה דברים, אז את הדבר הספציפי הזה שעשיתי בישראל אני, זה יהיה מסובך מדי כנראה לעשות כאן, יש מיליון דברים אחרים שאני יכולה לעשות, אוקיי, אז עד כאן אני חושבת שזה כזה שלב בהתלהבות והמוטיבציה שרבות מאיתנו יכולות להזדהות איתו. אבל אז המקום הזה של להגיד: אוקיי, אני בונה הרצאה ועכשיו אני אשווק אותה, אני אמכור אותה בצורה דיגיטלית וכל מי שרוצה יכולה לקנות ולצפות בה מתי שהיא רוצה, ואני אגבה על זה סכום של כסף וזה נראה לי אחלה. ואני אייצר את התכשיטים שלי ואני אשווק אותם ואני אגבה עליהם את הסכומים האלה וזה נראה לי מעולה. זה משהו שגם נבנה לאורך זמן? או…
הדס: לגמרי לגמרי לגמרי. אני למדתי המון וצלל… כמו שאני אוהבת לצלול ולחפור ולחקור, אז עשיתי את זה גם במה ש… בדברים שקשורים לעסק. למדתי המון מרונית כפיר המהממת, ולמדתי מטל איתן, "אסטרטגיה שיווקית בכיף", ולמדתי, פשוט למדתי המון, ולמדתי גם להעריך את מה שאני יוצרת ברמה הכלכלית ולנהל את העסק שלי בצורה רצינית, לא כתחביב אלא כמשהו שראוי לפרנס אותי. וזה… גם בזה השקעתי. כלומר, זה עוד צד. גם במה שאני עושה באינסטגרם, זה חלק מהשיווק של העסק.
יעל: ברור. והבחירה להוציא את הספרים בהוצאה עצמית, את יכולה לספר על זה?
הדס: כן. עם הילי, קודם כל, עם "דוקטור תחתונים" פשוט אני… זה היה לי כאילו ברור שאף, אף הוצאה לא תיקח מישהי לא מוכרת לספר ילדים. כלומר, זה היה מין ברור שזה לא משהו שבכלל אפשרי. אז זה לא הפריע לי, פשוט הלכתי וחקרתי מה אני צריכה לעשות ואני יכולה לעבוד עם מאייר ועריכה לשונית ועריכה ספרותית וכל השלבים שצריך לעשות, ולהדפיס ולמכור, ועשיתי את זה. והיה לי, הייתה לי גם קהילה שמאוד חיכתה לדבר הזה, אז זה היה מאוד נעים ונוח.
יעל: זה היה בגיוס המונים?
הדס: כן. עשיתי הדסטארט, נכון. גם הדסטארט ניסיתי… עם הדסטארט זה היה קטע כי אני רציתי ללמוד ממישהו מסוים שמאוד מבין בזה, אבל משהו שם לא הסתדר בלקבוע איתו פגישה. ביטל לי כמה פעמים, נתן לי תחושה כזאת לא נוחה, והייתי מאוד מתוסכלת כי אמרתי כאילו, וואי אבל זה הבן אדם שאני צריכה ללמוד ממנו, אז מה אני אעשה? אבל בסוף נשבר לי ואמרתי אוקיי, די. זה לא אמור לקרות, אני צריכה ללמוד את זה בעצמי, אז הלכתי ולמדתי את זה בעצמי. אחר כך גם יצרתי איזה סרטון שהעלתי אותו ליוטיוב שיש לו כמה אלפי צפיות, שזה, שפשוט העברתי את הידע הזה, ושוב, אותה תמה הזאת של לצלול למשהו ולהקיא אותו החוצה ולתת אותו גם לאחרים. וב… עם הילי זה היה בפנדמיק, והיה ברור שעולם הספרים במצוקה ושהכל קפוא וסגור, ופה זה גם היה לי יתרון שאני יודעת מה לעשות. אמנם לא עם ספר פרוזה, אבל אני יכולה להבין את הסדר של הדברים ומה, למי אני יכולה לפנות. הממ… וזהו. ופשוט הבנתי שיש לי שם יתרון, שאם בהוצאות הספרים לא יכולים כרגע להוציא ספרים, אבל אני כן, אני לא תלויה באף אחד. כאילו אני כן, אבל הרבה פחות מהוצאות גדולות. ואז פשוט עשיתי את זה. כלומר, זה גם, כמו הרבה דברים, זה לא משהו שאני ישבתי והחלטתי [בקול החלטי] "אני אוציא עצמאית". זה פשוט שלבים כאלה של, זה פשוט מה שהכי נכון לי לאותו רגע, וההחלטה הכי טובה בשבילי לאותו רגע. ועם פיטנגו זה היה כבר, זה היה בקטע של אני יודעת מה לעשות, אני יודעת איך לעשות, אני פשוט אעשה את זה. כאילו, זה… למה לא? ואגב, עם פיטנגו לא עשיתי מימון המונים, בניגוד ל"דוקטור תחתונים" והילי, כי הרגשתי… קודם כל חסכתי במיוחד כסף בשביל זה, ו… אבל מימון המונים זה לא רק בשביל כסף, [יעל מהמהמת בהסכמה] זה גם בשביל לגייס קהילה וזה אקט שיווקי מאוד חזק ומאוד יפה. אבל בגלל שאני כזאתי, אני פועלת הרבה גם מתוך העניין שלי, הרגשתי שאני כל כך יודעת בעל פה מה הולך לקרות שזה קצת משעמם אותי ולא בא לי. בא לי לעשות משהו חדש, משהו שלא עשיתי. לא עשיתי אף פעם הוצאה לאור של ספר בלי מימון המונים, אלא פשוט להוציא אותו לאור. לעשות איזה מכירה מוקדמת קטנה ולהוציא אותו. לא עשיתי את זה, והתחשק לי לעשות משהו שעוד לא עשיתי, אז פשוט…
יעל: וזה לא היה מפחיד במובן של אולי תוציאי את הספר ותשמעי צרצרים?
הדס: ברור! [צוחקת] ברור שזה מפחיד. אבל אה… אבל גם הייתה לי אמונה שיצרתי משהו טוב ושאני גאה בו, ושבסוף, בסוף אני מצמצמת את זה ל… למה חשוב לי? חשוב לי להוציא משהו שאני גאה בו? יש, צ'ק. חשוב לי שהוא יגיע למישהי שצריכה לקרוא את זה? עוד לא היה לי צ'ק, אבל הוא הגיע מאוד מהר. וכלומר, הציפיות שלי הן מאוד קטנות וכל מה שמעבר אני מוכנה להיות מופתעת.
יעל: מדהים. ואת חושבת שזאת הקהילה שסביבך, נגיד באינסטגרם או ש… זאת אומרת, איך באמת את מסבירה את הדבר הזה? או שזה פשוט ספר ממש טוב, שהוא כבש ככה את טבלאות רבי המכר.
הדס: קודם כל, בוודאי שזה ספר ממש טוב. ואני אומרת את זה לא… [מצחקקת] זה משהו שגם כתבתי באינסטגרם פעם, אני אומרת את זה שזה ספר טוב לא כי אני כתבתי אותו אלא כי אני גם קראתי אותו. [יעל צוחקת בקול] אני ממש קראתי אותו, לפני שהוא יצא לאור, ישבתי עם הספר המודפס, הנה, זה לא בווידאו אבל את רואה, אני ישבתי וקראתי אותו כאילו אני קוראת ספר ומאוד נהנתי ממנו, ואני חשבתי שזה ספר ממש טוב, אז בגלל זה אני יכולה להגיד את זה. אבל גם ספר טוב, זה לא מספיק בשביל שהוא יימכר ויגיע, ואני עשיתי עבודה יסודית, שאני עושה כבר שנים, וזה לא משהו שהוא משום מקום, ו… זה פשוט ככה.
יעל: איזה נחת זה להגיד: זה פשוט ספר טוב.
הדס: זה כן. ואני ממש יכולה להגיד לך שלאורך הדרך זה היה עדיין לא, עדיין לא, עדיין לא, עדיין לא, והנה, ספר טוב. אבל זה, הייתי צריכה לעבור עשרות סבבי עריכה לדבר הזה, כדי שזה יגיע לזה. כלומר, מי שמקשיבה, זה לא בקליק, זה לא ככה. זה מתחיל ממשהו וזה ממשיך עם התמדה וחריצות ובסוף יש משהו. ואם יש סטנדרטים ואנשי מקצוע, נשות מקצוע טובות, אני עובדת עם נשים מדהימות שיעזרו לי לקחת את זה למקום שבו אני רוצה, אז יופי.
יעל: אז זה קורה.
הדס: כן.
יעל: ותספרי לי קצת על חיי האינסטגרם שלך. כי את סופר פעילה באינסטגרם, מלא סטוריז ותמיד, לפעמים, כששואלים אותך על זה אז את עונה משהו ברוח כזה של אני נהנית לעשות את זה, זה לא, נראה שאת לא מרגישה שזה גובה ממך איזשהו מחיר. ואני נמצאת לפעמים ב… על קו התפר הזה שבין הערך של הדבר הזה ברור לי, התועלת שלו ברורה, וגם הכיף, אבל בתחושה שלי יש לזה מחיר שקשה לי להעלים ממנו עין. כמובן שיכול להיות שהחוויה שלך היא שונה לגמרי, אז אני אשמח לשמוע.
הדס: אני מאוד נהנית מהפעילות באינסטגרם, זה לא מרגיש קשה או מעיק, או אפילו זה לא מרגיש עבודה. למרות שבפועל זה חלק מהעבודה, אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש כמו… שיחה עם חברות, זה מרגיש לי כמו מקום… קודם כל, ברמה הכי בסיסית, זה המקום שלי לבטא את היצירה שלי. לספר על הספרים, לספר על התכשיטים, להתגאות כשמשהו קורה, שמשהו מרגש קורה סביב זה, להתגאות כשתכשיט חדש יצרתי אותו ובהשראת מה זה, ולדבר על זה. זה כיף לי לדבר על היצירה שלי, זה נותן לי סיפוק מאוד מאוד גדול. מעבר לזה, בפלטפורמה הזאת, וזה משהו שגיליתי לאורך השנים, זה מאפשר לי כבת אדם לבטא רעיונות שחש… דברים שחשובים לי, לבטא אותם, להגיד אותם, לכתוב אותם. זה נותן לי להישמע. והדבר הכי מדהים, וזה מן הסתם לא היה ככה בהתחלה, זה משהו שנבנה לאורך השנים, יש נשים שמקשיבות לי. ואני נשמעת. I feel seen and heard. אני מרגישה ששומעים אותי, שומעות אותי ורואות אותי. וזה, ברמה האישית, זו חוויה מאוד נעימה. זה מאוד נעים לי. עכשיו, אני יודעת שיש הרבה אנשים שנורא מתקשים לעשות איזשהי הפרדה ומרגישים שזה מושך אותם ו… אחד הדברים שתמיד אומרות לי ואני מאוד אוהבת את זה ומתגאה בזה, זה שאם נגיד הן פוגשות אותי, אומרות לי: וואי, זה בול את כמו באינסטגרם. ואני גם קצת מופתעת, כאילו, ברור שזאת אני. [יעל צוחקת] כאילו איך זה יכול להיות לא אני? אבל זה יכול להיות, ויש הרבה… זה יכול למשוך למקומות פחות אותנטיים, אבל אני, בגלל שהאותנטיות זה משהו שמאוד חשוב לי ברמה האישית, כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלי, לי חשוב לחיות באותנטיות, להתבטא באותנטיות, ואני חושבת שזה משהו שהוא מורגש. יחד עם זאת ברור לי שיש איזושהי פרסונה באינסטגרם, שזה לא כל החיים שלי.
יעל: ברור.
הדס: זה כמו נגיד שכשטסנו לישראל, ישראל זה היה? כן, לישראל, אז אני אף פעם לא מעלה תמונות של הילדים שלי או של האיש שנשוי לי לאינסטגרם, לסטורי. כאילו, ואם כן אז מרחוק, ואם כן אז מהגב. כאילו, זה לא… זה פשוט, זה אינסטגרם שלי, זה העסק שלי, זה לא קשור אליהם. אבל מן הסתם, הם חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי. אז נגיד, שטסתי לישראל אז… וכתבתי על זה, אז כתבו לי: רגע, מה? טסת לבד? אז כתבתי: מה פתאום. [יעל צוחקת] ברור שעם כולם. אומרים לי: אבל לא ראינו אותם בסטורי. למה, מתישהו כן ראית אותם? אף פעם לא. אני לא שמה אותם שם. זה לא… לפעמים, אבל לא…
יעל: זאת אומרת, ההפרדה הזאת היא מאוד ברורה לך.
הדס: כן, לי זה ברור. אני יכולה להבין איך יש אנשים שזה יכול לבלבל אותם כיוצרי תוכן, ולי פשוט זה מאוד מאוד ברור שאני מביאה את עצמי, כל מה שאני מביאה זה באותנטיות, וכן יכול להיות שאני לא אביא כל דבר, אבל אני… אבל אם נגיד אני מרגישה שנוצרים שם קשרים, גם אם הם לא 100% הדדיים או… זה עדיין קשר. אז נגיד ה… אני חושבת שהעוקבות שלי יודעות שאני לא פתאום אעלם, ושגם אם אני מורידה מינון או מורידה הילוך, הכל בסדר. כלומר, אני לא חייבת כל הזמן לשמור על 200 סטוריז ביום. לפעמים יש לי ימים כאלה, יש לי ימים כאלה. וזה גם, וגם כש… אם אני בדאון, אני לא בהכרח אספר למה, אבל אני כנראה אספר שאני לא מה? אני לא בטוב. ואני לא… אז זה יש את הגבולות שלי שאני לא בהכרח אספר בדיוק מה, אבל אני כן אשתף ואני אהיה גלויה שמשהו עובר עליי או שאני לא במשהו, לא במצב הכי טוב. ואני חושבת שזה חלק מהרצון שלי לקיים את הקשר הזה.
יעל: זה נשמע סופר מאוזן ושפוי. והדבר הזה שאת אומרת, אני לא מחויבת לחלוק 100% מהחיים שלי, אבל את האחוז מהחיים שלי שאני בוחרת לחלוק, אני עושה את זה באופן מאוד אותנטי ואמיתי וכן.
הדס: חד משמעית, חד משמעית, ממש ככה. ואני חושבת שמי שעוקבת אחריי לאורך זמן גם רואה את זה ומרגישה את זה, ובגלל זה גם מלא מרגישות שהן יכולות לשתף אותי בדברים וזה מאוד מרגש אותי ומאוד נעים לי. ואני שם בשביל זה. זה… אני אמנם אין הדדיות במובן, אין סימטריה. סימטריה, סימטריה? סימטריות? [יעל מהמהמת] כאילו, זה לא סימטרי אבל כן יש במובן מסוים סוג של הדדיות, פשוט לא באותו… זה לא נגיד כביש של שני, של נתיב… זה נשמע מה זה מוזר, זה הדימוי, זה עולם הדימויים שלי, ברוכה הבאה.
יעל: כביש דו סטרי.
הדס: המוח שלי לוקח לאיזה דימוי חזותי כזה, אז אני מדמיינת כביש עם נתיב לכיוון אחד ונתיב לכיוון האחר, [מגחכת] אני עושה פה עם הידיים אז אף אחת לא תבין, אבל לא משנה. אז זה לא כביש אחד, נתיב אחד ואז נתיב הנגדי, זה מסתעף לכל מיני נתיבים ואני מרגישה מאוד מתוגמלת גם כלכלית וגם רגשית ואני נותנת, אני… זה, זה המקום שבו אני נמצאת.
יעל: טוב, אז בתוך האיזון המופלא הזה, השאלה האחרונה שלי אלייך היא על עוד איזון, בין כל הדברים שאת עושה, אני תוהה אם בעצם זה שאת עושה כל כך הרבה דברים, ספרים, הרצאות, תכשיטים, אינסטגרם, ילדים, משפחה, אם את מרגישה שזה בעצם מה שמאפשר לך לקיים את הכל? זאת אומרת, האיזון הזה, זה שיש לך זמן עם הילדים והזמן לכתוב, זה… או איך את חווה את זה, איך את מסתכלת על זה, כמה זה מציף, כמה את שמחה שאת עושה המון דברים, על החוויה שלך בתוך זה.
הדס: קודם כל, שכחת לציין את האובססיה המתמשכת להארי סטיילס.
יעל: [צוחקת בקול] סליחה.
הדס: כרגע טיילור סוויפט גם נכנסה לחגיגה. אני מרגישה שככל שאני עושה יותר דברים שאני, שיש לי תשוקה אליהם ואני מתרגשת מהם והם מסקרנים אותי ומעניינים אותי, ככה החיים שלי יותר קלים. זה כאילו הפוך מעומס. זה… כי אם הייתי עושה משהו אחד שהוא לא מרגש אותי ולא נעים לי, אז זה היה הרבה יותר כבד לי בנשמה מאשר לעשות עשרה דברים, שכל אחד מהם אני מאוד מתרגשת. גם אני אוהבת את הגמישות ואת האיזון הזה שנגיד, יש לי נגיד חלק בעבודה שהוא כתיבה, עכשיו לא, כי עכשיו אני לא כותבת, אבל כשאני כותבת, יש לי חלק שאני כותבת ויש לי… ואז אני הולכת ליצור עם הידיים תכשיט ואני… ויש לי גם חלק של לחפש חלקים בשביל התכשיטים שלי, שזה חלק יצירתי אחר. ולהתבאסס על הארי סטיילס בטיקטוק זה משהו אחר. [יעל צוחקת] אז יש כל מיני דברים, אז אני מאוד גמישה בדבר הזה, ואני מאוד נהנית.
יעל: מדהים. נראה לי שפיצחת איזה נוסחת קסם שרבות מאיתנו, אנחנו נמשיך לחפש.
הדס: אני לא חושבת שצריך לחפש, אני יכולה לתת לך אותה על מגש.
יעל: יאללה.
הדס: זה להתחבר לעשייה שעושה לי טוב, שעושה לך טוב. זהו. [צוחקות] הנה, זהו. זה באמת, אני לא מרגישה שיש פה קסם, אני מרגישה שפשוט יש פה הקשבה לעצמי והבנה של מה טוב לי, כי כשמשהו לא מדויק לי אני ממש מיד מרגישה את זה. אבל זה נובע משנים של הקשבה ודיבור פנימי ובטיפול גם, מן הסתם, בלהבין את המקומות האלה שלי, להבין אותי. זה הכל…
יעל: מתחבר לזה גם ההבנה שלהקשיב לעצמך ולמה שעושה לך טוב, זה לא איזה פריבילגיה שמגיעים אליה אחרי שעושים את כל הדברים המעצבנים והמאוסים, שצריך לסמן עליהם וי כי צריך לעשות אותם, אלא זה הבסיס. זה כאילו לחשוב על זה הפוך.
יעל: כן. זה ממש הבסיס וזה, זה ממש נכנס לי בכל מקום בחיים. הממ… גם בהחלטות של למה להגיד כן, למה להגיד לא. אני… בגלל הקשב הזה, ואני ממליצה לכל אחת לחפש את המקומות האלה שבו היא קשובה לעצמה ולהבין מה מדויק ומה נכון וכמה… להנמיך לכמה שיותר את הרעשי רקע, שזה אגב משהו שרילוקיישן מאוד עוזר, [צוחקת] והחיים באוהיו במיוחד, ליד הברווזים ואווזים וסנאי לבן אחד, הם חיים מאוד שקטים שזה משהו שמאוד עוזר לי. אז לא… אבל לא חייבים לבוא לגור בחור נידח, [יעל צוחקת] אפשר גם לנסות לתרגל את המקום הזה של להקשיב לעצמי ולהבין מה נכון לי ולאפשר לי כמה שיותר דברים בחיים שהם כאלה.
יעל: כן. אני חושבת שזה בעצם מקום פנימי. הדס! תודה רבה ואיזה כיף לדבר איתך ואיזה השראה את, ויאללה בואי לניו יורק.
הדס: [צוחקת] הייתי עכשיו! שבוע שעבר.
יעל: טוב, אני אאלץ לחכות לפעם הבאה.
הדס: תודה, היה לי ממש כיף.
יעל: תודה שנשארתן עד סוף הפרק. נתראה בפרק הבא.
[מוזיקת רקע עדינה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments