זה לא פודקאסט - פרק 14 - על בישול והקמת עסק | עדי שילון
- לאה תמיר אנגלרד
- 3 hours ago
- 22 min read
כמו כולנו, גם עדי שילון (עדישי), הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש בקורונה. רק שהיא עשתה את זה בברלין, עם תינוקת בת חצי שנה, בדירה קטנה, יחד עם הבעל שלה והבן שלו. אם נדמה לכן שזה עצר אותה, תחשבו שוב. בהתלהבות גדולה ועבודה אינטנסיבית, עדישי הפכה למנגישה - מגישת אינסטגרם וזום שהופכת את חווית הבישול לנגישה וכיפית. במקום קהל של עשרות אלפים שמסתכם בשורה בטבלת הרייטינג, עדישי נהנת עכשיו מקשר אישי צמוד עם הנשים שמבשלות איתה. דיברנו על זה, וגם על - היכולת להמציא את עצמך בלי לקבל אישור מאף אחד אחר, הפרעות אכילה ודימוי גוף ומה היא עושה עם כל האוכל שנשאר לה מהבישולים היומיים האלה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/03/2021.
[מוזיקת פתיחה]
יעל: היי, אני יעל חלק. אני פסיכולוגית חברתית וחוקרת שינוי התנהגות, ו"זה לא פודקאסט".
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
אם אתן נהנות מהשיחה כאן, אתן מוזמנות לבוא ולהמשיך אותה בקבוצת הפייסבוק שלי, "Habits", ולדרג את הפודקאסט באפליקציה שבה אתן מאזינות כדי שעוד אנשים יחשפו אליו.
יאללה, מתחילות.
[מוזיקת רקע]
עדי: זה קרה לנו?
יעל: קרה? הקסם קרה?
עדי: נעים מאוד, זה כאילו אנחנו כבר מכירות. [יעל צוחקת]
יעל: אז אה…
[מוזיקת רקע מסתיימת]
עדי: נראה לי.
יעל: …אני אספר לך שכל ה… מזימה מאחורי הפודקאסט שלי זה בעצם אני, אני ככה מוצאת את הנשים הכי שוות ו… והופכת אותן לחברות שלי, בלי שהן שמות לב. [צוחקות] זה שיטה מתקדמת לליקוט חברות.
עדי: אני, אני, זה מה שאני עושה עם השיעורי בישול [יעל צוחקת]. זאת שיטה מעולה.
יעל: אז כאילו עכשיו שש בערב אצלך ואת באמצע יום העבודה?
עדי: כן, כן. [צוחקת] אני תמיד באמצע יום העבודה - גם בשש בבוקר וגם בשש בערב. זה לא… אין רגע שבו זה עוצר. [קול תינוקת] אבל אה, כן, אין הפרדה, אבל זה דבר כיפי. כן… הנה הבת שלי תסיים עם המאם-מאם-מאם. כן. [יעל צוחקת] אנחנו פשוט אה… השאיפה, ה… כולנו נמשכים כל הזמן למטבח, אז הכל קורה פה, אני גם עובדת פה, אנחנו פשוט גרים במטבח [צוחקת]. זה ה… זה המצב.
יעל: נשמע לי טבעי והגיוני.
עדי: את גרה בניו-יורק?
יעל: אה, אני גרה בפרברי ניו ג'רזי, במרחק נסיעה קצרה מניו יורק. נחשב?
עדי: אוקיי, זה נחשב מ… בעיניי, לגור בתוך, בתוך מנהטן זה ממש לא נחשב. אני גם גרתי בניו יורק, גרתי באפסטייט ניו יורק פעם. אה, ואני חושבת שיש משהו נורא כיף בלהיכנס לניו יורק וכאילו שאתה מעריך אותה אולי קצת יותר מאשר כשאתה גר בה.
יעל: נכון, נכון. אז לנו יש את הרגע הזה תמיד על הגשר. יש משהו כזה בנסיעה…
עדי: כן.
יעל: ואז נכנסים ורואים את כל הבניינים וזה, זה לא מפסיק להדהים גם אחרי כמה שנים.
עדי: ברור. כמה זמן את שם?
יעל: זאת השנה הרביעית שלנו.
עדי: אז את כבר מרגישה בבית?
יעל: אני חושבת שכן. כבר שנתיים לא הצלחתי להגיע לישראל, אז אה…
עדי: יואו.
יעל: כן.
עדי: כן, טוב, אף אחד לא מצליח להגיע לישראל, אבל כן, אבל שנתיים זה הרבה. כאילו, אני, אנחנו באותה סירה כל מי שגר, כל מי שברילוקיישן יש לו את החוויה הזאת של אה… 'אוקיי אז בחודש הבא, אז חג הבא, אז ביום הולדת הבא'. וכאילו זה, כל פעם זה מתבטל. אז אני כאילו קצת הפסקתי להגיד את זה בעיקר כל עוד לא מתחסנים פה, את יודעת, אני סבבה שההורים שלי מחוסנים אבל ה… המחשבה על איכשהו לסכן אותם, מוטציה, שְׁמַמוטציה, כאילו, זה מפחיד אותי מאוד.
יעל: האם לפני קצת יותר משנה, אם הייתה לך איזשהי שגרת חיים, אם הייתה שגרת חיים מקצועית או משפחתית או משהו כזה שאת יכולה לחשוב עליו, של חיי טרום הקורונה, איך הם נראו, בגדול? יום ממוצע בחיים האלה?
עדי: וואו, זאת שאלה כל-כך… זה נשמע כמו מדע בדיוני. כאילו, לחשוב על דברים שהיו לפני הקורונה זה מאוד-מאוד קשה לדמיין את זה, מה גם שבעצם… כאילו הייתה לי שגרת יום, יש לי ילדה, בעצם היא עכשיו בת שנה וחצי, אז לפני הקורונה הייתה לי תינוקת. אז השגרה שלי הייתה שלא הייתה שגרה. [צוחקת] היה מין משהו, מין פִּירֶה של החיים כזה, משהו מרוח, בלי הרבה שעות שינה, ילדה ראשונה זה חרדות מסביב לשעון וניסיון אה, להגשים את עצמי בדרכים… בכל מיני דרכים. מין אה… ניסיתי קצת לנסוע לעבוד, עשיתי את זה פעמיים, אה… העבודה שלי ברובה עוד הייתה בארץ אז כל פעם שרציתי… אני גרה בברלין, וכל פעם שרציתי… שהייתי צריכה בעצם לעבוד זה היה, זה היה כרוך בלנסוע. מין, מין עולם מוזר כזה שבו אנחנו טסים לאנשהו בשביל לעבוד [צוחקות], ואנחנו יוצאים מהבית בשביל לעבוד, וזה המצאה משונה. ו… אז, אז נסעתי בסך הכל כזה פעמיים בשנה שקדמה לקורונה, כדי לעבוד בארץ. ואחורה - עוד לפני כן - כאילו את מדברת על שגרת יום.
אני גרה בברלין כבר משהו כמו ארבע ש… ארבע שנים באופן רשמי, עוד לפני זה הייתי על הקו, אבל נגיד ארבע שנים, אה… שגרת היום שלי הולכת ו"מִתְבַּרְלֶנֶת", שזה משהו מאוד רגוע, זה משהו מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים אליו מהבחינה שלוקחים… כולם פה מתחילים את היום בשלב מאוד מאוחר, אם תצאי מהבית בשבע בבוקר - כשבתל אביב בשבע בבוקר העיר לגמרי באוויר - אין אף אחד, זה ריק. זאת השעה הכי ריקה בעיר, מכל הכיוונים, גם מאנשי ה… מכיווני הלילה וגם מכיוון היום, אין אף אחד ברחוב, גם לא בשמונה. ו… ואני נורא, נורא מנסה בשנים שאני פה לאמץ את זה. גם בשעה חמש מפילים את העט ולא משנה כלום, יש פה ברכה נורא יפה, "שיהיה לך חגיגת… חג ערב שמח", ככה מברכים החל מהשעה חמש כי זאת… כי כל ערב הוא חגיגה, הוא חגיגה משפחתית ואסור, אסור לשלוח מיילים אחרי חמש, אסור לפנות למישהו אחרי חמש - ממש כמו שאנחנו רגילים, כמו שחונכנו. [צוחקות]
אז אני חושבת שעד הקורונה ממש ניסיתי לאמץ לעצמי את השיטה הזאת, נורא… המון בבית, המון לשבת - אני חושבת עוד לפני ההורות - ה-לשבת לבד בבית קפה, לקרוא ספר, דברים, דברים שלא… לא ידעתי שאני מאחלת לעצמי ואז פתאום ממש הייתי על זה, ואז נולדה לי ילדה, הכל הפך לפירה, ואז הגיעה הקורונה ו… וכמו ששאלת אותי אם אני באמצע… התחלנו בזה ששאלת אם אני עדיין בשיא היום שלי בשעה שש בערב, אז אני בשיא היום שלי כל הזמן. אני 24 שעות בשיא היום שלי. גם בשלוש אני פתאום קמה ואני כזה, "אוי, יש לי, יש לי רעיון נורא חשוב", ופתאום אני, כאילו, אני מוצאת את עצמי עובדת עד שש בבוקר, אז אה, אז אני תמיד ב… אני כבר בשיא היום. גרמנייה אני לא אהיה, גם לא ברלינאית, אני ישראלית שגרה כאן. [צוחקות]
עשיתי לך נאום נורא יפה על התרבות פה וזה ועל מה הייתי רוצה להיות, הגיעה הקורונה והיא לימדה אותי דבר נורא חשוב: אני בת 33, זאת אני - האישיות שלי, הבסיס שלי - זאת אני, זה מה שיש. אני יכולה לשים על זה המון דברים, אני יכולה לשאוף להרבה דברים, אבל, כאילו, את יודעת, שאתה מבלה כל-כך הרבה זמן עם עצמך, אז אתה מגיע לאיזשהי מסקנה שזה מה שיש, זה סבבה, זה אחלה. אני כאילו לומדת גם ממש לחבב את זה, וזה מה שיש. זה לא הולך להשתנות [צוחקות] זה יכול להתפתח, זה יכול להתרחב. להשתנות - זה לא הולך להשתנות.
יעל: טוב, זה השלמה אה, לא טריוויאלית. ובתוך העננה הזאת של, של חופשת הלידה…
עדי: כן.
יעל: היה איזה רגע בזמן שהגיעה הקורונה והבנת שנפל דבר? שמשהו דרמטי קרה כאן?
עדי: וואו. האמת שהיה ר… כן, היה רגע כזה. היה רגע… התחילו השמועות על הקורונה, התחילו לדבר על זה, זה היה נשמע משהו רחוק אה, מאוד, אימא שלי הייתה איתי, היא גרה פה איתנו מחודש… מאז שהייתי בחודש שמיני, והיא… לא יודעת אם אני יכולה לדמיין את התקופה הזאת של הלידה. עברתי לידה בניתוח קיסרי והיה, ההחלמה הייתה קשה, ילד ראשון זה כאילו… היה לי מאוד… היה קשוח, והייתי מאוד זקוקה לאימא שלי, ברמה שפחדתי לעשות דברים הכי-הכי אלמנטריים, פחדתי ל… לא יודעת, לרחוץ את הילדה שלי לבד. ממש הייתי ב… הרגשתי אה… זה כנראה גם קשור לנושא שלנו, כאילו, הרגשתי שאם אני לא עושה משהו בצורה מושלמת, אני, אסו… עדיף שאני לא אעשה אותו ועדיף שאני אתן לאימא שלי, היא גידלה שתי בנות, היא יודעת לעשות את זה, אז את תישארי פה ותעשי איתי את כל הדברים שאני לא יודעת לעשות את… אני לא יודעת להיות אמא בצורה מושלמת.
ואז יום אחד הודיעו שסוגרים את שדות התעופה [מצחקקת]. זה כאילו, זה קרה נורא מהר, המעבר מקורונה - משהו רחוק - ל'אוקיי, יש סגר'. פה לא מיהרו, בברלין לא מיהרו לסגור את העיר, לקח זמן עד שזה קרה, אבל בארץ התחילו לדבר על סגר והתחילו לדבר על סגירת שדה התעופה, וישבנו, וממצב שאימא שלי פה ברמה שאנחנו מחפשים לה דירה בבניין, וחושבים שהיא תישאר, ישבנו ערב אחד והבנו… דיברנו על הדבר הזה, והיא אמרה, 'אני מסכנת את עצמי ואתכם בזה שאני נמצאת פה איתכם, אם הדבר הזה באמת הולך לגדול, אני צריכה לנסוע'. ולמחרת בבוקר היא לא הייתה פה. שזה, ומא… האמת שמאז לא ראיתי אותה, שזה דבר הזוי לחלוטין כאילו, אבל זה היה כל-כך, זה היה כאילו, 'אוקיי, העולם חרֵב [צוחקת] זה מה שקורה כרגע וזהו, וזה הסו…' הייתה תחושה… אני חושבת שלא הפסקתי לבכות איזה שלושה ימים, היה ממש כזה… האוויר לא נכנס, ולקח פה המון זמן עד… כאילו, לקח משהו אה…
פתאום לא היינו כפר גלובלי בכלל, פתאום כל מדינה הייתה בשלה, היה משהו כזה, אני כל הזמן ניזונה מהחדשות בארץ, אבל הלכתי פה ברחוב וכולם היו פה במסיבה בלתי פוסקת. היה פער נורא-נורא גדול בין, בין מה שאני חווה אה, אנחנו בתכלס צורכים רק טלוויזיה ישראלית, כאילו אני ניזונה מהחדשות ומ-ynet וכאלה, ואז אני יוצאת מהבית ו… ולא קורה… כאילו, פה זה לא קורה. בסוף זה התאזן, בסוף כולנו [צוחקת] נמצאים באותו… אולי בניו זילנד לא, אבל אה, בסוף זה התאזן. אבל אז היה, היה ממש… הרגשתי שזה סוף העולם ואנשים חשבו… כאילו צחקו עליי. אה, הבעל שלי מאוד אה… היה לו את ה… 'את עם הבשורות שלך, תמיד את זאת שמגזימה, תמיד את זאת שבאה עם ה… עם הבשורה הכי נוראית', כמו שאמרתי לו בדצמבר שהסגר שלנו פה הוא הולך להימשך עד סוף אפריל. הוא אומר, "רק את שמעת את זה". אמרתי, "זה לא משנה שאני ש… רק אני שמעתי, זאת ה… זאת האמת". וזה אכן, זאת אכן המציאות. [צוחקת] אז הוא אמר, "לא, זה בא תמיד ממך, באות הבשורות האלה". אז ככה אני הסתובבתי. לקח זמן, אני אמרתי, "חברים זה סוף העולם. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר", וכולם אמרו לי שאני נורא-נורא מגזימה. אני לא מגזימה, אני פשוט ראיתי חדשות [יעל פורצת בצחוק] בארץ. וזה, זה הכל.
יעל: [מחייכת] 'אני לא מגזימה, פשוט תמיד אני אומרת את הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ולפעמים אני צודקת'. [עדי צוחקת]
עדי: דווקא בתור בן-אדם אני בדרך כלל הבן-אדם האופטימי, אבל כאילו פשוט פה… אני חושבת גם שלהבדיל מהחברים שלי כאן, אני מאוד-מאוד מחוברת למשפחה שלי. אני הייתי נוסעת המון-המון-המון לארץ לפני, לפני שהייתי בהריון, ממש כל חודש, כאילו, הייתי מבלה לפחות שבוע בארץ, שזה לא טריוויאלי לאנשים שהם ברילוקיישן. כאילו ממש, ממש קשה לי להתנתק מהמשפחה שלי, וברגע שהתחילו להיאסף ה… אני מדמיינת את הפתקים האלה של הימים, שעוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום עובר, ראיתי את הימים אה, הולכים… את את ערמת פתקי הימים הולכת ונערמת, אני חושבת שבגלל זה הרגשתי שזה סוף העולם לפני שהסובבים אותי הרגישו. כי מבחינתם רגילים לא לפגוש את המשפחה הרבה, אבל זה מבחינתי היה האומדן לכמה קשה המצב שלנו - שאם אני כבר שנה לא ראיתי את המשפחה שלי, אז המצב שלנו ממש לא, לא טוב. כאילו, זה ממש סוף העולם.
יעל: ובתוך כל ה… התרחשות הזאת והאימה, וזה שסוף העולם הגיע, את בעצם יצרת את ה… את העסק שלך והתחלת משהו חדש לגמרי ומרהיב. איך, איך הגעת מ"החופשת לידה-אימא שלי עוזבת-אני בוכה שלושה ימים" [עדי צוחקת] למקום הנורא בריא, פורח, משגשג הזה?
עדי: תראי, אנשים נו… יש, נורא יורדים על אנשים שאומרים שהקורונה עשתה להם טוב, אבל אני [צוחקת] חושבת שאני, אני אהיה בין האנשים האלה. תמיד עשה לי טוב לצאת מאזור הנוחות שלי. אממ, יש אנשים שמקדשים את אזור הנוחות. זה כנראה עושה טוב לרוב האנשים, אבל יש אנשים שממש מקדשים את זה וזה, וככה הם רוצים להיות. ואני מאוד אוהבת לצאת אה, בין אם זה מבחירה ובין אם בועטים לי בתחת, וזה מה שקרה פה במקרה הזה. באותו ערב שאימא שלי ישבה איתי במטבח ודיברנו על זה שהיא צריכה לנסוע, סיימתי לכתוב איזשהו… איזשהי הצעה לפורמט שהתכוונתי להציע אותו פה, באירופה, שהוא פורמט שבו אני אממ בעצם לומדת לבשל מ… מכל מיני שפים ו… ואנשים בתחום הקולינריה. כשבעצם הרעיון לפורמט הזה בא מתוך זה שאימא שלי אמרה, "את כל-כך אוהבת לדבר על אוכל, את נורא רוצה לעשות תוכניות אוכל, אבל את לא מבשלת. כאילו מה דעתך רגע לעצור הכל וללכת ללמוד לבשל?" אז אמרתי, רגע, אני לא רוצה לעצור הכל וללמוד לבשל. למה שאני לא אצלם את זה כשאני הולכת ללמוד לבשל? כתבתי פורמט נורא-נורא יפה ואז ישבנו ו… ואימא שלי נסעה, והיקום קרס, ואז ראיתי, הלייב הראשון שהיה באינסטגרם היה… שראיתי באינסטגרם, היה של אסי עזר שהוא סתם העלה אנשים כזה, הוא עשה מין שידור חי כזה, שהוא העלה כל מיני אנשים לראיונות, ואמרתי, "וואי איזה יופי של אה…" כאילו [צוחקת] אני מדברת סבתא שלי, אמרתי, "וואו, איזה יופי של פורמט זה, כאילו איזה יופי של פלטפורמה, אפשר לעשות לייב, ואנשים רואים", וזה גם… כאילו אסי עזר, אז היו לו 10 אלפים צופים לדבר הזה, אמרתי, "וואו, איזה, איזה טירוף, אולי אני, אולי אני אעשה את התוכנית הזאת שרציתי פשוט בלייב, באינסטגרם?" אף אחד לא ישקיע עכשיו בתוכנית טיולים, כי לאן אני אטייל? סוגרים את שדות התעופה, סוגרים את העיר.
פניתי לסבינה ולדמן שהיא אה… שפית מדהימה והיא מורה בכירה בבית ספר "דנון", שזה בית ספר שלגמרי הייתי לומד… הולכת ללמוד בו אם הייתי נזכרת בזמן הנכון שאני רוצה ללמוד לבשל, ואמרתי לה, 'תגידי מה דעתך ללמד אותי לעשות… נעשה שיעור אחד, תלמדי אותי משהו בסיסי כזה, ממש צעדים ראשונים במטבח'. וקבענו ל… שיעור ליום למחרת, והיא לימדה אותי איך להכין קציצות - מיטבולס - עם פסטה. לא הכנו את הפסטה כמובן לבד, פשוט פסטה מקופסה ומיטבולס. בעצם קציצות ורוטב עגבניות. היו לנו 150 צופים, אף אחד כמובן לא הכין איתנו בהתחלה, אנשים גם לא ידעו ממש מה קורה, והיה שיעור מדהים. היו המון תגובות אחר-כך. ואז אמרנו, אוק… כאילו אמרתי לה, "תקשיבי, חשבתי לעשות את זה עם עוד מורים, אבל אולי פשוט, אולי תלמדי אותי לבשל, כאילו אנחנו בדנון…"
יעל: ואני חוזרת איתך שנייה אחורה לזה שאמרת שאת לא יכולה לשטוף את הבת שלך אם את לא יודעת לעשות את זה מושלם.
עדי: נכון.
יעל: כאילו, אם אני לא יודעת לעשות את זה מושלם, אני לא אעשה את זה…
עדי: נכון.
יעל: ואז זה נראה לך הגיוני לעלות ללייב מול 150 אנשים? שזה די הרבה, זה לא טריוויאלי, לא לכל אחד…
עדי: נכון.
יעל: יהיו 150 אנשים שיצפו בו עושה בפעם הראשונה קציצות ברוטב עגבניות…
עדי: קציצות. [צוחקת]
יעל: …כשאין לך מושג מה את עושה.
עדי: לא היה לי מושג, לא ידעתי לחתוך בצל. זה היה ברמה כזאת, אנחנו השקענו רבע שעה בחיתוך בצל בשיעור [יעל צוחקת], אממ, אני אגיד לך מה, אני לא ידעתי לבשל, אבל כן ידעתי שאני יודעת להחזיק את השידור הזה. כאילו, הרגשתי שהמון דברים שעשיתי לאורך החיים הכינו אותי בסופו של דבר ללייב הזה. עכשיו, את גם אומרת 150 אנשים. הרי במונחים של טלוויזיה, 150 אנשים זה כלום ושום דבר, אבל מה ש… מה שבעצם היום, גם כשאני אומרת בסדנה עם עשרה אנשים, גיליתי שזה הדבר הכי עצום, כי זה עשרה אנשים שמקשיבים לך, זה עשרה אנשים שלא עושים משהו תוך כדי, שהם איתך בתוך, בתוך המטבח שלך עכשיו, בתוך השיעור שלך, הם לומדים יחד איתך משהו חדש. ו… כאילו כשאני אומרת 150 זה מלאאא, זה נראה לי כאילו מספר משוגע. וזה מצחיק לבוא מעולמות של רייטינג, שזה כאילו באמת זה כלום, זה לא משהו שאפשר לאמוד אותו בכלל, ל… זה, זה שווה-ערך בעיניי ל-42 אחוזי רייטינג, 150 אנשים. זה כאילו ממש הישג משוגע. ו… ועברתי תהליך נורא מעניין בקטע הזה של הלא לעשות משהו מושלם כי הבנתי שדווקא הכישלונות שלי, ודווקא השאלות, אולי המטופשות, שתמיד הייתי כאילו לפני ראיון אמיתי אז הייתי לומדת ולא ישנה בלילות ותחקירים, ולא משנה את מי ראיינתי, כאילו באמת ברמה, גם אם זה היה, לא יודעת, כזה גמר ריאליטי איזשהו, אז ממש-ממש-ממש השקעתי בלדעת כל פרט וזה, ופה פתאום באתי, אמרתי, "היתרון שלי כאן הוא שאני לא יודעת כלום". ואז בעצם גיליתי את ה… את הבסיס למה שאני עושה עד היום, ששונה מכל תוכנית בישול רגילה שרואים. כי כשאת רואה נגיד את ג'יימי אוליבר מלמד מתכון אז… את תהיי נורא רעבה, ואת תלכי ותאכלי מה שיש במזווה, ואת תזמיני טייק-אוויי. הסיכוי שאת תיכנסי למטבח בסוף ה… בסוף הפרק הזה, בסוף התוכנית, ותכיני את מה שהוא הכין הוא, הוא קלוש. כי הוא…
יעל: לא, זה הקלאסיקה של לראות מאסטר-שף ולאכול פיתה עם נוטלה בטוסטר.
עדי: ברור. ברור. ברור, זה בדיוק זה, ואני באמת ביליתי את כל חיי, לא רק הבוגרים, זה מה שעשיתי בחיים - ראיתי תוכניות בישול, זה הדבר, זה באמת הז'אנר האהוב עליי ביותר לצפייה - אה… ואכלתי, ואכלתי במבה. כאילו, כי, כי אני, אני גם מתוך באמת המון שנים עבדתי אה… בתחום הקולינריה, אבל גם עבדתי ב"מאסטר שף", ועשיתי מאחורי הקלעים שם ארבע עונות והנחיתי תוכניות בישול, ותמיד באתי מתוך מקום של המון כבוד לאנשים שמבשלים. ל… מתוך מקום שאומר, 'אוקיי, אני עושה את מה שאני יודעת לעשות, אבל אני לא נכנסת ל… לשדה שלכם'. זה, זה מבחינתי כוח-על, לקחת מרכיבים ולהפוך אותם למנה טעימה, שנראית טוב, זה כאילו, זה באמת בגדר כוח-על, ונתתי כאילו מתוך כבוד - אמרתי, אני לא נכנסת ל… לתחום הזה, בגלל שהוא מעניין אותי, בגלל שאני מבינה במה זה כרוך. כמה אנשים לומדים, כמה אנשים משקיעים כדי להגיע למקום שבו הם, הם שפים או שף קונדיטורים, ו… ואז בעצם - אני חוזרת להבדל בין התוכנית של ג'יימי אוליבר - פתאום הבנתי שכוח העל שלי הוא שאני לא יודעת. הוא שאני לא ש… I'm not a cook. זה, זה גם בסופו של דבר הפכה למין תוכנית שצילמתי, תוכנית יוטיוב שצילמתי פה ב… אה… בברלין באנגלית, תוך כדי הקורונה, שזה הרעיון שלה - שאני לא שף, אני שואלת שאלות שנראות מובן מאליו… נראות מובנות מאליהן ל… לאנשים שמבלים את חייהם במטבח. גם מורים, זה הקטע המדהים, גם סבינה שהיא מורה מדהימה, בגלל שהיא שפית יש דברים שהם, הם בסדר, זה כאילו, זה ברור שככה עושים את זה. זהו, שזה לא ברור.
יעל: כמו לחתוך בצל.
עדי: כמו לחתוך בצל, כמו ש… למה צריך, לא יודעת, סתם אני מסתכלת - יש מולי סיר פסטה. למה… שהפעם זה פסטה שהכנתי לבד, בעצם [צוחקת], אבל למה את צריכה להמליחְ [כך במקור] את את מֵי, מי הפסטה? למה… כל מיני דברים, את יודעת גם גם בקטע של אפייה ובצקים ו… ושמרים וזה לא נגמר.
והדברים האלה לא מובנים מאליהם עבור בן-אדם שבגיל 32 נכנס פעם ראשונה למטבח. וברגע שגיליתי את זה, בעצם מאוד שמתי דגש על המקום הזה, והקהל שנוצר, הקהילה שנוצרה סביב הדבר הזה, היא של המון-המון אנשים, גם אנשים שמבשלים הרבה שנים ועדיין, פתאום, פתאום שאלתי שאלה שהם לא עצרו לשאול אף פעם, וגם של אנשים - שזה הדבר שהכי מרגש, אני חייבת להגיד - שכותבים לי, 'תקשיבי עדי, בחיים שלי לא בישלתי כלום ואני מכין אוכל'. כאילו, אני חושבת ששיא השיאים של הדבר הזה היה במימונה לפני שנה, הכנו מופלטות - סבינה ה… הליטאית ואני [יעל פורצת בצחוק] - הכנו מופלטות. הכינו איתנו מופלטות אלפי ישראלים בכל העולם, גם מרוקאים שהתביישו להגיד שהם לא יודעים להכין מופלטות, וגם אה… וגם אשכנזים, כי גם לאשכנזים מומ… מגיע לאכול מופלטות פעם בשנה. והיה, הייתה כזאת הצלחה לדבר הזה. [צוחקת]
יעל: מדהים, זה נשמע מדהים. ואיך זה הגיע, הצמיחה הזאת מהשיעור הראשון עם סבינה שהכנת ספגטי ומיטבולס לאלף אנשים מכינים מופלטות?
עדי: התמדה. אנחנו… פשוט עשינו שיעור כל יום, במשך משהו כמו ארבעה חודשים, [באיטיות] יום - יום. זה יוצא המון מתכונים, גם זה כל פעם… זה לפעמים היה יותר, זה הגיע למשהו כמו 200 מתכונים, כי בשיעור זה לא רק מתכון אחד, לפעמים כבר הכנו ארוחות, לפעמים הכנו כל מיני דברים ביחד, אז 200 מתכונים בפרק זמן, [מחייכת] בסגר וחצי, אה… זה היה משהו מאוד מרשים שצבר באמת גם אה, גם, גם קהל. כי אנשים פתאום התחילו להגיד, 'רגע, קורה שם משהו, אני גם רוצה להיות חלק מהדבר הזה'. אה… כל עוד זה היה לייב באינסטגרם זה לא, זה לא הגיע ל… למקום שבו הרבה אנשים נכנסים למטבח ומבשלים, אה… אנשים יותר צפו בנו, אבל אני חושבת שחלחל גם שם משהו ל… למקום, לנקודת האומץ שלהם, שאוקיי אז הם עמ… הם ישבו אולי במיטה וראו אותנו מבשלות וראו אותי לומדת, אבל יכול להיות שלמחרת, כשהם חשבו מה לאכול, הם כן העיזו להיכנס למטבח ולקחת מתכון חדש.
ואחרי בעצם, אחרי הגל השני… כן, אני מדברת בגלים, אני כבר לא יודעת איפה אנחנו נמצאים באיזה גל אנחנו, אה… אחרי הגל השני, כן, החלטתי שאני הולכת לקחת, למסד את הקשר שלי עם הדבר הזה, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ש… שבעצם בניתי לעצמי מקצוע חדש שהוא אה… מנגישה, שפשוט אני לוקחת את העניין, את הקונספט הזה של סדנאות בישול ואפייה ו… ומביאה אותו ל-next level, למקום שבו אממ, לא ראיתָ סדנה, הכנתָ משהו ובזה זה נגמר, אתה לומד. זה, יש פה ממש תהליך למידה, כי גם אני שואלת את כל השאלות, גם אני מאפשרת ל… למשתתפים לשאול שאלות, ויש המון-המון-המון דגש על מה אנחנו לוקחים מהדבר הזה, שהוא לא רק הביס הזה בסוף, כי, כי אוכל הוא כל-כך הרבה יותר מהביס הזה בסוף. אוכל הוא הכל, בעצם [צוחקת], הוא כל מה… הוא, כאילו… אני, אני מאוד, אני מאוד מאמינה שאם אנשים היו מדברים רק על אוכל אף אחד לא היה רב בחיים עם אף אחד [יעל צוחקת], היה שלום עולמי, הכל היה טוב, כי זה באמת נושא השיחה, זה… תקשיבי, זה הסמול טוק… את גרה בארצות הברית אז כאילו סמול טוק הוא מצרך אה, הוא מצרך חשוב. פה לא, אבל כאילו מבחינת אם, אם אתה רוצה לשבור את הקרח עם מישהו אז, אז אין בן-אדם בעולם שלא תמצאי איתו שפה משותפת, שתשאלי אותו מה הוא אוהב לאכול. שם, שם קיבלת את זה. זהו. יתחיל לספר לך על סבתא שלו, על אה… אפרופו מאסטר-שף, על זה מבוססת התוכנית כי [מצחקקת] את כולם זה מעניין מה אנשים אוהבים לאכול ומה, מה סבתא שלהם הכינה במטבח.
יעל: נכון. אני חושבת… כן זה יכול להיות רעיון לא רע בכלל בתקופה הזאת, להחליף את החדשות… לשים אותך מבשלת…
עדי: כן.
יעל: במקום החדשות על הקורונה. [עדי צוחקת] כאילו, היה לנו מספיק מזה.
עדי: מצוין. [צוחקת]
יעל: אממ, אני מרגישה שזה כאילו, איזו מין תקופה כזאת שאנשים… נגיד, הרבה עבודות מסורתיות הולכות לאיבוד והרבה אנשים קרו להם דברים מוזרים לקריירה בתקופה הזאת, ואני חושבת שהרבה אנשים, הם באיזה מין סיטואציה שהם מחפשים את האישור או, או מעזים לפעול בלי האישור הזה. זאת אומרת, את אומרת, כשחשבת לעשות משהו אז בהתחלה כתבת פורמט ואמרת אני אציע אותו בדרך המסורתית לחברות הפקה או לערוצי טלוויזיה, ובעצם ברגע שהם יגידו לי, אוקיי הרעיון הזה הוא הגיוני, אנחנו מוכנים לרוץ איתך על זה, אז אני אוכל לעשות את זה. ואז היה איזה קול בתוכך שאמר לך, 'שנייה, את בכלל אולי לא צריכה את האישור הזה של מישהו חיצוני, את יכולה להגיד לעצמך שמותר לך לעשות את זה, וזה קורה'. אה… וזה מעניין אותי לשמוע על זה קצת, אם יש לך איזה משהו להגיד לאנשים שנמצאים בנקודה כזאת, שהם עדיין תוהים אם הם צריכים את האישור הזה ממישהו בחוץ.
עדי: וואו, את קולעת כל-כך בול [צוחקת] עם ה… עם הנקודה הזאת. אני, אני מאז ומתמיד ידעתי או חלמתי לעבוד בטלוויזיה, בעיקר כשהטלוויזיה הייתה משהו מאוד-מאוד אחר ממה שהוא קיים… ממה שהוא היום, והשאיפה לעבוד ב… בכל אחד מהמקצועות, אה… נקרא לזה האמנותיים, מקצועות הבמה, אממ, אתה תלוי בחסדיהם של אנשים אחרים, אתה צריך שמישהו יסתכל עליך ויגיד, "מגיע לו המקום", או, או "לא מגיע לו המקום". ויש משהו מאוד-מאוד-מאוד מתסכל - גם האנשים הכי מצליחים שמעו יותר "לא" מ"כן" - יש משהו מאוד מתסכל במקום הזה שבו אתה נורא רוצה ליצור כל הזמן, ואימא שלי צוחקת עליי שכבר אין לי מקום ב… בתיקיית הפורמטים, וכבר אה, והסוכן שלי כבר אין לו גם, הוא כאילו, אין, אין כוחות יותר לשמוע על עוד רעיון שיש לי וזה, ובסוף הם לא מגיעים לשום מקום. מכל הרעיונות שהצעתי אחד התקבל כאילו ב… בעשר שנים בתחום הזה.
ואז יש משהו, ש… כל-כך אנחנו אוהבים לבקר את הרשתות החברתיות, אבל הן… לאנשים כמוני הן אה, הן פשוט שינו את החיים בצורה הכי חיובית, ואני אומרת את זה אחרי שגם חטפתי הרבה מאוד אש ברשתות האלה. אבל בסופו של דבר, הדבר הכי חיובי שיכול היה לקרות לי הוא שאני לא צריכה שאף אחד יגיד שאני ראויה או שיאפשר לי לקבל הזדמנות כלשהי או שיתן לי הזדמנות כלשהי להשמיע את הקול שלי. האנשים היחידים שצריכים לחשוב שאני ראויה הם הקהל שלי, שבו אני משקיעה. כשאני אומרת לכם אני באמצע יום עבודה אז יום העבודה שלי מורכב, אני חושבת שחצי ממנו מורכב בהשקעה באנשים שאני אוספת מסביבי, בעוקבים שלי, בלענות להודעות, לכל הודעה, אין דבר כזה בכלל כאילו - כן יענה, לא… אין דבר כזה - כשכותבים, 'וואו, אני לא מאמינה שאת עונה', אני אומרת, 'מה זה אני לא מאמינה. אם מישהו לא עונה לכם, אז אל תעקבו אחריו, אז אל ת… אל תתנו יד לדבר הזה'. אין סיבה. לא משנה כמה, ובאמת, יש ימים של גם מאות הודעות. וזה נפלא, זה, זה מרחיב את הלב. זה דבר… איזה, איזה מתנה קיבלנו שאפשר לתקשר עם הקהל שלך. זה לא שיש לי איזה מספר בבוקר בטבלת הרייטינג ו… אוקיי, אז הם צפו ובזה זה נגמר, ומספר… זה כאילו ככה, ככה החיים היו - מספר בטבלת הרייטינג וטוקבקים. אז לא. אנחנו כבר ממש לא שם. אנחנו בעולם שבו את בונה את הקהל שלך, את מחליטה מי הקהל שלך, כי גם יש לי קרוב ל-10,000 אנשים חסומים באינסטגרם, שזה מתקופה אחרת בחיים. אבל באמת, כל מי שהתבטא בצורה גזענית או בצורה שלא מצאה חן בעיניי נחסם במקום, את גם שולטת באיכות הקהל שלך, את שולטת במי הוא, ואת יכולה לתקשר איתו, ואת יכולה לתת תחושה אמיתית וגם לקבל תחושה ש… שאתם מכירים, שזה דבר משוגע שלא היה לנו לפני הרשתות החברתיות.
ועוד עכשיו עם הזום, שעכשיו בעצם הסדנאות שלי הפכו להיות סדנאות זום והם לא בלייב באינסטגרם, ואנשים ממש פיזית מכינים יחד איתנו, אז זה כבר עוד רמה קדימה כי אני מקבלת חלון למטבח שלהם, זה לא שהם יושבים בחושך ואני לא רואה אותם, והם כותבים לי משהו אחר-כך. אני רואה איך המטבח שלהם נראה, אני רואה את הילדים, אני רואה את המערכות יחסים עם הבני-זוג, אני רואה, אני רואה איך החלוקה - מי מכין את הבצק, מי עורך את השולחן, מי… אני מקבלת הצצה בעצמי, ואני נהנית מזה לא פחות ממה שאנשים אחרים נהנים לקבל הצצה [יעל צוחקת] לתוך המטבח שלי, ברור. כשאני רואה את החלונות האלה נפתחים זה כאילו הרגע הכי אהוב עליי ביום, ואני עושה סדנאות כמעט כל יום. הרגע הזה שאני פותחת את ה… את הזום וכל המסך מתמלא בחלונות, אני כאילו… אני ממש מקדישה את החמש דקות הראשונות רק להסתכל על ההתארגנויות, על האווירה שיש בבית, אה, ובסוף אנשים שבאים לבשל הם אנשים מה זה שמחים. כאילו את לא, אין אין שם, אין מרמור, אין, אין דברים רעים, זה רק טוב, כי זה אנחנו באנו, באנו לדבר על אוכל ולהכין אוכל טעים.
יעל: כן. וככה… זאת הדרך הקצרה לשלום עולמי, כמו שכבר אה… כמו שכבר סיכמנו.
עדי: כמובן. כמובן. [יעל צוחקת] השלום מתחיל… אומרים השלום מתחיל בך? השלום מתחיל במטבח. [צוחקות]
יעל: ואמרת שאת אה… אמרת שאת אוהבת לראות איך ה… איך אנשים מחלקים את ה… את המטלות ואת הזוגיות שלהם דרך החלון הקטן…
עדי: כן.
יעל: ובעצם בתוך התקופה הסופר-אינטנסיבית הזאת, עם ילדה ממש קטנה וקורונה, צללת בעצם ל… לעבודה סופר אינטנסיבית, ואיך הייתה החלוקה הזוגית שלכם בתוך הדבר הזה?
עדי: וואו, אני לא הייתי יכולה לעשות צעד. אני מאוד, אני לא מדברת עכשיו, כאילו אני מאוד מעריכה את מה שעשיתי, ואני יודעת כאילו, אני, אני יודעת להרים לעצמי, אבל אני יכולה להגיד בלב שלם שצעד אחד בתוך כל התהליך הזה לא היה יכול להתקיים אם לא בן-הזוג שלי. כי מהיום הראשון, מהרגע שבו העזתי להגיד את החלום הזה בקול רם הוא אמר, "אני איתך". הוא שחקן, אז מן הסתם המקצוע שלו בכלל הסתיים בתקופה הזאת. הוא אמר, "אני פה, תעשי את מה שאת צריכה כמה זמן שזה ייקח, תעופי על זה". הוא היה המאמין הראשון בחלום הזה, הוא אמר, "זה זה!".
כאילו, היו הרבה דברים, היו לי הרבה חלומות לאורך השנים שהוא אמר "בסדר, בואי נבדוק, בואי זה…" וכשהתחלתי עם זה הוא אמר, "זה זה! זה הדבר שאת צריכה לעשות, וזה יהיה מדהים", והוא לקח על עצמו, את יודעת, כאילו, תינוקת בת חצי שנה, אמנם העבודה שלי היא בבית ואני איתה המון גם, אבל אה… כשאין לך פרטנר כמו שצריך, את יודעת, גם אין בייביסיטר ואין כלום, זה אנחנו. יש לנו עוד ילד, שהוא הילד של הבן-זוג שלי מהנישואים הקודמים, אז אנחנו בעצם ארבעה אנשים בבית, [צוחקת] סגורים בבית, ונדרש פה מאמץ משפחתי אה… משולב, כדי לצלוח את התקופה הזאת ואני חושבת שיצאנו ממנה אה… גבוהים בכמה סנטימטרים. [צוחקת]
יעל: זה כל-כך מדהים ולא טריוויאלי.
עדי: כן.
יעל: לקראת סיום, שאלה אחרונה על כל העניין הזה של אה… מטבח ובישולים ודימוי גוף ו… הצורך הזה בלשלוט במה אנחנו אוכלות ולהגביל את מה שאנחנו אוכלות ולרצות לשלוט באיך שאנחנו נראות, ויחד עם זה, באמת, השהות האינסופית במטבח. גם לאנשים שלא מחבבים בישול ואפייה, אני חושבת שבשנה הזאת היינו במטבח יותר מאי פעם.
עדי: כן.
יעל: וכאילו אני מסתכלת עלייך מבחוץ וזה אמנם באמת מבחוץ ומרחוק, אבל זה נראה כאילו הגעת לאיזה מקום מאוד אה… יציב, בריא, שלֵו מול הדבר הזה…
עדי: כן. אני חושבת שרק כשנכנסתי למטבח הגעתי למקום יציב ובריא ושלו בדבר הזה. כמו כל הנשים שאני מכירה - האמת שזה באמת כל אנשים שאני מכירה - סבלתי מהפרעות אכילה רוב חיי הבוגרים. אני אומרת בוגרים וזה לא כזה בוגרים. זה מתחיל בגיל נורא צעיר הדבר הזה, והפרעות אכילה זה לא רק בולמיה ואנורקסיה, זה ההתעסקות הבלתי פוסקת במה אני אוכלת, באיך אני נראית, באיך אני עומדת מול המו… המראה או מול המצלמה בצורה הכי טובה כדי להיראות הכי רזה שאני יכולה, כי להיות הכי רזה להיות הכי טובה. שזה משהו שמשום מה אנשים עדיין ממשיכים לדבר עליו, למרות שהשנה היא 2021, למרות שאנחנו כל-כך הרבה יותר חכמים ומתקדמים מזה, המצאנו, כאילו, יש חיסון לקורונה. איך יכול להיות שאנשים עדיין מתעסקים ברזון כאילו הוא שאיפה הגיונית? איך יכול להיות… את יודעת, זה לא רק המטבח, גם הלידה. אני חושבת שכשילדתי, ו… וילדתי בקיסרי, אין… אחרי קיסרי אין מצב לצאת מבית החולים בסקיני ואין אה… וגם שנה אחרי אין מצב ללבוש סקיני, בואי נודה באמת. ו… והיה משהו שם בהחלמה שאמרתי, 'טוב, אני - אני לא שואפת לחזור בשום צורה למה שהייתי. כאילו, זה… אני, אני רחוקה משם, אבל אני רחוקה משם in a good way, אני בראתי יצור שהוא יצור ממש מצוין.
הגוף שלי עשה משהו משוגע, גם, גם זה שהוא החלים כאילו, מעבר ל-להיות בהיריון וללדת, ההחלמה הייתה כזאתי משוגעת שאמרתי: "וואו, כאילו, מה הגוף שלנו יודע לעשות". אני לא אכנס לפרטים הגרפיים, אבל כאילו את מהנהנת, את יודעת, זה כאילו, זה… המחשבה שהגוף מתאחה והוא חוזר לעצמו היא, היא mind blowing. כאילו יש בזה משהו, שאמרתי, "אני לא הולכת להרעיב את עצמי שוב בחיים". להרעיב, אני לא מדברת שוב, לא מדברת על אנורקסיה אלא על המקום הזה של אה… אני לא אוכל את זה למרות שהגוף שלי רוצה וזה מה שבא לי עכשיו לאכול וזה מה שיעשה לי מצב רוח טוב, אז אני לא אוכל את זה כי אני, כי אני אשמין. כששואלים אותי בסדנאות אם זה משמין, שזאת שאלה שהיא גם עושה לי קצת גירוד בגוף ואני כבר ממש אה… יש לי כבר תשובות מוכנות לזה, אז אני אומרת, נגיד, את יודעת, שואלים את זה בסדנת שמרים, עוגת שמרים, אז אני אומרת [מצחקקת] "קודם כל, עוגת שמרים זה לא משמין. נתחיל בזה שעוגת שמרים זה לא משמין בכלל-בכלל-בכלל"…
יעל: [צוחקת] אוקיי אני באה לסדנה…
עדי: כשאתה אוכל משהו… תקשיבי טוב, כשאת אוכלת משהו ואת נהנית ממנו אז זה לא משמין. זה לא עובד ככה, כי כש… כי הרגשות אשם זה מה ש… זה מה שעושה לנו את הכובד הזה. זה מה שגורם לנו… הרי בסוף זה הכל, זה הראייה הכל-כך סובייקטיבית שלך את עצמך במראה, וכשאת מסתכלת במראה עם רגשות אשם אז את שמנת, וכשאת מסתכלת במראה ואת אומרת, 'איזה כיף היה לי, אכלתי כזאת חתיכה של עוגת שמרים ונהניתי ואפיתי אותה בעצמי ואני יודעת מה יש בפנים - לא שמתי חומרים משמרים ולא שמתי שום דבר רע, שמתי בה שוקולד, שמתי בה שמרים ובצק וחמאה' - אז את, אז את הכי יפה בעולם. וזה בכלל לא… והשאלה אם שמנת או רזית זה בכלל לא, לא רלוונטי בשום צורה. כי טוב לך וכיף לך ואת גאה במה שעשית. וכשאני נתקלת באנשים שמדברים על זה עדיין, ועדיין סוגדים לזה, זה בעיקר נראה נורא-נורא-נורא מיושן. אה… מה זה אנשים? נשים. המקום שלנו, כאילו אנחנו כל-כך, אנחנו כל-כך הרבה מעבר ל… לפרמטר הזה, שאני חושבת ש… אני מאחלת לכולן להיכנס למטבח, לדעת מה הן אוכלות, מה הם מכניסות לגוף שלהן ולעוף על זה. כי גם חמאה וסוכר זה חשוב למצב רוח שלנו ול… ל… השלמה של עצמנו עם מי שאנחנו.
יעל: עדי, אני חושבת שאת הבן-אדם שמינף את הקורונה לטובת הבריאות הנפשית, וה… [צוחקות] והשגשוג בחיים, באמת, את את מספר אחת אני חושבת. אממ הכי גברת "לעשות לימונדה מהלימון", ממש.
עדי: איזה כיף. כן. [מצחקקת]
יעל: יש עוד משהו שתרצי להגיד, לספר, לחלוק, לשתף?
עדי: יש מלא. אני הייתי רוצה לדבר איתך לנצח. אני רק אגיד שכאילו, אני חושבת שיש משהו מדהים, הקורונה באמת גרמה לנו להיכנס למטבח בעל כורחנו וחלק מאיתנו לא לקח את זה בשתי ידיים. ואמר, 'טוב, ברגע שאפשר לברוח למסעדות…' אז הנה עכשיו נפתחו בארץ נגיד המסעדות אז כאילו יאללה כולם… זה לא במקום. יש משהו כל-כך נפלא ב… בלהכין אוכל למשפחה שלך. יש משהו כל-כך נפלא בלשרוף סירים, בבצק שלא תופח, בללמוד, באמת - יש בזה משהו ש… ואת יודעת למה? כי כשאת מכינה משהו פעם שנייה, אחרי שהוא לא הצליח, את תהני ממנו פי מיליון יותר מאשר משהו שהוא הלך לך על הוואן. אז יש כיף גם ב… גם בטעויות האלה ואני באמת מזמינה, מזמינה את כולם גם לבוא לסדנאות ו… ופשוט להיכנס למטבח ולבשל, ולאפות.
יעל: מדהים. אז סגרנו את המעגל גם של אה… להיות מושלמת, להיות לא מושלמת, וזה בסדר either way.
עדי: מושלמת זה בעיני עצמך. זה מאוד, זה מאוד פשוט. זה כאילו… זה לא להיות מושלמת, זה להיות הכי טובה שאת יכולה ברגע הנתון.
יעל: יואו, לא שאלתי אותך, אבל מה את עושה עם כל האוכל? [צוחקת]
עדי: אה… אני אגיד לך ככה: קודם כל זה תלוי, יש הרבה דברים שאני, שאני זורקת. אם אכלנו ואי-אפשר לתת את זה אז אני, כאילו, זה נורא לזרוק אוכל, אבל אה… אני מעדיפה לא לאכול משהו רק כי הוא נמצא, כי כאילו גם, אחד מהדברים שכיפיים בלאכול עוגת שמרים זה לאכול פרוסה [צוחקת] ולא לאכול כל העוגה…
יעל: נכון. [צוחקת]
עדי: כי אז את לא רוצה לראות יותר עוגת שמרים. מה שאפשר להקפיא, אנחנו מקפיאים, אני מקפיאה המון. יש לי, המקפיא שלי הוא כמו, הוא כמו מקפיא של מאפייה.
יעל: וואו.
עדי: ממש, הוא מסודר כאילו - עוגיות, עוגות, קרם [מילה לא ברורה] כזה. [יעל צוחקת] אממ… ואנחנו נותנים, נותנים. כל מה שנראה טוב אנחנו ממש כזה… השכנים שלנו למטה חושבים שאני…
יעל: זהו, את השכנה כאילו הכי אהובה בעולם.
עדי: וזה מאוד לא נהוג פה. אז אה… הם בכלל לא מאמינים שזה קרה להם. הם כאילו לא, הם כל פעם בהלם, הם כאילו, איך זה זה קורה? והם כל פעם חושבים שהם צריכים להביא משהו בתמורה, אז הם כזה מביאים שוקולד, [יעל צוחקת] כאילו… ולא נעים לי, 'לא צריך להביא כלום, אני נהנית לתת לכם'.
יעל: מעולה. תודה רבה, עדי.
עדי: [צוחקת] תודה לך.
[מוזיקת סיום]
יעל: תודה שהאזנתן. אם נהניתן מהשיחה, אתן מוזמנות לדרג את הפודקאסט באפליקציה שבה האזנתן, כדי שעוד אנשים ישמעו עליו.
נתראה בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments