top of page

רזה בראש - פרק 23 - הדברים החשובים בפודקאסט חלק ג: מה הרווח הלא מודע שיש לי מהמשקל

מה יכול להיות הרווח הלא מודע שלנו מעודף המשקל והאוכל? מכירות את הרגע הזה שאתן עומדת מול משהו שממש ממש בא לכן לאכול כי הוא ממש טעים או נראה ממש טעים, אבל אתן יודעות שזה יעשה לכן לא טוב אם תבחרו בזה, או שזה יגרום לכן להרגיש רע אם תמשיכו לאכול ממנו עוד?  אז באותו רגע, שכולנו כאן מכירות, יש רגע קטן וחמקמק של בחירה שמופעלים בו שני כוחות מאוד מנוגדים: תקראו לזה שטן ומלאך או תקראו לזה הקול הטוב והרע, אבל אותו רגע הוא רגע של מאבק פנימי בין רווח להפסד. כל אחת שרוצה לרדת יודעת מצוין במודע למה היא רוצה לרדת ומה היא תרוויח מזה, מבחינה פיזית או בריאותית ומבחינת הנראות או תחושת הביטחון, וגם ברור לה באותו רגע במודע מה היא תפסיד אם תבחר בכל זאת לאכול את הדבר המיותר הזה: תחושת כישלון, עודף משקל, לא נוח לי, לא נעים לי, הבגדים לא עולים עלי, חם לי, מציק לי, אף אחד לא מתחיל איתי וכו וכו. במודע אין בעיה. רק שהמודע לא בוחר. אם הוא היה בוחר, הרי לא היינו עושות בפועל דברים שסותרים את מה שאנחנו רוצות. מי שבוחר באמת, הוא תת המודע שלנו והוא רואה את הדברים אחרת מאיתנו. לכן, במקרים שבהם אנחנו רוצות להשיג משהו, אך בפעול פועלות הפוך ממה שאנחנו רוצות, זה סימן לכך שישנו רווח לא מודע שאותו כדאי לנו לזהות. אז מה יכול להיות הרווח הלא מודע שלנו מעודף המשקל והאוכל? כל התשובות בפרק 23. בפרק הזה אני מארחת שוב את אורלי קובר שהתארחה אצלי ממש לא מזמן בפרק 20. אורלי היא מאמנת לשחרור אכילה רגשית והתקפי אכילה והיא גם קולגה וגם חברה טובה.   

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/06/2023.

[נשמע תחילת השיר - Feeling Good" - Michael Buble"]

“Birds flying high,

You know how I feel.

Sun in the sky…”

נעמה: היי, שלום לכולם! ותודה שהגעתם שוב לפודקאסט "רזה בראש", הפודקאסט שמיועד לכל מי שמאס בעולמות הדיאטה המקובלים, פודקאסט שמקנה ידע וכלים מנטליים והתנהגותיים, כדי לצאת מהמאבק היומיומי עם האוכל לחופש מוחלט. אני נעמה פולק, ואני מייסדת השיטה "רזה בראש", שיטה לירידה במשקל באמצעות אבחון ושינוי דפוסי החשיבה, המניעים לאכילת יתר, אכילה רגשית ואכילת פסטה קונכיות, פסטה צינורות ופסטה שאריות.

אנחנו כאן היום עם החלק האחרון במסגרת חגיגות יום הולדת שנה לפודקאסט של "רזה בראש", שבו אני עושה איתכן חזרה על כל הדברים הכי חשובים שדיברנו עליהם כאן בשנה שחלפה, וכל זה כדי שנוכל לתרגל ולאמן את עצמנו בצורה חזרתית ויעילה, על הכלים שיכולים לעזור לנו לעשות שינוי של ממש בחיי היום יום. בפרק הקודם עשינו חזרה על מעבר מתודעה שכולאת אותנו במאבק אינסופי עם האוכל, הלא היא תודעת חמ"ץ - "חייבת מוכרחה, צריכה", לתודעת חופש, הלא היא תודעת כש"ר - "כמו שאני רוצה".

והפרק של היום, שהוא החלק האחרון בסדרת הפרקים שבהם אנחנו עושות יחד את החזרה על החומר, זה פרק שבו אנחנו נדבר על נושא מאוד מרכזי, שהופיע בכמה וכמה פרקים. והנושא הזה הוא הרווח הלא מודע שיכול להיות לנו מהאוכל ומהמשקל.

באופן כללי, ההבנה הזאת שלמשקל שאני לא רוצה יש רווח, זאת הבנה שעשתה אצלי מהפך. היא גם עזרה לי להבין שזה לא הכוח-רצון שלנו, וזה לא המשמעת העצמית שלנו אלו שקובעים אם אנחנו נצליח או לא נצליח. זאת גם הבנה ששינתה לגמרי את כל התפישה שלי לגבי איך יורדים במשקל. אני דיברתי על נושא הרווח הלא מודע בפרק 8, "איך לאמן את המוח לעמוד מול פיתויים ברגע האמת". זה פרק שאתם אהבתם במיוחד, ואולי אתן זוכרות אותו בתור הפרק עם המשפט, "מה, אני פראיירית?!". זה פרק 8. אנחנו גם פגשנו את הנושא הזה בפרק 10, וגם בפרק 19, בפרקים שסיפרתי על הסיפור האישי שלי, שגם כמובן דיברתי בהם על הזיהוי של הרווח הלא מודע שהיה לי מעודף המשקל, הרווח שסחבתי בלי לדעת במשך שנים.

אז קודם כל אני ממליצה כמובן לשמוע שוב את פרקים 8, 10 ו-19 מתוך מטרה להבין טוב יותר את נושא הרווח הלא מודע שיכול להיות לנו מאוכל ומשקל, וגם כדי שתוכלו לאמן את עצמכן להטות את המאזן של הרווח בצורה שתהיה לכם הכי כדאית, וכדי שתוכלו לזהות בעצמכן רווחים לא מודעים, שאולי גם אתן סוחבות במשך שנים. ואתן כבר יודעות שכשאתן מקשיבות לפרקים פעם נוספת, אתם מבינות אותם אחרת לחלוטין, בטח ובטח אחרי מה שאתם הולכות לשמוע כאן היום.

בהתחלה היו לי תוכניות אחרות לגמרי לגבי איך אני רוצה לעשות את החזרה על הרווח הלא מודע, אבל ליקום יש תוכניות משלו, ומי שאנחנו נתווכח [כך במקור]. ולא יכולתי לתכנן טוב יותר את מה שקרה.

בפרק היום אני מארחת שוב את אורלי קובר שהתארחה אצלי לא מזמן בפרק 20. אורלי היא מאמנת לשחרור אכילה רגשית והתקפי אכילה, ואורלי היא גם קולגה וגם חברה טובה שלי. ולמי שאולי לא זוכרת את הפרק שלי ושל אורלי, אז נזכיר שאורלי בעצמה מתמודדת עם עודף משקל, ובפרק שהקלטנו דיברנו על מה זה אומר להיות "בדרך". בדרך לתוצאה, בדרך למשקל היעד. על איך אפשר לחשוב אחרת ולעשות אחרת אם אני עושה הכל נכון ועדיין תקועה שם, "בדרך". והאמת שההקלטה של היום לא הייתה מתוכננת, אני בכלל ביקשתי ממנה להגיע כדי לראיין אותי על נושא אחר לחלוטין, לפרק אחר לחלוטין שרציתי לעשות, על מאחורי הקלעים של הפודקאסט של "רזה בראש".

אז אורלי הגיעה אלי הביתה לפני כמה ימים, וכיאה לשתי חברות עשינו קפה והתיישבנו אצלי בסלון. אמרנו, נדבר קצת קודם, נתעדכן, מה-מי-מו, מי-מי-מה, ובסופו של דבר לא דיברנו קצת, דיברנו די הרבה. והיא שיתפה אותי בתחושת תסכול שהיא מרגישה לגבי המשקל שלה, ואני הצעתי לה שנקבל זווית ראייה נוספת, הצעתי לה שניכנס לחדר-עבודה, נצייר טבלה על הלוח וננסה להבין ביחד את הרווח הלא מודע שיש לה מהעודף משקל. ובגלל שאורלי היא נשמה טובה ואמיצה, היא הסכימה שנקליט את השיחה שלנו, כדי לעזור לאחרות ללמוד מהסיפור שלה.

ובדקות הראשונות של השיחה, עוד דיברנו אל המיקרופון, אבל מהר מאוד, כמו שתשמעו, שכחנו לגמרי שהוא שם וצללנו עמוק, עמוק, פנימה. ומה שאתן הולכות לשמוע היום, זה בעצם סוג של סשן, שבו אני עוזרת לאורלי להיכנס לתוך תת המודע שלה, ולשלוף אינפורמציה קריטית שמנהלת אותה, שהיא לא ידעה על קיומה.

אז תשימו חגורות, ותתכוננו למסע יוצא דופן, שעוברות נשים שמגיעות אליי, כשהן רוצות להבין דבר אחד: מה הרווח הלא מודע שיש לי מהעודף משקל? פרק 23, בואו נצא לדרך.

אז מה העניינים?

אורלי: בסדר, מה איתך? [צוחקת]

נעמה: בסדר גמור.

אורלי: איזה כיף להיות כאן שוב.

נעמה: כיף שבאת. הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת בפעם הקודמת.

אורלי: ממש.

נעמה: הייתה לנו גם שיחה מקדימה מאוד מעניינת.

אורלי: תמיד יש לנו שיחות מעניינות.

נעמה: שחבל שהמיקרופון לא פעל בזמן השיחה.

אורלי: [צוחקת] אנחנו צריכות לקחת את זה כהרגל, כשאנחנו נפגשות, פשוט לשים הקלטה ברקע.

נעמה: כן, שהמיקרופון פשוט יעבוד.

אורלי: מ'כפת לי, בדיוק.

נעמה: מ'כפת לי, כן, נכון.

אורלי: לגמרי.

נעמה: אז באת וסיפרת: ירדתי ארבע קילו ואני תקועה. לא יורדת יותר. תקועה.

אורלי: נכון.

נעמה: ומה שאני הצעתי לך, זה שאני אנסה לאתר את הרווח שיש מהמשקל. כי גם כשאת ביום יום שלך חווה כל מיני דברים שקשורים ללחץ, שקשורים לעבודה, שקשורים לדברים רגשיים כאלה ואחרים, עדיין המוח שלך יכול לאפשר לך כל מיני התנהגויות כאלה ואחרות, או כל מיני תוצאות כאלה ואחרות, ועדיין הוא בוחר להשאיר את המשקל כפי שהוא.

אורלי: נכון. ובעיקר אני חושבת שחשוב גם שנציין שאני באמת באה ממקום ש… קודם כל מי שלא שמע את הפודקאסט הקודם, או מי ש…

נעמה: אין, אין, אין אחד כזה. [צוחקות]

אורלי: שידעו ככה באופן כללי, שבאמת אני מתמודדת עם עודף משקל יחסית גבוה, אחרי לידה שנייה. חשוב לציין שגם בשביל הארבע קילו האלה, זה לא שעשיתי איזשהו משהו שהוא מאוד מאוד שונה. אנחנו בטח לא מעולמות הדיאטה, והעבודה שלנו היא בעיקר בעיקר פנימית. וכמו שאני לא יודעת להגיד מה גרם ספציפית לארבע הקילו האלה לרדת, אני לא יודעת מה גורם לגוף שלי לא להמשיך לרדת. כי לצורך העניין אנחנו לא מדברות פה על חמישה-עשרה קילו, אנחנו באמת מדברות על עשרים-שלושים קילו שאני יכולה לרדת אותם בכיף. אז גם זה משהו שחשוב להגיד. זאת אומרת, זה לא, 'הפסקתי לאכול לחם ואז חזרתי לאכול לחם', זה לא כזה בכלל.

נעמה: זה לא התנהגותי, זה לא התנהגותי.

אורלי: וזה לא קשור לאוכל, ספציפית.

נעמה: נכון. אוכל זה משהו ש… אנחנו לא… כמובן לא מקלות בו ראש, אבל צריך להבין שהוא לא הדבר היחידי שקיים.

אורלי: הוא גם תוצר לוואי, האכילה היא תוצר לוואי, זה משהו שהוא תוצאתי…

נעמה: נכון.

אורלי: זה משהו שקורה בעקבות משהו, אז לכן אנחנו שתינו מאמינות שבעצם בראש ובראשונה, העבודה צריכה להיעשות מבפנים.

נעמה: נכון. וגם, את יודעת, יותר מזה. אם האוכל היה חזות הכל, זאת אומרת, במקרים שאת אומרת, וואלה, יש דברים שגרמו לי, להתנהגות של אכילה כזאת וכזאת, יותר קל לי להבין את המשוואה. אבל מה קורה כשזה לא קורה? זאת אומרת, איך אפשר להסביר מקרים שבהם מישהו עשה המון שינויים התנהגותיים, אבל המשקל לא יורד. לכן, זה לא רק קשור לאוכל. אבל מה שאנחנו רוצות להבין, זה מה הרווח של התת מודע, מה הרווח של הגוף במשקל הזה.

אורלי: נכון.

נעמה: אם יש לו רווח, הוא מייצר את זה.

אורלי: נכון.

נעמה: מה שאפשר להגיד באופן די ברור על תת המודע, זה שהוא תמיד יעשה, או יגרום לך לעשות, הוא תמיד יכוון לתוצאה שהוא תופש אותה כרווחית ביותר.

אורלי: נכון.

נעמה: עכשיו, הרווח הזה לא תמיד תואם את המציאות, או את המציאות כפי שאנחנו תופשות אותה. ואנחנו רוצות להבין מה לעזאזל הוא מנסה להשיג [צוחקת] באמצעות המשקל הזה.

אורלי: אני רוצה לתת עוד זווית לפני שאנחנו נכנסות לזה.

נעמה: אוקיי.

אורלי: שאם אנשים שהם לא אני ואת ידברו על הדבר הזה בחוץ, או לצורך העניין, אנשים מעולמות הדיאטה הקונבנציונלית.

נעמה: המקובלים. [בזלזול]

אורלי: המקובלים. מה הם יגידו? "תשמעי חמודה, את בת 37, עשית מלא דיאטות, בכל דיאטה בעצם דפקת את המטבוליזם שלך עוד יותר. והיום בשביל לרדת במשקל, צריכה לאכול ממש קצת". אמרו לי את זה לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש, אוקיי? ומה שאנחנו בעצם רוצות להביא כאן, א', זה כשאומרים לי משהו כזה, זה מאוד מצמצם אותי. זה כאילו באיזשהו מקום אומרים לי: אוקיי, או שתרעבי או שתישארי שמנה. כאילו אין לך יותר מדי אופציות.

ופה אנחנו בעצם מביאות עוד זווית שהיא תודעתית, שהיא בעצם אומרת שבסוף מי שקובע איך אני אראה או כמה אני אשקול זה התת מודע שלי. יש שם הרבה דברים שאני עוד לא מבינה אותם עד הסוף שזה לא רק עניין של כמה דיאטות עשיתי בעבר ואיך המטבוליזם שלי מגיב, כי גם את זה אני יכולה לשנות באמצעות התודעה.

נעמה: כן, אני רוצה אפילו לתת לזה הסבר יותר מקיף מזה, ולהגיד, כשאת פוגשת אנשים שזה מה שהם אומרים לך, אוקיי, שאם תאכלי כך וכך, אז תרדי כך וכך, [אורלי מהמהמת בהאזנה] אם את מאמינה להם, זאת המציאות שנוצרת.

אורלי: לגמרי.

נעמה: כי מה שקובע זה מה שאני מאמינה…

אורלי: נכון.

נעמה: מה שיש לי בתודעה, מה שיש לי בקוד במערכת ההפעלה. אם במערכת ההפעלה שלי שווה… אוכל שווה משקל, וזאת הנוסחה האבסולוטית והיחידה שמתקיימת שם…

אורלי: נכון.

נעמה: אני לא מסוגלת למשהו אחר. התת מודע יכול לפעול רק ממה שהוא יודע, הוא לא יכול לפעול מתוך דברים אחרים. ולכן אני רוצה להבין מה באמת נמצא שם, מתוך הבנה שכשאני אשנה את זה, אני אוכל גם להגיע לשינויים פיזיולוגיים מעבר למה שאני יודעת. כי אם אני אקח לדוגמת את ה-placebo effect, [אורלי מהמהמת בהסכמה] אפקט פלסיבו. [כך במקור] מה זה אומר בעצם?

אורלי: לגמרי.

נעמה: יש את זה הרי בכל מחקר…

אורלי: נכון.

נעמה: בכל קבוצת מחקר יש את ה…

אורלי: נכון.

נעמה: …מקבלים את התרופת פלסיבו, ותמיד יש את האחוז של האנשים שמבריאים,

אורלי: נכון.

נעמה: על אף שמקבלים תרופת דמה. מה זה אומר?

אורלי: נכון, כי הם מאמינים בזה.

נעמה: יפה.

אורלי: לגמרי.

נעמה: זה אומר שהמחשבה שלנו מייצרת שינויים פיזיולוגיים בגוף.

אורלי: נכון.

נעמה: גם אל תלכי כל כך רחוק לשם, בואי ניקח דוגמה של מישהי שעכשיו חושבת על משהו עצוב. המחשבה העצובה הזאת גורמת לה לשינוי פיזיולוגי בגוף, היא מייצרת לה דמעות. [אורלי מהמהמת בהסכמה] מישהי חושבת על משהו מפחיד זה מייצר אצלה עכשיו דופק.

אורלי: [מהמהמת בהסכמה] לגמרי.

נעמה: מחשבות מייצרות שינויים פיזיולוגיים בגוף.

אורלי: נכון.

נעמה: מתוך אותה הבנה אנחנו רוצות להבין איזה מחשבות מייצרות את העודף משקל.

אורלי: לגמרי.

נעמה: ואני הצעתי שכדי שנוכל להבין את זה יותר לעומק, נעשה דו"ח רווח והפסד. ממש, כשמו כן הוא. כמו שעושים אצל הרואה חשבון: הכנסות, הוצאות, בסוף מגיעים לשורה התחתונה. מה הכוונה? אנחנו לוקחות איזשהו מצב קיים, משקל X, זה המצב הנוכחי, לעומת המשקל הרצוי לי, שזה משקל X מינוס ככה וככה, [אורלי מהמהמת בהבנה] המצוי מול הרצוי.

אורלי: אנחנו רוצות להתמקד במספרים במקרה הזה?

נעמה: לא, לא אני רושמת X.

אורלי: אוקיי.

נעמה: X מינוס Y.

אורלי: סבבה.

נעמה: זה לא העניין, את יכולה לרשום מידה, את יכולה לרשום זה… אני פשוט רוצה להבין מה יש בתת המודע שלי שהוא מסתכל על X מינוס Y,

אורלי: אוקיי.

נעמה: זה לא מעניין אותי באמת להציב שם מספרים.

אורלי: כן.

נעמה: זה לא העניין. אני רוצה להבין מה הוא תופש במצב הזה, איזה רווחים יש לו ואיזה הפסדים יש לו.

אורלי: בדיוק.

נעמה: אני מבינה שאם המצב כרגע, המצב הנוכחי כרגע, הוא משקל מסוים זה כי התת מודע שלי תפש את המצב הזה כמצב הרווחי ביותר. ולכן אני רוצה להבין, רגע סליחה חבר, למה? ויותר מזה שאני רוצה להבין למה, אני רוצה להטות את המאזן כדי שהוא יתפוש את המשקל שאני רוצה, או את המידה שאני רוצה, כמצב הרווחי ביותר. איפה שיש רווח מידי, ברור וקונקרטי, אין לנו שום בעיה. כי אם עכשיו הייתי משכיבה פה 5,000 שקל על הרצפה ואומרת לך אל תאכלי את העוגה הזאתי, הייתה לך בעיה? לא. לא הייתה לך בעיה. אנחנו יכולות לעשות פתאום דברים מאוד… אולי מורכבים…

אורלי: נכון.

נעמה: או דברים שאנחנו לא עושות בדרך כלל…

אורלי: כשהרווח מיידי… לגמרי.

נעמה: …לשם המטרה. כשהרווח הוא מיידי וברור אין שום בעיה. אז אני רוצה להבין מה הרווח שאני רוצה שיהיה, או מה הרווח הקיים במשקל הקיים? לשם זה אני הולכת לעשות לנו על הלוח… טבלה, אוקיי? טבלה עם שתי עמודות. שבעמודה הראשונה שלה כתוב את המצב המצוי ובעמודה השנייה שלה, המצב הרצוי. אני אפילו אשים אולי בתיאור של הפרק לינק לטבלה, לאיך היא אמורה להראות.

אורלי: למלאת.

נעמה: וזו טבלה שכל אחת יכולה למלא.

אורלי: לגמרי.

נעמה: יש לנו מצוי ויש לנו רצוי.

אורלי: רצוי.

נעמה: אני ממליצה מאוד להסתכל על הטבלה על ה… איך שהיא בנויה לפני שמקשיבים, כדי שזה יהיה יותר ברור, על מה אנחנו מדברות.

אורלי: אולי גם נצלם את זה ותשימי צילום מסך.

נעמה: כן, אפשר גם לשים טבלה ריקה, ולעשות לזה לינק. אז יש לנו 'המצב המצוי', אני רוצה להגדיר את המצב המצוי, ואני רוצה להגדיר את המצב הרצוי.

אורלי: הרצוי.

נעמה: מה זה המצב המצוי? [צלילי כתיבה עם טוש על לוח] אמרנו משקל X.

אורלי: נכון.

נעמה: והמשקל הרצוי X מינוס Y.

אורלי: נכון.

נעמה: יופי, אני מתחילה. מה הרווח? מה הרווח שלך היום, ממה שאת יודעת, מהמשקל הנוכחי?

אורלי: אני חושבת שזה שם אותי… באיזושהי עמדה… כאילו שיסתכלו עליי באיזושהי עין טובה, היא כל הזמן מנסה והיא לא מצליחה… זה לא בדיוק ירחמו עליי אבל כאילו… כן.

נעמה: איך זה שאת במשקל הזה גורם לך להיראות בעין טובה? שאת סובלת? שאת מתאמצת?

אורלי: שאנשים רואים שבאמת אני… אני באמת עושה עבודה ואני מתאמנת ואני אוכלת טוב, ואפילו מעירים לי על זה שאני אוכלת מעט, וכאילו רואים שזה לא אשמתי.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אוקיי?

נעמה: זה לא אשמתי.

אורלי: כן.

נעמה: אוקיי. את מסירה מעצמך אחריות.

אורלי: לגמרי.

נעמה: במרכאות

אורלי: במרכאות.

נעמה: כן, מסירה מעצמי אחריות. הנה, אני עושה את כל מה שאני יכולה ועדיין, הנה אתם רואים שאני עושה את כל מה שאני יכולה…

אורלי: נכון.

נעמה: ועדיין…

אורלי: נכון.

נעמה: …אתם רואים את המשקל, זה לא אני. מסירה מעצמי אחריות.

אורלי: נכון. אפילו ברמה כזאת שבעלי שבעצם חי איתי, ממש מעיר לי לפעמים על זה שאני לא אוכלת.

נעמה: אז את יודעת, כשאני חושבת על זה שאת מסירה מעצמך אחריות, שוב במודע או לא במודע…

אורלי: כן.

נעמה: והוא מעיר לך שאת לא אוכלת, זה כי את מאוד רוצה לפתור את הקשר של אוכל ומשקל, כי את נורא רוצה לאכול ואת נורא רוצה להראות לעצמך שזה כבר לא קשור לאוכל.

אורלי: לגמרי, לחלוטין.

נעמה: אוקיי. אז נרשום.

אורלי: הוא לגמרי שיקוף. אני רוצה לתת לעצמי הוכחות, וזה מה שקורה בפועל.

נעמה: [כותבת על הלוח] לתת לעצמי הוכחות.

אורלי: נכון.

נעמה: יפה. איזה עוד דברים יש פה במשקל X? יש לך פריבילגיות מסוימות במשקל הזה? מה את מרוויחה ממנו?

אורלי: שזה בסדר שעוד לא פרצתי.

נעמה: מבחינת עבודה.

אורלי: מבחינת עבודה. כי גם לצורך העניין, אפילו יועצים עסקיים וזה שנחשפים לעסק, כאילו, באמת אומרים שעל הנייר, כאילו, זה נראה, באמת, הכל מושלם…

נעמה: כן. אני מקשיבה.

אורלי: ואומרים, אם אני עוד לא במקום שאני רוצה להיות בו מבחינה עסקית, אז על מה זה יושב? זה לא יושב על המקצועיות שלי, זה לא יושב על ידע, זה לא יושב על ערך…

נעמה: זה מגן עלייך. זה הגנה על הדימוי העצמי שלך. זה מה שנקרא "תירוץ הנראות". כשדיברתי על זה בסרטון שעשיתי על הרווח הלא מודע מהמשקל, אם תיקחי מישהי שרוצה להתחתן, למשל, והיא יוצאת לדייטים והיא כל הזמן אומרת לעצמה, 'טוב, לא רוצים אותי או אני לא מצליחה לפתח קשר רציני בגלל איך שאני נראית'. [אורלי מהמהמת בהסכמה] ומה היה קורה אם אותה בחורה הייתה יורדת במשקל ולתחושתה נראית סבבה?

אורלי: ועדיין לא היו…

נעמה: מה אז היא הייתה מספרת לעצמה?

אורלי: בדיוק.

נעמה: באותה מידה או באותו מובן, מישהי שלדעתה לא נראית מספיק טוב, ומרגישה שהיא לא מתקדמת בעבודה בגלל שהיא לא נראית מספיק טוב.

אורלי: בדיוק.

נעמה: 'לא מקדמים אותי כי אני לא נראית מספיק טוב, אני לא פרזנטטיבית, אני לא חושפת את עצמי…'. אבל מה היה קורה אם היא הייתה יורדת ועדיין לא היו מקדמים אותה? זה הרבה יותר קשה להרגיש…

אורלי: נכון.

נעמה: …שאני עושה עבודה לא טובה מאשר שאני נראית לא מספיק טוב.

אורלי: נכון. או ש…

נעמה: זה הרבה יותר קשה…

אורלי: או שאני לא מספיק חכמה, או שאני לא מספיק אינטליגנטית מאשר שאני לא נראית מספיק טוב.

נעמה: אז אני רושמת הגנה על הדימוי העצמי.

אורלי: יפה.

נעמה: איזה עוד פריבילגיות יכולות להיות לך?

אורלי: יש משהו שאולי עולה לך?

נעמה: אני מנסה לחשוב באופן כללי, הדברים שעשויים לעלות, הדברים שאני פוגשת בקליניקה שעולים. למשל, אם אני שוקלת הרבה, אז מוותרים לי. אני לא צריכה להתאמץ פיזית. אומרים לי אה, בואי תשבי, לא מצפים לי לרדוף אחרי הילדים שחם, עוזרים לי יותר…

אורלי: זה פחות.

נעמה: זה פחות.

אורלי: כן.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אני רודפת אחריהם, ולאו דווקא יושבת [צוחקות] ו… זה לא שם. אני גם יחסית בכושר, אני מתאמנת, זה לא… זה לא זה.

נעמה: אוקיי. אגב, אולי דווקא המשקל, למשל אם את אומרת את זה ככה, בגלל שמאוד חשוב לך להתאמן, [אורלי מהמהמת בהאזנה] אם היית יורדת במשקל יכול להיות שהיית מרגישה שאת צריכה לפעמים לוותר על אימון בשביל הילדים או בשביל המשפחה. אבל דווקא בגלל שאת במשקל גבוה אסור לך לוותר על הדברים האלה. זה בעצם עוזר לך לשמר דברים שהם חשובים לך, לאורלי, באופן אישי. וזה עוזר לך לשמור אותם למול התפקיד האימהי שלך שיכול הרבה פעמים לסתור אותם.

אורלי: יש לי יותר מזה, עכשיו שאת אומרת את זה ככה.

נעמה: כן?

אורלי: שהאימונים הם עוד הוכחה לזה שזה לא אשמתי. זאת אומרת עצם זה שאני מתאמנת באופן עצים כבר תקופה ארוכה. ואנחנו יודעות… את יודעת, בעולם הדיאטות אומרים שספורט זה לא באמת מה שתורם לירידה במשקל, וזה בעיקר התזונה וכולי…

נעמה: נכון.

אורלי: יחד עם זאת, עצם זה שאני מתאמנת ואני בכושר, זה כאילו זה עוד הוכחה לזה שהמשקל שלי הוא לא באשמתי.

נעמה: אבל אם את אומרת שאת יודעת…

אורלי: כן.

נעמה: …בקוד הפעלה שלך, באמת שלך, את יודעת שהאימונים הם לא הדבר שמשפיע לעומת האוכל…

אורלי: נכון…

נעמה: אז זה לא באמת ההוכחה שזה לא אשמתך.

אורלי: אבל זה כאילו הרע במיעוטו. כי אם רואים אדם שמן שלא משקיע, לא יודעים איך הוא אוכל או… וכולי, הרי אנחנו רואים אדם שמן ואנחנו מסיקים כל מיני מסקנות עליו.

נעמה: נכון.

אורלי: ואם אנחנו יודעים שהאדם הזה, גם אני רואה אותו אוכל בריא, גם אני רואה אותו מתאמן בקביעות, אז וואלה, אז אני אומרת: יואו, הוא באמת מסכן, כאילו…

נעמה: אבל זה הרווח שלך מהאימונים, זה לא הרווח ממשקל, הרווח מ… שאנחנו רוצות להבין יותר זה הרווח מהמשקל עצמו.

אורלי: אוקיי.

נעמה: בואי נעבור להפסד, בסדר?

אורלי: יאללה.

נעמה: מההפסד מהמצב הנוכחי, מהמצב המצוי. איזה דברים את מפסידה בגלל המשקל?

אורלי: וואו. [צוחקות]

נעמה: אני צריכה יותר לוח.

אורלי: קודם כל בוא נתחיל מה-obvious. תחושת נוחות קלילות פיזית, להתלבש איך שאני רוצה…

נעמה: אז רגע בואי ננסה להגיד את זה אחרת…

אורלי: אוקיי.

נעמה: בסדר? שהם לא מתקיימים ואנחנו רוצות לכתוב אותם בצורה הגולמית יותר שלהם. זאת אומרת, לא נוח לי.

אורלי: לא נוח לי.

נעמה: לא נוח לי.

אורלי: לגמרי.

נעמה: זה הדבר שאת מפסידה.

אורלי: נכון.

נעמה: אוקיי?

אורלי: נכון.

נעמה: יפה. לא מה אני רוצה להפסיד…

אורלי: כן.

נעמה: אלא באמת מה קורה.

אורלי: לא נוח לי.

נעמה: אז לא נוח לי, לא מתלבשת איך שאני רוצה. נכון?

אורלי: נכון, לא מתלבשת איך שאני רוצה. כבד לי. מסורבל לי. [קולות כתיבה על לוח]

נעמה: יופי. כבד לי, מסורבל לי.

אורלי: חם לי.

נעמה: חם לי. מה עוד?

אורלי: אני מתביישת.

נעמה: מתביישת ממה?

אורלי: מזה שאני שנה אחרי לידה והמשקל לא ירד. מזה שאני אשת מקצוע בתחום ואני לא רזה.

נעמה: אוקיי. זאת אומרת, את בעצם מתהלכת עם איזושהי הודאה פומבית, כי משקל זה דבר שרואים, של משהו שלא עשיתי בסדר.

אורלי: לגמרי. אני לא בסדר, לחלוטין. אני דפוקה, אני לא בסדר.

נעמה: הודאה פומבית שכולם רואים.

אורלי: נכון. עכשיו גם חשוב שנגיד שהדברים האלה הם קורים ב-back of our mind. זאת אומרת, הרי אני ברור לי שביום יום אני אומרת לעצמי שאין לי במה להתבייש ושהמשקל שלי לא אומר עליי שום דבר, אבל כל הזמן מתקיימים בנו בעצם שני הקולות האלה.

נעמה: נכון.

אורלי: ואנחנו בעצם פה בשביל לתת מקום גם, גם לדברים ה… הפחות כיפיים. כי בשביל שנבין באמת מה קורה בתת המודע ונבין מה הרווח, אנחנו צריכות גם להסתכל על זה כמו שאני אומרת 'בלי חרטוטים', כאילו…

נעמה: נכון, כל האמת בפנים. עכשיו, באופן כללי תחשבי על זה שלכל דבר בחיים יש לך דברים טובים להגיד עליו או דברים פחות טובים להגיד עליו.

אורלי: נכון.

נעמה: וזה בסדר.

אורלי: נכון.

נעמה: אנחנו רוצות להבין מה יצר את התוצאה כפי שהיא נמצאת היום במציאות. זאת אומרת, בתוך המאזן שלי, יש לי דברים שלוקחים אותי למשקל הנוכחי ויש דברים שלוקחים אותי למשקל שאני רוצה להיות. הרי יש רווחים והפסדים בכל דבר, אבל המאזן נוטה לכיוון הזה. ברור לי שיש פה סעיפים שירכיבו…

אורלי: נכון.

נעמה: …גם את המשקל ההוא, אבל אני רוצה להבין, רגע, אבל איזה… יש שם סעיפים שכנראה גברו על זה.

אורלי: וגם בגלל שאמרת שתת המודע בעצם מדבר 'רגש', אנחנו רוצות גם לשים לב שביום יום שלנו יש לנו כל הזמן פער בין מה שאנחנו חושבות בראש, ומה שקורה מבחינה חשיבתית-מנטלית, לבין מה שקורה מבחינה רגשית. זאת אומרת, מבחינה חשיבתית אני יודעת שאין לי במה להתבייש, אני יודעת שזה לא מוריד מהערך שלי, אני יודעת שאני שווה למרות המשקל שלי. אבל אם אנחנו מסתכלות נטו מבחינת הרגש אז כן, אז יש רגעים שבהם אני מתביישת. ואנחנו עכשיו רוצות לדבר עם תת המודע אז אנחנו מדברות 'רגש'.

נעמה: רגש ותחושה.

אורלי: בדיוק.

נעמה: כן. אז 'מתביישת' זה תחושה אחת. איזה עוד תחושות יש לך? במצב המצוי?

אורלי: אמרנו 'אני לא בסדר'…

נעמה: נכון.

אורלי: אמרנו 'אני דפוקה'.

אורלי: נכון.

נעמה: יש אכזבה, יש אשמה, יש קנאה. ויש גם איזשהו משהו, אני מנסה רגע להכניס את זה למילים, שזה כאילו… כאילו חוסר אחריות אבל במובן ה… ילדי של זה.

נעמה: מה הכוונה?

אורלי: כאילו כמו ילד שלא לוקח אחריות. כי… אני ממש מתקשה קצת להסביר את זה…

נעמה: זה בסדר, תקחי את הזמן, הכל טוב.

אורלי: זה… הרי זה לא שאני לא אחראית. אני אחראית, אני לוקחת אחריות, אני עושה השתדלות בתזונה, אני עושה השתדלות…

נעמה: אל תסבירי לעצמך…

אורלי: אוקיי.

נעמה: …את הסיטואציה. פשוט תרגישי אותה ותנסי לאפיין את מה שאת מרגישה.

אורלי: אז באיזשהו מקום אני מרגישה שכאילו אני לא לוקחת אחריות…

נעמה: כן…

אורלי: עד הסוף. כמו שאמרנו גם העניין הזה של "זה לא אשמתי"…

נעמה: כן.

אורלי: וכאילו יש פה גם איזשהו עניין של אגו רוחני.

נעמה: מה הכוונה?

אורלי: הכוונה היא שלפעמים מאוד קשה לנו להבדיל, בתור אנשים שעושים עבודת התפתחות, ל"מה מרגיש לי", ול"מה מדויק לי באמת", לבין מה האגו הרוחני שלי מספר לי. זאת אומרת, שלא בהכרח זה מה שנכון לי, או זה מה שמדויק לי. זה מה שאני מספרת לעצמי כדי להסיר מעצמי אשמה או כדי לתת לעצמי לגיטימציה. זאת אומרת, זה גם סוג של אגו אבל הוא אגו ממקום אחר, הוא אגו רוחני…

נעמה: אהה, כאילו לא נכשלתי, אני בעצם…

אורלי: אני עושה את מה שנכון לי.

נעמה: בדיוק, הבנתי.

אורלי: בדי… את מבינה?

נעמה: לא נכשלתי.

אורלי: בדיוק.

נעמה: זה הגנה על הערך העצמי.

אורלי: בדיוק. אז… אז אני מכירה את זה כאילו…

נעמה: כן…

אורלי: במושג של אגו רוחני…

נעמה: אוקיי.

אורלי: ולפעמים אני תוהה באמת כמה הוא זה שמנהל את העניינים. זאת אומרת, לפעמים זה באמת קשה להבדיל בין האגו הרוחני לבין הנשמה. כאילו הרי הנשמה היא זאת שאומרת מה נכון, מה מדויק, זה אינטואיציה וכו'. אבל לפעמים נכנס האגו כאילו במִסווה.

נעמה: במָסווה. כי אני רוצה בעצם לענות פה לאגו ולהגיד, המצב כפי שהוא, ברור לנו שזה רווח שהוא גדול יותר מרווח אחר.

אורלי: נכון.

נעמה: אוקיי? ולכן אני אף פעם לא באמת נכשלת, או אף פעם לא באמת מפסידה, אני תמיד מנצחת במשהו אחר. ולכן המצב הנוכחי הוא לא בעצם כישלון, הוא תמיד הצלחה של משהו אחר.

אורלי: נכון.

נעמה: לפעמים התת מודע תופש את הרווח ב… בצורה עקומה…

אורלי: נכון.

נעמה: שזה מה שאנחנו רוצות לראות פה, הוא תופש איזשהו רווח.

אורלי: ואם כבר זה הזכיר לי רווח, שלא ציינו אותו. אנחנו יכולות לחזור לרווח?

נעמה: תמיד.

אורלי: שלצורך העניין, בזכות זה שאני במשקל הזה, אני יכולה להבין את אלה שמגיעות אליי לקליניקה. אני לצורך העניין זוכרת שהייתי הולכת לדיאטניות או לנשות מקצוע שהיו נורא רזות וזה היה מאוד מאיים עליי. אני לא מאיימת, אני נגישה.

נעמה: הרווח 'אני לא מאיימת' זה רווח ענק. [בהדגשה]

אורלי: אני לא מאיימת.

נעמה: אני לא מאיימת.

אורלי: אני לא מאיימת. אני נגישה. מי שיגיע אליי לא ישפוט… מי שכבר מגיע אליי לא ישפוט אותי.

נעמה: יותר נכון, מי שיגיע אליי ידע שאני לא שופטת אותו.

אורלי: גם.

נעמה: זה אמור להביא לי יותר לקוחות?

אורלי: לאו דווקא.

נעמה: אוקיי.

אורלי: זה פשוט מגן עליי. זה מגן עליי מלהיפגע.

נעמה: אוקיי, הבנתי. מי שיגיע אליי לא ישפוט אותי. יפה.

אורלי: חתיכת רווחים, דרך אגב.

נעמה: תראי, אז אמרנו שהמצב כפי שהוא, אנחנו תמיד יכולות לדעת שהמצב כפי שהוא זה המצב שהוא יותר רווחי.

אורלי: נכון.

נעמה: תמיד אנחנו נעשה ונשאף ונגיע לדבר שיותר רווחי בעינינו. [אורלי מהמהמת בהסכמה] בצורה הרבה פעמים פשוט לא מודעת.

אורלי: נכון.

נעמה: איזה עוד הפסדים יכולים להיות לך?

אורלי: חולי?

נעמה: יפה. בריאות, כן.

נעמה: כן?

אורלי: כן.

נעמה: תסבירי.

אורלי: אנחנו יודעים שעודף משקל זה לא דבר מומלץ, כך או כך. זאת אומרת, זה סבבה שאני מתאמנת, זה סבבה שאני…

נעמה: לא מומלץ בריאותית, מתכוונת.

אורלי: כן, לא מומלץ בריאותית. בכל מקרה, בכל אופן, לגוף זה כבד לסחוב את המשקל הזה.

נעמה: אנחנו לא מדברות על חמש קילו.

אורלי: נכון. גם חולי עולה כסף, גם לקנות בגדים במידות גדולות זה גם יותר קשה. קשה למצוא, לפעמים זה גם עולה יותר.

נעמה: אוקיי, יפה. עכשיו בואי נעבור לצד השני של הלוח, שזה בעצם המצב הרצוי. מה אני רוצה?

אורלי: כן.

נעמה: אני מדמיינת עכשיו את הסיטואציה שבה אני רוצה להיות, שזה משקל X מינוס Y. [אורלי מהמהמת בהבנה] יופי. עכשיו אני רגע שם. בסדר? את יכולה לעבור לשם תודעתית?

אורלי: וואו, כן. [צוחקת]

נעמה: כן? יופי. הנה, קחי לך ותהיי שם ותגידי לי, כשאת במצב הרצוי, כפי שאת תופשת את זה, זה לא צריך להיות אמת או נכון או לא נכון…

אורלי: ברור.

נעמה: זה כפי שאת תופשת את זה. מה את מרוויחה כשאת שם?

אורלי: קודם כל, קלילות.

נעמה: קלילות. מה עוד?

אורלי: שמחה.

נעמה: שמחה.

אורלי: כאילו, מרגיש שקלילות זה לא מספיק מתאר. כי זה גם מצד אחד קלילות מחשבתית ומנטלית, אבל גם קלילות פיזית.

נעמה: אוקיי, אז קלילות מחשבתית ופיזית.

אורלי: כן.

נעמה: איזה עוד דברים את מרוויחה?

אורלי: מחמאות.

נעמה: מח… מה עוד?

אורלי: תחושת ביטחון.

נעמה: תחושת ביטחון, במה?

אורלי: בעצמי.

נעמה: ש…?

אורלי: כשאני מרגישה שאני נראית, או שאני אוהבת את איך שאני נראית, אז גם ההתנהלות שלי היא אחרת, כי אין בושה שמנהלת.

נעמה: אוקיי, מה עוד?

אורלי: פחות חם, פחות כבד, יכולה לרוץ אחרי הילדים, בקלילות.

נעמה: פחות חם, פחות כבד, פחות מאמץ, פיזי, בעצם.

אורלי: נכון.

נעמה: נכון?

אורלי: נכון. יש משהו שאולי עולה לך מתוך ההיכרות שלך איתי?

נעמה: עכשיו קפץ לי הנושא הזה של הפחות מאמץ פיזי.

אורלי: כן?

נעמה: אוקיי, שמ… את הרי שמעת את הפרק הקודם שדיברתי על תבניות מחשבה. [אורלי מהמהמת בהסכמה] ושתבנית של ריבוע לא יכולה להכיל…

אורלי: עיגול.

נעמה: …עיגול.

אורלי: נכון.

נעמה: ואם את סוחבת תבנית מחשבתית של 'הכל קשה לי בחיים' ו'הכל בא לי קשה',

אורלי: כן.

נעמה: מהיום שנולדת 'הכל בא לי קשה', ואני אומרת את זה כי אני מכירה אותך מספיק בשביל לדעת כבר את הסיפור שאת סוחבת.

אורלי: לגמרי.

נעמה: גם מהילדות שלך. לא נפתח את הסיפור,

אורלי: נכון.

נעמה: אבל את המציאות המורכבת.

אורלי: נכון.

נעמה: ואז העסק, ואז עם הילדים, וההתמודדות, ועכשיו. זאת אומרת, כל הזמן את סוחבת את התפישה של 'וואלה, קשה לי, הכל בא לי קשה, אני צריכה כל הזמן להתאמץ'.

אורלי: לגמרי.

נעמה: אז איך יכול להיות…

אורלי: אני רוצה להגיד על זה משהו.

נעמה: רגע, אני רק אגיד משפט… אז איך יכול להתקיים מצב שבו אני אחיה עם פחות מאמץ, אם המוח שלי יודע להכיל רק מאמץ קשה?

אורלי: [מהמהמת בהסכמה] גם, וגם אני עשיתי על זה בעבר עבודה על העניין הזה שיש בי משהו שמשמר את המאמץ. בדיוק כמו שאמרת, שבאמת הכל בחיים בא לי קשה, מציאת זוגיות, לעשות…

נעמה: אז אני מוסיפה את זה בהפסד, יש… זה משמר מאמץ. זה בהפסד, אני מוסיפה את זה.

אורלי: לגמרי. משמר מאמץ, שכאילו באמת כל דבר שהשגתי בחיים עבדתי מאוד מאוד קשה בשבילו. ובעבר כשעשיתי על זה באמת עבודה התפתחותית, אז… אז בדקתי מה הרווח מזה שאני נורא נורא מתאמצת, מזה שאני נורא נלחמת בכל דבר. והבנתי שמבחינתי להיות לוחמת זה משהו שהוא חיובי.

נעמה: אז ברווח של המצב המצוי אני רושמת 'לוחמת'?

אורלי: לגמרי.

נעמה: למה לוחמת זה משהו חיובי?

אורלי: כי מישהי שהיא לוחמת זה מישהי שהיא לא מוותרת, מישהי שהיא נחושה, מישהי שהיא חזקה.

נעמה: הגנה על הדימוי העצמי.

אורלי: לגמרי. ולכן, אז אני כאילו משמרת את המאמץ הפיזי. כי איך אנחנו מסתכלים על כאלה שהכל בא להם בקלות, אנחנו מסתכלים עליהם בעין יפה?

נעמה: לא תמיד.

אורלי: נכון.

נעמה: או יותר נכון, אני חושבת שיש משהו שעשוי להפחיד אותנו כשדברים באים בקלות, זה מפחיד אותנו שהם גם ילכו בקלות. זה מפחיד אותנו שהם לא כאן כדי להישאר.

אורלי: אבל אנחנו גם מעריכים פחות אנשים שבא להם דברים בקלות, את מסכימה?

נעמה: זה לא רק אנשים. דברים שבאים לנו בחיים בקלות…

אורלי: נכון. נכון.

נעמה: אנחנו נוטים קצת… לא להגיד תמיד לזלזל בהם, אלא לא להאמין להם. זה לא אמין, לא אמין לי.

אורלי: זאת אומרת, גם אם… אז מי שיש לה הרבה כסף, אז בסדר, זה כי יש… זה בא לה מהמשפחה. או מישהי שיש לה מלא כסף, היא שומרת על הגזרה, כי יש לה מספיק כסף כדי שמישהו יבשל לה את האוכל, וכדי שמישהו יבוא אליה עד הבית, יאמן אותה.

נעמה: ואם זה הגנים, זה הכי… [צוחקת]

אורלי: ואם זה הגנים, עוד יותר, בדיוק. זאת אומרת, מישהו שלא התאמץ בשביל מה שהוא השיג, אנחנו כאילו מסתכלים על זה בעין פחות טובה.

נעמה: כן, אני לא… אנחנו לא מעריכים את זה. בכלל, את יודעת שבישראל, אני אמרתי את זה לא מעט פעמים, בישראל יש מה שנקרא "תודעת סבל". ההירואיות שבסבל.

אורלי: נכון.

נעמה: זאת אומרת שאנשים הבינו… זה אתוס שאנחנו סוחבים באמת מקוּם המדינה שצריך לעבוד פה מאוד מאוד קשה כדי להתפרנס, כדי לשרוד, וזה אתוס שהחדירו לנו לראש כדי שנסכים לעבודה הקשה הזאת, כדי שנקבל אותה בעין טובה.

אורלי: נכון.

נעמה: תראי בצבא למשל. להתגייס לקרבי, אנשים שעושים שירות מאוד קשה, אנחנו מעריצים לוחמים! או תחשבי על מישהי שגם אם היא לא סוגרת את החודש, אבל היא עובדת בשלוש עבודות, והיא קורעת את התחת, מה אומרים עליה? וואי, איך היא עובדת קשה, וזה…

אורלי: בדיוק, בדיוק.

נעמה: הם אומרים, אוקיי, בסדר, אז היא לא סוגרת החודש, 'אבל היא עובדת נורא קשה, אז זה בסדר'. [בזלזול]

אורלי: נכון, כנ"ל לגבי המשקל. היא עושה הכל, היא מתאמנת, היא עובדת בזה.

נעמה: אז זה בסדר.

אורלי: אז בסדר, זה לא אשמתה, היא כאילו, באמת אין מה לעשות.

נעמה: היא עושה את כל מה שהיא יכולה.

אורלי: נכון, נכון.

נעמה: ו'העושה את כל מה שהיא יכולה' הזה, איך זה גורם לך להרגיש?

אורלי: אני מרגישה שזה אולי קצת ממתיק את ה… את הגלולה. כאילו שזה פוטר אותי באיזשהו מקום, כאילו זה לוקח אותי חזרה ל'מסירה אחריות'.

נעמה: אז ממה זה בעצם פוטר אותי?

אורלי: אני חושבת שזה אולי יושב יותר באמת על העניין הזה שאם זה היה בא לי בקלות, אז זה לא היה מוערך. כאילו תחשבי שעכשיו נגיד אחרי כל הדיבורים שלי והתוכן שלי שהוא סביב זה, פתאום אני ארד במשקל. זה יהיה וואו! כאילו, היא זאתי שלא הצליחה כל השנים, ונורא התאמצה, ועשתה הכל, ופתאום באמצעות איזשהו שינוי תודעתי, ירדה מלא במשקל, ווהו! כאילו… [צוחקת]

נעמה: חפרנו… חפרת קצת.

אורלי: כן [צוחקת]

נעמה: טיפה.

אורלי: אז זה כאילו זה נורא, יש בזה משהו נורא מעצים, מאשר כאילו, לא יודעת, סתם ירדתי במשקל או…

נעמה: חזרתי לג'ינס מלפני ההריון, כי כל חיי הייתי רזה כזה.

אורלי: כן.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אני חושבת שיש בי כן איזשהו צורך להיות מוערכת.

נעמה: לקבל הכרה.

אורלי: לקבל הכרה, כאילו שיראו את העבודה הקשה שלי.

נעמה: אז יש לנו 'שיראו את העבודה הקשה שלי', שזה מתקיים במה שקורה היום, [אורלי מהמהמת בהסכמה] גם במצב הרצוי אני מקבלת את ההכרה הזאתי, את מבינה?

אורלי: כן.

נעמה: כי יכול להיות שאני מקבלת עכשיו הכרה על זה שמאוד מאוד קשה לי, אבל כשאני יורדת אני גם מקבלת הכרה. אז אם אני מקבלת גם פה וגם פה, אז זה אחד מאפס את השני.

אורלי: אני חושבת שאני אקבל הכרה גם פה וגם פה, אבל זה כאילו מישהו שיש לו טורט והוא מקלל, [נעמה מהמהמת בהקשבה] ואומרים טוב, יש לו טורט, אין מה לעשות, אז הוא מקלל.

נעמה: סולחים לו.

אורלי: בדיוק.

נעמה: יבוא התת מודע, אוקיי? ויסתכל על הלוח שלנו. [צוחקת]

אורלי: כן. [מחייכת]

נעמה: ויגיד רגע, אני מקבל הכרה גם פה וגם פה, למה לי להתאמץ? אני נשאר במצב הקל.

אורלי: נכון.

נעמה: אחד הדברים. [אורלי מהמהמת בהסכמה] איזה עוד דברים יכולים להיות לך במצב הרצוי?

אורלי: פריצה בעסק.

נעמה: פריצה בעסק.

אורלי: פריצה בעסק, שזה מבחינתי להגיע לאן שאני רוצה, אוקיי? כל אחד יש לו את הרעיון שלו של מה זה פריצה והצלחה. שזה מבחינתי להגיע לאן שאני רוצה, להצליח לעשות את מה שאני רוצה, להרים את מה שאני רוצה בעסק.

נעמה: ויבוא התת מודע ויגיד, רגע, אבל אם ירדתי במשקל ולא תפרצי בעסק, מה יקרה?

אורלי: וואו.

נעמה: ממה אני חושש? זה בדיוק המקום שאני מנסה להבין, הפסד לא מודע, או יותר נכון, רווח לא מודע זה הגנה על איזשהם רגשות שאני לא רוצה להרגיש. [אורלי מהמהמת בהאזנה] איזשהו תהום רגשי שאני לא רוצה להגיע אליו. זה העניין.

אורלי: אני חושבת שאם יבוא התת מודע ויגיד, הנה ירדתי במשקל ועדיין לא פרצתי בעסק, אז לא בטוח שהעסק הוא… יש לו באמת היתכנות עסקית, אולי הוא לא באמת צריך להיות קיים. שזה מעמיד כבר את כל הזהות שלי בסימן שאלה אחד גדול.

נעמה: אנחנו יודעות בוודאות שמה שמעמיד את הזהות שלנו בסימן שאלה זה משהו שאנחנו לא נעשה אותו.

אורלי: נכון.

נעמה: זה אומר שיש איזשהו חשש מסוים מלאבד את העבודה שאת רוצה לעשות.

אורלי: גם, וגם כאילו אם אני ארד במשקל, ובאמת, וזה עדיין לא יצליח, כאילו אין תירוץ יותר.

נעמה: נכון, ולמה את צריכה את התירוץ בעצם?

אורלי: כי אם אני לא אצליח, או אם אני אכשל, אני צריכה הצדקה.

נעמה: אז אם אנחנו מבינות שתת המודע שלנו חושב במונחים של ילד קטן, נכון? המיינדסט שלנו הוא בנוי מהתקופה של השנים הראשונות…

אורלי: כן.

נעמה: הילדות שלנו, מחשבות של 'אני צריכה תירוץ', 'צריכה הצדקה', זה מחשבות שהן יותר מאופיינות לילדים קטנים, נכון? הם צריכים הצדקה, הם צריכים סיבה, הם לא יודעים לעמוד בפני הכשלונות שלהם, או בפני האי-הצלחות שלהם. הם צריכים הצדקה לזה.

אורלי: נכון.

נעמה: הם צריכים סיבה כדי שיסלחו להם. כי הם תלויים בעבודה חיצונית.

אורלי: נכון. הוא לקח לי, הוא עשה לי.

נעמה: כי הם תלויים באהבה חיצונית.

אורלי: נכון.

נעמה: כשזה משמר את עצמו לחיים הבוגרים שלנו, זה בדיוק המצב שבו התת מודע מנסה להגן עליי מרגשות שהוא תופש שיגרמו לי נזק.

אורלי: נכון. שהם מסוכנים.

נעמה: מה שהוא לא מבין, שזה היה לפני 30 שנה, אבל זה לא רלוונטי היום.

אורלי: נכון.

נעמה: זה מה שאני רוצה להבין במאזן…

אורלי: נכון.

נעמה: של הרווח וההפסד.

אורלי: נכון.

נעמה: איזה דברים אתה כל כך חושש מהם? אבל חבר, לא רלוונטי! לא, לא, לא חשוב עכשיו, לא קשור לעכשיו, אני יודעת להגן על ה… על הערך העצמי שלי, או יש לי אפשרויות יותר מאשר שהייתי ילדה.

אורלי: כן, זה נותן לי סיבה להתמסכן.

נעמה: זה נותן לך גם אפשרות. מה הכוונה? אם יש משהו שהוא חשוב לנו, ועליו אנחנו נקום וניפול, זו תקווה. כל עוד לא ירדתי במשקל והעסק שלי לא מצליח, יש לי תקווה שזה בגלל המשקל.

אורלי: נכון.

נעמה: אל תקחו לי את התקווה הזאתי.

אורלי: לגמרי.

נעמה: אני לא רוצה להיפגש עם ההיעדר תקווה הזאתי, כי זה בור שאני לא רוצה ליפול אליו! אני מעדיפה להאמין שאולי, אולי ככה, אולי אחרת. אני תוך כדי רושמת את הדברים שדיברנו עליהם בחלק של ההפסד במצב הרצוי. זה לא אומר שהדברים האלה קורים או קרו, אלא בתת מודע, בסעיף של ההפסד, יתכנו הדברים האלו. אם העסק לא יצליח, אובדן תקווה, פגיעה בזהות שלי, פגיעה בערך העצמי שלי, תחושת כישלון. [אורלי מהמהמת בהסכמה] זה דברים שהוא רושם לעצמו באפשרות של ההפסד.

אורלי: מה שאני לא מבינה, זה איך יש לי כל כך קצת רווחים במצב הרצוי, שזה כביכול החלום הכי גדול שלי והחלום הכי רטוב שלי. ואני אומרת, אוקיי, לא יכול להיות שזה הכל, כאילו מה…

נעמה: אני שמחה מאוד שאת אומרת את זה, כי המקומות שבהן אנחנו נתקעות, זה בדיוק הסימן לזה שיש לנו כאן משהו לא מודע שצריך לחלץ אותו החוצה. אם הכל היה ברור, וכל התשובות עכשיו היו נשפכות ממך החוצה כמו שאת נשפכת פה על הכורסא, [צוחקות] אז הכל היה בסדר. אבל איפה שקשה לנו, אנחנו רוצות למצוא את ה… את מה שחוסם אותנו. אנחנו רוצות למצוא עכשיו את מה מונע ממני להבין את התשובות. יש פה מחסום. לא, אל תזההי עם המחסום הזה. בסדר? אל תאמיני לו. זה לא רק הסיבות האלו.

אורלי: [קטוע] כן, נכון. אני חושבת שאני אבוא יותר לידי ביטוי באופן הלבוש שלי.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אני חושבת שאני אבוא יותר לידי ביטוי באופן כללי, כי יהיה לי יותר ביטחון.

נעמה: את תֵּרָאִי יותר? זאת אומרת, את תצאי יותר מהבית?

אורלי: לגמרי. אני לגמרי אהיה חשופה יותר.

נעמה: חשופה זה הפסד. לצאת יותר מהבית…

אורלי: נכון.

נעמה: …אולי… זה רווח.

אורלי: אממ… זה גם…

נעמה: לכל דבר שאת עושה יש גם וגם.

אורלי: נכון, צודקת. אז לצאת יותר מהבית. יותר ספונטנית.

נעמה: הבעיה בספונטניות זה שאת מוותרת על אלמנט של שליטה. וכשאת מפחדת ממצב של חוסר שליטה, הספונטניות, על אף היותה כל כך מגניבה בתיאוריה, קצת מפחידה אותנו. ואם אני רוצה שהשליטה תהיה אצלי, קשה לי… קשה עם ספונטניות, [קטוע] ברמה מסוימת.

אורלי: ברמה מסוימת, זהו. אם אני במצב הרצוי אז אני חושבת שתהיה כן איזושהי ספונטניות גבוהה יותר ממה שיש ברגיל.

נעמה: אוקיי. בואי נעבור להתרכז בהפסדים.

אורלי: אוקיי.

נעמה: למרות שאנחנו כל הזמן מדברות על הפסדים…

אורלי: כן.

נעמה: אנחנו רושמות אותם במקביל. עכשיו תנסי רגע להתרכז במצב הרצוי שכל כך בא לך עליו. [אורלי מהמהמת בהסכמה] מה את מפסידה? אמרנו, אובדן תקווה, פגיעה בזהות שלי אם העסק לא יצליח, [אורלי מהמהמת בהסכמה] תחושת כישלון, את חשופה יותר. איזה דברים עוד יכולים להיות?

אורלי: קנאה.

נעמה: במה?

אורלי: יקנאו בי.

נעמה: אוקיי. ולמה זה חיסרון?

אורלי: אז אני יכולה לחשוב על זה מכל מיני כיוונים. לצורך העניין, אנחנו ארבע אחיות בבית.

נעמה: אוקיי.

אורלי: כל אחת מתמודדת מהמקום שלה, כמעט, עם הנושא של המשקל. ואחיות שאני מאוד קרובה אליהן יכולות לקנא בי, וזה יכול ליצור ריחוק.

נעמה: אוקיי. אז ריחוק מהאחיות, זאת אומרת, ריחוק מנשים שהן מאוד חשובות לך.

אורלי: נכון.

נעמה: אובדן שייכות, מסוימת.

אורלי: לגמרי.

נעמה: את יכולה לאיים עליהן באיזושהי צורה כשאת יורדת?

אורלי: כן, כן אני יכולה לאיים עליהן ולאיים באופן כללי.

נעמה: כבר לא תהיה לך את הזהות המשפחתית, של 'כולנו מתעסקות עם המשקל'.

אורלי: לא תהיה לי כבר את הזהות המשפחתית, אני אהיה פחות נגישה. מבחינה… מבחינת העסק. זאת אומרת, יש נשים שקל להן יותר לפנות אליי, דווקא בגלל שאני לא רזה, ודווקא בגלל שאני מדברת על הנושא הזה מאוד בפתיחות. אבל אני מכירה את זה, שנגיד יש מישהי שהיא מאוד מצליחה, והיא נראית מדהים, אז כאילו זה נראה כאילו כל כך רחוק מאיתנו, שאנחנו בכלל לא…

נעמה: חשוב לך להזדהות עם הלקוחות.

אורלי: נכון. אני רוצה להגיד רגע יותר מזה.

נעמה: כן.

אורלי: יש לי בקליניקה בנות רזות, ובנות מלאות, אוקיי? את מסכימה איתי שהדבר הזה לא פוסח הרי על אף גודל.

נעמה: כן, גם אצלי יש גם וגם.

אורלי: בוודאי. אז לפני שנכנסתי לכל העולם הזה, הרי מבחינתי מישהי שהיא רזה, אז מה אם יש לה בולמוסים? שתבלמס. אז מה אם היא בולמית, היא מקיאה? העיקר שהיא רזה. מסכימה איתי שזו חשיבה כזאת של פעם? שלכל מי שהייתה הפרעת אכילה כזו או אחרת, יש לה את החשיבה הזאתי. זאת אומרת, עד היום אני יודעת שמי שמגיעה לטיפול בקליניקה זה בגלל שהיא חווה איזושהי אי נוחות מאוד גדולה. כי יש כאלה שהן רזות, והן חוות את הדברים האלה, אבל זה לא מזיז להן, כי מבחינתן הן רזות, וזה מה שקובע, זה מה שחשוב.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אוקיי? יש איזשהו מקום שאני חושבת שלמרות שאני עושה המון המון עבודה, וברור לי שאני רואה את ההפסדים הקיימים, גם אם מישהי היא רזה, אך יש לה את הדברים האלה, את התסמינים האלה, את הבעיות האלה…

נעמה: את הקשיים האלה ביום יום?

אורלי: את הקשיים האלה ביום יום, משהו בי יותר קשה לו להזדהות עם מישהי שהיא רזה ויש לה את הבעיות האלה.

נעמה: עכשיו את אומרת שבאות אליך בנות רזות.

אורלי: נכון.

נעמה: איך זה שהן עכשיו רזות, וקשה לך להזדהות עם הבעיה הזאת, איך זה משפיע על העבודה שלך, מולן?

אורלי: אני לא חושבת שזה משפיע ברמת העשייה שלי איתן בפועל, אבל אני חושבת, ועכשיו אני הולכת להגיד משהו סופר חשוף ואמיץ.

נעמה: אני אכין את העט האדום.

אורלי: ש… שיש בי עדיין באיזשהו מקום ילדי, אותה ילדה פנימית, שמאמינה שהן יותר טובות ממני. למרות שכביכול אני הדמות המלמדת, ואני הדמות המקצועית, והן באות אליי ומשלמות לי כסף. אבל עצם זה שהן רזות ואני לא, זה עושה אותן באיזשהו מקום… הן מאיימות עליי. עכשיו…

נעמה: אם… ואם את תהיי רזה יותר, כבר אמרנו, מצב 'הרצוי',

אורלי: נכון.

נעמה: אם את תהיי רזה יותר, איך התפישה שלך לגבי 'רזה זה יותר טוב', יבוא לידי ביטוי עם הלקוחות שלך? זאת השאלה.

אורלי: כן.

נעמה: את אומרת בעצם, אם אני מבינה נכון, שיהיו בנות שאולי לא יבואו, כי ה'רזה זה יותר טוב', כי זה יותר יאיים עליהן?

אורלי: אני רגע מנסה להבין את עצמי. [צוחקת]

נעמה: Take your time.

אורלי: משהו עשה לי ממש סלט ורעש.

נעמה: תצלחי את זה. אל תזדהי עם המניפולציה הזאתי.

אורלי: נכון, אני לא מאמינה לזה.

נעמה: אל תזדהי עם זה. תסתכלי עליי, תסתכלי על הלוח. זה לא נעים, וגם אם זה לא נעים, את נוגעת בזה.

אורלי: נכון.

נעמה: כי המצב הנוכחי כרגע יותר לא נעים לך. אל תתני לו לסחוף אותך לכל מיני מחשבות.

אורלי: אני חושבת שאולי אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת.

נעמה: איזה… מה זה הבחורה הזאת?

אורלי: שכאילו…

נעמה: דברי פתוח.

אורלי: אני ממש… ממש מנסה.

נעמה: תודה.

אורלי: אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת ש… רגע שנייה, אני בסדר. אני כאילו אומרת שאני מרגישה שהן טובות יותר ממני באיזשהו מקום.

נעמה: הבחורות הרזות?

אורלי: הרזות.

נעמה: אוקיי.

אורלי: כן. לא משנה מה יש להם עכשיו.

נעמה: בסדר.

אורלי: אני מרגישה שהן יותר טובות ממני. וזה תחושה כל כך כואבת וכל כך לא נעימה ותחושה שאני סוחבת אותה כל החיים. [בהדגשה] ואני אומרת, אני לא רוצה להזדהות עם התחושה הזאת, אני לא רוצה להיות הרזה הזאת שהיא טובה יותר מכולם. כאילו אני, יש לי כלפי אותן בנות רזות אז יש לי איזשהי רתיעה.

נעמה: אוקיי.

אורלי: אוקיי? יש לי איזשהי רתיעה. אם אני מסתכלת רגע על הילדה הפנימית שנייה, ועכשיו נכנסת הכי הכי פנימה ובהכי ב… ב…

נעמה: לכי על זה.

אורלי: בתכלס של הגועל…

נעמה: הכי.

אורלי: יש לי רתיעה. במיץ של הזבל. במיץ של הזבל, יש לי רתיעה.

נעמה: אוקיי. כי למה ש…

אורלי: כי כל החיים הם גרמו לי להרגיש חרא.

נעמה: ולמה שתרצי בעצם להיות כזאת?

אורלי: בדיוק. אני פחות מרתיעה עם המשקל העודף שלי.

נעמה: ואם בתבנית המחשבתית שלך, אם בזהות שלך את תופשת את הבנות האלה באיזשהו מובן שלילי, למה שתרצי להיות כזאת?

אורלי: נכון.

נעמה: אז למה עם כל האוכל ה… שאת אוכלת, הבריא והמוקפד וכל האימונים הקשים שאת עושה, אם בזהות שלך את לא רוצה להיות בן אדם כזה, למה שתהיי כזאת? למה שהמשקל ירד? למה שהתת-מודע ילך איתך, יסתנכרן איתך על משהו שהוא לא את. על משהו שאת לא רוצה להיות. את צריכה לרצות להיות כזאת כדי להיות כזאת.

אורלי: נכון, וחשבתי עד היום שאני רוצה.

נעמה: אז כנראה שלא. אולי לא בתנאים מסוימים.

אורלי: נכון.

נעמה: בואי נגיד את זה אחרת. זאת אומרת, אם אנחנו רוצות לקחת את התובנה הנפלאה הזאת והאמיצה הזאת מאוד שהגעת אליה. אם את רוצה להתקדם איתה הלאה ולהטות את המאזן, אנחנו צריכות לעזור לתת מודע, זאת אומרת - לך, לבנות זהות מסוימת שבה את גם שוקלת כפי שאת רוצה לשקול, וגם את הבן אדם שאת רוצה להיות. זאת אומרת, את מסוגלת לתפוש את עצמך אחרת כשאת כזאת. [אורלי מהמהמת בהסכמה] ולא רק דרך העדשה שעד עכשיו תפשת את עצמך ככה. למשל, אני אתן דוגמה, אם מישהי מתקשה להיכנס להריון. ובאיזשהי עבודת עומק אנחנו נבין שבמהלך חייה היא הייתה מסתכלת על אמהות וסולדת מהתפקיד האימהי, רואה אותם עושות ככה וככה עם הילדים בחובות ככה וככה וכן הלאה וכן הלאה. אבל היום, שהיא כבר רוצה, היא בעצם צריכה לשנות את ה… מה נתפש עבורה כאמהות. כי אם היא לא שינתה את זה, היא לא רוצה להיות הדבר הזה שהיא חשבה שקוראים לו אמהות.

אורלי: זה לגמרי זה. כי גם יש לי איזושהי סלידה מכל אלה שרזו יאללה יאללה, כאילו זה קל, כאילו זה… זה. כאילו יש לי איזה מין תגובה כזאת שהיא אוטומטית התנגדות, דריכות.

נעמה: כן.

אורלי: כאילו… אז כן, אז אני באמת מתארת את זה כאיזשהי רתיעה, איזשהי סלידה. וזה קטע, כי כל החיים אני רוצה להיות רזה. זה חלום חיי, זה מה שאני שואפת אליו, בין היתר. אבל פתאום אני אומרת כאילו, באמת, אם יש לי איזושהי סלידה מכל אותן בנות שהם… שיש בזה משהו שהוא מתנשא בעיניי, או באמת יש פה משהו שאני סולדת ממנו.

נעמה: אז אם אני מבינה אותך נכון, התנאים ל'להיות רזה', על פי אורלי…

אורלי: כן.

נעמה: התנאים ל'להיות רזה' הם תנאים שאינם מקובלים עלייך. עד עכשיו, עד היום בנית איזושהי תדמית סביב אותן רזות תדמית שהגנה עלייך. הנה, הם ככה, הם לא אני, אני לא רוצה להיות כזאת. זאת אומרת דברים שאת יצרת כדי להתרחק מזה, כדי להגן על עצמך.

אורלי: לגמרי, כדי להגן על עצמי וכדי לעשות… להסתכל על עצמי באור חיובי יותר.

נעמה: כן, בדיוק.

אורלי: נכון.

נעמה: רצית… סיפרת לעצמך סיפור.

אורלי: לגמרי.

נעמה: כמו שכולנו עושים על כל מיני דברים.

אורלי: נכון.

נעמה: כן, מסתכלים על אנשים עשירים, אה, אלה הם מפונקים.

אורלי: בדיוק, כזה.

נעמה: אלה… אלה… אלה לא יודעים לעבוד. [צוחקת]

אורלי: בדיוק. זה בגלל היופי, זאתי עשתה ככה, זה בא לה ככה. אצלי זה לא עובד, אצלי הכל קשה, אצלי כל זה. אני סולדת מהן. לגמרי.

נעמה: אז בואי נגיד את זה אחרת.

אורלי: זה באמת חתיכת תובנה.

נעמה: נכון. אם את רוצה להיות במידה מסוימת, או אם את רוצה להיפרד מעודף משקל שלא משרת אותך מבחינה בריאותית, את צריכה לשבת ולחשוב באיזה תנאים את כן תהיי מוכנה לקבל את זה. זאת אומרת, את הזהות שלך את מרכיבה.

אורלי: נכון.

נעמה: ודברים שחשבת על נשים מסוימות לא בהכרח תקפים לגבייך.

אורלי: יש לי כן רעיון של איך שאני רוצה שזה יראה.

נעמה: מעולה. אז יש לך בראש תנאים לאיך את רוצה שזה יקרה.

אורלי: נכון.

נעמה: שׁוּט.

אורלי: אוקיי. אז קודם כל התנאים האלה זה באמת מתוך מקום של אכילה אינטואיטיבית, ואני אסביר לעומק למה אני מתכוונת כשאני אומרת אכילה אינטואיטיבית. אני גם נרתעת מכל אלה שאומרות שכן, הם התחברו לרעב ושובע, והתחילו לאכול אכילה אינטואיטיבית, ופתאום ירדו 30 קילו, ואז את מגלה שהם… אוכלות…

נעמה: אכילה אינטואיטיבית אוכלות חסה.

אורלי: בדיוק, כזה, בול. [נעמה צוחקת] הם כאילו טוענות שהם עשו את זה בדרך אינטואיטיבית…

נעמה: בריאה.

אורלי: בריאה, ובסוף זה דיאטה בשם קוד, אוקיי?

נעמה: כן, זה מכבסת מילים להרבה פחות קלוריות ביום.

אורלי: ממש. עכשיו לצערי, נתקלתי במלא כאלה שעוד יותר הגבירו לי את הסלידה.

נעמה: חיזקו את זה.

אורלי: אני רוצה…

נעמה: כן?

אורלי: לייצר את הדבר הזה מתוך באמת איזשהי הסתכלות מאוזנת על כל מזונות החיים. אני לא רוצה להימנע מכלום, אני לא רוצה להגביל את עצמי בכלום. אני, אין לי איזשהו אידיאל מבחינת תזונה. אני לא מאמינה בטבעונות, בצמחונות, ב…זה. לא, לא, אני רוצה להיות מסוגלת לאכול מהכול ומה שמרגיש לי באותו רגע. אני רוצה להיות מסוגלת גם לאכול מתוקים. אני לא חושבת שלחמניה מבצק לבן זה יעשה לי דבק בבטן וכל מיני דברים כאלה ולהימנע מגלוטן. אני רוצה להיות מסוגלת לאכול את כל מה שהעולם הזה מציע, כמו לצורך העניין האירופאים שאוכלים בגט ואוכלים חמאה והכל סבבה איתם. אבל באמת בצורה שהיא… שהיא מספקת אותי מבחינה רגשית ופיזית ולא בצורה ששולחת אותי לאיזשהי באמת אכילת יתר. ואני רוצה להתאמן כי זה… כי זה נכון לגוף שלנו להיות בתנועה, וכי זה בריא לנו. עזבי שנייה בכלל, לא קשור למשקל, כי אני אוהבת את התחושה שזה נותן לי, אני אוהבת להרגיש חזקה. אז מהבחינה הזאתי, זאת הדרך שבה אני רוצה לייצר ירידה במשקל.

נעמה: בעצם את רוצה להיות בריאה. את אומרת אני רוצה לייצר מצב שבו אני אוכלת בצורה שהיא בריאה לי, נכון? אם זה מבחינת אבות המזון, אם זה מבחינת הבריאות הנפשית שלך…

אורלי: בדיוק!

נעמה: כי גמילה מכל מיני דברים כאלה…

אורלי: נכון.

נעמה: …ואחרים לא יוצרת את הבריאות הנפשית.

אורלי: נכון. כי לי לצורך העניין זה לא טוב לא לאכול שוקולד. כי אם אני לא אוכל שוקולד אז מחרתיים אני אוכל שמונה חפיסות, אוקיי? אז אני, אם עכשיו אני יש לי חשק למשהו מתוק, כדאי שאני אקשיב לחשק הזה כי אני יודעת מה זה יגרום לי לעשות אחר כך. והעניין הוא שאנחנו הרי היום יודעים שאפשר לאכול מהכל בצורה שהיא…

נעמה: חד משמעית אפשר!

אורלי: …חד משמעית מאוזנת ועדיין להיות רזים ובריאים. זאת אומרת כל השיטות האלה, הגמילות האלה, להימנע מזה, ולהימנע מזה, ולא לאכול ככה, וצום לסירוגין, ולא לאכול בבוקר…

נעמה: לך זה לא עובד.

אורלי: לי זה לא עובד. אני רוצה להיות ההוכחה לכך שאפשר גם אחרת.

נעמה: אם את ממשיכה להסתכל על מה את אוכלת כל הזמן, את בעצם משמרת את התפישה הדיאטטית.

אורלי: נכון, נכון, נכון אני בדיוק…

נעמה: ואם את רוצה לצאת ממנה, את צריכה לצאת ממנה.

אורלי: לגמרי.

נעמה: מה שחשוב לי הרבה פעמים זה דווקא להראות דרך הדרך שלי, שאם אנחנו יוצאות מהמשוואות המקובלות של הדיאטה, אנחנו יכולות לאכול הרבה יותר ממה שחשבנו. כי אני היום אוכלת הרבה יותר ממה שחשבתי שאני אוכל לאכול במשקל הזה.

אורלי: מטורף.

נעמה: זה העניין. זו התגלית. אחרת מה אני מביאה בכלל?

אורלי: אפילו הפתעת אותי עם זה שאת הולכת לאכול פסטה. רציתי לשאול אותך אם זה איזה פסטת עדשים… זה.

נעמה: אכלתי את זה אתמול פעמיים. לא, פסטה לבנה. לא, בכלל לא… זה. אכלתי אתמול חלה ואכלתי פסטה, אכלתי עוגיות. בסופי שבוע, לפעמים… בטח בסופי שבוע שאני בלי הילדים…

אורלי: כן.

נעמה: אנחנו מעבירים את הזמן בבית.

אורלי: כן.

נעמה: יותר מתנשנשים.

אורלי: נכון.

נעמה: אני אוכלת במסעדות, אני אוכל בבתי קפה. אבל אני משתדלת לכוון לזה שהתזונה שלי תהיה כזאת שתיטיב עם הבריאות שלי. מה הכוונה? שאני אעשה את ההשתדלות שברוב המקרים אני אוכל אוכל שמיטיב איתי. אז בבית כשאני אוכלת ארוחה רגילה, אוקיי, ביום יום, אז אני אשתדל שהלחם יהיה מקמח מלא ולא מקמח לבן, לדוגמה. את פחות תמצאי אצלי ביום יום, בארוחות "הרגילות" במרכאות, לחם מקמח לבן, אבל כן בשישי תהיה את החלה, וכן במסעדות יהיה קמח לבן…

אורלי: כן.

נעמה: אם יהיה או אם זה מה שיש.

אורלי: כן.

נעמה: אם זה הפינוק וזה זה, זה סבבה.

אורלי: נכון.

נעמה: אני אשתדל שהאוכל שאני יודעת שלא ממש מיטיב עם הבריאות שלי, שזה יהיה חלק קטן ביחס לשאר האוכל שאני אוכלת. אבל אני לרגע אחד לא מוציאה שום דבר החוצה מהיום יום שלי. [אורלי מהמהמת בהסכמה] מה שיצר אצלי את השינוי זה גם החיבור שלי למה שיש לי בצלחת. זאת אומרת אני רוצה את מה שאני אוכלת, גם כשאני אוכלת בריא יותר…

אורלי: לגמרי, לגמרי.

נעמה: …וגם כשאני אוכלת פחות בריא. גם כשאני אוכלת פחות בריא, אני רוצה את זה, אני בוחרת את זה.

אורלי: אבל רגע, אני רוצה להגיד על זה מילה.

נעמה: בבקשה.

אורלי: אני מבחינתי, אתמול, בהסתכלות ה… מלמעלה, אכלתי מדהים, אוקיי? בהסתכלות היותר במיקרו, אם עכשיו אני רוצה לייצר ירידה במשקל, הייתי צריכה פה ושם לשנות, ואני רגע רוצה בכוונה לתת דוגמה ולספר מה אכלתי. זורם?

נעמה: בבקשה.

אורלי: יאללה. הכנתי לשחר ולמתן פיתה רגילה. בתכלס רציתי גם פיתה רגילה עם חביתה. שמתי לעצמי את הכוסמין. איקס. זה לא טוב מבחינתי.

נעמה: בגלל שזה פחמימה?

אורלי: לא, בגלל שזה באופן עקרוני, כשאנחנו רוצות להימנע מבולמוסים, אז מאוד חשוב כן לשמוע לחשקים ולאכול מה שאני באמת רוצה. אוקיי?

נעמה: אוקיי.

אורלי: ולצורך העניין הייתי צריכה פה למצוא את האמצע ולהכין לי חצי פיתה לבנה. זה ככה ההסתכלות קדימה על… ביני לבין עצמי. בשביל אחר כך למנוע אכילת יתר.

נעמה: את מדברת מאוד את השפה של להימנע מבולמוסים וזה משתלט עלייך.

אורלי: או! או!

נעמה: תשימי לב בבקשה…

אורלי: תודה, תודה. אוקיי, אוקיי.

נעמה: אז תשימי לב… רגע, יש פה כמה דברים.

אורלי: חם לי, תדליקי מזגן. [צוחקות]

נעמה: תשימי לב, יש פה כמה דברים. [אורלי נושפת] זה מרזה… [צוחקות]

אורלי: רגע, רגע, אמרת עכשיו פה משהו חשוב שאני חושבת אותו ביני לבין עצמי ואני לא מסוגלת להגיד אותו.

נעמה: אז אני אגיד אותו עוד פעם?

אורלי: כן.

נעמה: המחשבה שלך - יותר מדי מניעת בולמוסים…

אורלי: תודה.

נעמה: מאשר להיות במשקל שאני רוצה להיות בו.

אורלי: נכון.

נעמה: איך את רוצה להיות במשקל שאת רוצה להיות בו אם את רק עסוקה להימנע מבולמוסים? להימנע מבולמוסים יותר חשוב לך, ואמרנו, התת מודע תמיד ילך עם מה שיותר חשוב לו. יותר חשוב לך כי בתפישה שלך… מתעסקת בזה. ובגלל זה אמרנו, בואי תבני לעצמך זהות שאת רוצה שתהיה לך. שבזהות הזאת, ואת צודקת, המגננות שלך ברורות לי לחלוטין. את לא רוצה בולמוסים. ואת אומרת, הימנעות שווה בולמוסים. ואת יודעת מה, אני מסכימה איתך. בגלל זה אני לא נמנעת. אני לא מאמינה בהימנעות. זה בדיוק זה, למה אני משבצת אוכל שאולי פחות תורם לי במהלך היום יום? כי בא לי, כי טעים לי, כי אני אוהבת, כי אני חיה בעולם הזה. וברור לי שאם אני אמנע ממנו כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן זה מעייף אותי. אני… אבל אני כן מסכימה להימנע ממנו מדי פעם. או במקרה שהוא לא מייצר לי…

אורלי: פה בדיוק נכנס מבחינתי…

נעמה: …אז רגע, רגע…

אורלי: …האגו הרוחני.

נעמה: אבל אני מוכנה להימנע ממנו במקרים שבהם הוא לא מייצר לי את הרווח שאני רוצה. עם כל האגו הרוחני שלי, אם האוכל הזה עכשיו מייצר לי תחושה רעה, תחושה גרועה…

אורלי: אבל אני לא מגיעה כבר למקומות האלה, נעמה.

נעמה: תודעתית.

אורלי: תודעתית.

נעמה: תודעתית… אבל בואי, הרגשה תודעתית זה מה שקובע.

אורלי: נכון.

נעמה: אם אני עכשיו נסחפת אחרי מחשבות של 'למה עשיתי ואיך עשיתי ועוד פעם, ולעולם לא יקרה לי ואוי נו ו…', זה גם הרגשה רעה שיכולתי להימנע ממנה. אני מוצאת את המקומות שבהם המזון שהוא פחות משרת אותי מבחינה בריאותית או פונקציונלית, אני מוצאת איפה לשבץ אותו או מתי לאכול אותו כך שהוא נותן לי יותר רווח, כך הוא נותן לי יותר תועלת מנזק. כמו שכולם יושבים ואת רוצה להיות חלק או שיש איזה משהו נורא נורא טעים שבא לך עכשיו לנסות. אם אני סתם אשב בבית ואחליף ארוחה באוכל שלא משרת אותי בכלום, לא יצרתי פה איזשהו רווח אמיתי. לא רק הימנעות מבולמוס. זה לא רווח. זה חיים לצד בולמוס. זה חיים בצל בולמוס. לא נמנעתי ממנו. לא נפטרתי ממנו בעצם. כל החיים אני רק נמנעת ממנו. הרי מה זה בריאות? בריאות זה לא רק לא להיות חולה. בריאות זה לחיות כבן אדם בריא. מסכימה איתי?

אורלי: [מהמהמת בהסכמה]

נעמה: אז נכון, אני עושה פעולות ששומרות על הבריאות שלי. אני שוטפת ידיים כשאני מגיעה מאיזשהו מקום. אני… הילדים שוטפים ידיים כשהם חוזרים מהגינה, או כל מיני… אז אני אוכלת דברים שהם יותר בריאים, אז אני לא מעשנת. כל מיני דברים כאלה ואחרים שאני עושה למען הבריאות שלי. אני לא עושה אותם כדי לא להיות חולה. אני עושה אותם כי אני בן אדם בריא. זה ההבדל. ואם את רוצה לחיות במשקל מסוים שכרגע את לא חיה אותו, תגבשי זהות שתומכת את הדבר הזה. והזהות הזאת לא יכולה להיות רק 'אורלי שנמנעת מבולמוסים'.

אורלי: מבחינתי, אם אני ארד במשקל, אז אני אהיה אותה בחורה שאני סולדת ממנה.

נעמה: בגלל זה אמרנו, בואי תבני זהות של מישהי, במשקל מסוים שאת לא סולדת ממנה. מישהי שאת רוצה להיות. מי את רוצה להיות, אורלי? את לא רוצה להיות הבחורה הזאת? למה שהמשקל שלך ירד בהתאם? למה שתת המודע יתגייס ויעזור לך להוריד אותו? הוא משמר את המצב הזה על אף שאת אוכלת בצורה מאוד מוקפדת. כי את לא רוצה להיות הבן אדם הזה. אם הוא לא רוצה להיות הזהות הזאת, למה שהוא יעשה אותה? תבני זהות שתומכת את זה.

אורלי: שזה אומר מה? זהות שהיא לא רק נמנעת מבולמוסים?

נעמה: כן. את רוצה להיות זהות שרק נמנעת מבולמוסים?

אורלי: לא.

נעמה: אולי.

אורלי: אני רוצה להיות זהות שגם נמנעת מבולמוסים.

נעמה: מה… מי… מה זה מישהי שנמנעת מבולמוסים?

אורלי: כן, מישהי שאוכלת בצורה קשובה ויודעת לשלב גם את העניין של החשק וגם את האג'נדה הבריאותית שלה בתוך הבחירות התזונתיות שלה.

נעמה: מעולה. אז תהיה מישהי כזאת. כי אם את רק אומרת את דרך השלילה, את מכירה את חוק השלילה?

אורלי: כן.

נעמה: ואת חיה עולם ההתפתחות. גם על זה יש לי סרטון. אולי גם אותו אני אשים בתיאור של הפרק. על חוק השלילה. שאת אומרת רק 'לא, לא, לא'. המוח לא יודע מה זה לא. הוא יודע רק כן. הוא יודע רק מה יש, לא מה אין.

אורלי: נכון.

נעמה: אז אני אומרת: 'לא, לא, לא', הוא שומע: 'כן, כן, כן'.

אורלי: אבל אני לא הייתי מודעת ברמה כזאת שאני כל כך עסוקה בלמנוע בולמוסים, ו…

נעמה: זה גם… זאת גם השליחות שלך, זה קצת מתערבב.

אורלי: נכון.

נעמה: אבל למנוע בולמוסים זה איזשהו שלב אמצע בדרך לשלב…

אורלי: נכון.

נעמה: …שמגיע אחר כך. אחרי שמישהי החלימה מאיזושהי מחלה, נכון? עשתה טיפולים, היא החלימה מהמחלה, היא לא רק נמנעת מזה שזה יקרה עוד פעם, היא רוצה לחיות כאדם בריא, לזה היא שואפת.

אורלי: נכון.

נעמה: היא לא רוצה לא להיות חולה.

אורלי: נכון.

נעמה: תכווני את עצמך לחיות חיים שהם אחרי זה, משוחררים מזה. הצעד הבא של זה. את משאירה אותו כל הזמן נוכח בחיים שלך.

אורלי: נכון, כי באיזשהו מקום התקווה שלי הייתה שביום שיפסיקו הבולמוסים, אני פשוט ארד במשקל, וזה לא קרה. בגלל שניסיתי כל כך הרבה דיאטות, ושום דבר בעצם לא הצליח להפסיק לי את הבולמוסים, ולהפך, כל דיאטה רק החמירה לי את הבולמוסים, אז אני באמת האמנתי שאני לא יורדת במשקל, או שכשאני אפסיק לבלמס, אני אצליח לרדת במשקל. כי בעצם האמנתי שהכמות שאני מאכילה את הגוף שלי ברגע של בולמוס, היא משמעותית יותר ממה שקורה ברגיל.

נעמה: את קיבלת, אורלי, מתנה, באמת, מתנה שלא הרבה זוכות לה. את יודעת למה? דווקא בגלל שהיו לך בולמוסים של אוכל. ובולמוסים, כולנו יודעות, מדובר בצריכה מאוד גדולה של קלוריות, בטווח מאוד קצר של זמן. והיום את לא נמצאת במקום הזה, ועל אף שאת לא נמצאת במקום הזה, את עדיין לא יורדת במשקל. קיבלת פה מתנה אדירה. קיבלת הוכחה שאי אפשר להתווכח איתה. שלא הבולמוסים יוצרים את העודף משקל, ולכן לא אכילת יתר מייצרת את העודף משקל בהכרח, אלא תהליכים תודעתיים. אז את יכולה להניח בשקט את הסכין ואת המזלג, ולנוח בשקט אחורה, ולהפסיק לבדוק את הצלחת שלך בכל רגע נתון, אלא לבדוק את ההרגשה שלך בזמן שאת אוכלת. כי אם את כל הזמן רק חיה את ה'לא בולמוסים', את בעצם חיה את ה'כן בולמוסים', ולכן את חיה באותו משקל.

אורלי: נכון.

נעמה: אני מאוד אוהבת את המשפט שאיתן עזריה אמר. תמיד הסביר לי את זה בצורה מאוד ברורה, ותמיד אני חוזרת על זה בסשנים. "היקום לא נותן לך את מה שאת רוצה, הוא נותן לך את מה שאת".

אורלי: נכון.

נעמה: ואם אצלך בולמוסים באים ביחד עם עודף משקל, אז גם היום את חיה במצב של עודף משקל, כי התודעה שלך מדברת עדיין מצב קיים שיש בו בולמוסים, לא כי הבולמוסים קורים בפועל.

אורלי: אלא כי אני מנסה להימנע מהם כל הזמן?

נעמה: כן, זה אומר שהם נוכחים בחייך. הם כל הזמן כאן. אז זה לא האוכל, זה עצם הנוכחות שלהם, זה מה שאני מנסה לגרום לך לראות. אם זה היה אוכל, היה לזה ביטוי במשקל, את מסכימה איתי?

אורלי: כן, נכון.

נעמה: בגלל שאת חיה כל הזמן בהימנעות, ו'לא' אומר 'כן'…

אורלי: בהימנעות, הכוונה היא לא הימנעות של מזונות מסוימים, אלא להפך…

נעמה: הימנעות מבולמוסים.

אורלי: נכון, אז אני אוכלת סתם כדי לא להגיע לבולמוס.

נעמה: מה זה אומר לתת-מודע? הבולמוס כל הזמן נוכח בחיי, הוא כל הזמן כאן.

אורלי: נכון.

נעמה: אז אם הוא כל הזמן כאן, ובולמוס שווה עודף משקל, את חיה בעודף משקל.

אורלי: אוקיי. And then what?

נעמה: [צוחקת] האם את מסוגלת בזהות שלך לבנות אורלי שלא חיה בעולם של בולמוסים?

אורלי: מה זה אומר?

נעמה: בדיוק. אם את לא יכולה לדמיין את זה, את לא יכולה לחיות דבר כזה. את צריכה להרכיב אותה. אני חושבת שקיבלת מתנה אדירה, וזה לשחרר אותך מהספירת קלוריות. אין הוכחה גדולה מזאת אורלי. אין. ועכשיו את יכולה להאמין לי שאני אומרת לך שאני אוכלת הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכולה לאכול במשקל כזה. ואז נשאלת השאלה, מי זאת אורלי ללא בולמוסים?

אורלי: לא, זו הזדמנות…

נעמה: או מי זאת אורלי שלא רק מתעסקת בזה?

אורלי: בדיוק. כי הבולמוסים הם באמת חלק מהזהות שלי, הרי אני בניתי מזה מקצוע.

נעמה: נכון.

אורלי: ואנחנו בונות על זה שבפועל אין לי באמת בולמוסים, אבל בעצם מבחינת תודעתית יש.

נעמה: כי את עסוקה רק בלהימנע מהם.

אורלי: נכון, כי אני עסוקה בלהימנע מהם, וגם כי אני עסוקה בלעזור לאחרות להימנע מהם.

נעמה: אוקיי. עזבי שנייה את העבודה, בואי קחי את השלב קדימה. זה שלב הרבה יותר טוב מרק הימנעות. את מסכימה?

אורלי: לחלוטין.

נעמה: אם אני רוצה להגיע למשקל מסוים ורק אוכלת 500 קלוריות ביום, אני לא נהנית מהחיים, אני לא… אני לא רוצה.

אורלי: נכון.

נעמה: אז אני לא רוצה רק לחיות בהימנעות מבולמוסים, אני רוצה לחיות בצורה משוחררת.

אורלי: חשבתי שאני חיה בצורה משוחררת ולא הבנתי למה המשקל לא מדביק את הקצב.

נעמה: ברור שלא, כי הוא חי בעולם של בולמוסים.

אורלי: אני לא הבנתי את זה עד עכשיו. תודה.

נעמה: איזה מזל שאת פה.

אורלי: כי מבחינת הבולמוסים, הם כבר לא קיימים כל כך הרבה זמן, שלא חשבתי שזה שם, שזה יושב על זה. אבל אני באמת מבינה שההלך המחשבתי שלי הוא באמת סביב איך לאכול כדי שלא יהיה לי בולמוס.

נעמה: כן, ממש ככה. זה ממש ככה. ו'לא', משמעותו, 'כן'. התת מודע לא יודע להבין 'לא', כי הוא יודע רק 'יש', הוא לא יודע מה אין. אם אני אומרת, אני לא רוצה לאכול את זה, לא רוצה לאכול את זה, אני אוכל את זה.

אורלי: נכון, בגלל זה אני אוכל את זה.

נעמה: זה כמו לא לחשוב על פיל ורוד. זה…

אורלי: נכון, אבל זה יותר מורכב.

נעמה: אבל זה יותר מורכב מזה, כי את משמרת תודעה…

אורלי: נכון.

נעמה: של עולם שבו את חיה עם בולמוסים, זה… ולכן את משמרת עודף משקל. עכשיו, בלי קשר למשקל שלך, שנייה, בואי נשים אותו בצד, את לא רוצה לחיות בעולם שיש בו רק בולמוסים, את באמת רוצה להשתחרר מזה.

אורלי: נכון.

נעמה: המשקל יגיע לצד זה.

אורלי: שוב אני אומרת שאני הייתי בטוחה שהשתחררתי מזה ואני לא מבינה למה המשקל לא מדביק את הקצב. זה העולם שאני חייתי בו.

נעמה: שמחתי לתת שירות. עכשיו את חיה בעולם אחר. עכשיו את יודעת על מה לעבוד.

אורלי: ואז איך אני מרכיבה את הזהות הזאת, איך אני לומדת מי היא?

נעמה: אני מאוד בעד למדל, אני מאוד בעד מודלינג…

אורלי: אני… אני בעד גם, אבל אני לא יכולה להגיד לך שמצאתי מישהי שעשתה את זה כמו שאני רוצה לעשות את זה. [צוחקת]

נעמה: אז תעשי את זה כמו שאת רוצה. זה אפשרי?

אורלי: כן.

נעמה: אז למה שלא תעשי את זה?

אורלי: אני לא יודעת, אני מנסה לעשות את זה…

נעמה: עכשיו את יכולה לעשות עבודה כדי לפתור את המקום הזה. [אורלי מהמהמת בהאזנה] את צריכה קודם כל לבנות במחשבה שלך כאילו את כותבת תסריט, אוקיי?

אורלי: אוקיי.

נעמה: תכתבי תסריט על מישהי, שזה הסיפור שלה. הרי תסריט אין לו… אין לו מגבלות. [אורלי מהמהמת בהסכמה] תכתבי תסריט… את יכולה גם לחפש נשים, סיפורים על נשים שחיות בדיוק את המצב הזה, תקבלי מהם השראה.

אורלי: אבל יש פה איזשהו… משהו שכאילו… תקוע לי. אם אני באמת רגע לוקחת את הדבר הזה ולצורך העניין סתם אני חושבת על המקרה אתמול בים שהוצאנו קופסה עם בראוניז. יכולתי לא לאכול מזה. יכולתי לא לאכול מזה בכיף. אבל כן באמת היתה לי את המחשבה, אוקיי, בא לך, תקחי חתיכה כי את יודעת מה יכול לקרות אחר כך. ואז אני אומרת, אוקיי, אז אם אני מרכיבה עכשיו זהות חדשה שבה אני משוחררת מבולמוסים, מה קורה במקום הזה? איך אני יודעת שאם אני לא אוכל זה לא יביא אותי לבולמוס אחר כך? את מבינה מה אני אומרת? כאילו אני כבר כל כך בתוך המיינד הזה כי אני כבר כל כך הרבה זמן בלי בולמוסים וזה מה ששומר עליי כביכול…

נעמה: זה מה ששמר עלייך עד עכשיו.

אורלי: נכון.

נעמה: תסכימי לקבל את זה כשלב ביניים.

אורלי: אוקיי.

נעמה: לא כסוף הדרך.

אורלי: אוקיי.

נעמה: בסדר? תסכימי לקבל את זה כשלב ביניים. [אורלי מהמהמת בהאזנה] קשה לך לחשוב על זה כי את גם לא מכירה את עצמך בלי זה.

אורלי: נכון.

נעמה: אבל היו פעם שנים שחיית בלי זה, אורלי.

נעמה: לפני הרבה הרבה מאוד מאוד שנים, כי אני זוכרת…

אורלי: לא משנה.

נעמה: …את ההתחלה של זה בגיל שבע.

נעמה: זה לא משנה. הייתה אורלי שחיה בלי זה?

אורלי: כנראה.

נעמה: יש אנשים בעולם שחיים בלי זה?

אורלי: ברור.

נעמה: זאת התנהגות שבחרת בה לאורך הרבה שנים, תקופה מאוד ארוכה וכן הלאה. אבל ההתנהגות הזאת היא לא את. היא כרגע עדיין קשורה בזהות שלך, ולכן קשה לך לדמיין את המצב שבו זה לא נמצא. אבל את רוצה לבנות זהות וחיים. את רוצה לבנות חיים של אורלי שחיה בהתנהגות אכילה אחרת…

אורלי: נכון.

נעמה: או בהתנהגות תודעתית אחרת.

אורלי: נכון.

נעמה: מעולה.

אורלי: שזה גם מתעתע מה שאת אומרת, כי מבחינתי אני חיה בלי זה, את מבינה?

נעמה: חיית, חשבת שאת חיה בלי זה.

אורלי: נכון.

נעמה: בלי ההתנהגות המחשבתית הזאת.

אורלי: בלי ההתנהגות המחשבתית זהו, ש… זאת אומרת שזה בכלל לא שם ושזה גם לא מנהל אותי מבחינת החשיבה. כי זה כן מנהל אותי עדיין מבחינת החשיבה.

נעמה: איך את יודעת, הרי, שגילית אמונה מגבילה משמעותית? אמרת: 'איך לא ידעתי עד היום שזה קיים? איך לא ידעתי שזה מנהל אותי?'. זה סימן שזיהית אמונה מגבילה ואמונה מאוד משמעותית. עכשיו שאת מזהה אותה, את יכולה להיפרד ממנה. [צוחקת] אם את מותשת זה סימן טוב…

אורלי: אז אני מותשת… מותשת ברמות.

נעמה: זה סימן שקיבלת פצצות לתודעה וגילית דברים שלא ידעת על עצם קיומם. את ידעת עד היום, שאם תשלבי דברים כאלה וכאלה זה ימנע את הדבר הבא. ואת כל הזמן חוזרת על זה במחשבות שלך.

אורלי: נכון.

נעמה: את צריכה להחליף את הטקסט.

אורלי: נכון.

נעמה: זה מפחיד כי הדבר הזה שמר עלייך עד עכשיו. את צריכה לשבת ולחשוב לא על ה"איך".

אורלי: על ה"מה".

נעמה: על ה"מה". מה את רוצה שיקרה? איך ייראו החיים שלך? איך ייראו המחשבות שלך? תחשבי על ה"מה".

אורלי: שזה בעצם לאכול בצורה קשובה.

נעמה: בשפה שלך.

אורלי: מה שאני באמת רוצה ומה שמתחשק לי, עד הכמות שבה זה עושה לי טוב, שאני נשארת בה חיונית, שאני מסופקת ונעים לי.

נעמה: את רוצה לאכול את הדברים שאת בוחרת כי את בוחרת לאכול אותם, לא כי את בוחרת לאכול אותם כדי למנוע בולמוס.

אורלי: נכון.

נעמה: זה לשנות את האופן שבו את חושבת. זה שינוי של 180 מעלות. [נעמה צוחקת] תכבדי גם את המקום שהיה עד עכשיו. אל תתנגדי לו, תכבדי את זה, זה שמר עלייך.

אורלי: יש לי כאן מלא אגו שעולה עכשיו.

נעמה: למה?

אורלי: האגו שלי צורח.

נעמה: למה? בואי נקשיב לו.

אורלי: הוא צורח, איך לא ראיתי את זה. כאילו, איך לא…

נעמה: אל תישאבי למניפולציות האלה. זה, עכשיו…

אורלי: נכון. אני חייבת להאמין לכל מה שקורה עכשיו.

נעמה: בדיוק. אל תישאבי לזה ואל תזדהי עם זה. זה קולות שמנסים להגיד לך: תישארי במקום הזה…

אורלי: נכון.

נעמה: תישאבי פה, תישארי… את מפחדת מלנסות משהו אחר שאולי בטעות תגלי שאת לא מצליחה, וכן הלאה וכן הלאה. בסדר. את תשמעי אותו אבל אל תזדהי עם זה. [אורלי נושפת אויר] אנחנו מבינות את הפחד והפחד הזה לגיטימי ובסדר.

אורלי: גם פתאום כשאת אומרת לי: תאכלי באמת מתוך בחירה ולא כדי למנוע בולמוס…

נעמה: מה זה?! [בבהלה מעושה]

אורלי: אני ממש כזה רגע חושבת, רגע אבל אני יודעת איך לאכול בצורה קשובה שמונעת בולמוס. אני לא יודעת, כאילו בלי… לא להתחשב בזה שאני רוצה למנוע בולמוס.

נעמה: את צריכה ללמוד לעשות את זה, ואת צריכה ללמוד את זה ביום יום שלך לאט לאט, איך לעשות את זה. את צריכה ללמוד לשנות את המחשבות שלך בזמן אמת. מה זה הכוונה? את באה עכשיו עם הבראוניז, נכון? לצורך העניין עברה לך מיד המחשבה של: תמנעי…

אורלי: ממש בא לך, תאכלי כדי שלא יהיה לך בולמוס אחר כך.

נעמה: מעולה. בואי נעשה fast forward לאורלי עוד שנה-שנתיים, שהיא משוחררת! והיא חיה! [קול מתלהב] מה המחשבה שיש לה בראש?

אורלי: בא לך, לא בא לך.

נעמה: בדיוק, בבקשה, הנה התשובה שלך. אז עכשיו כשאת מזהה מחשבות של בולמוס, את מיד משנה להם את הטקסט, ואת עוברת שפה לשפה שאורלי תדבר עוד שנה-שנתיים והיא מתחילה לדבר אותה כבר היום. הרי איך היא תדבר אותה עוד שנתיים… שנה-שנתיים? היא תתחיל לדבר אותה כבר היום.

אורלי: טוב, את רוצה לסכם איכשהו?

נעמה: אני לא יודעת אם אפשר לסכם דבר כזה…

אורלי: כן, גם אני לא. נראה לי שצריכים זמן לעכל את מה שנהיה פה… [צוחקת]

נעמה: בחירת מילים מעניינת. [אורלי צוחקת] אז רגע, בואי נסכם לאן הגענו. מה גילינו, יותר נכון? בתוך המאזן של הרווח וההפסד. קודם כל, הסימן הראשון שלנו היה, שהמשקל שאת מאוד רוצה להגיע אליו מייצג מישהי שאת לא רוצה להיות.

אורלי: נכון.

נעמה: זה היה הסימן הראשון שלנו.

אורלי: נכון.

נעמה: מצוין. משמה הגענו לתובנה יותר משמעותית, שההימנעות שלך מבולמוסים משמרת את הבולמוסים בחייך בצורת תודעתית.

אורלי: נכון.

נעמה: והיות ואצלך בראש, יש "בולמוסים שווה עודף משקל", אם הבולמוסים עדיין נמצאים כל הזמן במחשבות שלך, בהתנהגות שלך, בבחירות שלך ובאיך שאת מתנהלת, בזהות שלך, זה אומר שגם המשקל שלך נשאר בהתאם. כי גם הבנו שהאוכל לא זה שיצר אצלך את העודף משקל, בהכרח.

אורלי: נכון.

נעמה: מה הכוונה? אם זה היה נכון בצורה אבסולוטית, חד משמעית וחד ערכית, המשקל היה יורד כשהיית מפסיקה לבלמס, כמו שאת קוראת לזה.

אורלי: נכון, בדיוק.

נעמה: ולכן אם את רוצה לצאת מהמשוואה הזאת, ורוצה לחיות במשקל שיותר מיטיב איתך, את צריכה לבנות זהות חדשה שהיא משוחררת מהדבר הזה ולא רק חיה בהימנעות מבולמוסים.

אורלי: מה שנקרא: To be continued.

נעמה: הרכבת הזהות החדשה של אורלי! [בקול חגיגי]

אורלי: וואו.

נעמה: תודה שבאת, אורלי. תודה שפתחת בכזו גבורה ובכזה אומץ. זה לא מובן מאליו בכלל.

אורלי: וואי, תודה לך שאת מאפשרת לי להגיע לכאלה עומקים שבאמת אני לא מצליחה להגיע אליהם עם אף אחד. אף אחד לא מצליח להבין אותי ברמה כזאת, ו… וואו.

נעמה: בבקשה. ותודה שאת עוזרת לאחרות ללמוד דרך התהליך שלך, ודרך הדברים שאת מגיעה אליהם. כי אני בטוחה שבנות הקשיבו היום ומצאו את עצמם במילים שלך. אז תודה שאת מוכנה לחשוף את עצמך כדי לעזור לאחרות.

אורלי: תודה. בואי לאכול.

נעמה: בואי… [מתגלגלות מצחוק]

[השיר Feeling Good" - Michael Buble" מתנגן]

“…It's a new life

For me

And I'm feeling good

Fish in the sea

You know how I feel.

River running free

You know how I feel.

Blossom on the tree

You know how I feel.

It's a new dawn,

It's a new day,

It's a new life for me,

And I'm feeling good.

Dragonfly out in the sun,

You know what I mean, don't you know?

Butterflies all havin' fun,

You know what I mean.

Sleep in peace when day is done,

That's what I mean.

And this old world is a new world,

And a bold world, for me.

Yeah, yeah

Stars when you shine,

You know how I feel.

Scent of the pine,

You know how I feel.

Oh, freedom is mine,

And I know how I feel.

It's a new dawn,

It's a new day,

It's a new life for me,

And I'm feeling good

I'm feeling good.

I'm feeling so good.

I feel so good.”

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

コメント


bottom of page