על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 184. איתמר ויצמן

איך מתאבלים על אב שהיה אלים, שפגע בכל כך הרבה אנשים ושלח את המשפחה כולה לסחרחורת של מצוקה וכאב? אביו של איתמר ויצמן התאבד כשאיתמר היה בן 18, אבל בעצם, הוא אומר, הילדות שלו נגמרה הרבה קודם לכן. בדרך מן הילד שהיה לגבר שהוא היום, בן 33 בלבד – מייסד ומנכ״ל רדיקל, ההוצאה לאור ובית התרבות רב הפעלים – הוא הספיק לשמש כיושב ראש נוער מרץ, לנהל קמפיינים עבור גרינפיס, להקים את התנועה העל-פוליטית V15, לשמש יועץ לאהוד ברק, ללמוד, לכתוב בעיתונות, להרצות, להשקיע ולהתמסר לאקטיביזם במספר חזיתות. הדרך הזו לא הייתה פשוטה, אבל היא הובילה למקומות מעניינים, ואפילו – וכאן עלי לבקש מראש סליחה על הסנטימנטליות – אפילו לבית משלו ביפו, שבחצרו עץ לימון שמניב פירות. ⁠⁠

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2026.

‏קריין: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, באהבה רבה, דפנה לוי.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏דפנה: איך מתאבלים על אב שהיה אלים, שפגע בכל-כך הרבה אנשים, ושלח את המשפחה כולה למערבולת של מצוקה וכאב? אביו של איתמר ויצמן התאבד כשאיתמר היה בן 18, אבל בעצם - הוא אומר - הילדות שלו נגמרה הרבה קודם לכן. בדרך מן הילד שהיה, לגבר שהוא היום, והוא בן 33 בלבד, מייסד ומנכ"ל "רדיקל", ההוצאה לאור ובית התרבות רב-הפעלים, הספיק לשמש כיושב-ראש נוער "מרצ", לנהל קמפיינים עבור "גרינפיס", להקים את התנועה העל-פוליטית "V15", לשמש יועץ לאהוד ברק, ללמוד, לכתוב בעיתונות, להרצות, להשקיע ולהתמסר לאקטיביזם במספר חזיתות. הדרך הזאת לא הייתה פשוטה, אבל היא הובילה למקומות מעניינים ואפילו - וכאן עליי לבקש מראש סליחה על הסנטימנטליות - אפילו לבית משלו ביפו, שבחצרו עץ לימון שמניב פירות.

‏איתמר: אני פעם הייתי אומר אה, שאבא שלי התאבד, ככה הייתי מתחיל את הסיפור [מוזיקת הפתיחה מסתיימת]. אממ, הייתי מתחיל בחלק הכי קשה, למרות שאני כבר לא בטוח שהוא החלק הכי קשה, כדי לשים את זה מאחוריי. ואז בן-אדם כזה מתכווץ. כזה, "אוי, אני מצטער", ובדרך כלל יוצא שאני מנחם את הבן-אדם מולי, [מחייך] יותר משהוא מנחם אותי. יש משהו בהתאבדות שהוא מין כל-כך אה… בא לי להגיד קולנועי, אבל אני לא יודע אם זו המילה. זה זר לרוב האנשים. אני פגשתי מעט מאוד אנשים, שאחד ההורים שלהם התאבדו ומעט מאוד אנשים שמכירים מישהו שהתאבד. כמובן שפגשתי, אבל, אבל מעט מאוד, ואני מכיר הרבה אנשים.

‏דפנה: ומעטים מדברים על זה, גם כשזה קורה בחיים שלהם.

‏איתמר: כן. לקח לי, לקח לי הרבה שנים. לקח לי לדעתי 15 שנה להיות מסוגל להגיד את זה ל… על גבי משהו פומבי, על איזה פלטפורמה פומבית, בתקשורת או בצורה דיגיטלית, ואני בן-אדם יחסית אממ, פומבי ועם איזשהו צד ציבורי. ופעם הייתי מתחיל ככה.

‏דפנה: בן כמה היית, כשהוא התאבד?

‏איתמר: הייתי בן 18 כשהוא התאבד, אבל למעשה, המשפחה שלי "התאבדה" בגיל 16. פעם ראשונה שאני מנסח את זה ככה, אבל לדעתי זה תיאור די מדויק של מה שקרה.

‏דפנה: מה קרה?

‏איתמר: גדלתי במשפחה תל אביבית, דור שלישי, בורגנית, אינטלקטואלית. הבית שלי בצפון הישן היה מלא בתקליטי ויניל של ג'אז ומוזיקה קלאסית ו-Prog Rock, וליטוגרפיות של סלבדור דאלי ופיקאסו, ספרי אמנות של טאשן וספרייה ענקית של אה… זה מצחיק לחשוב על זה היום, של "קסטיאל", מעץ, כזאתי, ואלפי ספרים, כל מיני… כל דבר שאפשר לחשוב עליו. ואבא שלי היה מביא לי את "תולדות ההיסטוריה הרומית" של יוספוס פלביוס כילד, היה מביא לי 10 שקלים בתחילת הקריאה ו-10 שקלים בסיום הקריאה. אני לא בטוח מה אני חושב על התמריץ הזה, אבל, אבל קראתי, בגיל 8, את "תולדות ההיסטוריה הרומית".

‏ואני זוכר את הבית הזה ממש טוב, זה היה בית ב… בצפון הישן, דירת גג, מאוד מרווחת. לא היינו מאוד עשירים, אבל היה לנו מספיק כדי לטוס בשנות ה-90 פעמיים בשנה, ומסתבר שהרבה מזה היה כיסוי. אבא שלי גדל במשפחה חרדית והוא חזר בשאלה, בגיל 16, ואבא שלו זרק אותו מהבית, בדיוק באותו הגיל שאבא שלי זרק אותי מהבית. והוא היה בן-אדם כזה אוטודידקט, מאוד חכם, שמסתבר היה ממש שקרן פתולוגי. והטראומות והכאב שהוא נשא איתו, מזה ששני הורים ניצולי השואה שלו לא תמכו בו בכלל, וכשהוא עזב את הדת ממש התנכרו לו וגירשו אותו. וככה בצורה מאוד מתבקשת, העביר את הכאב שלו הלאה לדור הבא. והוא, היה לו כמה עסקים שקשורים במחשבים ובמשחקי מחשב ובתוכנות, וזה היה שנות ה-80 וה-90 וזה היה עסק מאוד מפורסם בזמנו, יחסית, זה היה נקרא "מיראז' מולטימדיה". מי שמכ… היה בתעשייה אז ממש הכיר את זה, וזה היה כזה שם דבר.

‏דפנה: את הלוגו הכרנו…

‏איתמר: נכון…

‏דפנה: מהרבה דברים שהם הפיצו, כן.

‏איתמר: נכון, אז זה היה אבא שלי. אממ, אבא שלי הקים את זה. אני זוכר שהייתי מקבל את כל התוכנות והמשחקים הכי שווים. עד היום אני לא יכול לשחק במשחקי מחשב, כבר מאז שאני ילד, לא הייתי מסוגל. זה היה צרוב אצלי בכזה "כל מה שרע בעולם". אבל היה לו חלום להקים הוצאת ספרים, חלום שאני הגשמתי. אה, למזלי אני משלם למתרגמים ולעורכים ולזכויות [מצחקק] ולתמלוגים, מה שהוא לא עשה אף פעם. אה, והוא הסתבך כלכלית. מאוד הסתבך. הוא סיבך את עצמו. לא מזמן היה לי איזה מסע פטריות פסיכדלי וכזה רשמתי לעצמי בתוך כדי המסע ש"דברים לא מסתבכים, אני מסבך אותם". כדי להתיר אותם, את הסיבוך. אני לא יודע אם זה באמת מה שמתרחש אצלי בחיים, אבל זה מרגיש לי נכון ואני חושב שהוא עשה את אותם הדברים. זאת אומרת, הוא סיבך את עצמו בדברים, הוא לא היה חייב לסבך את עצמו, לדעתי, כנראה כי זה היה הדפוס שהוא הכיר. היום אני יכול לדבר על זה באמפתיה, פעם הייתי עושה לו יותר דמוניזציה והייתי מאוד כועס עליו.

‏הייתי… כמות הפעמים שהרגתי אותו בראש שלי, זה באמת אממ, קשה לספור. וככל שהמצב הכלכלי החמיר בבית, לאורך סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, הוא עבר גם כזה הידרדרות נפשית. אמא שלי, שהייתה מנהלת אגף החינוך של העירייה, שזה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי ועם כזה הרבה תקציבים ואנשים וצוות, ותמיד הייתה בן-אדם מאוד ערכי ומחויב, כזה בן-אדם של civil… אמא שלי הייתה ממש Civil servant, במובן הקלאסי, הטוב, של פעם, שלא קיים היום, או קיים ממש בשוליים. והיא כזה נבלעה לעבודה שלה, ואני הייתי… אני ואח שלי הגדול היינו בבית, וככה בתקופה שאח שלי התגייס לצבא, הוא היה במודיעין, אני הייתי כזה לבד בבית ואבא שלי היה בשלו. ולאורך השנים התחילו להגיע יותר ויותר הוצאות לפועל, וזה ממש ניפץ את האשליה שלי, של ביטחון אישי וכלכלי, וככה, צילק אותי מאוד. זה היה עשרות פעמים, במשך כמה שנים, עם הרבה מאוד אגרסיביות. אממ, מה שגם הפך אותו לאדם אגרסיבי ואלים מאוד. וככה את המשפחה הבורגנית, החמודה והנחמדה והאינטלקטואלית הזאתי, שכזה הוויכוחים בה היו על כזה "מי הלהקה היותר טובה, ה-"DOORS" או "הביטלס" - הדבר הזה פשוט נעלם ונהייה מאוד אלים, מאוד מהר.

‏אני התחלתי לעבוד בגיל מאוד צעיר, גיל איזה 12-13, כדי לדאוג לעצמי. זה היה לחיות בצל הרבה מאוד אלימות ואגרסיביות, שהייתה מאוד לא אופיינית בסביבה שגדלתי בה, כי גדלתי ב… הייתי ב"בית חינוך על שם א.ד. גורדון", זה בית ספר שלדעתי רוב האנשים בשכבה שלי היו מאוד כזה… Well off. לא… היו כמה וכמה ילדי מיליונרים, וזה היה בית ספר כזה מאוד אה… הילדים של "החמישייה הקאמרית" למדו שם, וכזה ילדי סלבריטאים, ורבין למד שם, ולפיד למד שם, ועלי מוהר למד שם, ואריק איינשטיין למד שם. וזה היה כזה מין איזה אצולה תל אביבית, שאני הרגשתי חלק ממנה והייתי כזה ילד מאוד בולט בבית ספר שלי. אה, קראו לי אז איתמר ברודרסון, לא הרבה יודעים את זה. לאבא שלי קראו ירון ברודרסון.

‏דפנה: אתה אימצת אחר-כך את שם המשפחה של אמא שלך.

‏איתמר: בגיל 18 ו-3 ימים הלכתי עם אח שלי למשרד הפנים. חיכי… ביקשתי שהוא יחכה לי, שאני אוכל לעשות את זה לבד, כי לא היה לי את אישור שני ההורים, בגיל 16, היה לי רק את אישור של אמא של… כאילו, חיכיתי שלא אצטרך אישור, והחלפתי לשם ויצמן, שהיום, אף אחד לא יודע שזה לא השם הלידה שלי, אבל אני כבר 15-16 שנה איתו ואני מאוד אוהב אותו. אני מאוד מחובר למשפחה של אמא שלי ומרגיש שגם אני חלק… שהיא, היא המשפחה שלי. ואבא שלי, שכבר מזמן לא בחיים, אממ… [פאוזה] המשפחה שלו היא לא חלק מהמשפחה שלי, והיא גם נטשה אותו. ומרגיש לי כמו בן-אדם אחר, איתמר ברודרסון. אני ממש זוכר אותו, הוא היה ילד בלונדיני קטן וחמוד, רגוע, נחוש, לא עצבני, בלי אגרסיות, בלי טראומות, בלי כאבים, בלי בלגנים, בלי תסביכים, עם סיפור חיים ממש קל, ו… כזה ילד פריבילגי ומתוק. והוא, הילד הזה כבר לא קיים. בגיל 16 באמת הדברים התחילו ל… הדברים לא התחילו, הם, הם, החיים שלי כזה נבראו מחדש.

‏דפנה: קודם הכתרת את זה בכותרת, שהוא זרק אותך מהבית בגיל 16.

‏איתמר: נכון.

‏דפנה: איך זה קרה?

‏איתמר: אמא שלי יום אחד החליטה, אחרי איזה עימות מאוד אלים, לקום ולעזוב את הבית. ואני התעמתתי עם אבא שלי ואז הוא… בפעם הראשונה, כזה אמרתי לו "אני יודע הכל עליך", והטחתי בו את כל ההאשמות. והוא היה טיפוס מאוד קר רוח, אני מאוד לא דומה לו בהקשר הזה, אני מאוד אמוציונלי, אני כזה, אני לא יכול לעצור חמש דקות ולהקשיב לאיזה מונולוג עליי מבלי מייד להגיב. הוא הקשיב, היה לו מבט זועף, אה… הוא אמר לי, "קח את הדברים שלך ותלך". זה היה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי.

‏דפנה: לאן הלכת?

‏איתמר: לקחתי תיק גב קטן עם איזה כמה דברים קטנים, אני אפילו לא זוכר מה, והלכתי ברגל מ… בשדרות נורדאו, עם, נראה לי, התקף חרדה מאוד גדול [מצחקק]. ו… הלכתי לסבתא שלי, לאמא של אמא שלי, וגרתי אצלה איזה שבועיים, עד שהיא אמרה לי "איתמר, אני בת 85, זה גדול עליי". אני ואח שלי הלכנו אחרי זה לאיזה פנימייה שאמא שלי ארגנה לנו. אמא שלי הייתה בהתאוששות עוד, מכל הדבר, ולא הייתה מאוד נוכחת. ואז הלכנו, אני, אמא שלי ואח שלי, לגור אה… [מצחקק] האמת שלא סיפרתי את זה בצורה פומבית אף פעם, אבל במשך ש… כאילו, הרבה בנות-זוג שלי ידעו וחברים, אבל במשך שנה גרתי בבית אבות, בבית אבות של ויצו, תוך כדי שעשיתי תואר, היה לי הרבה מזל, תוך כדי הדבר הזה מה שהציל אותי היה שעשיתי תואר לפני צבא. עשיתי תואר בגיל 16, וזה ממש היה איזה בריחה ענקית שלי… לא יודע אם בריחה, בעצם. זה היה פשוט איזה נקודת אחיזה מאוד גדולה, זה היה עוגן ענק בחיים שלי. זה גרם לי להרגיש כזה "היי, אני לא הילד שאבא שלו התאבד, אני הילד בן ה-16 שלומד באוניברסיטה, תראו אותי". זה היה… מאוד עזר לאגו שלי להשתקם. ו… וזה לעשות משהו גדול ומשמעותי, אז הלכתי, עשיתי תואר בהיסטוריה של המזרח התיכון ומדעי המדינה, ואני ואח שלי למדנו באותו הזמן, הוא היה… בדיוק השתחרר מהצבא, למדנו ביחד פילוסופיה, זה היה נחמד, ו…

‏דפנה: איך גרים בבית אבות?

‏איתמר: בדוחק.

‏דפנה: זה דבר שפתוח למי שרוצה?

‏איתמר: לא. לא, אמא שלי הייתה חברה של המנכ"לית של ויצו. מאוד פחדנו מהאלימות של אבא שלי, והבנק עיקל לנו את כל החשבונות ולא היה לנו זמן להתאפס על עצמנו ולא היה לנו איפה לגור, אז קיבלנו חדר של 8 מטרים רבועים, שבו אמא שלי ישנה באיזה סלון קטן על ספה, היה שם איזה מיני בר וטוסטר אובן ששדרגנו אותו [מצחקק] ומקלחון הכי דוחה שאפשר לדמיין. וחדר קטן-קטן, עם שני מיטות כאלה, סוכנות. וזה היה בית אבות מאוד קשה, זה בית אבות של אנשים בלי כסף, גריאטרים, שפשוט הוא היה בדוד המלך פינת ויצמן. ובאותה העת, הייתי מתמחה בכנסת, של ניצן הורוביץ, והייתי מאוד מסתיר את זה שהייתי גר שם. היו מורידים אותי בכיכר רבין ואז הייתי הולך ברגל, לא הייתי רוצה שידעו שאני נכנס ויוצא משם. מאוד התביישתי בזה. והייתי כזה מסתכל, ימינה-שמאלה לראות… לא מזמן עברתי שם, זה היה מאוד מרגש עבורי אחרי 15-16 שנה לראות את המקום. הוא לא השתנה בכלל. ולא היה קליטת Wi-Fi וזה, אז היינו יוצאים החוצה למסדרון, אני ואח שלי, כדי ללמוד לתואר. ובמשך שנה גרנו ככה. אה… עשו לנו ג'סטה, לא שילמנו כלום. זה היה מאוד משמעותי המעבר הזה מדירת 150 מטר, פנטהאוז בצפון הישן, לדירת 10 מטר ב… "דירה"… [מצחקק] לאיזה חדרון. זה היה, נראה לי, בטווח של איזה כמה שבועות, המעבר הזה.

‏דפנה: אתה, ככה בבת אחת סיפרת הרבה מאוד דברים עכשיו והתמונה שמצטיירת היא נורא-נורא קשה…

‏איתמר: כן.

‏דפנה: וביחד עם זה, מדברים שכתבת וקראתי, אתה כאילו, את כל הטראומה הזאת, קברת נורא-נורא עמוק כל הזמן. כל הזמן העסקת את עצמך. אתה מגיל מאוד צעיר, כאמור, עובד לפרנסתך, כל המרוץ הזה להצטיין, לעשות, להקים, להנהיג. היוזמות האלה, כל הדברים האלה, זה עזר? זה עזר בלהדחיק את זה? בלעמעם את זה? כי אני מניחה שזה היה נורא-נורא-נורא כואב.

‏איתמר: אני לא חושב שהדחקתי את זה אף פעם. אני חושב שלא… שהיה סוג מסוים של כאב שלא רציתי להרגיש, אה… ושלא עברתי דרכו, אלא רק בשנים האחרונות. שאני כזה תמיד הייתי מאוד במרכאות "מטופל", הלכתי לפסיכולוג מגיל צעיר. גם זה דיסוננס, כי כאילו יש לי סיפור חיים של איזה "בן העדה האתיופית", אבל בעצם אני כאילו צבר, אשכנזי, פריבילג. ותמיד מסתכלים עליי, אני בחור בלונדיני, אממ, די כריזמטי, שיודע להחזיק במה ועשה דברים ויש לי "One degree of separation" מכל מי שאני רוצה בארץ, והיום יש לי בית משלי וחסכונות. ואני well off, בטח ביחס לבן דורי.

‏דפנה: יש לך קבלות על האינטליגנציה שלך גם.

‏איתמר: אני יודע? זה כבר… זה קבלות שמישהו אחר הנפיק, לא אני. אממ, אבל יש פער מאוד גדול בין איך שאנשים רואים את הסיפור שלי - סיפור קשה - לבין איך שאני רואה אותו, שהוא פשוט הסיפור שלי. הוא לא קשה או קל, הוא פשוט הסיפור שלי. וזה דיסוננס שהיה לי מאוד קשה לגשר לאורך השנים, כי מאוד רציתי שאנשים לא ירחמו עליי, אלא רציתי שהם כאילו… היתה איזה לאחרונה מישהי שיצאתי איתה וכזה מאוד חששתי… והיא באה ממשפחה מאוד טובה, וכל החברות שיצאתי איתן, היו לי הרבה מערכות יחסים ארוכות, והן כולן היו ממשפחות מאוד כזה חזקות, גדולות. אה, מחוברות. כולן. ואני לא חושב ששמתי לב, שאני עושה את הבחירה הזאתי כש… אני לא יודע אם זה מכוון או לא, פשוט, או שזה צירוף מקרים מדהים או שזה באמת מכוון, אממ, אבל אני תמיד פוחד, שהסיפור שלי ירחיק אנשים, כי כזה בטח כשזה לקראת חתונה, אני בן 33-34 אני, אני עוד רווק ו… יחסית טרי, ועדיין כזה במסע שלי למציאת זוגיות בריאה וטובה. ותמיד במערכות יחסים, הסיפור המשפחתי מאוד צף. אממ, כי אני פתאום רואה משפחה של מישהו אחר. וזה מציף בצורה מאוד מאתגרת עבורי, לפגוש אבות של בנות זוג. תמיד כזה, מאוד טוב עם משפחות, עד שזה פוגע באיזה nerve מסוים שכזה מרחיק אותי מאוד ורק ברגעים האלה, אני מבין שהסיפור שלי הוא כזה קשה.

‏כי אז אני מבין… היום אח שלי ואמא שלי לא גרים בארץ כבר איזה 10 שנים, אה, הנה היום יום ש… ערב שישי, אני אוכל ארוחת ערב עם חברים, אני לא אוכל אותה עם המשפחה שלי. הם המשפחה שלי. יש לי הרבה מזל שמצאתי לי אלטרנטיבות, אבל לשאלתך, אני לא מרגיש שהדחקתי אף פעם. אני מרגיש שפשוט I went around it, במשך הרבה שנים, ועכשיו I'm going through it. א… סליחה שאני משתמש באנגלית, אבל זה הדרך הכי טובה שלי להבין את מה שקורה לי בשנים האחרונות. ובמשך שנים באמת מצאתי לי הרפתקאות אחרות כדי לא להיות הילד הזה. זה לא שהדחקתי את הכאב, זה שפשוט לא רציתי להיות מוגדר רק על-ידי הכאב. לא רציתי להיות בכל מקום "איתמר, הילד שאבא שלו התאבד". ופשוט היום מכירים אותי 99% מהאנשים משורה ארוכה של דברים שהם לא זה. והדבר הזה היום הוא מאוד משמעותי עבורי. אני מכיר היום, וואו, אני לא יודע כמה אנשים, אבל אני… אני נחשב name dropper מאוד רציני, אני מכיר הרבה מאוד אנשים ושמתי את עצמי במקומות של השפעה וחשיפה ו… ובאמת זזתי ממקום למקום, ובכל מקום שלא הייתי, אף פעם לא הייתי הילד המסכן הזה. להיפך, הרבה מאוד אנשים לא ידעו. לא הסתרתי את זה, היו שואלים אותי הייתי אומר, ורק, אבל, בשנים האחרונות התחלתי לכתוב על זה.

‏דפנה: אני שאלתי את זה, משום שנתקלתי ביותר ממקום אחד שבו אתה כתבת שהרבה פעמים התעלמות מטראומה, אנחנו קוראים לה "חוסן". ואתה דיברת על זה אמנם בהקשר של מדינת ישראל, בהקשר הלאומי שלנו, אבל קל לראות שגם במישור האישי הרבה מאוד אנשים עושים את את זה ותהיתי אם גם אתה עשית את זה. אתה יודע, לבנות איזשהו משהו נורא חזק, שמתחת ישנם איזה יסודות שקשה לנו נורא להתמודד איתם.

‏איתמר: כן. אז אני חושב שמה שעשיתי זה שלא… לא שהדחקתי או התעלמתי. אני חושב שזה שלא נתתי לעצ… דחפתי את עצמי למקומות קצה והייתי כל-כך קשה עם עצמי, ולא הייתי רך עם עצמי. זאת אומרת, אממ, מגיל מאוד צעיר, בגלל שגם המוות של אבא שלי וההתפרקות של המשפחה שלי היה די פומבי, כתבו על זה בתקשורת ואמא שלי הייתה אדם מוכר וגם אבא שלי, לא יכולתי להתעלם מזה. כאילו, הייתי גם פוגש את זה כל יום. זאת אומרת, כשאתה גר בבית אבות, אתה פוגש את הכאב שלך כל הזמן. הכאב שלי היה זה ש… היה תקופה שהיה לי 10 שקלים לאכול רק פלאפל ברחוב, לא היה לי יכולת יותר מזה. ואם… והייתי לחוץ מאוד על… על… הייתי… עברתי טרנספורמציה מאוד מיידית ברמה החומרית, ממש מיידית. וזה דחף אותי… בהתחלה, ללכת לעבוד היה עניין קיומי.

‏כאילו, תמיד הלכתי לעבוד במקומות שהיה לי טוב בהם ושהיו… נתנו לי משמעות. הלכתי לעבוד ב"מרצ", הייתי… נתנו לי כשהייתי יו"ר נוער "מרצ", בגיל 16 או 17, לעבוד במטה של הבחירות המוניציפליות ואחרי זה לכנסת. עבדתי ב"גרינפיס", הייתי מנהל קמפיינים. החלפתי… הייתי, בגיל 18, הטיסו אותי לחו"ל ונתנו לי שכר מאוד גבוה והחלפתי מישהו בן 30 - בגיל 18 - ותמיד הייתי מאוד גאה במה שאני עושה ו… היה לי, גם בצבא, בחרתי להתגייס, למרות שנתנו לי, רצו לתת לי פטור, כי אבא שלי התאבד ממש כמה חודשים… אה… לא, שנה לפני הגיוס שלי או משהו כזה, ואמרו לי כזה "אתה יכול להשתחרר", ואמא שלי כזה מאוד הייתה לחוצה מזה שלא תהיה לי מסגרת, ועבדתי תוך כדי הצבא והיה לי אישור וגם לעבוד בגלי… הייתי כתב תרבות בגלי צה"ל, שזה תפקיד מאוד לא מתאים לסיפור חיים שלי. כאילו, אני חושב שהייתי אחד האנשים היחידים בקד"צ, בקורס עיתונאים, שהיה לו שוברים לאוכל, של צה"ל, של… והייתי… הייתה לי קצינת ת"ש. היה את זה לנהגים של התחנה, לא לעיתונאים לא ל… לכל השמות המכובדים שהיו איתי במחזור.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: וזה היה דיסוננס מאוד גדול. אנשים לא הבינו, למה אני יוצא ל"מיוחדת" של חודש. ואני הייתי יוצא לעבוד בחודש הזה, ככתב בגל"צ, והייתי מחליף בגדים, כי הייתי הולך לעבוד במשרד עיצוב שניהלתי, תוך כדי השירות. וזה היה דיסוננס מאוד גדול, אז החיים שלי תמיד, אני לא, אני לא יכולתי להתעלם מהסיפור שלי. הרגשתי את הכאב הזה כל הזמן, כי כל הזמן היה… הילדים הפריבילגים האלה, באוניברסיטה, ב"גרינפיס", בגלי צה"ל, ב"מרצ", ב… לעומת הסיפור חיים שלי. ותמיד… והיה לי הרבה כעס, שכזה "הם לא מבינים אותי, הם לא יודעים מה עובר עלי", ומצד אחד… לצד הכעס הזה, היה גם תחושת גאווה ומסוגלות עצמית מטורפת, של כזה, "אני יכול לעשות הכל, אני מאוד חזק ומותר לי גם הכל", שאני חושב שזה מקום שהוא היה מאוד מסוכן, שגרם לי להיות בן-אדם כועס ועצבני וזועם, שכזה, "לי מותר להתנהג איך שאני רוצה", וזה הוביל אותי למקומות מאוד מסוכנים, שאני כזה מאוד אה… בתשומת לב אליהם בשנים האחרונות.

‏אני חושב שהמקום, אבל, שאולי… שאת מדברת עליו מהכתיבה שלי, סביב נגיד טראומה מודחקת וכולי, זה שכל-כך דחפתי את עצמי, שהיו תקופות שעבדתי ב-3 עבודות שונות, תוך כדי שהקמתי עמותות וארגונים חברתיים, כדי… כי, כי היה לי את הדיסוננס הזה, מצד אחד רצון להתפרנס יפה כדי לבנות לעצמי בית, כי אין לי ירושה וכי… היה תקופה גם שהיינו צריכים להחזיר חובות, או שהייתי צריך לעזור למשפחה או ש… או שפשוט רצי… או שפשוט הייתי בפניקה שאם אני לא אדאג לעצמי, אז אף אחד לא ידאג, כי זה… כי זה המציאות, לבין זה שרציתי להתאים וגם להראות לעולם שאני לא אבא שלי ולעשות עשייה פוליטית-חברתית משמעותית, גם בגלל שזו האג'נדה והאידיאולוגיה שגדלתי לתוכה וגם בגלל ש… שזה הדרך שלי לתקן את, את הכאב שאבא שלי הביא לעולם, ואת הכאב שגדלתי בתוכו. אני חושב שהעובדה שדחפתי את עצמי כל-כך חזק, הייתי כל-כך קשה עם עצמי, שלא נתתי מקום ללהיות פשוט… פשוט ללהיות. פשוט כאילו, להיות בן-אדם. לא מזמן נסעתי למנזר של אממ, תיך נאת…

‏דפנה: כן, קראתי את הכתבה, כתבת ב"הארץ" אה…

‏איתמר: נכון.

‏דפנה: כתבה על החוויות שלך במנזר בצרפת.

‏איתמר: כן. אז נסעתי שוב, פעם שנייה, בדצמבר. אז הייתי במנזר של תיך נאת האן, אחד המורים הכי חשובים בעיני במאה ה-20, הוא איש מבריק, הוצאנו את הספר שלו ב"רדיקל", בהוצאת ספרים שלנו, "זן ואמנות הצלת הפלנטה", והוא הקים, כשהוא ברח מויאטנם, במלחמת אזרחים, הוא הקים את Plum Village, שהפך להיות קבוצה של מנזרים, אבל זה המנזר המקורי, יושב בבורדו. ונסעתי לשם לשבוע בקיץ, זה היה פעם ראשונה בחיים שלי שכיביתי את הטלפון, מאז שקיבלתי אותו באינתיפאדה השנייה, ועשיתי את זה שוב בדצמבר. והתחושה הזאת הייתה תחושה, שנתתי לעצמי מתנה, שאני לא מסוגל לתת. הרבה פעמים אני נותן לעצמי מתנות חומריות, אני קונה בית, אני נוסע לחו"ל, אני משדרג את הכרטיס לביזנס, אני מעמיד פנים שאני איזשהו משהו שאני לא, אה… אוכל במסעדות יוקרה, שותה אלכוהול. פעם הייתי גם עושה הרבה סמים, היום אני לא. והייתי חי חיים, ואני עדיין חי חיים מאוד דקדנטיים, כפיצוי. תמיד כ…

‏גם אפילו בגיל 20, הייתי החבר הראשון מהחברים שלי, שעבר לגור בדירה והיא הייתה הדירה הכי שווה. תמיד. ולא חסכתי כסף והייתי חי כאילו מחודש לחודש, אבל תמיד חייתי מאוד-מאוד טוב, כדי להראות לאנשים שהם כאילו… "היי, אני יכול". ואני חושב שחייתי בגיל 20 כמו בן 30 ובגיל 30 כמו בן 40 וזה בעצם הצריך אותי לעבוד מאוד קשה. אז כאילו מצד אחד אמרתי לעצמי "מגיע לך כל המטריאליזם הזה", אבל מצד שני הייתי צריך לעבוד מאוד קשה וזה שם אותי בסטרס מאוד-מאוד גדול, שלרגע לא עצרתי לנוח. ואני חושב שבשנים של אחרי טראומה כזו גדולה, שלא עצרתי אף פעם, זה מה שגרם לי להרבה מאוד כאב. פשוט לנוח, פשוט להיות, פשוט להגיד, כאילו, "אני לא צריך לעשות עכשיו דוקטורט" או "אני לא צריך להקים הוצאת ספרים, חלל אירועים, אולפן פודקאסטים, כלי חדשות ולנהל קרן השקעות גדולה ולהיות עסוק בפוליטיקה וכאילו לבנות בית". ואני לא צריך להחזיק את כל הדברים האלה בבת אחת, כדי להיות בסדר בעולם, או כדי שהדברים לא יתפרקו.

‏אני חושב שעבורי, שהייתי ביום השני או השלישי למנזר - עכשיו בפעם השנייה בדצמבר - והטלפון היה כבוי, היה לי איזה… עשיתי מדיטציה בבוקר, ב-6 בבוקר, עם כולם, וזה היה מדיטציה ארוכה של שעה ובאמצע המדיטציה היה לי איזה… היה לי התקף חרדה אמיתי, שיש לי אה, אני, אני כזה… אני והתקפי חרדה, אנחנו חברים מאוד ותיקים, ואני מכיר את כל הסוגים וה… והאופנים שבהם זה יכול לקרות, וכבר למדתי איך להתמודד איתם. אבל היה לי התקף חרדה שאני אפתח את הטלפון ביום שבת, בסיום השבוע, אה… ושכזה "רדיקל", ה… בית רדיקל עולה באש, החשבון בנק פשט את הרגל, אמא שלי מתה, אה… החברה שלי עזבה אותי - מה שהתברר כנכון [דפנה צוחקת], אבל זה קרה אחרי שחזרתי - משהו צריך לקרות… [מצחקק]

‏דפנה: כן.

‏איתמר: ושהדברים כולם התפרקו. ואני, תמיד בחוויה, אני חושב שזה החוויה… זה הכאב שאני נושא איתי, זה שכל הדברים, כל הזמן, יכולים להתפרק. אני הייתי מגיע הביתה, לא הייתי יודע אם תהיה הוצאה לפועל היום. לא הייתי יודע אם אבא שלי יאיים בהתאבדות או אם הוא יכה אותנו או אם אמא שלי ואבא שלי יריבו, אם הוא יעזוב את הבית, אם יהיה כסף למחר בבוקר ל… לאכול, אם אני אצטרך לעבוד או לא, מה יקרה. היו גם… ויש עוד המון צדדים לסיפור הזה שלא סיפרתי. אממ, הרבה מאוד מהצדדים הקשים לסיפור, אני עדיין אפילו לא בשל לספר. כאילו מה שאני מספר פה, זה תמונה מאוד קטנה ממה שהתרחש.

‏אז אני חושב שלשאלה שלך, אני מצד אחד מרגיש שתמיד הייתי מטופל. ותמיד ראיתי את הסיפור שלי ותמיד ידעתי מי אני ומה עובר עליי. אפילו תוך כדי, יש לי טקסטים שכתבתי בגיל 16, שמבינים מה קורה לי, הם לא מתעלמים, אבל פשוט נכנסתי לכזה אמוק של ריצה וקצב אינסופי, כדי… [פאוזה] כדי לא להיות, אלא פשוט כדי לתקן משהו, לתקן את עצמי, לתקן… שפשוט לתקן את מה שאבא שלי עשה בעולם, לתקן את השם הטוב של המשפחה שלי, לבנות לעצמי בית או… תשתית. להיות כל-כך אממ, לחוץ, שזה רק הקשה על השיקום שלי, בטווח המאוד ארוך. רציתי שיראו אותי אחרת.

‏דפנה: כן, דיברת על התקפי חרדה ו… ודיברת במקומות אחרים גם על אה… מחלה אוטואימונית וכאילו כל מיני אה…

‏איתמר: כן.

‏דפנה: הגוף שלך מאותת…

‏איתמר: לעיתים מאוד קרובות.

‏דפנה: אני לא ידעתי שזה לעיתים מאוד קרובות, אבל הוא די אומר לך, שגם אם אתה מחליט בשלב מסוים… הגדרת את זה, נדמה לי, באחד המקומות שכתבת, שעברת מלצרוך סמים ואלכוהול ללהיות מכונת בריאות, אבל הגוף לא נורא התרשם מזה. זאת אומרת…

‏איתמר: נכון.

‏דפנה: זה לא באמת תיקן את הכל.

‏איתמר: הנה התה ג'ינג'ר לימון שלי [דפנה צוחקת]. בעבר הייתי עושה את זה עם כוס יין.

‏דפנה: אתה גם עושה יוגה ודברים כאלה?

‏איתמר: בבוקר רצתי על הים, היה לי מאוד כיף. אממ, יוגה אני לא מצליח להתמיד, אבל אימוני כוח, ושחייה וריצה אני מתמיד.

‏דפנה: שחייה זה נהדר.

‏איתמר: בריכת גורדון מחזיקה אותי ב… היטב.

‏דפנה: בהקשר הזה רציתי לשאול משהו. [איתמר מהמהם] רציתי לשאול, אם בנוסף למה שנאלצת להתמודד איתו מבחינה פנימית שלך, האם נאלצת להתמודד עם, גם עם דברים מבחוץ? אני קראתי תחקיר שנעשה על אבא שלך, הבנתי מזה שיש הרבה מאוד אנשים שיצאו פגועים וממורמרים והשאלה…

‏איתמר: נכון.

‏דפנה: אם אחרי שהוא פרש מהעניין הזה, ולא יותר סופג את המתקפות שלהם, השאלה היא האם אתה, אתם, המשפחה, חטפתם את זה גם מבחוץ?

‏איתמר: כן, בטח. בטח. אבא שלי פגע בהרבה אנשים ובהרבה נשים, שזה עוד יותר כואב.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: אממ, כן, איימו עלי ברצח כמה פעמים, היה הרבה זמן של צו עיכוב יציאה של אמא שלי. היה הרבה מיליוני שקלים חובות. המשפחה של אמא שלי הייתה משפחה די עשירה, היה לנו הרבה נדל"ן, שהם בנו גם מאפס, לא מאיזה ירושות של דורות קודמים. סבא וסבתא שלי היו אנשים שעבדו הכי קשה שאני מכיר, וזה אומר הרבה כשזה מגיע ממני, בעיניי, כי אני גם עובד מאוד-מאוד קשה, ואבא שלי רוקן את כל הקופה המשפחתית.

‏דפנה: אז איך הובלת את עצמך למקום שבו אתה מנסה להבין אותו, מדבר עליו באמפתיה. אחד הדברים הראשונים שאתה אמרת עכשיו, זה שכל הדברים האלה נולדו מתוך המצוקות שהוא חווה, מתוך הכאבים שהוא עבר, מתוך הבית הקשה שהוא גדל בו. איך הגעת בכלל למקום הזה שאתה יכול לראות את הדברים ככה?

‏איתמר: התשובה הקצרה היא סמים פסיכדליים [צוחק], אבל התשובה הארוכה זה, שאני חושב שאין בן אדם בעולם ששנא כל-כך את אבא שלו כמוני. אני לא מאחל לאף אחד. היה בי הרבה שנאה, אני לא קראתי לו אבא עד לא מזמן, קראתי לו ירון. מגיל 16 עד גיל 32, עד לפני שנה-שנתיים, קראתי לו ירון ובאופן טבעי זה חזר לי, לקרוא לו אבא. בדיוק מישהו שאל אותי כזה אתה שם… המטפל שלי אמר לי כזה, "אתה שם לב שאתה קורא לו אבא?" אמרתי לו, "כן, ברור שאני שם לב, זה מכוון". הוא אבא שלי. לא לקרוא לו אבא, לא ישנה את זה שהוא לא אבא שלי. מאוד-מאוד-מאוד כעסתי עליו ומאוד נפגעתי ממנו ועשיתי לו הרבה דמוניזציה, והרגשתי את כל התחושות האלה, ובאיזשהו שלב הבנתי שלהחזיק את השנאה הזאת בלב, זה כמו מה שנראה לי, אני לא זוכר מי אמר את זה, סוקרטס? 'לכעוס זה לשתות רעל ולצפות שהצד השני ימות'? אני הרבה זמן שתיתי הרבה מאוד רעל, והרבה אחרי שהוא מת, זה כבר לא היה לזה ערך. הוא לא… הוא כבר לא ימות בפעם השנייה. אה, והוא לא יכול לפגוע באף אחד יותר. והבן-אדם האחרון שהוא פגע זה בעצמו, אני בטוח שגם הראשון. והאמת שאני ראיתי פשוט בהרבה מאוד מקרים, איך אני עלול להיהפך אליו. ראיתי איך מהכאב שלי אני מתחיל להיות בן-אדם אגרסיבי לאחרים, איך אני יכול לפתח בקלות פתולוגיות של… שדומות לו. ויצאתי למסע להבין כאילו, להבין איך זה קרה לו ואיך זה לא יקרה לי.

‏דפנה: ומה כולל מסע כזה, חוץ מסמים פסיכדליים, שזה…

‏איתמר: לקבל הרבה מכות, מהחיים ומהעולם. הרבה פרידות ממערכות יחסים, הרבה שיקוף מחברים. יש לי חברים ממש טובים, כאלה את החברים הכי טובים שאפשר לחשוב עליהם, הם יודעים מי הם, הם בטח יאזינו לפודקאסט הזה, כי הם מפרגנים וחמודים והם תמיד מאוד שיקפו לי, מה עובר עליי ומה קורה לי. וגם אני עם עצמי - אני חושב שכל דבר שעשיתי בחיים, הוא איזשהו… היה לו איזה תפקיד במלאכת השיקום והריפוי שלי, כולל להקים את ההוצאת ספרים, ולא סתם הוצאתי את "מיתוס הנורמלי", שאת תרגמת.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: אה, זה הייתה בחירה, שלפני 3 שנים הייתה מאוד לא שגרתית, ביחס לעובדה שהתחלנו כהוצאת ספרי אקלים וקיימות. והספר של תיך נאת האן, "זן ואמנות הצלת הפלנטה", שמדבר הרבה בחרדה מהעתיד, וגם ספרים אחרים שאנחנו מוציאים ועובדים עליהם ואירועים שאנחנו עוסקים בהם. ו… אני למזלי, גיליתי הרבה… לפני כמה שנים, 5-6 שנים? 6 שנים, את הכוח של סמים פסיכדליים להוות איזשהו עזר לטרנספורמציה רגשית והיה לי מזל שהתנסיתי עם האנשים הנכונים, ובמקומות המתאימים, ובדרכים המתאימות, ובאחריות ובביטחון, וזה כמובן גילוי נאות או דיסקליימר, שכל הדברים האלה צריכים להיעשות בצורה מאוד קפדנית ואחראית וזהירה, אבל היה לי הרבה מזל וזה העיר את תשומת ליבי בהרבה מאוד רגעים משמעותיים.

‏דפנה: זה ממש היה מתוכנן ועם הדרכה?

‏איתמר: גם וגם, כן. עשיתי גם מתוכנן ועם הדרכה, עם מטפלת, וגם אה, וגם לא. וגם כאילו בצורה שהיא כאילו recreational, אבל עם כוונה מאוד ברורה למה אני… מה קורה. יצא לי לפגוש את אבא שלי בהרבה מאוד מסעות. אממ, ויצא לי לחוש הרבה מאוד אמפתיה וחמלה. אני לא אגיד שכאילו הטרנספורמציה קרתה יום אחד, בגלל איזה טריפ. טריפ זה פשוט עוד איזה אבן דרך בתוך מסע. אבן דרך משמעותית, איזה קפיצת דרך וכולי, אבל אממ [לוקח נשימה עמוקה] אני פשוט מנסה לתרגל הרבה יותר חמלה וחשיבות באופן כללי בחיים שלי. אני חושב שהייתי במ… זה היה דברים שהם היו מאוד זרים לי, והיום אני מתחיל להתיידד איתם, עם המקומות האלה. אני יותר שלֵו ורגוע משהייתי בעבר. אני עובד פחות קשה. אני עושה רק דבר אחד, שעבורי זה… אני רק המנכ"ל של "רדיקל" היום. בעבר הייתי שבע דברים במקביל, וזה מאוד קלקל לי את המערכות יחסים שלי עם אנשים, כולל של עצמי.

‏דפנה: כשאתה מתחיל אה, לחוש איזה אמפתיה כזאת כלפי אבא שלך, אז אתה מסוגל גם להתאבל על המוות שלו?

‏איתמר: כן. אני זה ש… כשאבא שלי התאבד, אני זה שביקשתי מהמשפחה שלא נשב שבעה ושלא נלך לבית קברות ובסוף אני נראה לי היחיד מהמשפחה שהיה בבית קברות. איזה… יש לי איזה חבר, מבוגר יותר ממני, בן איזה… היום הוא כבר בן איזה 60, אז הוא היה בן איזה 45-50 הוא אמר לי "איתמר, אני לוקח אותך מיד לבית אבות". הוא שמע שלא הייתי… [צוחק] בבית אבות, פליטה פרוידיאנית יפהפיה…

‏דפנה: כן.

‏איתמר: בבית קברות. אממ, והביא איתו ג'וינט והדלקנו ועישנו על הקבר שלו, אז עוד הייתי מעשן, היום אני כבר לא. אני זוכר כמה זה היה נראה לי בלתי נתפס, שהוא… את יודעת, שהגופה שלו שם ושהוא כבר לא בחיים שלי, אבל היום אני כבר לא זוכר אותו כמעט. אממ, אני בקושי זוכר איך הקול שלו נשמע, ואין לי כמעט תמונות שלו. בגלל שדי ברחנו מהבית בבת אחת, אין לנו כמעט זכרונות מתועדים של שום דבר. רק כמה דברים שיש ברשת והם מאוד לא נעימים, כי זה כזה תחקיר של אמנון לוי וכולי, אז אני פשוט כבר הפסקתי… כאילו, אני כבר לא ב… מתבונן בדברים האלה המון שנים. המון-המון-המון-המון-המון שנים. אממ…

‏דפנה: מאיפה היה לך אומץ להתבונן בהם קודם?

‏איתמר: לא יודע אם זה אומץ, זה כמו כזה לשים את היד באש.

‏דפנה: אומץ.

‏איתמר: לא יודע אם זה אומץ. כן, יכול להיות…

‏דפנה: זה בטח נורא כאב.

‏איתמר: זה מאוד כאב. מאוד כאב, יש לי נטייה כזאתי, לשים את היד באש, עד היום. היום אני עושה את זה בדברים לא בריאים אחרים, אבל את המערכת יחסים של אבא שלי…

‏דפנה: כמו?

‏איתמר: מערכות יחסים, [פאוזה] פרידות.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: כן.

‏דפנה: אבל אז, אבא שלך מת וזה, אני מניחה, שבתוך כל המערבולת הזאת של הכעס והחיים שהוא השאיר לך להתמודד איתם, אז באמת, בזמן אמת לא מרגישים את העצב או הכאב הזה שאתה…

‏איתמר: לא, אבל עבורי, עבורי אבא שלי מת ביום שהוא זרק אותי מהבית ובאיזשהו מקום, שנה לפני, כשאני התחלתי… אני הייתי מחטט לו במיילים, אז היה Outlook, שזה פשוט פתוח על המחשב ואתה לא צריך לשים סיסמה, אז בגלל שראיתי שקורה משהו בבית, אז הייתי פשוט מרגל אחריו והייתי רואה דברים שלא הייתי צריך לראות, ובאופן כללי הוא לא היה מאוד טוב בהס… ונחשפתי להמון דברים מאוד לא הולמים בגיל מאוד-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד צעיר, מכל הסוגים של לא הולמים. אה…

‏דפנה: הוא היה אלים כלפיך?

‏איתמר: כן.

‏דפנה: גם כלפיך זאת אומרת?

‏איתמר: אמ-המ, כן. אז הפרידה ממנו הייתה בגיל יותר מוקדם מההתאבדות. ההתאבדות הייתה סיום הפרידה ממנו, מבחינתי, באיזשהו מקום. היה לי גם חלום. - אני סיפרתי את זה לאחרונה לכמה חברים, הם היו די בהלם, הם לא האמינו לי - אבל היה לי חלום לילה לפני שהוא מתאבד, שהוא מתאבד. אה, והחלום היה זהה לאיך שזה קרה ואיפה שזה קרה ומה שקרה. אני הרבה פעמים כזה… אני בן-אדם… יחסית גדלתי בתוך כזה חשיבה רציונלית, כאילו נאורה, אה, שהמ… שאת יודעת, שהמציאות יש לה איזשהו, אופנים שבהם מתרחשים, במ… מטאפיזית, כן? אבל אה…

‏דפנה: וזה לא מפני שהוא איים קודם לעשות את זה?

‏איתמר: לא שמעתי ממנו שנתיים, בנושא. אממ, זה היה ערב לפני. מסתבר שזה גם קרה… שהחלום היה בשעות שבו זה באמת קרה. במקום שבו זה קרה. באופן שבו זה קרה. אני כמובן לא… אני לא פה כדי להתחיל לדבר על איזשהו מיסטיקה וסינכרוניות יונגיאנית, אבל אה… דיברנו על הפרידה ממנו, אז, אז הדברים התרחשו לפני שהם התרחשו. ואני האמת ש… אחד הדברים ה… המאוד טבעיים, אבל מאוד לא בריאים שהתרחשו במשפחה שלי, זה שקיווינו שהוא ימות. בשנתיים האחרונות, בפער הזה בין זה שהוא פירק את הבית וזרק אותנו, לבין זה שהוא התאבד, אני ממש קיוויתי, כולנו קיווינו, שזה כבר יס… שהסיוט יסתיים. הוא היה רודף אחרינו ומציק לנו ומאיים עלינו ולא מעט פעמים היינו חוזרים והאוטו עבודה של אמא שלי היה מפונצ'ר או איומים, בכתב, בטלפון עימותים. זה היה תקופה ממש קשה, התקופה של הבין לבין. ואני כאילו, חייתי חיים רגילים [מצחקק]. אנשים לא ידעו מה עובר עליי בכלל-בכלל-בכלל-בכלל-בכלל. אממ, ומבחוץ זה היה נראה כאילו נורמלי, אם כבר מדברים על "מיתוס הנורמלי". היה איזה מעטה של נורמליות, על המשפחה שלי, שהמשפחה מאוד שמרה עליה. ואני חושב שעד היום, המשפחה שלי מאוד קשה לה לנפץ את ה… מעטה הנורמליות הזאתי. אח שלי ואמא שלי, שאני מאוד אוהב אותם, הם מאוד יקרים לליבי, הם לא גרים בארץ והם לא מתעסקים בנושא כמוני, והם לא אוהבים שאני מדבר על זה. וזה מוביל להרבה מאוד מחלוקת. הם לפעמים מאוד נפגעים ממני, שאני מדבר על זה. והיו מעדיפים שאני לא אדבר על זה פומבית.

‏דפנה: אתה באמת סיפרת על סיפורים אה… קשים, שאולי דווקא נוכח ה… נגיד, התחקיר על אבא שלך, הם לא ייראו קשים, אבל אני זוכרת שאחד הדברים שממש שבר לי את הלב, זה כשאתה כתבת פעם פוסט על למה אתה לא מנגן.

‏איתמר: כן. קניתי גיטרה לפני חודש.

‏דפנה: [מחייכת] או, מזל טוב.

‏איתמר: תודה רבה. כמובן, כהרגלי, קניתי גיטרה ב-20,000 שקל… [צוחק]

‏דפנה: כן.

‏איתמר: את חווית הפיצוי, עוד נוכחת. "פנדר סטראטוקסטר" יפהפיה, באיזה החלטה של רגע. של כזה, עברתי עם האופנוע ליד "כלי זמר", שבוע אחרי שכתבתי את זה והייתי כזה, "אתה יודע מה? תקנה כאילו את הגיטרה". ונכנסתי והלכתי וקניתי את הגיטרה שחלמתי עליה כילד.

‏דפנה: רגע, לא אמרנו למה הפסקת לנגן.

‏איתמר: אני אגיד למה התחלתי, מלכתחילה. הייתי ילד בן 9 ומאוד רציתי לנגן וההורים שלי מאוד דחפו את זה. אבא שלי היה בן-אדם מאוד מוזיקלי, בלי לדעת לנגן. כאילו, הבית היה בית מאוד של מוזיקה וכזה היה לי חינוך מוזיקלי מפואר מאוד, לא תיאורטי אה… של האזנה, של כזה דיוק אלינגטון בגיל 12 ו… ללכת לקונצרטים קלאסיים, בימי שבת ב"צוותא" היה פעם את "שחרית של צוותא" ב-11 ו-11 דקות והופעות רוק וזה, והרבה דברים כאלה וזה היה מאוד משמעותי, כאילו אבא שלי גם עשה דברים יפים, הוא לא רק היה כל הדברים הרעים שהוא היה, ונתן לי חינוך מוזיקלי וספרותי ותרבותי ממש אה, שלא נראה לי… שאני לא מכיר מישהו, שזכה למשהו כזה, סביבי לפחות, ובגיל 9 או 10, משהו כזה נראה לי, הוא קנה לי גיטרה ומגבר והתחלתי ללמוד ובמשך איזה 5-6 שנים למדתי כל שבוע. זה היה חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי, אני זוכר שזה מה שהייתי עושה. הייתי מגיע הביתה מבית ספר, מבית חינוך גורדון, היה יום לימודים ארוך, והייתי יושב ומנגן 3-4 שעות והייתי די טוב. כאילו, מעולם לא חלמתי להיות מוזיקאי, אבל כזה, רציתי להיות טוב בזה והייתי מנגן עם חברים, ואני זוכר שבבר מצווה שלי גם כזה הופעתי, כאילו, אני זוכר שזה מה שעשיתי, שזה מה שהייתי.

‏כאילו, היום אם אני כזה מאוד מעורב פוליטית או תרבותית או עוסק בספ… כאילו, יש לי את התחביבים האלה שלי. זה היה התחביב שלי, וכשההוצאה לפועל התחילה להגיע לבית שלי מגיל 13-14, עד גי… עד שהבית התפרק בגיל 16, אז הם חמדו את הגיטרה החמודה שלי כל פעם. הם לקחו את הטלוויזיה, והם לקחו את הגיטרה, והם לקחו את המגבר, והם לקחו את המחשב, והם לקחו כל מיני דברים, ולפעמים הייתי מצליח, מספיק בזמן, להחביא את הגיטרה ואז כזה המיתרים היו נקרעים או הייתי נותן לה דפיקות בצד מתוך פאניקה. ממש כזה הייתי רץ לחדר בהתקפי חרדה כאלה מטורפים, להחביא את הציוד. הייתי מחביא את זה מתחת למיטה באיזה מקום וכבר היה לי כזה, את יודעת, אחרי קצת זמן הייתי ממש אה… היה לי skill טוב ב… כאילו, הייתי ממש מאומן היטב בלגרום לזה לקרות, ובאיזשהו שלב הייתי עסוק רק ב-Macbook, היה לי מאקבוק שחור כזה, שקניתי…

‏עבדתי במסעדה בשם "בויה" כפיקולו, בנמל, באיזה גיל 14-15, אני זוכר שהחברים שלי בכיתה גם עבדו, אבל כזה שרדו 2 משמרות, ואני כזה עבדתי שם שנתיים, כי כאילו, זה, זה זה, או שאין לי איך להתקיים. וככה קניתי מחשב וכל פעם היו לוקחים לי את הדברים האלה וזה היה מאוד קשה לי. ובאיזשהו שלב, כשהם לקחו, אבא שלי כבר הפסיק לשחרר את הציוד. אתה צריך ללכת להוצאה לפועל, הרי איך שזה עובד, זה שלוקחים כפיקדון עד שאתה משלם את החוב. והוא היה משלם שבוע אחרי, יומיים אחרי. בהתחלה הוא היה נורא נבהל, הוא היה משלם מייד, כדי שזה יגיד "אה, זה תקלה…" כאילו בהתחלה הוא היה עושה כזה גזלייטינג, "זה, זה… לא, זה טעות. זה לא… זה לא אנחנו בכלל. זה… אל תדאגו". ובהתחלה זה היה עובד, עד שכאילו בפעם ה-20, קשה מאוד להתכחש לזה שיש בעיה מאוד קשה. והוא כבר היה לפעמים, פתאום הייתי רואה אותו פצוע, עם פנס בעין או יד שבורה או וואטאבר והייתי… כמובן, הבנתי שזה הש…

‏דפנה: שזה השוק האפור.

‏איתמר: כן, זה השוק האפור. הוא כמובן החליק. הוא החליק. זה היה תמיד כזה, הייתי כזה "אחי, אתה לא עובד עליי", אבל לא הייתי אומר לו את זה, כל-כך פחדתי ממנו אז, שפשוט הייתי משפיל מבט וזהו. ופשוט ההוצאה לפועל לקחה את הגיטרה ויום אחד הוא פשוט לא קנה את זה חזרה, אז פשוט לא היה לי גיטרה ובבית אבות של 9 מטר, אתה לא בא עם גיטרה, באתי עם טרולי מצ'וקמקת של "פריימרק", שהיו בה את כל החיים שלי. וזה היה נחמד, היה איזה רגע… היה איזה כמה שנים בחיים שלי, שלא היה לי שום רכוש ואני קצת מתגעגע לזה בתור בן-אדם שהיום יש לו כמות בלתי נסבלת של רכוש. זה כזה בית ביפו, גדול, בית פרטי, עם כזה, מלא שיט.

‏דפנה: עם עץ, לימון.

‏איתמר: עם עץ לימון, עם גינה, עם… עם מלא בגדים וספרים וחפצים ודברים ועניינים ופיתחתי אורח חיים מאוד מטריאליסטי.

‏דפנה: אבל מצד שני, כל העיסוקים שאתה עוסק בהם, מהמעורבות שלך בפוליטיקה מגיל מאוד צעיר ועד אה… ה… הוצאת הספרים ובית האירועים וכל הדברים האלה, הם… עושה רושם שאתה באיזה מסע לתקן את העולם.

‏איתמר: אני מבין שככה זה נראה. פעם הסתובבתי נפוח חזה בעולם, בתחושה שאני עושה משהו חשוב, ושמי שלא עושה משהו חשוב הוא לא בסדר. זאת אומרת, אם אתה מקדיש את החיים שלך לעבוד בהייטק, או וואטאבר, כל דבר אחר, אז יש איזשהו… הרגשתי נעלה יותר. אני חושב שמהותית היום אני לא מרגיש נעלה יותר, אני פשוט מרגיש, שזה מה שאני רוצה לעשות, ושזה מה שעושה לי טוב ושזה מה שמפגיש אותי עם אנשים. היה לי איזה, שוב פעם, איזה טריפ אחד, אני יוצא ממש פסיכונאוט פה, אבל היה לי איזה טריפ, שממש הרגשתי שכאילו מה שאנחנו בוחרים לעשות בחיים, זה רק איזשהו תירוץ אה, להיות במגע עם אנשים מסוימים.

‏דפנה: אתה קראת את זה עכשיו מתוך יומן שכתבת?

‏איתמר: אני פותח אותו ומחפש את המשפט.

‏דפנה: כי עניין אותי, רציתי לשאול אותך דווקא אם אתה כותב יומן.

‏איתמר: כן, אני כותב יומן. הייתי באמצע כזה טריפ פסיכדלי אינטנסיבי מאוד, מי שמכיר כאילו קצת מינונים, אז לקחתי 6 גרם פטריות ו… אני אוהב לדבר על זה, כי אני מרגיש שאני עושה לזה נורמליזציה וכזה הרבה מאוד פעמים יש אנשים שמסתכלים ושופטים ואומרים ואני כזה, "זה לא מעניין אותי מה אתה חושב", אבל אני מאוד ממליץ לכולם לעשות את זה, אם היו עושים את זה יותר אנשים, היינו חברה יותר בריאה, אבל אממ, מה שהרגשתי בתוך הטריפ הזה, זה ש…

‏דפנה: אני רק מהנהנת פה בקנאה, אתה יודע.

‏איתמר: למה? לא… לא התנסית?

‏דפנה: לא התנסיתי בשום דבר פסיכדלי.

‏איתמר: אני ממליץ מאוד, אם זה לא נאמר עד כה.

‏דפנה: הבנתי את זה, אני קצת אה… יש לי פחות נגישות קלה לדבר הזה גם, אתה יודע…

‏איתמר: את גרה בברלין.

‏דפנה: נכון [צוחקת]. מצד שני. נכון.

‏איתמר: אפשר לדבר אחרי הפודקאסט הזה, אם את רוצה, ואני אסביר לך מה עושים.

‏דפנה: בסדר.

‏איתמר: אממ, כן. אבל, מה שהרגשתי, לי היה תחושה של הרבה מאוד שיפוט, הרבה מאוד שנים, שאם אתה לא עובד ב-4 עבודות, ואתה לא פעיל אקלים, ואתה לא קורא ספרים, ואתה לא מאזין לפודקאסטים, ואתה לא מורד בקפיטליזם, ואתה לא מתנדב, או יוצא להפגין, או עושה את זה ואת זה, אתה ממש לא בסדר. ואז הבנתי שזה פשוט כאילו שיפוט פנימי שלי עם עצמי ושאני שם לעצמי רף בלתי אפשרי, ואני חושב ש… היום אני מרגיש שפשוט כולם עושים הכי טוב שהם יודעים באותו הרגע. ואני ממש בטוח בזה, שכאילו כל אחד עושה הכי טוב שהוא יכול, גם אם הוא עצל ולא יוצא מהמיטה וגם אם הוא וורקוהוליק משוגע וגם אם הוא מיליארדר של הייטק וגם אם הוא אקטיביסט, שיש לו חווה של חקלאות מחדשת - כל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול באותו הרגע, אני ממש משוכנע בזה. ולכן היום אני לא מרגיש שאני מסתובב יותר עם תחושת חשיבות עצמית בכלל. לא יודע אם מי שרואה אותי ומכיר אותי חושב ככה עליי, אבל זה פשוט כבר לא אכפת לי.

‏הייתי מאוד עסוק במה חושבים עליי, הרבה מאוד שנים, בגלל זה טיפחתי תדמית מסוימת ואנרגיה מסוימת, כי מאוד רציתי לעצב, אולי אפילו בצורה קצת מניפולטיבית, כמו כולנו, את הדימוי שלי. היום זה נהיה יותר ויותר קל לטפח את הדימוי שלך, כי אתה יכול לשלוט בו בצורה ויזואלית וטקסטואלית במרחב הדיגיטלי בצורה די גדולה, אבל בסוף מי שמכיר אותך Face to face, זה עד אופן שבו אתה מתבטא וקיים בעולם, ואני חושב שאחד הדברים ששמתי לב אליהם, זה שככל שאני עובר תהליך ריפוי יותר גדול עם עצמי, ככה הדחף שלי לעשות דברים גדולים בעולם קטן. וככה הרצון שלי להיות "אני, עם האגו שלי, איתמר עושה דברים, תראו אותי" וכולי, קטן. אה, והיום אני עושה הכי מעט שעשיתי, מבחינתי, בכל הרמות, אני יוז… יש לי פחות דחף ליזום. אני פעם הייתי משגע את הצוות שלי, הייתי קם בבוקר ואומר להם, "אנחנו עושים פסטיבל ענק ל-1,500 איש, עוד חודש". והם היו כאילו חוטפים התקף חרדה. וחברי הצוות שלי היו מתפטרים בהמוניהם, בגלל ההיסטריה שהייתי שם אותם בה והיום אני מאוד גאה שחברי הצוות שלי לא חיים בהיסטריה ולא מתפטרים בהמוניהם ואני ביחסים מאוד טובים איתם, אבל יש לומר, שאני דוחף פחות חזק. הרבה פחות חזק.

‏הארגון שלי עדיין מצליח בקצבים שאחרים לא עומדים בו, אבל זה לא הקצב שהייתי בו לפני כמה שנים. אני כאילו בקצב, היום יותר איטי, ובמרכאות "בריא" ובמרכאות "נכון" ו"טבעי", אבל ככל שאתה מרפא את הטראומה שלך, אני שם לב, שהצורך שלך בלבטא החוצה כל מיני דברים הולך וקטן.

‏דפנה: אתה עדיין פוגש את אבא שלך במצבים אה, של טריפים או בחלומות או במקומות כאלה?

‏איתמר: כן. לפעמים אני רואה אותו ברחוב או בכל מיני סיטואציות יומיומיות כאלה. אני עוד זוכר, כאילו היה לו, היה לו סטייל די ייחודי וגובה כזה, מאוד מרשים. אני לא כזה גבוה. האח שלי והוא היו 80 ומשהו, אני 70 וקצת. לפעמים אני רואה אותו ברחוב, או לפעמים יש כל מיני דברים שמזכירים לי אותו. כשאני כזה לפעמים, כשקשה לי, אני הולך לאכול בפלאפל שגדלתי בו, בנורדאו-בן יהודה, פלאפל שלמה ובניו, Represent, הפלאפל הכי טוב בעולם. וכזה, זה לפעמים נותן לי איזשהו רגע של כזה… זה שילוב בין התקף חרדה, לילדות שלי, לבין שמחה וכזה תחושה טובה, של כזה חום ואהבה מהילדות שלי. זה כזה, זה פשוט מציף כזה מאוד משהו מהילדות. ולפעמים שם אני נזכר בו. אני לפעמים אני, אני הרבה פעמים פשוט רואה אותו בדברים ה… כאילו לפעמים במקומות שבהם אני פוגש אנשים אחרים בצורה קשה. אבל זה לא מאוד נוכח בחיים שלי, בטח לא ביחס לאיפה… מה המקום של אבות בחיים של אנשים סביבי.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: יש לי חברים שכבר יש להם ילדים והאבות שלהם הם סבים והם מלווים ומגדלים את הילדים ו… לאח שלי יש שני ילדים מקסימים, בני 6 ושנתיים, והם לא יודעים על סבא שלהם עדיין. אה, גם לא יהיה להם סבא. ואני זוכר שאצלי, בחוויה שלי, סבא שלי היה דמות משמעותית בחיים שלי, עד שהוא נפטר כשהייתי בן איזה 9, הוא היה דמות כזאת "מענטשית" כזאתי, ניצול שואה כזה, חייכן, אופטימי, שמח כזה. משהו שכזה, קשה להבין איך הוא התקיים. אז אני חושב שאני פוגש את אבא שלי פחות מאנשים אחרים, אבל אולי יותר ממי שחווה כזאת דמות.

‏דפנה: ואתה מדבר איתו, כשאתה כן פוגש אותו?

‏איתמר: לא. אני רואה אותו כילד.

‏דפנה: ומכאן האמפתיה שאתה מסוגל לחוש כלפיו.

‏איתמר: היום כן.

‏דפנה: כשהוא חלש.

‏איתמר: כן, אני רואה אותו כילד. אני רואה אותו בן-אדם הרבה יותר חלש ממני. אני תמיד פחדתי ממנו, בגלל שהוא היה אלים ואגרסיבי ועשה המון דברים מאוד קשים, להרבה מאוד אנשים והיה אלים ו-abusive וכולי. היום אני רואה כאילו את ה… אני יכול לראות אותו עם כאב. אני גם רואה איך כאילו, לא היה לו שום outlet בריא לכאב שלו. אממ, לא היה לו תמיכה, זה היה דור אחר, יותר בומרים כאלה, לא היה לו את ה… [פאוזה] אני, למזלי, קיבלתי הרבה מאוד הזדמנויות לעבור ריפוי. חברים מאוד קרובים וסביבה יותר תומכת ומציאות שיש בה יותר אלטרנטיבות, שבה אפשר לדבר על כאב ולא להרגיש כאילו אתה גבר חלש וחסר ערך. כאילו, אני לא מרגיש פחות גבר, להיפך, אני מרגיש יותר בשל ושלם עם הגבריות שלי היום, מאשר שהייתי אי פעם, כתוצאה מזה. אבל אני לא זוכר את אבא שלי בוכה, ואני לא זוכר את אבא שלי בכאב, ולא היה לו… הוא לא היה בקשר עם ההורים שלו ולא היה לו מעגל תמיכה בכלל. הוא היה במצב מאוד דומ… באופן מדהים, זה פשוט מדהים, ששנינו איבדנו את המשפחה שלנו באותו גיל ולא היה לו שום תמיכה כזאתי וגם לגדול… וגם לא היה לו ילדות… אני יש לי לפעמים זכרונות מאוד יפים מהילדות. אין לו זכרונות יפים מהילדות, אין לו, בכלל.

‏דפנה: אחד הדברים שלא נתקלים בהם הרבה, זאת אומרת זה קורה, אבל זה באמת החלק היותר נדיר, זה שאתה לא מעביר את זה הלאה.

‏איתמר: אה… yet. [מצחקק] קודם כל, אני רווק ללא ילדים.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: ואני לא סתם, כנראה, רווק ללא ילדים, כי אני רק עכשיו מתחיל להבין איזה דמות אב אני יכול להיות. ובגלל שמאזינים לי פה הרבה אנשים, ובגלל שאני רוצה להיות כנה עם עצמי, אני, הכאב שלי זלג החוצה, לאורך חיי. ואני בטוח שיש הרבה אנשים שנפגעו ממני.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: חס וחלילה לא קרוב, תודה לאל, לממדים המפלצתיים של אבא שלי, אפילו לא… אני חייב להיות כנה עם עצמי וכאילו גם, לשני הצדדים, אני לא פגעתי באף אחד כמו שאבא שלי פגע. לא כלכלית, ולא רגשית, ולא רומנטית, בצורות האלה. אם אבא שלי זה 10 אז אני איפשהו ב-2 או 3, אני לא יודע אם בכלל אפשר למספר את הדברים האלה, אבל פגעתי באנשים ויש אנשים שלא סולחים לי עד היום. [דפנה מהמהמת] או שהם סולחים לי, אבל לא ידברו, הם סולחים לי כי הם יגידו "אה, איתמר נפגע כל-כך ומסתובב עם כל-כך הרבה כאב, שאני יכול להבין אותו", אבל הם לא יהיו חברים שלי יותר. זה אנשים שעבדתי איתם, שהיו שותפים שלי, מערכות יחסים. אני שלם עם זה היום, אני שלם כאילו, עם להגיד את זה מבלי שאני מרגיש מפלצת, כי אני לא חושב שאני מפלצת ואני לא חושב שגם זה כזה נורא, כמו שזה בראש שלי. אבל בראש שלי, הרבה מאוד שנים, הייתי מאוד… הרגשתי מאוד… שמישהו נפגע ממני, אני לוקח את זה ממש קשה. אני, אני כאילו, הפיצוי אצלי, הוא מוגזם ברמות. ברמות. אני נותן מתנות, ואני מתנצל, וכותב מכתבים, ואני מפרסם טקסטים, ואני עושה מה שצריך, ויותר מדי ממה שצריך. מאוד קשה לי עם המחשבה, שאולי אני אבא שלי. אני פשוט צריך להיות שלם עם זה שאני… שאני אבא שלי, כאילו, שפשוט הוא בתוכי ושזה מה ש… זה המציאות, ושאני, אממ, זה לא הולך להשתנות גנטית ואפיגנטית.

‏דפנה: לכן חשבתי שאתה מנסה לתקן את העולם.

‏איתמר: אה… כן, זה פשוט בשביל עצמי. אני לא מתחבר עם… באמת, למחשבה האלטרואיסטית הזאתי, שאני עושה את הדברים האלה בשביל מישהו אחר. אני גם סבבה עם זה שהמניעים שלי ל… לפרסם ספרים ולהפיק אירועים ולהתנדב ולהיות אקטיביסט ו… כל הדברים האלה, אני בסדר עם זה שהמניעים הם מניעים פנימיים, שזה לא איזשהו, איזשהו משהו חיצוני לזה. זה המצב שלי, לחפש אהבה וחמלה וקהילה.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: וזה עדיף מהאלטרנטיבה בעיניי, שאני אעשה את זה ב… כאילו שאני אשתיק את הקולות האלה ואחפש כאילו לעשות את מה שאבא שלי עשה.

‏דפנה: כן.

‏איתמר: שזה להתעלם מזה.

‏דפנה: כן. אז אחרי שקנית גיטרה יוקרתית, כבר ניגנת גם?

‏איתמר: כן, בטח. ברור.

‏דפנה: נו, אז בוא לסיום תיתן לי איזה, כמה תיבות.

‏איתמר: לאאא, לא, אין שום סיכוי בחיים [דפנה צוחקת]. אני, אני וואי, זה מש… וואי, מה זה, [מחייך] מה זה הגזמת. אני מוכן לדבר איתך, [דפנה צוחקת] כל דבר שתשאלי אותי אני אענה, כולל דברים מאוד אינטימיים.

‏דפנה: בדמיוני כבר עכשיו פינטזתי על אקורד סיום.

‏איתמר: לא, לא, לא, בחיים לא, אין שום סיכוי. זה… זה כל-כך מביך אותי, ברמות שקשה לי להסביר לך. אני הייתי כמה שנים, אה, עבדתי צמוד עם אהוד ברק. להרבה אנשים יש דעה מורכבת על האיש, אני למדתי ממנו הרבה והוא אה, לא בן-אדם מאוד אה, הוא מאוד קנאי לפרטיות שלו והוא גם לא בן-אדם מאוד פומבי בהתנהלות שלו, אבל זכיתי לשמוע אותו מנגן פסנתר הרבה מאוד פעמים, ותמיד שהייתי כזה שולף את הטלפון הוא היה אומר לי, כאילו, "תכבה מיד את הטלפון" למי, על… אתה כאילו לא מעז. הוא מאוד מתבייש. עכשיו, הוא מנגן, חשוב לומר, כמו פסנתרן מקצועי. זאת אומרת, הוא היה יכול להופיע בהיכל התרבות עם הפילהרמונית, ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל, שגם הרבה פעמים ראיתי איתו והייתי איתו בפילהרמונית, אהוד פסנתרן מטורף והוא מתבייש מאוד. וזה תמיד הרגיע אותי, שגם אני יכול, כגיטריסט גרוע מאוד [מחייך], להתבייש ולהיות בשקט ולא להשוויץ ביכולות המאוד בינוניות שלי בניגון גיטרה. אבל זה היה נורא נחמד לרכוש גיטרה ולנגן, מבלי שזה… יש לי משהו שאני צריך לעשות עם זה. אני לא הולך להיות מוזיקאי, אני לא הולך להופיע עם להקה, אני לא הולך לנגן פה בפודקאסט, לא, אני פשוט… אני גם… אני פשוט עושה את זה, כי זה פשוט…

‏דפנה: זה ממש היה מתוך סקרנות שלי.

‏איתמר: כן, כן, כן, כן, כן. לא, אני… את הכי… את הכי צודקת. פשוט אממ, זה, זה היה נורא נחמד לנגן שבוע שעבר ולהזכיר לעצמי שזה חסר תכלית. אני עושה רק דברים, כמעט, עם תכלית. אוכל בריא, עושה ספורט, פוגש אנשים, עובד. המון דברים אני עושה עם תכלית. וזה היה נורא כיף לעשות משהו חסר תכלית. שזה לא עשיתי הרבה מאוד שנים וזה בעצם מרגיש לי, שזה המקום של לחזור להיות ילד. אם יש משהו בכל ה… מה שכל הסיפור של… חיים שלי, זה שבגיל מאוד צעיר הפסקתי להיות ילד. וזה אני יודע להגיד, שזה באמת קרה בצורה מאוד מהירה ואגרסיבית ובצורה מאוד טוטאלית. ועד היום, אנשים בני 70 מסתדרים איתי יותר מאנשים בני 30. ויש לי הרבה חברים מבוגרים ממני מאוד. ואנשים פשוט תופסים אותי כבן-אדם מאוד רציני, והרצינות הזאתי היא, גיליתי בדיעבד, היא מנגנון תגובה פוסט-טראומטי, שבו אתה תופס את העולם כמקום כאוטי ואתה… הרצינות שלך היא מעטה של שליטה, שבו אתה… הדברים מוחזקים. יש משהו בלנגן, שזה לחזור עבורי להיות ילד ובו אין צורך להיות רציני ואפשר פשוט To play וזה נורא כיף, החודש, לחזור למקום הזה ואני מצפה לזה מאוד. אבל אני מנסה לנגן עכשיו איזה שירים מהאלבום של "רדיוהד", "In Rainbows" ומגלה שלנגן ג'וני גרינווד זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. [מצחקק]

‏[מוזיקת סיום מתחילה]

‏דפנה: איתמר, אני בכל מקרה, מאוד מודה לך שהסכמת לשוחח איתי ושדיברת איתי בכזאת פתיחות ושבאמת, השארת לי הרבה מאוד דברים לחשוב עליהם, גם. אחרי השיחה הזאת. אז הרבה מאוד תודה.

‏איתמר: תודה לך על ההזמנה, אני מאוד שמחתי לדבר איתך.

‏[מוזיקת סיום מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה