על הדרך - אלוני אבא
- יעל גולדברג
- May 3
- 18 min read
איפה אתם יותר נהנים לטייל, בין עצים או בין ספרים? הצטרפו אלינו לפרק בעקבות מאיר שלו, ילד הטבע שהפך לסופר הנפלא, ונצא יחד לטיול בין הנופים והדמויות שליוו את חייו וספריו. נקודה לוויז: שמורת אלוני אבא | מסלול: 1.5 ק"מ מעגלי | בתשלום: לא | לא נגיש לעגלות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/06/2024.
[צליל פתיחה]
קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".
יטבת: [בהתלהבות] שלום לכל המאזינים והמאזינות של "על הדרך", הפודקאסט למשפחה המטיילת, עם הסיפורים המרתקים שמאחורי מסלולי הטיולים היפים בארץ.
לירן: שלום יטבת.
יטבת: שלום לירן.
לירן: לאן ניסע לטייל היום?
[מוזיקת רקע]
יטבת: האמת, אני לא מצליחה להחליט.
לירן: את? לא מצליחה להחליט? מה קרה?
יטבת: תראי, שבוע הספר העברי בפתח ורציתי, כמו כל שנה, לקחת אותנו לטיול בעקבות הסופרים והסופרות העבריים.
לירן: נו, מהמם.
יטבת: אבל יש כל-כך הרבה אפשרויות מרתקות וטובות וקשה לבחור.
לירן: טיול בתל אביב בעקבות לאה גולדברג?
יטבת: רעיון לא רע, אבל אני דווקא התכוונתי ל…
לירן: דוד גרוסמן במבשרת ציון.
יטבת: נו, גם זה רעיון טוב. אבל חשבתי, פשוט יותר, בכיוון של…
לירן: אה, בואי נקפוץ לפתח תקווה ונלך בעקבות מאירה ברנע-גולדברג, האמא של "כראמל". לא, לא. א… לא, לא. נעמי שמר בכנרת. המאייר דני קרמן, הוא מכרכור.
יטבת: נו לירן, את רק מבלבלת אותי יותר. יש יותר מדי סופרים מדהימים ויותר מדי סיפורים. איך נחליט?
לירן: אולי ננסה כמו שמחליטים על כל דבר חשוב בחיים.
יטבת: או, אני אוהבת - נעשה טבלה של בעד ונגד, ככה. שתי עמודות…
לירן: לא, לא מכירה את השיטה הזאתי. אני מציעה, כמו שלימדת אותי - בואי נשחק "חי, צומח…"
יטבת: [מתלהבת] סופר! [צליל אחד] יואו, לירן את גאון.
לירן: אני יודעת, אני יודעת. אז יאללה, תתחילי ונראה מה ייצא. אבל בלי חרָטות ובלי שינויים. גם אם יוצא ו' - מתמודדים.
יטבת: אוקיי, מאה אחוז. מוכנה?
לירן: מוכנה.
יטבת: אאאאלף…
לירן: [שעון מתקתק] [ממלמלת לעצמה] סטופ!
יטבת: מ"ם?
לירן: [בשקט] מ"ם, אה… מ"ם… סופר במ"ם…
יטבת ולירן: [צועקות] מאיר שלו!
[צליל אחד]
לירן: יש! איזה סיפורים נהדרים. "סבא אהרון"! [כך במקור]
יטבת: "גומות החן של זוהר"!
לירן: "אבא עושה בושות"!
יטבת: "מפלצת בירושלים" [כך במקור], "רוני ונומי והדב יעקב", או "הצלחת שמתחת".
לירן: ואיך אפשר לשכוח את…
יטבת ולירן: "הכינה נחמה"?
לירן: הוא באמת אחד הסופרים הנפלאים שזכינו להם.
יטבת: וואי, תקשיבי, זה רעיון מעולה, יהיה לנו טיול מושלם. אולי במקום פופקורן נכין צידה להיום כריך סתתים?
לירן: יאללה. אני אשב עליו כל הדרך.
יטבת: בואי ניסע למסע בעקבות ילד הטבע שהפך לסופר הנהדר הזה, מאיר שלו. אל עמק יזרעאל שנמצא בין הכרמל להר התבור, המקום בו מאיר שלו גר.
לירן: אז קדימה, שימי קצת וניל על המצח ותות על האף, ונצא לדרך.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "על הדרך" - הפודקאסט למשפחה המטיילת, עם לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן-וייל.
[קולות צחוק של ילדים, צפירת קטר ושקשוק גלגלי רכבת]
הקטר: [עם רי"ש מתגלגלת] רגע, רגע, לא לצאת בלעדיי. בונז'ורנו וולקאנו.
לירן: [בלחש] היי, יטבת, מה זה? מי זה?
יטבת: [בלחש] אין לי מושג.
לירן: אה, סליחה?
הקטר: אין צורך לצעוק, אני ממש כאן.
לירן: [בטון מבולבל] יטבת, מה קורה פה? הרכבת מדברת?
יטבת: לא יכול להיות.
הקטר: הרכבת לא יכולה לדבר, לירן. אני הוא הקטר.
לירן: יטבת, זה פאטה מורגנה?
יטבת: כנראה לא שתינו מספיק בטיול האחרון. אנחנו… סתם מדמיינות?
לירן: את אותו דמיון?
הקטר: נו באמת, אתן לא מדמיינות. אני קטר מדבר. שְׁמָעַתִי [במלרע] שנוסעים לטיול מאיר שלו, ואני הקטר של מאיר שלו. אז קפצתי על ההזדמנות.
יטבת: אההה, הקטר של מאיר שלו? רגע, רגע, רגע, [מוזיקה] אתה "הקטר שרצה לנסוע לרומא"? [חריקה צורמת]
הקטר: הוא סיפר לכן עליי?
לירן: לא רק לנו, הוא סיפר עליך להמון ילדים. אנחנו פשוט הנחנו שהוא המציא אותך, ואת כל שאר הדמויות בסיפורים שלו.
הקטר: [מכחכח בגרון] כן, הרבה חושבים שהוא המציא אותנו. אנחנו בעיקר חושבים שהוא היחיד שידע להקשיב.
יטבת: רגע, רגע. אתה אומר לי שכל הדמויות, כל הסיפורים האלה הם אמיתיים?
הקטר: נו, אלא מה? לכל אחד יש סיפור. אבל רק סופרים מיוחדים יודעים להקשיב, ורק המוכשרים ביותר יודעים לספר אותו. אתן יודעות מכמה צלחות המינגוויי אכל ולא שאל פעם אחת, "מה נשמע? [צועק] מה העניינים, גברת צלחת?" כמה כינים היו למארק טוויין שאפילו לא הישיר אליהן מבט? מה נראה לכן, שהחתול של דוסטויבסקי לא ישן כל היום? הטבע, החפצים והחיות, היו להם סיפור [כך במקור] מאז ומעולם. פשוט לא היה להם סופר שיקשיב. לא ככה, חבר'ה?
מספר דמויות: כן, כן.
לירן: מה זה? מה זה? מי זה כל הדמויות האלה?
הקטר: רק עוד כמה חברים שרצו לבקר. את הכינה נחמה אתן ודאי מכירות. זו שם - זו הצלחת.
לירן: איפה?
הקטר: מתחת. ומשמאל יש פה שן שהתנדנד לילד. חתול, אדם קדמון, טרקטור.
לירן: מיקרופון ושק פופקורן.
הקטר: לא, לא, זה ספציפית הציוד שלכן. אבל כל השאר ישמחו להצטרף. אל תדאגו, בקרון שלי יש מספיק מקום לכולם.
יטבת: גם אנחנו נשמח, [בהיסוס] רק… שאנחנו לא נוסעות לרומא.
הקטר: זה בסדר, כבר הייתי שם. אבל מאיר שלו כתב כל-כך הרבה על הטבע הארץ הישראלי [כך במקור] שהוא כל-כך אהב אז אמרתי לעצמי, "את זה אני חייב לראות".
לירן: אז עכשיו אתה 'הקטר שרצה ליסוע לאלוני אבא'.
יטבת: באמת אין דרך להכיר את מאיר שלו הסופר, בלי לספר קודם על המקום שבו הוא צמח והיה מוקף בטבע כל-כך יפה.
הקטר: וּוֹאו, כבר שנים אני חולם להתחבר לרכבת העמק, לעמק יזרעאל. קשרתי את עצמי לקרון של רכבת ישראל, אבל לא התקדמנו כל-כך. היה שביתה, סבידור מרכז, או, כמה אפשר בעיה באיתות? החלפה לקרון חשמלי? לא משנה, אני לא מתכוון לוותר. קדימה להחזיק חזק, כי הולך להיות ה-טוּ-טוּ-טוּ.
[צופר של רכבת ומוזיקת רקע]
[צליל פעמון]
יטבת: הסיפור של מאיר שלו מתחיל בשנת 1948.
לירן: ממש כמו המדינה שלנו!
יטבת: בדיוק. מאיר נולד במושב נהלל שבעמק יזרעאל. אבא שלו היה סופר ומשורר ואמא שלו מורה.
לירן: וָּא-וָּא, עם הורים כאלה הוא בטח ידע לקרוא עוד מהבטן.
[מוזיקה נפסקת]
יטבת: [מצחקקת] אולי לא מהבטן, אבל לא הרבה אחר-כך. מאיר שלו התחיל לקרוא סיפורים בעצמו [בהתפעלות] כבר בגיל 4. [מוזיקה מתחדשת ברקע] עוד בתור ילד הוא שקע בספרים של נחום גוטמן ומארק טוויין, אריך קסטנר.
לירן: או-הו, סופרים רציניים מאוד. מה עם איזה משהו יותר הרפתקני, [צלילים צורמים] כמו חסמבה או טרזן?
יטבת: לא, לא, לא, לא. ההורים של מאיר שלו חשבו שאלה ספרים לא חינוכיים במיוחד.
לירן: אה, אני דווקא ממש אהבתי אותם.
יטבת: ומסתבר שגם מאיר שלו. לכן הוא כן קרא אותם, אבל בסתר… [מוזיקת רקע מתחדשת] רק שהוא היה אצל חברים.
לירן: מה יהיה עם כל הילדים האלה שלא מורידים את העיניים מהספרים? צרה רצינית, ההתמכרות לספרים הזאת, אני אומרת לך.
יטבת: תולעת רצינית הוא היה. [מצחקקת]
לירן: היי היי, אל תקראי לו תולעת.
יטבת: אני לא חושבת שהוא היה נעלב מזה. אולי אפילו דווקא מוחמא. אם היה משהו שמאיר שלב אהב יותר מספרים, זה…
לירן: זה תולעים?
יטבת: תולעים, חרקים, לטאות.
לירן: זה נשמע שהוא גדל בַביתן זוחלים של גן החיות. אבל האמת, זה לא מפתיע. אם אתה גדל בבית כמו שלו בחיק משפחה שכל-כך אוהבת טבע.
יטבת: בדיוק. אמא שלו, בתיה, [ציוץ ציפורים] היא ידעה לזהות כל ציפור לפי הציוצים שלה. ובתוך כל ספר בבית הסתתרו גם פרחים שהיא ייבשה שם, ככה באמצע. ואבא שלו היה מטייל תמיד עם ספר תנ"ך ביד.
לירן: אז בעצם הוא גדל בין עצים ובין מילים.
יטבת: ובין הרבה שכנים, בנהלל שבעמק יזרעאל. נהלל הוא מושב העובדים החקלאים הראשון שהוקם בארץ.
[ברקע נביחות כלבים]
לירן: נהלל - זה המושב שתוכנן לעיגול מושלם של בתים, וסביבם כל השדות החקלאים.
יטבת: בדיוק. ככה הם דאגו שהאדמה תתחלק שווה בשווה בין כולם. אז בגיל ארבע, אחרי שמאיר בילה את שנותיו הראשונות בין השדות היפים של נהלל, הוא עבר עם המשפחה שלו לירושלים.
[צליל מכוניות נוסעות וצפירות]
לירן: אז מעכבר הכפר הוא נהיה עכבר העיר?
יטבת: משהו כזה. אבל ילד טבע נשאר ילד טבע. אמנם ירושלים היא עיר והיא בטח פחות ירוקה ופחות חקלאית מנהלל, אבל יש לה טבע מיוחד משלה. [מוזיקת רקע] ומאיר, הוא היה נער צעיר שחיפש הרפתקאות ואהב טבע. ככה קרה שהוא התחיל לעקוב אחרי אמוץ כהן, השכן שלו שהיה…
לירן: לעקוב? הוא היה יוטיובר!
יטבת: לא בדיוק, מורה לטבע.
לירן: מורה לטבע? כמה עוקבים היו לו?
יטבת: רק אחד, מאיר שלו.
לירן: מה גרם למאיר שלו לעקוב אחרי מורה לטבע?
יטבת: הוא ראה את המורה יוצא לשדה הפתוח ומרים בזהירות אבנים, מתבונן בסבלנות, ככה, רושם כל מיני דברים מסתוריים בפנקס שלו.
לירן: יו, את יודעת? אני ומאיר שלו בול אותו דבר, אני עוקבת אחרי מורה לטבע בטיקטוק.
יטבת: לירן, פעם לעקוב היה ממש, נו, לעקוב.
לירן: ללכת אחרי?
יטבת: בדיוק. יצחק, אבא של מאיר, בעצמו היה תלמיד לשעבר של אמוץ, המורה החוקר. אז הוא ראה את הסקרנות של מאיר הקטן, והוא החליט ככה לחבר ביניהם. ואז מאיר הצטרף לטיולים והמחקרים של אמוץ. ובהליכות האלה, [בטון מוקסם] עולם מופלא נפתח בפניו. הוא ראה זוחלים, ועכבישים, חיפושיות קטנות…
לירן: [מגחכת] ותולעים.
יטבת: מספרים שמאיר והשכן שלו היו צופים בחרקים ימים שלמים.
לירן: יטבת, תחליטי. עולם מופלא, טבע מיוחד, או [בבוז] חרקים?
יטבת: זה לא סותר. מאיר נהיה חובב חרקים מושבע. הוא, כמובן, רצה להרשים את המורה שלו, ולכן החליט לאמץ חיית בר משלו.
לירן: כלב משוטט?
יטבת: לא בדיוק.
לירן: חתול משוטט.
יטבת: לא, לא, לא.
לירן: אה, פרת משה רבנו.
יטבת: כמעט.
לירן: חתול משה רבנו?
יטבת: מה? מה? לא. הוא אימץ את זחל "זנב הסנונית".
לירן: אה, זה נשמע… כיף?
יטבת: מה שטוב בזחל, זה שעם קצת השקעה וסבלנות, הוא יגדל בסוף לפרפר יפהפה. ועם תצוגת המסירות הזאת לזחל שלו, להורים שלו לא נותרו הרבה ברירות אלא לאפשר לו להכניס הביתה את החרקים שהוא באמת רצה ומצא מתחת לאבנים. עכבישים, עקרבים…
לירן: [בגועל] ותולעים…
יטבת: בקיצור, כל מיני זוחלים שההורים שלו קצת פחות חיבבו.
לירן: דרך אגב, אני מכירה מקרוב חרק אחד שלא היה צריך לחפש מתחת לאבן.
יטבת: מה זאת אומרת?
לירן: יותר לכיוון מתחת לקוקו שלי. [צליל גירוד]
יטבת: לירן! יש לך… כינים?
לירן: גם אותי הכינה נחמה באה לבקר, מה קרה?
יטבת: טוב, את יכולה לנסות את המתכון של מאיר שלו. [צליל ערבוב] קחי מיונז, תערבבי עם סולר וחינה…
לירן: זה נשמע…
יטבת: מסריח?
לירן: רציתי לומר טעים, אבל אולי את יותר צודקת.
יטבת: ככה הכינה נחמה תברח למקום שלא יפגעו בה. אולי על קרחת של איש אחד שיידע להעריך אותה.
[מוזיקת רקע]
לירן: מיד בסוף הפרק ננסה. את תעזרי לי, נכון?
יטבת: ברור!
לירן: אפרופו כינים, את אומרת שמאיר שלו כל-כך אהב את הטבע ואת החרקים ו-הכינים, אז איך מכל זה הוא בסוף הפך לסופר?
יטבת: האמת שהחלום של מאיר שלו היה בכלל להיות זאולוג, [כך במקור] חוקר של בעלי-חיים.
[ציוץ ציפורים]
לירן: הוא בטוח היה זואולוג מעולה, אבל אני כל-כך שמחה שהוא נהיה סופר בסוף.
יטבת: גם אני. אבל גם כסופר, הוא לא עזב את הטבע אף פעם.
לירן: הטבע היה טבע שני.
יטבת: [מצחקקת] כן, משהו כזה.
לירן: [בשקט] הבנת? "היה טבע שני".
יטבת: הוא שילב ביצירות שלו תיאורים יפהפיים על פרחים, עצי ארץ ישראל, על הגליל ועל המדבר. אפילו התיאורים על החרקים בספרים שלו היו כל-כך מדויקים, שהוא אפילו קיבל את פרס אגודת האנטימולוגים [כך במקור] על חקר החרקים.
[מחיאות כפיים ושריקות התלהבות, מתחילה מוזיקת רקע]
לירן: רגע, רגע. האנטימולוגים האלה, אני מכירה אותם טוב. הם מדענים שלוקחים את עצמם מאוד ברצינות. נדיר מאוד שחובבן בתחום יקבל פרס כזה. כבוד - אמיתי! מה… במה הוא קיבל? מה הוא זכה?
יטבת: הוא קיבל פרס של חמשת אלפים שקלים. [צליל שקשוק מטבעות]
לירן: סכום לא רע למי שהתחביב העיקרי שלו זה חרקים. רק אומרת.
יטבת: ואת כספי הפרס הוא השקיע בחזרה, בחרקים.
לירן: מה זאת אומרת? הוא לקח אותם לסופ"ש "הכל כלול" בלוטרקי יוון? [קול קפיצה למים ואנשים מרוצים]
יטבת: הוא תרם את כל הסכום בחזרה לאגודת החרקים, כדי שהם ימשיכו לחקור את הנושא.
לירן: [בהיסוס] לחקור את החרקים. בארץ, לא ביוון.
יטבת: [מצחקקת] בדיוק.
לירן: רגע, ומה עם המורה שלו, האיש שלימד אותו הכל על חרקים?
[מוזיקת רקע]
יטבת: אמוץ, המורה הנערץ של מאיר?
לירן: כן. מה איתו?
יטבת: הוא הונצח בסופו של דבר בספר נפלא למבוגרים, שנקרא "רומן רוסי". שם יש דמות של מורה לטבע שדומה מאוד לאמוץ.
לירן: אז נשמע שירושלים דווקא עשתה טוב לילד טבע הזה.
[מקהלת גברים שרה צליל אחד]
יטבת: ממש ככה, אבל אחרי שמאיר שלו גדל הוא כבר רצה לחזור לעמק שלו.
לירן: העמק… שלו?
יטבת: כמו שמאיר שלו אומר, כשאומרים "ה-עמק", בה"א הידיעה, הכוונה היא תמיד לעמק שלו - עמק יזרעאל.
לירן: והיום נצא לטייל שם, בעמק שלו, בעמק יזרעאל.
[צפירת רכבת]
הקטר: או, סוף-סוף. פחדתי שאף פעם לא נצא כבר לדרך. מוכנות? אל העמק!
יטבת ולירן: מוכנות! אל העמק!
[צפירת רכבת ושקשוק גלגלים, מוזיקת רקע]
קריין: הם קצת פחדו, כי מעולם לא נסעו במהירות כה מסחררת. וקצת רעדו, דהרו על גשרים גבוהים, וראו את כל התהומות שמתחת. קצת נבהלו, כי הם טסו במנהרות חשוכות כמו לילה בלי ירח, מחזיקות בשרשרת בכל הכוח, ולא להרפות לרגע שלא תתנתק. והלב שלהם דפק חזק, חזק-חזק, דפק-דפק, דפק-דפק גם הוא בכל הכוח. אבל שמחו והתרגשו כי ידעו שהפעם זה יצליח, שבסוף הדרך מחכה להם…
[צליל פעמון]
הקטר: ברוכות הבאות לעפולה!
לירן: תחנת הרכבת בעפולה?
יטבת: מה? זה כבר מקום לסיפור אחר לגמרי.
לירן: קטר, התבלבלת לגמרי, אמרנו טיול בעמק, לא "תחנת העמק". איך נגיע מכאן למסלול שלנו ליד הבית של מאיר שלו באלוני אבא?
הקטר: או, אללי, אני מצטער, אבל אני קטר-עיר, לא קטר-כפר. אבל אם תסתבכו, אני יכול להרים טלפון לחבר. הוא טרקטור.
[מוזיקת רקע]
לירן: חבר שהוא טרקטור? רגע, רגע, הטרקטור מ"ארגז-החול"?
הקטר: לירן, אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים, אבל הוא עזב את ארגז החול והיום הוא כבר מסיע ילדים במושב. תאמיני לי, הוא מכיר את העמק ממש כמו את כף גלגלי הימיני.
לירן: אתה בטוח?
הקטר: נו ברור, הדוד אהרון ניקה והחליף שמן, הוא כיוון ותיקן, ועכשיו הוא כמו חדש. אולי הוא כמו ישן. נתראה כשתבואו לבקר בסיציליה. [שקשוק גלגלי רכבת] בונז'ורנו, מדאם!
לירן: להתראות!
יטבת: צ'או צ'או!
לירן: וואי יטבת, [בהתרגשות] אני כל-כך מתרגשת לפגוש את הטרקטור. איפה הוא? את יודעת איפה הוא?
[מושמע קטע קצר מ-Born To Be Wild]
יטבת: וואי, תסתכלי לשם!
לירן: יואו!
יטבת: יואו, זה הטרקטור!
לירן: אני לא מאמינה!
[הטרקטור משתעל ומכחכח בגרון]
יטבת: יואו!
[המוזיקה נעצרת]
הטרקטור: פָּק-פָּק-פָּק.
[ברקע טרקטור פועל]
לירן: יטבת, נראה לי שהטרקטור מטרטר טרטורים.
הטרקטור: עצרי ילדתי, אני אמנם טרקטור מטרטר טרטורים, זה כבר לא ממש כמו פעם, אבל מבטיח שכולנו נהיה שמחים ומאושרים. וקדימה, לעלות על העגלה, ילדים, נוסעים לטייל.
[מוזיקה]
הגענו, תסתכלו סביב: "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידי". כאן אני וסבא אהרון, שפשוט היה - אהרון - חרשנו תלמים בשדה. [נחירה של סוס] שידדנו את הרגבים, כיסחנו את העשבים הרעים, פָּק-פָּק-פָּק-פָּק, הבאנו את האספסת לרפת, פָּק-פָּק-פָּק, פיזרנו זבל בשדות. לירן, אני קולט את המבט שלך. אל תדאגי, זה היה זבל מיוחד, שטוב לשדות.
לירן: וואו, טרקטור, עשיתם עבודה טובה ממש, מרגישים שזה מקום לאוהבי אדמה. הכל כל-כך יפה פה וירוק. וואי, אני מאוהבת ביער הקסום הזה, כמה אלונים ועצי תבור [כך במקור] גדולים יש פה.
יטבת: בגלל האלונים האלה, קוראים לשמורה "אלוני אבא".
הטרקטור: וגם לכבוד אבא ברדיצ'בסקי, [כך במקור] ממייסדי הישוב. [צליל טרקטור ברקע] טוב, חברות, אני זז לאסוף את הילדים מהגן, כי זה מסלול לא נגיש. אז אתן כבר תמשיכו לטייל ביער בלעדיי. המסלול הוא מעגלי ואתן לא תלכו לאיבוד.
יטבת: ביי טרקטור, תודה על הטרמפ ותודה על החקלאות.
לירן: תודה טרקטור, ממש קל להתאהב במקום הזה ומלא בזכותך.
הטרקטור: וגם בכן. היה תענוג להיפגש על הדרך. להתראות, ורק אל תפספסו את הצפרדעים בשלולית החורף הגדולה, ממש סנטימטר אחרי קרחת היער.
יטבת: וואי, מעולה. להתראות, טרקטור. [מוזיקת רקע] לירן, את יודעת מה מאיר שלו הכי אהב בעמק?
לירן: בטח את עצי כליל החורש, הסגולים? עם הבריכה הסגולה? לא, לא. לא, לא, לא, חדש. את השבילים שנראים כאילו נכנסים ליער קסום. לא, לא, לא. את הזוחלים, ברור, ברור, את הזוחלים שהם מסתתרים פה מתחת לכל אבן? נו, אני לא יודעת, אני לא יודעת, זה קשה לי לבחור. עוד פעם שנשחק "ארץ, עיר, חי, צומח" - מה שמאיר שלו הכי אהב ביער?
יטבת: זה באמת יער שנותן השראה לסיפורים. אבל מכל העמק היפהפה הזה בסוף מאיר שלו הכי אהב את הגינה הפרטית שלו.
לירן: הגינה שלו? מכל היער הזה, בסוף הוא הכי אהב את הגינה שלו?
יטבת: כן, כן. וכמו כל אהבה גדולה של מאיר שלו, הוא כתב על הגינה שלו ספר. ספר שלם בשם "גינת בר".
לירן: גינה ובר, שילוב משונה.
[מוזיקת רקע משתנה]
יטבת: בדיוק. הרי גינה זה משהו שמטפחים, ולרוב יש בה דשא מסודר ועציצים, וגדר חיה כזאתי מאורגנת. ולעומת זאת, בר זה בדיוק ההפך. זה פרוע ושייך ליערות ולטבע החופשי. אבל מאיר שלו רצה לשלב ביניהם ולהכניס את הפראות בתוך הגינה. וככה הוא המציא בעצמו את המושג "גינת בר".
קרמר החתול: מיאו, מיאו, גינה? נוסעים לגינה שלי? בבית שלי?
יטבת: מי זה?
קרמר החתול: מממ… מי זה? מי זאת? מי זה? אני הוא קרמר.
יטבת: קרמר?
לירן: קרמר החתול? [בהתרגשות] אתה כאן? יטבת, תחזיקי אותי, אני תכף מתעלפת. אני חייבת סלפי.
קרמר החתול: ב-ב-ב-ברור שאני כאן. אם הייתי שם הייתי שם, אבל אני כאן. יצאתי ליער לחפש חברים, אצלי בגינה אף אחד לא רוצה לשחק משחקים של "מיאו חתולים". ואתם? שריטות, נשיכות, קפיצות - רוצות?
יטבת: א… פחות, אבל מה אמרת על הגינה שלך? אתה מתכוון ל"גינת בר" של מאיר שלו.
קרמר החתול: [בזלזול] מאיר, שם של חובבות. אני קורא לו "מיאו שלו". אבל כן, הגינה הזו, זו גינה נהדרת. יש כל מיני חיות, צב וחגב, קיפודה וקיפוד. על הסלע רובצות שתי לטאות. יש גם כל מיני ציפורים, נקרים מנקרים, שחרור שר שירים. בתוך הסבך יונקי הדבש ומתחת לסלע גר לו מיאו… נחש.
לירן: [בפחד] נחש? אמאל'ה, אני לא באה.
קרמר החתול: שששש, נחש קטן, אין מה לפחוד. הוא בעצמו מפחד מְהַ… קיפוד.
יטבת: וואו, אתה תיקח אותנו? אנחנו כל-כך רוצות לראות אותה, קראנו עליה בלי סוף.
קרמר החתול: ודאי, רק איפה הבית? ואיפה השביל? היער רחב ואפילו מבהיל. ללכת לימינה? ללכת לשמאל? היער צפוף וסבוך וגדול.
יטבת: לא, לא צריך לרוץ. נלך אט-אט.
קרמר החתול: אבל זה רק כי אתן חברות אמיתיות שעוזרות לי להגיע הביתה. מיייאאו. בדרך כלל אסור לבקר בגינה שלו, היא פרטית. אני אה…
לירן: אף אחד לא מגיע לבקר שם?
יטבת: לא בטוח שהוא יודע, הוא תמיד ישן.
קרמר החתול: היי, אני לא תמיד ישן. זו סתם סטיגמה, זה חלק מהקונספציה. אני חולם, אני ער ונוחר. [נוחר]
לירן: יטבת, הם איימו עליו שאם הוא יישן כל הזמן הם יקחו חתול אחר.
יטבת: א… סליחה, מה עוד אתה יכול לספר לנו על גינת הבר של מאיר שלו? [קרמר ממשיך להשמיע נחירות וקולות שינה] קרמר?
יטבת ולירן: קרמר!
קרמר החתול: אה, אני כל-כך עייף. [מכחכח בגרון] גוש פרווה. או, "אני נופל מהרגליים. אנמנם לי מעט, כי כבר צהריים". [חוזר להשמיע קולות שינה]
לירן: נראה לי שהוא שוב נרדם.
יטבת: מה יהיה עם כל הנרדמים האלה? הם ממש כמו אבא שעושה בושות.
לירן: גם הוא נרדם?
[מוזיקת רקע]
יטבת: נו, את מכירה. במסעדה הוא הולך להציץ בסירים, [שקשוק סירים] ופעם הוא נרדם [נחירות] לפני כולם, באמצע אסיפת-ההורים.
לירן: אה-הא, נכון. במגרש הכדורגל [אוהדים מריעים] הוא תפס את הכדור עם הידיים. ולבן שלו הוא נתן את השם הנורא, אפרים.
אפרים: אֶפּ-אֶפּ-אֶפּ-אֶפּ-אֶפּ, לירן, יכול להיות שחלפתי עכשיו ושמעתי אותך בדברי רכיל על שמי? סליחה, מה רע בשם אפרים?
לירן: אפרים? מה אתה עושה פה?
[מושמע קטע מ"בום צ'קלאקה" של "ילדי בית העץ"]
אפרים: אוי, נו, באמת לירן, כמה זמן אנחנו מכירים? את אומרת "אפרים" ואני מופיע, ככה זה עובד. לא, לא, לא, לא, אבל אני חוזר לשאלה: תסבירי בבקשה, מה רע בשמי?
לירן: לא, לא, זה לא אני, אני רק הקראתי סיפור על ילד בשם הזה. ילד שקצת התבייש באבא שלו.
אפרים: הה, איזה צירוף מקרים. גם אני קצת התביישתי באבא שלי. הוא תמיד פחד בסרטים או נתן לי נשיקה כשנפרד ממני בגן.
יטבת: אין מצב. רגע, עד שיום אחד הייתה תחרות?
אפרים: [מתלהב] נכון, בדיוק, הייתה תחרות. ובתחרות הזאת סוף-סוף גיליתי את כישרונו האמיתי של אבא שלי, ממש ברגע שבו הוא…
[המוזיקה נפסקת בבת אחת]
יטבת: [מדברת יחד עם אפרים] חתך את העו…
אפרים: [מדבר יחד עם יטבת] רשם דו"ח!
יטבת: חתך את העוגה? מה? איזה רשם דו"ח?
אפרים: [מגחך] בתחרות הפקחים הרשמית. [מוזיקת רקע חוזרת] אבי התגלה כפקח הטוב ביותר באזור. את יכולה לקרוא על כל זה בספרי, 'אבא עושה דו"חות'.
יטבת: אָההה.
אפרים: בהזדמנות זו אני מבקש למסור לו ד"ש. אבא, ד"ש!
לירן: ד"ש. איזה קטע, זה די מזכיר את הסיפור של מאיר שלו…
אפרים: "רומן רוסי". כן, כן, אני אקח את זה כמחמאה.
לירן: "אבא עושה בושות".
אפרים: מי? אבא שלך?
לירן: הסיפור של מאיר שלו.
אפרים: אה, אני לא מתפלא, זה לא מקרי בכלל. אני נתתי למאיר שלו הרבה-הרבה רעיונות.
יטבת: כן? כמו מה? [מצחקקת]
אפרים: מי את חושבת הדביק אותו בכינים לראשונה והכיר לו את הכינה נחמה?
יטבת ולירן: אתה?
אפרים: בוודאי שאני. לפני שנחמה יצאה לראות עולם, היא הייתה בת בית ממש כאן, בשפם שלי. כן, כן. וזה לא בעל החיים הראשון שאני הכרתי לו. מי אתם חושבים תפס את קרמר החתול?
יטבת: מייאאאווו.
יטבת ולירן: אתה?
אפרים: בטח שאני, איזה שאלה. גור מתקתק וחסר ישע [יללות של גור] שמצאתי פה בשמורה. אני הרמתי אותו ככה, הבטתי בעיניו ואמרתי לו, "תגיד לי, [בכעס] אתה לא קורא שאתה מסיג גבול, אדוני החתול? [צליל קסילופון] מי הבעלים שלך שאני אוכל לרשום להם דו"ח?" [יללת חתול עצבנית]
לירן: איזה סיפור אממ… מרגש.
אפרים: נכון, נכון. ואל תשכחו גם את האהבה של מאיר שלו לחצב. הרי שבכל פעם ששאל אותי מה המצב, אני הקפדתי להתלוצץ ולהשיב "חצב". משם הקשר בין מאיר והחצב הלך והתהדק.
יטבת: רגע, רגע, רגע. אתה אומר שהאהבה של מאיר שלו לחצבים התחילה איתך, אפרים?
אפרים: כן, כן. כן, כן, כן. תראי, אני אינני אוהב להתרברב, אבל חד-משמעית נכון בהחלט. הבעיה הייתה כשהקשר ביניהם התהדק אולי יתר על המידה והותירה אותי מעין גלגל שלישי.
לירן: אוי, לא נעים.
אפרים: לא נורא. איך אומרים? "בלי גלגל שלישי איך יהיה לנו תלת אופן?" [צוחק ונוחר] המצאתי את זה עכשיו. [לירן צוחקת] בכל מקרה, מאיר שלו והחצב בילו לא מעט שעות יחד. [מוזיקת רקע] ואני חייב להודות שמדובר בצמח ששווה את זה.
לירן: דווקא החצב?
אפרים: במיוחד החצב. מכל הפרחים שבגינת הבר של מאיר שלו, החצב הוא זה שהביא את כל ילדי הגן אל גינתו. [קולות של ילדים] הם שמחו - הם שמחו לראות את החצב ומאיר שלו שמח לראות את הילדים מתעניינים בטבע.
לירן: אבל למה דווקא חצב? למה לא רקפת או שושנה?
אפרים: אָההה, את מזלזלת, אני שומע. אבל דעי לך שהחצב אולי הוא לא מהמפוארים שבצמחים, אבל יש לו תכונות שהופכות אותו ליחיד ומיוחד.
יטבת: אילו, אילו תכונות?
אפרים: בלעדיות, למשל. כשהחצב פורח, הוא לבד בשטח. ככה אין תחרות וכל הבמה שלו.
לירן: אני מאוד מזדהה עם הבחירה.
אפרים: תראי, גם בינו לבין עצמו, כל פרח מופיע בתורו. בחצב יכולים להופיע קרוב ל-250 פרחים בכל צמח, אך בכל יום נפתחת קבוצה אחרת של כ-30 פרחים חדשים [צליל של חליצת פקקים] ככה הפרחים שפרחו אתמול יכולים לנוח, והחדשים לצמוח. לכל פרח יש עת לצמוח ועת לשנו"צ.
לירן: ומה הם עושים בזמן המנוחה?
אפרים: אוגרים צוף כמובן. ולכן החצב הוא צמח מאוד-מאוד פופולרי, שכן הוא פרוס לרווחה לכלל החרקים באיזור.
יטבת: אז כולם יכולים להגיע לחצב? אין לו שום הגנה?
אפרים: לא, וזה מכוון. החרקים, ממש כמונו בני-האדם, אוהבים כיבוד חינמי [זמזום של חרקים] ומגיעים פשוט בהמוניהם במהלך כל היום או לפחות ברוב היום. בכל זאת, הם מכבדים את שעות הפתיחה.
לירן: [צוחקת] יש שעות פתיחה?
אפרים: כן כן. יותר נכון, שעות פריחה. [מוזיקת רקע] החצב נפתח בשעה אחת בלילה ונותר פתוח במשך כ-18 שעות, עד השעה שבע בערב למחרת.
לירן: או-הו.
אפרים: למרות כל השעות האלו, הצוף של החצב מיוצר רק עד השעה חמש לפנות בוקר.
לירן: או-וא, חתיכת השכמה הוא עושה לחרקים.
אפרים: אָ-הא אָ-הא, ושווה לחרקים לקום מוקדם, שכן העלים הלבנים של החצב יכולים לשמש כתאורת אולטרה סגולה, [כך במקור] שחוזרת מאור הירח. בעצם, כל מה שנותר להם הוא לחפש מעט לבה למנורה ויש להם פה מסיבה, שחבל על הזמן. [משמיע נחירה] עדיין משתמשים במנורות לבה?
לירן: [מצחקקת] למה רק חרקים, בעצם?
אפרים: תראי, תראי. החרקים טובים לחצב. הם מפרים אותו, מפיצים את הזרעים. ובתמורה לכל הטוב הזה החצב שומר את עצמו רק עבורם. לבני-אדם ולחיות הוא רעיל למאכל.
לירן: כמה אישיות בצמח אחד.
אפרים: ועוד איזה. זה צמח שקל להתאהב בו. וכל זה, בלי לשכוח שהוא חוסך לנו לבדוק מה תחזית מזג האוויר. הרי, החצב נחשב לנביא הגשם: אם רואים חצב פורח, זה אומר שהגשם בדרך.
לירן: החצב פורח והקיץ בורח.
אפרים: או כפי שאומרים אצלנו, החצב בשטח, דני רופ במתח.
[צליל גשם]
יטבת: וואו, מה עוד אפשר להבין מהחצב?
אפרים: אָההה, תסתכלי טוב. אני מנבא כאן את סיום הפינה ממש עוד מעט.
יטבת: אתה מנבא את זה מהחצב?
אפרים: לא, אני מנבא את זה מהשעון. גם אני כפרחי החצב עובד במשמרות, ועכשיו אני לקראת תום המשמרת שלי.
יטבת: זהו?
אפרים: כן, כן. אה, רגע אולי אני רק אספיק לספר לכם על הפעם שהכרתי למאיר שלו את הקבב הרומני?
לירן: זה גם אתה?
אפרים: בוודאי. אוי, זה סיפור משעשע מאוד. מרתק, יש שיגידו. זה סיפור עם מסר… [מוזיקה] אפילו סיפור שישנה את חייכן. [בקול חגיגי] הכל התחיל כשהייתי האדם הקדמון. [צלצול שעון מעורר, המוזיקה נפסקת] אוי, זהו, תמה המשמרת שלי. אויש, חבל, זה היה סיפור יוצא דופן.
לירן: מה, רגע, מה ההמשך? אפרים! אפרים!
יטבת: אפרים!
אפרים: להתראות!
לירן: אפרים! [מוזיקת רקע] נראה לי שהצלצול הזה הוא גם בשבילנו? כמו שקרמר אמר, בחייו מאיר שלו ביקש שלא ייכנסו לגינת הבר שלו ביישוב אלוני אבא. ונכון להקלטת פרק זה, עדיין לא מרשים להיכנס. אז אנחנו ממליצות על טיול יפהפה בשמורת "אלוני אבא". טיול מעגלי של קילומטר וחצי, שבו נהנים מהטבע המהפנט של עמק יזרעאל.
יטבת: יער אלוני אבא הוא יער אמיתי, ממש כמו באגדות. בסתיו הוא מתכסה בשלכת צהובה, ובחורף כל שטחי העשב ירוקים, ובאביב יש שפע של פרחים, ואת כל אלה תוכלו לראות במו עיניכם בשביל הטיול הקצר והנחמד בשמורה.
לירן: שמורת "אלוני אבא" היא שמורה קטנה וחבויה, השמורה מתחבאת בתוך יער עם המווון שבילים. אנחנו בחרנו בשביל עם החץ הירוק שמתאים לכל המשפחה, אבל לא לעגלות ילדים.
יטבת: בקיצור, אם אתם לא מוצאים טרקטור אדום בסביבה, שימו בווייז "שמורת אלוני אבא", ותתכוננו לטיול ירוק ושקט במיוחד.
לירן: אז נראה לי שהגענו לסוף הפרק, אני כבר מתגעגעת.
יטבת: למזלנו, מאיר שלו השאיר לנו המון דמויות וסיפורים, שימשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות. ולנו נותר רק להודות לו על עולם של טבע ודמיון.
לירן: חוץ מהעונג לפגוש את הדמויות, הסיפור של מאיר שלו נותן תקווה - אולי אחד מילדי וילדות הטבע שמאזינים לנו יהפכו להיות סופרים גדולים יום אחד.
יטבת: בדיוק.
לירן: [בטון חולמני] ואז הם יתארו בפרטי פרטים את העונג של הפופקורן הלבן והפריך, ויזכו בפרס, ויתרמו את הכסף…
יטבת: א… לי… לירן.
לירן: וימצאו שיטה איך לפצפץ…
יטבת: לירן, לירן!
לירן: סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.
יטבת: ועד אז, כל המאזינים שלנו מוזמנים ומוזמנות לפגוש אותנו ועוד הרבה מאוד סופרים וסופרות, בפסטיבל "בית-החולים לספרים" בשבוע הספר בבית אבי חי בירושלים. אם אתם קופצים לבקר, אל תשכחו להגיד לנו שלום.
לירן: נשמח להיפגש. ועד אז נגיד תודה, ולפני כולם, תודה למאיר שלו על כל הסיפורים והדמויות שזכינו להכיר.
יטבת: תודה לאביב לוקס ויפתח קולניק, צוות התחקיר המדהים שלנו. [בהתלהבות] לאפרת חן על התסריט.
לירן: [בהתלהבות] לאלעד חן שהיה איתנו היום ועשה את הקולות והדמויות.
יטבת: [בהתלהבות] ליניב ביטון, הלא הוא אפרים, הפקח המהולל מ"ילדי בית העץ", כאן חינוכית.
לירן: ולכל מי שליווה אותנו, רננית פרשני, דינה בר מנחם, יובל מלחי!
יטבת: תודה לדוקטור דיוויד רוזנסון, מנכ"ל בית אבי חי.
לירן: תודה לכם, מאזינות ומאזינים יקרים.
יטבת: מחכות לכם כבר בפרק הבא של "על הדרך", הפודקאסט למשפחה המטיילת.
לירן: יטבת, [צליל גירוד] בואי תעזרי לי עם הטיפול בנחמה פה, וואי, איך זה מגרד.
[צלילי סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments