על הדרך - הנגב המערבי: פרק מיוחד לימי הלחימה

בימים שבהם עם ישראל עובר טלטלה ומשפחות רבות פונו מבתיהן, הטיולים בשבילי הארץ עוד נראים כמו זיכרון רחוק. אך אולי הם גם יכולים להיות מקור תקווה לימים הטובים שעוד יבואו. זה עוד לא הזמן לטיולים, ולכן הפעם לא תאזינו ל״על הדרך״ במהלך הנסיעה ליעד הבא. אבל זה בדיוק הזמן לספר לכם את סיפור ההקמה המדהים של יישובי העוטף. נחזור ביחד 77 שנה אחורה – אל מבצע יוצא דופן ששינה את גבולות מדינת ישראל, ובמהלכו, כשפעלנו בשיתוף פעולה ובערבות הדדית, הצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי. אתם מוזמנים להצטרף אלינו לטיול שהוא סיפור, והפעם – ליער בארי שעוד ישוב ויפרח.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/11/2023.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".

יטבת: שלום לכל המאזינות והמאזינים שלנו ב"על הדרך", הפודקאסט למשפחה המטיילת.

[מוזיקת רקע]

לירן: יטבת, בחיי שהתגעגעתי. וזה לא שאני לא שמחה לראות אותך, להפך, מאוד שמחה. ובאמת רציתי וחיכיתי שנטייל מלא השנה, אבל זה לא יקרה.

יטבת: למה ככה, לירן?

לירן: אנחנו פודקאסט טיולים, את יודעת.

יטבת: [מהמהמת בהסכמה]

לירן: מה נגיד? "שלום לכולם, היום אנחנו עם טיול מיוחד היישר לכיוון הממ"ד! מסלול קצר של בקושי דקה, מימין תוכלו לראות את הנוף לשיעור בזום, ומשמאל ניתן להבחין בשאריות ארוחת הבוקר משבוע שעבר".

[מוזיקה נעצרת]

זה טיול, יטבת?

יטבת: היי, היי, מה קורה, לירן? תרימי את הראש.

לירן: לאן? יש ציפור? חיל אוויר?

[נגינת גיטרה]

יטבת: מטאפורית. התכוונתי שתתעודדי קצת. נכון, אלה ימים לא פשוטים בכלל, ואפילו מהקשים והמבלבלים שעברנו בארץ. אבל אנחנו חזקות וחזקים, ואנחנו נעבור את זה יחד. ויש דרך טובה יותר להתעודד מאשר לקום וללכת?

לירן: צודקת. יאללה, לממ"ד!

[מוזיקה נעצרת בחריקה]

יטבת: לא הולכים לממ"ד!

לירן: אה. יאללה, לחדר מדרגות.

[מוזיקת רקע]

יטבת: לא, לא, לא, היום אנחנו הולכות…

לירן: מקלט ציבורי? מעולה, מעולה, בדיוק קניתי שישיית מים, נרים כוסית. [צוחקת]

יטבת: לא, לא, לא, הטיול שלנו היום הוא לא לשום מרחב מוגן.

לירן: את סגורה על זה? [בהיסוס] זה… זה לא עומד בהנחיות פיקוד העורף, אני בקושי יוצאת להוריד את הזבל.

יטבת: בסדר, בסדר, אני מבינה שזה לא זמן טוב לטיול עכשיו.

לירן: זה לא זמן טוב להרבה דברים.

יטבת: נכון. אבל את יודעת מה עושים בזמנים קצת פחות טובים?

לירן: אכילה רגשית?

יטבת: אפשר, אפשר, לא שוללת [משועשעת]. אבל בימים פחות טובים, מדמיינים ימים טובים יותר.

לירן: סיקרנת…

[מוזיקה]

יטבת: אני בעד שפשוט נספר על הטיול הבא שתכננו לעשות יחד. ועד שנוכל לצאת, נדמיין אותו.

לירן: בלי ממש לטייל?

יטבת: בלי לטייל היום. אבל עם הבטחה ברורה שכולנו נחזור ונטייל ברגע שהמצב ירגע.

לירן: נחזור לטייל, איפה?

יטבת: בכל מקום. אפילו באזור שבו פרצה מלחמת "חרבות ברזל".

לירן: באמת? לשם?

יטבת: דווקא לשם, אל הנגב המערבי, ואל אחד המקומות היפים שיש בו. זה מקום שצריך להכיר את ההיסטוריה שלו. היא מרתקת, ויכולה ללמד אותנו הרבה גם על העתיד ועל כל מה שעוד ישוב ויפרח שם.

לירן: אז מה לשים בווייז הדמיוני?

יטבת: הנגב המערבי, יער בארי.

[מוזיקת מעבר קצבית]

קריין: "על הדרך", הפודקאסט למשפחה המטיילת, עם לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן-וייל.

[צחוק ילדים, ציוץ ציפורים והמוזיקה נעצרת]

לירן: וואי וואי וואי, כמה ארזתי לטיול היום.

יטבת: אבל אמרנו שיוצאים לטיול בדמיון.

לירן: בדיוק, ארזתי בדמיון. תדעי לך שזה הרבה יותר פשוט מבחינת משקל, ונפח ולסחוב. הנה למשל, תרצי משהו ממכונת הברד שהבאתי? אולי איזה 4-5 דליים של פופקורן?

יטבת: [מגחכת] את מארחת מצוינת בדמיון. תני לי, תני לי לעזור לך קצת.

לירן: לא, לא, הגזמת. תשברי את הגב, תני לי.

יטבת: בשום אופן, אני מתעקשת.

לירן: מה פתאום?! זה יותר מדי.

יטבת: לא, לא, לא, תני לי, תני לי לעזור לך, לירן.

לירן: לא, לא, תני לי לעזור לך. אני, הנה. וואי וואי, אבל הכול גם כבד בדמיון.

יטבת: [נאנחת] נסחוב חצי-חצי?

לירן: רעיון טוב. אנחנו הכי טובות ביחד.

יטבת: זה תמיד היה ככה, את יודעת?

לירן: בסדר, את עוזרת הרבה, לא צריך לסחוט מחמאות.

יטבת: לא, לא, לא רק אצלנו. בכלל, בכל ההיסטוריה שלנו בישראל.

[מוזיקה]

כשכולנו שיתפנו פעולה, הצלחנו לעשות המון דברים מדהימים ביחד.

לירן: איזה ישראל? ישראל שלנו?

יטבת: יש לך ארץ אחרת?

לירן: אין, אין לנו ארץ אחרת. אבל אנחנו כל כך שונים. דתיים, חילונים, מזרחים, אשכנזים, אוהדי בית"ר, אוהדי הפועל, מעריצות נועה קירל, מעריצי מרגי.

יטבת: כל אלה הם רק תוספות שלפעמים מבלבלות אותנו, וגורמות לנו לחשוב שאנחנו שונים מדי. אבל כשאנחנו מאוחדים ומאוחדות, כשיש לנו מטרה משותפת, אפשר לגשר על הכול. ממש כמו מה שקרה במקום עליו נספר היום, בנגב המערבי.

לירן: את באמת חושבת שעוד נחזור לטייל שם?

יטבת: אני מאמינה שכן. בטח. בואי, תדמייני את זה איתי רגע, בעתיד הלא כל כך רחוק שלנו.

[מוזיקה שקטה]

הקיבוצים ייבנו מחדש, הטרקטורים יחרשו בשדות, ואנחנו אפילו נצטלם בין מרבדי הכלניות האדומות ונחזור לקרוא לו "דרום אדום". שוב, בזכות הכלניות.

לירן: וואי, יטבת, הלוואי.

יטבת: נכון, עכשיו מפחיד קצת לצאת לטייל בדרום, ואפילו הכלניות נראות לנו רחוקות. אבל זה העכשיו. העבר, ההיסטוריה של המקום, מרתקת ומרגשת לפחות כמו הכלניות שיפרחו פה עוד.

לירן: אני אוהבת סיפורים מרתקים, כמו שאת יודעת, ואני כבר מריחה את הכלניות. אני אשמח לסיפור על הדרך. אהה… אני גם ככה במצב רוח של דמיונות.

יטבת: מעולה.

לירן: גם כשאני מדמיינת דברים נעימים, אני מפחדת קצת פחות. וחוץ מזה, כבר מזמן לא שמעתי סיפור טוב, ובארץ שלנו תמיד מתחבא סיפור עתיק יותר.

יטבת: את יודעת מה? אולי שווה לבדוק מה שלום מכונת הזמן שלנו, ולתת איזו קפיצה קטנה לעבר?

לירן: מכונת הזמן? את חושבת שהיא עוד עובדת? פעם אחרונה גוליית היה צריך לעזור לי עם הכבלים.

יטבת: היא כמו חדשה, מהניילונים. [צוחקת] ונראה לי שגם המכונה שלנו תשמח לקפוץ לאיזה זמן מחוץ לממ"ד.

[מוזיקת רקע קצבית]

לירן: אז למתי נוסעים?

יטבת: 1946, תקופת המנדט הבריטי.

לירן: מתאים לי קצת בריטיות. שנייה, אני מביאה לנו כמה כוסות תה עם חלב חם.

[מזיגת משקה]

יטבת: לא, לא, לא, לירן, לא, זה ישפך.

[קרקוש כלים]

יטבת: שטויות, מה יכול להיות? [קריאות כאב] אח, אח, איי איי איי, אח…

[שיגור מכונת הזמן]

לירן: או-קיי, תה רותח אולי היה טעות. אה, אה, אה, הגענו?

יטבת: נראה לי ש… נראה לי שהגענו.

[מוזיקת רקע]

לירן: אין פה כלום, רק יותר מדי חול. איחחח, נכנס לי גם לנעל, איך אני שונאת חול בנעל.

[גרגירי חול נגרסים]

לירן: את בטוחה שכתבת "הנגב המערבי"? זה נראה לי טעות.

[מוזיקת רקע מזרחית]

יטבת: זו לא טעות. מה זה, לירן? מה את עושה?

לירן: נראה לי שהתברברנו, אני רוצה… אני רוצה לשים ווייז. איפה שמת את הפלאפון שלי?

[המוזיקה נעצרת בחריקה]

יטבת: ווייז? פלאפון? לירן, עכשיו 1946. אין פלאפונים.

לירן: אה, אייפון?

יטבת: אין אפילו עדיין מדינה, למרות שאנחנו במרחק של שנתיים ממנה.

לירן: אז אם אין מדינה, של מי כל השטח הזה?

[מוזיקת רקע מזרחית]

יטבת: כל ישראל עכשיו, נקראת עדיין פלסטין. היא נמצאת תחת השלטון הבריטי.

לירן: אין להם מספיק מקום שם ב-Great Britain [ריש מתגלגלת], שהם צריכים גם לשלוט אצלנו? [בציניות]

יטבת: האמת שבשלב הזה גם הבריטים התחילו להבין סוף סוף את הצורך של היהודים להקים מדינה משלהם. ובאמת אחת לכמה זמן הם התחילו להציע הצעות חדשות לגבולות שיהיו למדינה היהודית, שעוד תבנה פה, לצד מדינה ערבית. מה שלימים עוד יקראו לזה "תוכנית החלוקה".

לירן: אין על הבריטים, גם מנומסים וגם יודעים לחלוק. ממש דומים לי.

יטבת: ממש [מגחכת]. הבריטים אולי מנומסים, אבל ההצעות שלהם למדינה הן… איך לומר? לא הכי לארג'יות. הן לא נדיבות בכלל. מבחינתם, איפה שנמצאים היישובים היהודיים היום, שם תהיה מדינת ישראל. ואיפה שאין עכשיו יישובים יהודיים, לא תהיה מדינת ישראל.

לירן: אה, מעולה. אז זה משאיר לנו מלא, לא?

יטבת: זהו, שממש לא. בשלב הזה עדיין הרבה מהיהודים נמצאים בכלל בגולה. ואלו שבארץ היו מרוכזים בעיקר באזור מישור החוף והגליל העליון. וזה סימן את גבולות המדינה היהודית כמאוד מאוד צרים.

לירן: כמה צרים?

יטבת: כ-17% משטח ישראל.

לירן: נשמע… [בהיסוס] נשמע לא הרבה.

יטבת: נגיד, כל ישראל היא… כמו חבילה של שוקולד פרה?

לירן: נגיד.

יטבת: אז 17% זה משהו כמו שורה וחצי [מגחכת], ולא זאת עם הפרה הגדולה שבאמצע.

[קפיץ פוקע]

לירן: אה, אז לא מעולה, אבל… אה, אבל יש לי רעיון אש! פשוט צריך להתיישב בכמה שיותר מקומות.

יטבת: כרגיל לירני, כיוונת לדעת גדולים.

[צלצול קסילופון]

יטבת: כי אם באמת הבריטים קובעים את גבולות המדינה שתהיה לפי היישובים שקיימים, באמת שווה להזדרז ולתפוס כמה שיותר מקום.

לירן: או כמה שיותר קוביות שוקולד מהחבילה.

יטבת: בדיוק, אבל…

לירן: אוי, ידעתי שה"אבל" תכף יגיע. ידעתי, ידעתי.

יטבת: לא הרשו להקים יישובים חדשים. והם אפילו קבעו על זה חוק רשמי.

לירן: אבל יטבת, הנה אנחנו פה, אין כמעט יישובים, שומם פה, אז של מי כל זה?

יטבת: לפי התוכניות שהציעו הבריטים בשלב הזה, הם תכננו שהנגב יהיה מיועד למדינה הערבית.

לירן: הכל? אפילו לא… חצי-חצי?

יטבת: כן. מבחינתם, כל הנגב.

לירן: אז בטח הערבים מבסוטים, הם קיבלו מלא מקום, מלא כלניות…

יטבת: לא, האמת שהם התנגדו להצעות האלה. ובעצם לכל תוכנית חלוקה שהבריטים הציעו, הם התנגדו.

לירן: למה?

יטבת: אני חושבת, כי הם קיוו שכל ארץ ישראל תהיה שלהם.

[צליל מטוס נייר]

לירן: מה זה הרעש הזה? יכול להיות שקיבלת הודעה?

יטבת: לא הודעה, לירן, שוב, אנחנו בעבר. היי, אבל תראי! [בהתרגשות] קיבלנו מברק.

לירן: מברק? על נייר?

[רשרוש נייר]

יטבת: אה, אני מקריאה: "לירן ויטבת היקרות…"

יטבת וסבא של אפרים: "כאן סבא של אפרים".

לירן ויטבת ביחד: סבא של אפרים?!

יטבת: יואו! [בהתלהבות]

סבא של אפרים: "אם אפשר רק לפתוח את המברק בד"ש לאפרים נכדי היקר, אפרים - ד"ש. [צלצול] ובכן, אם אתן קוראות את המברק הזה, סימן שנבחרתן להיות חלק מקומץ החלוצים והחלוצות המוכשר ביותר שלנו, ותצטרפו אלינו, כבר הלילה, למבצע סודי ביותר. הסוכנות היהודית בחרה בקפידה את מיטב בניה ובנותיה, לצורך יישוב הנגב המערבי. המבצע חייב להישמר בסוד, שכן איננו רוצים שהשכנים סביב והשלטון הבריטי ידעו דבר. אנו מחכים לכן במוצאי יום הכיפורים. שיהיה בהצלחה".

[רשרוש נייר]

לירן: מבצע סודי? [בדאגה] אוי, לא, הם לא יודעים על החוק של הבריטים. יטבתוש, יש מצב שאת מספרת להם? אין לי לב להרוס להם את המבצע.

יטבת: אל תדאגי לירני. הם גילו חוק קדום יותר, עוד מהשלטון העות'מאני, אלה ששלטו פה לפני הבריטים. החוק הזה אומר שאם יש מבנה עם גג וגדר, לא נוגעים בו.

[מוזיקת רקע]

אי אפשר לפרק אותו, והוא נחשב יישוב.

לירן: טוב, אבל אם הבריטים יראו אותנו בונים, הם יעצרו את הבנייה, לא?

יטבת: נכון, בגלל זה צריך לבנות מהר.

לירן: כמה מהר?

יטבת: מאוד מהר, [מגחכת] תוך לילה אחד.

לירן: לבנות בית שלם בלילה? [מופתעת] אני עדיין מרכיבה את הביצת הפתעה משבוע שעבר, את רצינית? את באמת חושבת שנצליח לבנות בית שלם בלילה?

יטבת: לא בית.

לירן: אה, [אנחת הקלה] יופי, אני שמחה שהבנת שזה בלתי אפשרי.

יטבת: לא בית, ישוב.

לירן: מה ישוב? איזה ישוב? [מגמגמת] יטבת, את באמת חושבת שנצליח לבנות בלילה אחד ישוב?

יטבת: "-ים", ישובים. הלילה אנחנו בונים 11 ישובים.

[צלצול קסילופון]

יטבת: [צוחקת] אוי, טוב, זה היה סיפור חמוד, באמת [צוחקת], מצחיק. זה היה סיפור חמוד מאוד, לפחות משהו הצחיק אותי קצת בתקופה הזאת. יאללה, מקפלים, חוזרים, יש לי זום עם נדב נחמני ב"כראמל" בעוד 77 שנה, אני לא רוצה לאחר.

יטבת: לא, לא, אני לא צוחקת. הלילה, ממש עוד מעט, נצא להקים את יישובי הנגב המערבי!

לירן: היו הרבה דברים מטורפים שעשינו במדינה, אבל נראה לי שזה מנצח אותם. איך בדיוק עושים דבר כזה?

יטבת: עבודת צוות.

לירן: איזה צוות? של גיבורי על?!

[מוזיקת רקע]

יטבת: לא, לא, לא, של אנשים פשוטים, כמוני, כמוך. עם הרבה-הרבה מוטיבציה. בארץ ישראל חיות בתקופה הזאת לא מעט קבוצות יהודיות ותנועות נוער. כמו "השומר הצעיר", "הפלמ"ח", "הצופים", "מכבי הצעיר", "הנוער העובד והלומד", אנשי "קהילת ציון", "הפועל המזרחי". יש פה פליטי שואה, יש אנשי חלוץ מעיראק, ועוד הרבה-הרבה אנשים.

לירן: יטבת, זה קבוצות שונות לגמרי. הם בטח לא הסכימו על כלום. בטח כל הלילה הם לא הפסיקו לעשות מורל אחד נגד השני.

יטבת: באמת כל הגופים האלה היו שונים מאוד במהותם, אבל הם היו בעלי מטרה אחת משותפת.

לירן: כולם לא רצו לישון?

יטבת: כולם רצו מדינה יהודית. נכון, היו חילוקי דעות, אבל הם ידעו שרק אם עובדים בשיתוף פעולה, אפשר להצליח. רק יחד ננצח.

[מוזיקה מסתיימת]

לירן: נראה לי שגם הרצל היה חושב שזו אגדה.

יטבת: תראי בעצמך. הנה, הנה! הם באים! [בהתרגשות]

[מנוע של רכב וצפצופים]

יטבת: עלי, לירני, עלי. צריך לצאת לדרך. בואי, תעלי למשאית.

[דלתות רכב נטרקות, אנשים מדברים]

לירן: מי זה כל האנשים האלה? [בלחש]

יטבת: חלוצות וחלוצים. כל ארגון שהזכרנו קודם, היה צריך להביא 30 חברים וחברות. יש פה איתנו בסך הכל בערך אלף אנשים. כולם עלו על 200 משאיות. [בלחש]

לירן: ואנחנו מצפים שהבריטים לא ישימו לב לזה?

יטבת: גם על זה חשבו. ולכן הם בחרו חלון זמן שאף אחד לא יחשוד בו - מוצאי יום הכיפורים.

לירן: יטבת, מה מוצאי יום הכיפורים? באמת, למי יש כוח להקים משהו אחרי יום צום? בקושי לקום מהספה יש כוח.

יטבת: בדיוק, לירן.

לירן: מה?

יטבת: מי יחשוד ביהודים אחרי יום צום חשוב כל כך? מה גם, שמחר זה יום ראשון, Sunday, היום חופש של הבריטים. ולכן זה נותן לנו עוד קצת זמן לעבוד מתחת לרדאר שלהם.

לירן: אז כל האנשים… [בקול]

יטבת: ששש, לירן, בשקט.

לירן: טוב, טוב, אני אדבר חלש. [בשקט] האנשים שפה, הולכים לעבוד כל הלילה [מגבירה את הקול] אחרי שלא אכלו כל היום?!

יטבת: כן, זה עד כדי כך חשוב.

לירן: שמעתי קודם במשאית את אחד החברים מתנצל בפני חבר קיבוץ בארות יצחק על העבודה ביום הכיפורים. והוא ענה לו שהוא בעצמו מתנצל, שבגלל הצום הוא לא תרם יותר להכנות האחרונות להתיישבות. יפה.

[מוזיקת פסנתר]

יטבת: נכון, אלה שתכננו את השלבים האחרונים של המבצע, הרגישו לא נעים מכל מי שצם, על זה שהם עובדים ביום כיפור. ואלה שצמו, הרגישו לא נעים שהם קצת פחות עוזרים בסוף.

לירן: אבל כולם עמדו במצווה היהודית הכי קדומה - רגשות אשם.

[צליל קסילופון, רכב נוסע ונעצר]

יטבת: נראה לי שהגענו.

[צרצרים]

לירן: איפה אנחנו?

יטבת: חכי, לפי המפה שלי… בארי. כאילו, מה שתכף יהיה בארי.

לירן: זה עדיין נשמע לי משימה בלתי אפשרית.

יטבת: את יודעת מה אומר בן גוריון? "בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים, הוא אדם לא ריאלי".

[מוזיקת רקע]

אבל החברים פה לא הסתמכו רק על הנס. הם אפילו קנו את כל הקרקעות מראש, כך שהם יהיו בבעלות יהודית.

לירן: רציניים, חשבו על כל הפרטים. אוקיי, ככה אפשר להקים את בארי.

יטבת: לא רק בארי תיבנה הלילה. [בהתרגשות] גם אורים וגלאון, חצרים, כפר דרום. משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל, ואפילו תקומה!

[המוזיקה נעצרת בחדות]

לירן: את יודעת מה? אני איתך, אנחנו עושות את זה!

[המוזיקה מתחדשת]

לירן: יאללה, מה אני יכולה לעשות? מה צריך?

יטבת: אלופה, לירן. כי המבצע הזה יכול להצליח רק אם כל אחד ואחת יעשו את ההכי טוב שהם יכולים.

לירן: גם אם זה משהו קטן?

יטבת: אין דבר שהוא קטן מדי. תראי, הנה, החבר'ה מהישובים הוותיקים יבנו, חברי הפלמ"ח יאבטחו אותנו פה. חלק ינכשו עשבים, חלק יבנו את הגשר. יהיו כאלה שירימו את הצריפים, או יארגנו את האוכל. כל אחד יעשה את מה שהוא יכול.

[המוזיקה נעצרת]

לירן: יאללה, עד הבוקר הכל עומד. אני עוזרת פה עם הגדר תיל.

[קול של קפיץ פוקע]

לירן: איי, אחח, אחחח, דוקרת הגדר…

יטבת: אלופה, אני בינתיים אסחוב את הקרשים למגדל מים.

[קרשים נחבטים]

לירן: סחטיין עלייך.

יטבת: היי, תראי, לירן, החבר'ה שם כבר הרימו את הצריפים.

לירן: מדהימים. יא, יטבת, תכף בוקר, אני הכי מתרגשת בעולם להיות חלק מהמבצע הזה, חלק מההיסטוריה הזאת! [בהתרגשות]

יטבת: גם אני, ואני ממש שמחה שאנחנו יחד!

לירן: גם אני. תסתכלי, זהו. ניכשו את האדמה, בנו צריפים, מתחנו גדר, עוד דוקר לי… [בתלונה] המגדל מים עומד, עם הקרשים שלך.

יטבת: עשינו את זה! [בהתלהבות]

לירן: ואיך הכול נראה יפה בזריחה עכשיו.

[ציוץ ציפורים, געיית פרה]

לירן: יש גם רפת. אה, אגב, רפת, מאיפה הריח הזה? זה… [מרחרחת את האוויר]

[מוזיקת רקע]

יטבת: אני חושבת שזה… [מרחרחת] אוי, זה אנחנו. אוי, לא…

לירן: אוי. טוב, אני יודעת שאני חייבת מקלחת.

יטבת: לגמרי [מגחכת]. אל דאגה, לפי התוכנית משאית המים אמורה להגיע ממש עוד… עוד כמה ימים.

לירן: עוד כמה ימים? החלוצים התקלחו אחת לכמה ימים?

יטבת: מה פתאום.

לירן: אה, הפחדת אותי.

יטבת: אחת לכמה שבועות. בכל זאת, משאית המים תגיע רק אחת לכמה ימים, והיא צריכה להספיק קודם כל לשתייה.

לירן: אה, זה מסביר למה החבר פה אמר שיש לכל אחד רק חמש כוסות מים ליום.

יטבת: בדיוק, המים צריכים להספיק גם לבישול, וגם לכביסה, וגם למקלחות.

לירן: טוב, אנחנו חייבות לספר להם על ברזים.

[נגינת קסילופון]

יטבת: לאט לאט [מגחכת], הברזים עוד יגיעו. אבל בינתיים, כדי להספיק לעשות את הכול מתחת לרדאר, ובלי שהבריטים יגלו, צריכים להיות יעילים מאוד. בהמשך עוד נקבע צינורות של מים זורמים, מה שיאפשר את החקלאות שעוד תשגשג, והאזור הזה יהפוך להיות ממש אסם הירקות המשובחים של כל הארץ.

[צלצול קסילופון]

לירן: יטבת, זהירות, יש שם אנשים שמסתכלים עלינו.

יטבת: מה? איפה? אהה, זה בסדר, אל תדאגי, אלה תושבים בדואים מהאזור, הם גרים פה.

לירן: אוי לא, הם כועסים שבנינו?

יטבת: לא, לא. גם הם הבינו ששכנות טובה בין אנשים טובים, יכולה לעשות רק טוב לכולם.

[מוזיקת רקע]

שמעתי שחלק פה כבר ביקשו מהמתיישבים החדשים להביא לנגב גם את התפוזים של יפו.

לירן: והבריטים? אני מקווה שהם עדיין לא ראו כלום.

יטבת: לא בדיוק. הנה, תסתכלי הצידה.

לירן: [שואפת אוויר בבהלה] אוי לא, הבריטים! Oh my god! יטבת, תחביאי את היישובים!

יטבת: זהו, שאי אפשר להחביא 11 יישובים. אבל מה שטוב זה שגם אי אפשר להזיז אותם. מה שאומר…

לירן: שאם התיישבנו ביישובים האלה, הם יהפכו להיות חלק ממדינת ישראל.

יטבת: בדיוק, [צוחקת קלות] גם הבריטים הבינו שאין להם מה לעשות! [בהתגרות שובבה] מפה היישובים האלה רק ילכו והתפתחו, יהודים מכל הסוגים הצליחו למצוא בית משותף.

אפרים: [שר] "כלניות, כלניות, כלניות אדמדמות אדמוניות…"

לירן: יטבת, אני יודעת שעבר רק יום, אבל אני כבר ממש מרגישה בבית. תראי, אפילו יש פה איש שממש מרגיש לי מוכר.

יטבת: אווו… גם לי!

אפרים: "כלניות אדמדמות צבעוניות…"

יטבת: רגע לירן, יכול להיות ש…

לירן: את חושבת ש…

אפרים: [ממשיך לשיר, בקול חזק יותר] "כלניות, כלניות…"

יטבת ולירן ביחד: אפרים?!

[צלצול קסילופון]

אפרים: [ריש מתגלגלת] אה-הא, בוקר טוב לירן ויטבת, כמה כיף לראות פנים מוכרות.

לירן: מה אתה עושה פה?

אפרים: ובכן, נראה שנקעה רגלי מהטיולים לממ"ד, וחשבתי לצאת לטיול קצר במכונת הזמן שלי. אבל, אה, נראה לי שהתברברתי קצת. אתן יכולות להגיד לי איך אני מגיע ליער בארי?

יטבת: אהה, אתה ממש כאן, ביער בארי, פשוט עכשיו השנה היא 1946.

אפרים: אוי, נו, איך אני תמיד שוכח להזין בווייז את השנה. אני רציתי לקפוץ לעתיד, אחרי שנעבור את הימים הנוראים האלה, אוי, אני כבר דמיינתי את עצמי רץ שוב במרחבים של הכלניות כשהרוח בשערי וצועק: [בעזרת מגפון] "הלו ילד, תוריד ידיים מהכלניות או שאתה מקבל קנס פה במקום". [צליל קצר]

לירן: זה באמת נשמע…

יטבת: כ… כ… כיף? [בהססנות]

אפרים: כן, כן. אחחח… איזה ימים תמימים היו לנו, אה?

[מוזיקה שקטה]

רק אנחנו והטבע, מה לא הייתי נותן כדי להביט למטיילים בעיניים לרגע קט ורק ללחוש: [בקול מאיים] "אם אני רואה שוב את שקית הבמבה הזאת על הרצפה, אתה מורחק מהשמורה לצמיתות, אדוני".

[צליל קצר]

איזה ימים יפים, אה?

לירן: לגמרי. יודע מה, אפרים? למה שלא נטייל קצת בדמיון אם אתה כבר כאן?

אפרים: לא, לא, לא, יש לי רעיון יותר טוב מזה, לירן. למה שלא נצא לטייל קצת בדמיון אם אני כבר כאן?

לירן: זה ממש מה ש… לא משנה.

אפרים: עם קצת דמיון, ממש אפשר לראות את המקום הזה בימיו הפורחים. מרבדים על מרבדים של כלניות ולצידן, מרבדי מטיילים מכל ישראל.

יטבת: מצלמים לסטטוס ומחייכים.

אפרים: בהחלט, כפי שאומר הרבי מ. צוקרברג: "כל שלא אמר סלפי 'דרום אדום' כאילו לא יצא ידי חובתו בתקופת האביב".

[קליק מצלמה]

יטבת: הכלניות במערב הנגב הן ללא ספק בין הנופים הכי יפים בארץ שלנו.

אפרים: בהחלט, בהחלט. אתן ידעתן שמדובר בצמח זוכה פרסים?

לירן: באמת? לא ידעתי.

אפרים: [מגחך] נו, ככה זה. כלנית שלנו, כזאת צנועה, לא רוצה להתרברב. [צוחק]

[מוזיקת רקע]

אז אולי אני משוחד כי אני פקח גאה, אבל הכלנית שלנו היא זוכה תחרות "הפרח של המדינה", של החברה להגנת הטבע. כן, כן. היא הגיעה למקצה האחרון מול הרקפת, אבל כולם ידעו שהניצחון אצלה בכיס. אגב, יש פה באזור לא מעט רקפות, אני [מגחך] הייתי נמנע מלהזכיר להן את הסיפור הזה. אני מניח שזה עדיין רגיש, ההפסד הזה.

יטבת: אה, אנחנו מורגלות כבר לסודיות.

לירן: אז אפרים, אם אתה כבר פה, אתה יכול לספר לנו מי שתל כל כך הרבה כלניות?

אפרים: [צוחק ונוחר מתוך צחוק] תודה לך על הפוגה קומית כל כך נדרשת בימים אלו. איש אינו שותל את הכלניות, הן מתרבות כאן באופן טבעי בכוחות עצמן. הטבע יודע את העבודה הרבה יותר טוב מאיתנו. לנו בני האדם לפעמים נותר פשוט לא להרוס.

לירן: הטבע עשה את כל זה?

אפרים: הטבע, ובעיקרן, כל הפרות הרועות.

לירן: רואות? מה הן רואות?

אפרים: [בכעס] אני בכוונה אמרתי "רועעעות" [מדגיש את האות עין] ולא "רואות". בעין, כמו רועה צאן. הדעה הרווחת היא שהכלניות מתפשטות בזכות רעיית הצאן והבקר סביב.

יטבת: אתה אומר שהחיות מסביב עוזרות לגידול הכלניות? זה לא ההפך?

אפרים: השאלה שלך העסיקה גם אותי לא מעט. איך ייתכן שהחיות תרמו לגידול המסיבי של הכלניות? והתשובה לכך היא… בהימנעות.

לירן: הימנעות?

אפרים: כן, כן. הפרות יודעות להימנע מאכילת הכלניות. ככל הנראה, [בגמגום] בגלל שהן רעילות עבורן. מה שיוצר אצלן מחשקים ותיאבון עז לצמחים אחרים שבאזור. ובלי להתכוון הן ככה מפנות מקום לעוד ועוד זרעים של כלניות, לנבוט ולצמוח ממש כאן. הכלניות יכולות להתפרש יותר ויותר, ולצבוע את השטחים האינסופיים באדום משכר.

[צלצול קסילופון]

אפרים: אה, כן לירן, אני רואה שאת מחכה בקוצר רוח לשאול שאלה, אך את ככל הנראה מתביישת או מכבדת אותי יתר על המידה, ו… ולכן את נמנעת?

לירן: אמממ… לא, לא, לא הייתה לי שאלה, לא.

אפרים: לא, לא, לא, לא צריך להתבייש, אנחנו באנו ללמוד. שאלי את שאלתך. נו, אני יודע, אני יודע מה השאלה שלך. האם צבען של הכלניות תמיד אדום?

לירן: אפרים, האם צבען של הכלניות תמיד אדום?

אפרים: ובכן תתביישי לך לירן על הבורות שהפגנת הרגע. האם לא טיילת במגידו? האם לא זרקת מבט בעמק יזרעאל וראית כלניות בשלל צבעים? הצבע האדום הבוהק שאנחנו רואים פה הוא תוצאה ישירה של היובש באזור.

יטבת: אז בעצם ככל שהכלנית אדומה יותר זה סימן שהיא עמידה יותר ליובש?

אפרים: בדיוק, לכן באזור הנגב אנחנו נראה כלניות אדומות, ובאזורים בעלי משקעים גדולים יותר אנחנו נראה כלניות צבעוניות יותר, ורק בשלב מאוחר יותר בשנה. [מגחך] כן, כן, יטבת, אני רואה שאת נואשת לשאול אותי שאלה, אך אינך רוצה להתפרץ לדבריי. א… א… אל תתביישי, אין בעיה, אני כאן.

יטבת: לא, לא, הכל מובן, זה כאילו המים מדללים את הצבע של הכלניות.

אפרים: נו באמת יטבת, תשאירי את הנימוסים והמנדטים לבריטים, ותשאלי בלי לעשות חשבון את השאלה שאת רוצה לשאול: "אפרים, מניין לנו שהפרחים שלפנינו הם כלניות ולא שמא נוריות או חלילה פרגים?".

יטבת: וואי באמת, איך יודעים להבדיל בין כלניות לנוריות ופרגים, זה… זה מאוד מבלבל כל זה.

אפרים: שאלה מצוינת! ולשמחתך נפל בחלקך הכבוד לשמוע הסבר על מה שבעיניי מובן מאליו. ישנם אנשים שרואים בשלושת הפרחים האדומים אותו פרח. [צוחק] ואני אומר, תשאירו את הרעייה לפרות, כי מה שאתם רואים הוא שלושה פרחים שונים בתכלית. הן אפילו פורחות במועדים שונים. הכלניות - פורחות ראשונות. אחריהן - הנוריות, ולבסוף - הפרגים. גם עלי הגביע שלהם שונים לגמרי. הכלנית הצנועה שלנו אינה צריכה שום גביע. בזמן שלנוריות יש חמישה עלי גביע, ולפרגים - שניים.

לירן: ולכלנית יש יותר עלי כותרת.

[צליל חריקה]

אפרים: [בכעס] לירן, אל תקטעי אותי ותבלבלי את המאזינים בדברי הבל. שימו לב, מאזינים, שלכלנית שלנו יש יותר עלי כותרת.

לירן: זה מה שאמרתי!

אפרים: אני מבקש לו לקטוע אותי, יקירתי. לכלנית יש בין חמישה לעשרה עלי כותרת, בעוד שלנוריות יש חמישה ביום טוב, ולפרגים רק ארבעה.

[צלצול קסילופון]

טוב, בסדר, עלמות חן, כדאי שאחזור להווה. החניתי את מכונת הזמן על אדום לבן, ואני שמעתי שהפקחים הבריטים לא חסים על איש. אנחנו נתראה ממש עוד מעט בעתיד, לא כך?

לירן: אתה חושב?

אפרים: אני לא רק חושב, אני בטוח בכך.

[מוזיקה שקטה]

מי שמתיירת בארצנו יודעת מצוין, שאפילו אם עכשיו קשה ומעייף, זה רק בגלל שאנחנו בחלק של העלייה. אבל אחריה תמיד יש ירידה, ואז יהיה קל יותר. נכון? תזכרו את זה, אה? נתראה בקרוב, בנות.

יטבת: ביי, אפרים, נתראה בעתיד פורח יותר.

לירן: להתראות!

יטבת: ביי.

אפרים: להתראות!

[צלצול קסילופון]

לירן: יאללה, יטבת, אנחנו צריכות לחזור גם. עם כמה שכיף להיות פה, אנחנו לא יכולות להישאר ב-1946.

יטבת: יו, לירן, רגע לפני שנחזור בזמן, תסתכלי על התאריך היום.

לירן: שבעה באוקטובר.

יטבת: שבעה באוקטובר.

[מוזיקה שקטה]

לירן: 77 שנים קודם, בשביעי באוקטובר, 1946, הוקמו 11 היישובים שהפכו להיות יישובי עוטף עזה.

יטבת: אין לי מילים.

לירן: בשביעי באוקטובר, 1946, היה לסיפור סוף טוב. חבל שלנו אין סוף טוב הפעם.

[מוזיקה נעצרת]

יטבת: רגע, מה? מי אמר שאין לנו סוף טוב?

לירן: כי… את יודעת, המצב שלנו עכשיו לא פשוט.

יטבת: לירני, כמה פרקים הקלטנו בפודקאסט שלנו?

[מוזיקה מתחדשת]

לירן: אממ… מלא, מלא.

יטבת: ואי פעם היה לנו סיפור פשוט? משהו בא לנו בקלות במדינה שלנו? בכל הסיפורים, לפעמים אנחנו מנצחים. לפעמים נופלים. אבל בסוף אנחנו תמיד קמים. בסוף תמיד יש סוף טוב. תמיד.

לירן: אבל זה לא מרגיש כל כך טוב.

יטבת: את צודקת, אבל זה סימן שאנחנו רק באמצע הסיפור.

לירן: יש סיכוי אולי לדלג טיפה על החלק של ה… עכשיו? לקפוץ קצת לעתיד?

יטבת: הלוואי שהיינו יכולות.

לירן: אבל לתכנן אנחנו כן יכולות עדיין, נכון?

יטבת: נכון. יודעת מה? בואי נקבע עם כל המאזינים שלנו שנחזור ממש לכאן, ליער בארי. למקום שעוד יראה פריחות יפות מאוד בעתיד. ילדים משחקים, משפחות מטיילות. רק עוד קצת. מה את אומרת?

לירן: קבענו.

[צלצול קסילופון]

יטבת: יש לנו עוד למה לחכות. ממש עוד קצת. כי כשאנחנו מאוחדים ועוזרים אחד לשני, אנחנו תמיד מצליחים להתגבר על הכול.

[מוזיקת רקע]

לירן: אז אולי בהזדמנות זו נודה לכל המאזינים והמאזינות שלנו, שמצליחים לעזור לנו לקבל עוד קצת כוח בתקופה הזו.

יטבת: לגמרי. וכולנו ביחד יוצרים כוח אחד גדול, שכמו שראינו יכול לעשות גם את מה שנדמה לנו כבלתי אפשרי.

לירן: אתם מוזמנים לספר לנו מה חשבתם על הפרק, ומה נותן גם לכם כוח בימים האלה. איזה דברים טובים אתם מצליחים לעשות כשהכל מסביב מבולבל.

יטבת: כמו… לחבק את אמא הכי חזק בעולם.

לירן: וללחוש לה: "אמא, הפעם אני אפנק ואכין פופקורן".

יטבת: משהו כזה. [מחייכת] ועד שנטייל שוב, תשמרו על עצמכם ועל מי שסביבכם. תרימו מדי פעם מבט אל השמיים או על הפרחים מסביב. בכל מקרה, אנחנו ביחד איתכם מחכות שכולם יחזרו הביתה בשלום, בעתיד הקרוב מאוד-מאוד.

לירן: אמן. תודה לכם שהייתם איתנו, ותודה גם לאביב לוקס מהעורף, יפתח קולניק מהחזית, שהתגייסו וערכו את התחקיר לפרק הזה. לאפרת חן על התסריט, לאסף רפפורט, עורך הסאונד. ליניב ביטון, הלוא הוא אפרים הפקח המהולל מ"ילדי בית העץ", "כאן חינוכית".

יטבת: ולכל מי שמלווים אותנו, רננית פרשני, דינה בר-מנחם, יובל מלחי, הגיבור שעושה מילואים על הדרך, ותודה לד"ר דיוויד רוזנסון, מנכ"ל "בית אבי חי".

לירן: ותודה לכם, מאזינות ומאזינים יקרים. מחכות לכם כבר בפרק הבא, שבו נצא לטייל באמת עם "על הדרך", הפודקאסט למשפחה המטיילת.

[השיר - "יהיה טוב", יסמין מועלם]

"בסוף יהיה, יהיה טוב

הפרחים ישובו לפרוח

תראה שיהיה טוב

יהיה טוב

גם אם יש עוד דרך לעבור

בסוף יהיה, יהיה טוב

הפרחים ישובו לפרוח

תראה שיהיה טוב

יהיה טוב

גם מתוך החושך יידלק האור…"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה