top of page

בדרך לעבודה - "היום בו הבנתי שהטוב מאחורי" | פרק 12 עם אדווה אברמוביץ

אדווה אברמוביץ' שכלה את ביתה נועם, תצפיתנית ששירתה בנחל עוז ונהרגה בקרבות באותו יום ארור באוקטובר. אדווה התחילה לכתוב ברשת את רגשותיה, את הכאב, את הגעגוע. היא לא תיארה לעצמה שמילותיה יהפכו למקור כוח ונחמה לאלפי אנשים ברשת שקוראים בצימאון את הפוסטים. גם אנחנו בניהם.

אדווה, בחייה הקודמים סמנכ"לית מש"א ומנטורית בעולם הניהול, בחייה החדשים עדיין מחפשת את ההגדרה הנכונה. בפרק החדש בפודקאסט שלנו היא ענתה על שאלות שאין להן תשובה: איך מנהלים שגרה בצל השכול? איך ממשיכים בחיים? מה יכול לעזור למשפחה בשכול? וחשוב ביותר מה לא להגיד/לעשות? ["לא להאיץ בנו, אנחנו לא נחזור להיות מי שהיינו. לא להיבהל מגודל הכאב, לתת לזה מקום..."]

מזמינים אתכם להאזין לשיחה מרגשת, מעוררת השראה וגם מעלה דמעה.

 

כרמית: שלום, כאן כרמית גיא בפרק נוסף בפודקאסט בדרך לעבודה. לא עת רגילה העת הזאת. אנחנו מצויים שמונים יום לתוך האירוע שטלטל את חיינו, ויש אלו שחוו לא רק טלטלה קטנה אלא חורבן קיומי גדול, וכמו שאדווה אברמוביץ' אומרת, היום שבו כבתה השמש, היום שאני מבינה - שהטוב מאחוריי. אדווה בוקר טוב.

אדווה: היי, בוקר טוב.

כרמית: אהם... אדווה אברמוביץ' אה... שאלתי את אדווה בהגיעה לכאן איך היא הייתה רוצה שנציג אותה ומה נספר עליה. אדווה היא אישה רבת פעלים, אדווה אומרת שבעולם הקודם שלה היא הייתה אימא, סמנכ"ל משאבי אנוש ומנטורית לאנשים בעולם הניהול, ניהול והורות, מתאים בחיים. בחיים החדשים שלה מאז השביעי באוקטובר היא עוד לא בטוחה איך להגדיר את עצמה. אדווה היא אימא של נועם אברמוביץ', תצפיתנית בגדוד 414 בנחל עוז, שנפלה בקרבות באותו יום ארור. בוקר טוב אדווה.

אדווה: בוקר אור

אדווה וכרמית יחד: האא [לוקחות אוויר], כרמית: אדווה,

אדווה: יש לי,

כרמית: כן.

אדווה: בפתיח את מציגה ואני אומרת אהם... אני יש לי איזה עניין עם המילה נפלה, כי אני חושבת שגם כתבתי על זה משהו, אני לא יכולה לשאת את זה שהם אומרים הם נופלים, הם מקבלים מכה, הם נוקעים את הרגל, הם שוברים אותה. אני לא יודעת איך הם המציאו את המילה נפלה. או נהרג או נרצח או נטבח, אבל לא נפל. אבל בסדר, זה עניין שלי, אני חסרה במילים כרגע.

כרמית: כן, דיברנו קצת על החוסר במילים, את גם כותבת על זה הרבה. את כותבת ממש באופן יומיומי על ה... על הכאב על השכול, על החיים שלך. הכתיבה שלך סחפה והביאה קהילה שלמה לקרוא ולהגיב. איך את עם הדבר החדש הזה הכתיבה?

אדווה: אני אגיד ש... כשהתחלתי לכתוב, אההם... זה בכלל לא היה לי מושג הרבה מאוד ימים שנוצרה פה קהילה קוראת. אני כותבת כי זו הדרך היחידה שלי, טיפה טיפה טיפה טיפה להרחיק ממני את הכאב ולעשות סדר במחשבות. וכשאת כותבת אז את כמו, זה כמו לספר סיפור לילד או להקריא לו סיפור, וזה מה שעושה הכתיבה עבורי. אחרי הרבה מאוד ימים, ממש לא בהתחלה, אני חושבת שאחרי חודש וחצי, אז התחילו להגיע אליי הרבה מאוד תגובות מהסביבה הקרובה שאמרו לי, 'את שמה לב את שמה לב את שמה לב', ואמרתי להם, 'לא, מה קרה? ', אז הם אמרו, 'תשימי לב מה קורה ברשת'. ושמתי לב, בהתחלה, קודם זה התחיל בשני שלבים. השלב הראשון שהבנתי עם הרבה מאוד הודעות מאחורי הקלעים, שבעצם אני שמה להורים שכולים מילים. כי ברגעים האלה אין לך, גם עכשיו בשיחה, אין, יש הרבה מאוד חוסר במילים של אבל ושכול, יש הרבה מאוד מילים של השפה הרגילה של תקווה, של חוסן, של אופטימיות. והורים שנתקעו בעצב הגדול הזה לא ידעו מה להגיד ופתאום אני למדה מאחורי הקלעים, כי הם כותבים לי, 'יו, זה בדיוק מה שאני מרגישה היום, ובדיוק מה שאני מרגיש היום', ואפילו אחד כתב לי, 'את יכולה בבקשה להגיד לי מה יקרה בעוד שנה? כי אני כל יום מרגיש מה שאת מרגישה'. הדבר השני שקרה והוא בא בשלב אחרי, זה שהבנתי שזה גם צוהר לסביבה, שלא קיבלה את הטיל הבליסטי הראשוני הזה, אבל כאובה נורא, כי זה לא רק האבל הפרטי שלנו זה אבל לאומי מאוד מאוד גדול ו... ויש מאות אלפים במילואים, ואנשים אההם לא כל כך מהר יכולים במצב כזה להמשיך את החיים שלהם. אז זה הצצה שעוזרת לאנשים ש... לראות מה עובר עלינו ומה זה רמות הכאב האלה, ו... גם הם כותבים לי שזה עוזר להם ללוות את החברות שלהם, את החברים שלהם, את הבני דודים שלהם, ואיך לגשת. אז אני הבנתי שזה עושה משהו אחרי הרבה מאוד זמן אבל זה לא היה המקור של הצורך. הצורך היה... סוג של משהו רפואי עבורי.

כרמית: אז אני יכולה להגיד לך בחוויה האישית שלי, בקריאה בבוקר של הטקסטים ממש בכל יום, יש איזה כנות, ושימוש במילים, וסיפור של חוויה באופן מאוד מרגש ומטלטל, אני ממש מחכה לזה, אני מחכה לראות מה איתך בבוקר הזה. אני יודעת שאיפשהו הבשורה היא ככה... היא לא נוגעת בחיוביות מתפרצת אלא פשוט באמת, באמת של הכאב, בדיוק של המילים, אני רוצה מאוד מאוד להודות לך על זה, אני מבינה שהרבה הרבה אנשים נשענים על המילים הטובות האלה, ולחזק אותך, תמשיכי, תמשיכי בכתיבה ותודה. אההם אדווה אני רוצה לשאול אותך קצת על הגישה והפנייה של אנשים אלייך. את סיפרת קצת על איך הם פונים אלייך באופן בלתי אמצעי, אבל איך הם פונים אלייך ביום-יום? איך את עונה כששואלים אותך מה שלומך?

אדווה: קודם כל אני חייבת להגיד שאני קצת מרחמת על הסביבה שלנו, לא רק על שלי, לא עליי, כאילו, לראות משפחה שכולה, ואנחנו היינו מאוד מאוד קיצוניים. באנו מקיצון של אופטימיות והודיה, של הכרת הטוב, של חוסן וחוזק, היינו כאלה. ולראות את השבר הגדול הזה מתרסק לך מול העיניים לסביבה הקרובה שלנו, זה שבר מאוד גדול ובעיקר בעיקר חוסר אונים. חוסר אונים מה להגיד או מה לא להגיד, ואנחנו נורא מורגלים באותם טקסטים - 'מה שלומך בבוקר ובוקר טוב' - אבל שלי הוא לא בוקר טוב כי אני כבר ערה עם כאבים מארבע לפנות בוקר... אהם... 'ושיהיה לך יום טוב בהמשך'. אז השיחות שלי הפכו להיות שיחות בלי התחלה ובלי סוף.

כרמית: מה זה אומר?

אדווה: שיחות אה... בדיוק הרגע סיימתי שיחה עם קולגה בעבודה, ו... וכל הפתיח של 'מה נשמע ומה שלומך ומה עובר עליך או מה עובר עלייך' הוא נקטם בשלב הזה. אני לא רוצה להיכנס אליו, אחרת אני לא מצליחה לתפקד, וגם הסוף של 'שיהיה לך יום טוב ויום נפלא ויום מקסים'... זה מילים שהן לא מצליחות לגעת בי בשלב הזה, להפך, הן מייצרות אצלי כעס או חוסר רגישות או זעם. יהיה לי יום, אהם אני מקווה שאני אצליח לנשום בו, אני מקווה שאני אבכה קצת פחות שעות ממה שבכיתי אתמול, אהם וזה היום שלי. אז אני מדברת על התוכן כרגע, בשלב הזה עם אנשים, ואני באמת גם קצת מרחמת, כי... כי מי מכין את עצמו גם לדבר הזה, ואני מסתכלת על חבורת החברים שלנו, שאני אומרת... איזה עול לסחוב על הגב שלהם עכשיו איזה משפחה שבורה, זה כזה מבאס, כי הם היו נורא נורא חמודים קודם והם היו מלאי שמחה, ועכשיו הם לא בעניין [המילה האחרונה מסתיימת בנימת צחוק].

כרמית: תראי תראי איפה המחשבה שלך ו... חושבת עליהם

אדווה: כן.

כרמית: אדווה, ברשותך אני רוצה לקרוא לך טקסט מאוד נוגע שכתבת: "חברות. אחרי ארבעים ותשעה ימים מאז השואה החברות שלי העזו לומר לי שאני בלתי נסבלת. סתם, לא באמת ככה, יכולתי אמנם להמשיך עם הקו הציני השחור הזה. הם הסבירו לי שהן לא יודעות להיות חברות לחברה שפעם הייתה רגילה ועכשיו היא חברה שכולה. הן לא יודעות מה להגיד, איך להגיד, הולכות על ביצים כמו פיל בחנות חרסינה, לא יודעות מתי להתקרב, מתי להתרחק ואיך לעזור. כלומר הן יודעות איך לעזור כי הן עוזרות לי בלי סוף בחמישים ימים אבל תקועות איתי ואיתנו. בקיצר מובן. וגם המעגל השני התלונן, כלומר לא באמת התלונן רק אמר שמאוד זהיר איתנו ונבוך ותקוע, ולא יודע מה אומרים, ומה לא. וגם המעגל של המעגל התלונן. כל המעגלים התחילו לרמוז לי שהסיפור הזה חתיכת דרעק. בגדול, כל הזמן שואלים אותי איך אפשר לעזור ואני כל הזמן עונה, 'אני לא יודעת'. זה כמו מישהו שהולך כל היום עם בחילה שתקועה לה בגרון וחתיכה שהוציאו לו מהגוף בלי הרדמה והוא לא יודע מה יעביר את הכאב. הצעתי להן לפתוח קבוצת תמיכה משותפת מכל המעגלים, אשלח אליהן את הפסיכולוגית, אולי יהיו לה תשובות או הכוונה, אני לא יודעת לתת מתכון או תפריט, בחיי, אין לי מושג, אבודה".

[5 שניות שתיקה]

אדווה: זה... זה באמת, אני אגיד שני דברים: אחד, כשאני כותבת... אהם, אז כנראה שהמוח שלי לא זוכר מה אני כותבת, כי עכשיו שאת מקריאה את זה אז ממש לא זכרתי את הטקסט הזה. ואני אגיד ש... משהו במוות אהה שיטח לי כל דבר שקשור ברצונות, אין לי... כל הזמן שואלים אותי, 'אז מה את רוצה, אז איך את רוצה, ואיך זה מרגיש לך', ואני פלטו, קו אחד, לא התעצבנתי חוץ מלכעוס על המחדל כבר אה... שמונים יום, לא, אין לי שום ווליום, זה כמו מין כזה של צירים שהוא שקט או של אדם עם דום לב שהוא שקט, ו... בדיוק הייתה לי שיחה אתמול עם מישהו ברכב שסיפר לי על קונפליקטים ומריבות בעבודה שדווקא הפוך, קורה פה הפוך, שאנשים הרבה יותר על הקצה, שאנשים במתח ובלחץ ואז זה יוצא להם, ושאלתי אותו, 'באמת? ', כי כאילו אני לא בעולם כבר, אז הוא אומר, 'כן כן כאילו, זה מה שקורה עכשיו בבתים, כולם בסיר לחץ', ואצלנו בבית קרה תהליך הפוך, אהם, זה לא מגרד, שום דבר לא מגרד, כי את כל כך עסוקה בכאב שלך שאת פלטו, ואני כל הזמן אומרת לחברות שלי, 'אל תשאלו אותי מה אני רוצה, תחליטו בשבילי, אני פשוט לא יודעת'.

כרמית: מה... מה מכווץ אותך בפנייה או בגישה של אנשים? מה תומך בך?

אדווה: מה תומך בי? זה דווקא נושא חשוב. קודם כל אני חושבת שבלי קהילה תומכת, קהילה זה חברות חברים משפחה וקהילה שאתה גר בה, אהה [זה] אבודים בחלל, אהם, זה נכון בחיים לבנות קהילה כזאת, וזה עוד יותר נכון במוות, פשוט המוות הוא תוצר של מה שבנית בחיים. אההם, זה ממשיך מה"דיי טו דיי" הפשוט. הבוקר סיפרתי לחברות שעשיתי הזמנה לסופר. אני שבועיים מנסה לעשות הזמנה לסופר. כל יום אני אומרת לעצמי היום אני מצליחה לעשות הזמנה לסופר, בואי, בינינו, מה בעיה לעשות הזמנה לסופר, הזמנה אינטרנטית, זה לא ללכת. אני מנסה כל יום ולא מצליחה להביא את עצמי, ואחרי שסיימתי את ההזמנה לסופר הרגשתי כאילו סיימתי אהם, טירונות אפס שבע רובאי עם דופק גבוה, כאילו עשיתי איזה מסע כומתה. ו... אז זה מתחיל בקהילה של הפעולות הפשוטות, זה ללמוד, ואני אדם שלא נעזרתי בעבר, ולא, להפך, רק עזרתי. זה זה להישען, זה פשוט להגיד כן כשאומרים לך אנחנו נבוא לקפל לך כביסה, ואנחנו נבשל לך, ואנחנו נכין לך לחם, ותגידי אם את צריכה שנעשה לך את הקניות לסופר. אהם, זה פשוט ככה, כי זה נורא נורא נורא קשה וזה נשמע מוזר כי זה כבר הרבה מאוד ימים, ויש איזו ציפייה שנתחזק כבר, אבל זה עדיין לא מספיק חזק כדי להכיל את כל הדבר הזה. והדבר השני הוא שלאט לאט בשכול אהה בהתחלה את מאוד מאוד מוקפת, את מוקפת ברמת חנק, כי יש... המונים סביבך ולאט לאט אנשים חוזרים לשגרה שלהם, אבל אנשים השתנו להם החיים ואנשים שהשתנו להם החיים חייבים שהסביבה תמשיך לזכור אותם, ולהציע את עזרתם, ולפעמים לא להציע, פשוט לבוא, להיכנס, לדפוק בדלת, להביא משהו ולהמשיך הלאה. אהם, והכי חשוב זה לא להיעלב, זה באמת חשוב, כי אני מקבלת המון המון המון פניות אוהבות ש'בואי ניפגש בואי ניפגש', ואני לא מסוגלת כל הזמן להיפגש. אני גם לא מסוגלת לשבת ולדבר כל הזמן ולטחון את האירוע הזה, זה לא מקדם אותי. אהם, אז לא להיעלב שאני לא מסוגלת ואני לא יכולה. עכשיו, אז זה נורא מתעתע, כאילו אנחנו רוצים ולא רוצים, רוצים ולא רוצים, אז פשוט לנסות ולא להיעלב כשאומרים לא.

כרמית: מה לא לעשות?

אדווה: מה לא לעשות? אהם לא להאיץ בנו. לא...

כרמית: מה זה אומר?

אדווה: תראי, יש... אני למדה שיש המון המון המון סגנונות של שכול. יש לי, אנחנו חמישה בתוך הבית ויש חמש דמויות וכל אחד לוקח את זה למקום שלו וזה מבעית, זה ממש מבעית. אהה ולכל אחד יש את הקצב שלו ואת הדרך שלו, ולא להאיץ בנו, כי אם אמרתי שאצלי זה קוטבי נורא, זה הדמות שהייתה שם מגדלור ועוגן ללא מעט אנשים, בטח לבית, למשפחה המורחבת, למעגלים, אז לא להאיץ בנו לחזור להיות מי שהיינו. ולא להאיץ בצורך הזה של עוד פעם אני אתחיל להתחבק ולחייך, אני לא... אני לא מצליחה, אני לא עושה את זה בכוונה, אז לא להאיץ בנו, וגם לא להיבהל מגודל הכאב. לא להיבהל. מישהי שאלה אותי אתמול, 'אז מה עושים? ', אז אמרתי לה, 'לפעמים לא צריך לעשות, לפעמים צריך לתת לזה מקום, לא חייבים רק לעשות'. אז לקבל שאנחנו לא בהכרח מי שהיינו, אנחנו, אני לא יודעת מה הולך להיות איתי, אבל זה מה שאני זקוקה לו, כנראה שאני אישית, כי אני יודעת שיש באמת הרבה מאוד סגנונות. אני גם רואה עכשיו לא מעט הורים שכולים שהם אחרים ממני. אני כרגע, בנקודת הזמן הזו, ואני אגיד על זה מילה, כנראה שאני זקוקה הישרדותית לכאב הזה. כנראה. ואני אגיד מילה, עוד מילה, שזה הכל בכאן ועכשיו, כי זה נורא נורא נורא משתנה. את יכולה לקום בבוקר באיזה תופת נורא גדולה ואת שואלת את עצמך איך אני הולכת לעבור את היום, ואז משהו קרה כי משהו קרה באותו יום, אני לא יודעת לשים עליו את האצבע, והצהריים נראים לך טיפה יותר נורמליים. ויש לך רגעים חלשים מאוד מאוד, ויש לך רגעים חלשים פחות, וזה משתנה, אז אם זה קרה היום אז זה לא בטוח שזה יהיה מחר. זה... מאוד כזה כמו נחל זורם.

כרמית: אז אדווה, את אומרת שני דברים מאוד, מאוד משמעותיים, אחד זה באמת להיות! להיות, להיות בכאב. להיות, יש צורך לעבד את הרגע, את הכאב הגדול הזה, לא להאיץ, להיות בנוכחות, פשוט להיות ליד, זה משהו שעוזר. והדבר השני, את אומרת, הכל עכשווי ומקומי, כל סיטואציה היא נכונה להיום, להרגע, יכול להיות שמחר זה משהו אחר, והסביבה לצד זה, צריכה להסתכל על הדבר זה, לא להיעלב, זה לא להיפגע, אני חושבת שזה דברים מאוד חשובים למי שמנסה ככה...

אדווה: כן, וגם לא בטוח ש... את יודעת, כל הזמן אומרים לי תקחי כדורים, תעברי לכימיקלים. תתבוננו, תהיו שם, לא... אל תאיצו בי. אני מרגישה... שהכל כרגע הוא מאוד מאוד הישרדותי. יש הרבה ביטויים של בחירה, ובחרת בחיים ובחרת בפעולות, וזו שפה שהייתה לי. אני לא מרגישה שיש לי כרגע בחירה. יש לי כרגע התנהגות שהיא פועל יוצא של הגוף שלי, של מה שהוא זקוק להם, ואני בהקשבה לו! לא בבחירה. יש הרבה הורים שאמרו לילדים שלהם אחרי, או אפילו לפני הלוויה, שהבית הזה יהיה בית שמח. אני לא מסוגלת ואני לא יכולה להבין מאיפה תעצומות ה... מאיפה תעצומות נפש האלה להגיד את המשפט הזה, כי אם אני לא אעמוד בהתחייבות? ואם הבית הזה יהיה לא רק שמח. זה... זה ללמוד לחיות עם היש של הילדים החיים והבעל והחברים, והאין, שהאין הוא... פשוט הוציאו לך איבר מהגוף, והוציאו לך [קולה נשבר, נימת בכי. כרמית: וואה], כן.

כרמית: אדווה נשמע ש... שבאמת את מאמצת אהה הקשבה, ו... שהייה, שזה מאוד אהה,

אדווה: כן, אבל אני מאמצת זה לא במודע. אני ממש מרגישה שזה מה שאני יודעת לעשות כרגע. ואם זה ישתנה - זה ישתנה.

כרמית: אהה אני מאוד מחזקת אותך

אדווה: כן.

כרמית: על הדבר הזה, שבאמת בשבר מאוד גדול לחוות את זה ולהיות בזה, זה זה נשמע הדבר לעשות, וכמו שאת אומרת, בלי הבטחות גדולות שכרגע לא ניתנות. איך, איך מנהלים שגרת יום יום, שגרת עבודה, איך, איך עושים את הדברים האלה?

אדווה: אז גם המילה שגרה היא מילה של פעם. אהם [קולה נאנח] וגם זה עניין הישרדותי, וגם זה עניין של קבלה, כי אם אני הייתי אדם שמאפס למאתיים בבוקר, שעושה פעולות מאוד מאוד מהירות, ועד שבע כבר סיימתי כל כך הרבה דברים, אז אני צריכה בערך שעה וחצי שעתיים במיטה להתאושש מהלילה. אני לא חושבת שאני עושה את זה בכוונה, אני לא חושבת שאני עושה את זה כי דווקא אני משאירה את עצמי במיטה, פשוט נורא נורא נורא קשה לקום, לעוד יום. אני בשלב הזה של חיי, ואני תמיד אומרת בשלב הזה, קבעתי לעצמי שאני חוזרת לשלוש פעמים בשבוע לעבודה, לטשטש את המחשבות. ו... פעמיים בשבוע אני עוסקת בשכול, לתת לו מקום ולא לתת לו הדחקה מטורפת. אההם כי אני לא מצליחה להיות מי שהייתי, ובתוך השגרה הזאתי יש חיים שמחייבים, יש ילדים, שזה הכי חשוב, לי, ויש לי אחריות נורא נורא גדולה אליהם. אז יש שמה פעולות שמחייבות אותנו לעשות אותם, פעולות פשוטות, שלצורך העניין נקרא להם שגרה. אהם ויש פעולות שהגוף הכיר מפעם, והוא הכיר שעושים הליכה, אז הוא ממשיך לעשות הליכה, והוא הכיר שעושים פילאטיס, אז הוא ממשיך לעשות פילאטיס, אז... אז שגרה זה מילה של פעם, אבל יש, יש איזה שהוא מין התארגנות מחודשת על החיים ש... שעונה לצרכים הישרדותיים.

כרמית: בעבודה איך, איך התחושה? כאילו, איך הסביבה? איך הדברים שאת עושה?

אדווה: אהה אז באמת אני התברכתי,

כרמית: ספרי לנו מה את עושה.

אדווה: מה אני עושה, אז אני באמת סמנכ"ל משאבי אנוש כבר הרבה מאוד שנים. עבדתי בארגונים גדולים, מאוד, ודווקא החברה שאני עובדת בה בארבע שנים האחרונות היא חברה שעוסקת בדיאגנוסטיקה רפואית, ו... היא חברה קטנה ומשפחתית עם אנשים מאוד מאוד [מדגישה] מיוחדים ומקסימים, עם תמיכה מקצה לקצה, ממש. ו... זה מזל גדול, ליפול בתוך האירוע הזה לחברה מהסוג הזה שבאמת מאפשרת לך, מאפשרת לך את הזמן ואת הקצב שלך להירפא. אני אגיד שקודם כל... אני שלושים יום הייתי בבית, ואחרי שלושים יום הילדים אמרו לי, 'אנחנו לא נלך לבית ספר אם את לא תלכי לעבודה'. אז הבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה... ללכת לעבודה בשבילם, אחרת הייתי לוקחת עוד הרבה זמן בבית. אהה והבנתי שאין אין, אם אימא לא תהיה בעשייה אז הם יסתכלו... על אימא כבויה ו... ואי אפשר לצמוח ככה, ובעבודה אני... מקפידה מאוד לא לדבר על נועם, ולא לדבר על מה עובר עליי. זה כמו שאין לי התחלה ואין לי סוף למשפטים אז אותו דבר אני אומרת להם לא מדברים עליי, אנחנו באנו לעבוד. וזה קצת יהיה אותו דבר בהישרדותי כמו שהגוף זוכר ללכת אז הוא זוכר את הפעולות שעושים בעבודה, הוא ממש זוכר את זה, והוא יודע מה לעשות, הוא... זה ניסיון של הרבה מאוד שנים והוא יודע מה לעשות והוא יודע איך להיכנס, ובאמת יש המון תמיכה של אנשים שלוקחים ממני את מה שאני לא מסוגלת לעשות, אני רק מסוגלת להגיד כרגע, עוד לא עושה בידיים, אני עוד מסוגלת להגיד והצוות שלי הוא צוות נפלא ממש... אין, אין לי מילים להודות לו.

כרמית: ואת מספרת שיומיים את עוסקת בשכול

אדווה: כן.

כרמית: מה זה אומר?

אדווה: אז מה שאנחנו עושים כאן זה לעסוק בשכול מבחינתי, אני מחפשת הרבה מאוד דרכי ריפוי, אני לא אומרת כמעט לא לשום דבר שמציעים לי חוץ מלכדורים בשלב הזה. אהה מבחינתי להיות פה היום זה עוד דרך ריפוי, אני כמעט חודשיים לא הצלחתי לדבר, אהה הצלחתי לכתוב ולא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לנהל שיחה קצת יותר קרובה לאירוע, ואני אגיד שעד היום אני לא מצליחה לדבר עם הקרובים ביותר, זאת אומרת גם בבית אנחנו עוד נורא מתקשים לדבר כי כל שיחה היא שיחת חנק, אז כאילו רק מעלים ונחנקים, וגם עם המשפחה המורחבת ש... אנחנו לא מצליחים לנהל שיחות, כולם כל כך כואבים. אההם אבל כשאני מתחילה לתרגל שוב דיבור אז אמרתי, אני מנסה הרבה כאילו שעות ריפוי, אז ביומיים האלה זה מוקדשים לטיפולים גוף נפש, מסוגים שונים ומשונים, אני לוקחת, שוב פעם, מנעד רחב של מה שמציעים, שאולי משהו יתפוס, ומבחינתי להיות כאן היום זה גם אולי חלק ממשהו שאולי יעזור, לי, ואולי גם טיפונת לאחרים, להורים השכולים שירגישו טיפה נורמלים באי-נורמליות הזאת.

כרמית: אני בטוחה בזה ותודה לך על כך. מה באמת במנעד הדברים שאת עושה הכי ככה, את אומרת, זה מקום שאני... שעושה לי שמחזק אותי?

אדווה: אני לא יודעת אם משהו באמת מחזק אותי, אני יכולה להגיד שביומיים האלה שיש לי יותר זמן להיות בקבר ולהיות עם נועם, אז... אחרי שמשחררים הרבה מאוד בכי, הגוף נאסף לכדי משהו שהוא יכול לתפקד, כי אני חושבת שזה שחרור הורמונים או שחרור אנדרופינים, אני... עוד לא חקרתי את נושא הבכי, אבל כשבוכים הרבה מאוד שעות אז משהו משתחרר אחרי, את מרגישה "רליף". אההם כל פעם שאני בטיפול זה מחזיק, זה מחזיק כמה שעות, לפעמים זה מחזיק עשרים וארבע שעות שאת לא מרגישה כל הזמן את הכאב, ואם את מדחיקה אותו אז את יכולה רגע לנשום, ואת שואלת את עצמך גם כמה את רוצה להדחיק אותו, כי אני ברגע שאני יכולה לראות תמונות סרטונים אני אפילו לא פותחת, אבל ברגע שאני רואה תמונה אז אני כבר בפירוק מערכות כללי. כן. זה יישמע מוזר אבל עכשיו אני הולכת להלוויות.

כרמית: להלוויות?

אדווה: ולשבעות ושמה פסיכי ממש, אבל איכשהו אני יוצאת משם מחוזקת, אני לא יודעת להסביר את זה.

כרמית: מה בדבר הזה שאת חושבת, מה...

אדווה: אני חושבת ש... הבנה מאוד עמוקה של באמת באמת רק אנחנו יכולות להבין אחת השנייה בלי מילים ואי-מילים את גודל הכאב הזה, אהה וגם ההומור השחור שיש לנו, בינינו, השכולות, על הכל, על איך אנשים מתנהגים סביבך, על העולם, על מר הגורל. אז מוזר, אבל גם פה הגוף שלי לוקח אותי, אני לא עושה איזושהי פעולה, אבל אם אני יכולה לעזור לאימא או לאבא אז אני עושה את זה.

כרמית: זה באמת נשמע מחזק, יש קבוצה תמיכה שכזאת?

אדווה: לא

כרמית: שאת משתתפת בה?

אדווה: עוד לא, אבל יצרנו, באופן עצמאי, אהם, שיחות מן העולם הבא, ספרים בעולם הבא, חיים אחרי המוות, כל מיני עולמות תוכן שלא העמקתי בהם מספיק לפני.

כרמית: את משתמשת בביטוי מאוד מעניין בכתיבה שלך על הקספרים,

אדווה: ממ, (בנימת צחוק קל)

כרמית: זאת אומרת יש בינינו קספרים.

אדווה: כן.

כרמית: את רוצה להסביר?

אדווה: זה באמת אותם דמויות, כי גם ברגע זה אהה נועם רצה לי כל הזמן, כל הזמן, היא, זה מין תחושה כזאת שהיא מטשטשת אותך, כאילו יש אותי יש אותך באמצע נועם, את כל הזמן מחזיקה דמות נוספת, אהה ואת מנהלת שיחה עם אנשים רגילים, ואת בעצם בעולם אחר, כל הזמן את בעולם אחר, עולם של געגוע עולם של... של מה יכולתי לעשות אחרת, עולם של... צער, איך זה קרה, זה נורא נורא משתנה. אבל הקספרים החיים זה באמת חיים מקבילים, זה פשוט חיים מקבילים, אנחנו כאילו נראים רגיל, נכון, אני מנהלת איתך שיחה עכשיו, אבל כל הזמן מרצד לי, כל הזמן, אהה כל הזמן מרצד לי.

כרמית: אז זה ממש קספרים זה דמויות שחיות בתוכנו,

אדווה: כן,

כרמית: שהן עכשיו בחדר.

אדווה: נכון. כי אני יכולה להגיד לך מהילדים, שהילדים בבית ספר הולכים למורות, שואלים את המורה... 'אבל הוא נראה ממש רגיל, אבל הוא ממש מתנהג בסדר, הוא צוחק, והוא שומע מוזיקה והכל סבבה איתו, אז מה הקטע? ', אהה ומאוד קשה להבין את זה, כי זה מאוד מאוד מסתורי, אהה אבל כשהוא יושב שמה ואומר לי, 'אימא אני לא מצליח להתרכז בכלום', אז החברים שלו לא יודעים את זה, כי הוא לא מספר את זה לאף אחד. אבל 'אני לא יכול להתרכז בכלום' זה כי כל הזמן מרצדת לו הדמות הזאתי של, של האין.

כרמית: הקספרים, הדמויות שחיות בתוכנו זה,

אדווה: כן,

כרמית: זה מאוד חזק הדבר הזה,

אדווה: כן.

כרמית: אדווה ספרי לנו על, על נועם [אנחת קול של אדווה ברקע], אם את רוצה אם את יכולה זה...

אדווה: (נאנחת עם נימת בכי) ... נועם... חתיכת דמות. אני אתחיל דווקא, אני אתחיל הפוך. אנחנו עוד לא התחלנו לדבר על הנצחה בבית. יש משהו בהנצחה נצחי נצח, שאת מבינה, בכל הגוף שלך, שזה סופי. אני עוד מסתכלת על הדלת [קולה נשבר] אני עוד מחכה, היא לא נכנסת. אבל [לוקחת אוויר] אנחנו מתחילים להניע איזה שיח כזה, במיוחד עם הילדים, והבן שלי אומר לי, 'אני לא מבין מה את עושה ממנה סיפור, כאילו מתו פה נרצחו פה נהרגו פה נפלו פה 1400, 1500 איש והיא הייתה עוד אחת שנרצחה, מה את עושה ממנה סיפור? '. ולכי תסביר לילד שאני לא עושה ממנה סיפור, כשהתחלנו לפרק את זה ואמרתי, 'בוא נחשוב על התכונות, שלה, כמו שיש לך תכונות ויש לאחותה תכונות ויש לי תכונות ולכל אחד, כל אחד הוא מיוחד בדרכו וייחודי בדרכו. ואנחנו... כמו כל ההורים, אני מניחה שאת עם הילדים

כרמית: כן,

אדווה: וכל, לכל הורה יש את הילדים הכי רגילים והכי מיוחדים בו זמנית, כי הם רגילים, והם חיים חיים רגילים, ואתה לא עושה מהם עניין אלא אם כן אתה הורה של יוניקורן. ואתה מתפעם בהם בו זמנית כי הם הילדים שלך והם נורא נורא מיוחדים, אז כל הילדים שלנו נורא מיוחדים ונורא רגילים בו זמנית, וגם נועם הייתה כזאת. היא הייתה ילדה בכורה. אני אגיד רגע עוד משהו... היחסים עם הילדים הם מבחינתי מטרת חיים. אהה זה נולד אי-שם אחורה, אבל זה מטרת החיים, להיות איתם ביחסים קרובים, אינטימיים, ולהגיע ללב שלהם. וככה אני מגדלת אותם, אהם, אני לא יכולה להגיד שאני הרבה איתם כי עשיתי קריירה הרבה שנים, אבל, אהה, אבל בשעות שאני איתם אני מאוד מאוד מקפידה לנסות להגיע ללב שלהם. לפעמים אני מצליחה ולפעמים אני נכשלת, וזאת רמת היחסים שיש לי עם כולם וזאת רמת היחסים שיש עם נועם, פשוט מישהי שאלה אותי, 'עם נועם במיוחד? ', אמרתי לה 'לא', פשוט היא הייתה יותר גדולה, וכשזה יותר גדול אז יש לך יותר שנים, וכשיש לך יותר שנים אז יש גם יותר הבנה, כאילו, זה לא ילד בן עשר, ילדה בת 19, זה כבר הבנה. היא הייתה ילדה... קודם כל בואי נדבר על עובדות, יפיפיה, בסדר, זה אי אפשר להתווכח, זה לא בעיני ההורים שלה, נכון שכל ההורים... [הורה] חושב שהילד שלו הכי יפה, היא הייתה יפה, אין מה לעשות, נולדה ככה. אהם ועוד עובדה שקשה היה להתווכח איתה, שהיא הייתה מגנט, בכל מקום שהיא הייתה נכנסת, היו מסובבים את העיניים. היו בה עוצמות, היא הייתה ילדה של ווליומים גבוהים, והיא, אההם, היא הייתה כל כך עוצמתית בכל מקום שהיא נכנסה ש... שאי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלה. ולילדה המוזרה הזאתי היה חלום להיות ראשת ממשלה, והיא אמרה את זה מגיל מאוד מאוד צעיר. יש לנו טקסטים מהגן, אחר כך בכיתה א' ובכיתה ו' ובכיתה ז' וביא' ובטקסטים של המכינה כתוב "אני אהיה ראשת ממשלה או דוד בן גוריון", ואני צחקתי על זה, כי לא התייחסתי, אמרתי מה זה שטויות האלה, אני אפילו זוכרת את היום שהיא הייתה במכינה והיא הייתה בבית המשפט והיא צילמה לי תמונה שהיא יושבת בכיסא של נשיאת בית המשפט העליון ואמרה לי, 'טוב, עכשיו אני מתלבטת אם אני אהיה נשיאת בית המשפט העליון או ראשת ממשלה', ואמרתי, 'מה בוער, תעשי תואר כללי כזה ותחליטי'. אהם, ממש לא התייחסנו לקשקוש הזה, כנראה בדיעבד רואים שש שש, אז היא כנראה ממש התכוונה לאירוע הזה. ואני חושבת שאני מנסה לנתח את האישיות שלה שזה הגיע משני מקומות: אחד ממקום של צדק מאוד מאוד גדול, היה בה איזושהי רדיפת צדק לא מוסברת, שהיא לא יכלה לראות עוולות ואי-צדק ושפוגעים באחרים, ש... שהדברים הם ליד, שהם מחופפים. והדבר השני שהיה בה מאוד זה אומץ, לא מידתי לגיל שלה, אומץ, לא, לעשות סנפלינג היא פחדה מאוד, לא אומץ מהסוג הזה, האומץ ללכת עם הדעות שלה עד הסוף, ולהגיד אותם, ו... תכף נדבר על החוכמה שהיא עשתה את זה, אבל, כולנו לא ממהרים להעיז להגיד מה שיש לנו להגיד, ולילדה הזאתי היה, וזה קרה בהרבה מאוד סיטואציות. אם הייתה מורה שהיא חשבה שהיא עשתה עוול לתלמידים, אז היא הובילה את כל הכיתה והיא הלכה למנהל בית ספר והיא עשתה ועידה והיא אמרה, 'זה... אני לא רוצה לפטר אותה, כי היא צריכה פרנסה, אבל זה לא מתאים לכיתה הזאת', ואם היא... חשבה שונה... מיושבת ראש "איוש" או משהו כזה, אז היא אמרה לה דעותיה, וזה לא כל כך קורה לבני נוער, וכזאת היא הייתה, ועכשיו היא קצת קצת נכנסה בי, כי לא מזמן אמרתי לאיזה חבר, אמרתי לו, 'נועם הייתה אומרת את מה שאתה כל כך חושש אז תגיד, מה יקרה? '. אהם... ואני אגיד עליה עוד דבר שעם כל הכבדות הזאת שסיפרתי עליו כרגע, היא הייתה הכי קול והכי מגניבה והיא עשתה לק ג'ל ורבה איתי על הלק ג'ל ואמרתי לה 'אני לא מממנת לך לק ג'ל' אז היא הלכה לעבוד כדי לעשות לק ג'ל, והיא עשתה מלא טיקטוקים ומלא הופעות, והיא אהבה מוזיקה אז היא ראתה מלא הופעות, והיה לה את הדרכים להשיג את החיים שהיא רצתה. והיא לא ויתרה. זה אובדן מאוד מאוד מאוד גדול [קולה נשבר בבכי חנוק].

כרמית: תודה, תודה אדווה על המילים שסיפרת על נועם, אני חושבת שזה מאוד משתקף ב... באמת גם בכתיבה שלך עליה, בתמונות, אישיות צבעונית, מיוחדת, קורנת

אדווה: כן, היא הייתה מנהיגה מהסוג החדש, לא הדור של "יש לך איזה דמות איך נראה מנהיג", לא, היא הייתה גם וגם, הלכו אחריה.

כרמית: תודה תודה על המילים, אההם, אדווה אני אשמח אהה, אשמח... הנה אני מזהה [בנימת צחוק] פתיחים וסופיים אני גם, אני אשים לב לעניין הזה, למה בעצם החלטת לבוא לפה? סיפרת לנו שזה חלק מהדברים שאת עושה בנושא השכול, אני רואה שזה היה לך מאוד לא פשוט, אני אספר שפניתי אלייך לפני כחודש, כתבתי לך שאני מאוד אשמח לפגוש אותך ולשמוע, להשמיע ולהקליט, וכתבת לי שהזמן יגיע אז אני אגיד, ובאמת אמרת, וככה אספת כוח להגיע לפה היום, וספרי לנו על המאחורה של הדבר הזה.

אדווה: אז באמת, כמו שאמרתי, לא היה לי מילים לא יכולתי לדבר, ואמרתי שאני חייבת לתרגל שיחה וזה חלק מתהליך הריפוי, ואמרתי בואי ננסה. והסיבה השנייה נעוצה אולי אולי אולי, אני אולי אנתח את זה לאחור בהמשך, אבל אולי קשורה לנועם, שזה עוד דרך רגע לספר את הסיפור שלה. ובתוך כל הדבר הזה שקוראים לו נועם... היה בנחל עוז, הייתה הפקרות נורא גדולה. אני לא אדבר עליה כרגע, כי אני ממש ממתינה עם זה כשצה"ל יסיים את מלאכתו וליבי ליבי ליבי ליבי עם החיילים והחטופים, ליבי יוצא מרוב כאב כמו שכולנו. אבל הייתה שמה הפקרות נורא נורא גדולה. ו... ואיכשהו מרגיש לי, אני לא יודעת אם זה היה קורה, אבל אם נועם הייתה שם קצת יותר זמן מהיומיים שהיא הייתה שם, שהיא לא הייתה עוברת על סדר היום לרמת ההפקרות הזאתי, כי היא הייתה ילדה עם אומץ ועם יכולת להגיד את מה שיש לה בצורה רותמת. ואם מישהו אחד ישאל את עצמו - אולי אני לא אשתוק, אולי אני לא אוריד מדפים, אולי אני לא אתעלם, אולי יהיה אכפת לי ואני אגיד ואלך עם זה עד הסוף - אז נועם השאירה פה משהו בעולם. אז זו הסיבה.

כרמית: תודה תודה אדווה, המילים שלך מאוד מאוד נוגעות, ו... המקום שהחלטת לבוא ולהגיד את הדברים, אני מאוד, מאוד התרגשתי לדבר איתך, ו... ואני נפעמת מהכול ומאוד מתרגשת ממך, תודה לך על כל מה שאמרת, על האומץ שהביא אותך לפה, את רוצה להגיד לנו משהו נוסף?

אדווה: תודה לכם. תודה שזיהית ולא ויתרת.

כרמית: אז תודה אדווה, תודה על המילים ותודה עלייך, להתראות.

אדווה: ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

28 views0 comments

Comments


bottom of page