עשרה חודשים לאחר נפילתו של רס"ל עדי אלדור ז"ל, החליטו הוריו לחשוף את הדבר האישי ביותר - היומן שלו, בו הוא מתעד את חוויותיו מהשביעי באוקטובר ומהלחימה בעזה. דרך היומן מתגלה עדי לא רק כלוחם, אלא גם כנער רגיש, חכם וערכי. הפעם, כתבת תוכנית התחקירים ״עובדה״, חן ליברמן, משוחחת בשנית עם לירון ורקפת אלדור. בקולם הם מקריאים את מה שעדי כתב ולא הספיק לספר להם, מספרים איך בצערם מצאו מקום בליבם לכאבם של משפחות החטופים, ואיך זוג הורים שמתנגדים לממשלה מרגישים כשהם צריכים לשלוח את שני הבנים שלהם למלחמה שמנוהלת על ידה. זהו הפרק הרביעי בסדרת ״הגיבורים של עובדה״.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/12/2024.
[חסות]
[מוזיקה]
אלעד: היום יום שני, 2 בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[מוזיקה נגמרת]
באתר האינטרנט של צה"ל יש דף מיוחד תחת הכותרת "חללי המלחמה". בכל דף יש עשרה שמות, עשר תמונות של חיילים וחיילות, שנפלו מאז שבעה באוקטובר 2023 ועד היום. וככה, בתצורה הזו, של עשרה שמות בכל דף, אפשר לדפדף ולדפדף מעמוד מספר 1 ועד העמוד האחרון, עמוד מספר 81. 807 חיילים וחיילות נפלו במלחמה, והמלחמה, אנחנו יודעים לצערנו, עדיין לא הסתיימה.
כשמגיעים לתמונה של רב סמל עדי אלדור, אז רואים אותו מחייך. זה חיוך מקסים, כובש, ועדי מצולם כאשר הוא מחזיק בידיים כלב. עדי לחם בעוצבת הקומנדו, ביחידת מגלן, ובחודש פברואר, 4 חודשים לתוך המלחמה, הוא נפל בקרב במערב חאן יונס. וכל חלל, כך אנחנו נוהגים לומר, הוא עולם ומלואו. וכשחייל צעיר בן 21 נופל בקרב, הכאב הוא לא רק על מי שהיה ואיננו, אלא גם על מי שהוא עוד היה אמור להיות, על החיים שאותו חלל אמור היה לחיות. ולא תמיד יש לנו הזדמנות להיכנס אל תוך העולם הפנימי, אל תוך המחשבות, אל תוך השיח האישי שמנהל אדם כזה עם עצמו. אבל עם עדי אלדור, הסיפור שונה.
היום במסגרת הפרויקט שלנו, "הגיבורים של עובדה", חן ליברמן חוזרת אל לירון ורקפת, ההורים של עדי. והם, בפעם הראשונה, יקראו כאן קטעים מהיומן שלו. מהעולם העשיר שלו, שנשאר אחריו. מהחוויות הקשות שהוא חווה וראה ותיאר, גם מהשבעה באוקטובר, וגם מהמלחמה שבאה אחר כך. אז הנה, חן.
חן: זה היה דווקא באחד הימים השמחים הבודדים שידענו מאז שבעה באוקטובר, כשעולמה של משפחת אלדור קרס.
[הקלטה] ערד ניר, N12: "אחרי חילוץ הירואי הלילה, בלב רפיח, של שני חטופים ישראלים, לואיס הר ופרננדו מרמן. צריך לומר, לצד השמחה הגדולה, זה גם בוקר עם בשורות עצובות הבוקר, בדקות האלו מפרסם דובר צה"ל את שמותיהם של שני חללי צה"ל שנפלו בקרב ברצועת עזה. רס"ל עדי אלדור, בן 21, מחיפה. רס"ל אלון קליינמן, בן 21, מתל אביב. שניהם לוחמים ביחידת מגלן. יהי זכרם ברוך. צריך להגיד…"
חן: הפער הבלתי נסבל הזה, בין השמחה הלאומית לבין השכול הכל כך אישי, בלט עוד יותר כשהוריו של רב סמל עדי אלדור, לירון ורקפת, יצאו לצוותי התקשורת שחיכו מתחת לבית שלהם באותו בוקר שבו השם של הבן שלהם הותר לפרסום, והם בחרו לנצל את הבמה הזאת, שהם כל כך לא רצו, כדי לקרוא לשחרור החטופים בעסקה.
[הקלטה] לירון: "הילדים שלנו נלחמים, כי הם חושבים שהמלחמה צודקת. הילדים שלנו נהרגים, [בקול שבור] כי הם חושבים שהמלחמה צודקת. הילדים שלנו נהרגים בשביל החטופים."
רקפת: "לא בשביל עוד מחבל או עוד אמל"ח."
לירון: "המשפחות האלה…"
רקפת: "אם לא נחזיר אותם, אין לנו עתיד."
לירון: "המשפחות האלה גרות שמה, כי המדינה שלחה אותם. החיילים שירתו שם, כי אנחנו שלחנו אותם. אנחנו צריכים להחזיר אותם. אנחנו צריכים להחזיר אותם. שאף חייל, חיילת, חטוף, קורבן של הזוועה הזאתי, לא יהיה לשווא."
חן: אנחנו ב"עובדה", היינו איתם שם ברגע הקשה בחייהם, וניסינו להבין איך הם מצאו את המקום בליבם לכאב של מישהו אחר. ואיך זוג הורים שמתנגדים לממשלה, מרגישים כשהם צריכים לשלוח את שני הבנים שלהם למלחמה שמנוהלת על ידי אותה ממשלה.
[מוזיקה]
עשרה חודשים אחרי מותו של עדי, המלחמה בעזה עדיין נמשכת, החטופים עדיין במנהרות. עוד לוחמים כמו עדי כבר לא יחזרו. בערוצי הטלוויזיה כבר לא תמיד ישלחו צוותי צילום לבתים של המשפחות של אותם לוחמים, אחרי ש"הותר לפרסום". ועכשיו, בהחלטה שהתבשלה לה לאט, ההורים של עדי מוכנים לחשוף את הדבר הכי אישי שיש, את היומן שהוא השאיר אחריו. במהלך השיחה עם לירון ורקפת, צללנו איתם לתוך היומן של עדי, מהשעות הראשונות של שבעה באוקטובר, ועד המילים האחרונות שכתב לפני הכניסה חזרה לעזה, ונשארנו גם עם המחשבות על כל מה שהוא יכול היה עוד לכתוב בעמודים שנותרו ריקים.
[מוזיקה ממשיכה להתנגן עד שנגמרת]
לירון, רקפת, היי.
רקפת: היי.
לירון: היי חן.
חן: טוב, אני רוצה לתת רגע, לפני שנתחיל, עוד קונטקסט רגע, לזמן שבו נפגשנו, כי זה היה בפברואר לפני שנה. אתם רק חזרתם מהלוויה של עדי, ואני חיכיתי לכם בבית שלכם, כי היה לי מאוד חשוב לראיין אתכם על הדברים שלכם על החטופים. הדברים האלה אז מאוד מאוד בלטו, על רקע הניסיונות של נתניהו, בזמנו, לטעון ש"לא צריך ללכת לעוד עסקת חטופים וסיום המלחמה, כי החיילים שלנו לא נפלו לשווא", זה מה שהוא אמר. ואז אתם באתם ואמרתם, "להפך, הבן שלנו נפל למען החטופים, לא למען הניצחון המוחלט".
רקפת: לא השתנתה לנו הדעה. אוסיף עוד קצת לקונטקסט, שבאותו יום, שב-6:00 בבוקר, שעדי הותר לפרסום, הודיעו על שני חטופים שחילצו. זאת אומרת ה… ואני חייבת להגיד לך, שהרגשתי בלב איזה, כאילו, שמחה לא ברורה, שכאילו הייתה ככה… פתאום נבהלתי מעצמי שהתרגשתי בשבילם. וכן, עדי לא דיבר בכלל על המלחמה, למרות שהוא היה באמת בחוד החנית של הלחימה, הוא כמעט ולא דיבר. הוא כן סיפר על החטופים, הוא כן דיבר על כמה שהם מנסים להגיע אליהם, על כמה שהם כמעט ולא מצליחים, וזה ברור שבשביל זה הוא נלחם, הוא רצה להחזיר אותם הביתה. ולא, עדי לא מת בשביל הניצחון המוחלט. עדי נלחם בשביל להגן על ה… על התושבי העוטף, בשביל להגן על המדינה. הוא נהרג, כשכבר הייתה תחושה, אחרי 4 חודשים, שסיימנו את הלחימה העצימה, והנה אוטוטו מגיע איזשהו הסדר מדיני, משהו קורה. מאז אני לא… באמת, מבחינתי כישלון על כישלון, לא מבינה איך אנחנו עדיין בלחימה? איך עדיין נהרגים חיילים? על מה עדיין נהרגים חיילים? אני חושבת שהחטופים, זה ברור שזה היה צריך להיות בסדר עדיפות, הלהחזיר אותם ולמצוא איזשהו הסדר מדיני, ושכל המילואימניקים וכל החיילים יחזרו הביתה.
חן: אמרת שעדי לא דיבר איתכם הרבה על המלחמה, אבל הוא כן דיבר עם המחברת שלו. ואחרי שכבר שידרנו את הכתבה איתכם, את הראיון, יצרתם איתי קשר, אחותך יצרה איתי קשר, חודשים אחרי, כדי להגיד לי "לעדי יש יומן, ואולי תרצי לעשות משהו עם היומן". היא לא הייתה בטוחה בכלל שאתם תרצו. אז תספרו לי רגע איך בכלל גיליתם על היומן הזה?
לירון: הוא אמר משהו בכיוון של דב… רשמים שהוא מעלה, לא במפורש, ככה, בצורה מאוד מאוד מסודרת. ואחר כך זה נודע גם מהחבר'ה שלו, וזה הדבר הראשון שביקשנו מהצבא. לא עניין אותנו שום דבר מהציוד האישי שלו, מכל דבר אחר. הדבר הראשון שביקשנו מהצבא זה תביאו את היומן הזה, ותעשו כל מה שאתם יכולים כדי שהיומן יגיע. וזה הגיע, לא לפני רוב הציוד, חלק מהציוד הגיע ישר, עם הצוות שיצא אלינו, וחלק הגיע יותר מאוחר, והוא הגיע, ככה, יותר קרוב לציוד.
חן: איך ניגשים לדבר הזה? למחברת הזאת?
רקפת: לא ניגשים. היא פשוט שוכבת, יושבת, ואתה כל ערב אומר "עכשיו אני פותח, עכשיו אני פותח", ואתה לא מסוגל. אני חושבת שמה שגרם לי פשוט לפתוח אותה, זה שאורי הבן, שגם היה בצבא, כזה, דרך אגב הוא אומר לי…
חן: אורי, הבן הצעיר יותר.
רקפת: הבן הצעיר יותר, שהוא גם היה בעזה, והוא בהנדסה קרבית היה, והוא היה במקביל עם עדי באותו שלב חודש בעזה, שניהם היו בחאן יונס. סיוט. אז הוא כדרך אגב אומר לי "קראתי ביומן שעדי…" אני אומרת לו: "מה? אתה קראת את היומן?", אז הוא אומר לי: "כן". אמרתי לו: "אני אהיה מסוגלת לקרוא אותו?" אז הוא אומר לי: "כן". אז זהו, ואז קראתי.
חן: תתארי לי את זה רגע. היומן יושב, מה? הוא פשוט ישב פתוח, לכולם הייתה גישה אליו?
רקפת: לא, לא, לא. איך שהוא הגיע, ישר ביקשנו מהנוער שיסרוק אותו ואפסנו אותו.
חן: מהנוער, כלומר מהילדים.
רקפת: כן.
חן: אוקיי.
רקפת: הבני דודות דווקא. וזהו, ואז היה לנו את הקובץ, ולא העזתי לפתוח אותו.
לירון: מבחינתי, לי הוא לא לקח זמן עד שקראתי אותו, אבל הוא הרבה יותר קל מתמונות או סרטונים או הקלטות וואטסאפ. היום, אנחנו שוכחים את זה, אבל שיחות בוואטסאפ אתה מקליט. כשאתה שומע את הילד שלך בשיחת וואטסאפ, אין מפרק מזה. את יכולה לקרוא 20 יומנים, את תרגישי, את תחווי, להתפרק, זה כשתראי או סרטון עם קול או תשמעי הודעת וואטסאפ מוקלטת. זה, אתה לא מבין איך אתה מסוגל להתמודד עם זה.
חן: אז לגבי היומן, אני קראתי את מה שהעברתם לי, ובאמת, תהיתי כמה התלבטתם אם לחשוף את הדברים האלה, כי זה היה יומן שלו, ואולי הוא לא כתב אותו מתוך ידיעה שמישהו, מתישהו יקרא אותו.
לירון: הוא טען שכן. כאילו שהוא, בימיו האחרונים, כאילו, אז כשהוא רמז שיש דברים כאלה, שזה משהו, שהוא לא היה מוכן לדבר על כלום, שמתישהו כן נחשף למה שקרה שם. אז לומר שכן, דברים שהוא תיעד, אז כן, ישתף.
רקפת: הוא גם כתב, בנוסף ליומן, פנקס. שזה יותר כאלה, איורים לעתיד, תוכניות לעתיד…
לירון: הגיגים.
רקפת: תוכניות קרובות, תוכניות רחוקות. באמת, דברים מצחיקים שמאוד מאוד מאפיינים את עדי. ושם הוא כתב באחד הדפים, שהוא הולך לספר להורים את כל מה שקרה, מהשביעי לעשירי ועד הלום. לא הספיק. אנחנו אוספים עכשיו את ה… חלקי הפאזל, מהיומן, מהחברים, מהצוות. היינו בכפר עזה, עשינו את המסלול שבו הם לחמו. ויש פה אינפורמציה שהיא ראויה להיאמר, כי יש פה כל מיני דברים שהם חשובים למדינה, למדינה שלמה, לא… זה לא משהו אישי. זה משהו שאני חושבת שגם חיילים אחרים חוו את זה, היו בסיטואציות האלה, הרגישו את מה שעדי הרגיש, אז זה חשוב כן אולי לדבר על זה.
חן: הגיע הזמן להיכנס ליומן, למעין אוצר הזה שעדי השאיר. איפה אתם חושבים שכדאי עכשיו להתחיל?
רקפת: יש פה איזשהו קטע שהוא כותב, ביום של השביעי לעשירי, שהם בעצם עשו את הכל בשביל להגיע מאוד מאוד מהר לעוטף, כמובן שלא הייתה תחבורה ציבורית, יום שבת, הוא לקח את הרכב הפרטי, אסף חברים שלו מהיחידה, נסעו מאוד מהר, הגיעו לבסיס, הצטיידו והגיעו לעוטף, ואז כשהם מגיעים לעוטף, הוא כותב: "בירידה מהאוטובוס מגיעים חבר'ה מהקיבוץ ומתחילים לצעוק ולקלל אותנו שנטשנו אותם. אני לא יודע מה אני מרגיש. כולי בשילוב רגשות. מצד אחד עשיתי הכל הכי מהר שאני יכול בשביל לבוא ולעזור, ומצד שני נטשנו אותם, הפקרנו אותם, אנחנו קו ההגנה שלהם ונכשלנו."
[מתנשמת] אני חושבת על הממשלה כשאני קוראת את זה. אין לי הקבלה אחרת כשאני קוראת את זה, ואני רואה ילד בן 21 מגיע לאירוע ולוקח אחריות, מבין שהוא חלק מגוף שהיה אמור להגן, והגוף הזה, הצבא, נכשל. זה לא משהו שדיברנו איתו על זה בשום שלב, בארבעה חודשים של המלחמה. אני כן יכולה להגיד לך שבפעם האחרונה שהוא היה בבית, בסופ"ש, אחרי חודשיים שהוא היה בחאן יונס, שהייתה שם לחימה מאוד מאוד עצימה, הוא היה כבוי, הוא לא היה עדי שהכרתי. אנחנו כל כך התגעגענו וחיכינו לו, עם, באמת, פינוקים ואוכל, והכל שיהיה פרפקט לסופ"ש הקצר שהוא בבית. הוא לא היה מסוגל כמעט לכלום. לא לדבר, לא לאכול. הוא כן רצה לראות את החברים שלו ואת החברה שלו ולהיות איתנו קצת, אבל זה לא היה עדי שהכרתי. אז כנראה שהוא באמת ל… הרגיש אחראי, ולקח אחריות, משהו שאני לא רואה שקורה בממשלה.
חן: ואני רוצה להקריא, ממש שני משפטים אחורה ממה שהקראת, כדי גם לתת עוד יותר את הקונטקסט, ש… כשהם יורדים מהאוטובוס, זה אחרי בוקר שלם שהם ממש מנסים להגיע. כלומר, זה שהוא עדיין הצליח להרגיש אחריות ואשמה מול הביקורת שהם קיבלו שם מהתושבים, זה כל כך לא הגיע לו להרגיש את זה, אני אקריא בעצמי רגע.
רקפת: כן, כאב לי על ה…
חן: כן, זה…
רקפת: כאב לי על התחושה שלו, כי באמת הם עשו את המקסימום. אבל אה…
חן: כי הנה הוא אומר: "לוקח לנו להגיע בערך שעה ורבע, כשאנחנו דוהרים על כביש 2 ב-180 קמ"ש. צומת לפני שמגיעים ליחידה, קייט"…?
רקפת: כן, איתי קייט…
חן: קייט? "מקבל סרטון…"
רקפת: זה חבר שלו, גם שהוא במגלן.
חן: "מקבל סרטון של חייל שנחטף לעזה ורואים אותם מתעללים בגופה. לאט לאט אנחנו מבינים את גודל האירוע. מסיימים לארגן הכל, מגיעים לש"ג, מוכנים ליציאה, ושם עוצרים אותנו. מחכים לאישור לצאת עם הרכבים האזרחיים ולא מסכימים. כולנו מחכים בש"ג, לא יודעים מה לעשות, מתוסכלים, עצבניים, אנחנו באירוע שלא ראו כמותו בחיים בישראל, ואנחנו, צוות פרידמן, יושבים על התחת בדשא הסינתטי בכניסה ליחידה ומחכים". הוא כבר מבין שזה האירוע הכי קשה שידעה ישראל, והוא מתעצבן על למה לעזאזל אנחנו יושבים בדשא הסינתטי? הוא דיבר אתכם על זה?
לירון: לא ממש, הוא מאוד מאוד המעיט. הוא לא רצה שנהיה מוטרדים מהנושאים האלה.
חן: זה ממש שובר את הלב, כמו עוד הרבה סיטואציות מאוד קשות שעדי מצליח להעביר דרך הכתיבה הגרפית הזאת שלו. אני מדברת למשל על הסיטואציה בבית של איתי והדר, איתי והדר ברדיצ'בסקי. זוג הורים שנרצחו והותירו אחריהם תאומים שכן חולצו מהבית. אני אקריא את מה שעדי כותב.
[מקריאה] "מסתכלים בבית ורואים תמונה של זוג הורים, שני פעוטות, ומבינים שיש אנשים בבית. מתחילים להפוך הכל. חשבנו אולי הם החביאו אותם איפשהו, אבל ללא הצלחה. לא מצאנו כלום. כל אחד ומה שעובר לו בראש. אחד חושב שחטפו אותם, אחד שרצחו אותם, אחד שהם הצליחו להינצל. אנקדוטה - יצאנו מהיחידה ללא אוכל, רק עם שלושה ליטר מים. אז אחרי 18 שעות אנשים מתחילים להיות רעבים. ואז רואים אנשים יושבים בכיסאות, כשמסביבנו גופה של אישה, ואוכלים. אוכלים מה שיש להם בבית. לעולם לא יצא לי מהזיכרון הסיטואציה שבה אני אוכל בננה ולידי גופתה של הדר. יוצאים מהבית ומגלים שלגופות האלה יש שם: איתי והדר. לא סתם שם, אלא עולם ומלואו, שבשנייה נגמר".
לירון: אממ… זה… זה קטע שגם כן חשבתי אם אני אקריא אותו או לא…
רקפת: אני לא רוצה לחשוב מה הם עברו. אני חושבת שכל מי שהיה בעוטף, הוא יישא את המראות, הריחות, החוויות לעד. גם עדי, היה לנו ברור שהוא יצטרך לדבר על זה והוא יצטרך לטפל בזה. ואפילו השארנו בשבילו כלב שהוא מצא חודש לפני המלחמה, והחלטנו שאנחנו משאירים אותו אצלנו, כי הבנו שכלב זה דבר מאוד מאוד טיפולי, למרות שכבר יש לנו כלב אחד בבית, הוא נשאר איתנו, ובאמת הוא היה קרן אור. הם חיכו לו, גם עדי וגם אורי, חיכו לו כשהם חזרו הביתה, וזה ליטופים ואהבה וטיפה שמחה בלב, והוא עדיין איתנו, חמוד.
חן: אני רוצה שתספרו על האישה המבוגרת שהם הצילו, זה אפילו רגע שיש בו טיפה הומור.
לירון: כן.
רקפת: כן, זיוה ובתיה, זה באמת… שתי נשים, באמת, עם עבר עשיר, הומור, נשים אמיתיות כאלה. אז שוב, כפר עזה, [מקריאה] "אחרי כמה דקות המקלט נפתח, יוצאת משם מישהי מבוגרת, סביב גיל ה-70, מפוחדת, בטראומה, חצי מאמינה לנו, חצי לא. משכנעים אותה שהכל בסדר ואין סיבה לדאוג, מגלים שקוראים לה בתיה, ויש לה חברה שבבית לידינו. הולכים לבית ומוצאים את זיוה. אישה בגיל ה-70…" הוא כתב, הוא ממש, הוא כמעט…
לירון: החמיא לה, החמיא.
רקפת: קלע, כי זה 80 כזה. "יושבת במיטה שלה ושמחה לראות אותנו. ואני שואל אותה אם היא בקשר עם המשפחה שלה, היא אומרת לי "לא דיברתי איתם מהבוקר". מתקשרים לבת שלה, היא עונה ולי אין מושג מה להגיד לה. אני אומר לה שאני ממגלן, סמל עדי אלדור".
[הקלטה של עדי בשיחת טלפון עם דנה, בתה של זיוה]
עדי: "אמממ… אני עדי כאן, אני הסמל, אני במגלן. אנחנו פה עם אימא שלך."
דנה: "היי."
עדי: "אנחנו עוד שנייה מפנים אותה מכאן."
דנה: "כן, באיזה מצב היא? אפשר לדבר איתה?"
עדי: "כן, כן. פשוט אממ…"
רקפת: [ממשיכה להקריא] "המילים מתחרבשות, לא מצליח לדבר, אז אני מחליט להביא לזיוה את הטלפון. היא מדברת איתה, מספרת לה שאיך היא יכולה להיות מודאגת כשסביבה שישה לוחמים חתיכים?"
[הקלטה מתוך שיחת טלפונית בין זיוה כהן ומשפחתה]
זיוה: "שישה בחורים צעירים, עם נשק ועומדים מסביבי, זה יהיה סיפור. אנחנו כבר נעשה ערב."
חן: כן, היו גם רגעים כאלה.
רקפת: זו זיוה. כן, זה יחסים של… כביכול אנשים זרים, שברגע אחד נפגשו העולמות והלבבות נקשרו.
חן: ומהרגע אנקדוטה, האתנחתא הקומית הזאת, של אותה אישה שעוד מצליחה להתלהב מזה שיש סביבה שישה לוחמים חתיכים, אני ממשיכה ממש משפט אחד קדימה, והוא כותב: "לפתע מגיעים למקלט נעול, מחליטים לפרוץ פנימה. קולטים על הרצפה גופה של אישה זקנה מחובקת לילדה קטנה, שתיהן ללא רוח חיים, שתיהן מחובקות ומתות. אבל אנחנו במשימה, אז אין זמן לחשוב ואין זמן לנוח, ממשיכים הלאה, עוד בית ועוד גופות. פותחים טלפון ואני ישר מתקשר לאמא ואבא. בפנים אני דומע ומתרגש, הם שמחים לשמוע את קולי". אתם זוכרים את השיחה הזאת?
לירון: זה… בתכל'ס, זה כן. זה הייתה, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהם פתחו טלפונים, וזו הייתה שיחת ההכחשה, שבה הוא אומר "אנחנו היינו בשורות האחוריות, אנחנו לא ראינו, לא נחשפנו, הכל בסדר, אל תדאגו". אז בטח שהוא לא תיאר את הדברים האלה. זה… לא לחשוף את התעצומות, את הדברים שהם נחשפו להם שם.
חן: בהמשך לאיתי והדר ברדיצ'בסקי, הוא גם כותב כאן: "אני פותח את הוואטסאפ, מקבל הודעות מכל החברים, וכולם שואלים לשלומי ואיך אני, אחרי שהתעדכנתי מכולם פתחתי את האינסטגרם. אחרי כמה דקות הגעתי לפוסט, ושם היה את התמונה של איתי והדר. ברגע זה נשברתי". התמונה שהייתה בסלון שלהם, כשהוא אכל שם את הבננה, "עכשיו מופיעה באינסטגרם לעיני כולם, תמונה של משפחה שמחה. שני הורים, שני תינוקות, ועכשיו, עכשיו הם אינם. [בקול שבור] זה שבר אותי מבפנים, התחלתי לדמוע, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני חייב לעשן פעם שנייה בחיים שלי. פעם ראשונה", הוא אומר, "זה היה לפני בית וגן", מבצע בית וגן. "יוצא מצב שאני מעשן שתי סיגריות ברציפות".
רקפת: כן. זה עדי, מאוד עדי.
לירון: זה… תראי… חבר'ה של צופים, מסיבות, חיים טובים, רגשיים, באמת בלי חשיפות לכאלו… לרובנו אין כאלה חשיפות. אבל את יודעת, אתה נחשף בגיל יותר מבוגר למוות. ש… לא מוות של טלוויזיה, ולהם זה בא בבום. זה בא להם בבום, ובצורה הכי אכזרית שיש. כאילו, זה סרטי אימה הדברים האלה. באמת, סרטי אימה שאתה רואה מול העיניים. זה מה שהוא מוציא פה בעצם. זה מה שהוא מוציא פה, הוא איכשהו צריך לפרוק את זה, כנראה שהוא לא רוצה להעמיס על החבר'ה שלו, כי גם כל אחד מהם עם המטען שלו, אז הוא כותב את זה.
חן: והוא גם לא ממש רוצה להעמיס עליכם, לפי מה שהוא כותב כאן.
לירון: [מקריא] "בבוקר שקמנו, קמתי בנתק, לא הצלחתי להתחבר להורים ולדבר איתם, לשתף בחוויות, הייתי בניתוק רגשי מוחלט. ירדנו לים עם הכלבים, אחרי זה בערב סבא וסבתא באו לבקר, וככה בערך היה נראה, היו נראות 30 שעות בבית".
חן: זה הוא מספר אחרי הביקור הראשון שלו, אחרי היציאה הראשונה שלו.
רקפת: כן.
חן: הביתה.
לירון: אחרי אפטר ראשון.
רקפת: כן. לא היה הרבה, בארבעה חודשים הוא היה פעמיים בבית, זה באמת ספור. כן, הוא…
לירון: זה לא מפתיע, זה לא משהו שצריך להפתיע, כאילו, אתה חושבת, אה…
חן: אבל מה זה בשבילכם לקרוא את איך שהוא, בעצם, מתאר את האינטראקציה שלו אתכם ואת הקושי שלו?
לירון: אתה חש את זה. הנתק הזה שלו הגיע כמחסום, כמו שאני רואה את זה, מחסום להגן עלינו. שהוא לא ישבר מולנו, שלא נדאג, שהוא… לא נראה שהוא בסערה ונחשוש. אתה חושב… הוא יודע שאנחנו לא… בלילות אתה לא ישן, אתה כל הזמן מודאג מה יהיה. אז הוא אומר, מה, אני אוסיף להם? אז הוא קורא לזה "נתק". הוא פשוט לא נותן לעצמו להיפתח, הוא צריך גם את השקט שלו. גם כדי לא… אם הוא כבר בבית, אז לא רוצה את התמונות האלה לרגע. לרגע אני רוצה… אם אני בים, אם אני זה… אז אני רוצה את ה… לא לדבר על זה.
חן: אני רוצה להקריא לכם משהו שהוא בעצם, זה סיפור שמתחיל כשהם עוד יושבים במדורה עם הצוות שלו, באחד משטחי הכינוס. הוא כותב "יושבים במדורה ואני בטלפון. פתאום אני מקבל הודעה ממור, ידידה". הוא כותב בסוגריים "(ידידה)", "שאומרת לי להתחיל עם טל. אני מתלבט אם כן או לא. בסוף אמרתי, מה יש לי להפסיד? אז אני כותב לה הודעה. מפה לשם התחלנו לדבר". ואז זה ממשיך לאפטר השני שלו, כשהוא מספר "בערב אספתי את טל ונסענו לבר-יין, שם הזמנו יין, ודיברנו בסביבות השעתיים-שלוש. היה כיף מאוד, הרבה זמן לא יצאתי עם מישהי. הייתה לי הרגשה טובה בגוף". [אומרת בנימה מרוגשת] שאני אמשיך?
רקפת: את יכולה. [צוחקת במבוכה]
חן: [ממשיכה להקריא] "אחרי זה נסענו ליערות הכרמל, שם היה טוב". הוא כותב בסוגריים "(המבין יבין)".
רקפת: כן.
חן: הוא מאוד מנומס גם מול היומן האישי שלו.
רקפת: חמוד. כן.
חן: זה גם כל כך מראה, לא רק אותו, את עדי, ואת איזה ילד חמוד הוא היה, אלא גם את כל הפוטנציאל שהיה שם.
רקפת: אה… את טל לא הכרנו. פעם ראשונה שהתוודענו אליה זה שאמרו להם לכתוב מכתב להורים מעזה, אז הוא כתב: "אה, דרך אגב, התחלתי לצאת עם מישהי, אבל… קוראים לה טל, והיא מחיפה, ואני לא יודע אם זה יצליח, כי מי תחכה לי עכשיו עד לסיום המלחמה?" ואז אנחנו כתבנו לו מכתב חזרה, וכתבתי לו: "עדידי, נראה לך שמישהי לא תחכה לך? באמת? כאילו…". והפעם הראשונה שפגשתי אותה זה היה בסיום הלוויה, שהיא באה ואמרה לי: "היי, אני טל". לא ידעתי אפילו איך ליצור איתה קשר, בשביל להגיד לה [בוכה] שעדי מת. אנחנו בקשר טוב, היא מהממת. כואב הלב, נקרע הלב, להבין כמה פוטנציאל, וכמה יכל להיות להם כיף יחד. היא ממש מתוקה. היא עכשיו סיימה קורס קצינות, והיא משרתת ביהודה ושומרון, והיא בחורה כל כך… וואי, כאילו, מפחדת לנדוד עם המחשבות, איפה זה יכל היה להיות היום. היא גם כן שבורה, היא כאובה, אנחנו בקשר, אני מאחלת לה שתמשיך ותתקדם, ושהוא תמיד יהיה איתה בלב, כזיכרון, אבל היה ביניהם משהו מאוד יפה.
לירון: זה רק מחזק את ה… [אומר בבכי] כמה כל אחד מהנופלים האלה, זה עולם ומלואו וסיפור. ו… נשמע כמו תקליט שבור, אבל אני אצעק את זה עוד פעם. שאני חושב שהעם הזה צריך לקום ולהגיד: "די". די לקורבנות. 800 חיילים, אנחנו מדברים עוד על…
חן: כרגע, כשאנחנו מקליטים…
לירון: על הטבח.
רקפת: זה 800.
לירון: כבר עברנו, כן, 805, משהו כזה.
רקפת: כן.
לירון: משהו כזה כבר. המוות המיותר הזה צריך להיפסק. אני חושב שהקטע היפה הזה שהקראת עכשיו, בעצם ממחיש את מה שהם רוצים, זה לחיות. זה חייב להיות… החיים צריכים לנצח ולא המוות ולא קדושת המוות, ולי יש הרגשה שהתחילו פה קצת לקדש מוות. ה"הותר לפרסום" כבר לא, לא נמצא בראש כל פעם. החטופים הם כבר לא בראש כל פעם, זה פשוט נורא החטופים, באמת. אני לא יכול, אין יום שאני לא מצטמרר על זה שהם מתחת לאדמה. כמה הזדמנויות החמצנו, כמה הזדמנויות עוד נחמיץ. גם להורים שהחייל שלהם חטוף, גם אם זה גופה וגם אם בחיים, מגיע לקבל את הילד חזרה. ועדי שלנו נפל, אין דרך להחזיר את הכאב הזה חזרה. אבל מה שאפשר לעשות, חייבים לעשות וחייבים לעשות את זה כמה שיותר מהר.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
חן: לירון, רקפת, אנחנו ממשיכים לקרוא ביומן, ואני חושבת שבין כל התיאורים הכל כך כואבים שעדי מפרט פה, בסוף, המילים הכי עצובות ביומן הן המילים האחרונות.
רקפת: [מקריאה] "חזרנו הביתה והלכתי לישון. בבוקר דן החזיר אותנו לבסיס".
כן, פעם אחרונה שבעצם נפרדנו ממנו, לב פועם ללב פועם, כשהתחושות כבר מאוד מאוד קשות, מאוד קשות. כאימא הרגשתי ממש עקדת יצחק. איך אני בכלל נותנת לו לחזור? איזה אימא נותנת לבן שלה לחזור? איך היא בכלל משחררת אותו? אתה באמת מתחיל סרטים של… אני נועלת אותו עכשיו בחדר ושיהיה עריק. אני מרדימה אותו ולא נותנת לו… באמת, סרטים. ובסופו של דבר, אבל אתה מבין שזה החלטה שלו. זאת אומרת, מה שאנחנו לא נעשה, אנחנו צופים. זה לא החיים שלנו, זה החיים שלו.
חן: הרצון שלך לכלוא אותו באיזה חדר ושיהיה עריק, אני באמת חושבת על זה, יש לי בן בן 4, אז כל כך קשה לי לדמיין את עצמי משחררת אותו, סתם לעבור לבד את הכביש, בטח שלא להיכנס למלחמה. אבל מה משתנה במהלך השנים האלה, כשהם הולכים וגדלים, שמאפשר את ה… את השחרור הזה?
לירון: הם לא ממש שואלים אותך. אם ילד, נער, מחליט שהוא הולך לקרבי, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, הוא ילך לקרבי. הצבא, יש לו יכולת מדהימה, וזה עוד מהתקופות של מאז שאתה מכיר את עצמך. באיזה עוד מקום צועקים "אחריי", והמפקד רץ קודם? ואם הוא יהרג, אז המפקד יהרג ראשון. "אחריי". עדי באיזשהו שלב בשירות הצבאי שלו, גם כן, ביש גדא של המערכת, הוא אושפז במצב לא טוב עם אפנדציט שהתפרץ, והפרופיל שלו ירד ל-30 ואמרו לו: "נגמר מגלן", הוא אמר: "אין מצב, אני חוזר לצוות", ולא רק שהוא נלחם וחזר מפרופיל 30 לצוות, הוא גם הפך להיות הסמל של הצוות שלו, שזה לא משהו שהוא מובן מאליו, כי ככה הוא. זה כמו… הוא היה טוטלי. גם ברגשות, גם באהבה, וגם בעשייה. רצה להוכיח לעצמו, רצה להוכיח לאחרים. ואני חושב שבזה זה דווקא משהו שהוא חוצה גבולות, חוצה דעות. שכשאנשים שמתגייסים לקרבי, זה היום מקבל חידוד לחוסר הרצון של אוכלוסיות שלמות להתגייס, ולהשתמטות ולחמקנות ולפרזיטיות, אל מול אוכלוסיות שלמות, מכל המגדרים, שמתגייסות, נותנות מעצמן ומסכנות את עצמן בטוטליות מלאה.
חן: אז אני באמת שומעת מכם את כל הביקורת הזאת שיש לכם, על המון דברים שקורים במדינה שלנו, ועל הממשלה, ועל איך שהיא מנהלת את המלחמה הזאת, ובכלל, על עצם העובדה שהמלחמה הזאת עדיין נמשכת.
לירון: תשמעי, אני, בצבא זה… כשאני הייתי זה היה מלחמת לבנון השנייה, מאז ישראל לא ידעה דברים כאלה. אנשים שחוקים, אנשים שחוקים, והם כבר… אני… אז המקום שנותר לי זה לפנות אולי לאמהות, ולאבות, ולנשים, ולהגיד להם - "אתם לא רואים שהם לא רוצים לגמור את זה?" אני חושב על משפחות שצריכות לעבור את מה שאנחנו עוברים, ואין לזה… אתה לא יכול לתאר או להסביר לאף אחד אחר. צריך להפוך את העולם, ואם הם לא מסוגלים כבר שנה להפוך את העולם, לכו הביתה! אימהות, צאו לרחובות, הורגים את הבנים שלכם, ולא מתכוונים לשנות את הגישה הזאתי. מקריבים את הבנים שלכם, את הבעלים שלכם, מקריבים אותם על אידיאולוגיות.
חן: אני אשאל שאלה קשה, כי אני חושבת שזה מאוד מאוד קשה להורים לחשוב, להכיר, בכלל להתעסק עם התהייה, האם הילד שלי הלך לשווא, אבל אני שואלת אותה, כי אני מרגישה שאתם אומרים לי אותה. ואני, זו הסיבה היחידה שאני שואלת אותה, ואני חושבת שבסוף זו מלחמה שמגיעה כשהחברה הישראלית מעולם לא הייתה מקוטבת יותר, ופתאום מושג השכול והיכולת שלנו רגע לדבר עליו, בצורה כנה יותר, נפתחת. כי דיברנו על זה בראיון הראשון, במפגש הראשון שלנו, שאלתי אותך, רקפת, מה זה לשלוח את הבן שלך ללחימה, למלחמה, כשאת לא סומכת על הממשלה הזאת? כי את אמרת שאת לא סומכת על הממשלה הזאת. ואת דיברת על החוסר אונים, אבל עכשיו אני שואלת אתכם, חודשים אחרי האובדן הנוראי הזה, כשאתם גם רואים לאן המלחמה הזאת מתקדמת, ואתם רואים את הדברים האלה בעצמכם, מה זה גורם לכם להרגיש לגבי המחיר הנוראי שאתם שילמתם?
רקפת: באחת ההפגנות בקפלן, היה מין מצג כזה של "לשווא", מצמרר. הם לקחו מין בריסטולים כאלה, רשמו "לשווא", ואזרחים היו צריכים למלא את הלשווא הזה. "דוד שלי", עם השם של המשפחה, "מת במלחמת לבנון לשווא". והיה שם אחד הפלקטים שהיה רשום "שלא יהיה לשווא". זאת אומרת, זה מה שמישהו כתב, "שלא יהיה לשווא". וזה מאוד צמרר אותי, זה ממש… היה אירוע כזה מכונן שניסיתי לחשוב, זה היה עוד לפני שעדי נהרג, ניסיתי לחשוב איך אני הייתי מרגישה. יש פעמים שאני מדמיינת שהוא נהרג בתאונת דרכים או משהו כזה, כי התחושה היא תחושה של באמת לשווא, אבל כשאני חושבת על הלחימה שלו בעוטף, על האזרחים שהוא הציל, על הלחימה העצימה בעזה בהתחלה, שעוד חיפשו חטופים, שעוד היה שם מה לעשות, זה לא לשווא, אז זה גם וגם.
חן: כי נראה לי שזה מאוד מאוד קשה לחיות עם התחושה שזה היה לשווא, זה בלתי אפשרי.
רקפת: מאוד קשה לחיות עם התחושה שעדי לא כאן. שכול זה שכול, באמת, אין נחמה בזה שהוא היה גיבור, או שהוא הציל, או שהוא היה לוחם, או שהוא נהרג בצבא ולא ממחלה, אין איזה… אין נחמה פה. עדי לא כאן, אני נתלית בדברים שכן הוא עשה, וזה באמת ה-להגן, ה-לחלץ, ה-להיות הקו הגנה הראשון בעזה. מזמן לא היינו צריכים להיות שם, מזמן דברים היו צריכים להראות אחרת, אם לא הפכנו תקליט או דיסקט אחרי השביעי לעשירי, אני כבר לא יודעת מה ישנה פה. ברור שכל מה שהממשלה הזאת הייתה צריכה להתעסק מהשביעי לעשירי, זה רק בדברים שקשורים בלחימה, במלחמה, בחטופים. ברגע שזה לא ככה, באמת, אני באמת באמת ביאוש, לא יודעת מה… אם יש לי בכלל למה לצפות, או אם יש דרך לשנות דברים, אבל כשאני רואה את חוק ההשתמטות, ושאני רואה על מה הם, במה הם מתעסקים, ושאני רואה איך הם מתייחסים למשפחות החטופים, במקום לשאת אותם על כפיים, אני מבינה שהממשלה לא שינתה דיסקט.
חן: אז נגיד שאתם הייתם… לא הייתם קפלניסטים, כי אתם חיפאים, הייתם חורביסטים.
רקפת: נכון. חורביסטים, כן.
חן: מרכז חורב, זה המקום של ההפגנות, שהיו הפגנות נגד המהפכה המשפטית, הן התרכזו בחיפה במרכז חורב, ואני חושבת ש… אתם הייתם מאוד מאוד פעילים בדבר הזה, הלכתם כל שבת, אבל כשדיברנו אז בשבעה, אני זוכרת שאת, רקפת, אמרת לי שמעכשיו, את לא רואה את עצמך חוזרת להפגנות, כי משהו השתנה.
רקפת: כן, זה לא סוד, אנחנו היינו את ימי שבת "מבלים" במרכאות בחורב, מאוד מאוד מוטרדים ממה שקורה במדינה, אבל עם תקווה ואופטימיות ורצון לשנות ורצון שישמעו אותנו, ופשוט, באמת, כל אחד התבצר מאוד בעמדה שלו, ואתה לא רצית לוותר, רצית שיקשיבו לך, זה בסך הכל מה שרצינו, שיקשיבו לנו. לא הקשיבו. עדי נלחם עם צוות שכלל, אני חושבת, כמעט את כל היישובים בארץ, כל המגזרים, והם אהבו אחד את השני אהבת נפש, וזה לא שינה להם אם הוא מצביע ככה או הוא מצביע אחרת, או… בכלל לא היה עניין פוליטי. ונורא רציתי שניקח את האחדות הזאת, שהייתה באמת בלחימה ובצבא, ובין המילואימניקים, לאזרחות. זה לא קרה. אני לא משלה את עצמי, לשנייה השלתי את עצמי, אבל זה לא קרה. וכמובן שהממשלה ממשיכה להתבצר בעמדה שלה, וגם להאשים, וגם, באמת, לטייח ולעשות ספינים, זה פשוט התמסמס.
חן: ותגידו, אם נתאמץ בכוח, רגע לפני סיום, למצוא עכשיו משהו בתוך היומן של עדי שנותן לכם כוח, משהו קטן להיאחז בו?
לירון: אני קראתי את היומן בשלב מאוד מאוד מאוחר. היה תיאורים גרפיים עם כאבים כאלה, עם דברים שאתה רואה את מה שהילד שלך, את הכאב שהילד שלך חווה. אבל מתוך זה דווקא, וזה מה, איך שאני הייתי מסיים, עדי היה ילד של החיים, [אומר בבכי] לא ילד של מוות. וככה אנחנו גם [אומר בקול חנוק] מנסים שיזכרו אותו. מנציחים אותו באינסטגרם, מדבקות עם החיוכים, כי התמונות שלו זה עם חיוכים. אין… כל הזמן הוא רק חייך. אז אני דווקא הייתי רוצה לסיים עם חיים ולא עם מוות.
רקפת: זה גם המסר שלנו לחברים שלו, באמת. צאו תחיו. תחיו, פשוט תחיו. זה המסר. זה עדי וככה אנחנו גם רוצים לראות אותם.
חן: איך נסיים את השיחה הזאת?
לירון: תשמיעי את השיר שלו.
חן: את השיר שעדי אהב?
רקפת: כן. עדי בפרק זמן שהוא היה בבית, אחרי שהתפוצץ לו האפנדציט, אז הוא קנה לו פלטה של די-ג'יי והוא התחיל ללמוד לתקלט. וזה מה שהוא עושה כל ה… באמת, שעות הוא היה יושב עם אוזניות ומסמפלט מוזיקה ועושה, ובאמת, חי את זה. והוא באמת אהב מוזיקה, אז נסיים עם שיר.
לירון: נקרא "שיר בעיפרון", של להקת בית הבובות, והמשפט שמופיע שמה: "מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך", וזה היה עדי. הכרתי להם את השיר הזה כשהם היו צעירים, זה היה שעון מעורר של עדי ב-י"א-י"ב, ככה הוא היה מתעורר עם השיר הזה. שיר עם משפטים מאוד מאוד חזקים, שאתה מגיע לתובנות האלה בגיל הרבה הרבה יותר מאוחר. זה על כן לסלוח, כן לדעת לקבל את האחר, להקשיב לקול הפנימי שלך, ללכת עם האמת שלך, שזה היה מאוד מאוד עדי.
[השיר "שיר בעפרון" של בית הבובות מתחיל להתנגן]
חן: רקפת, לירון, תודה, תודה רבה על השיחה הזאת ועל היכולת שלכם לדבר בכזו פתיחות, [אומרת בקול שבור] ובאמת נתתם לי את ההרגשה שאין שאלה שאי אפשר לשאול, ואין דבר שאי אפשר לדבר עליו. אז תודה רבה, ותחיו.
לירון: [בקול שבור] תודה.
רקפת: תודה חן.
לירון: [בקול חלש] תודה רבה.
[המשך השיר "שיר בעיפרון"]
"אל תשכח לשמוח גם בחלקי
ואל תמנע מלבכות כשעצוב
תנצל עד תום כל עוד אתה תמים
תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.
כי בחיים הכל עובר
מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע, את כל הסובב אותך…"
[השיר ממשיך להתנגן ברקע]
אלעד: זה היה "אחד ביום" של N12. תודה לחן ליברמן ולכל צוות "עובדה". אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי", אנחנו שם. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[המשך השיר "שיר בעיפרון", בית הבובות]
"אל תלך בדרכו של אחר
ואל תיכנע לחולשות שבגוף
שא בעול בכתפיים איתנות
ותאמין ותאמין…"
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments