טקס הדלקת המשואות הוא האירוע המרכזי של יום העצמאות. הוא מושך מאות אלפי צופים ויש לו מבנה ותוכן פחות או יותר קבועים. והרעיון שלו, הוא לספר את הסיפור של המדינה ושל אזרחיה. אבל השנה הוא יתקיים בפעם הראשונה בזמן מלחמה, והעובדה הזאת תשנה אותו בצורה חסרת תקדים ומעלה שאלות - איזה סיפור לספר? איך להתייחס למלחמה שמתרחשת כעת ולטרגדיה של שבעה באוקטובר? אז הפעם, נספר את הסיפור של טקס הדלקת המשואות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/05/2024.
[חסות]
אלעד שמחיוף: היום יום ראשון, חמישה במאי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה מהטקס בהר הרצל]
מורן אטיאס: "חג עצמאות שמח, ישראל!"
אקי אבני: "75 שנה שאנחנו הולכים יחד במסע הזה. יחד עברנו תהומות, יחד כבשנו פסגות, יחד צחקנו ובכינו וכאבנו וחגגנו כל מה שעשינו כאן."
אלעד: לפי נתוני הרייטינג, יותר ממיליון ומאה אלף ישראלים ישבו מול המסך וצפו ברגע הזה, בהדלקת המשואות, בטקס המשואות, שנערך בשנה שעברה בהר הרצל.
[הקלטה] אקי אבני: "יעלו ויבואו משיאי המשואות." [מחיאות כפיים, ברקע מקהלה שרה "אנו נושאים לפידים"]
אלעד: במונחים של רייטינג זה כמעט 40%, זה המון. הסופרבולים בשנים האחרונות לא מגיעים ל-40%, פרק הסיום של סיינפלד הגיע ל-41%. אז 12 אנשים שמדליקים משואות זוכים ל-40% רייטינג, זה המון.
[תזמורת צה"ל מנגנת את "נבנה ארצנו ארץ מולדת"]
אלעד: יש משהו בטקס הזה עם הדגלנים, עם "תעלה המשואה", עם ה"לתפארת מדינת ישראל", יש משהו בממלכתיות הזו, ב… תסלחו לי, כן, בקיטש הזה, שעובד עלינו, שהפך את טקס המשואות לטקס המרכזי בכל יום עצמאות. טקס ששרד כבר עשרות שנים, כשלצידו טקסים ומסורות אחרות נעלמו. הטקס בהר הרצל, הוא הפך לחלק מהדנ"א הישראלי, לחלק מהסיפור הישראלי, בכל שנה וגם השנה. למרות הכול, גם השנה הוא יתקיים, אבל אחרת.
[הקלטה] מירי רגב: "הטקס השנה יהיה שונה. כפי שהחלטתי, לא יהיו זיקוקים השנה. הקטע האומנותי יותאם לרוח התקופה, והקטע הטקסי יצומצם בהתאם לרוח התקופה. הטקס יצולם מראש ויתקיים ללא קהל."
אלעד: אז הפעם אנחנו עם ד"ר עדי שרצר, חוקר את תחום הממלכתיות ומרצה בכיר בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ועם הסיפור של טקס המשואות.
ד"ר שרצר: הטקס הזה נולד בפעם הראשונה ב-1950, ביום העצמאות השני. הרעיון המרכזי היה השאת משואות על פסגות ההרים, כמו שבימי בית שני היו מקדשים את החודש, וככה בעצם הדליקו משואה ראשונה בהר הרצל. הדליק אותה יו"ר הכנסת, ומהר הרצל האש התפשטה מהר להר, עד שהגיעה לאילת בדרום ולמטולה בצפון.
אלעד: זה היה קטע כזה בשנים הראשונות, קטע די מתוחכם האמת, לערוך את טקס המשואות באופן שמרפרר לטקס יהודי עתיק, ובאופן שגם מחבר את כל קצוות המדינה הצעירה והקטנה ביחד, שרשרת של משואות. אבל המדינה הקטנה גדלה, והייתה גם צריכה ליצור סיפור משל עצמה, עם טקס משל עצמה.
ד"ר שרצר: הוא היה נראה ככה עד שנת 1954, ואז בעצם התחילה הדלקת 12 המשואות כרעיון לקבץ את 12 שבטי ישראל. ככה בעצם בכל שנה בחרו 12 נציגי גלויות, שהם 12 נציגים של אזורים בארץ. ובעצם השינוי הזה משנה איזשהו שינוי בתפיסה, יש פה מסר שמשתנה. אם המסר הראשון היה רצון לחזק את הלגיטימציה של המדינה, סיבת הקיום של המדינה כהמשך של הקיום היהודי העתיק בארץ, אחרי העלייה הגדולה של ראשית שנות ה-50, יש איזשהו רצון להעביר מסר חזק וברור של קיבוץ גלויות, שהוא לא בדיוק כור ההיתוך שאנחנו מכירים, אלא הוא משהו קצת יותר עדין.
[הקלטה] אליהו עבד: "אני אליהו עבד, איש תל אביב מיוצאי גולת עיראק, מתכבד בזה להדליק משואה זו של יום העצמאות, לזכרו של חוזה מדינת היהודים ומייסד ההסתדרות הציונית העולמית, ולהגשמת קיבוץ הגלויות ולתפארת את מדינת ישראל."
אלעד: באותן שנים, משרד הפנים הוא שקבע את זהות מדליקי המשואות, והחלוקה הייתה לפי אזור מגורים בארץ והמדינה שממנה עלה מדליק המשואה. כן, אני יודע, זה מעט מוזר. רשימת מדליקי המשואות ב-1957, למשל, היה שם נציג היישוב הישן בירושלים, הרב צבי יהודה הכהן קוק. היה נציג העלייה מהודו וקוצ'ין ממסילת ציון, מרדכי שמיר. משה וייס, נציג העולים מהונגריה, מקבוצת יבנה הדליק משואה, יעקב מיכלסון, מפולין ומגדל העמק. היה גם נציג מקהילת דרום אפריקה בבאר שבע, או מהעולים מרוסיה שגרים בחיפה.
ד"ר שרצר: בהקשר הזה, כשאנחנו מסתכלים על הטקסים הראשונים, הווליום שלהם הוא מאוד מאוד נמוך. הם מאוד מרשימים, הם מצטלמים מאוד מאוד טוב, מדווחים עליהם בצורה מאוד בולטת בעיתונות, ויומני הקולנוע שמשדרים, וגם מסתכלים עליהם בהרבה עניין מבחוץ. אבל יחד עם זה, הטקס הוא לא פומפוזי. זה אירוע מאוד מאוד צנוע, אבל חשיבותו והרושם הגדול שהוא מעביר הוא בצניעות שלו, הוא בשקט שלו, הוא בעובדה שהוא מספר בעצם את הסיפור הישראלי באופן המוסכם ביותר. עכשיו, גם האישיות המרכזית בטקס הוא יושב ראש הכנסת, מתוך הנחה שיושב ראש הכנסת מייצג את האומה כולה. הוא לא מייצג רק את הממשלה הנבחרת. הוא מתנהל כמעט בלי מוזיקה, עם קהל יחסית מוגבל, והוא משהו שהוא הרבה יותר מינורי. האירוע המרכזי של יום העצמאות הוא המצעד הצבאי שקורה למחרת. [תזמורת צה"ל מנגנת ברקע] ושני האירועים האלה מהרבה מאוד בחינות מאזנים אחד את השני.
אלעד: טקס המשואות היה האח הצנוע, הצנום, הקצת יותר רציני ושקט. האח הקטן, אם תרצו, של המצעד הצבאי. ככל שעבר הזמן הלכה והתגבשה לה שאיפה להגדיל את טקס המשואות, לעבות אותו, להכניס בו קצת פומפוזיות וצבע, להפוך אותו לכזה שחוגג את הסיפור האזרחי של ישראל. טקס עם מוזיקה, עם ריקודים, טקס עם סיפורים ועם אמירה.
ד"ר שרצר: כאשר מכניסים את החלק האומנותי, זה קצת מרחיב את זה. זאת אומרת, אנחנו מתחילים כבר לספר סיפור היסטורי יותר רחב, שמקדים בעצם את הדלקת המשואות. ואותו סיפור יותר רחב, יש לו מחיר מסוים. ברגע שאנחנו הולכים על ממלכתיות עבה יותר, שאנחנו מעבים את הנרטיב, שאנחנו מכניסים יותר פרטים, הסכנה היא שיש הרבה מאוד אנשים שימצאו אותם בחוץ, כי כשאתה מספר סיפור כללי, על באנו לכאן ואנחנו קצת שונים, אבל בעצם כולנו מתאחדים סביב מטרה אחת של מדינה יהודית, שהיא גם דמוקרטית וכן הלאה וכן הלאה, כמעט כולם בפנים.
אבל מה קורה כשאתה כבר מתחיל לתת פרטים מאוד מאוד ספציפיים לסיפור הזה? חשוב גם להגיד שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, החברה הישראלית אז היא הרבה יותר מגוונת מהחברה הישראלית היום. היא חברה שיש בה קומוניסטים אדוקים, וחברה שיש בה אנשים שקרובים לפשיזם, היא חברה שיש בה אנשים רבים, למעשה רוב האוכלוסייה, שעברית היא לא שפת האם שלהם, ויש חלקים שבכלל לא מדברים עברית, ובתוך ההקשר הזה אתה לא יכול לייצר סיפור שהוא סיפור יותר מדי עבה.
אלעד: כן, זו ההתלבטות. היא הייתה קיימת אז ובמידה מסוימת היא קיימת גם היום - איך משאירים את טקס המשואות ממלכתי, מכיל, כזה שמספר את הסיפור של כולנו, בזמן שה"כולנו" הזה מורכב בעצם מהמון סיפורים? ומה לעשות, לא כל הסיפורים האלה יכולים להיכנס ב-12 משואות ובכמה ריקודים. אז היו ויכוחים, והיו דיונים, אבל טקס המשואות לא נפגע; להפך, המעמד שלו התחזק. חלקית כי אנשים אהבו אותו, וחלקית כי הוא היחיד שנשאר.
ד"ר שרצר: מכל טקסי יום העצמאות, היחיד ששרד הוא טקס הדלקת המשואות. יש כאלה שנוספו במהלך השנים, אבל אם אנחנו מסתכלים על ראשית שנות ה-50, טקס הדלקת המשואות הוא היחיד שממשיך איתנו עד היום. ואז כשמבוטלים מקומות אחרים, בעיקר כשהמצעד הצבאי מבוטל, אז המעמד של טקס הדלקת המשואות עולה. ונוסף לזה, גם נוסף לו עוד רכיב, שהוא היום רכיב מאוד אהוב על ידי הציבור, שהוא אותו מצעד דגלים, או במשמעות האמיתית שלו - טקס החלפת הדגלים. בעצם במצעדים הצבאיים הראשונים הייתה העברה של דגל סמלי, דגל צה"ל, למשמרת מיחידה אחת ליחידה אחרת, והמעמד הזה עובר לתוך טקס הדלקת המשואות.
[הקלטה] אל"מ (מיל') דוד רוקני: "דגלנים, תפוס מקום. משמרות דגל שק." [תקיעת החצוצרות]
ד"ר שרצר: בעצם מכניס את זה מעין מצעד צבאי בזעיר אנפין, לטקס שהיה אזרחי לחלוטין במקור שלו. ואז גם המעמד עולה, כי אין יותר מדי לאן לשאת עיניים, ובסופו של דבר מה שנשאר בימי העצמאות שלנו, הטקסים הממלכתיים האחרים, איך לומר בעדינות, הם קצת פחות מושכים את העין ואת הלב, הם קצת יותר פונים לאינטלקט ופחות לרגש. חידון התנ"ך, טקס פרסי ישראל, במידה מסוימת אפילו האירוע של החיילים המצטיינים, שהוא מספר איזשהו סיפור שהוא פחות רגשי, לפחות בשנים הראשונות.
אלעד: ההחלטה להקפיא את המצעד הצבאי בשנות ה-60 הפכה את טקס המשואות למונופול. רוצים לשמוע סיפורים של אזרחים מעוררי השראה? טקס המשואות. רוצים לקבל מנה גדושה של חיילים וחיילות צועדים לצלילי מארש צבאי? טקס המשואות. רוצים פומפוזיות וחגיגיות? שוב, טקס המשואות. הוא הפך לטקס שיש בו הכול. ויותר מזה, ככל שעברו השנים, התעצב עוד יום חשוב וטעון אחד בלאומיות הישראלית. וגם זה, בתורו, הפך את טקס המשואות לאירוע שהוא אפילו יותר מיוחד ויותר נוגע.
ד"ר שרצר: אז בעצם בימי העצמאות הראשונים, יום הזיכרון היה מוכל בתוך יום העצמאות. זאת אומרת, ממש בתוך יום העצמאות, אנשים היו עולים לבתי הקברות הצבאיים, והיו שם טקסים וכן הלאה וכן הלאה.
[הקלטה] מנחה הטקס: "בראשיתו של חודש אייר, אנו מרכינים את הדגלים."
ד"ר שרצר: מכל מיני סיבות, כבר ב-1951 מחליטים להקדים את יום הזיכרון ביום אחד ליום העצמאות. אבל היום הזה, בשנים הראשונות, אין את אותה משמעות שיש לו היום. הוא בוודאי יום פחות שמח מיום העצמאות, אבל אותה תוגה לאומית שאנחנו מכירים אותה היום, לא בהכרח מלווה אותו. ואז המעבר הגדול הזה, מעצב כל כך גדול לשמחה כל כך גדולה, לא קיים, אלא יש איזה שהוא מעבר אורגני. אבל ככל שיום הזיכרון הופך להיות למשמעותי יותר בחברה הישראלית, זה קורה ככל שלצערנו נצברים החללים ומצטברות המלחמות, והזיכרונות הן לא רק זיכרונות רחוקים, אלא גם זיכרונות טריים. אז המעבר הופך להיות ליותר חד, ואז בעצם טקס הדלקת המשואות נוסף לו חלק של נעילת יום הזיכרון. יום הזיכרון ננעל, עוברים ליום העצמאות, ואז מדליקים את המשואות, שהם הסמל המרכזי של החג הזה.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: טקס המשואות, הטקס שפותח את אירועי יום העצמאות, הטקס שהפך, יחד עם "על האש" אולי, לשם נרדף ליום העצמאות שלנו. ואמרנו, זה טקס שהמטרה שלו היא לחגוג ולכבד, אבל בעצם לספר, לספר את הסיפור הישראלי. והיו שנים שהסיפור הזה התמקד בקיבוץ גלויות, היו שנים שהוא התמקד בהישגים מדעיים. והייתה שנה אחת שבה, בפעם הראשונה, הסיפור הישראלי התמקד בטראומה.
ד"ר שרצר: מלחמת יום הכיפורים מסתיימת חודשים רבים לפני יום העצמאות. יום העצמאות מתקיים כן באווירה טעונה, יש בו מעט מאוד חגיגות, לא רק בהר הרצל, אלא גם במקומות אחרים. אבל הטקס מתנהל פחות או יותר כסדרו. שוב, בווליום קצת יותר נמוך.
אלעד: אחרי מלחמת יום כיפור ישראל השתנתה. האתוס הצבאי הלאומי שלנו נסדק, אפילו התנפץ. המצעד הצבאי בוטל סופית, אבל טקס המשואות, ולא בפעם האחרונה, התקבע כמסורת שחזקה יותר מאירועים נקודתיים, גדולים וחשובים ככל שיהיו. מסורת שלא מוותרים עליה, מסורת כזו שאסור לוותר עליה. וברגע שטקס המשואות הפך לטקס הכי ישראלי שיש, המעמד מחייב. הוא צריך להיות גם נוצץ, עם זיקוקים. הוא צריך להיות גרנדיוזי, עם תרגילי סדר מורכבים. הוא צריך להקרין החוצה, ובעיקר פנימה, לא רק את מי שאנחנו, אלא גם את מי שאנחנו רוצים להיות. והיה עוד דבר - אמרנו שהטקס מספר את הסיפור הישראלי, אז היו אנשים שמאוד רצו שהגרסה שלהם של הסיפור הזה היא זו שתסופר.
ד"ר שרצר: בעצם הגוף שמפיק את הטקס מאז שנות ה-60 הוא מרכז ההסברה. מרכז ההסברה הוא גוף שנוסד ב-54' במשרד ראש הממשלה במטרה להטמיע את עקרונות הממלכתיות, בעיקר לעולים החדשים, אבל לא רק. באיזשהו שלב, מרכז ההסברה הופך להיות למטה לאירועים וטקסים לאומיים, ואז הוא בעצם הופך לזרוע ביצוע של ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. הממשלה, כל פעם שמתמנה ממשלה חדשה, היא ממנה מתוכה מספר שרים, שבדרך כלל הבולט שבהם הוא שר התרבות, פעם זה היה שר החינוך, לוועדה לענייני סמלים וטקסים, היא מקבלת כמות מאוד מאוד גדולה של החלטות פרוצדורליות - איזה ימים לציין, איזה ימים לא לציין, איך לציין ימים מסוימים, אפילו עד רמת קהל ומי יישב בקהל בשנים הראשונות. ובעצם מרכז ההסברה הוא גוף הביצוע. לפני פחות או יותר עשור, קצת יותר, הגוף הזה של מרכז ההסברה זז ממשרד ראש הממשלה למשרד התרבות. זה נשמע שינוי טכני שהוא לא כל כך חשוב, אבל הוא למעשה שינוי מאוד משמעותי, כי השינוי הזה הפך אותו מהרבה מאוד בחינות לגוף שהוא פחות חזק, ופחות יכול לעמוד בפני לחצים פוליטיים.
אלעד: והיו.
ד"ר שרצר: תמיד היו.
אלעד: כלומר?
ד"ר שרצר: כלומר שהרעיון פה, ופה אני צריך לתת איזשהו דיסקליימר, כי בעבר מילאתי כל מיני תפקידים בוועדה שבוחרת את מדליקי המשואות, שיושבת במרכז ההסברה, אז אני לא מדבר על החוויה האישית שלי, אני מדבר על מה שראיתי מהמחקר. אתה רואה איזשהו דיאלוג מתמיד, איזושהי משיכת חבל מתמידה, בין הדרג המקצועי הביצועי לבין הדרג הפוליטי. עכשיו, הדרג המקצועי הביצועי תמיד רוצה לשמר איזושהי מסורת ואיזשהם כללים. הכללים מאוד חשובים לו, והכללים הם לא רק עניין טכני, כי הם מבטאים איזשהו משהו שהוא רחב יותר מממשלה ספציפית שנבחרת היום, ונופלת בעוד יומיים. ולעומת זאת, הדרג הפוליטי רוצה להביא לידי ביטוי את אותם עקרונות שבשמם הוא נבחר. עכשיו, האינטרסים הפוליטיים בהקשר הזה הם לא בהכרח שליליים. אם אני נבחרתי ממפלגה שרוצה לייצג את הפריפריה, ואז האינטרס הפוליטי שלי, שבטקס הדלקת המשואות יהיה יותר מקום לפריפריה, זה דבר שהוא מבורך, ויש לו מקום במדינה דמוקרטית. לעומת זאת, אם אני רוצה לקדם את החברים שלי, אז זה פחות לגיטימי.
אלעד: במקום נציגי משרד הפנים, שבחרו את מדליקי המשואות, הוקמה ועדה, ולאורך השנים הייתה ביקורת על הוועדות, ועל הזהות של מדליקי המשואות, ועל האופי של הטקס. היו קבוצות שטענו שהן מודרות מהחגיגה הישראלית הזו, שאמורה להיות קולקטיבית. וד"ר שרצר היה בעבר מזכיר ויועץ של ועדות כאלה, ועדות שמקבלות המלצות מהציבור, ובוחרות בין 12 ל-14 מדליקי משואה בכל שנה. ועדות שהדיונים שלהן חסויים. ולמרות שניסינו, וניסינו, לא הצלחנו להוציא מד"ר שרצר הרבה ג'וס על מה שקורה שם בחדר.
ד"ר שרצר: מה שאני יכול לומר הוא שהדיון מתבצע בצורה רצינית מאוד, ומאוד לא פוליטית. הדיון הוא דיון ענייני, הוא נוגע בתכנים, הוא נוגע בייצוג לקבוצות אוכלוסייה שונות, הוא נוגע ברעיונות שונים על הסיפור שיום העצמאות צריך לספר בשנה הזאת, הוא גם מסתכל רחב ואומר איזה סיפור סיפרנו בשנה שעברה, ואיזה סיפור סיפרנו בשנה שלפני כן. ומהבחינה הזאת, אנשי המקצוע של מרכז ההסברה עושים עבודה יוצאת מגדר הרגיל. והם באמת אנשי המקצוע הטובים ביותר בתחום הזה.
בעצם במשך הרבה מאוד שנים, הרעיון הזה של הגשת מועמדות למדליקי המשואות היה מין סוד שאף אחד לא ידע עליו. זה היה מפורסם בעיתונים, בעמוד 17 למטה ליד המודעות אבל. ובעצם בשנים האחרונות יש החלטה לצאת… אני מדבר כבר על העשור האחרון כמעט, יש החלטה לצאת לקמפיין, שבמסגרתו בעצם קוראים לציבור להמליץ על מדליקי המשואות. זה עושה עבודה מאוד מאוד קשה לוועדה כי הוועדה מטפלת בהרבה יותר פניות. וזה מביא כמובן גם פניות שהן פחות מפורטות ורציניות ושהשקיעו בהם מחשבה, אבל זה מביא מגוון הרבה יותר רחב של אנשים.
אלעד: אז מגוון זה חשוב וזה טוב, אבל שוב, מגוון של אנשים אומר גם מגוון של סיפורים, ובמדינה כמו ישראל מגוון של סיפורים אומר שחלק מהסיפורים האלה אולי יתנגשו, אולי יעצבנו. וזה בדיוק מה שקרה - הניסיון להלחים סיפור ישראלי גדול אחד אבל כזה שיהיה מפורט הוא בעל משמעות וידבר לכולם הוא לא ניסיון קל.
ד"ר שרצר: השאלה המעניינת היא השיח הציבורי ביחס לסיפור, לנרטיב שהטקס הזה מחיל בתוכו. והוויכוח הזה מתנהל במלוא עוזו סביב אירועי יובל ב-98'. כחלק מאירועי היובל הוחלט שעושים שני טקסים גדולים - אחד הוא טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ואחד קורה ערב למחרת במיקום לא רחוק משם. וסביב החלקים האומנותיים של שני הטקסים, אבל בעיקר של הטקס השני, יש ויכוחים אינסופיים ביחס לסיפור שהם מספרים, את מי הם מייצגים ואת מי הם לא מייצגים.
אלעד: פעמוני היובל. אנחנו אומנם עושים כאן טיפה'לה עיקוף כי זה לא טקס המשואות, אבל אם דיברנו על חשיבות של טקסים כאלה, אז מה שקרה בפעמוני היובל ממחיש לגמרי את העניין. להקת המחול בת שבע הייתה אמורה להופיע עם היצירה "אחד מי יודע", ריקוד שמתחיל ברקדנים שלבושים כמו חרדים ואז הם מורידים את הבגדים למכנסונים קצרים וגופיות. המפלגות החרדיות זעמו, דרשו לבטל את המופע. מי שזוכר את האירוע בטח זוכר את ניסיונות הפשרה וההצעה שהרקדנים ילבשו גטקס. זה היה אז ביג דיל ממש.
[הקלטה] קריין טלוויזיה: "אוהד נהרין כאן בגלימה השחורה, המנהל האומנותי של להקת המחול בת שבע, מגיע היום לבית הנשיא ולא על מנת לקבל פרס על פועלו. להפך, הוא בא לשמוע על פשרה שנכפתה על יצירתו "אחד מי יודע". האיומים על שלמות הקואליציה מצד הסיעות הדתיות עשו את שלהם; הרקדנים יפשטו רק את החולצות."
אלעד: ובסוף, רגע לפני, הלהקה החליטה לא לעלות לבמה במחאה על הצנזורה הפוליטית.
[הקלטה] מנחה פעמוני היובל: "אני מצטער להודיע לכם שחברי להקת בת שבע, שאמורים היו להופיע ביצירת המחול "אחד מי יודע", יצירת המופת של אוהד נהרין, החליטו שלא להופיע כאן הערב במסגרת פעמוני היובל." [מחיאות כפיים]
אלעד: האירוע הזה הוליד ויכוח לאומי על יחסי דתיים-חילוניים. הוא הוביל להשתלשלות אירועים שיש אפילו מי שאומר שגרמה בסוף להפלת הממשלה. והכול על ריקוד אחד בטקס יום העצמאות.
ד"ר שרצר: הוויכוח של שנה 98' נובע מהעובדה הפשוטה שיותר ויותר אנשים באים ואומרים - זה שייך לי, ואם זה שייך לי זה נורא נורא עקרוני לי איך חברי להקת בת שבע יופיעו. אם זה יהיה עם גטקסים, או אם זה יהיה עם בוקסרים, או אם הם לא יופיעו בכלל. זו מהות הממלכתיות, זאת אומרת הרצון הזה לעצב את המרחב הציבורי המשותף, כמו שאני חושב שנכון לעצב אותו, אותו רעיון של אזרחות פעילה ושותפות בעיצוב הנרטיב, הוא מהותי.
עכשיו אני רוצה דווקא לתת דוגמה לאדם, לאח של גלעד שליט, שפורץ אל תוך רחבת הטקס כדי לקדם את השחרור שלו. הוא עושה את זה כי הוא מרגיש שלא מקשיבים לו, ואז הוא רוצה לקבל את תשומת הלב הציבורית המקסימלית, ואין תשומת לב ציבורית מקסימלית יותר מהטקס הזה, שאחוזי הרייטינג שלו הם הגבוהים ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה הסיפור.
אלעד: ומאז מתנהלים לא פעם ויכוחים סביב טקס המשואות, שהם גם ויכוחים על מהי ממלכתיות ישראלית, מה הסיפור המשותף שלנו ומי יספר אותו. ויכוח גדול ומרכזי כזה שמלווה את הטקס בשנים האחרונות, הוא ההשתתפות של ראש הממשלה בו. אם כן או אם לא ישתתף, ובאיזה אופן.
ד"ר שרצר: אז קודם כל אחד הדברים המעניינים במדינת ישראל זה שכשמדברים על כללי הטקס, לכל אחד יש גרסה משלו. אחד אומר לא, כללי הטקס אומרים שראש הממשלה אף פעם לא ינאם. ואחד אומר לא, דווקא ראש הממשלה נאם פה ושם ושם. עכשיו, בלא מעט מקרים שני הצדדים צודקים. אבל אני כן רוצה להגיד משהו עקרוני יותר על הסיפור של השתתפות ראש הממשלה. הרעיון שראש הממשלה לא משתתף בטקס, או אם הוא משתתף הוא משתתף בו כצופה בלבד ולא נושא דברים, איננו רעיון מקרי. הסיבה שיושב ראש הכנסת נמצא בטקס הזה במקום מרכזי הוא כדי שהטקס לא יהיה פוליטי, הוא לא יהיה מזוהה עם הממשלה, אלא הוא יהיה מזוהה עם הכנסת. הוא יהיה משהו שמייצג את כלל אזרחי המדינה שמיוצגים בכנסת. עכשיו, איך פתרו את הדבר הזה בימי העצמאות הראשונים? כי סדר הקדימה הממלכתי אומר שקודם כל הנשיא, ואחר כך ראש הממשלה ואחר כך יושב ראש הכנסת.
אז ימי העצמאות הראשונים התחילו בברכה מהנשיא, שהייתה בדרך כלל קצרה, סמלית וחגיגית. נאום יותר פרוגרמטי של ראש הממשלה, שהיה פחות חגיגי באופי שלו, אבל התייחס לאתגרים המרכזיים של המדינה, להישגים המרכזיים בשנה הקודמת, משהו מאוד מאוד שונה מתשדירי הבחירות שאנחנו רואים בשנים האחרונות בהקשר הזה. ואז לאחר מכן הטקס שבו הנואם המרכזי הוא יושב ראש הכנסת. לכאורה ההכנסה של ברכה של ראש הממשלה בהתחלה שומרת על כללי הטקס. אבל השאלה היא לא שאלה טכנית, השאלה היא האם זה חכם. אני שוב חוזר לרעיון הזה של ממלכתיות רזה, ולרעיון של להנמיך. לא בטוח שזה משרת את המטרה. ואולי דווקא כדי להעביר מסר נכון, ראש הממשלה לא אמור לנאום בטקס הזה. לא כי מעמדו כראש הממשלה לא חשוב, אלא כי זה לא המקום.
אלעד: גם הפעם, גם השנה, הטקס מלא במחלוקות. רק בימים האחרונים שמענו שהשרה רגב ביטלה את נאום יושב ראש הכנסת, והוא בתגובה משך את אנשי משמר הכנסת מהחזרות. יש חילופי האשמות עכשיו בין שניהם. יש משפחות של חטופים ומשפחות שכולות שקוראות לבטל השנה את הטקס. וכבר אמרנו, הוא ייערך במתכונת שונה מכל קודמיו.
ואפשר לטעון, אם ממש רוצים להיאחז בחצי הכוס המלאה, שזה שיש ויכוחים סביב טקס המשואות, זה שהוא מעורר אמוציות וקרבות של בעלות על הנרטיבים, זה סימן טוב. זה אומר שהממלכתיות עדיין חשובה לנו, שהסיפור המשותף שלנו עדיין חשוב לנו. אולי אפילו הקרבות סביב הטקס הזה יכולים להעיד שהמדינה עדיין חשובה לנו.
ד"ר שרצר: נכון, אם כי המעמד שלו הוא בירידה. הוויכוחים הגדולים שהטקס הזה ידע היו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. היום אנחנו כבר פחות מתווכחים עליו. אין ויכוח, אין דיון ציבורי ביחס לטקס הזה, כמו שהיה, למשל, סביב אירועי היובל בשנת 98'. והדבר הזה נובע בעיניי בראש ובראשונה מזה שיש אנשים שהטקס הזה כבר פשוט לא מדבר אליהם. אז הם לא מנסים לעצב אותו, הם לא מנסים להשפיע עליו, הם פשוט מייצרים טקס אלטרנטיבי. ובעיניים רפובליקניות, בעיניים של ממלכתיות, זה דבר מאוד מאוד מסוכן. כי הרעיון המרכזי של ממלכתיות הוא לייצר את הזירה שבתוכה אנחנו דנים את אותו עולם ערכים משותף, שאני חושב שהוא קצת ככה ואתה חושב שהוא קצת אחרת, ואז אנחנו מנהלים שיח אחד עם השני, ואנחנו מגיעים בסופו של דבר לעמק שווה, אבל יש לנו מסגרת לדיון. וברגע שאני בא ואומר - לא, הטקס הממלכתי הזה כבר לא מייצג אותי בכלל, אני לא מוצא את עצמי בתוכו, אז פה כבר זה תמרור אזהרה מאוד משמעותי.
אלעד: ואולי דווקא מה שיאחד אותנו סביב טקס המשואות הוא הכאב והטראומה. גם הם ליוו את הטקס בהר הרצל לא פעם.
[הקלטה] קריין טלוויזיה: "בשעה שלוש אחר הצהריים קרסו ארבעת עמודים, כל אחד בגובה 15 מטרים, ועליהם מאות קילוגרמים של פנסים. החיילים נסו לכל עבר. כוחות גדולים של מד"א הוזעקו למקום, חיילת אחת נלכדה מתחת לאחד הגשרים ונהרגה. חמישה חיילים וחיילות פונו לבתי החולים."
אלעד: אנחנו דיברנו על מלחמת יום כיפור, אבל בשנת 2012 היה אסון שהיה קשור באופן ישיר לטקס המשואות - קריסת גוף התאורה שהרג את החיילת הילה בצלאלי, בזמן חזרות לתרגילי הדגלנים.
ד"ר שרצר: ההחלטה לקיים את הטקס אחרי, היא החלטה מאוד מורכבת, שאפשר להסתכל עליה לכאן ולכאן. אפשר לומר, במידה רבה של צדק, שאחרי אירוע טרגי כזה, אין מקום לחגיגות. ומהצד השני, אפשר לומר שאי אפשר לקטוע את המסורת הזאת, שראשיתה ב-1950, בגלל מקרה פרטי, קשה ככל שיהיה.
אין לי את הפרוטוקולים של מה באמת נאמר בחדרי החדרים, אבל אני יודע לומר, מראיונות ושיחות וכל מיני אנשים שדיברתי איתם, ששני הקולות האלה נשמעו. הטקס לאחר מכן היה אמור לבטא מעין פשרה. השתתפו בו ההורים של הילה ז"ל, והטקס היה אמור, הווליום שלו היה אמור להיות קצת מונמך. עוד פעם, בצפייה חוזרת, האם הווליום באמת הונמך? בעיניי לא. וזה חלק מהדינמיקה של הטקס. כשטקס כבר עולה על נתיב מסוים, כדי לשנות אותו צריך מאמץ מאוד מאוד מאוד גדול, ותהליך שהוא תהליך יותר איטי, והרעיון הזה של כמה ימים לפני פתאום להנמיך את הטקס קצת, לא כל כך עבד בצורה מוצלחת במקרה הזה.
אלעד: והנה, עכשיו מה שדיברו עליו אז, אמור לקרות. טקס עם ווליום מאוד נמוך, לא חגיגי, טקס משואות חסר תקדים. כן, ואפילו יותר מזה. בגלל שטקס המשואות מספר את הסיפור שלנו, של כולנו, והוא מספר אותו באופן רשמי, ממלכתי, לאומי, זו בעצם הפעם הראשונה שהסיפור של שבעה באוקטובר יסופר באופן הזה. שבעה חודשים אחרי, בזמן שישראל עדיין במלחמה שנפתחה באותה שבת שחורה, אנחנו נצטרך למצוא את השפה שתספר את הסיפור הזה. נצטרך לצפות בו בטלוויזיה, ולעכל אותו בטקס ממלכתי, שהוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, חלק מהמורשת שלנו.
ד"ר שרצר: הטקס השנה הולך להיות מלא בייצוגים לדברים הכי כואבים מבחינתנו. לאיך שהשביעי באוקטובר פגש את כל אחד ואחד מאיתנו. ויש אנשים שמזדעזעים מימין, ויש אנשים שמזדעזעים משמאל, ויש אנשים שחושבים שהטקס בכלל לא צריך לקרות. הכול לגיטימי, הכול בסדר, אבל אין דיון. אין דיון בשאלה העמוקה איך מספרים את הסיפור של השבעה באוקטובר. המדינה בחרה שלא לציין את השבעה באוקטובר בטקס יעודי. הפעם הראשונה שהממלכתיות הישראלית פוגשת את האירוע המאוד משמעותי הזה, אולי האירוע הכי משמעותי מאז מלחמת העצמאות, קורית בתוך יום הזיכרון ויום העצמאות.
עכשיו, זה חומר נפץ מטורף. כי גם ככה יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים טעונים. השאלה אם הטקס הזה מסוגל להנמיך. וכדי לספר את הסיפור של השבעה באוקטובר בעת הזאת, לא בעוד 20 שנה, לא בעוד 30 שנה, חייבים להנמיך קצת. זה חייב להיות סיפור הרבה יותר מינורי, הרבה יותר רזה. מהרבה מאוד בחינות זה צריך להיות טקס שמזכיר את הטקסים של שנות ה-50 וה-60. עכשיו, אני לא יודע איך ייראה הטקס. אני חושב שהקסם של הטקס הזה הוא בזה שבכמה וכמה נקודות בעבר, מה שאני קראתי מטמורפוזות, הוא הצליח לשנות את פניו, ולמעשה זו הסיבה שבגללה הוא שרד. עכשיו, שינוי טוב הוא לא שינוי שקורה ברבולוציה, הוא לא מהפכני לגמרי, הוא שינוי באבולוציה. האם בשלה העת לאבולוציה של הטקס הזה, להערכה מחדש, לראות איך עושים אותו נכון יותר? אני חושב שכן.
אלעד: ד"ר עדי שרצר, תודה רבה.
ד"ר שרצר: בשמחה.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד - יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה