מאז תחילת המלחמה, השיח על הגירה מישראל הולך ומתרחב. יותר ויותר ישראלים שמרגישים מתוסכלים מהמצב שוקלים את האפשרות לעזוב את הארץ, וחלקם כבר עשו את הצעד. אפשר להתייחס אליהם כאל "יורדים", אבל מדובר בתופעה ממשית - וגם בהחלטה לא פשוטה שגובה מחירים. הפעם אנחנו עם בת-אל ויזל פלד, שעברה לתאילנד, ועם שירטל גויכמן, שמצאה בית חדש בפורטוגל. שתיהן בחרו לעזוב בעקבות המלחמה יחד עם משפחותיהן, והן משתפות בחיים החדשים ובשאלות שמלוות את ההחלטה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/09/2024.
[פרסומת]
אלעד שמחיוף: היום יום שלישי, עשרה בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
[מוזיקה]
אלעד: אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[מוזיקה מסתיימת]
אלעד: יהיו מי שיגידו, ויש את מי שאומרים, שבמדינת ישראל אין נתון אחד רשמי אמיתי על מספר הישראלים שהיגרו, כלומר, עזבו את הארץ. רשות האוכלוסין, הביטוח הלאומי, רשות המסים, הלמ"ס, כולם מתעסקים בזה, אבל אין מספר אחד מקובל של כמה ישראלים עלו על מטוס ונסעו למדינה אחרת בכוונה להשתקע בה. יש לזה לא מעט הסברים, אבל האמת היא שההסבר הכי בסיסי, הכי פשוט, הוא שגם אם תשאלו ישראלים עצמם שנסעו, אם זהו, אם זה סופי, אז רבים מהם פשוט לא יידעו לענות לכם.
בת-אל: שאלה טובה וקשה. עד עכשיו היינו במין מוד התגלגלות כזו, בעיקר גם כי לא תכננו. אבל ככה, עם עוד חודש שעובר, ועוד ככה שורש שנעקר, ועוד… מפנים את הדירה ומוכרים את המכוניות ועוזבים את העבודות, ואתה לאט לאט מבין שרגע, לא בנינו פה את החיים ביום אחד, אז אנחנו כן רוצים לתת לזה צ'אנס אמיתי כבר לחיות, ולראות איך זה.
שירטל: מאוד קשה לעשות החלטה שהיא סופית ומוחלטת, כשחסרים לך הרבה משתנים במשוואה. היום, בנקודת זמן הנוכחית הזאת, אני לא מרגישה בטוחה לחזור הביתה לקרית שמונה. זה קורה בערך פעם בשבוע, אני שואלתי את עצמי את אותה שאלה. אני שואלת את ג'ן את אותה שאלה, ואני שואלת את זה על הילדים שלנו.
אלעד: אז שמעתם כאן, ותשמעו כאן שתיים. את בת-אל ויזל פלד, שדיברה איתנו מפוקט תאילנד, ואת שירטל גויכמן, שדיברה איתנו מפורטוגל. שתיים, שעשו בדיוק את הדבר הזה שדיברנו עליו. הן עלו על מטוס, ונסעו למדינה זרה, לא לטיול, לא לחופשה, אלא למגורים. ואני יודע, אני יודע מה האינסטינקט הראשוני של חלקכם יהיה, לכעוס, להתעצבן, לקרוא להם בשמות, מ"יורדים" ועד "נפולת של נמושות", אבל שווה לחכות עם זה לרגע אחד. שווה להקשיב, כי קורה כאן משהו. זה נכון שאין נתונים רשמיים, אבל מהנתונים שכן יש, כבר ברור שלכל הפחות יש עלייה חדה בשיח על הגירה מישראל. נתונים לא רשמיים מדברים שיש זינוק לא רק בשיח, אלא גם ממש בשטח. יש כאן מגמה, ושווה לכל הפחות לנסות להבין אותה.
[מוזיקה ברקע]
אז הפעם נהיה כאן עם בת-אל ועם שירטל, ששבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, גרמו להן, לפחות בינתיים, לעזוב את ישראל ולחיות במקום אחר.
[מוזיקה מסתיימת]
שירטל: אז אנחנו מקריית שמונה במקור. הבן זוג שלי במקור במקור, אני שם מ-2013, ילידת תל אביב, גדלתי. את שי-לי, הבכור שלנו בן ארבע, הוא הגיע בקורונה, ויאן הגיע ממש עכשיו בתקופת המלחמה, הוא נולד בפברואר, אז הוא חגג חצי שנה ממש לא מזמן.
אלעד: אם הייתם אומרים לשירטל לפני שנה, שיבוא יום והיא תחפש לה ולמשפחה שלה דירה למגורים בפורטוגל, היא הייתה אומרת לכם שאתם לגמרי פסיכים! לא ספציפית בגלל פורטוגל, כל הקונספט של לעזוב את הארץ, פחות דיבר אליה.
שירטל: הייתי מסוגלת לחשוב על זה, על לעשות משהו כזה לכמה חודשים, אבל לא משהו שהוא קבוע שאני יכולה להגיד, הייתי מוכנה לנתק הכל. לא כזה. לא הייתי משחררת את הבית, לא הייתי משחררת את המשפחה. כאילו אם זה לא הולך להיות עם עוד משפחה שמקיפה אותנו, זו החלטה שהיא קצת משוגעת לדעתי.
בת-אל: אז אני בת אל, נשואה לאירם. אני בת 39, בעלי בן 41. יש לנו שלושה ילדים, הגדולה בת שבע נכון להיום, בן חמש ובת שנתיים עוד מעט. כשטסנו היא הייתה בת פחות משנה. לפני המלחמה עבדתי בהייטק והייתה לי קליניקה בחצי משרה, של אימון רגשי, אני מאמנת רגשית. ובעלי, הייתה לו אקדמית טניס מאוד מצליחה בארץ, הוא מאמן טניס, וגרנו בנס ציונה, בחיים הפרבריים הרגילים ונורמטיביים, עד השביעי לאוקטובר.
אלעד: אצל בת-אל, אגב, הסיפור מעט שונה. כי בבית שלה, במשפחה שלה, פלירטטו בעבר עם הרעיון הזה, לשנות מיקום.
בת-אל: זה משהו שתמיד סקרן את שנינו, זה משהו שהיה על הפרק, אבל לא היה שום משהו ממשי, מוחשי, שום תוכנית. היה האמת כרטיסים לתאילנד לאוגוסט, ממש חודש קודם. תכננו לעשות טיול פעם ראשונה עם הילדים והזמנו כרטיסים. אמרנו, בואו נתחיל לגשש, נראה אולי נבדוק מסגרות, נראה איך זה לחיות את החיים שם. אבל זה היה ממש קצה חוט ולא יותר מזה.
אלעד: במשך לא מעט זמן, המחשבות האלה קוטלגו ככה באותה קופסה בראש שבו מוחזקות הפנטזיות שמדי פעם חוזרים אליהן, אלו שאולי יקרו ואולי לא. ואז הגיעה המלחמה, והראש של בת-אל, כמו הראש של כולנו, התחיל לפעול אחרת.
בת-אל: שלושה ימים לתוך המלחמה, אחרי ריצות הולכות וחוזרות לממ"ד עם שלושה ילדים, בוטלו המסגרות, ימים של כאוס מוחלט, רק מתחיל להתחוור גודל האסון והמימדים שלו, ונופלת איזושהי הבנה שזה לא הולך להסתיים בקרוב, זה לא הולך להיות עוד איזה מבצע של שבוע-שבועיים. ואחרי שלושה ימים שאנחנו עם הילדים וריצות לממ"ד, עם שלושה קטנים, מגיעה הודעה, הודעת אס-אמ-אס, מפיקוד העורף, נא להיערך לשבעים ושתיים שעות בממ"ד, ואני ממש מרגישה כאילו קיבלתי ציווי, והציווי אומר, "אני לא חיה ככה, אני פה לא נשארת", ואני אומרת באותם רגעים לבעלי, "תרד להביא את הטרולים מהמחסן, אנחנו לא נשארים פה". אמר לי אוקיי, בעלי זורם בגדול, אנחנו… הוא בחור זורם כזה [צוחקת], ואנחנו די רואים את הדברים בדרך כלל באותו אופן, אז הוא גם מבין שמשהו לא נורמלי קורה. אמרנו "יאללה, בוא נעוף מפה". עושים גוגל, "איזה מדינות לא אנטישמיות?" המדינה הראשונה שעולה זה פורטוגל, מסתכלים, כרטיסים לפורטוגל - אין. אוקיי, מדינה שנייה שעולה, קפריסין, מסתכלים קפריסין, יש טיסה באחת בלילה של אותו יום, הוא אומר לי "תקשיבי, הילדים כבר ישנים, בואי נחפש טיסה ל… לא יודע, עוד יומיים, שלושה", אמרתי "לא לא לא, לא יודעת מה יהיה עוד יומיים, שלושה, יסגרו את נתב"ג, יפציצו, לא יודעת. אני פה לא נשארת! תעלה את הטרולים, אני אורזת, אתה סוגר טיסות, אנחנו עפים מפה". וכך היה, אחרי שלוש שעות, אנחנו חמישה אנשים נדחסים למכונית, נוסעים לשדה, הזמנו כרטיסים לקפריסין, עוד אין לנו איפה לישון, עוד אין לנו רכב, עוד אין כלום, אני אומרת לו, "דברים יסתדרו", ודברים מסתדרים. מצאנו את עצמנו עם שלושה ילדים, וככה, איזה שני… שתי מזוודות קטנות עם כמה חולצות, בקפריסין.
אלעד: בערך באותו זמן שבת-אל והמשפחה התחילו לנסות להבין איך הופכים כמה מזוודות וכמה חולצות למשהו יותר ארוך טווח בקפריסין, שירטל והמשפחה שלה עוד היו בקרית שמונה.
שירטל: הגענו לאיזושהי נקודה שפתאום המשפחה מהמרכז ומאזור זיכרון התחילו להתקשר ולהגיד, "מה, מה אתם אומרים, אולי תצאו מקרית שמונה?" אנחנו כזה, "למה?" כאילו, אני יודעת שיש בלאגן, ואני יודעת שיש בלאגן בדרום, מה קשור פה לצפון? והם התחילו להגיד על זה שיש מצב שיהיה משהו דומה, בלי לנסות מאוד להגן ולא להלחיץ אותנו יותר מדי, ואז אמרתי, "אוקיי". פתאום הייתה אזעקה, זה היה ביום רביעי, בערב. זאת הייתה האזעקה הראשונה שנשמעה בקרית שמונה מאז שאני נמצאת שם, והבן זוג שלי לא נלחץ מזה בכלל, כאילו, בשנות התשעים נפלו פה רקטות והם היו רצים לחלונות, זה הרמה, זה היה סוג של משחק אפילו. הסתכלתי על הבן זוג שלי, אני בהריון, וואו, זה היה חודש… ל… כמעט שישי, ואני אמרתי, טוב, בואו ניסע, סוף שבוע, נלך לבן דוד שלי בכרם מהר"ל, בוא נתאוורר טיפה, לא יותר מדי, אבל בואו רגע נתרחק מהסיטואציה. וזה מה שעשינו, ארזנו לסוף שבוע, אני, ג'ניה הבן זוג שלי, שי-לי, ילד בן שלוש וחצי בערך, ויצאנו עם תיק לסוף שבוע, ולא חזרנו הביתה מאז.
[מוזיקה]
אלעד: החוויה שלהם כמהגרים לא התחילה בחו"ל, אלא בארץ, קרית שמונה פונתה. ושירטל, אז בהריון מתקדם, עם בעל, ילד וכלב, התחילו לעבור בין תחנות שונות בארץ. היה להם ברור שככה זה פשוט לא יכול להימשך. ואז, גם אצל שירטל, נולדה בראש איזו פנטזיה, מעין רעיון שלפעמים נחמד לפלרטט איתו, גם אם הוא נראה כמעט דמיוני.
שירטל: כן, זה היה כשהגענו לתחנה השנייה שלנו. זה היה בערך שבועיים אחרי, ואני זוכרת שדיברתי עם דודים שלי שחיו כמה שנים בארצות הברית. ואמרתי להם, "תגידו, איך זה? איך זה להיות שם? איך זה ללדת שם בחוץ? איך זה לגדל ילדים? איך בונים קהילה? איך עושים כזה דבר, כשזה משהו שאתה ממש צריך לעבוד בשבילו?" ובאיזור גיל ה-30 פלוס, זה לא דבר שהוא כזה פשוט ללכת ולמצוא עכשיו סביבה של אנשים שאתה יכול להתחבר אליהם ולהתקרב אליהם. בטח לא כמו החברים מהבית. אחרי שילדנו בארץ והגענו לטיפת חלב בפעם הראשונה, והתחלנו ודיברנו והבנו גם במונחים של חיסונים, בדיקות, אלרגיות, כל מיני דברים שיכולים להתגלות, האחות של טיפת חלב אמרה, אני ממליצה לכם להישאר פה לפחות שלושה חודשים, כי יש כל מיני דברים שמתעוררים בתינוקות חדשים, ועדיף לכם להיות במקום שיש לכם באמת את כל התמיכה, וזה מה שהיה.
אלעד: בשלב הזה שירטל והמשפחה המפונה שלה גרו בכפר חרוב שבדרום רמת הגולן. הם הרגישו שמצאו שם בית, בית אמיתי, מקום שיוכלו לגדל בו את המשפחה המתרחבת שלהם. עזרה מאוד העובדה שיש שם קהילה, המקומית וקהילת המפונים, כמותם, שהגיעו לכפר חרוב. עזרה מאוד גם העובדה שבניגוד לקרית שמונה, שם היה שקט, עד שגם שם הפסיק להיות שקט.
שירטל: אין ממ"ד בבית, אין גם חדר ביטחון. המקום שהיינו הולכים אליו זה המרכז של ה… ההול הקטן הזה של בין החדרים. האזעקות שהיו, הם היו בעיקר כטב"מים. באיזשהו שלב הגענו למצב שפשוט אני וג'ניה, בן הזוג שלי, נעמדנו כל אחד בכזה… כל ילד ישן בחדר נפרד, שלא יעירו אחד את השני, ואנחנו שנינו עומדים במשקופים, מסתכלים אחד על השנייה, ואני אומרת לו, "טוב, אז אם יפול טיל, נלך כולנו ביחד, וזה לא יהיה כזה נורא אם נלך כולנו ביחד". ופתאום שמעתי את עצמי, אומרת את המשפטים האלה בקול, של כזה, "טוב, אם זה הזמן אז אנחנו נמות, ובסדר". כל מיני כאלה. ונפגשתי עם עו"סית, שהגיעה לבקר באופן כללי את כל האמהות, הריוניות מפונות, וכבר בשיחה הראשונה שלנו היא אמרה לי, "שירטל, אני לא יודעת אם את מודעת לזה, אבל את בדיכאון". אמרתי לה, "אבל אני לא". היא אומרת לי, "את כן". ואז היא אמרה לי, "את פשוט צריכה להתחיל להבין ממה הדבר הזה נובע, ולטפל בזה". אמרתי, אוקיי, נשלחתי עם משימה להבין ממה זה נובע. בשנייה שנפל לי האסימון, שאחד הדברים שלא היה לי הרבה הרבה הרבה זמן, זה שליטה, שליטה לבחור איפה אני גרה, שליטה לבחור מה לאכול, שליטה לבחור באיזה גן הילד שלי יהיה, או כמה שעות יהיה הגן. זה… זה התיש אותנו. זה שבר אותנו. לא יכולנו לעשות שום דבר מעבר לזה.
אלעד: היא חיפשה רוגע. היא חיפשה להחזיר את השליטה לחיים שלה. שירטל חיפשה בית.
שירטל: חיפשנו מקום סביר מספיק, וכשאני אומרת סביר, אני מדברת על שני חדרי שינה. זהו, זה מה שרציתי. האופציה היחידה שהייתה באמת רלוונטית הייתה באר שבע. הגענו לשבוע, למשפחה שלי בבאר שבע, כדי לראות, להרגיש, להבין, אם יש מקום ללמוד בו, איך המסגרות, איך הסביבה, איזה שכונה, ממש לחוות אותה לשבוע שלם. חזרנו חזרה לכפר חרוב, פחות מיומיים! הפגזות בבאר שבע. פחות מיומיים! אני לא האמנתי! אני לא האמנתי שדבר כזה קורה. אמרתי, "טוב, אם יש דרך ליקום לשלוח לי סימנים, זאת הדרך". אז באר שבע כבר לא אופציה. בוא נתחיל לחפש דברים אחרים שקצת יותר קרובים לאיכות חיים שהייתה לנו עד עכשיו. ואמרנו, אם אנחנו מסתכלים שנה קדימה, אין לנו דרך לממן את הדבר הזה. אנחנו גם חיפשנו עבודה לאורך כל התקופה הזאת, כשהיינו מפונים. וכשאתה מגיע לראיון עבודה ואתה אומר, "כן, אני הולך להיות כאן לא יודע כמה זמן", אז אנשים לא כל כך ממהרים לקחת אותך לעבודה.
אלעד: בערך שעה טיסה מהדילמות של שירטל, בקפריסין, בעבעו אז הדילמות של בת-אל.
בת-אל: אחרי חודשיים בקפריסין אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לקבל החלטה קשה. ואני ובעלי יושבים בסלון ואני אומרת לו, "טוב, אנחנו צריכים להחליט, אנחנו חוזרים לארץ או לא? אתה רוצה לחזור?" הוא אומר לי, "לא". אני אומרת לו, "יופי, גם אני לא. אז מה עושים?" הוא אמר לי, "יאללה. מקדימים את הכרטיסים של אוגוסט לדצמבר". מודיעים למשפחות שאנחנו טסים לפוקט, עוד לא יודעים עם איזה כוונה ועוד מה יהיה, אנחנו מתגלגלים. אבל עמוק בלב משהו יודע שזה לא הולך להיות קצר.
[מוזיקה]
אלעד: הרגע הזה הוא רגע חשוב, כי אפשר לטעון, ובת-אל כנראה תסכים, שהמעבר הראשון לקפריסין נעשה תחת חרדה, פחד, אולי אפילו פאניקה. אבל כאן, הטיסה הזו שלהם שהוקדמה לתאילנד, ההחלטה לנסות את פוקט, הבירורים, הסידורים, זו כבר הייתה החלטה מודעת.
בת-אל: ההחלטה לעבור לתאילנד זה כבר היה משהו הרבה יותר שקול, שלקח את הזמן, שישב והרהר, וניהל שם את הסיכונים, וגם אם זה נראה כמו התאבדות, מהמון בחינות מהצד, התאבדות כלכלית, התאבדות אישית, התאבדות… הייתה שם החלטה מודעת. זאת אומרת, המלחמה באיזשהו מקום, היא הייתה טריגר מאוד מאוד גדול, שאני לא חושבת שזה היה קורה בלי המלחמה. מצד שני, זה הגשים איזשהו צורך נשמתי מאוד חזק, שכבר היה שם. זה פשוט בא ודחף אותנו מעבר לקצה.
[מוזיקה ברקע]
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
שירטל: פתאום התחלנו לקבל כל מיני סיפורים. פתאום אומרים לנו שהגן של המפונים נסגר, ומחברים את הגן של המפונים לגן של הקיבוץ, שזה מגן של 7 ילדים לגן של 30. ואז אנחנו בודקים לגבי תינוקיה, כדי לראות איזה מסגרת תהיה ליאן, הקטן החדש, ואין, היא לא נפתחת. אז אנחנו יוצאים החוצה לחפש בישובים הסמוכים, קיבוצים סמוכים, וגם שם לא מוכנים לקבל ילדים נוספים. ואני וג'ן מסתכלים אחד על השנייה, ואנחנו אומרים, "מה אנחנו אמורים לעשות במצב הזה?"
אלעד: גם בשלב הזה, אחרי שמסגרות החינוך כבר לא סיפקו לה סיוע, אחרי שהרקטות והכטב"מים עקבו אחריה ואחרי המשפחה, וכשהסטטוס הזה, מפונים, הוא הפך את הניסיון שלהם למצוא תעסוקה לבלתי אפשרי, שירטל והמשפחה עדיין חיפשו את המקום שלהם בישראל.
שירטל: ושוב, פתחנו את יד2 והתחלנו לחפש מקומות, ופתאום שכירויות של בתים שהיו 2,000 ו-3,000 ו-4,000 שקלים הפכו להיות 6,000 ו-7,000 ו-8,000. ופתאום התחילו להגיע אלינו עוד סיפורים על ילדים שמשפילים אותם בבית ספר כי הם מפונים, ולא מוכנים לשבת לידם בהסעה, או בעלי בתים שעל בית של שכירות של 2,000 ו-3,000 שקלים אומרים, "תביאו לי חצי מהמענק שלכם". ולא היינו מוכנים, לא היינו מוכנים לחיות במקום כזה. שם זה נפל.
אלעד: אז אם דיברנו כאן על חרדה, ודיברנו כאן על החלטה מודעת, נכנס אלמנט נוסף למערך השיקולים שיכול להוביל ישראלים להגר אל מחוץ לארץ - תחושה שאין להם ברירה. ככה שירטל לפחות הרגישה, ככה בן הזוג שלה הרגיש. והפעם הראשונה שעלתה, עלתה באמת האפשרות שהם יעזבו את הארץ, הגיעה ממנו.
שירטל: הוא הסתכל עליי ואומר לי, "אז די, למה אנחנו ממשיכים להתעקש בלנסות ולסדר ולהבין ולמצוא את המקום שלנו כאן? בואי ניסע. מה זה משנה? בואי… נקרא לזה טיול. בואי ניסע". ברגע שקנינו את הכרטיסים, זה היה, בוא ניסע. קנינו כרטיס עם אופציה לשינוי תאריך, כי לא ידענו מתי נחזור, או אם נוכל לחזור, או אם לא נרצה להישאר פרק זמן כזה ארוך. וזה הפך להיות הדבר היחיד הוודאי שלקחנו עליו את השליטה בחזרה.
[מוזיקה ברקע]
שירטל: חיפשנו, והתחלנו לדבר. בשלב הראשון זה היה, איזה מקום בטוח מספיק לישראלים להיות בו? ושאלנו, איך אתם מרגישים? אתם מרגישים מספיק בטוח? אתם מדברים עברית ברחוב? איך התחושה הכללית? יש בכלל כל מיני הפגנות ודברים שהם מלחיצים את הסיטואציה? וככה פורטוגל נבחרה.
אלעד: יש המון אתגרים במעבר, בכל מעבר, אבל נשים לרגע בצד עניינים טכניים, נקרא לזה, כמו תעסוקה, דיור, חינוך לילדים. הגירה מישראל, והרי זה ידוע, היא מלווה בסטיגמה, בתחושות אשם, על אחת כמה וכמה כשההגירה מישראל קורית בתקופת מלחמה. והגירה כזו עלולה גם להיות מלווה בלא מעט ביקורת מצד הסביבה.
שירטל: אף אחד לא חי את החיים שלנו. אף אחד לא מבין את זה! אף אחד לא מבין את זה! ואנשים יכולים להגיד לי, "גם אני מרגיש עקור, גם אני מרגיש שאין לי בית לחזור אליו". אפילו מפונים, משפחה של מפונים שנמצאת לידי, אין לכם מושג מה קורה אצלנו בבית! אין לכם. והיו מצבים שהגענו לשפל ברמה מנטלית, אין לך כוחות. אתה לא רוצה לצאת מהמיטה, אתה לא רוצה לאכול, אתה לא רוצה להתקלח, אתה לא רוצה לעשות כלום. אבל יש בן, בת זוג, בצד השני של הדלת, עם עוד שני ילדים קטנים. אז אנחנו צריכים למצוא את הדרך להתמודד עם הדבר הזה.
בת-אל: הנגד היה קודם כל לנטוש את הספינה הטובעת. כן? הייתה תחושה כזאת של, רגע, יש מלחמה, אנחנו נלחמים כרגע על המדינה שלנו. היו חברים שהתרחקו. וכן, והיחסים לא נראים אותו דבר, אני לא יודעת מה יהיה במבחן הזמן. זאת אומרת, כן יש מחירים לכל החלטה, אבל תראה, אם יש משהו שאני למדתי במסע החיים שלי, זה פחות להקשיב לקולות מבחוץ, ויותר להקשיב לקולות מבפנים. והיה קול אחד מאוד מאוד ברור, "תחיי את החיים שלך". לחיות את החיים, וגם בצל ההבנה ש… המאוד עצובה… שאנחנו לא יודעים איזה חיים אנחנו מאפשרים לילדים שלנו אם אנחנו ממשיכים בדיוק להתנהל באותו אופן. זאת אומרת, הילדים יגדלו לתוך מציאות שאנחנו גדלנו אליה, בצל פיגועים, בצל חטופים, בצל חיילים, בצל יוקר מחייה, בצל סנקציות כלכליות ומשפטיות. זאת אומרת, איזה מין חיים אני מאפשרת לילדים שלי, אם אני לא פותחת אותם לעוד אפשרויות קיום בעולם?
אלעד: ואחרי כל זה, בכל זאת, צריך הרי לבנות חיים חדשים. ולא סתם הוצמדו בשפה המילים לבנות-חיים, כי לבנה אחרי לבנה, בפורטוגל או בפוקט, זה מצריך המון עבודה.
בת-אל: מאוד קל להישבר כשאין מקום בבית ספר שרצית, וכשקשה לילדים עם השפה והם לא מצליחים למצוא חברים בהתחלה, ושאתה לא מצליח למצוא בית בתקציב שאתה יכול לעמוד בו, כי כרגע אין לך עבודה ואתה שורף חסכונות, ואתה בונה חיים מאפס. מאוד קל להישבר בכל אחד מהצמתים האלה, וגם אפשר שלא.
שירטל: אתה הולך לכל אירוע חברתי שיש - שוק, הפנינג, בית פתוח, ואתה פשוט מתחיל לדבר, כל הזמן, שואל שאלות, מחליף מידע, מחבר ילדים, קיפצנו מבית לבית ובאו אלינו, ומשחקים וחברים, והבנו שאנחנו חיים חיים. אתה מנסה לאתר את הסופר הכי טוב, אתה מנסה למצוא חבר'ה עם ילדים קטנים כדי שיהיה תעסוקה לילד, וזהו. פשוט זהו.
אלעד: אז עם כל הקשיים האלה, עם חוסר הוודאות, עם כל הבלגן, נשאלת הרי השאלה המתבקשת, זה שווה? שתיהן, בת-אל ושירטל, טוענות שכן.
שירטל: יש פה שקט בתוך כל הבלאגן. אני אגיד בכנות, עם כמה שזה עצוב, אבל אני אפילו לא מתגעגעת לזה. אני לא מתגעגעת לפחד הזה. ותודות לטכנולוגיה המטורפת שיש לנו היום, אנחנו בשיחות וידאו גם ארבע פעמים ביום, עם המשפחה, עם חברים. אני עובדת. זה חמצן, לבנות את היום יום כאן.
בת-אל: קודם כל לא חפים מאתגרים, כי שנינו הרי בונים את עצמנו פה מאפס. אני פוטרתי מהעבודה, אחרי חצי שנה של תחזרי, לא תחזרי, תחזרי, לא תחזרי, העלו אותי לשימוע. מאוד מאוד הבנתי את זה. היה מאוד קל להיות הקורבן בסיפור, אבל ברור לי שהכל תוצאה של החלטות שאני קיבלתי, ויכולתי לבחור אחרת בכל נקודת זמן. וזרמתי, באופן… הסתכלתי על זה כעל מתנה, בעצם זה הכווין אותי לקריירה השנייה, וזאת שהתחלתי לפתח לצד ההייטק. והיום אני מאמנת רגשית במשרה מלאה. זאת אומרת התחלתי לייצר לי פה גם המון דברים שלא התעסקתי מפאת הזמן, מפאת השגרה והאינרציה, התחלתי ליצור, ליצור לי פה עולמות, בתוך פוקט, ובעלי הקים לו מחדש את עסק הטניס שלו. אנחנו חיים פה בבית פרטי, עם ארבעה חדרי שינה ובריכה, באותו… אפילו בפחות ממה ששילמנו על דירת שלושה חדרי שינה בנס ציונה, עם חתכת מרפסת לנוף. ששוב, זה נשמע כאילו קל, ואוטופי, ואידיאלי, וזה ממש ממש לא, זה המון המון מלחמות, בפנים ובחוץ. אבל העדפתי לנהל את המלחמות האלה, מאשר להישאר במלחמה שאינה תלויה בי.
אלעד: וכן, אמרתי, אני יודע, אני כבר ממש יכול לשמוע את הטוקבקים, בקבוצה שלנו בפייסבוק. הגירה עבור ישראלים היא עניין אמוציונלי, אבל אמרנו, קורה כאן משהו, שצריך להיות מודעים אליו, שצריך להבין, שצריך לדבר עליו, ויש את מי שיגיד שאלו רק תחושות, אבל בתאילנד ובפורטוגל רואים את זה בעיניים, רואים אותם בעיניים, את המהגרים הישראלים החדשים.
שירטל: לא ידעתי כמה הרבה יש עד שהגעתי לפה. לא חשבתי שיהיה כזה דבר. גנים בעברית, מעסים וטיפולים, ערבי סלסה. יש כאן, אני רוקדת סלסה ובצ'אטה שנים. מישהו שהיה איתי בקורס מדריכים ב-2010! בתל אביב! הוא זה שמפעיל פה ערב פעמיים בשבוע.
בת-אל: אז כן, אתה גם רואה את זה במסגרות, שפתאום עוד משפחה ישראלית מצטרפת, ופתאום בבית חב"ד בארוחת שישי יושבים עוד כמה פרצופים. אבל פוקט הוא מקום מאוד תנועתי. זאת אומרת, כל הזמן יש פה תנועה וזרימה של אנשים, פנימה והחוצה. אנשים באים, חלק גם באים לאיזושהי הרפתקה של שנה, שנתיים, ועוזבים, או למקום אחר, או חוזרים לארץ. אבל יש המון משפחות שזה, שהייתה להם את המחשבה, או אפילו כבר גרו פה לתקופה, ובעקבות המלחמה חזרו, או בעקבות המלחמה אמרו, "אוקיי, רצינו לעשות הפסקה של שנה מהחיים, בוא נעשה את זה עכשיו".
אלעד: ועכשיו, אחרי חודשים שבהם הן רחוקות, אחרי שנשקלו השיקולים בעד ונגד, עם התמיכה, ועם הביקורת מישראל, נותרה בעצם רק שאלה אחת שאפשר לשאול - האם זה לתמיד? האם עבור ישראלים רבים, שהמלחמה גרמה להם לחפש מקום אחר, האם עבורם זה באמת כרטיס בכיוון אחד?
שירטל: מאוד קשה לעשות החלטה שהיא סופית ומוחלטת, כשחסרים לך הרבה משתנים במשוואה. היום, בנקודת הזמן הנוכחית הזאת, אני לא מרגישה בטוחה לחזור הביתה לקרית שמונה. על המוסך של ג'ן נפל טיל, על הגן של שי-לי נפלו שניים, ועל הבניין שלנו, בכניסה השלישית, פגע טיל, הבניין הסמוך אלינו… נפגע מרסיסים, מול הבית שלנו על הכביש נחת טיל, ואני אומרת, "מה?! אני אמורה לחזור לשם, לזה?" ומה קורה מתחת לאדמה? כל רחש בחש שיהיה מסביב, אני אחשוב שיש איזה מישהו שהולך לצאת מתוך השירותים? איך אפשר לחיות בצורת חיים כזאת? ואני יכולה להגיד שנכון לעכשיו, אנחנו קנינו כרטיס טיסה חזור כי צריך לקנות כרטיס טיסה חזור. זה… לדעת שיש תמיד את האופציה הזאת שכבר שולמה ומסודרת, ובכל רגע נתון, אנחנו יכולים לעלות על מטוס. אבל, אנחנו קנינו כרטיס טיסה עם אופציה לשינוי תאריך ללא הגבלה. זאת אומרת שאנחנו יכולים לשנות אותו גם כל יומיים. ונכון לעכשיו אין תאריך כזה. אין תאריך חזרה.
בת-אל: בסוף בסוף, אחרי שאתה מקלף את השכבות, לכל אחד יש את הסיפור שלו ואת מה שמשאיר אותו מחובר או לא מחובר לארץ. ושוב, המדינה שלי תמיד תהיה המדינה שלי. זה לא שהשתמטנו משירות מילואים, אני עשיתי שירות מילואים, וגם בעלי עשה צבא. וגם אני בוכה ועצובה עם כל חדשות שמגיעות מהארץ. זאת אומרת, להיות פה זה לא להיות בניתוק ממה שקורה, זה פשוט לאפשר יותר חמצן לנשמה, ובעיקר לנשמות של הילדים, שהם לא נחשפים לכל הזוועות. אבל בעתיד היותר רחוק, ישראל היא תמיד הבית. זאת אומרת, אין לי ארץ אחרת.
[מוזיקה]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לבת-אל ויזל פלד ולשירטל גויכמן. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, פשוט חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי", אנחנו שם. העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה דני נודלמן, עדי חצרוני, דניאל שחר ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários