בתוך התופת שחוו יישובי העוטף בשבוע שעבר, בין ההרוגים, הפצועים, השבויים, הנעדרים והנזק העצום שנגרם - היו גם בעלי חיים שנותרו מאחור. כעת, מתנדבים שלקחו על עצמם להשיב מעט תקווה למשפחות שחייהן השתנו, עושים הכל כדי להחזיר אליהן את חיות המחמד האבודות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/10/2023.
אלעד שמחיוף: היום יום שני 16 באוקטובר ואנחנו "אחד ביום" מבית 12N. אני אלעד שמחיוף. אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום בכל יום.
(צליל חיוג)
א. שמחיוף: עייני?
ע. פצ'רסקי: אהלן מה העניינים?
אלעד שמחיוף: בסדר, תגידי איפה אני תופס אותך.?
ע. פצ'רסקי: אני נמצאת עכשיו בבית קמה בחמ"ל המרכזי שלנו. מכאן בעצם יוצאים כל החילוצים לשטח, פה אנחנו מתארגנים על צוותים ועל כל הציוד.
א. שמחיוף: זה לא המקום שחשבתי בו לפני עשרה ימים, אני בטוח. איפה היית כשהמלחמה התחילה?
ע. פצ'רסקי: כשהמלחמה התחילה זה הייתי בכלל בצפון. זה לקח לי רגע להבין מה קורה נראה לי ולכולנו וישר הסתכלתי על הכלב שלי. פשוט אמרתי אין מצב שקורה לי עכשיו משהו, חס וחלילה אני לא בחיים או שאני שבויה, שבוית מלחמה אני כאילו ישר דואגת למי דואג לי לכלב?
א. שמחיוף: תראו, אומרים על חמאס שהם חיות אבל אפשר לטעון שהם גרועים יותר מחיות ודווקא אם נתמקד בזה בכינוי הזה, 'חיות', אז שם אפשר לראות את כל ההבדל.בזמן שהטרוריסטים עברו בין בתים ובין יישובים וירו בחיות אנחנו הישראלים יוצאים עכשיו במבצעים מורכבים ונועזים תחת אש כדי להציל אותם.
(הקלטה)
דובר א: בואו צא החוצה בוא, הכל בסדר, בוא צא, צא מתוק שלי צא.
דובר ב: לאט לאט. יש לו כדור בבטן הוא לא יכול ללכת מהר עליו.
דובר א: בוא, ג'וני בואו קָטָני, בוא. בוא כלב טוב, בוא בוא. בוא חמוד בואו.
א. שמחיוף: ביום העשירי למלחמת אוקטובר 23 אנחנו עם יוזמות החילוץ של חיות המחמד שנשארו מאחור. אז כבר שמעתם. המחשבה הראשונה של עייני פצ'רסקי הייתה על הכלבים. היא כזו כלבנית שמאמנת כלבי שירות ותרפיה כבר יותר מעשור. היא מה שנקרא Dog person (אדם של כלבים).
ע. פצ'רסקי: אני חייה ונושמת כלבים נראה לי מאז שנשמתי את הנשימה הראשונה בעולם.
א. שמחיוף: וכן. עם הדיווחים הראשונים ממש על הרוגים ועל חטופים בישובים בדרום היה לעייני ברור שזה מה שהיא צריכה לעשות. לצאת ולהציל את הכלבים שנמצאים שם.
ע. פצ'רסקי: בתוך רגע פשוט ירדתי דרומה והבנתי שאני צריכה עזרה בלהקים את הדבר הזה.
א. שמחיוף: אז היא ירדה דרומה לחמ"ל של "אחים לנשק:, הקימה שם מערך בשם כלבי גיבורים. היא דיברה עם אנשים ופתאום, מהר מאוד, התחילה בעצמה לקבל פניות. פניותשל תושבים או של קרובי משפחה שביקשו ממנה עזרה.
ע. פצ'רסקי: קבלתי, טריליון, אין לי אני לא יודעת אפילו, הטלפון שלי קרס מרוב פניות של אנשים פרטיים, "יש לי חתול", "יש לי כלב", "יש לי זה" "הבית שלנו הופצץ, הבית נשרף, אני צריכה שתעזרו לי". וככה זה התחיל. פשוט דבר גרר דבר. קיבלתי פנייה ראשונה של אמא בכיסופים בבכי שאני לא יכולה לתאר. כל מה שהיא רצתה זה להתאחד עם הכלב שלה. וממש לפני 3 ימים קיבלתי את הסרטון שזה סוף סוף קרה. הייתה עבודה מאוד מאוד קשה ומורכבת כדי להגיע אליהם.
(קול של מי שכנראה פוגשת את כלבה)
דוברת: היייי שלום! שלום!
ע. פצ'רסקי: רק לדבר על זה מרגש אותי כי אני מבינה מה זה בשבילם.
א. שמחיוף: העבודה התחילה מיד. עוד בימים שבהם היתקלויות עם מחבלים שנשארו שם בשטח היו עניין שבשגרה. בטח שירי רקטות לעבר אותם אזורים שמהם היה צריך לחלץ את החיות.
ע. פצ'רסקי: היינו פשוט נכנסים ברכבים גדולים עם כלובים לאסוף את בעלי החיים, מחלצים. יש לנו בצוות גם וטרינרים וכמובן אנשים חמושים. פשוט נכנסים לאזורים ומתחילים ככה לעשות סריקה. בכל צוות יש כלבן, איש "עוקץ", מישהו מהימן ככה ומקצועי מאוד שיודע גם לתפוס ממש כלבים בין אם הם תוקפניים או חששניים. חששנות יכולה לגרור לתוקפנות במצבים האלה. זה כלבים שאנחנו צריכים רגע להבין. זה כלבים שגם איבדו את המשפחות שלהם, את היקירים שלהם, אין להם מושג איפה הם נמצאים. הם מפוחדים. אני לא יודעת עד כמה הם אכלו. וכך באמת אנחנו תופסים אותם. יש לנו לסו, יש לנו חבר'ה מקצועיים שמיומנים לדבר הזה ואוספים אותם ומביאים אותם אלינו לחמ"ל. וזה דברים שיכולים לקחת שיעות, כן? זה כאילו, לא בכזו קלות נכנסים ויוצאים, זה יכול להיות באמת ארוך. חלקם מתחבאים מתחת למיטות, זה משחק מורכב.
א. שמחיוף: והיו פעמים שבהן המשימות הפכו למסוכנות, למסוכנות מדי. והמערך שמתאם את כל הפעולות שלו מול הצבא, לא קיבל אישור להיכנס לשטח אש עבור מה שהיא בסוף הצלה של בעל חיים.
ע. פצ'רסקי: אין דבר יותר מתסכל מאשר ממש להגיע עד השער, אפילו לשמוע נביחת ולא להצליח להגיע אליהם. אז אנחנו לא מוותרים. אנחנו כל יום באמת עובדים פה יום וליל כדי להגיע לכמה שיותר חילוצים, כמה שיותר בעל החיים.
א. שמחיוף: מיזם קטן, שאולי אפשר לחשוב שהוא שולי, היום יש כבר כמה יוזמות, כמה מערכים שהתפקיד שלהם הוא לחלץ חיות מחמד. חיות של משפחות שנרצחו, של משפחות שנחטפו, חיות של משפחות שנאלצו להתפנות. המחלצים נוסעים לכל האזורים שנפגעו, כמו בן עוזרי, שתפסנו בדיוק בדרך לשדרות.
ב. עוזרי: הוצאנו עכשיו שני ארנבים וכלב אז זהו להיום בינתיים.
א. שמחיוף: בן מחלץ חיות כבר שבע שנים. הוא מקבל קריאות על חיות שנצפו במצוקה ונוסע לאסוף אותן, לטפל בהן ולשקם אותן. יש לו גם עסק משלו. עסק שביום שבת, לפני עשרה ימים, הוא סגר.סגר כי החליט מייד שהוא חייב להתמקד כולו בחילוץ בעלי חיים מאזורי המלחמה.
ב. עוזרי: נגיד יצאנו לשם בכפר עזה, אבל בגלל שהישוב לא היה מטוהר, לא מטוהר מבחינת, אתה יודע, שכוחות הביטחון היו בכל הבתים, מבחינת מחבלים, ומטענים בחוץ, אז יש מקומות שלא נתנו לנו להיכנס.
אתה רואה גם ברצפה מחבלים, את הגופות שלהם. אז היינו שם, הוצאנו אותו, את בקלי.
א. שמחיוף: בקלי הוא הכלב של שי-לי עטרי, שבעלה יהב נרצח בכפר עזה. שי-לי וביטא בת החודש נמלטו כשהמחבלים חדרו לישוב, יהב ובקלי נשארו מאחור. שישה ימים אחר כך, בן ואיתו, עדן ברזילאי, מצאו את בקלי והצליחו להחזיר אותו לשי-לי.
(הקלטה)
דובר ב: התינוק חוזר הביתה.
דובר ג: תינוק…
(קול של בכי משמחה)
דובר ב: משמח!
א. שמחיוף: אפשר אולי להסתכל על כל זה ולהרים גבה. לומר שזה שולי, שזה קטן, שזה אפילו אידיוטי, לסכן חיים עבור בעלי חיים. את זה יגידו אולי אנשים שלא היו להם חיות מחמד. כי עבור המשפחות, זה עולם ומלואו. וככה בדיוק מרגיש דייגו אנגלברט. לא רק Dog person, דייגו בא ממשפחה של דוג Dog people (נאשים של כלבים).
ד. אנגלברט: וואי, תשמע, אני לא יכול להסביר לך כמה כלבים זה חשוב לנו, כי אני לא יודע איך זה לחיות בלי כלב. מבחינתי זה עוד מישהו מהמשפחה, זה עוד ילד. כאילו, כשהייתי קטן זה היה עוד אח, היום זה עוד ילד. זה משהו שאי אפשר לתאר את זה. זה אהבה מטורפת. אז כן, אנחנו משפחה שמחוברים עם כלבים, אנחנו… זה בדי.אן.איי שלנו.
א. שמחיוף: במשפחה כזו, משפחה שיש לה חיבור לכלבים בדי.אן.איי, הדבר הכי טבעי היה לתת במתנה הכלבה. וזה מה שדייגו עשה. ככה מנצ'ה הגיעה לאחותו קרינה ולבעלה רונן.
ד. אנגלברט: מנצ'ה, אני הבאתי אותה. אני הבאתי אותה. ורונן, כל הזמן, מהיום הראשון שהבאתי אותה בתור גורה, אני לא אשכח, נסעתי ביום הכי חורף שיש, גשום, לדלתון, יחד עם חברה, נסענו להביא אותה. גורת לברדור שחורה, שחורה, שחורה, שחורה, פחם, עם פתם לבן וחזה, אז אמרתי לה, יאללה, נקרא לה מנצ'ה, כי בספרדית מנצ'ה, זה כתם. ורונן, הוא עם האטרף שיש לו על לברבדורים, "נו, דייגו, תביא לי, דייגו, תביא לי, דייגו, תביא לי, יגו, תביא לי".ומפה התגלגלו עניינים שבסוף הכלבה הייתה אצלם. מנצ'ה עברה אליהם לקיבוץ.
א. שמחיוף: הם, קרינה ורונן, גרים בקיבוץ ניר עוז. יש להם שלושה ילדים, בן ושתי בנות, ויש להם שתי כלבות, מנצ'ה והגורה שלה, שנולדה לפני שנתיים, מאפין. Muffin. ואם תשאלו, זו המשפחה שלהם. שבע נפשות, אוי ואבוי למי שיגיד אחרת.
ד. אנגלברט: אחותי, קרינה, הייתה חולת סרטן. ואני מדבר איתה, ואני מתקשר אליה, והיא אומרת, "אתה מספרת לי איך שאתה חוזרת מהטיפולים, "הכלבות היו נצמדות עליה, לא נותנות לה לזוז לשום מקום". והיא הייתה אומרת, "הייתי שוכבת במטה, מפורקת אחרי כימותריה, והכלבות לא זזות ממני". היא הייתה אומרת - "הייתי מתפרקת מבכי, והכלבות היו באות, ומתחילות ללקק לי את הפנים". יש לי הרבה חברים שמטפלים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אבל יש לי את המשפט שאני תמיד אוהב להגיד להם, אני אומר להם, "ליקוק של כלב שווה הרבה שעות טיפול".
א. שמחיוף: יום שבת של 7 באוקטובר התחיל כמו כל יום רגיל אחר, עד האזעקות. דייגו גר בכפר-סבא, והמשפחה שלו ירדה למרחב המוגן. הדבר הראשון שהוא עשה, שהוא תמיד עושה, הוא להתקשר לקרינה.יש להם נוהל כזה."הכל בסדר איתכם? אחלה, ביי". זו הייתה השיחה הראשונה בבוקר. אחריה הייתה עוד שיחה, דומה. אבל השיחה השלישית, אחרי עוד מטח רקטות, כבר נשמעה אחרת.
ד. אנגלברט: אחרי טיול עם הכלבים, 9 וחצי בבוקר, אני מרים טלפון לאחותי. וזאת הייתה הלחישה.
הכי חזקה ששמעתי בחיים שלי. היא אומרת לי, (מדבר בבכי) בלחש, בעצמה מטורפת. היא אומרת לי, "זה היה קצר מאוד וחותך. "אני לא יכול להגיד לדבר, הם בתוך הבית, ביי". והזמן עובר. לא אחותי, לא הבנות, לא רונן. אין תשובות.
א. שמחיוף: ומאז אותה שיחה נותק הקשר עם קרינה, עם רונן ועם הילדות, מיקה ויובל.הבן היה באותו זמן בצבא, רחוק מהבית. רשמית, הארבע נעדרים. בסבירות גבוהה, הם חטופים ומוחזקים בעזה. דייגו הקים מיד חמ"ל, ניסיון לדלות כל פרט מידע על המשפחה שלו שנעלמה. על אחותו, על בעלה, על הבנות ואיתן גם על שתי הכלבות, מנצ'ה ומאפן.הניסיון למצוא גם אותן היה שם מהרגע הראשון.
ד. אנגלברט: ביום ראשון כתבתי, "האם מישהו מכיר מישהו שבמקרה מסתובב, מזהה, מחפש את הכלבות של אחותי?" כל הזמן, שוב פעם, הם הילדים שלי, הילדים שלי, ישנים עם הכלבים מחובקים. זו אהבה טהורה.
א. שמחיוף: זה התחיל בפייסבוק. "האם מישהו שמע או ראה את מנצ'ה ומאפן?" דיאגו כתב וצירף תמונות וחיכה שמישהו יענה.אבל במקום, הוא נחשף, במקרה, לעולם שלא חשב שקיים. עולם שבו אנשים פרטיים ויוזמות פרטיות נולדו במהרה והתארגנו בדיוק כדי לסייע לאנשים במצבו. לאנשים שמחפשים חיות מחמד שנשארו מאחור.
ד. אנגלברט: התחלתי לקבל מלא טלפונים מכל מיני אנשים מטורפים, כאילו. "אנחנו מתארגנים, זה לא בטוח". כשאנחנו נכנסים פנימה, "תשלח לנו תמונות, תשלח לנו מיקום של הבית". זה היה מטורף. אנשים נכנסו, כאילו, אתם יודעים מה זה אהבה של כלב? שאנשים היו מוכנים ללכת, כאילו, להקריב את עצמם בשביל להציל כלבים.
א. שמחיוף: ביום שני שעבר, הגיעו מחלצים אל ניר עוז ועשו שם סריקות. לוחמי צה"ל טיהרו בדיוק את האזור ואת הבית של קרינה ורונן כחלק מהפעילות שלהם, כחלק מהמאמץ לנקות את השטח ממחבלים שאולי נשארו שם ולמצוא מידע על התושבים. בבית של קרינה הם מצאו כלבה קטנה. המחלצים סרקו את השבב שלה ומיד עלו הפרטים ודייגו קיבל שיחת טלפון. מאפן בחיים. מאפן נמצאה.
ד. אנגלברט: וואי, זה היה פשוט מרגש. זה הייתה טיפה של אור בתוך… בתוך הסיוטהמתמשך הזה.
זה משהו מהמשפחה שלי. זה אנחנו. זה היה פרץ של שמחה.
א. שמחיוף: כשיצא מפגישה של מטה משפחות החטופים, דייגו התאחד עם בת המשפחה שחזרה אליו, עם מאפן. מנצ'ה עדיין נעדרת. את מאפן הוא לקח איתו הביתה.
ד. אנגלברט: אז יום שישי שהיא איתנו עם שלושה ילדים, אני ואשתי ועוד שני כלבים. היא מתאקלמת לאט לאט. יש הרבה דברים שגורמים לה ללחץ. רואים שהכלבה, אם היא הייתה יכולה לדבר מה הייתה מספרת לנו.
א. שמחיוף: דיאגו, אני אשאל אותך שאלה קשה. אתה אמרת שאם מאפן הייתה יכולה לספר על אותם רגעים שבעצם אתה לא יודע מה קרה, מה קרה עם אחותך, מה קרה עם בעלה, עם הילדים שלה.
אתה מוצא את עצמך, יושב מול מאפן ומנסה להבין, לשאול, אתה מסתכל עליה, אתה מחפש רמזים, תשובות?
ד. אנגלברט: אני יכול להגיד לך שזה 4 בבוקר. אני מוצא את עצמי יושב בסלון. מאפין עם הראש שלה עליי. אתה מכיר את הלכלוך הזה שיש להם בעיניים?
א. שמחיוף: כן.
ד. אנגלברט: (בבכי) מוצפת, ממש, התחילה, היא בוכה. ואני בוכה, ושתינו באותה סיטואציה, משפחה שלה. היא מבינה? שתינו בסלון בארבע בבוקר. אם הייתי יכול לדעת מה הולך לה בראש, משהו שיכול לעזור לה, הייתי עושה. שהיא תספר לי, שתשפוך את כל הרוע שהיא עברה.
א. שמחיוף: דייגו, שתתאחדו כולכם, מהר, קרינה, רונן, מיקה, יובל, מנצ'ה, שיחזרו כולם בשלום.
תודה רבה לך ששיתפת.
ד. אנגלברט: תודה, תודה שהקשבת, תודה.
אלעד שמחיוף: וזה היה אחד ביום של N12.
העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה, דני נודלמן, עדי חצרוני, רוני ערני ושירה הראל. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, ואני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments