אחד ביום - התנתקות: השבר של הציונות הדתית

לפני 20 שנה מדינת ישראל התנתקה מחבל ארץ שהייתה נוכחת בו 38 שנים. תכנית ההתנתקות מעזה כלל פינוי של 21 יישובים בעזה ועוד ארבעה בצפון השומרון. היא קרעה את המדינה מהרבה בחינות, ואלו קרעים שגם היום עוד לא התאחו לגמרי. בשבועות הבאים נביא לכאן בכל יום ראשון את הפרויקט המיוחד של אחד ביום - "התנתקות". הפעם בפרק השני: השבר של הציונות הדתית.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/08/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, 17 באוגוסט.

[הקלטה] אריאל שרון: "גם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום."

אלעד: ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

[הקלטה] אריאל שרון: "אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות."

אלעד: אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה] אריאל שרון: "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח."

אלעד: לפני 20 שנה בדיוק, מדינת ישראל התנתקה.

[הקלטה] תושב גוש קטיף: [בוכה] "אנחנו לא האויב שלכם, אתם לא האויב שלנו. איך אנחנו הפכנו להיות האויב ברגע?"

אלעד: המדינה התנתקה מחבל ארץ שהייתה נוכחת בו 38 שנה.

[הקלטה] דובר: "שרון יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה. תוך מספר חודשים אנחנו ננהל את המדינה."

אלעד: תוכנית ההתנתקות מעזה כללה פינוי של 21 יישובים וכ-9,000 ישראלים. היא קרעה את המדינה מהרבה בחינות, ומהרבה בחינות אפשר לומר שאלו קרעים שלא לגמרי התאחו גם עכשיו. בשבועות הבאים נביא לכאן בכל יום ראשון את הפרויקט המיוחד של "אחד ביום" - "התנתקות".

[הקלטות]

חנן פורת, מראשי גוש אמונים: "כשאתה נכנס ליישוב ישראלי יהודי, רואה דגלי ישראל ורואה את האחים שלך ומפנה אותם, אתה חייב קצת להיות בהדחקה מסוימת. אחרת לא תוכל לבצע את המשימה. התחושה ש… מה שהממשלה והכנסת מחליטות זה קדוש - הדבר הזה מאוד נפגע."

דוברת: "אני עדיין מפונה. לא הכנתי את עצמי באף שלב למאבק. ו-20 שנה אני רק נאבקת. למה שאני איאבק?"

אלעד: הפעם, הפרק השני, המאבק של הציונות הדתית מ-2005 ובעצם, עד היום.

[מוזיקת רקע]

[קולות קהל]

בשעות בוקר מוקדמות, קצת יותר משנה לפני, הם התחילו להתאסף בנקודות שונות. רבבות, בסדר מופתי, עמדו אחד ליד השני. רבים מהם החזיקו בידיים שלטים, דגלי ישראל. היו כאלה שהביאו שופר. רבים מהם חבשו כובעים כתומים או לבשו חולצות כתומות - הצבע של דגל המועצה האזורית חוף עזה, שהפך כבר לצבע הרשמי של המאבק. הם יצרו שרשרת אנושית שיצאה מגוש קטיף והגיעה עד לכותל המערבי. 90 קילומטר.

[הקלטות]

זבולון כלפה, קמב"ץ השרשרת הישראלית: "אתה מבין שלוגיסטיקה לכזה דבר זה משהו ענק. המון אנשים, המון סדרנים. התחייבנו לא להפריע לצעירים בשלב הזה. ואנחנו עושים כל מאמץ שבאמת כל האנשים שיהיו על הצירים ילכו בשלום וגם יצליחו לחזור הביתה בשלום."

רפי זר, יו"ר מטה המאבק: "אנחנו… חודש ומשהו, חבורה גדולה מאוד של חבר'ה, לא ישנים, לא אוכלים, רק עסוקים בדבר הזה…"

אלעד: במשטרה אמרו שהשתתפו 130,000 איש, אבל המארגנים התעקשו שהיו שם הרבה הרבה יותר. במקרה הזה, אתם מבינים, לא מדובר בסתם ויכוח על מספרים. כל המטרה של המארגנים כאן הייתה להציג קונצנזוס רחב. כל המטרה של המארגנים כאן הייתה להביא לביטול ההתנתקות.

[הקלטה] בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע: "אין ספק שכל זמן שתוכנית ההתנתקות קיימת ועומדת, אנחנו הולכים להילחם בה. זה עוד נקודה, אנחנו מקווים שזה יהיה המסמר בארון המתים של התוכנית הזאת, ואם לא, נמשיך להיאבק. את גוש קטיף לא מורידים."

אלעד: מי שהסתכל לעומק היה יכול לראות שם מגוון של אנשים - צעירים, מבוגרים, ילדים.

[הקלטות]

שגיא בשן, מראשוני כפר דרום: "בתחילת השרשרת יצחק שמיר, ממקימי כפר דרום בשנת 1948…"

יצחק שמיר, מראשוני כפר דרום: "הפכנו, תוך כדי מלחמה, הפכנו למחלקת כפר דרום במסגרת הגדוד השני של הפלמ"ח."

שגיא בשן: "בקצה השני של השרשרת, הנכדה שלו יעל מניחה פתק בכותל."

אלעד: יושב ראש הכנסת ריבלין הצטרף בכותל, השר נתן שרנסקי הצטרף בכיכר ספרא בירושלים. היה מגוון, כן, אבל הרוב המוחלט של חלקי השרשרת האנושית הגיע ממגזר אחד, ייצג ציבור מאוד ספציפי - ציבור שיאיר שלג, עיתונאי ב"מקור ראשון", עמית מחקר ב"מכון שלום הרטמן", ציבור שהוא מכיר מצוין.

יאיר: אני חושב שאפשר לתאר את הציונות הדתית של ערב ההתנתקות כמגזר היותר ממלכתי במדינת ישראל, לא רק אפילו במונחים אזרחיים, אלא גם במונחים דתיים. זאת אומרת, מבחינת אנשי הציונות הדתית, המדינה היא קדושה מבחינה דתית. לא סתם אומרים "הלל" ביום העצמאות. מספרים שהרב צבי יהודה קוק, שהיה בעצם האב הרוחני של "ישיבת מרכז הרב" ו"גוש אמונים", הוא היה נוהג לומר: "המדים של צה"ל הם קדושים". אז זאת הייתה ההתייחסות. המדים קדושים, הנשק קדוש, הטנקים קדושים, הדגל בוודאי קדוש. הכול, מולבש עליו תווית של קדושה דתית. בתפילה לשלום המדינה יש ביטוי שמסמל את זה, שאומר שמדינת ישראל זה ראשית צמיחת גאולתנו…

[הקלטה] חזן: [שר] "אבינו, אבינו שבשמיים צור ישראל וגואלו…"

יאיר: …כלומר, היא התחלה של תהליך הגאולה, שבסופו של דבר הגאולה העתידית שנביאי ישראל מנבאים עליה, ומדינת ישראל היא ההתחלה של התהליך הזה.

אלעד: יאיר בעצמו, בן הציונות הדתית. הוא חיבר את הספרים "החוט המשולש", "קיצור תולדות הציונות הדתית" ואת המאמר "אובדן התמימות - השפעת ההתנתקות על הציונות הדתית". הממלכתיות הזו שהוא מדבר עליה, הערך שמסתכל על מדינת ישראל במונחים של קדושה, כל זה עתיד לעמוד במבחן מאמץ חסר תקדים, מבחן שהגיע לשיא שלו בהתנתקות. והחיבור הזה בין ההתנתקות לבין הציונות הדתית הוא ברור. במשך עשרות שנים, ההתיישבות ביהודה ושומרון ובעזה היא פרויקט שהציונות הדתית היא הגורם שמניע אותו, שמתחזק אותו, שמקדם אותו.

[הקלטות]

צעירים: [שרים] "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל חי…"

דובר: "לחיי ההתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון."

שירה מוקלטת: "עוד אבינו חי."

כתב חדשות: "ההתנחלות בשילה היא ההתנחלות התשיעית של גוש אמונים ביהודה ושומרון בחצי השנה האחרונה."

חנן פורת: "בעזרת השם אנחנו מקווים שתקום כאן עיר גדולה, שתיבנה על ידי ממשלת ישראל, של רבבות תושבים."

צעירים: [שרים] "מי הוא זה מלך הכבוד, השם צבאות הוא מלך…"

יאיר: תראה, זה פלח אוכלוסייה שאפשר לומר שהוא גם דתי וגם ציוני. זאת אומרת, הוא שונה מהחילונים בדתיות שלו, שונה מהחרדים בציוניות שלו. הרוב הגדול בציונות הדתית הוא, באופן מסורתי, בעל עמדות ימניות, ומבחינתם, יהודה ושומרון בוודאי, אבל גם רצועת עזה, היא חלק… אמורה להיות חלק ממדינת ישראל, ולכן, גם פעולת ההתיישבות נועדה בעצם לא רק סתם ליישב אנשים, אלא להיות צעד מפתח, צעד ראשוני לקראת החלת ריבונות, ובעצם לספח את אזורי הארץ האלה, יהודה ושומרון ורצועת עזה, למדינת ישראל. כך שמדובר באמת בציבור מאוד משפיע, למרות היותו מיעוט.

אלעד: הציונות הדתית כולה אז הייתה 12% מאוכלוסיית המדינה. ומספרית, רק מיעוט מבני הציונות הדתית לקחו את האמונה ואת החזון ויישמו אותו במציאות. בסך הכל 8,000 תושבים גרו ביישובי גוש קטיף בעזה.

ראש הממשלה שרון, מאבות ההתיישבות שם, אנחנו סיפרנו בפרק הקודם, הוא ראה בפרויקט ההתיישבות היהודית בעזה כישלון. עכשיו, אפשר לומר שיש בזה משהו, בטח כאשר בוחנים את השטח. אבל בכל מה שקשור לתמיכה ברעיון של התיישבות בעזה, שם, בתוך הציונות הדתית, היה כמעט קונצנזוס. וכששרון העלה את הרעיון של פינוי יישובים…

[הקלטה] אריאל שרון: "תוכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינוי בפריסת היישובים."

אלעד: תומכי ההתיישבות בעזה ובכלל, רבים בציונות הדתית, אמרו לעצמם אז: "כן, שרון התהפך". היו כמובן כאלה שהשתמשו בשפה קשה יותר נגדו, הם אמרו: "גם הליכוד איכזב אותנו, אבל הרי לנו, גם לנו יש נציגים. יש לנו נציגים בכנסת, יש לנו נציגים בממשלה. גם לנו יש כוח פוליטי".

יאיר: תראה, הציבור של המתיישבים רצה כמובן שמרגע שהתוכנית עולה, נציגי הציונות הדתית מיד יפרשו מהממשלה ויגרמו להפלה שלה. זה לא קרה. רוב הנציגים של הציונות הדתית, בין אם זה אנשי "המפד"ל" דאז, וגם "איחוד לאומי", נשארו בממשלה, נשארו בקואליציה, ניסו כמובן לפעול מבפנים נגד התוכנית הזאת, אבל נשארו בממשלה, והיה כעס. התחיל כעס גדול עליהם בעיקר בקרב חוגי המתיישבים, ש"אתם צריכים לפרק את הקואליציה הזאת מיד!", אבל הם לא עשו את זה, הם חשבו שאפשר יהיה… קודם כול, שיש עוד נושאים שצריך לעסוק בהם, ולטובת הציבור הדתי, ולא רק לפרוש בגלל ההתנתקות, וגם אה… אולי גם אפשר לרכך את תוכנית ההתנתקות עצמה. כל מיני דברים כאלה. והנציגים של המפד"ל נשארו בממשלה. הצביעו כמובן נגד ההתנתקות, אבל נשארו בקואליציה. ומעבר לזה היה גם שבר אמון, הייתי אומר, בשותפות הציונית עם הציבור החילוני.

אלעד: גם כשרבים לא האמינו ששרון באמת רציני, באמת יקדם את תוכנית ההתנתקות, בציונות הדתית היו את מי שזכרו לו את פינוי ימית, שעליו פיקד כשר ביטחון. אז, בימית, הפינוי קרה במסגרת הסכם שלום עם מצרים, וכאן, ההתנתקות מעזה? שרון הציג אותה כמהלך חד צדדי, בלי הסכם, בלי תמורה. היו בציונות הדתית את מי שאמרו אז שהבולדוזר, שהוא אריאל שרון, יכול לבנות, כן, אבל יכול גם להרוס. הם, בציונות הדתית, לקחו את העניין ברצינות. הם ניסו, הם האמינו שיצליחו למנוע מהתוכנית הזאת לקרות.

וכאן, בנקודה הזו, חל בציונות הדתית פיצול. חל ויכוח. היו את מי שהזהירו או את מי שאיימו שהדרך היחידה לעצור את תוכנית ההתנתקות היא במחאה אגרסיבית.

[הקלטה] איתמר בן גביר: "לדעתי מה שיקרה, שאריק שרון יכול להפעיל את השוטרים שלו ואת החיילים שלו כדי שיפעלו בנשק ויירו בנו. כמובן שאנחנו לא נפנה את הלחי השנייה במקרה כזה, אבל כולי תקווה שזה לא יקרה."

אלעד: היו את מי שאמרו שלא יוציאו אותם מגוש קטיף בחיים. היו גם רבנים שעודדו אותם.

[הקלטה]

כתב חדשות: "יצא עכשיו סטיקר, ייהרג ובל יינתק. אתה מסכים איתו?"

רב: "כן, למה לא? למה לא? אני אומר, לא ראיתי זה, לא שאלו אותי לעשות את זה, אבל אפשר להבין את האנשים הללו. אצלם, לכוף אותם, להרוס את הארץ ולהסגיר יהודים, ולהסגיר את החבל לידי… לידי המחבלים, זה נגד תורת ישראל."

אלעד: היו את מי שקראו לסרבנות או קראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה.

[הקלטה]

הרב אברהם שפירא: "על הרבנים לומר את דברם שאסור להם לתת יד לפנות יישובים מארץ ישראל."

עודד בן עמי, כתב חדשות: "אתם קוראים בכרוז הזה, שהנה הוא מונח לפני כולנו, וכולנו קראנו אותו, לחיילי המילואים ולמתגייסים הטריים, אחרי הפסח לא להתייצב לשירות, אלא להתגייס להגנת גוש קטיף וצפון השומרון. מה שאתם עושים זה, אתם אומרים לחיילים לא לקיים את הפקודה."

נועם לבנת, יוזם מכתב קציני הימין: "קריאה לחיילים לא להתייצב, זוהי תשובה הולמת, בדיוק את מה שהכנסת החליטה."

עודד בן עמי: "אתה קובע את החוקים?"

אלעד: 34 קצינים בצה"ל חתמו על מה שנקרא "מכתב קציני הימין". 'אנחנו נקרעים בין אימא - ארץ ישראל, לבין אבא - צה"ל', כך הם כתבו שם. על כבישים ברחבי הארץ נמצאו מסמרים מפוזרים באופן שלא הותיר מקום לספק, אלא שמדובר בפעולה מכוונת.

[הקלטה] סיוון רהב מאיר, כתבת חדשות: "החסימה המסוכנת מכול התרחשה הבוקר בכביש ירושלים תל אביב. על הכביש נשפך שמן והונחו מסמרים ודוקרנים. כל מארגני החסימות למיניהם טוענים כי זו פרובוקציה של השב"כ, ומגנים בתוקף את הפזיזות שעלולה הייתה לגרום לאסון."

אלעד: מטעני דמה הונחו בתחנות רכבת עם הכיתוב "ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים". עלה חשד שיש קבוצה שמתכננת הצתה מסיבית של מכוניות, כאקט מחאה נגד ההתנתקות. אלא שבמקביל, לצד כל אלה, היו בציונות הדתית ובהנהגת המתיישבים את מי שקראו בתוקף לפעולות לא אלימות, למחאה לא אלימה. קראו בתוקף לשמור על אותו ערך מוכר של ממלכתיות.

[הקלטה]

הרב יובל שרלו: "אנחנו מפרסמים אחר עצומה בכל תוקף נגד הסירוב. אנחנו חושבים שאנחנו מבטאים את הקול של רחשי הלב שנמצאים היום בתוך הציבור הדתי לאומי, שמצד אחד מתנגדים לתוכנית הזאת של שרון, לתוכנית ההתנתקות, אבל מצד שני חייבים לשמור על כללים ועל קווים אדומים, ואם וכאשר יבוא יום, אז לא שוברים את הכללים. יש לנו מדינה…"

דובר: "התוקף המוסרי והציבורי של המאבק שלנו הוא בכך שיש בו נחישות, יש בו עוצמה, יש בו היקף אנשים רחב, אבל אותו תוקף מוסרי אומר שאל לנו לעבור את גבולות הגזרה של האלימות. אנחנו, חלילה, חלילה לא נרים יד, לא על חייל צה"ל שאנחנו אוהבים אותם, ולא על משטרת ישראל שאנחנו מוקירים אותם. אבל אנחנו נהיה שם בגופנו, כדי שהתוכנית הזאת לא תצא מן הכוח אל הפועל."

יאיר: קיוו שהפעולות הלא אלימות יספיקו כדי לעצור את ההתנתקות. הייתה תקווה כזאת, כי באמת עשו פעולות שלא נראו כמותן הרבה, ואולי בכלל, מאז קום המדינה. זאת אומרת, היה, היו פעולות אדירות. אה… בהתחלה גייסו עשרות אלפי אנשים כדי להשפיע על משאל המתפקדים של הליכוד. והרי באמת זכו, במשאל המתפקדים של הליכוד באמת היה רוב נגד ההתנתקות, ושרון התעלם מזה. אחר כך עשו שרשרות אנושיות מירושלים ועד גוש קטיף.

[הקלטה, קולות אנשים ומוזיקה ברקע]

ילד: "שלום, חיילים!"

אישה: "חיילים, תודה רבה לכם, שלום, חג שמח…"

אלעד: הוויכוח הזה, בין שומרי הממלכתיות לבין אלו שחשבו שחייבים לשבור את הכלים, הגיע לשיא בערב אחד, יולי 2005, במקום אחד, לא מאוד רחוק מרצועת עזה.

יאיר: האירוע הקריטי הוא הלילה בכפר מימון. בכפר מימון, ב… כמה שבועות לפני ההתנתקות, יש ניסיון של רבבות בני הציונות הדתית לחדור לגוש קטיף וליצור מצב שבו ל-8,000 התושבים המקוריים של הגוש יצטרפו עוד רבבות אנשים, כך שיהיה הרבה יותר קשה לפנות את הגוש.

[הקלטה]

צעירים: [שרים] "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל…"

צועד: "מה אני עושה פה? אולי נשבור את הניסיון להתנתקות."

כתב חדשות: "יש סיכוי, אתה חושב?"

צועד: "אני חושב שכן."

יאיר: צועדים לכיוון גוש קטיף, מגיעים בשעות הערב לאזור כפר מימון, די קרוב לעזה, ל… לרצועה. ושמה המשטרה עוצרת אותם, המשטרה והצבא עוצרים אותם.

[הקלטה] שוטר: "לילה ואין הפתעות, ואף אחד לא זולג לאף מקום, ואנחנו מעכשיו…"

יאיר: ובעצם אומרים להם "אתם חייבים עכשיו להיכנס לכפר מימון". בהתחלה מדובר על הלילה, כן? עולה הדרישה מהנוער לפרוץ את הגדרות האלה, להתעמת עם השוטרים והחיילים ולפרוץ את הדרך קדימה לגוש קטיף.

[הקלטה] צועד: "…ישראל! כל הכבוד, כל הכבוד. חיילים, חיילי צה"ל, בשביל מה הגעתם לצבא? בשביל מה התגייסתם לצבא?"

[קריאות צעירים]

צועד אחר: "אתם השתגעתם לגמרי! חבר'ה, תחשבו מה אתם עושים! חבר'ה, אנחנו אחים!"

[שירת צעירים]

יאיר: ומועצת יש"ע, בגיבוי הרבנים, אוסרת על זה. זאת אומרת, מוציאה הוראה שבשום פנים ואופן לא, זה חשש לשפיכות דמים. עלולים להיות התנגשויות אלימות בין הצעירים והחיילים, ויש פה חשש לשפיכות דמים, ובשום פנים ואופן לא לעשות את זה.

[הקלטה] נואם: [קריאות ושריקות] "אנחנו נמצאים במהלך היסטורי של נחישות, סבלנות, התמדה, אי אלימות מכל סוג, שמירת קווים וטהרת המאבק יכול לנצח את העניין. ואם נתמיד ונתמיד ונתמיד, בעזרת השם, מהלך הגירוש לא יוכל לצאת אל הפועל."

יאיר: ואכן לא עושים את זה, ולמחרת מתפזרים. ונוצרה תחושה, משקע חזק מאוד אצל אותם צעירים שהיו שם, שבעצם ברגע הדרמטי הזה, בלילה הדרמטי הזה, מועצת יש"ע כבר הפסידה את ההתנתקות, והייתה מוכנה, בשביל הרעיון שלא תהיה שפיכות דמים, בעצם לוותר על המאבק האידיאולוגי על גוש קטיף וכל השאר זה כלאם-פאדי. זה כאילו איזה מין הצגה כזאת שעושים, כי בכל זאת צריך לעשות את ההצגה, אבל בעצם ויתרו, וגם הראו לצבא שגם בהמשך הם יעצרו בכל רגע של עימות וסכנת עימות. הם יעצרו. זאת אומרת, הצבא יודע, מאותו לילה בגוש קטיף, שאין לו בעצם סכנת עימות.

[מוזיקת רקע]

עכשיו, זה מתחבר לחשדות קודמים שמועצת יש"ע היא בכלל… היא הרי מין מִמְסָד, היא לא גוף שנבחר על ידי התושבים, כן? זה בעצם גוף שמאחד את ראשי המועצות, שכל ראש מועצה אמנם נבחר על ידי תושביו, אבל אנשים אומרים: "בחרנו בכם לסדר לנו את הזבל ואת מערכת החינוך, זה לא אומר שאנחנו רוצים לראות בכם את ההנהגה הפוליטית שלנו". אבל בפועל זאת ההנהגה הפוליטית שלהם. ואז אנשים באים ואומרים להם, "אתם, יש לכם אינטרסים. אתם רוצים לקבל מהממשלה כל מיני תקציבים וכל מיני דברים, אז אתם עושים איזה דיל עם הממשלה, שאתם תעשו הצגה של מאבק, אבל בעצם לא תיאבקו עד הסוף, כדי שתוכלו לקבל את התקציבים ואת כל הדילים שיש לכם עם השלטון". מתייחסים אליהם כמין סוג של משת"פים. והדבר הזה בעצם יוצר איזה מתח מאוד גדול בין הצעירים לבין… כבר לא רק המדינה וההנהגה של המדינה, אלא בין ההנהגה שלהם עצמם, כולל הרבנים, שאותם צעירים, נאמר, שנניח בקוד אנחנו קוראים להם היום "נערי גבעות", כן? מאז ועד היום, גם את הרבנים הם לא מוכנים לשמוע.

אלעד: במידה רבה, בכפר מימון הוויכוח הוכרע. הממלכתיות ניצחה. ומנהיגי ההתיישבות ארגנו שורה ארוכה של הפגנות מחאה ממלכתיות. היו הפגנות בגוש קטיף.

[הקלטה] קריאת צעירות: "לא, לא, לא ניתן, לא ניתן את גוש קטיף…"

אלעד: היו הפגנות בירושלים. צעדה של בנות אולפנה למשל.

[הקלטה] קריאת צעירות: "לא לגרש יהודים! לא לגרש יהודים!"

אלעד: והייתה גם עצרת תפילה בכותל.

[הקלטה] שירת חזן: "אבינו מלכנו…"

אלעד: הייתה הפגנה בתל אביב בכיכר רבין.

[הקלטה]

צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית הר חברון: "בעזרת השם, באחדות גדולה, במסירות, בנחישות, נעצור את הגירוש הנורא הזה, ונציל את מדינת ישראל."

שירה ברקע: "העם רוצה, זה לא יהיה, זה לא יקרה. זה יביא אסון עלינו."

אלעד: והייתה קבוצה של מוחים שיזמה את מה שהיא קראה לו "יום החסימות הגדול", יום של חסימות כבישים.

[הקלטה]

מפגין: [זועק] "כי בעצבים עד השמיים אנחנו!"

כתב חדשות: "בעוד פעילי הימין עצרו את התנועה בבירה החלו מאות מפגינים לחסום את הצמתים במרכז הארץ."

שגיא בשן: [זועק] "אני אכה אותך. אתה לא יודע, אתה זבל!"

כתב חדשות: "זה החל בכניסה לנמל התעופה בן גוריון, ומשם פשטו המפגינים על צומת גבעת שמואל. במשך דקות ארוכות התעמתו הנהגים העצבניים עם פעילי הימין ואין זכר למשטרה."

אלעד: חלק מההפגנות משכו עשרות אלפים, וחלק, כמו עצרת תחת הכותרת "ישראל מתחברת ולא מתנתקת", ראתה, לאכזבת המארגנים, אלפים בודדים בלבד. אלא שאפשר היה לראות שם בגדול מכנה משותף מאוד ברור. רוב המוחים, רוב המפגינים, רוב המובילים של ההתנגדות להתנתקות, היו אנשי הציונות הדתית, ובעיקר הם. למרות ההחלטה לשמור על ממלכתיות, למרות הקריאה למחאה שתהיה לא אלימה וכן מכילה, הציבור הרחב יותר, במיוחד הציבור החילוני, לא ממש הצטרף למוחים.

יאיר: התחושה הזאת של הבגידה של העולם החילוני בברית הציונית עם הציונות הדתית. התחושה של הבגידה הזאת התגברה, בעקבות האטימות והאדישות. ואפילו ביטויים של שמחה לאיד. אגב, שבאו לידי ביטוי במיוחד ביישובי עוטף עזה. ביישובי עוטף עזה היו אנשים שחיכו למפוני גוש קטיף עם דגלים של "איזה יופי שיצאתם", כאילו כל הדברים האלה. זה טראומה שחצובה בסלע אצל הרבה מאוד מהמפונים של גוש קטיף. כלומר, זה היה מאוד חזק הדבר הזה.

אלעד: על הספקטרום של החברה הישראלית, לציונות הדתית היה חיבור מיוחד עם הציבור החילוני. בתפיסתם, זו הייתה ברית שנקשרה סביב המרכיב הציוני בזהות המשותפת. אלא שתוכנית ההתנתקות והחודשים שקדמו לה, סדקו את הברית הזו. הם סדקו את התפיסה שיש מכנה משותף וחיבור ציוני.

יאיר: אני זוכר שראיינתי אז את הרב יעקב מדן, שהיה אביר גדול של שיתוף הפעולה עם העולם החילוני…

[הקלטה] הרב יעקב מדן: "היה לי ברור שאנשים רבים מבינים שאם המחיר של מדינה יהודית הוא מחיר של להיות כפויים לעקרונות שהמדינה היהודית כופה עליהם, אז הם יעדיפו לא להיות אזרחים במדינה יהודית. הדברים האלה הם מבחינתי קו שבר של התרסקות של חלום של אלפיים שנה. הבנתי, אנחנו חייבים קודם כל להגיע להסכמה בתוך העם היהודי. נוסף לזה…"

יאיר: לקראת ההתנתקות ב-2005, עבדתי אז בעיתון הארץ וראיינתי אותו יחד עם ארי שביט, והוא אמר לנו אז: "נגמרה הברית שלנו עם החילונים. זהו. הציבור החילוני בגד בנו. עכשיו אנחנו הולכים לברית עם החרדים. הציבור החילוני, שהוא זה שנשא את רעיון ההתיישבות מתחילת הציונות, הרי הציונות הדתית באה אחרי הציונות החילונית בכל נושא ההתיישבות, אנחנו הלכנו בעקבותיהם, פתאום הם נעלמים, הם פתאום מדברים על פינוי ונסיגות", כן, גם 'הליכוד' וגם 'מפלגת העבודה' בוודאי תמכה בתוכנית הזאת, כן? "אז שתי המפלגות הגדולות של הציבור החילוני בוגדות בערך ההתיישבות, אין לנו מה לעשות איתם בברית הזאת. אנחנו כאילו, מבחינה ערכית שילמנו מחיר שהלכנו לברית עם חילונים, עם מחללי שבת, עם אנשים שעולמם היומיומי הוא לא כעולמנו בגלל הברית הציונית. אבל אם הם גם בציונות הם בוגדים, אז מה נעשה איתם?". ואנשים דיברו 'עכשיו הולכים לברית עם החרדים'. וכל מה שאנחנו רואים בשנים מאז הברית עם החרדים, שעכשיו הולכת ומתערערת, כן, בעקבות המלחמה, אבל עד המלחמה הייתה ברית חזקה מאוד של, הייתי אומר, שני הגושים שהצטרפו לליכוד, למה שקוראים ממשלת הימין, זה היה הגוש הדתי לאומי והגוש החרדי שהברית ביניהם במידה רבה נוצקה על יסוד ההתנתקות.

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[מוזיקת מעבר]

[חסות]

אלעד: התפיסה בציונות הדתית, שנגמרה הברית שלהם עם החילונים, היתה בעיני רבים שם הוספה של עלבון על פציעה, כמו שאומרים בלעז. עבור רבים, זה הגורם לתחושת הצריבה, האכזבה, הכעס שמלווים אותם מאז ובמידה מסוימת גם היום, גם עכשיו. זה לא אני שאומר את זה, זה אפילו לא רק יאיר שלג שאומר את זה. כי כשדיברנו עם עמית סגל על המאבק של אריאל שרון, בפרק הקודם, אז פתאום, בלי כוונה, בלי הכנה, השיחה בינינו תפסה כיוון אחר לגמרי.

עמית: אני זוכר, בזעזוע מסוים, את גמר כוכב נולד שהיה אז בין הראל מויאל להראל סקעת.

[הקלטה] כרוז טלוויזיה: "ועכשיו בשידור חי מכפר המוזיקה, כוכב נולד 2. הגמר הגדול!"

עמית: אני אומר לך בצער. רוב הישראלים היו הרבה יותר מושקעים אז בשאלה אם ינצח הראל מויאל ממעלה אדומים או הראל סקעת מכפר סבא, מאשר בשאלה מה יעלה בגורל גוש קטיף.

[הקלטה] צביקה הדר: "גבירותיי ורבותיי! מהפך! הראל מויאל!" [שאגות בקהל]

עמית: הסנטימנט הציבורי אז, ואני אגיד את זה בלשון המעטה, לא היה סנטימנט פרו מתנחלי. עכשיו אפשר לתת תירוצים מהיום עד מחר, להגיד שהעם מעולם לא נשאל, שבבחירות, בסקר האמיתי בבחירות, הציבור הצביע נגד. את כל זה אני יכול מתוך שינה להגיד לך. האמיתית, אם היה רוב נגד הנסיגה הוא היה רוב מאוד מאוד דומם. הוא היה רוב אדיש. זאת אומרת, בהפגנות נגד פינוי גוש קטיף היה שבט אחד. היה שבט אחד. עכשיו, לצערו, בניגוד לשבט שמילא את הרחובות ברוב השבועות של המחאה על הרפורמה, לא היו לו תקציבים מאוד גבוהים, ולא היה לו תקשורת, ולא היה לו בג"ץ, לא היה לו כלום. לא היה לו שום דבר. אולי אחרת הוא יכול היה לנצח.

אלעד: עמית מתאר כאן סנטימנט שמשותף באופן טבעי גם לאחרים. ההתנתקות, לא רק כשבירה של הברית עם החילוניים, אלא כמשבר אמון של הציונות הדתית עם מוסדות לאומיים בכלל.

עמית: אני, היה לי צמרמורת בהפגנות ב-2023. ההפגנות הבודדות בעד הרפורמה. כשאנשים צעקו: "איפה היית בגוש קטיף?"

[הקלטה] קריאות קצביות: "איפה היית בגוש קטיף?! איפה היית בגוש קטיף?!"

עמית: זה לב העניין. עכשיו, זה לא נקמה, שתבין, אלעד, זה לא נקמה. זאת לא נקמה. זה פשוט חוסר אמון במערכת שלא פרעה את הצ'ק שהגישה. היא אמרה שהיא בעד האזרח, אבל אז, שהייתה פה הפרת זכויות האזרח ההמונית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. פינוי של 10,000 איש מהבית שלהם, השלכת קברים, השלכת אנשים לקרווילות. אתה יודע שאנשים גרים עד היום בקרווילות? אחרי שאמרו: "יש פתרון לכל מתיישב", ובית המשפט העליון לא היה בשבילם. אהרון ברק הגדול לא היה בשבילם, ומישאל חשין לא היה בשבילם, וכל האנשים האלה לא היו בשבילם, והאקדמיה לא הייתה בשבילם, והתקשורת לא הייתה בשבילם. להיפך, מיתגו אותם כקיצוניים ופנאטים, חוסמי כבישים, בימים שעוד לחסום כבישים היה אסור, וסרבנים, בימים שסרבנות הייתה דבר בזוי. כל הדברים האלה… ולכן אני אומר, את המערכת הזאת צריך לתקן, לא כדי להשתמש בה כדי לדרוס אחרים, כדי לתקן. לכן אני חושב שהרפורמה הייתה מוגזמת מאוד. כתבתי על זה בזמן אמת. אבל להגיד לך שהמערכת הזאת, התקשורתית והמשפטית, היא מערכת שאני כאזרח יכול לסמוך עליה? לא. הייתי שם, ראיתי. היא לא הייתה שם בשבילי.

[הקלטה] אפי איתם: "איפה אתה, אהרון ברק? איפה אתה? ראש בית המשפט העליון, כשהולכים לגרש יהודים? איפה הכבוד האדם וחירותו? איפה אתה כשגונבים את קולותיהם של מיליון מצביעים? איפה אתם אנשי התקשורת שומרי הדמוקרטיה? איפה אתם, נחום ברנע ובן כספית? איפה, אתה דן מרגלית? אתם, שהצדק וזכויות האדם והמוסר היו בפיכם, ועכשיו כשדורסים אותנו ודורסים את הדמוקרטיה שלנו, אתם לא פה!"

אלעד: אז שמעתם את עמית היום, ואת אפי איתם מאז. היו אכזבה וכעס, אבל לא רק. כי בציונות הדתית תיעלו התחושות האלה גם לפעולה. לא מספיק רק לשאול בהאשמה את בית המשפט העליון איפה הוא היה. צריך להיות בית המשפט העליון, צריך לעצב את בית המשפט העליון.

יאיר: אני חושב שגם הרצון לבלוט יותר באליטות השונות של החברה הישראלית הלך וגדל. כלומר, אם קודם ראינו את זה חזק מאוד ברצון של הציונות הדתית לבלוט בצבא ובתפקידים הולכים ובכירים בצבא, עכשיו זה הלך גם לאליטות נוספות. לאליטה המשפטית, לאליטה התקשורתית, לאליטה האקדמית - כל מיני קבוצות אליטות שהן נתפסו כמי שאפשרו את ההתנתקות. וכמובן, גם הביקורת ההולכת וגוברת על המערכת המשפטית, כן? מ-2005 והלאה, הביקורת הזאת הולכת וגוברת, התחושה היא שהמערכת המשפטית, שהתיימרה לתת סעד, ושדורשת את המעמד המיוחד שלה בגלל שהיא מגינת זכויות האזרח, אז הנה, היא לא, לנו היא לא עזרה.

[מוזיקת רקע שקטה]

אלעד: ההתנתקות שינתה את כל הסטייט אוף מיינד של הציונות הדתית, את כל התפיסה שלהם, את המדינה, את מוסדות המדינה ואת החלק שלהם בה.

יאיר: בהתחלה, מיד אחרי ההתנתקות, הייתה תחושה שזהו, אנחנו את הציונות עזבנו. לא רק את הממלכה ואת המדינה ואת הממשלה, את הציונות בכלל. אנחנו לא נגיד יותר תפילה לשלום המדינה, המדינה לא מעניינת אותנו. היו מקרים שאנשים סירבו לעצור טרמפים לחיילים בשבועות שאחרי ההתנתקות, אבל זה ירד מהר מאוד. מה שכן קרה זה, העצמת הפגיעה והנתק מהממלכתיות. כלומר, מהציות למדינה, ההערכה כלפי הממשלה, התחושה שמה שהממשלה והכנסת מחליטות זה קדוש. הדבר הזה מאוד נפגע.

אלעד: השינוי קרה גם בתפיסה של הציונות הדתית את החלק שלה בפוליטיקה הישראלית. לא עוד להיות תלויים בחסדי מקבלי ההחלטות, גם אם נדמה שהם בני ברית. מאז 1956, את הציונות הדתית ייצגה מפלגה מגזרית אחת.

[הקלטות]

משדר בחירות מוזיקלי: "אואו אואו אואו אואו איי איי יאי יאי - המפד"ל לימינך, המפד"ל."

קריין בחירות: "ימין חכם לא נכנס עם הראש בקיר. ימין חכם מסתכל קדימה ושומר על ארץ ישראל מבפנים."

משדר בחירות מוזיקלי: "המפד"ל נותנים את הנשמה למדינה, המפד"ל נותנים את הנשמה למדינה…"

אלעד: עכשיו, זה השתנה בסוף שנות ה-90. יחסית באופן שולי, אבל אחרי ההתנתקות, הפוליטיקה הציונית דתית עברה שינוי ענק.

יאיר: רבים מאנשי הימין הדתי, בעקבות ההתנתקות אמרו לעצמם: "בפעם הבאה שתעמוד לפנינו סכנה של פינוי יישובים, אם אנחנו נתחיל את המאבק אחרי שכבר התקבלה ההחלטה בכנסת, איחרנו את המועד. כמו שקרה בהתנתקות. הייתה החלטה בכנסת, אז בא המאבק וזהו, אי אפשר היה להזיז את ההחלטה בכנסת. אנחנו צריכים לדאוג שההחלטה הזאת בכלל לא תתקבל. ואיך נדאג שההחלטה לא תתקבל? אנחנו נביא כמה שיותר אנשים למפלגת השלטון, כלומר לליכוד. ניכנס בעוצמה רבה למרכז הליכוד, למתפקדים של הליכוד, לפריימריז של הליכוד, לכל המוסדות שמשפיעים על הבחירה של מי ייצג את הליכוד, ושמה נשפיע מראש, כדי שלא יחשבו בכלל לקבל החלטה על פינוי יישובים". וזה באמת תהליך שקרה, שהמון אנשים נכנסו להתפקד בליכוד, ואנחנו רואים היום אנשים שהיית רגיל לראות אותם במפלגות של ציונות דתית, שהם נכנסו לליכוד, בין היתר כדי למנוע את הפינוי יישובים הבא.

[הקלטות]

ח"כ ציפי חוטובלי: "התפקיד ההיסטורי שלנו הוא לשנות את המתווה השגוי, הפגום, של שתי מדינות לשני עמים. צריך למחוק את הסיסמה הזאת ולעבור לסיסמה 'מדינה אחת לעם היהודי בארצו, היא ארץ ישראל'."

ח"כ זאב אלקין: "בלי המשך תנועת ההתיישבות, בלי הקמת יישובים חדשים, לא נוכל להחזיק בחבלי מולדת. זה נכון ביהודה ושומרון, זה נכון בנגב, זה נכון בגליל."

ח"כ אריאל קלנר: "תודה לאנשי המחאה הכתומה נגד עקירת גוש קטיף וצפון השומרון. הייתה לי הזכות להיאבק איתכם ולצדכם. נדרסנו בלי בג"ץ ובלי "בצלם", בלי כבוד האדם ובלי חירותו."

אלעד: חוטובלי, אלקין, קלנר - יש כמובן עוד. הצורך לחבור למפלגת השלטון היה מסקנה אחת, אבל לא המסקנה היחידה. בציונות הדתית של אחרי ההתנתקות היו גם מי שחשבו על דרך אחרת, על איחוד כוחות בתוך מחנה מפוצל, ובעיקר על פנייה חדה מהמגזרי למיינסטרימי.

יאיר: אנשים הרגישו, "אנחנו לא צריכים מפלגה מגזרית שתשמור עלינו. אנחנו יכולים לשמור על האינטרסים שלנו דרך מפלגות כלל ישראליות".

[הקלטות]

משדר בחירות מוזיקלי: "משהו חדש מתחיל, בחיבור לאח שלי, בדאגה לנשמה של המדינה שלי. משהו חדש מתחיל, נפתלי בנט…"

גדעון אוקו, כתב חדשות: "הציונות הדתית עברה השבוע מהפכה כשנפתלי בנט הצעיר הביס את זבולון אורלב הוותיק בקרב על ראשות מפלגת "הבית היהודי". עכשיו הוא מרשה לעצמו לחלום על לפחות 10 מנדטים ועל תפקיד בכיר בממשלה…"

נפתלי בנט: "אתה יודע, אני חושב על הבית היהודי יותר כמו אוהל, כמו האוהל של אברהם שפותחים את היריעות בצד ורוצים להכניס פנימה אנשים. רוצים להכניס פנימה מסורתיים, ולהכניס פנימה חילונים."

יאיר: גם בנט בעצמו הוא איש ציונות דתית, אבל הוא לא תופס עצמו כסקטוריאלי. הוא לא שירת במסגרת ישיבת הסדר בצבא. הוא היה לוחם סיירת בשירות מלא. בעצם, הוא הראשון שהוביל מפלגה מגזרית של הציונות הדתית לפנות בעצם להיות בעצם בו זמנית גם מגזרית וגם כלל ישראלית, פונה אל הקהל הרחב.

[הקלטה]

נפתלי בנט: "אנחנו מפלגה של הציונות הדתית, אבל שפונה הפעם, לראשונה בהיסטוריה שלנו, החוצה, לקהלים הרבה יותר רחבים. אנחנו פונים קודם כל, לקהל המסורתי שרוצה מדינה יהודית יותר, ציונית יותר. אז אני מדבר גם על אנשים של למשל עושים קידוש בערב שבת, ואחר כך רואים כדורגל. הם, אנחנו הבית שלהם."

דני קושמרו, כתב חדשות: "אתם מנסים לצייר את עצמכם כמפלגה ליברלית שפונה גם לקהל חילוני. כבר אומרים עליכם: חשוכים, הומופובים."

נפתלי בנט: "תשים לב, יש לי כיפה על הראש, זה אולי סוד, אבל יש לי כיפה על הראש. והיהדות, פורמלית, לא מכירה בנישואים חד מיניים."

[מוזיקת רקע]

אלעד: ההתנתקות הולידה מהפכה בציונות הדתית. שבר אמון עם המגזר החילוני, ברית חדשה עם החברה החרדית, כניסה למעוזי המשפט, התקשורת והפוליטיקה עם מטרה ברורה להשפיע ולשנות. נקמה? אולי. למרות שמעטים מהציונות הדתית, אם בכלל, יגידו שזו הייתה המטרה. אבל לעצב מחדש? לגמרי. כן. הציונות הדתית בחלקה הגדול שברה את מעטה הממלכתיות הישן. אלו תהליכי עומק שהלכו והתגבשו משנת 2005, ובעצם עד ממש לא מזמן.

[הקלטה]

ח"כ שמחה רוטמן: "הצעת החוק מבוססת על שנים רבות. זמן רב מאוד מאוד מאוד, שהרבה מאוד אנשים הרגישו ועודם מרגישים שהקול שלהם מושתק. בית המשפט מחק…" [קריאות רקע]

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה: "חבר הכנסת גלעד קריב קריאה ראשונה."

ח"כ שמחה רוטמן: "מחק את קולם!"

יאיר: אם דיברנו מ-2005 עד 2023 נאמר, על נסיגה בממלכתיות ורצון לפגוע במערכת המשפט וכולי ובתקשורת, ב-2023, זה התחיל עוד קצת קודם - אבל מאוד בלט מ-2023, מהרגע ההכרזה של הרפורמה המשפטית - נוצר פיצול בתוך הציונות הדתית שוב על סוגיית הממלכתיות עצמה. כלומר, מתוך שלושת צירי הזהות, כן - הדתי, הלאומי והאוניברסלי - הציר המרכזי של הזהות הציונית הדתית זה הציר הלאומי. אבל מסתבר שלציר הלאומי הזה עצמו נוצרו שתי פרשנויות שונות, והן התפצלו ביניהן: מצד אחד יש את הפרשנות שממקדת את הציר הלאומי במאבק על ארץ ישראל. זאת אומרת, סמוטריץ', ארץ ישראל השלמה, לחזור לעזה, ליישב את כל יהודה ושומרון, כל הדברים האלה; ומצד שני - פרשנות שמתמקדת, ממקדת את המאבק הלאומי במדינת ישראל. ואז הערכים הם שונים. זה ממלכתיות, זה שלטון החוק, זה א… אחדות העם, כל הדברים האלה. ואתה רואה את זה חזק מאוד. ברפורמה המשפטית אתה רואה מצד אחד, סמוטריץ' ורוטמן, אנשי ציונות דתית, מובילים את המאבק למען הרפורמה המשפטית…

[הקלטה] שר האוצר בצלאל סמוטריץ': "כשאני הייתי מסתובב בחוגי בית, והתחלנו לדבר קצת על פסקת ההתגברות, אנשים היו שואלים 'פסקת ההתג… מה?' אף אחד לא ידע מה זה. לא הייתה מודעות. ובהתמדה ובנחישות, ובאמת עם הרבה מאוד תנועות וארגונים שקמו, הדבר הזה נמצא בלב סדר היום של המחנה הלאומי במדינת ישראל."

יאיר: ומצד שני, אנשים כמו פרופסור ידידיה שטרן או רז נזרי, שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מובילים את המאבק כדי להרגיע את הרוחות ולעשות פשרה בנושא המשפטי.

[הקלטה] עו"ד רז נזרי: "אני, הגישה המשפטית היא גישה שמרנית. לא מתבייש בזה, זה גישה שאני מאמין בה מזה שנים. אבל כמו בנושא הכללי של הרפורמה שהוצעה, כך גם בנושא של הסבירות - הלכו לצערי חלקים בקואליציה, הקואליציה שהובילה את זה, הלכו עד הקצה, הלכו לפתרונות…"

יאיר: כלומר, הם אומרים: "אכן צריך לשנות דברים מסוימים בחלוקת הכוחות בין הרשויות, אבל בטח לא המהפכה והַקְרָסה הכוללת שסמוטריץ' ורוטמן רוצים לעשות למערכת המשפטית", מציבים את עצמם באיזה עמדת ביניים כזאת. אז זה בתחום המשפטי וגם בתחום הפוליטי רואים את זה.

אלעד: שתי הגישות המנוגדות האלה הובילו למשבר חדש בזהות של הציונות הדתית. משבר שבא לידי ביטוי בייצוג הפוליטי של המגזר. דיברנו על התחושות האלה גם כאן בעבר, על דתיים לאומיים שאומרים: "כן, אנחנו רצינו שינוי, אנחנו הרגשנו נבגדים, אבל פתאום הרמנו ראש וקלטנו שאולי הלכנו רחוק מדי".

יאיר: מול סמוטריץ', שמוביל את מפלגת הציונות הדתית, כן? אבל בסופו של דבר המפלגה הזאת, אנחנו רואים בסקרים, היא לא עוברת את אחוז החסימה. אז איפה כל הקולות של הציונות הדתית? אמרנו שציונות הדתית זה בערך 12% מהאוכלוסייה בישראל, 15 מנדטים. איפה כל המנדטים האלה? מסתבר שיש הרבה מאוד שלא רוצים את הקו של סמוטריץ', ורוצים קו יותר ממלכתי, יותר מאוזן. הם בדרך כלל נשארים אנשי ימין. אבל אנשי ימין מתון, ממלכתי, אנשים שלא מוכנים למשל לברית עם החרדים יותר, מה שהתחיל בעקבות ההתנתקות, אומרים: "לא יכול להיות מצב שאנחנו במלחמה כבר כמעט שנתיים, ואתה, סמוטריץ', תומך ברעיון להשאיר את המצב כמו שהוא, בחוק ההשתמטות, לאפשר לחרדים לא להתגייס או להתגייס באופן סמלי בלבד, לא מקובל עלינו".

[הקלטות]

דוברת א': "אנחנו בחרנו בנציגי ציבור שאנחנו מצפים מהם לעשות את מה שטוב למען מדינת ישראל."

דוברת ב': "מי שיושב היום בכנסת וקורא לעצמו ציונות דתית הוא לא ציונות דתית, הוא לא מייצג אותנו, הוא לא מדבר בשפה שלנו, הוא לא אומר את אותן מילים. הוא לא…"

יאיר: וגם הפגיעה ברשויות המדינה, במערכת המשפט, בתקשורת. רוב הציבור הזה חושב שיש מה לשנות ולשפר במערכות המשפט והתקשורת, אבל רוצים לעשות את זה באופן סולידי יותר, מתון יותר, ובטח לא באיזה מהפכה שתקריס את המערכות האלה.

[מוזיקת רקע]

אלעד: אז 20 שנה אחרי, ואחרי ששמעתי את עמית ואת יאיר, אין לי ספק שהעלבון עוד נוכח. הוא עוד כאן. התחושות הקשות שהותירה ההתנתקות ב-2005 עוד מורגשות גם ב-2025. אבל מה עושים איתן? לאן מתעלים אותן עכשיו? איך מעצבים את החברה, את המדינה בעקבות התחושות האלה? כאן בכל זאת יש שינוי. הציונות הדתית של שנת 2025 היא לא זו של שנת 2005. אבל במידה רבה גם היום, כמו אז, הציונות הדתית עדיין מחפשת תשובות, עדיין מחפשת את דרכה.

[הקלטות]

[מוזיקת רקע שקטה]

דוברת: "אני באמת בושה במנהיגים האלה, אני בושה בהם שזה מה שהם עושים לציבור הדתי שאותו הם אמורים לייצג, הם לא יקבלו את הקול שלהם בחזרה."

דובר: "כמים, כמים הילדים שלנו נהרגים. הטענה שלי לחבר'ה שלנו, לראשי הישיבות ההסדר, לראשי האולפנות, לראשי המכללות הדתיות, ראשי 'בני עקיבא', תוציאו אותם לרחובות! לא יכולים לעשות לנו כזה דברים!"

אביבית גרנות: "אין לכם זכות להשאיר את אחינו החרדים מחוץ לבית המשותף, למנוע מיהודי את הזכות והחובה לשרת בצבא הגנה לישראל. זו מצוות התורה."

[מוזיקת סיום מתגברת ונחלשת]

אלעד: וזה היה הפרק השני של "התנתקות", הפרויקט המיוחד של "אחד ביום" ו-N12. תודה ליאיר שלג ולעמית סגל. תודה גם לארכיון "כאן - תאגיד השידור הישראלי", "מכון מאיר" ו"המכון הישראלי לדמוקרטיה".

"התנתקות" תחכה לכם יחד עם כל הסדרות וכל הפרויקטים המיוחדים של "אחד ביום", גם בערוץ החדש שהשקנו באפליקציות הפודקאסטים. חפשו "אחד ביום - הסדרות".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שיר אראל, דניאל שחר, אילה פז ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי.

אני אלעד שמחיוף, הפרק השלישי בסדרה התנתקות יהיה באוויר ביום ראשון הבא. מחר "אחד ביום" כרגיל.

[חסות]