ד״ר אפרת ברון הרלב היא רופאת ילדים כבר כמעט 30 שנה. היא מנהלת את מרכז שניידר לרפואת ילדים - אז היא ראתה כבר מחלות, פציעות, טרגדיות, וגם ניסים. אבל לטפל בילדים שחוזרים אחרי שבועות ארוכים בשבי - בזה לא היא, ולא אף רופא אחר, התנסו מעולם. אז ביום ה-73 למלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם הרופאה שטיפלה, יחד עם הצוות בבית החולים, בסבתא אחת, 6 אמהות ו-19 ילדים שחזרו מהשבי בעזה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/12/2023.
היום יום שני, 18 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו.
סיפור אחד ביום, בכל יום.
אפרת: למה רפואת ילדים קשה לי לומר כי זה בערך מגיל שלוש שאני יודעת שאני רוצה להיות רופאת ילדים. כאילו, פשוט מאז ומעולם. והיום אני יודעת לומר לך שזה אחד התחומים היותר אופטימיים, יותר שמחים. כי בניגוד לכמעט כל תחום אחר ברפואה, ילדים גם כשהם מאוד מאוד חולים, כמעט תמיד מבריאים, ברוב המוחלט של המקרים מבריאים.
אלעד: ד"ר אפרת ברון הרלב היא רופאת ילדים כבר כמעט 30 שנה.
היא מנהלת את מרכז שניידר לרפואת ילדים, אז אפשר לומר שהיא ראתה כבר כמעט את כל מה שיש לראות בתחום.
את המחלות, את הפציעות, את הטרגדיות וגם את הניסים.
אבל, לטפל בילדים, בהרבה ילדים, שחוזרים אחרי שבועות ארוכים בשבי, בזה לא היא ולא אף רופא אחר ליתר דיוק התנסו מעולם.
אפרת: לא, מעולם לא, מעולם לא התנסנו וגם לא בדיוק ידענו מה מצפה לנו.
היום אני כבר יודעת הרבה יותר לומר ממה שידעתי לפני שבועיים או שלושה, שזה די מדהים. אבל לפני שבועיים או שלושה באמת שבמלוא הצניעות על אף הניסיון הרב שיש לנו בהרבה מאוד מצבים דרמטיים עם ילדים, את זה לא ידענו.
אלעד: אז ביום ה-73 של מלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם ד"ר אפרת ברון הר-לב, שטיפלה יחד עם הצוות בבית החולים שניידר בסבתא אחת, בשש אימהות וב-19 ילדים, שחזרו מהשבי בעזה.
שלום אפרת.
אפרת: שלום וברכה.
אלעד: כבר בשעות המוקדמות של 7 באוקטובר, אנחנו הרי ידענו שאנחנו נמצאים בעיצומו של אסון. ידענו שיש ירי מסיבי של רקטות, שיש חדירה של מחבלים חמושים לעשרות יישובים, ידענו שנלקחו לעזה חטופים וחטופות וידענו שיש בהם גם ילדים.
תתארי לי את היום הזה מצדכם, מה קרה אצלכם בבית החולים שניידר?
אפרת: העניין המדהים הוא מבחינת החטופים, שבשעה 7 בערב של אותו יום, סיימנו לעשות בבית החולים כל מה שאנחנו צריכים לעשות בטרפת הזאת של השביעי באוקטובר, סיימנו. העברנו את כל הילדים, התכוננו בעצם לזה שחס ושלום יגיעו אלינו ילדים פצועים, נערכנו לעזור לסורוקה ועוד הרבה דברים שעשינו באותו יום ופתאום מצאנו את עצמנו בשעה 7 בערב, אחרי שעשינו, הפכנו את הבית חולים פחות או יותר ואמרנו אוקיי, מה עכשיו? איפה הילדים? ואז הבנו שאין ילדים, שאין ילדים, שהילדים שיש הם או לשמחתנו הרבה ניצלו מזה, או נרצחו או נחטפו, אלה היו שלושת האופציות ומאותו רגע למעשה אני מודה, אני נכנסתי לאובססיה, אובססיה של הילדים החטופים. כלומר, אני ממש לא חיכיתי שמישהו יגיד לי עוד מעט הם יחזרו ותתחילו להתכונן, בסוף זה הגיע הרגע הזה, אבל למעשה בערך משבוע אחרי תחילת המלחמה, בערך מה-15 לאוקטובר, לא נעים להגיד, אני התחלתי לנדנד לכל העולם, לי היה מאוד חשוב להתחיל להתכונן לזה, להרגיש שאנחנו עושים בשניידר משהו, משהו, משהו למען הילדים, והתחלנו להתארגן בשלב מאוד מוקדם, פשוט להתארגן.
אלעד: תראי, אבל אנחנו הרי יודעים שלא היה פרוטוקול, כי זה אירוע חסר תקדים בספרות הרפואית, בעולם בכלל, אז כשאת אומרת שהתחלתם להתארגן, מה זה אומר?
אפרת: ניסינו לחשוב מה הדברים החשובים, שחשוב נורא נורא שיהיה עבור המשפחות ועבור הילדים, פיזית.
אז הדבר הראשון שהיה לנו ברור, זה שעל אף שאנחנו בית חולים ויכולים לעשות הכל והכל מהמקום הרפואי, המקום הזה לא יכול להיראות כמו בית חולים, בכלל, בכלל בכלל בכלל.
זאת אומרת שלמעשה המתחם שבו הם שהו אמנם הוא מחלקה, אמור להיות מחלקת ילדים, אבל גם מכיוון שזכינו לאחרונה לפתוח בניין שהוא חדש והמלונאות שלו באמת סטייל בית מלון, יצרנו בעצם מצב שיש אזורים שונים במחלקה הזאת, שהם מצד אחד נקרא לזה רגע אזורי שינה או חדרים של ילדים, שגם הם ממש לא נראו כמו בית חולים בשום צורה שהיא, אבל גם אזורים שהם נקרא להם אזורים בריאים, כמה סלונים כאלה ממש פיזית סלונים כאלה, אזור אוכל שהוא נראה קצת כמו חדר אוכל בקיבוץ, אזור משחקים ולימוד שמותאם גיל על פי חדרים שונים, הרבה מאוד אור, הרבה מאוד חלונות, והרבה הרבה מאוד פרטיות ותחושת ביטחון
אלעד: כי מה?
אפרת: כי זה מה שלא היה להם, זאת אומרת ככל שדיברנו יותר עם הילדים ועם האמהות ואפילו סבתא אחת שהייתה אצלנו, הם פשוט לא נשארה בהם טיפה אחת אפילו של להאמין במשהו, שמישהו מתעניין בהם בכלל, של להאמין שמחפשים אותם, של להאמין שיש מדינת ישראל, שיש להם משפחה, של להאמין שיש מי שיאהב אותם בחזרה, וזה היה הדבר שהיה הכי קשה לשמוע, וזה היה הדבר הכי טוב לשמוע כשהם יצאו מאיתנו, שהם קיבלו תחושה של ביטחון ואהבה.
הם רוצים להרגיש מקום שהוא חם, גם חם פיזית וגם חם בתחושה שלו ובאווירה שלו, הם רוצים שיהיה להם אוכל טעים, הם רוצים שתהיה להם אפשרות בחירה, זה מה שנוצר שם, אפשרות הבחירה והמקום הבטוח.
אלעד: אז אלו דברים ששמעתם מהם בדיעבד, אבל גם יכולתם להעריך מראש, ואני תוהה כי אנחנו יודעים שבסופו של דבר בית החולים שלכם, יחד עם בתי חולים נוספים, נבחרתם לטפל בחטופים שישובו, אני מניח שזו הודעה שקיבלתם עוד לפני שהעסקה יצאה לפועל, הרי אנחנו גם לא ממש ידענו מתי זה יקרה, מתי העסקה תצא לפועל באמת ומתי הם יחזרו.
אפרת: אז קדמו לזה כמה ימים של התראות כאלה של הנה היום, אופס כולם כזה בהיכון, אה לא, לא היום, ועוד פעם יום כזה, ולא היום, ואז באמת הגיע היום.
נתחיל מזה שאני חושבת שכולנו כמה לילות טובים לפני כן פשוט לא ישנו בכלל, בכלל, בכלל, וכשהגיע היום, אני לא אגיד לחץ כי זה לא לחץ בדיוק, זה דריכות והבנה של כל הצוות שהיה מעורב, שזה צוות מאוד מאוד מוגדר של בית החולים שהתכוננו וגיבשנו אותו ותירגלנו ועשינו את כל התהליכים, שלא יכולה להיות תוצאה שהיא לא, 100 אחוז, 100 אחוז, לא 99 אחוז, 100 אחוז של מה שתכננו שצריך לקרות עבור הילדים והמשפחות האלה.
אלעד: אבל שוב אני מתעכב איתך על הנקודה הזו שאת אומרת תכננו, הרי לא ידענו מראש מי חוזר, לא ידענו אפילו תוך כדי מה באמת מצבם הבריאותי, אם אנחנו מקבלים אדם שהוא פצוע, אם הוא בהכרה או לא, אז איך מתכוננים כבית חולים, כרופאים, לטפל במישהו שלא יודעים מה מצבו?
אפרת: נכון, אנחנו די יודעים כבר את מצבם הבריאותי, לא את מצבם האחר, מצבם הבריאותי אנחנו די יודעים בשלב הזה, אז א', אני חושבת שבאמת הרוטינה הזאת שגיבשנו לעצמנו, שכל אחד ידע, זה לא רק רופאים, זה כל כך הרבה סוגים של צוותים, המולטי דיסציפלינריות פה היא דרמטית, לא נעים להגיד אבל בסוף הרופאים שיחקו פה משחק יחסית שולי, אבל רופאים ואחיות ופסיכולוגים ועובדים סוציאליים ואנשי מנהל ומטבח ודיאטניות וכמובן הנהלת בית חולים ואנשי, נקרא לזה שירות למטופל. הכל, וכמובן אנשי הצבא, רבים מהם, שכל אחד ידע בדיוק בכל רגע נתון איפה על המילימטר הוא אמור להיות באיזה רגע של האירוע הזה, שלפני שנוחת המסוק, כשנוחת מסוק, כשנכנסים הילדים, כשנכנסים למחלקות, כשמגיעות המשפחות, הכל תורגל עד רמת המילימטר, ממש ככה, וכך היה, כך היה.
אלעד: מה חזרה גנרלית כזו?
אפרת: כן, תרגילים, תרגילים עם שחקנים מתוך בית החולים, זאת אומרת לקחנו סגל של בית החולים, יצרנו כמה סנריואים ותירגלנו את הכל, מהכניסה לחנייה, מהמנחת ועד מיטת המטופל, הכל תורגל.
אלעד: וואו.
אפרת: ויותר מזה בתרגיל, כשהכנסנו משפחה, שחקנים, אחות ואיזו רופאה אצלנו, שהם היו הדוד והדודה, שמקבלים ילד שהגיע לבד מהשבי, והוא נכנס למחלקה, הילד השחקן, האח שישב שם, או אחות, והחזיקה את הכיסא, עובדת סוציאלית, וכך הם נכנסו למסדרון של המחלקה, ומולם באה הדודה והדוד השחקנים, והיא צעקה במסדרון, "משה, משה, אני לא מאמינה שאני רואה אותך", וכולם התחילו לבכות בתרגיל, כולם התחילו לבכות.
זה הדאיג אותי קצת על עצמי, כי לא ידעתי מה אני אעשה, איך אני לא אבכה, ואם זה לגיטימי לבכות אם זה לא לגיטימי לבכות, וכמו שאמרתי, אז הגיע הרגע האמיתי.
אלעד: את אומרת, ואז הגיע הרגע האמיתי, ובו הגיע מסוק.
אפרת: כן, מגיע מסוק, בצורה לא שגרתית מדמים, שזה משהו שבדרך כלל לא קורה בבתי חולים, המסוק בדרך כלל לא מדמים את המנוע שלו, אבל במקרה הנוכחי כן, ואז נהיה גם השקט הזה במנחת, ואני ניגשת למסוק, פוגשת את שתי המשפחות שהיו על המסוק הראשון, אומרת להם, "היי, אני אפרת, אני מנהלת בית חולים, ברוכים הבאים, אנחנו נורא שמחים שאתם פה, ובואו אני אלווה אתכם, אנחנו נרד, ניגש למיניבוס, וממש בשתי מילים שואלת, "מה שלומכם? את האימא".
בשלב הזה אני מסתכלת, ורואה שני דברים שמאותו רגע בלטו לי בכל אחד משלושת הסבבים האלה במסוק.
אחד, שהם נראים כמו צללים של אנשים, ושבאמת כל התכנון הזה, כל המילים שאתה חושב לומר, אתה באמת לא יודע אם הן נכונות או לא.
מה זה מה שלומכם? כאילו, אתה לא יכול לשאול אותם מה שלומכם.
אז הדבר היחידי שיצא לי זה, "אתם בסדר?" וככה היא אמרה "כן".
אמרתי, "אני מלווה אתכם, אנחנו נעלה על המיניבוס זאת נסיעה ממש של דקה.
זה מאוד מאוד פרטי, אף אחד לא יהיה איתנו, וישמרו עליכם ועלינו, ונגיע לבית החולים, ופשוט מיד נעלה למחלקה. אם תרצו תוכלו לשבת בכיסא, אם תרצו תוכלו ללכת, מה שאתם בוחרים", ופשוט תוך כדי זה כבר נכנסים ועולים על המיניבוס. עייפים, עייפים, עייפים מאוד.
והיה רק משפט אחד בסיבוב הראשון, שאחת האימהות שאלה אותי "אני יכולה להתקלח?" אמרתי, "בטח שאת יכולה להתקלח".
ונכנסנו שוב, בכניסה לבית החולים בעצם יצרנו מצב, שלכל אחד מהשבים, ולא משנה בני כמה הם, בני שלוש, בני שלושים, בני שמונים, יהיה מלווה.
גם אם הוא לא יצטרך לעשות כלום, פשוט שיהיה מלווה.
ואם הם ירצו לשבת בכיסא, יישבו בכיסא, אם הם ירצו ללכת, ילכו, אם הם ירצו לשכב ישכבו, מה שהם רוצים, בחירה. בחירה. אחד הדברים החשובים.
והם בחרו ללכת. כולם. כולם.
אז הלכנו, הלכנו את המסדרון הזה, יש מין פינה כזאת שצריך לעבור אותה, וזה כזה לעבר הלא נודע, מעבר לפינה.
אז, הסתכלתי על זה, ניסיתי להסתכל על זה רגע מהעיניים שלהם, ואמרתי, מעבר לפינה, אנחנו מגיעים למעלית, ויש שם חייל שעומד ומשגיח, ולא, אין שם אף אחד במסדרון, זה רק אנחנו.
ואז יש את הרגע הזה, שעולים במעלית, ונכנסים למחלקה, ובמחלקה מחכות המשפחות.
וזה הרגע. זה הרגע. באמת בלתי ניתן לתיאור.
שמצד אחד, אני יכולה להגיד לך שאני, כמעט צובטת את עצמי בשביל לוודא שבאמת אני חווה את הרגע הזה בעצמי, ומצד שני אני רוצה להיעלם באיזה מקום, ולא להיות שם, לא להפריע להם.
כאילו, ממש אני זוכרת את עצמי ככה, לוקחת כמה צעדים אחורה, מצד אחד בשביל לאפשר את זה, ואז לוקחת רגע שני צעדים קדימה, בשביל לוודא שהם פשוט בסדר.
זה מין אמביוולנטיות כזאת, בין אחורה קדימה, גם פיזית, וגם איפה בדיוק אני אמורה לעמוד, איפה אני אמורה להיות.
אבל זה רגע, שהוא גם, הרפטטיביות הזאת שלו, של להיות שלוש פעמים ברגע הזה, לא הורידה אולי אפילו, הוסיפה, מפעם לפעם את הגודל הרגע, את גודל הרגע הזה.
אלעד: ומה הדבר הראשון שעושים בבית החולים? מטפלים רפואי? לוקחים מדדים?
אפרת: האמת שלא מיד, לא מיד.
אלעד: לא מיד?
אפרת: לא מיד, לא.
כי הדבר שהיה הכי חשוב מיד, אחרי שראינו שהם בסך הכל בסדר, ועברו עליהם 50, 52, 54 יום, אתה אומר אוקיי, לא הדבר הראשוני שעכשיו צריך זה, רגע, לראות מה לחץ הדם שלהם, והדופק והחום.
אם הם עברו 50 יום, אז הם יעברו עוד שעה. והשעה הזאת היא, היא השעה שלהם, קודם כל.
להיכנס לחדר הפרטי הזה, לסגור את הדלת, ואנחנו עומדים בצד השני של הדלת, כשאני אומרת אנחנו, אז בשלב הזה בעצם לכל משפחה, יש את העובדת הסוציאלית, שמטפלת בהם, יש כמובן את הקצין שמלווה את המשפחה, שהייתה פה, יש פסיכולוג ופסיכיאטר, וכמובן את הרופאים והאחיות, ואנחנו פשוט במסדרון, מקפידים לשמור על שקט, לא צועקים, על כל דלת יש את השם של המשפחה, שזה החדר שלהם, ומחכים בחוץ, פשוט עומדים ומחכים בחוץ, נמצאים שם עבורם, אבל לא מתערבים, ונותנים להם את הזמן שלהם, וחלק גדול מהפעמים האלה, הדלת נפתחה מעצמה, באיזשהו שלב.
אלעד: וכשהדלת הזו נפתחת, אני מניח שאז נוצרו קשרים, גם בינך, ביניכם, הצוות, למי שהפכו עכשיו להיות המטופלים שלכם, החטופים והחטופות, השבים והשבות.
אפרת: המון, המון, המון.
לא ידענו למה לצפות, אם הם ידברו, אם הם יסתגרו, אם הם ירצו לדבר, כמו שאמרתי, בטח אתה לא שואל שאלות, אתה מקשיב. הרבה מהם דיברו ממש, ממש ממש מההתחלה, מהשנייה הראשונה, ממש ככה, ואמרו דברים מורכבים מאוד, זאת אומרת, לשמוע מילדה בת 13 אומרת, חשבתי שהייתי חטופה לבד, שרק אני הייתי חטופה. חשבתי שאתם לא מחפשים אותי, חשבתי שכבר אין לי משפחה, חשבתי שכבר אין ישראל, שזה גם מה שאמרו לה, ואיזה כיף להיות פה, ואפשר שניצל עם פירה?
ואתה זוכר שאמרתי לך בהתחלה, שבסוף ילדים הם כל כך חזקים? אז זה פשוט מדהים היה, מדהים היה לראות איך מהצללים האלה של הילדים, של רגע אפס, נקרא לזה ככה, עברו שעות בודדות, רובם הגיעו כזה איפשהו באמצע הלילה, אבל עברו שעות בודדות, עד שפתאום אתה רואה משהו, איזה חוש הומור קטן, איזה צחוק, איזה ריצה של צעדים קטנים כאלה במסדרון של ילדה בת שלוש, 'בא לי שוקו', כל מיני כאלה בקטנה שאתה אומר וואי, יש פה ילד, הנה הם חוזרים, הם חוזרים.
אלעד: אז זה מקסים, וזה מרגש וזה מחזק, אבל אלו נשמעים לי גם כמו רגעים שיכולים אולי טיפה לתעתע ולבלבל, לא? כלומר כשהילד החמוד הזה רוצה פתאום שניצל ופירה, אז הוא לכאורה מתנהג כמו כל ילד אחר שמאושפז עכשיו בשניידר, אבל מה, את מוצאת את עצמך שאת צריכה לזכור ולהזכיר לעצמך שהילד הזה עבר דברים שילדים לא עוברים ולא אמורים לעבור, גם שבעה באוקטובר והטראומה הנוראה וגם עוד אחר כך שבועות ארוכים בשבי.
אפרת: אני לא חושבת שהיינו צריכים להזכיר לעצמנו כי, קודם כל כי זה היה נורא שם, זה היה נוכח, זאת אומרת זה לא שאוקיי הכל סבבה, הכל טוב, הנה צוחקים, אבל ההבזקים הקטנים האלה של הרגעים האלה, שהם בין לבין אמירות קשות, סיפורים קשים, שאלות קשות, מותר לי להסתכל מהחלון? מותר לי לפתוח את המגירה? מותר לי לצאת מהחדר? או ילדה בת שלוש שאומנם לא ביום הראשון אבל מתישהו שהייתה אזעקה בפתח תקווה, ונכנסו רגע למרחב המוגן ובמרחב המוגן יש מדרגות, אז היא שואלת את אמא שלה, יורדים למנהרה?
זאת אומרת, אתה מקבל תזכורות, אין איזה רגע שאתה אומר 'איזה יופי, הציפורים מצייצות והפרחים פורחים והכל פה נהדר', אין רגע כזה.
דווקא התערובת היוצאת דופן הזאת שבין העובדה שילדים הם ילדים הם ילדים הם ילדים, הם יודעים להיות עצובים והם יודעים להיות שמחים והם לא מזייפים שום דבר, אז הם יכולים ברגע מסוים להיות באמת שמחים ולרצות שניצל עם פירה וכמובן גם לקבל אותו, ושנייה אחרי זה לכעוס ולצעוק ולסגור את הדלת מאחוריהם ולרצות להיות לבד, ולא להיות מנומסים ויופי שככה, אז דווקא האנדרלמוסיה הזאת הרגשית שהיא אולי לא פשוטה בכלל לסביבה, אבל היא נורא נורא אמיתית.
אלעד: אז מה גיליתם? כלומר, בלי להיכנס לענייני חיסיון רפואי כמובן, היו דברים שאפשר היה לראות והם סיפרו את הסיפור של התנאים שבהם הוחזקו המטופלים שלכם בשבי?
אפרת: נגיד דברים מגעילים אבל חשובים, ראינו המון כינים, ראינו לפעמים יותר כינים משיערות, זה דברים שנורא נורא קל לטפל בהם כמובן, אבל הם אומרים משהו, בסוף כשמגרד לילדה בת 4, 50 יום בתוך איזה חדר, שבו היא אכלה איזה פיתה, אז אתה אומר טוב נו, כינים. לא לא, ממש לא, ממש לא.
ראינו כאילו דברים שהם לא באמת הפתיעו אותנו, כל מיני חיידקים בצואה, כל מיני דברים של תנאי היגיינה מאוד מאוד ירודים, שוב, ראינו אותם רזים, ירדו במשקל לא מעט יחסית לילדים, בין 10 ל-15 אחוז זה לא מעט.
אני חושבת שההתעללות הפיזית המשמעותית ביותר הייתה שהם באמת היו מאוד רעבים, והם היו צריכים להיות מאוד מאוד שקטים, אז בהקשר הזה של השקטים זה גם סוג של התעללות פיזית בסוף לילדים, שהם לא יכולים לדבר או לבכות, זה כמובן מעבר להתעללות הפיזית, וגם שהם היו צריכים חלק גדול מהזמן לשבת או לשכב, שוב, בהקשר של לנוע, 50 יום תדמיין שאתה או יושב או שוכב, אבל התעללויות פיזיות אחרות שאנחנו יודעים שהיו במצבים כאלה ואחרים, הילדים שהיו אצלנו וגם הנשים שהיו אצלנו לא חוו לשמחתי הרבה.
אלעד: ואני מעריך שבימים כאלה טיפלתם לא רק באלו שחזרו, אלא גם במי שחיכו להם במשך כל התקופה ונאבקו עבורם במשך כל התקופה, אתם בעצם הייתם צריכים לתת מעטפת לא רק לחטופים והחטופות, אלא גם לכל המשפחה שנמצאת שם איתכם ואיתם בבית החולים.
אפרת: נכון, נכון, כאילו אני רוצה, תקבל את זה באופן הנכון, זה כיף גדול.
זה באמת הרגשה כל כך טובה לנו, שבדיוק מה שתכננו לעשות ומה שרצינו לעשות, להביא אותם מהמצב הכי הכי הכי לא נורמלי בחיים של בן אדם שאמור להיות חופשי, למצב שבו האנשים האלה היו גם בתחושת הביטחון, גם בתחושת הבחירה וגם בתחושת המעטפת המשפחתית, שאפשרה להם לחזור להיות, לחזור להיות קצת מי שהם.
אז ביום השני כבר הבאנו לבקשתם של חלק מהאנשים ספר ופדיקור ומניקור לק ג'ל וגם חלק מהילדות עשו לק ג'ל. זה הרבה מעבר ללק ג'ל, זה לחזור ולהרגיש טיפה טיפ טיפונת, כמו פעם כמו בשישי לאוקטובר טיפה טיפ טיפונת.
אלעד: ומעניין אותי בכל זאת עוד משהו בקשר לילדים דווקא כי הרבה המטופלים שלכם היו ילדים, הם הבינו?
אפרת: כן.
אלעד: כן? הם הבינו את החוויה שהם עברו הבינו את מה שקורה סביבם?
אפרת: הם הבינו לגמרי, שוב, אני לא אגיד על הבנות שלוש שהם הבינו לגמרי, הם בוודאי הבינו שעובר עליהם משהו ענק גם הקטנטנות. הבינו והתנהגו בהתאם לפי מה ששמענו.
הילדים הגדולים, הבני נוער הבינו מצוין, הם רק לא הבינו אם יחזרו, אבל הם הבינו מצוין.
איזה כוח היה להם כוח כוח עצום לילדים האלה, כוח שבאמת כאילו, אתה יודע אנחנו רואים ילדים חולים בסרטן ואנחנו רואים אותם מתמודדים עם מחלות קשות, ילדים מושתלי איברים, ילדים אחרי ניתוחי לב, ואתה אומר וואו איזה גיבורים הם, איזה אמיצים הם, איזה מתמודדים הם לרגע, לשניים, לשנים, ילדים גיבורים.
ופה אתה רואה ילדים שאתה שואל את עצמך כבן אדם מבוגר, נגיד אני שואלת את עצמי אוקיי מחר תהיי חולת סרטן, תתמודדי עם זה? ואני רוצה להגיד שאני מקווה שכן, כאילו מכינה את עצמי לסיטואציה שיכולה להיות, אבל כשאני שואלת את עצמי אם עכשיו הייתי שם בשבי, אם את היית חן גולדשטיין, עם שלושת הילדים שלה, שבעלך נרצח, והילדה הבכורה שלך נרצחה, ואת יודעת את זה, היית עומדת בזה? ואני לא יודעת לענות על זה.
ושוב, אם חוזרים לבני נוער האלה, שהיו שם חלקם לבד, וחלקם עם עוד שבויים אחרים, ואתה פתאום מסתכל ואתה אומר וואי, איך הם עשו את זה? והם עשו את זה.
אלעד: וכשמעניקים טיפול כזה בסיטואציות כאלה, מתי בעצם קובעים שאפשר לשחרר אותם הביתה? כי זו סיטואציה שבה כמו שאמרת, אולי רב הנסתר על הגלוי, אולי ההשפעות יתחילו להופיע רק בדיליי.
אפרת: כבר מהדקות הראשונות שהגיעו המשפחות, הייתה לנו מנטרה לומר להם את זה, בכל מיני דרכים, בבקשה תישארו, ותישארו כמה שאתם רוצים.
אנחנו יכולים להמליץ, גם בהיבט הרפואי, וגם בהיבט הרגשי, על כמה זמן אנחנו חושבים שכדאי לכם להישאר, ואנחנו נעשה את זה מיום ליום, אבל אנחנו ממש מבקשים ממכם, שתישארו פה כמה שאתם רוצים, וכמה שיותר.
ולשמחתי הם נשארו, כמעט כולם נשארו, הרבה מעבר למה שצפיתי בתחילת הדרך שהם יישארו.
זאת אומרת, גם כאלה שאמרו, נראה לי שנישאר עד מחר בערב, ואז למחרת הם אמרו, אני חושבת שנשאר עוד יום, ואז חלק מהם אמרו, נראה לנו שנשאר עד יום שישי, זאת אומרת כבר הסתכלו אפילו יומיים קדימה כזה, ובסופו של דבר רוב המשפחות נשארו בין שלושה ימים לשבוע.
אלעד: שזה לאו דווקא בגלל סיבות רפואיות, לא היה צורך.
אפרת: לא היה שום צורך רפואי, מבחינה רפואית כולם היו יכולים יום אחרי כן ללכת הביתה, רפואית.
אלעד: וכשהפרק הזה לפחות נגמר, את מצליחה לסכם, יצא לך קצת לעכל, יצאת עם תובנות מהטיפול ב-26 שבים ושבות?
אפרת: נתחיל מזה שגם עכשיו לגביהם זה לא נגמר.
זאת אומרת, הם חזרו, והם השתחררו מהבית חולים, והם כאילו התחילו בחזרה את החיים שלהם, אבל זה לא נגמר.
וגם כשהם יצאו מאיתנו, אנחנו אמרנו להם, שאנחנו כבית חולים שניידר רוצים להיות עבורם עוגן, למה שהם לא צריכים ומתי שהם לא צריכים.
עכשיו ומתי שזה לא יהיה. בכל זמן.
וזה בוודאי לא נגמר מבחינתם, זה רק מתחיל. רק מתחיל. נגמר שהם ישבו בשבי, אבל ממש ממש לא נגמר. אז גם לנו זה קצת לא נגמר בהקשר הזה.
אנחנו מאוד התלבטנו בהקשר הזה של הפרידה, כמה זה, נקרא לזה מסיבתי, והחלטנו שזה לא כזה.
אנחנו מאוד התרגשנו, והיינו שם והצטלמנו עם מי שרצה, לא כולם רצו. וחיבקנו, בשלב הזה כבר הרגשנו מספיק בטוחים לחבק, ודיברנו כמה מילים, והייתה הרבה שמחה והרבה עצב ביחד.
אבל כולנו הרגשנו ביחד עם המשפחות, שהשלמנו עוד פרק קטן בחיים של האנשים האלה.
אבל עכשיו בעצם מתחיל הפרק הגדול באמת, ועכשיו הם צריכים לחיות, ולחיות טוב ככל שניתן.
אלעד: אז ד"ר, אני רוצה לומר לך ולהגיד גם דרכך לכל הצוותים הרפואיים.
תודה רבה על העבודה החשובה והלא קלה שאתם עושים, ואני מאחל לכם ולכולנו שתזכו לטפל גם בביבסים, ובכל החטופים והחטופות שישובו אלינו במהרה.
אפרת: הלוואי.
אלעד: וזהו, אחרי זה שתטפלו רק בצינונים קלים, לא בנסיבות כאלה בטח.
אפרת: לעולם.
אלעד: ד"ר אפרת ברון הרלב, תודה רבה.
אפרת: תודה רבה לך.
אלעד: וזה היה אחד ביום של N12.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי.
העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה, עדי חצרוני שירה הראל רוני הר ניב ודני נודלמן, ועל הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント