השבועות הקרובים ילוו בהרבה מתח. המראות של שחרור החטופים יזכירו בחלקם את השחרורים של העסקה הקודמת, אבל יהיו גם הרבה שוני וחוסר וודאות. וזה, הופך את העבודה של קבוצה אחת של אנשים להרבה יותר מסובכת - הצוותים הרפואיים שעם חזרתם של החטופות והחטופים לארץ אמורים לטפל בהם, וכל זה בזמן שהם עצמם מתקשים לעצור את הדמעות. אז הפעם אנחנו עם שתיים, ד״ר הגר מזרחי ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות ועם ד״ר אסנת לבציון-קורח, מנהלת המרכז הרפואי שמיר אסף הרופא על ההיערכות לקבל את מי שבמשך חודשים עברו גיהנום ואמורים החל מהיום להתחיל לחזור הביתה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/01/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום ראשון, 19 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[סיום מוזיקה]
מחכים, כולנו מחכים. מחכים בנשימה עצורה, עם הרבה תקוות, עם הרבה התרגשות, אבל גם עם הרבה חשש. אנחנו מחכים וככה ייראו השבועות הקרובים שלנו. שבועות של ציפייה בלתי נסבלת, שבועות שבהן אנחנו נמתח עד הקצה. חלק מהמראות שנראה יהיו מוכרים בוודאי, מוכרים מהשחרורים הקודמים, אלו שקרו כבר לפני יותר משנה. אבל יהיה הפעם גם שוני.
אני אתן לכם דוגמא - בארגוני הסיוע הבינלאומיים, אלה שפועלים בעזה, אומרים שאפילו מצב הכבישים ברצועה, מטריד אותם הרבה יותר עכשיו בהשוואה לבעבר, כי אחרי 15 חודשי מלחמה, צירי התנועה הרוסים, וצריך למצוא דרך, מילולית "למצוא את הדרך" להסיע חטופים וחטופות שהוחזקו בשבי. צריך לנסות לוודא שהנסיעה תהיה כמה שפחות טראומטית עבורם, בתנאים מאוד לא פשוטים. אז כן, הרבה השתנה. יש המון חוסר ודאות. וזה הופך את העבודה של קבוצה אחת במיוחד של אנשים להרבה יותר מסובכת. אלו אנשי הרפואה.
[מוזיקת רקע]
הרופאים והרופאות, הצוותים הרפואיים, הם אלו שעם החזרה של השבות והשבים לארץ, אמורים לטפל בהם, לרפא אותם, לגרום להם להרגיש מוגנים. והכל, כמו שתכף תשמעו, בזמן שאנשי הרפואה עצמם מתקשים לעצור את הדמעות. אז הפעם אנחנו עם שתיים: דוקטור הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, ועם דוקטור אסנת לבציון-קורח, מנהלת המרכז הרפואי "שמיר, אסף הרופא", על ההיערכות לקבל את מי שבמשך חודשים עברו בעזה גיהנום, ואמורים, החל מהיום, להתחיל לחזור הביתה.
[סיום המוזיקה]
במרכז הרפואי "שמיר, אסף הרופא" טיפלו בעסקה הקודמת ב-24 שבים - 23 אזרחים תאילנדים ואזרח פיליפיני אחד. כולם מהגרי עבודה, שנחטפו על ידי חמאס מישראל לעזה. ולכן, גם הפעם, בית החולים נבחר להיות אחד המוסדות הרפואיים, שיקבל ויטפל בחטופים השבים. והדבר הראשון, הבסיסי ביותר, שהיה על שולחנה של דוקטור אסנת לבציון-קורח, היה לפנות מקום.
ד"ר לבציון-קורח: ברמה האישית, זו התרגשות מטורפת. כולם בהתרגשות, פינינו מחלקה. החולים לא אמרו מילה. אמרנו להם: "אנחנו נאלצים להעביר אתכם, אנחנו מפנים את המחלקה, כי מקווים שלכאן יגיעו השבים", וכולם הבינו את זה. כולם, גם הצוותים, ומה שהיה אמור לקחת 12 שעות של התארגנות, אחרי 6 שעות כבר המחלקה הייתה ערוכה, מוכנה, מיופיפת. אז באמת, יש התרגשות כזאת באוויר, רק שכבר יקרה.
אנחנו גם צריכים לזכור שחלקם, אנחנו לא יודעים אם הם בכלל, אנחנו שמענו את זה מהשבים שחזרו, שהם לא ידעו מה היה כאן, הם לא יודעים מי חי, מי מת, מה היה כאן. בעצם זה תקופה ארוכה מאוד מאוד מאוד, שאני בטוחה שחלקם אין להם מושג. חלקם אני מניחה שידעו, יודעים, גם אם… בין אם הם פגשו חטופים אחרים, ובין אם השובים שלהם… או כן ראו, אנחנו יודעים שכן חלקם ראו טלוויזיה, רדיו, ונחשפו לדברים.
אבל אני ממש מרגישה שכל העם, כל העם, כל כך מצפה, מחכה ומתרגש לבואם.
אלעד: כמה דמעות יהיו במחלקה?
ד"ר לבציון-קורח: המון. אני הראשונה שאבכה [צוחקת]. אני רק מהמחשבה מתחילה לבכות. רק מההתרגשות, רק מלראות איך המערכת מוכנה, איך המחלקה יפהפייה, איך כולם… איך כל עובדי בית החולים נרתמו, ובאמת בכלום זמן הפכו מחלקת אשפוז יפה למחלקת אירוח של מלון.
אלעד: זה אולי לא עניין פשוט, אבל לארגן מחלקה יעודית, חלל מבודד ומאובזר, זה כנראה החלק הקל במבצע לקליטת השבים והטיפול בהם. זה מבצע שדוקטור הגר מזרחי, היא מהאחראיות שלו מטעם משרד הבריאות, ואנחנו תפסנו אותה לשיחה באוטו. היא עצרה בצד. הבהירו לנו מראש שיהיו לה בסך הכל כמה דקות. היא פשוט נמצאת בין פגישות, בין ביקור בבית חולים אחד לבית חולים אחר.
ההערכות לרגע הזה אמנם מתנהלת כבר חודשים, אבל ברגע שהוסכמה העסקה, ברגע שהתברר שחטופות ראשונות אמורות להגיע לישראל בתוך ימים, היה צריך מאוד להגביר את הקצב.
ד"ר מזרחי: אני חושבת שהשנה וכמעט ארבעה חודשים האחרונים לא הכינו אף אחד מאיתנו לאירועים. אני יודעת שבשנה האחרונה היו לילות רבים, ששנתי נדדה במחשבה על מי שנמצא עכשיו במנהרות, מקבל, בוא נגיד, יחס לא ראוי, ללא טיפול רפואי, ללא מזון, ללא היגיינה, ממתין לזה שיגיע סוף סוף הביתה.
זה באמת אירוע מאוד מרגש, ובאמת בחיי לא דמיינתי שאני אצטרך להוביל הערכות מהסוג הזה.
אלעד: בשבועות האחרונים, ובמיוחד בימים האחרונים, בתי החולים עורכים הדמיות. לא הדמיות רפואיות רגילות לבתי חולים, אלא משהו אחר. יש שחקנים, שחקני תיאטרון, שמדמים את החטופים. כל המערכת מתרגלת פעם ועוד פעם ועוד פעם אחת את כל המסלול שהם יעברו. מאיפה הם יגיעו, מי יקבל את פניהם, מה יגיד להם, מה יענה לשורה של תגובות אפשריות, איך הם ייבּדקו, מה יבדקו. חזרות גנרליות לכל תרחיש אפשרי.
ד"ר מזרחי: המסלול למעשה, מתחיל באמת בהעברה של הגבול הבינלאומי. באזור הגבול תהיה קליטה של גורמי צבא, גורמי רפואה צבאיים, שיסתכלו גם על ההיבטים הגופניים וגם על ההיבטים הנפשיים. יעזרו לשבים בהכנותיהם הראשוניות, בהבנת הצרכים הראשוניים שלהם, ויסייעו להם. משמה הם יגיעו, קרוב לוודאי במסוקים, לכל אחד מבתי החולים. גם פה יש חשיבה וירידה לפרטים, לצרכים וההתאמות האישיות, ממש עד הפרטים הקטנים.
מהרגע שהוא מגיע לפתח המחלקה או אפילו בשלב הנחיתה, אם צריך טיפול דחוף, האם להעביר אותו לחדר הלם לטיפול דחוף, או האם להעביר אותו לתוך המחלקה ישירות, זאת אומרת, יש נקודת מיון יעודית לדבר הזה, ואני באמת מאמינה שאנחנו מוכנים בצורה טובה מאוד.
ד"ר לבציון-קורח: בעצם ההיערכות היא לשני דברים עיקריים: אחד - בעיקר זה הבלתי נודע. אנחנו לא יודעים מתי, אנחנו לא יודעים כמה, אנחנו עוד לא יודעים בכלל החלוקה לבתי חולים, ואנחנו בעיקר לא יודעים באיזה מצב הם יגיעו. אז למעשה אנחנו מדברים על שני דברים: אחד - על המצב הפיזי הגופני, ששם אנחנו חוששים מתת תזונה קשה מאוד, שגורמת לירידה קשה במערכת החיסון, לנטייה לזיהומים, למחלות עור, למחלות שאנחנו בעצם לא מכירים. וגם השהייה במנהרות עם ההעדר חשיפה לשמש, עלולה לפגוע גם במערכת הנשימה. ונוסף על כל זה, ההיבט הנפשי, שהוא מורכב ברמות שאנחנו אפילו עדיין לא יודעים לתאר. בדידות, פחד תהומי, הרבה מאוד טרור פסיכולוגי שאנחנו שומעים, החטופים והחטופות שהיו שם, שעושים, ובעיקר אי אפשר לדעת למה לצפות.
אלעד: אז כן, זה האתגר, לפחות של הרגעים הראשונים. כי אנחנו, הצוותים הרפואיים, פשוט לא יודעים מה מצב החטופים שחוזרים. אנשי הצלב האדום שיקבלו אותם בעזה מידי חמאס, יעשו בדיקה בסיסית ראשונית, יעבירו אינפורמציה. אבל במצב שבו המטרה שלהם היא להוציא את החטופים כמה שיותר מהר מהאזור המסוכן, יש גבול למה שהם יכולים לבדוק. אלמה אברהם בת 84, היא חזרה בעסקה הקודמת במצב אנוש, ואחר כך סיפרה, אחרי שטופלה והתאוששה, עד כמה איומים התנאים שבהם היא הוחזקה.
[הקלטה] אלמה אברהם: "ישנתי על מזרון, על הרצפה, אכלתי כל יום איזה שישה תמרים וזה הכול."
אלעד: אז את תת התזונה, את ההשפעות הנלוות, לוקחים היום בחשבון. אבל במערכת הבריאות ניסו למזער את חוסר הידיעה כמה שאפשר. ניסו להעריך, ניסו ללמוד כמה שאפשר על עוד תסמינים, על עוד בעיות שאיתם צפויים, אולי, לחזור החטופים.
אבל יש כאן קושי, לא היה עוד אירוע כזה שמערכת בריאות במערב התמודדה איתו. עשרות חטופים, מילדים קטנים ועד קשישים, אזרחים ואזרחיות, שיחזרו אחרי חודשים ארוכים כל כך ובתנאים גרועים כל כך.
ד"ר לבציון-קורח: אין ספק שאין רגע דל. חשבנו שהקורונה היא משימה, הקורונה כבר נראית לנו רחוקה. מאז היה לנו את ה-7 באוקטובר, טיפלנו במאות פצועים, פתחנו מרכז לטיפול ב-PTSD גם לאזרחים, מרכז שהיה קיים כבר לטיפול בחיילים. אנחנו, באמת, כל יום לומדים משהו חדש.
אני גם מקשיבה יום-יום, בוקר-בוקר, בנסיעה לבית החולים, לפודקאסט שלך, ומאוד מאוד נהנית, וגם למדנו רבות גם מהפודקאסטים, עם השיחות עם החטופות, שחזרו. מרתק, ואתה גם לומד בעצם שיש כל מיני סוגים של שבי וכל מיני חוויות שונות. ראינו את זה גם אצל התאילנדים, וגם זה עולה מאוד מהפודקאסטים שלכם, ואנחנו נערכים להכל.
אז אנחנו רק מבינים שגם הדברים שכבר ראינו יהיו מועצמים פי כמה וכמה. ועם כל מה ש… איך אמרתי לאמא של חטוף שהיא חברה, אמרתי לה: כל מה שיקרה, אנחנו נדע להתמודד. נדע לשקם, וכולנו נצטרך הרבה מאוד סבלנות, והרבה כבוד, הרבה כבוד לפרטיות, הרבה כבוד לשב ולמשפחה. זה תקופה מזעזעת, זה תקופה של לחזור מהתופת. אנחנו אפילו לא מדמיינים מה היה ומה הם עוברים, ובעיקר אנחנו צריכים לעטוף מרחוק.
אלעד: זהו, ה"לעטוף מרחוק" הזה, זה לא בדיוק דבר שהייתם מצפים לשמוע מרופא, זה לא תפקיד של רופא. רופא שאמור לטפל במחלות, בעצמות שבורות, במדדים נמוכים, לעטוף מרחוק זה לא מה שהוא אמור לעשות, אבל זה בדיוק ההבדל. יש הבנה שה"פציינטים" כאן, במרכאות, זקוקים לא רק למעטפת רפואית פיזית, אלא גם למעטפת נפשית רגישה. כל התפיסה לגבי מי שעכשיו מגיע לטפל בהם, עלולה להיות אצלם מעוותת לגמרי.
ד"ר מזרחי: אני חושבת שהעובדה שאתה מאבד את השליטה בצורה טוטאלית על החיים שלך, אתה תלוי בבן אדם שבכל רגע יכול להיות זה שהורג אותך, ואנחנו ראינו את זה. אני זוכרת את האירועים היטב של מי שנרצח תחת המנהרות, ברגע שהוא שמע את כוחות צה"ל מגיעים, זה היו אנשים ששמרו עליהם. ומנגד אלה היו אותם אנשים שסיפקו את האוכל, שנתנו את המים, שהיו אלה שאחראים על זה שאם אתה תלך באותו הרגע לשירותים, או אם אתה תקבל את המזון שלך, ומתי, וזה פשוט אירוע מטלטל לכל אחד ברמה הנפשית. זה אובדן שליטה מוחלט על הדברים המאוד מאוד בסיסיים שלך, ותלות מוחלטת בגורם שבכל רגע, בכל רגע, יכול לשים קץ לחייך. אני חושבת שזה בלתי נתפס, הסבל הנפשי המטלטל הזה.
ד"ר לבציון-קורח: הגישה שמנחה אותנו, וזה הגישה שבעצם היא הכי הכי חשובה, זה להחזיר לשב את השליטה בחיים שלו. מה זה אומר? זה אומר שלא עושים שום דבר, אבל שום דבר, בלי לבקש רשות. אני יכולה לבדוק אותך? אני לא יכולה לבדוק אותך? מה מתאים לך? מתאים לך עכשיו? הכל הכל לפי מה שהוא רוצה, לפי הקצב שלו. כאשר למעשה בכל מתחם שבים יש חדר אחד לשב וחדר אחד למשפחה הגרעינית.
אנחנו גם נקפיד ונעזור למשפחות. הכל יהיה overwhelming. בעצם אנחנו… כל העם מחכה, כל העם רוצה לדעת, כל העם סקרן, כל העם באמת שולח הרבה מאוד אהבה. אבל צריך לזכור ולשמור על הפרטיות, גם של השב, אנחנו לא יודעים באיזה מצב הוא יחזור, וגם של המשפחה. ולכן מתחם השבים יהיה סטרילי. לא תהיה תקשורת בפנים, ולא יהיו אף אחד שהוא לא המשפחה הגרעינית.
אלעד: הצורך להרחיק מהמחלקה גורמים חיצוניים: תקשורת, ציבור סקרן, גם פוליטיקאים, זה ברור, אבל זה לא מספיק. אחת המסקנות מהטיפול בשבים שכבר חזרו לישראל בחודשים האחרונים, הוא שצריך לצמצם גם את מספר המטפלים. בעיקר בניסיון להעניק תחושה של יציבות וביטחון, צריך לנסות ליצור סוג של מערכת יחסים.
ד"ר מזרחי: עוד דבר שאנחנו מאוד מאוד נקפיד עליו זה עניין העבודה בקפסולות. מה זה אומר?
זה אומר שלכל שב יש את הקפסולה, את הצוות שמטפל בו, מתחילת האשפוז, בעצם, עד השחרור הביתה ועד העברת המקל לקופת החולים, למעשה, לקהילה, להמשך הטיפול. כי זה לא ייגמר בכמה ימים שהוא יהיה, או שבועות שהוא יהיה בבית החולים.
עכשיו, אותו דבר כולל… בעצם מה הקפסולה כוללת? הקפסולה כוללת עובדות סוציאליות, רופא/רופאה, שוב, בהתאם, אנחנו בעיקר… יש הרבה רופאות בהיבט הזה, אבל אם מישהו יעדיף גבר, זה מה שיהיה. אז יש לנו עובדות סוציאליות, פסיכיאטר, רופא/רופאה, ולמעשה אחות, וזה הצוות שילווה אותו כל הזמן. מעבר לזה יש יועצים, רשימת יועצים שכל בית חולים יש לו את היועצים שלו, שכבר תודרכו וכבר מחכים לקריאה, וכמובן, את התזונאיות שיש להן תפקיד סופר חשוב באירוע הזה.
אנחנו צריכים לזכור, אנחנו… הם הגיעו בתת-תזונה אחרי 54 ימים. היו עוד חילוצים והגעה של שבים, שגם הם הגיעו במצב תזונתי לקוי. גם אם הוא נראה, נכון, היו כאלה שנראו שמנמנים, שנראו כאילו, אמרו: "דווקא, וואלה, נראה בסדר". אז לא. אז גם מי שנראה בסדר איבד מסת שריר, אלקטרוליטים, ויטמינים שונים, גם מי שלכאורה המשקל נראה בסדר, היו הפרעות קשות, תזונתיות.
[מוזיקת רקע]
אלעד: כולם מבינים שבשבועות הקרובים המערכת כולה תיאלץ להתאים את עצמה תוך כדי תנועה. גם אז יהיו פערים בין שחרור לשחרור. יהיו הרי הבדלים בין החטופות הצעירות שהוחזקו אולי בתנאים שונים אחת מהשנייה, בהשוואה לחטופים המבוגרים יותר, או לגברים הצעירים.
בכל יום שחרור כזה, המערכת תצטרך ללמוד הרבה וכאילו מחדש. ובכל זאת, צריך הרי להיאחז במשהו. אז הפרוטוקול מבוסס לא מעט על ניסיון העבר שכבר צברנו. במרכז הרפואי "שמיר, אסף הרופא" תרגמו את הניסיון שלהם להמלצות קונקרטיות. מדברים שם למשל על החשיבות להוציא לגמרי מצלמות אבטחה מהמתחמים שבהם ישהו השבים. יש המלצה להוריד מראות מהקירות, פרט לחדרי השירותים והמקלחות. השבים שטופלו במרכז בפעם הקודמת השקיעו, מתברר, זמן רב ברחצה ובהיגיינה אישית. גם זו מסקנה שינסו להפיק הפעם.
הנחיה חשובה היא לצמצם את כמות המבקרים, דיברנו על כך. בלי תקשורת, בלי נציגי ממשלה, וגם צוותים רפואיים קבועים, אותן קפסולות.
כולם מקבלים הנחיות ברורות לא לשאול שאלות טורדניות על החוויות שעברו השבים בשבי, ובכלל, ההעדפה היא לצוותים שיהיו מורכבים יותר מנשים מאשר גברים, כדי להימנע מטריגר למי ששהו, בכל זאת, בעיקר בחברת גברים מחבלים חמושים.
[סיום המוזיקה]
ניסיון העבר הוא חשוב, ולא צריך לבטל אותו.
במשרד הבריאות חיברו דו"ח, דוקטור מזרחי הייתה בין הכותבות שלו. דו"ח שסקר את החוויות הנוראיות שעברו החטופים שלנו ששוחררו כבר מהשבי, וסקר את מצבם הרפואי עם החזרה. הדו"ח הזה פורסם בעברית ובאנגלית, הוא נשלח לאו"ם, והוא הכיל פירוט ומידע מאוד קשים לעיכול. אלא שהיו שבים שלא עודכנו מראש על פרסום הדו"ח הזה. ולכן משרד הבריאות התנצל בפניהם, והדו"ח המלא, לפי שעה, הוסר מהרשת.
ד"ר מזרחי: אני אגיד לך את האמת, היו דברים לא פשוטים לשמיעה. במיוחד מהקבוצה ששבה בשנה שעברה במבצע ההשבה הגדול. שמעתי מאמא, שאני לא אנקוב בשמה, על הפרידה שלה מאחד הבנים שנותר שם, וזה היה לא פשוט לשמוע.
אלעד: דוקטור מזרחי, את מרשה לי לעשות עבורך אבחנה אישית?
ד"ר מזרחי: כן, בבקשה. [בחיוך]
אלעד: כי אני שומע שאת מנסה להיות מקצועית ואסופה, בכל זאת, את אחראית על המבצע הזה מטעם מערכת הבריאות. אבל אני גם מדי פעם שומע רעד שמתגנב לו לקול.
ד"ר מזרחי: התשובה היא, חד משמעית. אתה צודק, זה לא רק רעד, זה גם דמעה. אני חושבת שכולנו נמצאים בטלטלה ריגשית מאוד מאוד גדולה. [מוזיקת רקע] אני בוודאי על אף התפקיד ועל אף המקצוע הכירורגי שלי, בן אדם בסופו של דבר אימא לילדים, יש לי חיילת, אז אי אפשר לנתק את הדברים האישיים, ואני חושבת שכולנו באותה… בסיטואציה דומה.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לדוקטור הגר מזרחי ולדוקטור אסנת לבציון-קורח. שיהיה להם ולכל מערכת הבריאות שלנו בהצלחה, ובעיקר שהשבים והשבות יזדקקו להם רק לטיפולים קלים מאוד מאוד.
[מוזיקה מתגברת]
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו: רום אטיק, תחקיר והפקה: שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments