אחד ביום - בשבי: שיחה עם מירב טל

מירב טל ויאיר יאיא יעקב ניהלו זוגיות רגועה וזורמת, בלי לחצים. זוגיות כזו של פרק ב'. היא עירונית מראשון לציון והוא בכלל קיבוצניק מניר עוז, אבל משהו שם עבד. כל זה השתנה בשבעה באוקטובר, כשמירב ויאיא נחטפו לעזה. מירב שהתה בשבי 53 ימים. יאיא נרצח, והגופה שלו בעזה עד היום. אז הפעם אנחנו בשיחה עם מירב, שסיפרה לנו על רגעי האימה של אותה שבת, על ההישרדות בשבי ועל ההתנהלות שלה מול המחבלים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/08/2024.

[חסות]

[מוזיקת רקע]

לי: היום יום שלישי, 20 באוגוסט. אני לי נעים, ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום". סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.

זה התחיל בהודעה בפייסבוק. באותם ימים מירב טל הייתה גרושה כבר הרבה שנים, והיו לה שני ילדים. מי ששלח לה את ההודעה היה יאיר יעקב, או כמו שכולם קוראים לו, יאיא. היא גרה במרכז, בראשון לציון, והוא בכלל קיבוצניק מניר עוז, אבל משהו שם עבד.

מירב: תמיד שזה… אומרים, פרק ב' זה כזה אינטרס. פה לא היה לנו שום אינטרס. כמו בגיל 16. אני הרגשתי שאני מאוהבת כמו בת 16. כל דבר, אפילו שהוא שלילי, זה היה… הייתי רואה את זה בחיובי. תמיד, תמיד יש קשיים. פה זה זרם, וחיבור עם הילדים, והכל כזה מושלם, והמשפחות. אנחנו לא ילדים, אז אנחנו גם, כאילו, אותו ראש, ונהנים להיות ביחד, ולא נפרדנו אף פעם לשעה. יאיא הוא כזה איש אדמה, והוא אוהב את המדינה, הוא לא אוהב לנסוע הרבה לחו"ל. הוא היה אומר, "אין כמו בארץ". איש שעובד עם הידיים. גבר של פעם, אמיתי. כמו שאני אוהבת, בקיצור.

לי: ב-7 באוקטובר הם היו ביחד, בבית של יאיא בניר עוז. הם עדיין גרו בנפרד, אבל פינטזו על מגורים משותפים. באותו הבוקר, מירב ויאיא נחטפו לעזה. גם הילדים של יאיא, יגיל ואור, נחטפו. יאיא נרצח, והגופה שלו נמצאת בעזה עד היום. הפעם, אנחנו בשיחה עם מירב טל.

שלום מירב.

מירב: שלום לי.

לי: אני רוצה לחזור איתך לשבת ההיא, לפני שהחיים שלכם התהפכו. איך היא עברה עליכם?

מירב: חגגנו, אני ויאיא. הייתה לו יום הולדת שבוע לפני, ב-29.9. אז הפתעתי אותו, נסענו לצפון, אני והוא לבד, ו… היה לנו שבת מקסימה, ואז באנו למשפחה שלי, חגגנו גם שם. ואמרנו, "השבת הזאת, שמחת תורה, נעשה עם הילדים". באנו לקיבוץ, עשינו ארוחת ערב כיפית. אין הרגשה, שום דבר מוזר, סתם יום רגיל.

לי: מי בארוחה?

מירב: אני, יאיא ושלושת הילדים. ויאיא בדרך כלל מתגלח רק במוצ"ש. וגם מהבוקר אומר, "יש לי להתגלח, יש לי להתגלח, יש לי להתגלח, יש לי להתגלח". [צוחקת] נו, תתגלח וזהו. לא יודעת למה, הוא התגלח בשישי. ולבש את הבגדים שקניתי לו, השוויץ כזה לילדים. אז ישבנו ככה אחר כך בחוץ, ואני אומרת לו, "מה זה, עשיתי אותך יותר מדי חתיך, שלא יחטפו לי אותך". זה היה המשפט הכי… שהילדים אחר כך היו בטוחים, שבגלל שאני דיברתי, הגיע החמאס.

לי: ככה הם אמרו?

מירב: כן, בצחוק, כן? ובאמת, היה ערב רגיל, לא היה מורגש כלום, לא בומים, לא שמומים. בדרך כלל אתה שומע משהו. אכלנו ארוחת ערב, ישבנו בחוץ, שתינו יין. הקטנים הלכו לבית של גרושתו של יאיא. והגדולה… בקיבוץ מגיל 17 כבר הם, יש להם דירה. "חדר" זה נקרא. מה זה דירה? אז כל אחד הלך לדרכו, ונשארנו אנחנו, ראינו סרט ונרדמנו.

ובבוקר, "צבע אדום", "צבע אדום". ישבנו בממ"ד, הבאתי לנו קפה לממ"ד. בהתחלה היה ממש אזעקות, אחר כך זה פתאום קצת הפסיק, אז יצאנו, חזרנו, ויאיא כל פעם יצא, עִשֵּׁן בחוץ. הדליק טלוויזיה בסלון, ואני בטלפונים עם המשפחה, אחותו, הילדים, הילדים שלו, הילדים שלי. "מה איתכם? סבבה, כל טוב". לא הבנו כלום. עכשיו, יאיא, הוא לא… הוא מאוד אוהב את השקט שלו, אז הוא גם לא הסכים להיכנס לקבוצה של הוואטסאפ של הקיבוץ, אז לא כל כך ידענו מה קורה.

לי: אז לא הבנתם שיש חדירה?

מירב: לא, רק בטלוויזיה הבנו. בסביבות 7 ומשהו, אני רואה חדירה לשדרות. ראינו את הטנדר הזה, שכולם ראו בטלוויזיה. ואני זוכרת שחטפו איזה חייל, ראיתי אותו על וספה באותו בוקר. אני זוכרת שניר דבורי, הראה איזה חייל. לא יודעים מה, מו, ראיתי כבר שיש חדירות בבארי. קצת רחוק מאיתנו, זה 10 דקות נסיעה, ושדרות זה חצי שעה. אז את אומרת, "אוקיי, חדירה. יטפלו בזה".

ו… התחלנו ככה לפחד, לצחוק. הלכתי, הבאתי סכין ענק… גדולה מהמטבח. סגרתי את הטלוויזיה בסלון, סגרתי את התריסים, לקחתי את התיק האישי שלי. הכל הכנסתי לממ"ד. והוא צוחק עליי. "לְמָה?" הוא עושה פייסטיים עם הילדים, "תראו, מאיו הביאה סכין ואת התיק, חוואפה זאתי". [צוחקת]

לי: צחק עלייך.

מירב: כן. כאילו, "מה הלחץ?" ואז המשיכו אזעקות ובטלוויזיה, ואז הפסקת חשמל. בהפסקת חשמל הבנתי… זה מרגיש מלחמה. אתה מבין, כמו בסיפורים של ההורים שלי, שהיו מלחמות ואין חשמל פתאום. אתה מבין שזה משהו גדול. נדלק לנו אמנם התאורת חירום של הממ"ד, והמשיכו הטלפונים, והילדים אומרים לי שהם שומעים דיבורים בערבית בחוץ. יגיל ואור. ויאיא אומר לי, "הם מדמיינים. זה דמיונות. תפסיקו לדמיין". אבל… כי הוא רצה להרגיע אותם.

באמת היינו בשקט בחדר, בממ"ד, ואז הייתה צעקה בחוץ, "אמא, אמא", שזה מסתבר שזאת עדה שגיא, זה הגורל שלנו. ויאיא נעמד, ואמר לי, "אני יוצא. מישהו זקוק לעזרה, אני יוצא לעזור". וזאת הפעם הראשונה שלא הגבתי. לא אמרתי לו "לא", לא אמרתי לו "כן". כאילו, הוא מכיר את השטח, הוא חי פה יותר ממני. זה משפחה שלו, הקיבוץ. והוא יצא וחזר. נכנס לבית, אמר לי, "מאיו, הקיבוץ מפוצץ מחבלים". ואנחנו שומעים אותם אחריו, בדלת כבר.

הוא נכנס, הוא נעל נעליים. אני רואה את הרגליים שלו רועדות. הבנתי שזה רציני. הוא הושיב אותי מצד שמאל של הדלת. כאילו, יש קיר, לא מול הדלת, בשום מצב. יש שולחן של הילד, "תשבי פה מתחת לשולחן, ותביאי לי את הסכין". ואני רואה שהוא לוקח ממני את הסכין, והרגליים… אף פעם לא ראיתי אותו בלחץ כזה. ולצערי הוא גם לא שם את הטלפון על שקט, ואז צלצלו אלינו, ושמעו כבר איפה אנחנו.

אני ניסיתי להיכנס מתחת למיטה. המיטה נמוכה, לא הצלחתי להיכנס. את מסתכלת ככה על החדר, ואת אומרת, כאילו, "אין לי לאן ללכת". זה כמו חדר סגור. אתה מנסה מהר מהר לחשוב, מה אתה עושה במצב כזה? עכשיו, עד שאתה לא נמצא בסיטואציה כזאת, אף אחד לא יודע אם הוא מתפקד או לא. אני פשוט הרגשתי שאני מנהלת את האירוע. אם זה להביא את התיק, אם זה להביא את הסכין, אם זה לסגור תריסים. כאילו, חשבתי על מהלכים. "במידה והם מציצים מהחלון לראות אם יש מישהו, אז הם לא יראו שיש סיגריות, מאפרה, אני אביא את המאפרה". כאילו, חשבתי כמו בסרט. ואני בן אדם שמפחד מג'וקים. אבל כאילו… אתה באותו רגע, לא יודעת אם לקרוא לזה אמיץ, אבל אתה מתפקד. זה משהו שאתה יודע על עצמך רק בדיעבד.

והוא מחזיק את הדלת והם יורים ויורים ויורים. ואז הוא מראה לי פציעה ראשונה, אחרי 5 דקות. קרוב למפשעה, אבל לא במפשעה, ככה, כמה חורים מהרסיסים. אני לוחשת לו, [בלחש] "יאיא, לא נורא, נטפל בזה אחר כך. תחזיק עד שהם יתייאשו ויחשבו שאין אף אחד". הוא באמת ממשיך להחזיק, ואחרי כמה דקות הוא נפצע ממש במפשעה. זה גם, עוד רגע ששנינו הסתכלנו ככה בהלם ולא ידענו מה לעשות עם הפציעה. לא ידעתי מה להגיד. זה ככה 30 שניות שאנחנו מסתכלים אחד על השני והוא צועק כזה, בהלם. ופיצוץ ענק. שמו לנו מטען חבלה על הדלת. זה פיצוץ, אני כל הזמן חשבתי שזה רימון הלם. לא הבנתי, כי כאילו אתה בהלם, בשלווה כזאת פתאום. יש לך רעש מאוד חזק באוזניים ואת נופלת, מבינה שאת במוות. זה משהו בעור התוף כאילו חזק.

שנינו שוכבים אחד ליד השני. אני נשכבת על רסיסים. אני מרגישה נשרפת באוזן, כל הצד הימני שלי, כאילו בידיים, ברגליים, ואני לא זזה. אני אומרת לו "נשחק אותה מתים, אני אוהבת אותך". ואז הסרטון הידוע, הם נכנסו, אני מתחננת, הם ניסו כאילו להגיד לי, "את משחקת אותה מתה". הרימו אותי מהחולצה, מהטוניקה. אני ממשיכה לשכב. אני נושמת, הם ראו שאני חיה. שמעתי את הרעש של הנשק קרוב אליי. לא רציתי לשמוע עוד פעם את הרעש קרוב לאוזניים.

אז כבר פתחתי עיניים, ואמרתי לו, "בבקשה, פליז, פליז, אנא אמא לוואלד". אמר לי, "מה ת'חף", אל תפחדי. הייתי עם טייץ קצר. את יאיא הוציאו לפניי, ואותי… המחבל פתח את הארון של יגיל, ומצא בגדים של גיל 7, אני לא יודעת מה, והביא לי מכנסיים, כאילו שאני אהיה חסודה, שאני לא אהיה עם טייץ קצר בחוץ.

לי: על זה הוא חושב.

מירב: כן. ואז שמים אותי על וספה, ואנחנו… אני הולכת על בית הרוס, שבור. כל הקיר על הרצפה. זה פיצץ את הבית. ואני יחפה, אני על וספה, ויאיא מצד שמאל שלי, עם הגב אליי, עם שני מחבלים. על הברכיים. הוא על הברכיים, שני מחבלים מחזיקים אותו ככה בצדדים, והוא צעק, "אני עומד למות, מאיו!" שוב פעם אני אומרת לו, פעמיים אמרתי לו, "אל תתנגד". גם ביציאה מהחדר, כי כשיצאנו מהממ"ד, הוא יצא לפניי, הוא קלט גם את הבית וגם שהלך עלינו, כאילו. אז הוא צעק, הוא ניסה להשתולל, "מאיו! מאיו!" כאילו, אליי, לבוא אליי.

והם החזיקו אותו חזק. ביקשתי ממנו, "אל תתנגד!" עכשיו, לא היה לי קול. כמו בחלום שאתה רוצה לצעוק למישהו, [בקול חנוק] ואתה לא מצליח, זה כזה. מרוב הפחד שהגוף כאילו לא… אין לך קול. נגיד אם אני צריכה לצעוק "הצילו", לא יוצא לי.

לי: הוא שמע אותך?

מירב: כן.

לי: מה המצב הפציעה שלו באותו… באותם רגעים?

מירב: לא טובה. זאת אומרת, אם הוא לא מגיע תוך שעה לבית חולים… [שתיקה] כשאני יוצאת מהווספה, אני לא מבינה את גודל ה… אני מבינה, אבל אני לא מבינה שהצבא עוד לא הגיע, וכל הזמן חשבתי שאולי הצילו אותו. למרות שהתמונה האחרונה תמיד שראיתי אותו, זה כאילו עורפים לו את הראש. כי הוא יושב על הברכיים, שני מחבלים בצדדים. זה תמונות שראינו אצל דאעש.

זהו, מהווספה אני רואה שמחטטים לי באוטו. מישהו מנסה להתעסק באוטו. אני רואה מישהו על מאצ'תונים, מעלים אותו לרכב. אני רואה מיליון… אין תמונה בטלוויזיה שממחישה את כמות המחבלים שהיו בדרך ובקיבוץ. החזקתי למחבל את הקפוצ'ון, כדי לא ליפול, הם נסעו כמו משוגעים. הוא ככה הוציא לי את היד בעצבים, המשכתי להחזיק בעדינות. אחד מקדימה, אחד מאחורה עם סכין. וכל הדרך הם "אללה אכבר, אללה אכבר", בהתלהבות.

לי: היה לך מושג שגם יגיל ואור נחטפו?

מירב: לא. הם נחטפו בעצם אחריי, באיזה רבע שעה, 20 דקות.

לי: מה עובר לך בראש בנסיעה?

מירב: שתכף אני אמות. אני רק מקווה שזה יהיה מהר. ואז אני ככה משכנעת את עצמי גם בראש, "יכאב לך, זה יכאב". רק לא בא לי לשמוע את הנשק, זה מה שהלחיץ אותי. אבל יכאב לי, יתנו לי מכות, אני אמות בסוף. אין מה לעשות, זה מצב נתון. פשוט משכנעת את המחשבה שלי שזה יקח מהר. אני מ… בסוף אני אמות, אז גם ככה זה לא משנה. [נאנחת]

ואז אני בפתח של עזה. ככה מורידים אותי מהווספה, אנשים נותנים לי מכות בראש חזקות. אני כאילו בהלם. אני מסובבת את הפנים, "כאילו מה, אתה חוצפן. אתה כאילו, אתה לא מתבייש על בחורה?" ואז זה שלקח אותי בווספה, אומר לו "לֶשׁ?" כאילו, "למה?" לקחו אותי, זרקו אותי לתוך הרכב, כמו שק תפוחי אדמה.

ואז אני רואה את עדה שכובה ככה עקומה כולה בין ה… הרגליים שלה על ההנדברקס. אני אומרת לה, "יואו, את מניר עוז?" -"כן". אני כאילו לא זוכרת אותה. שתינו המומות. גונבים לה את התכשיטים בכוח, מתעצבנים. כל הדרך הם צועקים, יורים, יורים, יורים. הצרחות שבחוץ, של ההמון הזועם, של החבר'ה הלא מעורבים, השַּׁבַּאבּ, אלה הכי מסוכנים. אלה השונאים הגדולים שלנו, מהם הכי פחדנו.

לי: כי אין להם אינטרס לשמור עלייך?

מירב: הם רוצים להרוג אותך, כן. וזו עובדה, שאת רואה את זה אפילו על גופות, מה הם עושים.

לי: ראית בעיניים?

מירב: [שתיקה] כן. ואז מעבירים אותנו לרכב אחר. אני זוכרת, אבל ברכב הראשון או השני, הביאו לנו בקבוק מים לשתות. היה לזה טעם… ריח אחר, טעם אחר. היה לי טעם בפה של… אני לא יודעת להסביר את זה. זהו, אז נכנסנו לעוד רכב, ואז לקחו איזה שטיחון של התפילה שלהם לשים עלינו על הראש, כאילו רואים אותנו. כל הדרך, הם אומרים לי להוריד את הראש. אני מנסה להסתכל לאן אני נוסעת. מצלמים אותנו. הם יורים, יורים, יורים. אני אומרת למישהו, "תצלם, תצלם".

לי: למישהו ברחוב?

מירב: כן. הוא מצלם. כי אני משערת שדרך התמונה הזאת, הילדים שלי, אמא שלי, ידעו איפה אני. אני כאילו חושבת על הדברים. אני המומה מזה שחשבתי על כל כך הרבה דברים. אני מנסה לזהות את הדרך כדי… איך להגיע, אם אני אוכל…

לי: להכווין כוחות.

מירב: להכווין כוחות. זהו, נכנסנו לאיזה מחסן. שמה קיבלו אותנו "יפה", במרכאות. היה מישהו עם גלביה, ואז ראינו את עודד ליפשיץ. שוכב, עטוף כולו בתחבושות. הוא נפצע ביד. ועדה והוא ככה… והוא ככה שואל על אשתו כל הזמן.

לי: יוכבד.

מירב: כן. ואחרי איזה חצי שעה-שעה לקחו אותו כאילו לטיפול. כל הזמן עדכנו אותנו אחר כך שהוא בסדר. ואז אנחנו יושבים במין מחסן כזה. לא סגור, פתוח. כמו פרגולה כזאת, והיא… ספות. ואני כל דקה יש לי פיפי. מהפחד. כל דקה. כל דקה. אז לוקחים אותי מאחורי המחסן בחול. והוא מסתכל עליי ואני אומרת לו, "תסובב את הראש". אז אחד כן סובב את הראש והשני לא. אז כבר לא עניין אותי, אני כאילו עושה פיפי. כל שנייה אני חוזרת, "יש לי פיפי". הולכת, חוזרת. זה כבר הייתה בדיחה אחר כך. "טואלט, טואלט, טואלט, טואלט. עוד פעם טואלט? עוד פעם טואלט". זה הפחד כל הזמן, כל שנייה.

לי: כמה מחבלים שמרו עלייך?

מירב: הרבה, זה חמולה. וכל הזמן באים לראות אותנו, נשים, ילדים. מ… עוד אנשים עם נשקים. את רואה המון, את לא מבינה כבר מה הם רוצים ממך. אני פה ושם מחייכת להם, מבקשת סיגריה, מביאים לי סיגריה. אני מתחילה לרעוד מהסיגריה. אז הם חושבים שהסיגריה לא טובה לי, כאילו, חזקה. "מה את מעשנת?" אמרתי לו… מה, אני אתחיל להסביר לו, מגולגל, טבק… "LM". הלך, קנה לי LM. [צוחקת] קנה לי סיגריות, אז לא יכולתי לעשן, כי הגוף שלי היה בסטרס. אז התחלתי לרעוד יותר מהסיגריה.

ואז הביאו לי גלביות, גלביה שחורה, וחיג'אב, וניג'אב, והכל, וסגרו לי את העיניים. כאילו, רק עיניים. כולי שחורה, מחופשת, עוברת איזה 100 מטר ברגל עם מישהי. עדה מחכה. עדה נפצעה ברגל מהאגזוז של הזה, ונתנו לה פנס בעין מהנשק. אז היה לה יותר קשה ללכת. הם רצו יותר בחושך.

ואני יוצאת עם אישה שלא מבינה מילה, לא באנגלית ולא בעברית. והיא אמרה לי, "את כמו אחותי עכשיו. כאילו, אם שואלים אותך, את לא עונה, לא מדברת". אז כששמו לי את התחפושת, אני אומרת לאחד המחבלים, "תצלם אותי, נראה איך אני נראית". [צוחקת] כל זה במחשבה שאולי יתפסו את הטלפון וידעו. הוא מצלם אותי, הוא מראה לי, אני אומרת, "אה, יפה. יפה לי". ואז אשתו באה. אני אומרת, "אה, חִילְווָה אשתך". כאילו, יפה.

לי: מסתחבקת איתם.

מירב: כן. מלקקת כזה. "יפה אשתך, הילדים שלך יפים". [בזלזול] איזה יפים?

לי: [צוחקת]

מירב: כאילו, אני מנסה להיות נחמדה איכשהו ולנסות להבין מה קורה פה. הוא אומר לי "אה, גלעד שליט", הוא צוחק. "גלעד שליט, 5 וחצי שנים, 6 וחצי שנים." אני אומרת לו, "לא, לא, לא, קח אותי הביתה, קחו אותי הביתה. בבקשה, קחו אותי הביתה. תנו לי טלפון רק לילדים, בבקשה".

לי: מה הוא אומר?

מירב: אה… לא אומרים. ואז אנחנו עולים לאיזה עליית גג. בעליית גג מסתירים את כל ה… עם שטיחים, שלא יראו אותנו. לא צבא, לא נעליים, לא בא. הפקירו אותנו קשה, בקיצור. [נאנחת] ואז אני מחכה לעדה. לא אכלנו, לא שתינו כל היום. אני מחכה לעדה. עדה הגיעה אחרי כמה שעות, בחושך יותר. ושם היינו בדירה 3 ימים, עד יום שני בערב.

והבחור הזה שבעצם קיבל אותנו ואמר לי… אמרתי לו שאשתו יפה, המחבל הזה, בחור… פשוט הוא היה בעצם המלאך ששמר עליי באותם ימים, אז פחות רואה אותו מחבל. הוא גם כל הזמן טען שהוא לא ג'יהאד ולא חמאס, הוא רק משפחה. והוא באמת היה חופר. מהרגע שזה, הוא מדבר אנגלית, הוא היה חופר. הייתי אומרת, לעדה, "כמה שהוא חופר לנו, הוא מזמר. איתו אנחנו חייבות להיות סבלניות, כאילו, ולשמוע מה הוא מדבר". ובין לבין, הוא היה הולך רחוק מהבית, נכנס לפייסבוק, מצלם תמונות מהפייסבוק, ומראה לי אחר כך. הוא בעצם זה שצילם אותי עם החיג'אב.

לי: על מה הוא זימר, מה הוא חפר?

מירב: כל מיני. שטויות גם. מה הם עושים שם וזה… ואין לך… את לא יכולה לשמוע כלום באותם רגעים, את רק לחוצה. ואת צריכה כאילו להיות גם נחמדה וגם… זה מאוד, חתיכת פרויקט. לפעמים אין לך סבלנות לשמוע אותו, אבל היינו מקשיבות לו, כי ידעתי שהוא זורק פה ושם, כאילו, לא לטובתנו, אבל, מגלה לנו כל מיני דברים. נגיד, אנחנו בחאן יונס, אז הוא מספר שאת בחאן יונס, ולעזה מגיע… אם את צריכה לנסוע לעזה, זה לוקח שעה. דברים שאסור להם להגיד.

ככה ידעתי, כשהעבירו אותי לדירה אחרת, שאני לא בעזה, אני בחאן יונס, כי הוא אמר. כל מיני דברים… אם הוא הראה לי משהו בפייסבוק, הוא הראה לי את הטרקטור, ששני גורן ודורון, עם הילדים, ששמים עליה את הכובע הכחול. אני זוכרת את התמונה הזאת מאז. והוא סיפר לי על המסיבה ברעים. והם לא… הם לא היו מדברים מילה.

לי: המחבלים.

מירב: כן. הם היו… אפילו מה השעה, בקושי להגיד, אסור להם להגיד. ביקשתי להתקלח. כל הזמן הוא אמר לי, "יותר מאוחר, יותר מאוחר, יותר מאוחר". פתאום הוא מפנה את כל המקלחת, ממש, אבל מפנה… ברמה הכי בסיסית. נשאר רק כיור, מדף ושירותים ודוש. והוא קורא לי כאילו, ל… שאני אוכל להתקלח. הוא אומר לי, "את נכנסת?" אני כבר בתוך המקלחת, והוא מסביר לי שכשאני נכנסת, אני מתקלחת, הוא לא מביא לי בגדים, את כל הבגדים הישנים הוא לוקח.

הוא צריך לבדוק את כל הגוף שלי, כדי לראות שאין לי צ'יפ בגוף. או סים, הוא הוציא מהפלאפון סים, להראות לי שזה מה שהוא מחפש בעצם בגוף שלי. אני כאילו לא מבינה, אני אומרת לו עוד פעם, "לא הבנתי". הוא מסביר, ובזמן הזה אני יוצאת… היד שלו ככה בדלת, אני יוצאת מתחת ליד וצועקת לעדה, "עדה, עדה, מוחמד, מוחמד!" עכשיו, כולם מוחמד שם. צריכה להגיד את השם אבו… לא יודעת מה, הילדים שלו, כדי שהוא ידע שאני קוראת לו. לזה המזמר.

עדה באה ואנחנו פשוט במשא ומתן איתו. ואני כל פעם מנסה להגיע לסלון לקרוא למוחמד. הוא אומר לי, "את לא הולכת, את עושה לי בעיות. פרובלם, פרובלם". אני חוזרת, אני לא יודעת איך. אני יודעת שרק הוא יכול להציל אותי עכשיו. הצלחתי, צעקתי יותר, הוא בא. אני ככה מתחילה לבכות, לא בכי עם דמעות, דמעות לא יוצא. "הוא רוצה לראות אותי בלי בגדים, אני זה…"

הוא אומר לו, "מה? מַמְנוּע". מַמְנוּע זה אסור. "אסור באסלאם. זה חראם, אסור!" הוא אומר לי, "שבי", הוא יושב לידי. "שבי פה, את לא מדברת מילה. עכשיו לו יש עסק איתי". עכשיו, זה עוד יותר מפחיד. הם מתווכחים בקול. השני, שרצה שאני אכנס למקלחת, הוא מסתכל עליי ועל עדה, אומר, "אין בעיה, אתם לא רוצות? תבוא סָיָּרָה", מכונית, "נקשור לכם את הידיים והעיניים ויעשו בכם מה שאתם רוצים".

לי: ממש מאיים.

מירב: כן. "אם את לא נכנסת עכשיו". אין לי בעיה להיכנס, אמרתי לו, רק אישה תבדוק אותי. אף גבר לא יבדוק אותי, אני לא, יש לי בעל… עכשיו, שם הם לא מבינים מה זה בן זוג, אז כל הזמן אמרתי, "גּ'וֹזִי, גּ'וֹזִי", כאילו, יאיא, אני נשואה לו. "יש לי בעל. אף אחד!" התנגדתי בפרימיטיביות שלהם. והוא באמת עזר לנו. אחרי שעה הביאו רק מישהי.

והיא בדקה אותנו, וכל המקלחת אני רועדת. כל נקודת חן, אני ג'ינג'ית, כל נקודת חן שיש לי או איזה חצ'קון קטן או איזה… זה, היא שואלת אותי, "מה זה, מה זה?" הגוף שלך רועד ככה, צ'ה צ'ה… כי על פוסטמה כזאת החיים שלי תלויים. אם היא תראה עכשיו צ'יפ, יחתכו לי את הגוף, כדי להראות אם… להוציא לי משהו מהגוף, כאילו, זה…

לי: ניסית להסביר להם שאין כזה דבר?

מירב: אין, הם בטוחים. בטוחים שצה"ל מכניס לנו בגוף. עכשיו, אנחנו לא חיילים. מילא, לחיילים אתם חושבים ככה. אנחנו לא קרוב לזה. שתי נשים, מבוגרות. לקחו לנו את כל העגילים, כל מה שהיה לי, הביאו לנו הכל חדש. הביאו לי כל מיני חולצות צבעוניות, אמרתי להם, "בשום אופן, רק שחור. רק אַסְווָד". [צוחקת]

לי: למה?

מירב: לא לובשת את הורוד הזה והאדום הזה עם הנצנצים וה… [צוחקת]

לי: והם הקשיבו לך?

מירב: כן, היא כל פעם הלכה, חזרה, הביאה עוד חולצה. חזיות, הם הביאו לנו תחתונים, אין בעיה. וזהו. משמה, נגמרה המקלחת ה… זה, יש צילומים. עם נשק עלינו, כמו בסרטים, הם דפקו שם מערך צילום רציני. איזה 3 שעות היינו. מצטלמות, כאילו וידאו. מצלמים, ואז אני אומרת ככה, ואני אומרת ככה, אני עומדת עם דף שכתבתי, הם אמרו לי מה לכתוב, שאני מירב טל, נחטפתי מניר עוז, מתגוררת בראשון לציון. אבא שלי, קוראים לו בנימין, שידעו כאילו מי אבא שלי.

הם מכוסים כולם, כמו ג'יהאד. ידענו שאנחנו כבר בג'יהאד, הוא כל הזמן אמר לי, "אנחנו ג'יהאד האסלאמי, ג'יהאד האסלאמי". הבנו. עכשיו, אני מבחינתי, ג'יהאד האסלאמי יותר מפחיד אותי מהחמאס. יש להם טילים יותר מסוכנים, תמיד מגיעים יותר טווח רחוק. בראש שלי, הג'יהאד כאילו יותר קשה. והם אומרים שהחמאס יותר קשה. כאילו, יש לי מזל שאני אצלהם.

לי: שאלת אותם על יאיא?

מירב: כל הזמן. על יאיא והילדים, ונתתי את השמות בכוונה של הילדים, שאם יש משהו שאני… יקשרו, שאני אדע. כלום הם לא יודעים. זהו, ואחרי התמונות, הם גם עשו איתנו, כאילו, למזכרת תמונות. סלפי, כאילו, מסתלבטים כזה, להיסטוריה, להיסטוריה.

לי: ככה הם אומרים?

מירב: כן. "זאקר", זה למזכרת. ואז אחרי הצילומים, שזה היה מעייף ומתיש, הם באים להגיד לנו שאנחנו עוברות. לפני זה, זה שרצה שאנחנו… שאני אתקלח, לקח אותי לשיחה ואמר לי, אם אני רוצה להישאר איתו, אני זריזה וצעירה יותר, אז אם יקרה משהו, אני יכולה לרוץ איתם. בגלל שעדה היא מבוגרת יותר ופצועה ברגל, אז היא לא יכולה להישאר איתם, זה מסוכן. אמרתי, "לא, לא, לא, לא. בבקשה, בבקשה, עדה זה כמו אמא שלי. אני ועדה ביחד, לא, לא, לא. בשום אופן". אמר, "טוב, אם את רוצה להישאר איתי…" כאילו איתו זה חגיגה.

לי: [צוחקת] צ'ופר.

מירב: כן. ובאמת הלכנו ביחד. לקחו אותנו, אמרו לנו שאנחנו הולכות, עוד פעם מתחפשות. אני זוכרת שירד גשם, אני מסתכלת כל הדרך לאן לוקחים אותי. אנחנו עוצרים באיזה מקום, אני מבינה שזה גם שוק. הוא לוקח אותי ראשונה, יוצא איתי, זה שיושב לידי, מחזיק לי את היד ומכניס אותי לאיזה בניין. ועדה יותר איטית, אז הם לוקחים אותה אחר כך. ואני עולה, ואני סופרת את הקומות, איזה קומה אני. קומה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וחמישית. אני מסתכלת על הדלת, אני רואה מספר 11. אני יודעת שאני בדירה מספר 11. אני מסתכלת כמה דיירים יש בקומה. עוד דייר אחד.

מכניסים אותנו לחדר ילדים, עם מיטת קומותיים, ברזל, שני מיטות. כאילו, שתי מיטות קומותיים. כל אחת יושבת במיטה, וכל הלילה מסתכלים עלינו. אומר לך, "שתי דקות בשירותים". אני אומרת לו, "למה שתי דקות? אני חתיארה, אני זקנה". -"אז שלוש דקות", כאילו מסתלבט. הם מבסוטים, הם, את מרגישה אושר, אושר.

לי: שהם שולטים בך?

מירב: כן. שהם כאילו, וואו. קיבלו תפקיד עם הנשק. שני צעירים עם נשק יושבים עלינו.

לי: כמה הם היו?

מירב: שלושה.

לי: צעירים, מבוגרים?

מירב: אחד שהוא בעל הדירה. הוא אמר שהוא בן 35. לדעתי 40, כי הוא גם שיקר בשם, טעה פעמיים. אז כולם זה אחמד, מוחמד. אז הוא בעל הדירה, וזה הדירה שלו. הילדים, יש לו ארבעה בנים, הם ישנים במיטות. והשניים שהם המחבלים השומרים, התחלפו. אחרי שבועיים החליפו אותם.

הדמיונות והפחד הוא אינסופי. אתה נמצא בדירה מאוד חשוכה. הם שמו ארון ביום הראשון, את הארון שהיה ארון בגדים, על החלון, שלא נוכל… לא יראו אותנו ולא נוכל להציץ. ו… זה חושך בלילה, חושך מצרים. זה עלטה, אין אור בחוץ, שמשהו יכול להראות לך, איזשהו סימן של אור. זה שקט. כולם כבר פחדו, כי היה כבר צה"ל ועניינים. אז אנשים לא מסתובבים בחוץ כמעט. וההפצצות של צה"ל, כל הבית זז. זה לא משהו ש… אין אזעקה, אין משהו שמתריע לך, זה… שְׁשְּׁט, פָּאוּ… הייתי סופרת, 1, 2, 3, הבית שרד. אז בהתחלה הייתי קופצת למיטה של עדה. "עדה, עדה…" אחר כך כאילו התרגלנו לזה. כנראה מתרגלים לכל דבר.

לי: איך הצלחת להתקרב למחבלים?

מירב: בהתחלה הבנתי שהיו מפחדים ממני או מה… כי שמעתי אותם בלילה הראשון אומרים שאני מבינה אבל לא יודעת לדבר, ואני לא נראית בת 53. פה הייתי מבסוטית, אצלהם אני נראית צעירה. [צוחקת] אצלהם 53 זה יאכנות כאלה, את יודעת, 8,000 ילדים, ה… אז אמרתי לה, "וואלה, יופי, אני לא נראית בת 53". [צוחקת] ו… שיזהרו ממני, כאילו אני ממזרתה. כי כל הזמן היה לי פיפי, אז אני בפיפי מציצה.

אני גם הייתי כל הזמן תצפיתנית שם. הם סובבו את הארון לחלון, ואני ישבתי כל היום בפינה על השטיח, ואני מול הפרוזדור. מי הולך לשירותים, מי נכנס למטבח, מי דופק בדלת. זה היה התשה. לא הייתי נרדמת. נגיד, עדה ישנה… במשך היום אני לא יכולתי להירדם, לעצום עין. כל הזמן הייתי בשטיח. ואם משהו, אז אני, "עדה, את שומעת?" הייתי מנסה להבין את הערבית, מה הם אומרים. כאילו הייתי בסרט כל הזמן. הגוף שלי רעד בלי הפסקה, בלי הפסקה, בלי הפסקה.

לי: ניסית להיות בשליטה?

מירב: כן, הייתי עושה נשימות, נשימות. מה שלמדתי, מה שלימדו אותי, עם לחיצות. בוא נגיד, עוזר בקושי. הגוף ממש ממש בסטרס. אין מים. בהתחלה היה אוכל. כאילו דאגו לנו לאכול, והיו… אם אנחנו אין לנו תיאבון אז הם נלחצים. שלא נמות להם. התפקיד שלהם בתכל'ס זה עבודה, לשמור עלינו. אבל הם היו גאוותנים. בעל הדירה, נגיד, בהתחלה חייך כזה מבסוט. הוא מראה לי את הפתק שהביאו לו, שכתבתי, "אני מירב טל", כאילו מי אני. הוא מראה לי את זה ככה כזה ומחייך.

זה משהו שאמרתי, "חכה, חכה". כל הזמן היה לי את זה. "חכה. 'זהר, צה"ל עוד יזמבר אותך. כאילו, חכה". הייתי מתה שיכנסו חיילים. [צוחקת] זה מין חלום כזה, נראה לי, של כל חטוף.

לי: אבל זה מלחיץ, חלק…

מירב: לא אכפת לי… לא אכפת לי ה-למות, רק שיפוצצו אותם. הרגשתי מושפלת כל הזמן. וזה משהו לא באגו שלך. כאילו אתה ישראל, זה משהו אחר. יש לי משהו כזה שתמיד, אנחנו הצבא הכי חזק, כאילו איך עשו לנו את זה. וגדלתי עם אבא שבמלחמות, הוא, לא קוראים לו, הוא פשוט הולך. כי איך הוא יגן עלינו, מאיפה, מהבית? והמשפטים של אבא שלי כל הזמן הדהדו לי, כאילו שכמה הם… מטומטמים. ו…

לי: רצית שיחזירו להם.

מירב: כן. לא היה אכפת לי כבר ש… אבל כשהם היו אומרים לי, "אם הצבא יבוא", אמרתי לו, "לא, אני אגן עליך ככה, אני אגיד לך שאתה טוב אליי ואתה זה…" והם היו מבסוטים. זאת הדרך שבעצם חרטטתי עליהם.

לי: החדר שלכם פתוח והם כל הזמן מסתכלים, או שהיו הזדמנויות שהייתם לבד?

מירב: לא, היינו לבד, יכולות להיות לבד בחדר. אבל הם, בהתחלה הם כל הזמן, מישהו היה איתנו, כאילו. אחרי שבוע גם הוא מתעייף. הם ישנים… לא ישנים בלילה, הם שומרים. אז את קולטת שהוא נרדם לידך ככה. אני אומרת לה, "גם גיבורים נופלים".

לי: [מצחקקת]

מירב: כאילו, צריך סבלנות של פיל. ואז את מבינה שהם נרדמים. כמה הם יכולים להיות גיבורים? ההתלהבות ירדה גם. ואז מדברים איתם, "כמה ילדים?", "כמה אחים?", "כמה זה?", "מה אתה עושה?", "בן כמה אתה?", "בת כמה?" כל מיני קישקושיאדא. היה אחד מהם, מהראשונים, שכאילו היה… כאילו מצחיק. לא יכולנו לסבול אותו.

לי: [צוחקת]

מירב: אי אפשר לסבול אותו מרוב שהוא קנאי למדינה ושואל כל הזמן שאלות, "כמה מרוויחים פה בפנסיה? כמה נותנים המדינה?" יש להם קנאה לכסף שלנו. הם חושבים שאנחנו עשירים בישראל. אז הייתי אומרת לו, "מה פתאום, מה המשכורת של בן אדם, 4,000? מזה יש לך חשמל, זה… כולם אין להם כסף בישראל". כי כאילו המצב בעזה מאוד גרוע, אז הם מסתכלים עלינו, שאנחנו חיים טוב.

לי: מה לגבי האוכל שם? בהתחלה היה לכן מה לאכול?

מירב: בהתחלה כן. הם מאוד דאגו שנאכל, אבל לא יכולנו לאכול. לא היה תיאבון, לא היה נבלע, היינו אוכלות בכוח. הייתי עושה לנו מסדר אוכל. "מה שמביאים את אוכלת, עדה". כאילו, עוד ביס, עוד ביס. לא נבלע, לא, אין, דיכאון. ואז באמת לא היה אוכל, והיינו רעבות. אני זוכרת תחושת רעב כל הזמן. הבטן שלי הייתה קררר… מקרקרת בלי הפסקה. היינו שותות מים. בבוקר היה איזה ביסקוויט קטן שהביאו לנו. הם היו אוכלים בבוקר, אנחנו לא. בצהריים הם היו דואגים שיהיה צהריים, אבל אחר כך גם לא היה. יכולנו לאכול רק מרק עדשים, בלי לחם, בלי כלום, מרק.

לי: היו עוד מקלחות?

מירב: המקלחות זה היה סיוט, כי בבית הזה הוא ממש "התקמצן" על המקלחות. במרכאות התקמצן. לא היה מים, והוא לא רצה שיבינו שיש בדירה יותר מדי אנשים. לפי המים הם יודעים. אז הוא היה כל פעם שואב מאיפה שהוא מהגג, לא יודעת מה עושה, עם גז, ואז היה מים ליומיים-שלוש. אחר כך שבוע וחצי כלום. אז שירותים זה אחד על השני. ושלשולים שם זה כל הזמן. זוועה, זוועה.

לי: עלתה לך המחשבה שאולי תצליחי לברוח?

מירב: עלתה לי המחשבה לדחוף את המחבל מהחלון כל הזמן, כי הם היו מציצים מהחלון. ועדה הייתה נלחצת, היא הייתה אומרת, "שלא תעלי את זה על המחשבות שלך, כי באמת אנחנו מתות אחר כך". הייתי מדמיינת איך אני מרביצה להם. אם אני דוחפת אותו, אז יש לי עוד שניים. איך אני עושה? ואם הם ישנים, ואם הם זה. היו לנו מצבים שנשארנו לבד בדירה, שזה הכי מעצבן אותי, מהמדינה. ואני זוכרת שאמרתי את זה גם לדובר צה"ל. לא פעם ולא פעמיים השאירו אותנו לבד.

לי: ועלה לך בראש לפתוח את הדלת לרוץ?

מירב: אין מפתח. הם לקחו את המפתח. בטח שעלה לי. את כל כך מפחדת מבחוץ שאין סיכוי שאת… גם דופקים בדלת, אני הולכת מעירה אותו, "דופקים בדלת", אם הוא ישן. למה הוא התחיל לסמוך עליי? הוא הבין שאני לא אברח. אין סיכוי שאני אברח. ההמון בחוץ יותר מסוכן. אם הוא היה נרדם ושניהם היו נרדמים, שלושתם או משהו, ודופקים בדלת, אני נוגעת בו ככה, שלא נוגעים שם במישהו, [לוחשת] "אחמד, מישהו דופק בדלת", ומתחבאה. זאת אומרת, אני איתו.

הייתי מספרת לו, נגיד, "דפקו בדלת היום". כי הוא היה חוזר כל פעם בערב. "היום ככה היה, היום ככה היה". כאילו, אני משתפת אותו. זאת אומרת, אם המחבלים הצעירים שעובדים אצלו לא סיפרו לו, אז אני כאילו יד ימינו. והרבה פעמים, נגיד, לא היה לנו נר, הייתי אומרת לה, "עדה, עדה, תבכי עכשיו, עכשיו, תבכי". -"איך אני אבכה?" אמרתי לה, "תבכי, תעשי רק קולות", כי הוא לא היה מתרגש ממני. עדה, כאילו, [בזלזול] כמו אמא שלו. כל המילים המכובסות האלה של השקרנים. "מהפה שלי לפה שלך", כל הצביעות הזאת. אבל הייתה לו רגישות אליה קצת. ואז אני אומרת לה, "תבכי, תבכי".

אין לנו נר, אנחנו בחושך. אמאל'ה, מפחיד. אני לא רואה אותה, אני… ככה יושבות ולא רואות. אז היא מתחילה לילל. אז עכשיו בשביל שזה יהיה יותר, אני קוראת לו, "אחמד, אחמד, עדה בוכה". כאילו, בוא תעזור לי. כאילו היא ילדה קטנה. ואז הוא בא, "מה קרה?" אני אומרת לו, "היא דואגת לך, כי לא היית כל היום ולא נכנסת לחדר להגיד שלום, והיא שמעה אותך, קורא למישהו ו…" באמת היה שם איזה לחץ כזה. "היא דואגת לך גם". אני מחרטטת משהו, ואז אומרת לו, "אין נר, היא פוחדת מהחושך". תוך 10 דקות הביאו 20 נרות. וככה היינו פותרות, כאילו, בתחמונים קטנים.

לי: למדתם להפעיל אותו.

מירב: אני חופשי הפעלתי אותם. "אני צריכה קפה, תבואו לשתות ב-4 קפה". הם היו באים ב-4, ואז את יכולה להוציא קצת מידע. את תלויה בהם ברמות של לנשום.

לי: מה הוצאת מהם?

מירב: נגיד שהיה אחד שהוא קצת פחדן, ואם היו משאירים אותו לבד בדירה, הייתי אומרת לעדה, "תספרי עד 3, הוא נכנס אלינו לחדר. הוא פוחד להיות לבד". [צוחקת] הוא היה מביא לנו, נגיד, קלמנטינה, כשאסור. מחביא… מ… ואז הוא היה מספר שהחבר של אחמד אמר שיש חדשות טובות, "חדשות תמם". ואז היינו מצליחות להוציא. או שאלעד קציר נכנס אלינו לדירה. אסור היה לו להגיד מי זה. הוא בא וסיפר לנו, שזה אלעד קציר.

לי: לא ראית אותו?

מירב: אני… הם אמרו לנו שאסור לו לראות אותנו, בהתחלה. אבל אני… אמרתי לך שאני תצפיתנית, אז הם לא הספיקו לסגור את הדלת של החדר. מההשתקפות של הנר, אני כל הזמן חשבתי אולי יאיא יבוא. "מניר עוז, מניר עוז", מישהו. אמרתי, אולי יחברו בינינו. ואז ראיתי את אלעד קציר, ועדה הייתה מורה שלו כשהוא היה זה… והפחדן הזה בעצם בא. הוא הבין אנגלית, ואלעד עם החרשות שהוא לא שומע, כי היו לו בעיות שמיעה. אז צריך לכתוב. אז הוא כל פעם בא אלינו וסיפר, שקוראים לו אלעד קציר, והוא חקלאי. ואסור היה לו לספר לנו. אז הייתי שומרת עליו גם. הייתי אומרת לו, "חאלד, שאתה עושה ככה, לא לדבר עם חברים. ישראל תגיע אליך". אבל בכלל שאלתי את כל השאלות לדעת איך אני מגיעה אליהם, לכולם.

לי: והעברת לשב"כ?

מירב: ברור.

לי: על מה השיחות שלך ושל עדה היו רוב הזמן?

מירב: על הכל. קורות חיים, אחת של השנייה. אחר כך היינו משחקות הרבה, ארץ עיר.

לי: כן? יש אנרגיה לשחק ארץ עיר?

מירב: היה… בלילה במיוחד. זה לא אנרגיה. את רוצה ל… מפחדת מהמחשבות. אז כל הזמן הייתי אומרת לה, "יאללה, בואי נשחק, נמלא את המוח. אני לא רוצה לחשוב". עכשיו, גם בכל משחק ששיחקנו… שיחקנו גיא פינס, כאילו על אמנים, כל מיני רכילויות שאני יודעת, היא יודעת. על כל מיני אמנים, עברנו מא'-ב' על כולם. אין, זה לא נגמר. גם בעולם, גם בזה, זה לא נגמר. בסוף זה נגמר. אחר כך על אוכל, תבשילים, לפי הא'-ב'. אחר כך תשחץ. נגיד, אני אומרת מילה, כמה אותיות, מה זה מתחיל, וכל אחת צריכה לחשוב.

עכשיו, בחשיבה הזאת אנחנו פתאום נעלמות לאיזה 10 דקות, רבע שעה, חצי שעה, כל אחת. עם המחשבות, את אפילו לא שמה לב. מחשבות רעות, על המציאות שאת נמצאת בה. ואנחנו לא שמות לב שחצי שעה כל אחת ככה בשקט. אז אני אומרת לה, "אמא'לה, אמא'לה, יאללה, יאללה, מה, איזה אות היינו?"

לי: [צוחקת]

מירב: ככה. כל היום היינו מנפחות את המוח.

לי: הצלחת להשיג מידע על יאיא, על יגיל, על אור?

מירב: לא, כלום. הם לא יודעים כלום.

לי: והתעסקת בזה או אמרת, "אני אדחה את זה כשאני אחזור"?

מירב: כל פעם שהיה לנו פחדים ולחץ ממשהו, הייתי אומרת לעדה, "משעה לשעה, ישועה". כי אי אפשר לחשוב מה יהיה. הייתי משתגעת. הייתי חושבת על יאיא, הייתי נכנסת ללחצים. הייתי חושבת על הילדים, הייתי נכנסת ללחץ. זה לא לחץ טבעי, זה הגוף שלי פשוט מפרכס. רועד כל הזמן ככה, צ'ו צ'ו צ'ו… אני מרגישה שהבטן שלי מתהפכת. שאני לא יכולה עם המחשבות האלה, אני בלחץ נוראי. אני רוצה… מה עם הילדים שלי? מה הם חווים? מה הם עוברים? אתה משתגע מזה. הלחץ הוא כבר לא עליך, הלחץ הוא על הקרובים שלך. מה הם עוברים, שהם לא יודעים איפה אני? אם רק היו נותנים לי להגיד להם, "אני בסדר, אני שותה פה קפה, תירגעו". זהו. ואז ביום ה-49, שהתחילה הפסקת אש…

לי: ידעת שזה יום 49?

מירב: כן, אנחנו ידענו כל יום. הם היו שואלים אותנו אפילו מה התאריך. ו… אמרו לנו שאנחנו הולכות הביתה. לא נתנו לנו להיפרד מאלעד קציר. עוד פעם מחופשים, הולכים בשוק באמצע היום. ואז היה יום של עינויים. מהבית, שמו אותנו בוואן, שמו לנו ניילון על… שקית ניילון שחורה על הראש. סגרו לנו את העיניים עם מסקינג טייפ. שמו לנו מסכת קורונה. ולהוריד את הראש, וככה 8 שעות. [נאנחת] ואז הגענו לאיזה בית חולים. לא ידענו שזה בית חולים. בדיעבד, אני יודעת שזה בית חולים נאצר. ואז למחרת הביאו לי את יגיל הנסיך.

לי: זה היה בכוונה?

מירב: כן, הוא כל הזמן ביקש. הוא ראה טלוויזיה, והוא ראה שאני חטופה. אז איך שהוא הגיע אלינו, הוא ביקש "מירב טל, מירב טל פה…" פתאום אומר לי מישהו, מהמחבלים… עכשיו, תמיד הדלת סגורה, את צריכה לנקוש רק 3 פעמים, אז חזרתי משירותים. פתאום אני שומעת אותו צועק לי. עכשיו, אסור שם לצעוק, זה כאילו… אנחנו צרחנו ובכינו וצרחנו ו… היה ממש קשה, זה היה הקטע, אחד הקשים שלי. כי להבין שילד עובר את זה. מילא אני. כל פעם אני נזכרת בזה, זה מאוד קשה לי.

והוא התחיל להגיד לי שהוא היה לבד, וזה, וזה. לא קל. ואז אני צריכה כאילו להיות אחראית עליו. עכשיו, הוא היה לבד 50 יום. אני פתאום, אבל פתאום אני מרגישה אחריות, כי הוא מרגיש ביטחון להיות איתנו. והוא סיפר לי גם על אור. על שיר לא ידענו שהיא ניצלה, הילדה הגדולה. ו… [שתיקה] זהו. קשה. זה קטע קשה.

לי: מתי הבנת שאתם יוצאים מבית חולים ועוברים לישראל?

מירב: 5 דקות לפני. ויגיל השתחרר יום לפניי. והוא לא רצה ללכת. לקחו אותו פתאום לחדר אחר. והוא לא רצה ללכת בלי להגיד לי שלום. אז לא היה להם ברירה. הם קראו לי, נפרדנו. כמובן שכל זה מצולם. הם מצלמים הכל. נפרדנו ואמרתי לו, "אתה הולך ואני אחריך עוד יום, עוד יומיים אני באה, אל תדאג. קודם כל תלך לאמא וזה". ובאמת כך היה.

למחרת באו. אנחנו… כאילו, חשבנו שזה יהיה בערב יותר, או ביום. חיכינו לראות, כל הזמן הצצתי מהחלון אם יש עוד אור. אם יש עוד אור, אין אור, אם נגמר היום, לא נגמר היום. ואז קראו לנו. 5 דקות. התלבשנו, התחפשנו, הלכנו איזה 3-4 דקות בלי לדבר בבית חולים, עם מלא פליטים ואנשים שאת הולכת ככה, ביניהם, אין מקום על הרצפה, פחד אימה. עוד 3 מטר, הוא לפניך. אסור לך להרים את העיניים. צריכה להסתכל לאן הוא הולך, מדי פעם, ולהוריד את העיניים, כי העיניים שלי ירוקות, וזה נראה חשוד. פחד אימה, אימה. [נאנחת]

ואז את נכנסת למכונית, עוד פעם, וואן כזה. אבל את לא סומכת עליהם שאת באמת הולכת הביתה, כי כבר עבדו עלייך. אז עד שאת לא רואה צבא, חיילים, מבחינתי אני לא בבית. לא הצלב האדום ששונאים אותנו גם, ולא שום דבר אחר. את הרגל שלי בצבא… ככה היה.

לי: את יצאת עם רימון קירש, נכון?

מירב: נכון.

לי: אני זוכרת שהיה משהו שונה ביציאה שלכם, באינטראקציה עם המחבלים.

מירב: כשהיינו צריכות לצאת, אני… רימון אומרת לי, "אני… אמאל'ה, איזה פחד". זה המון זועם. אמרתי לה, "תקשיבי, אנחנו לא מפחדות מהם. תלכי עם ראש מורם, תחייכי, וככה אנחנו יוצאות. זה הניצחון". ככה יצאתי, חייכתי. רואים שהחיוך שלי מאולץ. אבל איך שנכנסתי לצלב האדום, בכי מוות. [צוחקת] אבל לא רציתי להראות להם שאני מפחדת. שיצעקו עד מחר. אני אומרת לך, זה היה… זה כמו השפלה כזאת. זה הם עושים את זה. הם צועקים לך על הרכב, על הכל. לא! אנחנו לא מפחדים.

גם היום שאני מסתובבת, אני אף פעם לא מראה פחד. אני מתה מפחד, כן. אבל אסור להראות. צריך להראות שאנחנו חזקים. על הפשלה הזאת צריכים לשלם הרבה אנשים. זה מה שחשוב. צריכים לשלם בכיס שלהם, בפנסיות שלהם, כל האחראים. אני מקווה שזה באמת… לא ימרחו אותנו. [נאנחת] זה הכי חשוב לי, אני לא אוותר. אני… מרגישה שאני לא אוותר. היה פה המון פשלות. והצבא… זה יכל להימנע. כל הסבל שאנחנו סובלים שנה. קשה לשמוע ילדים בני 13 שאומרים לך, "הרסו לי את החיים". הם הרסו לנו את החיים. הם שיבשו לי את כל החיים ב-180 מעלות. עכשיו, זה נכון, זה חמאס. אבל על מי אני צריכה לכעוס? על המדינה שלי, שלא שמרה עליי. שבניר עוז רק בשעה 4 הגיעו שני מכוניות של ימ"מ.

לי: הכעס הזה ליווה אותך גם בפנים?

מירב: בטח. הכעס שלי על אלה שהפגינו גם היה. כי זה קרה ממשהו. הכעס שלי שכל הזמן ישבו באולפנים ואמרו, "חיל האוויר חלש". באו כל מיני אלופים ואחים לנשק ואמרו, "חיל האוויר חלש". אז מה עכשיו האויב יעשה? לא ינצל את זה? הוא יחכה שחיל האוויר יתחזק? שלא יהיו הפגנות בינינו, שלא יהיה שנאה בינינו? וזה לא סתם שנאת חינם. יושבים שם 120 חברי כנסת, שמתים על זה שאנחנו אחד נלחם בשני.

לי: מה דעתך על זה שעדיין אין עסקת חטופים? עכשיו, כשאת יושבת בטלוויזיה ורואה את כל השיחות, ואת חווית את זה, ואת רואה את הבכירים שאומרים, "הזמן שלהם אוזל", ואת יודעת שיאיא לא הצליח להתמודד עם הפציעה בשבי, ואת רואה את האנשים שאומרים, "קודם כל צריך להסדיר את העניינים עם חמאס ולחסל אותם, וזה יותר חשוב מהעסקה", איפה את שם?

מירב: אני לא יודעת אם… מי שאומר זה בן גביר וסמוטריץ', שני הליצנים האלה. וזה לא קשור שהם ימין או… זה ממש לא. הם פשוט לא מבינים. הם חסרי אחריות בעיניי. ואני ימנית. אבל אני לא רוצה שהם… יהיה… תהיה להם השפעה. אני חושבת שכל אחד צריך לחשוב ממש כאילו זה הילד שלו, כאילו זה אבא שלו, כאילו זה אמא שלו, כאילו זה… וזה יכל להיות כל אחד אחר. אם לא היה את המסיבה, במסיבת הנובה, הם היו גם בתל אביב, ואז זה היה סרט אחר.

אז כל הגיבורים למיניהם שיורדים על משפחות החטופים, "למה הם רוצים עכשיו…" אני כתבתי… איזה ראיון, לא יודעת מה זה היה, כתבתי, "הם צריכים כבר מזמן להיות פה". אז היה איזה טוקבקיסטית שאומרת לי, "את כבר חצי שנה חופרת מזה שהם צריכים להיות עכשיו". אנשים מאוד מזלזלים, "אז אתם גרתם בניר עוז, אתם שמאלנים, אתם קיבוצניקים".

לי: ראיתי גם תגובה לראיון שלך, שאמרת שצריכים להחזיר את כולם, מישהו כתב, "לא ראיתי שאמרת תודה על זה שהחזירו אותך".

מירב: כן, חצופים. את מבינה? אנשים איבדו את זה.

לי: הצלחת לחזור לעבוד?

מירב: לא, העסק שלי נסגר. אני לא מסוגלת לעבוד. אי אפשר לחזור לשגרה, אין שגרה.

לי: קשה לך להישאר לבד?

מירב: כן. בהתחלה בכלל לא הייתי נשארת לבד. היום אני נשארת עם הכלבים שלי. כאילו, זה נותן לי ביטחון. אבל לנסוע לבד לקח לי הרבה חודשים. אז זה רק בראשון, רק בתל אביב, כאילו רק קרוב. צריך להבין מה הייתי לפני, לְמָה אני היום. זה… מספיק שיש לך את זה במחשבה שאתה לבד באוטו ואתה מפחד, שזה משהו מוזר. בן אדם נכנס לאוטו, נוסע. מה, לא חושב על כלום. חושב על היעד. אז זה הרבה מאמץ. כל דבר הוא מאמץ.

לי: אנחנו תכף מתקרבים לשנה למלחמה, שנה ל-7 באוקטובר. מה היית רוצה בשביל עצמך, בשביל העם שלנו?

מירב: קודם כל שהחטופים יחזרו, ושנוכל להשתקם. שנחזור ככה לחשוב על, "אוף איזה באסה, יש לי כביסה, יש לי לנקות, יש לי לעשות קניות, יש לי… אוף השגרה הורגת אותי, מה נעשה, ניסע לחופשה", כאלה.

[מוזיקת רקע]

לי: חיים רגילים.

מירב: כן, כאילו לא נראה לנו שזה יכול לחזור. די כבר, התעייפנו, באמת.

לי: מירב טל, תודה רבה לך על השיחה הזו.

מירב: תודה לך.

לי: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני לי נעים. אנחנו נהיה כאן, גם מחר.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה