אחד ביום - הארגז הכחול

אזהרת טריגר - שכול

הנוהל קבוע: כשחייל נהרג הצבא אוסף את החפצים שהיו איתו, אורז כל אחד מהם בנפרד בשקית "זיפ-לוק", ומסדר אותם בארגז פלסטיק כחול בנפח של 60 ליטר. כמה ימים אחרי שרס"ר (במיל׳) דן קמחג׳י נהרג, הגיעו שלושה ארגזים כחולים למשפחה שלו. בין שורש ג׳ינג׳ר לכבלים של חשמל, החפצים סיפרו על מי שהוא היה. נוגה אחותו, יצאה למסע בעקבות הארגזים ובדרך פגשה משפחות שכולות נוספות, ביניהן את מיכל, אלמנתו של רס״ן (במיל׳) אריה ריין ז״ל. היא גילתה שלכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם הארגז הכחול, וגם עם השכול.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/04/2026.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 21 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו - סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏[הקלטה]

‏חבר: "יָא. בוקר טוב!"

‏דן: "בוקר שמח."

‏חבר: "אה, הש… התאריך ה-13 לנובמבר. היום זה היום ה-17 שלנו ללחימה. הכוונה היום ה-17 שלנו פה בעמדה. אה, בוא תציג את עצמך."

‏[מוזיקת רקע]

‏דן: "שמי דן קמחג'י, בן 31 מכפר האורנים, סטודנט לרפואה סינית, עובד בתאורה וחשמל, רווק. תחביביי: לבנות דברים וליצור דברים, לעשות טוב למציאות, לטבע, לאנשים, ולפזר הרבה אהבה."

‏אלעד: על כיסא פלסטיק שחור באמצע שום מקום, עם שיער שטני פרוע, מבט חודר וחיוך כובש, דן ישב והתראיין לפרויקט תיעודי שעשה חבר מהצוות.

‏[הקלטה]

‏חבר: "אה, למה חשוב לך להיות פה?"

‏דן: "אני מרגיש שיש לי הרבה מה לתת. אני מרגיש שהיכולות שצברתי במהלך החיים שלי ממש תורמים פה. המודעות שלי, [אנשים מדברים] היכולת לחייך ולהביא אור למקום שהוא קצת פחות אה, מואר כרגע בחיים שלנו, מאוד עוזר פה, גם למחלקה וגם, וגם במצב מלחמתי כזה."

‏חבר: "מסכים מאוד."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏דן: "אני מאוד אוהב את האנשים ותכלס אני לא בטוח אם הייתי עושה את זה עם אנשים אחרים, אם הייתי מצליח לעשות את זה באותה הדרך. ממש, המחלקה אצלי בלב, כמו הילדים שלי, [החבר מצחקק] אה, שעדיין אין לי."

‏אלעד: הקטע הזה צולם מחוץ לעזה. דן דיבר אז על רגעי השעמום. הוא סיפר איך הוא מוצא בכל זאת כל הזמן דרכים להעסיק את עצמו. הוא בונה משהו, הוא משפצר משהו. הוא קרא לעמדה שלהם "הקיבוץ שלנו". הוא דיבר על החברים, הוא דיבר על איך למד להסתדר עם החברים בצוות שפחות מסודרים ממנו. הוא דיבר על הבית, הוא דיבר על המשפחה, הוא דיבר על מה הוא רוצה לעשות כשהמלחמה תסתיים.

‏[הקלטה]

‏חבר: "שאלה אחרונה, למה אתה הכי מתגעגע?"

‏[מוזיקת רקע]

‏דן: "אוּוּוּ. אני חושב שלמשפחה, חברים, ללעלות לשקיעה, לעלות לשבת בשקיעה, לזמן שלי ביום, לשמוע מוזיקה ופשוט לרקוד עם עצמי."

‏[מוזיקת רקע]

‏[הקלטה] נוגה: "בית שמח, אנחנו חמישה ילדים, כולנו אוהבים לרקוד ולקפוץ. זה בא לידי ביטוי בלשים שיר בסלון ולרקוד, בלקום בבוקר ולשמוע את אחי דן עושה ציוצי ציפורים עם הפה שלו, וגם [צוחקת] לכעוס על זה ולהתעצבן שרק קמתי. והמון חיבוקים, ממש המון חיבוקים ומגע והולכים לפסטיבלים ביחד, האחים, ו… כן."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: נוגה היא אחותו הצעירה של דן, צעירה ממנו בכמעט ארבע שנים. הוא הילד השלישי מתוך חמישה והיא הילדה הרביעית.

‏[הקלטה] נוגה: "ובאמת, אני בתור אחותו הבאה בתור, דן הוא היה כמו נקודת ציון עבורי. אני כזה, 'אוקיי, דן עכשיו הוא בן 30, אני בת 27, הוא גם לומד עכשיו וגם אני, אז סבבה, אני בסדר ברצף'. כאילו היה איזה משהו כמו ללכת אחריו, כמו להגיד, 'אה, זה בסדר. הנה, דן גר אצל ההורים והוא בן 30, הכל טוב'. היה בזה מעין תעודת ביטוח, מעין כזה… הייתה בינינו שיחה מאוד על אה, מה אנחנו רוצים להיות, איפה אנחנו רואים את החיים שלנו. אה, ואני ממש זוכרת שאני דיברתי איתו והייתי באיזה דיכאון כזה לא קשור, ושסיימתי את השיחה הייתי כזה, 'לא משנה מה, אני פשוט אגור קרוב לדן והכל יהיה בסדר. [מוזיקת רקע] אני פשוט אהיה שכנה שלו ו… והכל יהיה בסדר, מה יכול להיות לא בסדר?'"

‏אלעד: היו הרבה דברים שאפיינו את דן, כאלה שבמבט מבחוץ יכולים להראות כמו ניגודים גמורים. הוא היה ילד חופש - הוא למד רפואה סינית, הוא תרגל יוגה, אבל הוא גם היה לוחם. בדברים מסוימים הוא היה אפילו די פדנט. היה בו חיבור לעולם הרוח, במקביל הייתה לו אחיזה בחומר. במקרה של דן, החומר הוא בעיקר חפצים, כאלה שאפשר ליצור מהם משהו חדש.

‏[הקלטה] נוגה: "דן, רוב חייו, כל חייו, אבל מאז שהוא ילד, נהג לאסוף דברים מהרחוב, לפרק אותם, לבנות מחדש, לתקן דברים, וככה גם הבית שלנו הפך להיות איזה מחסן ציוד עבורו. [מוזיקת רקע מסתיימת] ואני מדברת על מגירות שיש בהם כבלִים מכל סוג, שהוא פשוט אסף ושמר ותייק. הכי הזוי עבורי, מגירה שיש בה גלגלים, פשוט גלגלים. [מחייכת] מגירה שלמה של גלגלים, שהוא פירק מארונות, מכיסאות מחשב, מתוך איזה מחשבה שאם יצטרכו, יהיה לו. הוא מוכן. הוא תמיד מוכן לעזור [מוזיקת רקע] והוא תמיד היה בן-אדם כזה "משבצר" כזה, שיודע להפוך את החיים לנוחים יותר."

‏אלעד: בשבעה באוקטובר, דן, רב סמל ראשון בחטיבת הצנחנים, יצא מהבית בכפר האורנים ישר לקרב. בלי שאלות, בלי ספקות, הוא פשוט יצא.

‏[הקלטה] נוגה: "ואני זוכרת שיחה אחת שהייתה לי איתו שאמרתי לו, אני הייתי עצבנית כזאת, 'איך אתה עושה את זה?'. כמעט כעסתי עליו, שהוא לוקח חלק. והוא בנינוחות שלו אמר לי, 'נוגיתי, זה מה שצריך לעשות, [מוזיקת רקע מסתיימת] כאן נולדנו, זה החיים שלנו. וכמו שאני עושה טוב ומביא טוב, אני גם לוחם טוב ואני חלק מהחברה הזו, וזה התפקיד שלי וגם לזה נועדתי'. וזה היה לו נורא ברור שהוא גם שם יכול להוסיף טוב, וגם בפן הפיזי, גם אותם הוא טירחן, הם קראו לזה "לְקַמְחֵג'", [מוזיקת רקע] שהוא לוקח מישהו, אומר לו, 'לא אנחנו חייבים לקחת את הדברים האלה, זה יהיה לנו טוב אחר-כך'. והם אורזים מלא גלילים של אה… פלסטיק, בלי לדעת מה המשמעות שלהם ואחר-כך, בדיעבד, זה מציל אותם מהגשם ב… בעזה. אז הם סמכו עליו ונתנו לו את המקום הזה וסיפרו שהם היו מגיעים לבית מפורק בעזה והוא דבר ראשון אומר, 'רגע, קודם כל נעשה ספונג'ה'. כאילו, נורא היה לו חשוב שיהיה נעים כל הזמן. נעים במובן העמוק של נעים. [מחייכת] שיהיה נוח, שיהיה ראוי, שיהיה… שיהיה גם טוב."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: דן היה בעזה, ונוגה מספרת שהוא בין היתר טיפל שם בעציצים ודאג שלא ינבלו. אחר-כך, כשהמלחמה התקדמה, עוצבת "חִצי האש" עברה צפונה ומשפחת קמחג'י, נוגה, הם הרגישו מעט יותר רגועים. נוגה נסעה לחילופי סטודנטים בפולין במסגרת לימודי עיצוב תעשייתי, ובחודש מאי 2024, היא וההורים החליטו להיפגש ולטייל יחד בפורטוגל.

‏[הקלטה] נוגה: "יצאנו לטיול כזה בליסבון, יום כזה שהשכרנו נהג ובאמת תפרנו את ליסבון כמו ישראלים טובים, [מחייכת] דקרנו כל פינה שאפשר לדקור. ובאותו הבוקר הייתה ידיעה שנפלו שני חיילים באזור מטולה. והידיעה הזו מגיעה אלינו, אני זוכרת אותנו יושבים באמת במונית, ואחותי מתקשרת ואמא שלי אומרת, אה… 'לא, אני לא חושבת שהוא בדיוק שם'. יש איזה רגע של כזה שיחה על זה ואחר-כך אנחנו ממשיכים ביום. ממשיכים ליסוע ממקום למקום. יש לי כזה אלבום תמונות שאני… כאילו של משפחה שלא יודעת שבעצם בזמן הזה היקיר שלה כבר, כבר נפל. ובמהלך היום האחים שלי מתקשרים, שואלים מתי אנחנו מגיעים, מה אנחנו עושים, מתי אנחנו מגיעים לדירה, ואנחנו לא, לא לוקחים מזה איזשהו משהו… לא מבינים מה הסיבה. בדיעבד, אנחנו מבינים שהם מסתכלים ב-"Find My iPhone" לראות איפה אנחנו על המפה כדי שיגיעו מהקונסוליה להודיע לנו. ובערב, כשאנחנו במונית בדרך למסעדה, אז כבר מתקשרים ל… [נושמת בכבדות] לאבא שלי מהקונסוליה ואומרים לו אה… שנגיע ל… ל-Airbnb, וברגע הזה אנחנו כבר מבינים. [מוזיקת רקע עצובה] [מדברת לאט ובכבדות] אני ממש זוכרת את הקריאות ברכב, אה, שאבא שלי אומר, 'רק תגיד לי שהוא נפצע, רק… הוא נפצע? רק תגיד לי שהוא נפצע', ובעצם אנחנו מבינים ש… שזה לא הסיפור. ותוך חצי שעה כבר היינו על ה… בדרך לשדה תעופה על טיסה לארץ, להגיע להלוויה. אנחנו על טיסה שלוקחת שש שעות. שש שעות, בהם זה רק אנחנו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'רק אנחנו יודעים. אולי, אולי זה… אולי זה לא קרה. רק אנחנו עכשיו יודעים את זה. אולי זה לא קרה'. עוד, כאילו, אני לא בבית, אני בשמיים, אני במרחב הזה אממ… [שתיקה] שהוא לא, שהוא לא קיים. ואני עם עיניים עצומות, שלושתנו יושבים אחד ליד השנייה, מחזיקים ידיים לרגעים ועוצמים עיניים, ואני ממש זוכרת את עצמי כמו מדקלמת אותו, כמו מחיה אותו בתוכי, משננת את הקול שלו, את מתי דיברנו, את מה היה, ו… ולא מצליחה לחבר את זה שזה באמת קרה."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: מטיול בפורטוגל לטיסה שהרגישה כמו נצח, וישר סידורי לוויה וקבורה, הכל בתוך שעות. רק אחר-כך נוגה חזרה הביתה, ושם, בחדר של דן הכל כמו שהיה. המגירות עם הגלגלים שאולי מתישהו מישהו יצטרך, כל החפצים שהוא אסף כדי יום אחד לפרק ולהרכיב מהם משהו חדש, הכל בדיוק במקום. ונוגה? נוגה כאילו עמדה על המשמר. היא רצתה לוודא שאף אחד לא ייגע, לא יזיז. היא כתבה שלט, היא תלתה אותו על הדלת: "לא לגעת". החפצים של דן כאילו קיבלו אצלה פתאום מקום מיוחד. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא הרגישה שהחפצים שלו הם חלק ממנו, הם עוד נוכחות שלו בבית, ואיתה.

‏השבעה הסתיימה, וכמה ימים אחריה קצינת הנפגעים הגיעה אל הבית ואיתה עוד חפצים. החפצים שהיו עם דן כשנפל.

‏[הקלטה] נוגה: "והפעם עומדים מולי שלושה ארגזים כחולים, תעשייתיים, אנונימיים, שלא הכרתי בעבר, יציקת פלסטיק כחולה, ומספרים לי את מה שחסר דווקא באובייקט הקיים שניצב מולי. אני מבינה מה זה חלל ומה זה… ומה החוסר. [מוזיקת רקע] ובתור מעצבת, ואדם שמתעסק בחפצים, זה נורא תפס אותי לעמוד מול האובייקט הקר הזה, התעשייתי, ולראות כמה הוא משמעותי עכשיו. ואז באה הבנה שהוא עומד בעוד המון-המון חדרים. והם קיבלו את הסימבוליות הזו עבורי. היו לו המון חפצים, אבל משהו בשלושה ארגזים האלה שהפכו לאיזה קפסולה. זה כמו "מה היית לוקח איתך לאי בודד?", גרסת המת. החפצים שהוא בחר לקחת איתו ושחזרו כמו ראיות למה שקרה."

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אלעד: כשחייל נופל בקרב, הצבא מוסר למשפחה שלו את החפצים שהיו איתו בארגזי פלסטיק בצבע כחול, בנפח של 60 ליטר לארגז. יש על הארגז הזה דגל ישראל, יש את השם של החייל. ובפנים שקיות זיפ סגורות עם החפצים של החייל. המשפחה של דן קיבלה בשלושה ארגזים את החפצים שהוא לקח איתו.

‏[הקלטה] נוגה: "מצאתי שם אה… [שותקת] קופסת מחטים לדיקור, לצד קופסת מסמרים, לצד סודוקו, לצד אִיזוֹ, לצד מלא כבלים שהוא לקח איתו כדי שאם הוא יצטרך לבנות להם משהו שיעשה תאורה, [מוזיקת רקע] יהיה לו את כל הדברים שהוא צריך. הוא לקח איתו באמת דברים נורא… מבחינתי איזוטריים, כמו קיסמי שיניים ולולאות כאלה אולימפיות, שהוא יוכל לעשות את התרגילים שלו, שאני כאילו, 'מה אתה לוקח את זה? מה אתה סוחב את זה איתך?'. היו דברים שהפתיעו אותי בנוכחות שלהם בארגז, כמו שקית שיש בה שקית קטנה ואין בה כלום. זיפלוק שיש בתוכו עוד זיפלוק קטנה. אז זה כזה הפתיע אותי, או גרם לי לתהות על ה… על הדבר הזה, של מה אורזים ומה לא, מה נכנס לארגז ומה לא. בהתחלה זה היה כמו אה, 'איזה מטורלל זה, לארוז ג'ינג'ר או חתיכת נייר טואלט'. כאילו, מה אני אעשה עם זה? למה לתת לי את זה? [צוחקת קלות] [מוזיקת רקע מסתיימת] עכשיו אני צריכה לתהות מה לעשות עם הדבר הזה, שברור שלי הוא, יש לו איזשהו ערך. או מצית שבורה. מה הטעם בלהביא אותה? ובארגזים האלה היו מצל… הייתה מצלמת ה"גו פרו" שלו, שהוא תיעד בה. ומצאתי סרטון שצולם יומיים אחרי שהוא נהרג. וזה כמה שניות של מי שארז את ה… את המצלמה, בטעות הקליט. וזה רגע נורא כביכול סתמי, אבל הוא נורא היה משמעותי גם בהבנה שלי שזה לא רק תעשייתי וקר ופרוטוקול מנוכר כזה, בסוף עומד שם בן-אדם שמכניס את הדברים לשקיות. ופתאום חשבתי על זה, שמה? [מוזיקת רקע] הוא יחליט אם המצית הזו חשובה או לא? כאילו, גם הוא נעמד בסיטואציה הזו ולא רצה לקחת את האחריות על החפץ ולהגיד מה כן ומה לא."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הארגז הכחול הפך לסוג של אובססיה עבור נוגה. לא החפצים שבתוכו, הארגז עצמו. האופן שבו הוא בנוי, הצבע שלו, מה שהארגז הזה מסמל.

‏[הקלטה] נוגה: "הוא שימש לי כמו חפץ מעבר. אני כמו האנשתי את הארגז הזה. לרגעים הוא היה הדבר הכי יקר, הוא היה… הוא כמעט היה דן, כאילו ביחס שלי אליו. באזכרה הנחתי אותו ואנשים שמו בו אבנים. [מוזיקת רקע מסתיימת] גם במקום ש… שהוא נפל, אז לקחתי אותו איתי. כל זה כשהמשפחה שלי לא מבינה מה אני… [צוחקת] באובססיה על הדבר הזה, לכל מקום באה עם הארגז הזה. ושמתי אותו במים, איפה שמצאתי סרטון של דן גם שוחה באגם הזה, אז… וזה היה כאילו מוזר והייתי כזה אמממ… אבל כן, לרגעים נורא האנשתי אותו והחפצתי את דן, ויצאתי לאיזה מסע מחקר, כמו דוקו עיצוב, סביב הארגז הזה, סביב החפצים שבו, ונסעתי למפעל שבו הוא מיוצר, ושוחחתי שמה עם האנשים ש… [מוזיקת רקע] באמת זה ארגז שהוא בסוף תעשייתי, הוא לא נולד לזה. הוא פתאום קיבל עליו את התפקיד הזה."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: את פרויקט הגמר שלה בבצלאל היא עשתה על הארגז הכחול. היא פירקה אותו, היא יצאה איתו לרחוב, היא בחנה מי מהאנשים שמסביב מבין בכלל מה זה הדבר הזה שהיא סוחבת איתה, סוחבת פיזית וגם נפשית, כמובן. הארגז הכחול לקח אותה למסע בתוך השכול, בתוך האובדן. מסע אל ההתמודדות שלה עם המוות של אחיה ואחר-כך לארגזים כחולים של נופלים אחרים.

‏[הקלטה] נוגה: "שוחחתי עם עוד משפחות כדי לשמוע על הסיפור שלהם, [מוזיקת רקע מסתיימת] מתוך זה נולד אתר שהוא נועד להיות איזה ארכיון כזה של סיפורים וארגזים. והמסע הזה היה למתוח את הכאב ולגעת בכל הקצוות שלו. לא העזתי להגיד "אח שלי מת". והיה משהו בדרך הזו של לדבר עם עוד אחות שכולה ולשאול מה הפתיע אותה בארגז, [מוזיקת רקע] מה היה שם, זה היה כמו איזה דלת צדדית לדבר על האחים שלנו בלי לדבר עליהם ישירות, בלי להגיד 'הוא היה כזה'."

‏[הקלטה] מיכל: "אני חושבת שהקצינת נפגעים אמרה לי, וידעתי שהיא הולכת להביא את הארגז, והייתה לי מין כזאת כאילו התרגשות כזאת של אממ, של כאילו, מה אני הולכת למצוא שם."

‏אלעד: אחת הנשים שנוגה דיברה איתן על הארגז הכחול שלה היא מיכל ריין, אלמנתו של רב סרן במילואים אריה ריין. גם מיכל קיבלה שלושה ארגזים אחרי שבעלה נפל בקרב.

‏[הקלטה] מיכל: "רציתי נורא את הטלפון שלו, רציתי נורא את הדיסקית שלו. נתתי לו מחברת לפני ורציתי אותה. והארגז הראשון שהגיע - אריה הוא מינימליסט - אז היו שם את הדברים שלו, את ה… [מוזיקת רקע מסתיימת] היו שם מדים, היה שם סרבל אה, של השריונרים, היו שמה בגדי שינה שלו, הייתה לו גופייה בלויה כזאת מתאילנד. היינו בתאילנד כששקד הייתה בת כמעט שנתיים, אז הייתה לו גופייה משם ואיזה מכנס, "מכנס בית" הוא היה קורא לזה [מצחקקת], משהו מזעזע אבל אה… זה. וכל מיני דברים של הטנק ומטען שיהיה לו לטלפון וכזה, ואת המחברת, אבל תלשו ממנה כל מיני דפים. אה, כנראה שהיה… היו כתובים שם דברים, אולי סתם נון-צדיקים, או כאלה, אמרו לי שתולשים את זה. היה שם משפט אחד שהוא כתב כזה עם אה… עם גרשיים, רשום בו, כאילו הוא שמע אותו וכתב אותו לעצמו,'האויב חזק במרחב, אבל אנחנו חזקים יותר'. כאילו כנראה שמע איפשהו וזה נגע לליבו. [מוזיקת רקע] ואחרי שבוע קיבלתי עוד ארגז ענק כזה, עם דיסקית ועוד איזה משהו. אז קיבלתי את הדיסקית שלו."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: לכאורה, אריה לא היה סנטימנטלי לחפצים. אבל אני אומר "לכאורה", כי מדי פעם, מיכל נזכרת, היו חפצים ספציפיים שעבורו היו יותר מסתם חפצים דוממים.

‏[הקלטה] מיכל: "נגיד, לא עניין אותו מה הוא לובש, מה הוא נועל. כאילו, עניין אותו כזה שזה יהיה נוח. היה כזה [מחייכת], כזה גבר כזה, [מוזיקת רקע מסתיימת] ששונא להיכנס לקניון. ולא הרגשתי שהוא מאוד סנטימנטלי לחפצים, אבל היו דברים שהוא נורא אהב ונורא שמר עליהם. כמו, לסבתא שלו היה משחק חזירונים שהוא אהב, מין חזירים כאלה קטנים ששמים אחד על השני, [מוזיקת רקע] שהוא אהב ושמר, והיו משקפי טייסים של אבא שלו שהיו נורא יפים לו אז הוא אהב אותם. אז כן היו לו בעצם דברים שהוא ככה היה סנטימנטלי לגביהם, אבל לא הרבה."

‏אלעד: כמו דן, גם התיק של אריה היה מוכן בשעות המוקדמות של שבעה באוקטובר, וגם הוא, בלי שאלות ובלי ספקות, יצא בערב למלחמה. קצין שריון במילואים, בחודשיים וחצי שחלפו מאז השבת ההיא, אריה חזר הביתה למיכל ולשלוש הבנות שלהם ארבע פעמים בלבד. הם גרו אז ברחובות, אבל היו בדיוק בתהליך לעבור לבית חדש בקיבוץ משמרות.

‏[הקלטה] מיכל: "לדעתי לא ישנתי שעה רצוף ב-78 ימים האלה, ואז התחלנו להתעסק בזה - במעבר, ב… וזה, לעשות את הדבר הזה עם… עם בעל שהוא לא זמין [מוזיקת רקע מסתיימת] היה חתיכת עניין. היום אני אומרת שהוא קצת הכין אותי, כי אני הייתי מאוד קלישאתית, לא ידעתי את הסיסמה לבנק, לא התעסקתי עם התשלומים. אני התעסקתי עם לבחור את הדברים ואריה התעסק עם האקסלים. וגם באיזה שלב אמרתי לו, [מוזיקת רקע] 'יאללה, קיבלת - אני מרהטת את הבית, תגיע מהמלחמה, תחזור והכל יהיה כבר מוכן'. כאילו, 'שחררתי אותך'." [צוחקת]

‏אלעד: ב-24 בדצמבר 2023 היחידה של אריה יצאה למבצע לחיפוש חטופים בעזה. הוא פיקד על הטנק שהוביל את הכוח.

‏[הקלטה] מיכל: "ב-24 לדצמבר, זה כבר היה שבוע שלא דיברנו עם אריה [מוזיקת רקע מסתיימת], הוא היה בפנים. התאומות בדיוק חגגו יום הולדת בגן, יום הולדת 6. ואז אה… [שותקת] ניסיתי סוג של לעבוד, ללא הצלחה רבה. [מוזיקת רקע] ואז אה… בשתים עשרה עשרים ואחת, האישה של הנהג טנק שאלה אותי אם דיברתי עם אריה, ואז ניסיתי להבין ממנה מה קרה והבנתי שהטנק נפגע ושהיא בדרך לבית חולים כי בעלה נפצע. אה, וכשהיא שאלה אותו על אריה הוא אמר לה שהוא לא עם אריה. הוא כבר ידע, אנחנו עוד לא. ובגדול אז הבנתי [פאוזה], כי ברור לי שאריה היה מוצא דרך להגיד לי שהכל בסדר. איכשהו, עם מישהו. [מוזיקת רקע מסתיימת] התקשרתי לחברים שלו שהיו איתו שם, אף אחד לא ענה לנו, ופשוט אה… חיכיתי בגינה, שעוד לא הייתה גינה, היה רק כזה חול של בנייה, שומרת על הדלת שאף אחד לא ייכנס אליי הביתה. [מוזיקת רקע] ובשתיים שלושים ושתיים נכנסו אליי למרפסת. וזהו. ונגמרו חיינו, כמו שהכרנו אותם."

‏אלעד: הארגז הכחול הראשון הגיע הביתה אחרי שבועיים. מיכל פתחה אותו ישר. היא ידעה לְמה לצפות ועדיין, משהו במינימליזם של אריה, מינימליזם שכבר הכירה טוב, בכל זאת הפתיע אותה. היא רצתה שיהיו שם עוד חפצים שלו. היא רצתה להמשיך לפתוח שקיות זיפ עם עוד דברים שהוא נגע בהם, שהיו שם איתו, דברים שקשורים אליו.

‏[הקלטה] מיכל: "זה היה כמו עוד חיבוק. זה היה כאילו, נכון בשבעה באים לנחם? אז בגדול זה לא מנחם, אנשים שבאים אליך הביתה. [מוזיקת רקע מסתיימת] זה חשוב, יש לזה משמעות, זה לא מנחם. הארגזים הכחולים מנחמים. כאילו, הילדות שלי מנחמות. אז כאילו, זה, זה הוא, זה דברים שלו, זה, זה… זה הרגיש לי כאילו אני שנייה מדברת איתו על ה-78 ימים האלה. וזה גם היה לי ליד המיטה במשך חצי שנה, כי הם בגודל באמת הזוי. כאילו, אם, אם ישאלו אותי איך הייתי משפרת את חווית המשתמש של הארגזים הכחולים, אז הייתי עושה אותם בגובה שנכנס מתחת למיטה, כי זה… כי, כי איך מוצאים להם מקום? וכאילו זה הוא, אז אני לא יכולה שזה יהיה רחוק ממני. זה חייב להיות לידי. אבל כאילו… [צוחקת קלות] אז זה היה ליד המיטה בצד שלו, וזה היה ברור שצריך למצוא להם מקום קבע, כי כאילו… כי אריה לא חוזר. ואז הסתובבנו בבית ו… וניסינו להבין איפה שמים אותם. אז לא במחסן, ולא בחדר, ולא למעלה באיזה ארון גבוה, כי אם אני ארצה אותם פתאום אז אני לא יכולה שכל פעם שאני רוצה לפתוח אותם אני צריכה להביא את אח שלי שיוריד אותם ש… ואז הם מצאו את מקומם בממ"ד. אה… והאמת שלפני איזה שבוע גפן, התאומה השנייה, אמרה לי שהיא שומרת את ה… את התמונה של אבא בממ"ד, כי אם יפגע טיל אז שהתמונה תהיה בממ"ד. ואמרתי לה 'את יודעת, הדברים של, של אבא מהצבא, הם גם בממ"ד. ובאמת, אם חלילה יקרה משהו אז כולנו בממ"ד וגם הדברים של אבא'. [מוזיקת רקע] אז העברתי לילדות שלי את השריטה שלי. [צוחקת] אבל אני מרגישה בטוחה שהם בממ"ד."

‏אלעד: הארגזים הכחולים הפכו לחלק מהנוכחות של אריה בבית חלק, מהנוכחות שלו בחיים של מיכל ושל הבנות. הם שם, בממ"ד. אפשר מדי פעם לפתוח אותם ושוב להסתכל, להרגיש אותו, להתמודד עם הכאב ועם הגעגוע.

‏[הקלטה] מיכל: "הם גם מסמלים את זה שהוא נשאר, הוא נשאר בבית. כאילו, אנחנו טסות לחו"ל והארגזים בבית. [מוזיקת רקע מסתיימת] אנחנו לוקחות את אריה איתנו בלב אבל אנחנו עדיין אני ושלושת הבנות שלנו. ואריה בא איתנו בתור חפצים."

‏אלעד: כן. הארגזים שם, מנחמים כשרע. הם כל הזמן שם. אבל יש לזה צד שני. הם כל הזמן שם.

‏[הקלטה] מיכל: "זה כאילו, זה הפיל בחדר. כאילו, לא הייתי מתפלאת אם היה מתחשק לי לקחת פטיש ולשבור אותם, כאילו מרוב שזה בלתי נסבל. הם כאילו 'טאק!' עם הפלסטיקיות הזאת ועם השם שלו עליהם. בהתחלה היה רשום גם 'ז"ל' ואז ביקשתי להוריד את זה, כי זה פשוט היה כאילו, אני לא יכולה לראות את ה… את הז"ל הזה. כאילו אני יודעת מה קרה, לא צריכה את זה מול העיניים כתוב. אז אני מבינה. [מוזיקת רקע] וגם אני יכולה לראות את הבנות שלנו יום אחד פותחות את הארון, מוציאות ארגז, ויוצרות זכרונות עם אבא."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הארגזים הכחולים האלה הפכו לסוג של נייר לקמוס, לאופן שבו משפחות מתמודדות עם האובדן והשכול בכלל. כשנוגה דיברה עם משפחות כמו זו של מיכל, היא ראתה מגוון גדול ומאוד רחב של תגובות לארגזי הפלסטיק עם הדגל ושקיות הזיפ, הארגזים שכמה ימים אחרי הדפיקה הנוראה בדלת, הגיעו גם פתאום הביתה.

‏[הקלטה] נוגה: "ראיתי איך ה… איך זה בעצם רצף בין אנשים שהחליטו לפתוח את הארגז הזה, לפרוק אותו, והיום הוא משמש אותם כארגז אחסון, כמו שהוא נועד להיות, במחסן, לבין אנשים שלא פתחו אותו, גם שנה אחרי מות יקירם, לבין אנשים שזרקו אותו, אה… למגרסה. אני אגיד אפילו על המשפחה שלי. כמו שלי זה היה חשוב לשמור את הכל כמו שהוא, ולהורים שלי זה לא היה כל-כך ברור. בהתחלה אפילו הם צמצמו את הארגזים ואחד מהם נתנו ל… לחבר, ואני חזרתי הביתה ונורא כעסתי, הייתי כזה 'איך אתם מעיזים לעשות משהו בלי להתייעץ עם כולנו?', ובעצם זה היה הרגע הראשון [מוזיקת רקע] שבו למדנו שלכל אחד יש את הדרך שלו ואנחנו חייבים להיות קשובים ולכבד את זה, ואף אחד לא יכול לקחת אחריות על איך אנחנו מתמודדים עם ה… עם האובדן."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: נוגה אומרת שהארגז הכחול והמסע שעברה איתו היה עבורה כמו תהליך ריפוי. ארגז פלסטיק שיכול לשמור בתוכו סתם בגדים או ניירות ישנים, יכול להכיל חפצים של חייל שנפל. ובמקרה של נוגה, כמו של אחרים, ארגז פלסטיק כחול שמכיל בתוכו גם התמודדות עם שכול, אהבה, געגוע, פיסות של זיכרונות מיקירים שאינם. הארגז הכחול עם החפצים של דן עזר לנוגה להתחבר עם אחיה הגדול עוד יותר, [מוזיקת רקע מסתיימת] אפילו קצת לאמץ לעצמה חלק מהיחס שלו לחפצים. היא הבינה שכמו מגירת הגלגלים של דן, גם שקית זיפ שבתוכה שקית ריקה, גם נייר טואלט שהוא לקח איתו למלחמה, גם מצלמת ה"גו פרו" שלו, גם החפצים האלה יכולים מתישהו לעזור לה לבנות משהו חדש.

‏[הקלטה] נוגה: "אבא שלי היום בחדר של אחי צורף, כאילו… ובהתחלה הייתי כזה, 'אתה הורס את השולחן', ואז הייתי כזה, 'לא, זה טוב שיש פה שימוש, זה טוב ש… כאילו, שאתה גם מרגיש בנוח, וזה טוב שאני ארגיש בנוח להשתמש לו בדברים'. הוא לא נמצא בדברים האלה. הוא גם לא נמצא בקבר שלו. אממ, הוא הרבה יותר נמצא במוזיקה, בריקוד, בתנועה. באמת, אני… אני יודעת את זה. גם הוא היה אומר לי, 'יאללה, בואי, שחררי. כאילו, שחררי את זה, הכל טוב. [מוזיקת רקע] זה חלק מהעניין. באים הולכים, זה מה שקורה. וזה לא תלוי בשום דבר'. ולי זה עוזר המחשבה הזו. זה מאוד כואב אבל לי זה עוזר."

‏[הקלטה]

‏חבר: "אה, משהו שככה, אחרון, שאתה רוצה להגיד לעצמך כשתראה את זה, לאנשים אחרים, לי, למחלקה. משהו סתם להגיד?"

‏דן: "וואלה, אוהב את המציאות, דן. כל הכבוד. כל הכבוד לכל מי שתומך בי, אוהב אותכם ממש. שיהיה מלא שמחה, מלא אור. כל מי שבחוץ, תמשיכו ליהנות, תמשיכו ל… להמשיך בשגרה שלכם, כל עוד המה שקורה, המסביב, לא מפריע. אה, אוהב מלא, אינסוף."

‏חבר: "כן, מעולה. תודה רבה."

‏דן: "אהבה רבה." [צוחק]

‏[מוזיקת סיום]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

‏תודה לנוגה קמחג'י ולמיכל ריין. את הפרויקט של נוגה תוכלו למצוא בחיפוש בגוגל: "Blue argaz" באנגלית, בדיוק כמו שזה נשמע.

‏העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה אראל, דניאל שחר, מתן זמיר ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן שוב ביום חמישי.

‏[מוזיקת סיום מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה