top of page

אחד ביום - 4,500 נכי צה"ל

איתי שגיא, לוחם מגלן במילואים, נפצע קשה בקרב עם מחבלים בשבוע הראשון של המלחמה. הוא חולץ במסוק, נותח וחייו ניצלו - אבל מסע השיקום שלו רק התחיל. כמו איתי, ישנם כ-4500 פצועים בגוף ובנפש שנוספו מתחילת המלחמה לרשימת החיילים שזקוקים לסיוע, וכעת מגיעה שעת המבחן של המדינה ושל אגף השיקום - שגם בזמני שגרה התקשו לתת מענה הולם לנפגעים.

 

[חסות]

היום יום רביעי, 24 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו.

סיפור אחד ביום - בכל יום.

איתי: מתקשרים אליי רגע מהבית חולים. זה חשוב.

אלעד: מתישהו באמצע השיחה שלנו, איתי שגיא, שעד אז היה נינוח ומוקפד מאוד, נראה בפעם הראשונה מתוח, אולי אפילו לחוץ.

איתי: אני אמור לעבור עוד ניתוח בקרוב בצוואר, משהו עם השחזור עצבים.

אלעד: אתה רוצה לדבר איתם רגע, להתקשר?

איתי: לא, אני רק רואה שזה, שזה לא הפסיק את ההקלטה.

אלעד: דיברנו בזום, הוא בכלל היה במיאמי, באמצע המסע הסברה, סיפר את הסיפור המדהים שלו בפני תורמים כדי לגייס תמיכה למדינת ישראל. אבל הצוואר, רסיסי הרימון שבתוכו, התנועה המוגבלת וגם הכאבים ליוו את איתי עד לשם. השיקום שלו, המסע שהוא עובר, רק בהתחלה.

אז ביום ה-110 למלחמת אוקטובר 23', אנחנו נשמע את הסיפור של איתי שגיא, וגם נדבר עם כתבתנו לי נעים על אלפי החיילים שהמלחמה הזו הותירה הזקוקים לשיקום ועל המערכת הפגועה והעמוסה ממילא שאמורה להיות זו שלמרות הכל עכשיו תשקם אותם.

איתי: אז ב-7 התחיילנו, וירדנו לשטח, ועשינו מה שעשינו. אחרי חמישה ימים של לחימה, קראו לנו לאיזה פעילות, עם האמצעים המיוחדים שיש לנו. ליד זיקים, אתה יודע, חמישה ימים אחרי… אמור להיות בסדר, אבל הגדלנו ראש.

אלעד: אז איתי הוא לוחם מגלן במילואים בן 25 ואחרי שנלחם במחבלים בישובי הדרום, הגיע הרגע הזה, הרגע שבו הכוח שלו התפצל.

איתי: היינו 12 חבר'ה שם. שישה מתוכנו שומרים בחוץ, שישה יכולים לנוח בתוך המיגונית עד שיגיע החצי השני של הצוות, ונמשיך איתם ביחד למשימה. אחרי כמה דקות שאנחנו שם פותחים עלינו אש מכל הכיוונים, שמונה מחבלים של הנוח׳בה, הם היו עם חליפות צלילה. אני מסתכל שמאלה וימינה, אני רואה אנשים נופלים, אני רואה מחבלים יורים. כל מי שהיה מחוץ למיגונית, כל השישה, נפגעו, בלי יוצא מן הכלל. ואני מוצא את עצמי בכניסה למיגונית, אני מסתכל ימינה ושמאלה, אני רואה שחברים שלי נפלו פצועים, ואני מבין שמה שאני צריך לעשות עכשיו זה להרוויח זמן עד שתגיע תגבורת. ולעשות מה שאני יכול. כי בסוף החברים שלי סומכים עליי, כמו שאני סומך עליהם.

אלעד: בזמן שחצי מהכוח נצור במיגונית וחצי נמצא בחוץ, התנהל קרב קשה מול המחבלים שפלשו לזיקים. ואיתי היה בפנים, בכניסה למיגונית, נלחם בעוד מחבל ובעוד אחד, שניסו להסתער לקראתו.

איתי: ואז המחבל הראשון נופל, שאני רואה. מגיע עוד מחבל, הוא גם, הוא יורה עליי צרור ממרחק של 4 מטר, לא מצליח לפגוע בי, ואני מתחיל לטפטף עליו ירי. וכל מה שעובר לי בראש זה, זה לא משחק לטובתי, אני חייב לשנות עמדה, ואני בעצם יורה עליו תוך כדי שאני מסתער עליו עד שאני במרחק של פחות ממטר ממנו מהצד השני של הקיר, ואיך שהוא מוציא את הראש, אני גם מצליח להרוג אותו. בשלב הזה אני, אני פשוט מסתכל רגע ימינה-שמאלה, אני רואה שיש טיפה רגיעה. ואני עומד בכניסה של המיגונית, מחכה לחבר'ה שלי שייצאו איתי החוצה, ומתחילים ליפול מלא רימונים בכניסה של המיגונית. עכשיו, שתיים אני רואה, ואני מצליח להתחמק מהם, והשלישי פשוט נוחת לרגליי, מוסתר באיזה בטונדה קטנה, ופשוט מתפוצץ ופותח לי את כל הצוואר.

אלעד: בשיחה שלנו איתי הזיז בשלב הזה את הראש מעט שמאלה וחשף צלקת גדולה לרוחב הצוואר, צלקת טרייה, מהצלקות האלה שמספרות סיפור, סיפור על איך במשך רגעים ארוכים באותה מיגונית בזיקים הוא נאחז, באופן מילולי כמעט, בין חיים ומוות.

איתי: אני פשוט הייתי על הרצפה, ולא הצלחתי לנשום, ולא הצלחתי לזוז, וכל פעם שאני כזה… יש מין סכמה כזאת כשקורה משהו אתה נוגע לעצמך בגוף, ואז מסתכל על הידיים אם יש דם. אז זה מה שניסיתי לעשות, ולא הצלחתי לעשות את זה. ואז ניסיתי לנשום, ולא הצלחתי לעשות את זה, ואמרתי אוקיי, משהו פה לא תקין בכלל. ואני מנסה עוד פעם, ועוד פעם, גם לזוז וגם לנשום, ואני מבין שזה פשוט לא עובד, ואין לי משהו יותר טוב לעשות. ואני פשוט יוצא מהגוף שלי, אחרי כמה ניסיונות כאלה, שאני מבין שזה זהו, יוצא בתחושה של לא לוותר, אבל יוצא. אני מסתכל על הגוף שלי מלמעלה, אני רואה את כל הסיטואציה במין אדישות כזאת של מוות, כאילו אני מנותק מזה. ואני מקבל מין הבזקים כאלה, של תמונות, של כל הדברים הכי חשובים לי. החיים שלי לא רצו נגד עיניי, אבל כל מה שחשוב לי בחיים האלה, כל העיקר ושום דבר מהטפל, עבר לי מול העיניים. עבר לי המשפחה שלי, עבר לי הצוות שלי, עבר לי הקיבוץ שלי, עבר לי הדברים המדהימים שאני הולך לעשות בעולם הזה, וזה הוציא אותי מהאדישות הזאת, והתחלתי לצעוק על הגוף שלי, 'תתחיל לנשום, זה לא הזמן, תתחיל לנשום עכשיו ותחזור להילחם'. בזמן שאני עושה את זה אני… אני, באמת, זה הדבר הכי עיקש שאי פעם עשיתי בחיים שלי, כי כל מה שאתה רוצה לעשות זה פשוט ללכת משם. אתה פשוט, אתה פשוט רוצה לעזוב.

אלעד: ללכת משם, אתה מתכוון לשחרר את הגוף.

איתי: כן, כן. כי ממש נעים. זה נעים בטירוף. ולא שחררתי. ואחרי איזו חצי דקה שאני צורח על עצמי, אני פתאום… נושם. אני פתאום מצליח לעשות [לוקח נשימה כבדה], אחד כזה. ואני כזה, אני באקסטזה של התחושה של וואו, אני לא מאמין שזה מה שעברתי, ומצד שני, אנחנו עדיין בבור הזה שאנחנו נמצאים בו ואנחנו עדיין צריכים להילחם את הדרך שלנו החוצה. עכשיו, אני עדיין לא יכול לזוז. אני רואה את חברים שלי, אני מצליח להזיז טיפה את העיניים, אני רואה את חברים שלי נלחמים כמו חיות, ופתאום יד שמאל שלי עובדת, דוחף את עצמי לישיבה וחוזר לחיפויים. זה הדבר הראשון שאני עושה, לא עניין אותי שום דבר. בזמן הלחימה עובר לאיתי, 'התפקיד שלך עכשיו זה להיות הפצוע הכי קל שאתה יכול, ולנשום. פשוט תנשום, תשמור על קור רוח, חברים שלך פה מגנים עליך. התפקיד שלי הוא די פשוט לעומתם'.

אלעד: בזמן שהוא ככה פצוע, מדמם דימום כבד מאוד מהצוואר, שניות אחרי שחווה את מה שאפשר רק להגדיר כחוויית סף מוות, איתי התחיל לחזור לעצמו, בערך, לנסות ולסייע לחברים שעדיין נלחמו במחבלי הנוח׳בה שהסתערו על המיגונית.

איתי: חבר שלי חובש, קוראים לו עידו, בחור מקסים. הוא קופץ עליי, הוא טיפל בשאר הפצועים עד אותו רגע, עד שהוא ראה שאני זז, וצועק לי שיש לי… סוג של נהר מהצוואר שיוצא לי, יש לי דימום כבד. והוא איכשהו מצליח, בקור רוח מוחלט, לדחוף את היד שלו לתוך זה, לעצור את הדימום, בזמן שאני מחפה ובזמן שחברים שלי נלחמים במחבלים. בקור מוחלט. והדבר היחידי שמעניין אותו זה שאנחנו נהיה בסדר, ופשוט לשמור עלינו בחיים. אחרי כמה דקות מגיע החצי השני של הצוות. ואחרי 50 דקות של לחימה, אנחנו מצליחים להרוג את כל המחבלים. עכשיו, שמונה מאיתנו נפצעו שם. שמונה מתוך שתיים-עשרה אנשים שהיינו שם בהתחלה. זה נתון לא נורמלי. אבל יצאנו משם, מנצחים.

אלעד: המצב של איתי הוגדר קשה מאוד, לא יציב, נשקפה סכנה לחייו. אנחנו מורגלים לשמוע את ההגדרות האלה וזה מה שהן מסמלות. במקרה הזה, חייל עם צוואר פתוח, עם רסיסים של רימון בתוך הגוף. רק שהחייל הספציפי הזה ביקש אז משהו שהצליח להפתיע גם את החובשים המנוסים ביותר.

איתי: אני ראיתי בזמן הפינוי אנשים שאני מאוד אוהב, וראיתי את המבטים שלהם, והבנתי שאני… שאני לא בטוב. ואני כל כך מתרגש מזה שאני בחיים, אני לא יודע איך להסביר את זה. שם בשטח, שלפני ששמים אותי על המסוק, אני אומר לצוות שפינה אותי, זה צוות פינוי של היחידה שאני מאוד אוהב ומעריך, אומר, 'אתם לא מעלים אותי למסוק לפני שאנחנו עושים סלפי ביחד. אין, אני… אני אוהב אותכם, אני חייב לזכור את זה', כי לא ידעתי מה אני אזכור ומה לא. למזלי, אני גם זוכר הכל.

אלעד: סלפי. כשהוא במצב קשה מאוד, איתי ביקש סלפי. ביקש וקיבל. הוא שלח לנו את התמונה. אשכרה סלפי רגע לפני שהוא הועלה למסוק ומשם לבית החולים.

איתי: אני מגיע לבית חולים, לחדר טראומה. עומדים מעליי איזה עשרים רופאים. הם אומרים, 'ניקח לו עור מפה, נסגור לו כאן' וכל הדברים האלה. ואני כזה למטה, אני אומר, 'יש, אני הולך לחיות, [צוחק] איזה כיף! '. וממש לפני שמכניסים אותי לחדר ניתוח, אני אומר להם שאני חייב לדבר עם אמא שלי. אני חייב שאמא שלי תשמע את זה ממני, כי אם לא היא תלחץ יותר מדי. עכשיו, אני כבר יודע שאני במצב מאוד קשה ורק רוצים להרדים אותי. אבל אני מתעקש שאמא שלי תשמע את הקול שלי, ואני מתקשר אליה, ואומר לה, 'היי אמא', ואני כזה בקושי נושם. [לוקח נשימה כבדה] 'היי אמא, רציתי להגיד לך שאני נפצעתי, יש לי רסיס בכתף, אבל הכל בסדר, אני עכשיו נכנס לניתוח להוציא אותו.' [לוקח נשימה כבדה] 'אני אדבר איתך שאני אחזור'. והיא קונה את זה. ואני באותו רגע הרגשתי הצלחה מסחררת, כי אני יודע שהרגעתי את אמא שלי. כי כך או כך היא תגלה את זה, ואני מעדיף שהיא תשמע את זה ממני.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: איתי, שנפצע קשה מאוד, עבר בהצלחה ניתוח ראשון. כשהתעורר הוא הבין לא רק עד כמה חמור מצבו, אלא גם עד כמה קשה הייתה התקרית בזיקים, ואיזה מחיר כבד היא גבתה.

איתי: כשהעירו אותי מניתוח, הדבר הראשון שעניין אותי זה מי מת. כי זה לא היה נראה לי הגיוני שכולנו בחיים. ולא אמרו לי, חיכו עם זה. כי הייתי באמת מאוד-מאוד נסער. מאוד נסער. איך שהתעוררתי מניתוח, ועשו את זה בצורה נכונה, עם עובדת סוציאלית, וסיפרו לי את הבשורה המרה ששלושה חבר'ה הכי טובים מהצוות הלכו. וזה כמו אגרוף בבטן הכי חזק שאתה יכול לקבל. זה הזוי. אני איבדתי את השלושה האנשים הכי טובים שאי פעם היו בצוות. ואתה לא מבין איך זה קורה… כי עשינו דברים מדהימים ביחד לפני, והיינו בלתי מנוצחים, והאנשים האלה שאתה כל כך אוהב ומעריך - איתי מורנו, דניאל קסטיאל ועידו קסלסי - הם אינם. אין יותר. ומה שנשאר זה אנחנו, הצוות. עכשיו, מי אני שאני אהיה שבור במיטה בזמן שהצוות שלי עדיין נלחם בעזה, ובזמן שהחברים הכי טובים שלי נהרגו בשביל שאני ועוד עשרות ומאות ישראלים יהיו בחיים. אני חייב להיות בריא, כמה שאני יכול.

אלעד: זו החלטה שהתקבלה ברגע, כמו אז במיגונית בזיקים, כשראה את החברים שלו נלחמים והחליט שהוא יהיה הפצוע הכי קל שהוא יכול להיות. אז עכשיו, כשנודע לו על המוות של שלושת החברים שלו, איתי החליט להיות המשתקם הכי קל והכי מהיר שהוא יכול להיות.

איתי: קיבלתי החלטה ש… באותו רגע שנלחמתי על החיים שלי, שאני מקדש את החיים. בתכלס, זה אומר לקום כמה שאני יכול, ולשכב רק כשאני גמור. בתכלס, זה אומר שאני שומר על אופטימיות, ואני יֵס-מֵן לכל הרופאים ומה שהם רוצים ואני סומך עליהם בעיניים עצומות. העניין הוא שזה ממש מבאס. כי אתה לא יכול לעשות כלום. אתה לא יכול להתקלח לבד. כי אתה כל כך חלש. אבל אני… מה שעבר לי בראש באותם רגעים זה איזה כיף שאני בחיים, ולא העברתי את ההורים שלי את הדבר הנורא מכל, וזה לדעת שזה פשוט בייבי סטפס, זה כל יום משהו, כל יום עוד משהו. ופתאום אתה… אתה רוצה לאכול שווארמה, אחרי שבועיים. אתה מבין? זה דברים כאלה שלא יכולת לפני זה כמעט לבלוע מזון, ועכשיו אתה מצליח.

אלעד: והשיקום הזה, עם כל הכבוד לשווארמה, השיקום הזה הוא לא עניין של רגע, לא של שבועות, ואפילו לא של חודשים. ואיתי כבר מבין את זה, מבין את זה מצוין.

איתי: יש לי מסע של כל החיים. בסוף חסר לי שריר בצוואר, ויש לי בעיות קצת בעצבים ביד ובפנים. קשה לי להחזיק את הראש שלי לאורך זמן. יש לי בעיות בטווח תנועה, אני לא יכול להסתכל ימינה ושמאלה בצורה מלאה, שמאלה טיפה יותר קשה גם. ואם אני שוכב אז קשה לי לקום, כי אני צריך לתמוך בראש. וזה בלי לדבר על הפן הנפשי, שלדעתי הוא חשוב לא פחות. יש לי מסע של לפחות שנה בצורה יותר סיזיפית, שאני בטיפולים לפחות פעמיים בשבוע. ולא עלינו עוד ניתוחים. וזה כרגע. אבל זה, זה בסדר, כאילו אני חי עם זה, אני משתפר כל יום. חשוב לי להגיד שיש עתיד, ושכל יום צריך לקום מחדש ולהגיד תודה. ואני איבדתי, ולצערי עוד כל כך הרבה אנשים איבדו את האנשים הכי יקרים להם בעולם, ואנחנו חייבים להיות הכי טובים שאנחנו יכולים בשבילם, ובשביל מי שנשאר. כי התפקיד שלנו עכשיו זה לא ליצור את מה שהיה ולתקן את מה שהיה, זה ליצור עולם הרבה יותר טוב, שהם היו מתים לחיות בו. כי זה מגיע להם, זה מגיע להם שאנחנו נחיה כמו שהם היו רוצים לחיות.

אלעד: שלום לי נעים.

לי: שלום אלעד.

אלעד: שמענו את איתי, שעכשיו צריך להתאקלם לסטטוס החדש הזה שלו, נכה צה"ל, מי שיעביר את חייו בשיקום מהפציעה הקשה שהוא חווה במלחמה, והוא ממש לא לבד. לצערנו הרב, כמובן. על כמה חיילים פצועים ונפגעים אנחנו מדברים במלחמה הזאת? את הזכרת כשדיברנו לאחרונה שיש כבר אלפים.

לי: תראה, לפני שבוע, כשדיברתם איתי אולי להתראיין לפודקאסט, עמדנו על 4, 000 נכים, עכשיו אנחנו כבר על 4, 450, ועבר רק שבוע. זה מטורף. 4, 450 נכי צה"ל חדשים שהצטרפו בעצם למערכת, שצריכים לקבל סיוע מאגף שיקום, גם בגוף, גם בנפש. וגם חייל בשגרה שצצה לו בעיה רפואית. אז צריך לומר שמהר מאוד הבינו באגף השיקום שזה הולך לקראת כאוס אם לא יעשו היערכות מחודשת. והם נותנים מענה אחר, אבל הוא בשני אופנים. יש את המענה לפצועי גוף. אז שם למעשה כל מי שנפצע גוף בצורה מסוימת, בין אם זה פציעה פיזית, בין אם זה פגיעת ראש, עיניים, מגיע לבית חולים, ושם יש נציגי אגף שיקום שממש קולטים אותו, אלעד - מלווים אותו בדרך שהוא עובר, מזינים לו את הפרטים, ממלאים לו את הטפסים והבקשות שהוא צריך להגיש, והוא אוטומטית מקבל מענק, מענק בעצם אשפוז, וכסף, הכסף כבר מתחיל לזרום, הסיוע שהוא צריך הוא מתחיל לקבל בלי ועדה רפואית. כרגע דחו את כל הוועדות בארבעה חודשים ורוצים עוד לדחות אותם בהמשך. שזה משהו שאנחנו לא מכירים, אתה זוכר גם את הראיון שלי כאן לפני פחות משנה, אנשים צריכים להגיש בקשות, להתחנן, לדרוש את אחוזי הנכות שלהם, ורק אחרי שמקבלים אותם מתחילים לקבל את הכסף, ופה זה ההפך - קודם כל מקבלים, אחר כך תהיה ועדה רפואית בהמשך ואז יראו בעצם איך מקבעים את זה לאורך זמן. וגם שאלתי אם זה כמו ברשות המסים, אם למשל נכה צה"ל קיבל יותר מדי כסף, ולא הגיע לו, ועכשיו צריך לקחת חזרה… האם לוקחים, ואמרו לי שלא. אז זה נחמד.

אלעד: אוקיי, אז זה נשמע לי שהדברים מתנהלים בצורה טובה, כלומר, גם ברמת הגישה של לתת קודם ולשאול שאלות אחר כך, וגם בבירוקרטיה שלא נשמע שמפריעה.

לי: כן, אבל יש את הסוגיה של טיפול בנפש, שכאן צריך לומר, גם היום בעצם, מי שחווה איזשהו קושי נפשי יכול להגיע לבית חולים, ואז למעשה הוא מקבל כבר במקום טיפול נפשי, לו ולבני המשפחה. האם זה טיפול מונע? האם הוא מספק? האם זה משהו שאפשר למנוע בעצם התפשטות של פוסט-טראומה בעתיד? זה דברים שעדיין אין להם מענה, ואני גם שומעת משיחות שלי עם נציגים באגף השיקום שזה העקב אכילס. כלומר, נורא-נורא קל לזהות פצוע בגוף, כולנו יודעים לתאר, יודעים לראות. בנפש הוא מוגדר, אפילו בהגדרות שלהם, הוא מוגדר קל. אגב, מתוך ה-4, 450 שדיברתי עליהם, כבר קיבלתי נתונים, 91% מסך הפגיעות זה נחשב פגיעות קלות, והיתר זה בינוני וקשה. אבל בתוך הקל הזה יש קאץ', כי כל מי שהוא פצוע נפשי הוא מוגדר כקל, כי בית החולים לא רואה אותו כפצוע קשה, אבל זה לא בטוח בכלל קל, אנחנו כבר ראינו מקרי עבר. אז זה סוגיה עוד שצריך לטפל בה.

אלעד: ומעבר למענה הראשוני הזה, הטיפול חינם לחייל ולבני המשפחה שלו, יש כבר מענה לטווח הארוך יותר? יש פתרון ספציפי יותר במקרים שבהם הפגיעה הנפשית היא מורכבת?

לי: לא. כלומר, כן אפשר להפנות אנשים, כמובן, לאשפוז פסיכיאטרי, כן? אפשר לשים אותם בחוות שיקומיות, שזה משהו שעוד לא ממש קורה, הוא קורם עור וגידים בימים אלה, שזה חוות שמוכוונות לטיפול בנפש, ואולי בקרוב יצליחו לקבל כמות גדולה של חיילים. בסוף מדובר בתקנים ומספרים. ואני חייבת להגיד לך שעדיין אין את המענה הרצוי, גם מבחינת אפילו כמות עובדים סוציאליים שאמורים לטפל באנשים. אני אתן לך… סתם שתבין, היחס כרגע היום זה עובדת סוציאלית אחת או עובד סוציאלי אחד ל-850 נכים. זה הרבה מאוד. זה… גם אם העובדת הסוציאלית עברה הכשרות והיא מותאמת והיא יודעת לזהות ויודעת להוביל ויודעת להדריך ויודעת להתאים את הטיפול לאותו נכה, יש לה כל כך הרבה נכים על הראש. זה באמת כמות עצומה של נכי צה"ל שהמערכת מתקשה להתמודד איתה. מעריכים שעד סוף השנה יתווספו למערכת 20 אלף נכים חדשים. זה מטורף, אלעד.

אלעד: זה מטורף, וזה אפילו יותר מטורף כשלוקחים בחשבון שה-20 אלף האלה, הם הרי מצטרפים לעוד אלפים רבים-רבים שנמצאים כבר באגף השיקום לפניהם. הרי אנחנו אמרנו, זה מסע שמלווה את המשתקם חיים שלמים.

לי: כן, מדברים על זה וגם אומרים די בכנות, שבגלל ששמים דגש על הפצועים החדשים, אז קצת מזניחים את הפצועים הישנים, הוותיקים, שנמצאים כבר הרבה זמן במערכת. ראש אגף השיקום, לימור לוריא, אמרה השבוע בכנס בכנסת שחלק מבינים את זה וככה… מתחשבים במצב של האגף, ויש נכים שמאוד-מאוד לא מרוצים, לאו דווקא החדשים. הישנים, הוותיקים. אז כן, חייבים עוד עובדים וחייבים לייצר את התהליך הזה לאורך זמן. זה נראה שכרגע זה, זה באמת… אני באמת אומרת לך, אתה מכיר אותי, אני מהמבקרות החריפות של אגף השיקום, זה נראה חיובי במובן הזה של טיפול בגוף. אני חייבת להגיד שאתה דווקא… שאתה מתאר איך שעוטפים את אותו פצוע בגוף, אני אומרת למה לא עושים אותו דבר עבור פצוע בנפש? אולי זה יגרום לו להיות בפוסט-טראומה הרבה פחות חריפה בהמשך.

אלעד: אז איפה זה עומד, לי? כי המצב ידוע. מבקר המדינה כתב על זה, על המשבר ועל הקושי בסיוע לחיילים עם פוסט-טראומה. זה נושא מאוד מדובר, מאוד מסוקר. את עסקת בזה סביב איציק סעידיאן. אנחנו כאן עסקנו בזה. ועכשיו כשברור שתהיה כמות חסרת תקדים של חיילים פגועי גוף, וגם פגועי נפש שיצטרפו למעגל, אז יש תוכנית?

לי: כן, אז אגף השיקום ביקש יותר עובדים. אני יודעת שכרגע האוצר ואגף השיקום עומדים על הסכמה של תוספת של 100 עובדים. זה עוד לא קורה, זה צריך לקרות, אבל זה משהו שיכול מאוד-מאוד לסייע, העובדים מתוחים עד הקצה, עובדים שעות על גבי שעות, בעיקר נשים, עובדות סוציאליות, שמלוות הרבה מאוד נכים. וגם שים לב שכרגע אין ועדות רפואיות, בכלל לא מתעסקים בזה, דחו את זה בארבעה חודשים, אולי אפילו ידחו בשנה, שזה משהו שהוא עוד לא קורה, אז זה גם מקל על העבודה. אבל כשהוועדות הרפואיות יחזרו, כנראה שגם כמות האייטמים שלנו יחזרו, כי פתאום יראו אנשים שנופלים בין הכיסאות ולא מקבלים באופן אוטומטי את מה שהם רוצים. אבל זה טוב שזה ככה, זה טוב שבאופן אוטומטי אנשים מקבלים את הדברים שלהם. העובדים, שוב, במשא ומתן עם האוצר. נקווה שנוכל לתת בשורה בהקדם כדי שזה יקרה ואפילו ישתפר.

אלעד: לי נעים, תודה.

לי: תודה אלעד.

אלעד: ותודה לאיתי שגיא.

וזה היה "אחד ביום" של N12.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

コメント


bottom of page