top of page

אחד ביום - שלושה לוחמים

כשלושה וחצי חודשים אחרי פרוץ המלחמה, אלפי לוחמים כבר יצאו מעזה. יכול להיות שאי אפשר באמת להבין מה עבר עליהם שם, אבל ביקשנו להקשיב ולפחות לנסות. אז הפעם, נשמע מאפיק, יאיר ויאשה, שלושה מילואימניקים שחזרו לאחרונה מהקרבות, על איך נראית, איך מרגישה, איך נשמעת ואפילו איך מריחה המלחמה של ישראל בחמאס.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/01/2024.

[חסות]

אלעד: היום יום חמישי, 25 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו.

סיפור אחד ביום - בכל יום.

עכשיו, כשאני מקליט את הטקסט הזה שאתם שומעים, עברה בי פתאום מחשבה. כשיצאנו לדרך עם הפרק שמיד תאזינו לו, המטרה הייתה שאנחנו נבין איך מתנהלת בשטח המלחמה בעזה. אבל, עכשיו אני פתאום חושב שאולי השיחות שערכנו כאן לא רק יעזרו לנו להבין מה עובר על הלוחמים שלנו שם, אולי הן גם יעזרו להם להבין את הדברים שהם חוו במלחמה.

יאשה: לפני חצי שעה היית בסכנת חיים, באחד מהמקומות המסוכנים ביותר בעולם, עם כדור בקנה, עם מציאות בלתי נתפסת, וחצי שעה אחרי זה אתה יושב עם חצי ב', עם כפכפים, אוכל על האש, בישראל.

אפיק: ופתאום אתה מגיע לבית ואתה לא יודע איך להסביר את זה בכלל. הם לא איתך, הם לא מרגישים, הם לא היו בסיטואציה, וזה מאוד קשה להסביר את החוויות לחברים בבית.

יאיר: כמה שאני יכול להסביר ולספר, אני לא יכול לתאר לך באמת את הקולות, את הריחות, את הפחד, את הניתוק מהמשפחה, את הגעגוע. זה דברים שאני לא ידעתי אותם עד שחוויתי את זה בפועל, ואני יודע שמי שלא היה שם אז לא יבין את זה עד הסוף.

אלעד: אלו ימים קשים. ימים עם חדשות קשות שמגיעות מעזה. ימים שבהם כולנו חרדים מצמד המילים "הותר לפרסום". אז ביום ה-111 למלחמת אוקטובר 23', אנחנו נשמע שלושה מילואימניקים שחזרו לאחרונה מהקרבות בעזה, על איך נראית, איך מרגישה, איך נשמעת, אפילו איך מריחה המלחמה של ישראל בחמאס.

אפיק: אני אפיק זקן, בן 25 מירושלים. אני משרת בחיל השריון חטיבה 10 מילואים, גדוד 360 בפלוגה ב'.

יאיר: קוראים לי יאיר פּרן, אני כמעט בן 30, נשוי למוריה, אב לשתי ילדות - יערה וטל, גרים בירושלים בשכונת קטמונים. אני רב ומחנך בבית ספר "הימלפרב" בירושלים, מרכז שם את שכבת ט', מועמד ברשימת "התעוררות" בבחירות למועצות המקומיות הקרובות. ובמילואים אני משרת בגדוד היחס"מ של חטיבת גולני.

יאשה: שלום שמי יאשה, אני בן 28, במקור מירושלים. אני נשוי ויש לי שני ילדים קטנים. לאחר שהשתחררתי ב-2017 קיבלתי הצעת עבודה מאוסטריה ומאז אני חי כאן. עבדתי יותר מארבע שנים בשגרירות ישראל בוינה, ובשנה וחצי האחרונות אני עובד במשרד עורכי דין מקומי. בסדיר הייתי לוחם בדובדבן ובמילואים אני משובץ בגדוד 699 בחטיבה 551.

אלעד: כשהגיע הרגע להיכנס לרצועה, שלושתם כבר היו אחרי אימונים, חלקם אחרי קרבות ביישובי הדרום. יאשה הגיע במיוחד מוינה כדי להילחם. שלושתם רק חיכו שזה יתחיל.

אפיק: אחרי שבוע כבר התחלנו לשאול את השאלות כל יום - מתי נכנסים, מתי נכנסים. אז אחרי שלושה שבועות בעצם מתחילת הלחימה היה את הכניסה הקרקעית ואנחנו בתור מילואים, היה לנו את השאלה אם אנחנו נכנס, לא נכנס, מה ההיקף שנכנס. בצבא יש לך הרבה שמועות, כל יום זורקים לך חארטות חדשות ופשוט מתחילים לשכנע אותך בדברים שאמורים לקרות, וכל אחד חושב ובטוח שהוא יודע. מישהו אומר, 'אנחנו נכנס עוד יומיים', 'לא, אנחנו נכנס עוד שבועיים, עכשיו אני שמעתי פה, שמעתי שם', וכל בן אדם אומר מספר מסוים, הוא זורק את זה לפי שמועה שהוא שמע מחבר ששמע מחבר ששמע מחבר. אז אני אישית העדפתי, ורוב החברים שלי הם כאלה, מעדיפים פשוט לא להקשיב לדברים האלה. אני אישית יודע שלהקשיב לדבר הזה זה ממוטט את הנפש של החייל כי אי ודאות זה כל הזמן במלחמה ובעזה היה הרבה יותר אי ודאות.

יאיר: היינו בערב איפה שישנו, איפה ששהינו, ובעצם אמרו הגיע הזמן, זה היה כמה ימים אחרי הכניסה של האוגדות הראשונות של צה"ל. אנחנו בעצם היינו באיזשהו לג שני. זה היה יום רביעי בלילה, יחסית מאוחר בלילה, כבר חשבנו שזה לא יהיה באותו יום אבל סביבות עשר בלילה אמרו לנו כן עכשיו נוסעים. היה לי סיכום עם אשתי שאם… כשאנחנו נכנסים לעזה אז אני מתקשר בשביל להגיד לה שאנחנו נכנסים לעזה, לא משנה באיזה שעה זה. אז כשהבנתי שזה באמת אמיתי, וזה הולך להיות עכשיו, אז בסביבות שתיים-עשרה בלילה הרמתי אליה טלפון. אמרתי לה שאנחנו נכנסים ואני לא יודע בדיוק לכמה זמן, ואני גם לא יהיה זמין בזמן הקרוב, וכמובן שאני אוהב אותה, שאני אוהב את הילדות. אשתי היא פסיכולוגית אז היא גם הדריכה אותי לפני זה לצלם סרטונים לילדות שלנו כי הילדות שלנו קטנות, הן בנות שלוש וחצי ושנה וחצי. צילמתי להן סרטונים של כזה בוקר טוב ולילה טוב ושבת שלום, ואפילו סיפרתי סיפורים וצילמתי.

[הקלטה]: יאיר: שלום יערה וטל, כאן אבא. תכף תהיה שבת, אולי אתן אצל סבא וסבתא או בבית, אני לא בטוח איפה אתן תהיו, אבל רציתי להגיד שאני אוהב אתכן מאוד ומתגעגע…

יאיר: אז שלחתי לה את כל הסרטונים שיהיה לה והיא הראתה לבנות תוך כדי. בסוף הצלחתי גם לתפוס את ההורים שלי לפני שנכנסנו, ואז בעצם מארגנים את כל הציוד ועולים לנמ"רים.

יאשה: ברגע שאומרים יש שעה בלו"ז שבה שמים הצידה את הפלאפונים אז כולם מבינים לאן זה הולך. יש לי אחות של חברה טובה שקוראים לה קרינה, שהיא צעירה בת 19 והיא נחטפה מנחל עוז והיא מהכי צעירות שעדיין מוחזקות בשבי ברצועה, ואני לא צריך להרחיב לאף אחד על הבהילות בלהחזיר אותה ואת שאר הנשים שעדיין שם, כמובן מבלי מבלי לגרוע מהחשיבות של להחזיר את הגברים. ואפילו הגדלתי לעשות - הדפסתי את התמונה של אחותה. ושמתי… שמתי אצלי בווסט כדי שבמידה ויקרה ובאיזשהו תסריט דמיוני מהוליווד, משהו מטורף, אני… אני אפגוש אותה או שאני אתקל בה שאני אוכל… אני אוכל לחלץ אותה. זה בהחלט עבר בראש וזה… זו אחת המטרות שנכנסתי איתה ללחימה.

יאיר: אנחנו נכנסים בעצם למקום שהוא חרב, כמעט אין בית שעומד על תילו מהתחלה עד הסוף. כל הכבישים הרוסים, עצים, תשתיות חשמל. זה מראה מאוד מאוד קשה, זה… הכרחי בתוך המלחמה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אבל זה כואב, זה כואב על ההרס, על החורבן שאנחנו נדרשים לעשות שם. המון פטריות עשן בכל מקום של הפיצוצים ואבק וממש… כל הזמן, כל הזמן הכל חרב, בתים הרוסים וזבל. חורבן מסביב.

יאשה: קודם כל רואים איזשהו קו בתים. הכל מאוד חשוך כי לא היה חשמל. אז אני… יש לי אמצעי לראיית לילה על הנשק אז כמובן שגם ידעתי בדיוק, פחות או יותר, מה אני הולך לראות כי למדתי את המשימה. אבל רואים ממש אחרי שעברנו מטעים ואת השטח הפתוח, רואים קו בתים של הפרברים של בית חאנון וזה… זה נראה מאוד מאיים ואתה לא יודע מה מחכה לך שם. וכל רגע יש פיצוצים של ארטילריה וחיל האוויר, הפצצות של חיל האוויר.

אפיק: ונכנסנו מהאזור של ארז, מהאזור הצפוני לכיוון בית חאנון. ואנחנו מתחילים לעבור דרך אזור שהוא מפורדס לגמרי, אני זוכר שעוד היה שמה המון תפוזים כאלה. וזה היה מקום שהוא מאוד שליו אם לא היה שם את המלחמה הזאתי סך הכל. גם שלנו, אנחנו עברנו בהתחלה את השטח שלנו שזה מטעי מנגואים יפים וטובים שבאמת ממלוא הארץ שלנו ואתה עובר את הגדר ונכנס לאט-לאט לקו בתים ראשון ונכנס לתוך בית חאנון, מתחיל לראות את ההרס שנגרם במהלך הקרבות, ואת הקו בתים ראשון, שמן הסתם, מושמד כמטרות שמסכנות את כל אזור שדרות. בנקודה שבה היינו, שנכנסנו אליו, שזה היה קילומטר מהגדר, זה היה על כמו גבעה כזאת ששולטת, משל"ט כזה שאפשר ממנו לראות את שדרות ממש טוב - את כל הבנייה החדשה שם, את כל הרבי קומות ופשוט לירות עליהם בכינון ישיר. והתחושה שאתה שמה ונכנס ורואה את כל ההרס, ושאתה עומד שם ודגלי ישראל בכל מקום ואתה יודע שעכשיו אתה שומר על המדינה וזה לא ביטוי - זה אמת.

יאשה: אני פשוט זוכר שכל צעד שאני עושה, במיוחד בהתחלה שעוד לומדים להכיר את המציאות הזאת שנקראת לחימה בעזה, כל צעד שאני דורך אני מעביר בראש עשר פעמים אם הוא לא הצעד האחרון שלי ואם אולי אני אדרוך על משהו ופתאום תעוף לי הרגל ואולי זה לא המקום הכי נכון לדרוך בו. אבל, מהר מאוד המחשבות האלה הן נעלמות כי אם אתה תתחיל להתעמק בהן יותר מדי אתה תשתגע ואז אתה לא תעמוד במשימה, שזה הדבר החשוב ביותר.

אפיק: לא יודע למה, אבל ספציפית אני לא פחדתי, בכלל. האמת שבאתי ממקום שגם ככה הרגשתי ככה פחות טוב ככה עם התחושה של החיים, אז הרגשתי שלהילחם למען מדינת ישראל זה באמת כאילו שליחות הכי גבוהה שאפשר לעשות. ושאתה מרגיש את השליחות הזאת אתה לא חווה את הפחד. תקופה שגם ככה אני לא הייתי בטוח והחלטי במה אני רוצה לעשות ושלא הרגשתי שאני תורם מספיק למדינה או לעצמי בסופו של דבר, והמלחמה תפסה אותי למקום שפתאום מרגע אחד שאתה הכי פחות רלוונטי אתה הכי תורם והכי קריטי למדינת ישראל בתחום שאתה יכול לתרום בו. עכשיו, אני חס וחלילה לא מגדיר אותי גיבור ואני… רוב הלוחמים הם לא גיבורים, הם אנשים שבאמת הם האחוז הקטן הזה שיש להם את התחושה הזאת שאני אישית חייב להיות שם.

יאיר: למלחמה באמת יש סאונד ויש ריח ויש טעם, כל הזמן-כל הזמן רעש של מלחמה. רעש של מלחמה זה פיצוצים, זה גם הפצצות שלנו, זה גם קצת שיגורים שלהם שרואים מדי פעם, ירי מנשק קל. ככל שעובר הזמן גם לומדים לזהות מה זה ירי מרוס"ר רגיל, מאג, נגב, מקלעים יותר כבדים, הפצצה של חיל האוויר, פיצוץ של בניין על ידי הנדסה, כל סוגי הקולות השונים. זה כאילו זה הופך להיות מוזר כי כל פיצוץ כזה אני פתאום קופץ, אבל בעצם זה כל הזמן ככה, כל הזמן יש את הרעש הזה.

יאשה: אני חושב שקשה לתאר ריח בפודקאסט, אבל אני חושב שכל מי ששומע אותי וחווה את עזה מבפנים יודע על הריח המאוד ספציפי שיש ברצועה. הוא שילוב של שריפה, של תשתיות הרוסות, של הריסות ומה לעשות גם של גופות. הריח של הגופות הוא נוכח, הוא קיים.

יאיר: יש המון-המון זמנים שהם סתם זמנים במלחמה, הרבה שש בש, הרבה שחמט, הרבה מנות חמות, בישולים ביחד, צחוקים. הרבה זמנים שפשוט ישבנו אחד עם השני ולא היה מה לעשות, אז פשוט העברנו את הזמן אחד עם השני במה שאפשר. והזמנים שלא, אז זה באמת הזמנים שהיינו בפעילות ושעשינו… שעשינו דברים.

יאשה: אז שירותים, זה מצחיק להגיד, אבל עושים את הצרכים בשקיות ואת השקיות זורקים מהחלון. כלומר, האושר הזה של לחזור חזרה לארץ, כמה שזה מצחיק להגיד, אבל לחזור לארץ ולהיכנס לשירותים כמו בן אדם, אתה פתאום מרגיש כמו מלך, אני לא מדבר בכלל על להתקלח או להוריד נעליים, דברים בסיסיים. מבחינת אוכל אז בהתחלה האוכל היה מבצעי לחלוטין, כלומר, דברים שסחבנו על עצמנו בתוך התיקים. ועם הזמן ככל שבעצם התימרון התקדם והשתפרו הקווים הלוגיסטיים אז גם האוכל שהגיע אלינו השתפר וממש אני יכול לשתף שבבתים מסוימים שבהם שהינו אז ממש השתמשנו במטבח בבתים האלה, למרות שלא היה שם מים זורמים, אבל השתמשנו במטבח בבתים האלה ובכל האינפרסטרוקטורה והתשתיות במטבח כדי לבשל אוכל נורמלי לכולנו. ואני… אני לא חשבתי שאורז עם קצת טונה וחתיכות… ואולי קצת כמה חתיכות קבנוס זה ייחשב למעדן מלכים, אבל זה היה הטופ של הקולינריה שלנו במשך פחות או יותר חודשיים.

יאיר: והניתוק כל הזמן, חוויית הניתוק הזאת מהבית, אני לא יודע מה קורה ברמה, שעוד פעם, אני לא מכיר מהיומיום, ביומיום גם אם אני לא נמצא אחר הצהריים בבית, אז אני יודע איפה אשתי, איפה הילדות, אני יודע איפה הן נמצאות. זה הגיע למצב שאפילו באחת השבתות לא ידעתי איפה אשתי נמצאת בשבת. וחשבתי על זה תוך כדי השבת, זה היה לי נורא-נורא-נורא מוזר, כאילו, אני בטוח שהיא בסדר ושדואגים לה ושהיא או בבית ועזרו לה או שהיא אצל ההורים שלה או מישהו משהו, אבל אני לא יודע איפה הן נמצאות. זה ניתוק מאוד-מאוד-מאוד חריף לא לדבר עם הילדות, עם האישה, במשך הרבה זמן. זה קשה.

אפיק: אז בדרך כלל נהוג שהטען-קשר הוא מכין אוכל לכל החבר'ה, ספציפית אני לא… [צוחק] לזה לא התחברתי אז אני הייתי הווי ובידור. גם זה לא בא להם טוב. מה שנקרא רדיו אפיק [צוחק], הייתי נותן להם דיווחים שעתיים, יומיים, חפירות הרגליות. וכמו תמיד היינו, בטנק שלי לפחות, היינו… היה לנו את הליבה שלנו שזה בעצם הצחוק על "הפרלמנט".

[הקלטה מתוך "הפלרמנט"]:

ראובן: אתה עושה פיתה על הגז?

שאולי: כן, שורף לי פיתה על הגז.

ראובן: כמה זמן לא עשית פיתה על הגז.

שאולי: מאז שאמא מתה.

אפיק: אנחנו היינו שלושה חברים טובים בתוך הטנק שהיינו גם בסדיר, ושלושתנו במקרה מתים על "הפרלמנט", אז היינו מדקלמים המון המון המון המון המון קטעים מ"הפרלמנט" וזה פשוט נכנס להווי. והבן אדם הרביעי שהוא לא היה חלק מזה כי הוא פשוט פחות הכיר "הפרלמנט" לפני המלחמה, שהוא היה הולך לבית, יש לו אישה וילדה, בן אדם היה משקיע 80% באישה וילדה, 20% רואה מערכונים של "הפרלמנט" ומגיע מוכן להמשך של הקרבות. נגיד, 'אבא אבא אבא אתה לא תשרוף פה אף אחד…'

[הקלטה מתוך "הפרלמנט"]:

איתמר: אז למה שלא גם נעשה מעלית?

שאולי: מה אנחנו נעשה עם מעלית? אנחנו גרים בקומה א', לאן נעלה? רק אתה תהנה מזה, אתה ואבא שלך.

ראובן: אתה רוצה שיהיה לך יותר קל לעלות ת'אופניים.

איתמר: אין לי אופניים.

אבא: [נוהם באופן לא ברור].

ראובן: אבא, אבא, אתה לא תשרוף פה אף אחד. אתה בקושי הולך, אתה תשרוף…

אפיק: או נגיד, שג'ורג' אומר לנטע 'לכי לאונר"א מצידי'.

[הקלטה מתוך "הפרלמנט"]:

ג'ורג': … כמה את קשורה לקוף הזה, כמה הוא חשוב לך. אז רציתי לטפל בו ולהחזיר אותו שלם, זה הכול.

נטע: ג'ורג', תשמע, אם אתה לא מחזיר אותו עכשיו, אני עכשיו הולכת ליגאל. עכשיו.

ג'ורג': מה, את מאיימת עליי?

נטע: כן, אני מאיימת. אני הולכת עכשיו ליגאל.

ג'ורג': לכי ליגאל.

נטע: אני הולכת.

ג'ורג': לכי לאונר"א מצידי. אני לא משקשק ממך.

אפיק: היינו צוחקים על כל הרגעים האלה, ובעצם כל משפט ב"פרלמנט" היה מגיע בסיטואציה מסוימת. ואם אתה מכיר הרבה משפטים אז אתה יכול להכניס את זה ביותר משפטים של המלחמה. וזה לפעמים היה מגיע שבמהלך קרבות ובמהלך ירי אתה פתאום שומע מערכונים של "הפרלמנט" עולים בקשר, שזה תמיד מעלה צחוק וחיוך אצל כולנו.

יאיר: אנחנו כוח פינוי, כוח רפואי ברמת החטיבה. התפקיד שלנו הוא בעצם לאורך כל הלחימה היה להיות בהאזנה כל הזמן ולהיות מודעים לאירועים שקורים בגדודים השונים. כל הזמן שמרנו האזנה לתדרים של כל הגדודים של החטיבה ובכל פעם שהיה אירוע, ולצערנו היו אירועים גם של פצועים וגם של הרוגים, ובכל פעם שהיה אירוע כזה אז אנחנו בעצם מכניסים את עצמנו, נכנסים לתמונה. היו אירועים קטנים של פצועים קל יחסית שלפעמים נתנו טיפול בשטח והם נשארו, לפעמים זה דרש פינוי אבל יחסית פחות מורכב, והיו את האירועים המורכבים יותר.

ה-אירוע הגדול שהיה לנו זה באמת האירוע של חטיבת גולני בסג'עייה בחנוכה, נר שישי של חנוכה. היום כולו עבר יחסית בנחת, אני זוכר אפילו בישלתי ארוחה יפה כזאת לכל החבר'ה בנמ"ר, הכנתי שם פתיתים עם איזה רוטב. והיה יום רגוע, כבר היה לקראת ערב וחשבנו שכבר לא יקרה כלום. רציתי לשחק שש בש עם הפרמדיק, סידרנו את הלוח, בדיוק כשסיימנו לסדר את כל הלוח אז הגיע הדיווח בקשר על אירוע קשה. בהתחלה עוד לא היה… עוד לא היה ברור הפרטים, אפילו המיקום לא היה ברור לנו לגמרי. כמובן ישר כולם בעמדות ומתחילים לצמצם… לצמצם טווח למקום של האירוע כפי שהוא היה משוער באותו רגע. הגענו לאירוע הזה, היה דיווח על מטען ו-RPG שנורה על כוח שלנו שהיה בבית, עם פצועים והרוגים בתוך הבית. החוליה שלנו בעצם פורקת מתוך הנמ"ר בשלב הזה. אני בתוך הכוח, התפקיד שלי זה להישאר דווקא בנמ"ר ברגע הזה ולהעביר את הדיווחים בקשר ולארגן את הנמ"ר לקראת ההגעה של הפצועים. יוצאים חמישה פצועים מתוך הבית. אלינו לנמ"ר הגיעו שני פצועים, אחד עם פציעה בלסת, אחד שהיה נראה מת כשהוא נכנס אלינו לנמ"ר. הוא יצא מהבית הולך, כשהוא יצא מהבית הוא קרס על האלונקה, וכשהוא הגיע אלינו לנמ"ר זה היה נראה גופה. אני מאוד-מאוד חששתי, אני זוכר, באופן אישי. זה היה נורא עצוב ופחדתי שהוא ימות לנו בנמ"ר. בסוף הפרמדיק שלנו טיפל בו במהלך הנסיעה. באיזשהו שלב הוא צעק לנהג 'עצור', אז הוא עצר ככה באמצע הדרך עוד לפני שהגענו, בתוך עזה, הפרמדיק עשה לפצוע את האינטובציה, המשכנו נסיעה מהירה מאוד לכיוון המנחת. מגיעים למנחת, מורידים את שני הפצועים שהיו לנו בנמ"ר, מעלים אותם למסוק. אני זוכר שגם אז עדיין מאוד-מאוד-מאוד חששתי, המראה היה קשה… איך שהבחור הזה היה נראה. רק למחרת קיבלנו את ההודעה שהוא באמת בסדר.

באותו אירוע עוד היינו צריכים מיד אחר כך לחזור. אני זוכר שהעלינו את הפצועים למסוק ואני הרגשתי שאני צריך עכשיו לנסוע הביתה להירגע חודש בבית, שאף אחד לא ידבר איתי, לנשום רגע את האירוע הזה שהיה. אבל דקה אחרי שהמסוק עלה לאוויר אז המפקד שלנו, של הכוח, אמר, 'אוקיי בואו נתארגן זריז - חוזרים', כי האירוע עוד ממשיך שם בסג'עייה. אז זה רגע כזה שצריך לנשוך שפתיים, לשים את כל הרגשות בצד, את כל המחשבות בצד, להתאפס ולחזור חזרה למשימה. וזה מה שעשינו, עלינו חזרה לנמ"ר, חזרנו. לצערי, לא היו עוד פצועים באירוע הזה, בעצם הדבר הבא שאנחנו הוצאנו זה את ההרוגים שהיו באירוע. שזה גם… זו סיטואציה קשה, מי שהיה פעם בנמ"ר יודע שנמ"ר זה לא מקום כל כך גדול. לנסוע עם עוד שלוש גופות בתוך הנמ"ר זה סיטואציה גם לא פשוטה, אבל גם אז, גם בזמן אמת, בסוף הידיעה שאנחנו… גם אם זה מישהו שאנחנו כבר לא יכולים להציל, אנחנו נותנים לו את הכבוד האחרון, אנחנו מביאים את הגופה למשפחה, מאפשרים קבורה בקבר ישראל ולוויה מכובדת ומסודרת, זה גם לא מובן מאליו וזה חלק מהתפקיד שלנו, חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות… אז גם את זה אנחנו נעשה על הצד הכי טוב שאפשר וככה באמת עשינו. זהו, זה היה ערב קשה. הוא הסתיים בהדלקת נר שישי של חנוכה מאוחר מאוד בלילה אחרי שכל האירוע נגמר, עם הרבה מאוד כאב ועצב על מה שהיה, אבל כמו שאמרתי, גם אם איזשהו סיפוק על הדברים הטובים שכן הצלחנו לעשות באותו ערב.

יאשה: אני יכול לספר שבכניסה השלישית שהיינו באל-עטאטרה אז זו הייתה כניסה שבמהלכה הוכרזה הפסקת האש. והיא הייתה מאוד שונה מהכניסות האחרות בזה שאם עד אז פעלנו באופן התקפי הרבה יותר וכבשנו מבנים והשמדנו תשתיות ופיצצנו המון דברים אז שם היינו הרבה יותר סטטיים ומה שהיינו צריכים לעשות זה ממש להחזיק את הגזרה בתוך הרצועה. וגם הוראות הפתיחה באש השתנו. אם עד אז כל מי שהיינו רואים שלא אמור היה להיות שם, זה ברור שכל מי שאנחנו רואים קשור איכשהו ללחימה או יצא מהתת-קרקע, אז ישר יורים, אז במהלך הפסקת האש חודדו הוראות הפתיחה באש שאם אנחנו רואים מישהו אז לתת לו להתקרב עד 100 מטר, 300 מטר, אני לא זוכר בדיוק, אבל פשוט לתת… לתת לספק להיכנס גם כן למשחק, כמו שחלק ממי שהיה מכיר מאיו"ש. ובהתחלה אנחנו כלוחמים מאוד התרעמנו על זה ואמרנו שקושרים לנו את הידיים, אבל מצד שני, בכניסה הזאת הבאנו איתנו גם מכשיר רדיו קטן וככה היינו מחוברים למה שקורה בחוץ. שמענו שבמהלך הפסקת האש כל יום, כל יום, חוזרים מספר דו-ספרתי של חטופים, חטופות, בעצם חזרה לישראל ואמרנו שדווקא עכשיו כשאנחנו לא נלחמים, דווקא עכשיו שאנחנו סטטיים ואנחנו סוג של פתיונות כי יכולים כל רגע לעשות לנו מארב לירות לנו נ"ט על הבית, אז דווקא עכשיו אנחנו משיגים משהו מדהים. כלומר, עצם העובדה שאנחנו נמצאים שם, בעצם העובדה שדחקנו את החמאס לפינה כזו, גורם לו בלית ברירה, ככה אנחנו הבנו את זה, לשחרר את אותם חטופים. וזה הדבר הגדול, כלומר, באיזשהו פרדוקס דווקא כשאתה לא נלחם באופן אקטיבי, אלא דווקא כשאתה יותר פסיבי, יותר תופס איזשהו… איזשהו קו מסוים אז המטרה של הלחימה, המטרה המדינית אולי, אבל המטרה היותר גדולה שלשמה יצאנו להילחם היא מושגת באופן הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר חזק.

אפיק: אני לא בן אדם שמעשן בכללי סיגריות, ולאורך כל המלחמה עישנתי קופסה ביום. האמת שעישנתי סיגריות בגלל החלטה טיפשה. זה כאילו תמיד אמרתי לעצמי, כמו שהיה לי תיק מילואים מוכן, אמרתי לעצמי במלחמה אני אעשן. הייתי רואה הרבה סרטי וסדרות מלחמה כמו "אחים לנשק" ושמה כולם התחילו לעשן בשלב מסוים. אז אמרתי אני פשוט ביום הראשון פשוט מתחיל לעשן. התחלתי לעשן ופשוט סיימתי כאילו ביום שפשטתי את המדים.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: בשבועות האחרונים אפיק, יאיר ויאשה יצאו מעזה, חזרו משבועות ארוכים של לחימה, של מלחמה. וגם החזרה הביאה איתה קשיים והתמודדויות.

יאיר: זה היה לאורך זמן, זה חלק מחוסר הוודאות… היה כמה פעמים שאמרו 'עוד יום, עוד יומיים, עוד שבוע'.

אפיק: זה לא היה ברגע, זה הגיע אלינו כמו שזה הגיע הכניסה הקרקעית.

יאיר: וזה כל פעם נדחה וזה גם, עוד פעם, הוסיף את הקושי בבית וחוסר הוודאות.

אפיק: הודיעו לנו שבועיים לפני, התחילו רחשים ככה באוויר של האוגדה שלנו הולכת לצאת בקרוב והולכים להחליף אותנו. לאט-לאט אנחנו מתחילים לקבל מקורות יותר אמינים ויותר… יותר שמממשים את הכיוון שאנחנו מתקפלים.

יאיר: בסוף אמרו שנגמר, חטיבת גולני בעצם סיימה את המשימה שלה ברצועת עזה.

אפיק: משם התקפלות ולכיוון ישראל.

יאשה: תחושות מעורבות.

אפיק: זה תחושות מעורבות.

יאיר: זה תחושות מאוד מעורבות.

יאשה: מצד אחד, כמו כל… כל מציאות קשה שאתה נמצא, אתה רוצה… אתה רוצה שהיא תסתיים ואתה רוצה לחזור למקום בטוח. ואני מאוד… אני אישית אדם שמאוד קשור לבית אז מאוד התגעגעתי לאשתי ולילדים. אבל מצד שני, גם בזה אני חושב שהמון לוחמים יזדהו איתי, זה הרצון להשלים את המשימה. זה משהו שמהדהד לא רק לי, אלא גם להמון לוחמים אחרים.

יאיר: החמאס לא התמוטט לגמרי. פגענו בו קשות, הרגנו הרבה מחבלים, הרגנו בכירים, השמדנו פירי מנהרות, השמדנו משגרים, השמדנו מלאי של רקטות - עשינו המון - הבאנו מידע על חטופים, אבל החמאס לא התמוטט ויש עדיין 136 אנשים ברצועת עזה. ולצאת החוצה, כביכול להפנות לזה את הגב ולהגיד 'סיימתי' כשזה המצב, זה קשה.

אפיק: אנחנו עדיין במלחמה, החמאס עדיין ברצועה, עדיין יש לך 136 חטופים, ובסופו של דבר אתה לא הגעת לשום אחד מהיעדים של המלחמה ואומרים 'לך תחזיר את הטנקים ותחזור לחיים שלך'. תחושות מאוד קשות. זה כמו, סוס מנצח לא מחליפים. הגדוד שלנו והפלוגה שלנו עשתה את המשימות. כל משימה שקיבלנו עמדנו בה, ובתור בן אדם פרטי לי זה היה מכה מאוד קשה.

יאשה: תוך בערך נסיעה של חצי שעה שאנחנו בכלי די סגור, אנחנו רק רואים את השמיים ואולי ראינו שעברנו את הגדר, אבל אנחנו עדיין עם כדור בקנה, עם קסדות על הראשים, פתאום נפתחת הדלת ואנחנו פורקים ביישוב. ויש פתאום המולה מטורפת סביבנו וצועקים לנו גיבורים ואנחנו פורקים לריח של על האש, כלומר, פשוט חיכתה לנו קבלת פנים. וזורקים עליך את הטלפון ואתה פותח פעם ראשונה את הטלפון אחרי שבועיים וחצי שהיית בפנים ללא קשר עם העולם החיצון. ומה שאני מתכוון אליו זה היפוך הקערה המטורף הזה, כלומר, לפני חצי שעה היית בסכנת חיים, באחד מהמקומות המסוכנים ביותר בעולם, עם כדור בקנה, עם מציאות בלתי נתפסת, וחצי שעה אחרי זה אתה אתה יושב על חצי ב', עם כפכפים, אוכל על האש, בישראל. וסוג של ממשיך את החיים שלך כרגיל.

אפיק: עכשיו בזמן שחזרתי ניסיתי טיפה, אם זה להתנדב טיפה, אם זה לטייל הרבה. טיילתי הרבה וניסיתי טיפה לנוח ושום דבר לא מרגיש לי מקום נוח כמו להיות בעזה כרגע. אמנם מסוכן שם, אבל שאני שומע כל בוקר על עוד "הותר לפרסום" וזה אוכל אותי מבפנים כי בסופו של דבר אני יודע שלא יכולתי לעשות כלום בשביל להציל את האנשים האלה, זה ידוע, כל אחד מהחיילים שלא ב… שלא בעזה יודע את זה, אבל אתה כן יודע שאתה לא שם עכשיו, אתה לא עושה כלום עכשיו בשביל לעזור למאמץ המלחמתי. וזה כואב וזה לא פשוט.

יאיר: מלחמה זה דבר מאוד קשה. הצרכים הפיזיים הכי-הכי בסיסיים של האדם לא מסופקים בזמן המלחמה. אני מדבר על צרכים של שינה, של אוכל, של שירותים, של רוגע, של פינה שקטה לעצמי. זה מאוד-מאוד-מאוד קשה, היומיום הזה הוא מאוד קשה והוא דורש הרבה התמודדות. אני חושב שבשביל האנשים שבחוץ חוויית הניתוק הזאת היא משהו שגם צריך להיות מודעים אליו, גם צריך להיות רגישים אליו, אני חושב גם לקראת החזרה שלי לשגרה, לעבודה, לחיים שלי.

אפיק: ניסיתי לחזור לשגרה. לעבודה שלי לא ממש יכלתי לחזור לעבוד כי אני עובד בעולם הבנייה. הפועלים לא חזרו, אז כרגע אין לי את האתר שלי, ובכללי אני רציתי יותר מנוחה. בשבוע-שבועיים הראשונים גם ככה ניסיתי למצוא לי פרצה כזה לחזור לפלוגה או גדוד אחר להמשך לחימה. שזה לא התקבל פשוט הגעתי למסקנה שצריך טיפה לנוח, לתת לגוף להבריא, למה כי בסופו של דבר שיריון זה שחיקה מאוד גדולה של הגוף, ולהתכונן לפעם הבאה שיקראו לנו, שזה יכול להיות כל רגע בעזרת השם.

יאיר: יש משהו מאוד מטלטל בשבילי בלראות אנשים שלא התגייסו לצורך העניין וזה בסדר לא כולם צריכים להתגייס, יש אנשים שאחרי גיל גיוס או שלא רלוונטי או לא משנה מה, אבל אנשים שבגדול החיים שלהם המשיכו. וזה מטלטל ממש כי החיים שלי נעצרו ב-7 באוקטובר. החיים של אשתי כמעט נעצרו. הילדות שלי לא קיבלו את המענה שהן צריכות לקבל. הבית מוחזק, ועוד פעם, תודה רבה באמת לאשתי שבגבורה גדולה עשתה את זה לאורך כל התקופה הזאת, אבל בסוף זה לא מה ש… זה לא כל מה שהן צריכות לקבל. הן לא ראו את אבא שלהן במשך הרבה זמן וזה לא טוב. חוויית הניתוק הזאת היא חוויה קשה והחזרה ממנה היא גם קשה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

תודה לאפיק, ליאיר וליאשה.

בהזדמנות הזו נודה לכל החיילים והחיילות שמסכנים את החיים שלהם, נלחמים ומשרתים עבור כולנו.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page