אחד ביום - החצר האחורית של מערכת החינוך

בשבוע שעבר מתו בירושלים שני תינוקות בפעוטון לא מפוקח - אסון נוראי שמעיד על תופעה רחבה הרבה יותר: מעל 100 אלף פעוטות נמצאים מדי יום במסגרות שאין עליהן כמעט פיקוח, בסטנדרטים שמשתנים ממקום למקום ולעיתים בתנאים מסוכנים. אז הפעם ננסה להבין למה בישראל יש כל כך הרבה פעוטונים לא מפוקחים, מי אמור לקחת על זה אחריות ומה צריך להשתנות כדי שהאסון הבא לא יהיה רק עניין של זמן.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 25 בינואר ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אביה: בסוף, אתה רוצה שבזמן שאתה בעבודה תוכל באמת לדעת שהילד שלך נמצא בידיים טובות. ושכשאני הולכת לישון בלילה אז אני, אני יודעת שעבר עליו יום טוב.

‏אלעד: אביה פרינס דינוביץ רוצה את מה שכל הורה רוצה לילדים שלו. היא רצתה את זה כשהגיע הרגע עם הילדה הבכורה, היא רצתה את זה כשהגיע הזמן לילדה האמצעית, והיא רוצה את זה גם עכשיו, עם הבן שנולד לפני כמה חודשים.

‏אביה: אבל המסגרת הראשונה זה מאתגר מאוד ו… דבר שהופך את זה בעיניי לעוד יותר מאתגר זה שהם עוד לא יודעים לדבר. הם עוד לא יודעים להגיד לנו מה כואב להם, מה לא בסדר. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות זה לשלוח לנו כזה איתותי אזהרה, ולבכות, [מוזיקת רקע] ולנסות לסמן לנו שמשהו שׁמה לא טוב. ואנחנו רק יכולים לנחש.

‏אלעד: היא מירושלים. אמא שלה הייתה גננת. אביה ובעלה מגישים יחד פודקאסט לילדים בשם "פרשה בבקשה". כלומר אנחנו מדברים על משפחה שיש לה גישה, יש לה מודעות לטיפול ולחינוך גם לילדים בגיל הרך. אלא שכשהגיע הרגע, אחרי מעבר דירה, והיה צריך למצוא מסגרת ראשונה, פעוטון, לילדה השנייה שלה, המשימה התבררה כמאוד-מאוד קשה.

‏אביה: וואי, זה, זה ממש עבודה. אני, מהרגע שהם נולדים אני עובדת בלחפש להם מסגרות. בייסיקלי זה סיוט. [צוחקת]

‏[מוזיקת רקע]

‏אני מתחילה קודם כל בלנסות לרַשת ולראות איזה מסגרות יש באזור שלי. אני צריכה מסגרת שהיא עד ארבע. ואחרי זה אני מחפשת המלצות, לראות אם אמהות שלחו לשם בעבר, אם הם מכירות. [מוזיקה מסתיימת] אני יוצרת קשר עם המטפלות, עם הגננות, מתאמת ביקורים, הולכת לבדוק. אין גן אחד באזור שלי, אני חושבת, שלא בדקתי אותו מבין המסגרות שהיו רלוונטיות ברמה הטכנית. [מוזיקת רקע] וזה מאוד מתיש, החיפוש הזה.

‏אלעד: היו גנים עם שיעור גבוה של ילדים לא מחוסנים. היו גנים בבתים פרטיים בלי חצר, עם חדרים קטנים. לא תמיד בטיחותי, לא תמיד מאוורר. בהרבה מקרים המקומות לא היו מאוד מזמינים, או נראו נעימים לילדים. היה מקום אחד שלילדים הייתה בו גישה חופשית ולא מאובטחת למטבח, למכשירים וכלים מסוכנים. היו מקומות שהיא שמעה מהורים אחרים ביקורות שליליות עליהם. וככה, עוד מקום ועוד מקום הלכו ונמחקו מהרשימה. ככל שהאופציות הצטמצמו, ככה אביה הלכה והבינה יותר טוב משהו חשוב בעניין.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אביה: זה פשוט מק… תחום שהוא כל-כך כל-כך פרוץ, שאם אתה לא סוּפר עם יד על הדופק וממש על זה, אתה לוקח כאן סיכון, וזה מסוג הדברים שאנחנו לא רוצים לקחת בהם סיכון.

‏אלעד: אחרי עבודה מאומצת, חיפושים של חודשים, סוף-סוף נמצא המקום - המקום שלכאורה היה מושלם.

‏אביה: קודם כל, זה היה מפתה. זה היה קרוב, זה היה בשעות נוחות, זה היה במחיר נגיש. כאילו התנאים הטכניים שמה התקיימו. הגננת הייתה נשמעת מאוד אממ… מאוד חמה, מאוד כזה שהיא יודעת מה היא עושה. ראינו שיש הקשבה ונכונות. אז שמנו. ואחרי כמה שבועות שהיינו שם גילינו פתאום… לא גילינו, אבל שמנו לב פתאום ש… שזה לא הסתגלות רגילה. המזל היה שהיא השנייה שלנו, אז ידענו איך נראית הסתגלות טובה. ראינו שזאת לא הסתגלות רגילה, שיש המון-המון בכי, יותר מדי. ראינו שיש המון-המון תחלופה של הצוות, בחודשיים שהיא הייתה שם היא החליפה ארבע מטפלות. היא הגיעה בלי תיאבון הביתה. היא התחילה את הגן כשהיא אחוזון 14 ותוך חודשיים היא ירדה לאחוזון חמש. היא פשוט לא אכלה שם טוב.

‏אלעד: האינסטינקט הראשוני היה לומר, "זה יעבור". הילדה בת 10 חודשים, אביה חשבה שאולי חופשת הלידה המעט ארוכה יותר שלקחה איתה יצרה אצלה קושי, סוג של חרדת נטישה. הם הרי בדקו כל-כך הרבה מקומות והמקום הזה היה נראה להם הטוב ביותר מכולם. אז אולי, הם חשבו, ייקח לילדה עוד קצת זמן.

‏אביה: ואני מנסה להבין מהגננות מה היא אכלה ומה לא אכלה. וגם זה שיש כזה שינויים תכופים בצוות גורם לזה שלא יהיה מישהו אחד שיוכל לתת לך איזשהי הסתכלות ארוכה של להגיד אה… "יש השבוע משהו שלא קרה שבוע שעבר", כי אף אחת אין לה את הראייה הארוכה של, של מישהי שעושה תהליך כבר כמה, כבר כמה שבועות ומלווה. אז בעצם את לבד בזה… [מוזיקת רקע] אנחנו לבד בזה, כמשפחה. ואני מודה שאם לא היה את המקרה של הפציעה, אני לא יודעת אם אה… כאילו מתי הייתי יודעת לשים את הקאט. באתי לאסוף אותה, אני מרימה אותה ואני רואה שהיד שלה ממש נפוחה וסגולה ואני שואלת "מה זה? מה, מה קרה?" אה, ו… ואין לקיחת אחריות. "כן, היא בכתה קצת, ולא ראינו שום דבר אז אה… אז לא חשבנו שקרה משהו". [מוזיקה מסתיימת] ואת בליבך אומרת, 'רגע אבל אני מכירה אותה, אין מצב שהיא לא צרחה את נשמתה, כאילו, עם מכה כזו', זה… [לוקחת נשימה עמוקה] וגם במיוחד שאנחנו יודעים אחר-כך שכנראה עבר כמה שעות, הפצע הספיק להזדהם מאז, היינו צריכים עוד הרבה זמן להתעסק עם הדבר הזה, עד ש… שהיד חזרה לעצמה. הבנתי ש… שזה כבר לא עניין של עוד שיחה ולראות מה עושים, אלא ש… שהגיע הזמן, הגיע הזמן ללכת. [מוזיקת רקע] ובאמת הוצאנו אותה מהיום למחר. זה פשוט היה איזשהו קש ששבר את גב הגמל.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הפרק הזה הוא התגובה שלנו לאסון המזעזע, שובר הלב, שקרה בירושלים. המוות של ליה גולובנציץ, בת שלושה חודשים, ושל אהרון כץ, בן חצי שנה, בפעוטון. המקרה של אביה ושל הבת שלה הוא כמובן רחוק מאוד-מאוד מזה שקרה שם. אבל זה בדיוק העניין - גם בפעוטונים שנראים מצוין, גם הורים שבודקים ובודקים ובודקים עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם מקרים שבהם פתאום מתברר להם שהילד שלהם לא מקבל טיפול ראוי. במקרי קיצון זה עלול ממש להסתיים בטרגדיה, ראינו. אבל גם במקרים קיצוניים פחות, ההשלכות עלולות להיות אדירות. עכשיו, יש לזה סיבה ויש גם דרך לטפל בה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז הפעם אנחנו עם החצר האחורית של מערכת החינוך בישראל - הפעוטונים הלא מוכרים לילדים מגיל לידה ועד גיל שלוש.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏טלי: הרבה מאוד שנים חשבנו שהגיל הזה הוא גיל שלא קורה בו כלום, כי הילדים לא כל-כך מדברים, בטח שלא בשנה הראשונה, וגם אולי לקראת סוף השנה השנייה הם מתחילים ממש להביע את עצמם, לכן התחושה הייתה, "מספיק שהם יקבלו חום ואהבה והכל יהיה בסדר". אבל מחקרים חדשים מראים שזה לא ככה, זאת אומרת שלהפך. העניין הוא שהדבר הזה עדיין לא הגיע להכרה מדינתית בישראל.

‏אלעד: טלי ניר היא מנכ"לית העמותה "121" ומובילה את שותפות "בידיים טובות: המטה להשקעה בגיל הרך", שקורא לרפורמה במערכת החינוך לפעוטות. במהלך השיחה בינינו היה רגע אחד שבו הלסת שלי ממש נשמטה. זה קרה כשטלי פירטה למה היא התכוונה בזה שעכשיו כבר ברור כמה שלוש השנים הראשונות בחייו של אדם הן קריטיות להתפתחות שלו.

‏טלי: עד כדי כך, אלעד, שההערכה של דו"ח ועדת שפירא שבדקה את החינוך המיוחד בישראל, אמרה שאפשר היה להגיע לחצי מהילדים שנמצאים היום בחינוך המיוחד - אם היו מאתרים אותם בלידה עד שלוש ונותנים להם מענה, הם לא היו מגיעים לחינוך המיוחד.

‏אלעד: זה קשה לשמוע, אבל אם ממש תתרכזו אולי תצליחו לאבחן את הרגע שבו הלסת שלי נשמטה. חצי. חצי מהילדים בחינוך המיוחד בישראל היו יכולים ללמוד בחינוך רגיל, אם רק הייתה להם מערכת מותאמת ומקצועית כשהיו בני אפס עד שלוש. יש עוד מחקרים, יש עוד נתונים. אבל לדעתי, רק הנתון הזה ממחיש בדיוק עד כמה אנחנו מדברים על תקופה קריטית.

‏טלי: זה תקופה שהאדם הוא לחלוטין הרי חסר ישע מצד אחד, ומצד שני זה התקופה הכי קריטית בהתפתחות של האדם. זה התקופה שבה נבנים כל ההתפתחות הקוגניטיבית, והחברתית, והשפתית, ובעצם המוח אפילו מגיע להתפתחות של 90% מהמוח של בן-אדם בוגר. [מוזיקת רקע] כלומר, מה שאתה לא עושה עד גיל שלוש אתה בעצם לא תוכל אחר-כך לפצות עליו בגילאים המאוחרים יותר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: לפני שמונה שנים ואחרי עשורים שבהם, אמנם, היה חוק, אבל כזה שלא נאכף. עשורים שבהם התחום התנהל באופן פרוץ, הכנסת חוקקה חוק חדש, חוק שנועד להפוך את מעוני היום ליותר בטוחים, ליותר בריאים, ליותר חינוכיים.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏טלי: מ-2018 יש לנו את חוק הפיקוח על מעונות יום, והחוק הזה מטיל חובת רישיון על כל מעון. כלומר, כל מי שלומד במעונות שאין להם רישיונות, בעיקרון זה מעונות שהמדינה לא אמורה לתת להם להתקיים. הם בניגוד לחוק. אז הרישיון הזה אומר, לפי חוק הפיקוח, הרבה מאוד דברים. הוא אומר, קודם כל, שהמחנכת צריכה להיות מוכשרת, לעבור הכשרה, איזשהו קורס בסיסי שנתי למקצוע שלה. זה אומר שהמבנה צריך להיות תקין. זה אומר כל מיני תנאי בטיחות. זה אומר יחס תקינה שהוא - בעינינו הוא לא ראוי, אוקיי? - אבל זה צריך להיות לפחות בגיל נגיד הכי קטן, עד גיל שנה, שישה פעוטות על מחנכת, שזה כמובן המון, אבל זה מה שזה קובע. זה אומר מה הצפיפות, מה השטח מטראז', וזה גם אומר שבמקרים מסוימים גם חלק מהמעונות יהיו גם מסובסדים, לפי הדרגה, אה… ההכנסה של המשפחה.

‏אלעד: זה היה שינוי גדול, על הנייר לפחות. כל המטרה הייתה להסדיר את התחום, מעון יום עם שבעה פעוטות או יותר יצטרך לבקש רישיון. למה שבעה, אגב? לא ממש הצלחנו להבין, אבל מעון כזה יהיה מחויב לפי החוק ברישיון כדי לפעול. סבתא שמטפלת בנכדים שלה לדוגמה, היא לא, לא זו המטרה. אבל הסדרה של עסק שאמור להיות מקצועי ומטפל בילדים של אנשים זרים - זה כן.

‏טלי: אחריות נוספת נלקחה ב-2022 כשזה גם עבר למשרד החינוך, ואז משרד החינוך כביכול היה אמור להתחיל ולאכוף את החוק הזה, שלפני כן אפילו לא נאכף, אבל התקציבים שניתנו הם כל-כך קטנים, צריך להגיד שאפילו הם לא נוצלו, ולכן המצב הוא כל-כך חמור היום.

‏אלעד: אז חוק יש, והוא אפילו חוק מפורט. יש עליו ביקורת, אבל אם המציאות הייתה נראית כמו החוק, דיינו, כבר המצב היה לא כל-כך רע. אלא שזה לא קורה. המציאות בישראל רחוקה ממה שהחוק דורש וממה שהחוק מדבר עליו. היא רחוקה מלהיות מוסדרת.

‏טלי: העניין הוא שהרבה מאוד מעונות בכלל לא ניגשו לבקש רישיון, כי הם כנראה לא עומדים בסטנדרטים אפילו המינימליים האלה. אנחנו יודעים שעובדות בהן נשות מקצוע שלא עברו התמקצעות ולא עברו קורסים. אנחנו יודעים שהמבנים הם לא מותאמים. אנחנו יודעים שהצפיפות שמה היא הרבה יותר גבוהה ולכן הם אפילו לא ביקשו רישיון.

‏אלעד: בכל מה שקשור למספרים, לנתונים, זה טריקי, וזה טבעי. אבל אני חושב שגם אם נלך לפי ההערכות, המספרים יפתיעו את רובכם. אני יודע שאותי הם הצליחו להפתיע.

‏טלי: אז היום פועלות בישראל 5,000 מסגרות שמאושרות, עם רישיון להפעלה. אנחנו יודעים שיש עוד בערך 200 בתהליך רישוי, אבל אנחנו יודעים שיש לפחות עוד 1,500 שאין להם רישיון. כנראה המספר הוא הרבה יותר גבוה ממה שאנחנו יודעים. זה לא מאות, זה אלפים של מעונות שלומדים בהם 200,000 פעוטות בלי רישיון. זאת אומרת, בסכנת חיים יומיומית, זאת המשמעות. עם מחנכות שלא עברו הכשרה, עם שטח שהוא לא דווקא מותאם להם, לא מבחינת הגודל שלו, לא מבחינת הבטיחות שלו. גם המפקחים שקיימים, [מוזיקת רקע] הם עובדים מול המעונות המפוקחים. זאת אומרת, המעונות שכן יש להם רישיון ובודקים שהם עומדים בתנאי הרישיון. לא מספיק מפקחים, גם שם יש הרבה מאוד מה לעשות. אז, אז בעצם, אפילו המדינה לא ממש יושבת ומחכה לטלפונים ולהיכנס למקומות האלה ולראות מה קורה בהם. זה דבר שמדינת ישראל לא יכולה להשאיר אותו ככה, כי האסונות קורים.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: למרות שלפי החוק בישראל אלפי מעונות יום לפעוטות מחויבים ברישיון, רבים מהם עדיין פועלים בלי. בלי רישיון, בלי פיקוח, בלי שהרשויות מודעות להם ומכירות אותם. עכשיו, זה ברור שאם פעוטון עומד בכל תנאי החוק הוא יבקש רישיון. א', כי זה החוק, הוא חייב. וב', כי ככה יוכל לקבל גם סבסוד מסוים מהמדינה. כלומר, אפשר להניח ברמה גבוהה של ודאות שאותם מעונות יום שפועלים בלי רישיון גם לא עומדים בתנאים שהחוק קובע. בשלב הזה כבר נוצרת שרשרת, כי מעון בלי רישוי יגבה מההורים פחות כסף, זה לא התחום היחיד הרי שהפיראטי בו הוא יותר זול. המעון הלא מוכר יגבה פחות כסף והוא גם ישקיע פחות: פחות בתשתיות, פחות בפעוטות, פחות בצוות. והדבר הזה קורה כשממילא בכל התחום יש מחסור, יש משבר גדול בכוח-אדם, בגננות מוכשרות במסגרות לפעוטות מתחת לגיל שלוש. הדבר הזה קרה, בין היתר, בגלל סיבה טובה, כי בשנים האחרונות גבר הפיקוח, השתפרה האיכות, השתפר השכר במסגרות חינוך מגיל שלוש ומעלה.

‏טלי: כשצריך לזכור שגננות וסייעות בגני הילדים לגילאי שלוש עד שש מקבלות הרבה יותר. סייעות בשלוש עד שש מקבלות 7,000-8,000 שקל בחודש, ולכן מי שיכולה עוברת לעבוד בגני הילדים. ואתה רואה את ההתרקנות [כך במקור], ממש את ההת… היום יש כיתות לימוד, כולל במעונות של ויצ"ו ונעמ"ת ואמונה, שעומדות ריקות בגלל שאין להם מחנכות. והמצב הזה הוא מצב מאוד-מאוד בעייתי, כי דווקא שם יש את התנאים הבסיסיים ואת הבטיחות ואת המחנכות, שבעיקרון כן הם דורשים את ההכשרה שלהם, וזה כבר שאלה של, בסופו של דבר, של מדיניות ממשלתית.

‏אלעד: בארגונים שעוסקים בתחום, כמו בשותפות "בידיים טובות", זיהו את המשבר הזה עוד לפני שהוא הגיע. היום מדברים על מחסור של עשרות אלפי נשות צוות, אבל הם זיהו עוד קודם נטישה המונית של נשות צוות מפעוטונים של לידה עד שלוש לגנים של שלוש עד שש. זה קרה כשתנאי השכר אצל הגדולים יותר השתנו ואצל הקטנים לא. המשכורות בגיל הרך הן סביב שכר מינימום. אבל היו עוד סיבות.

‏טלי: יש גם עוד סוגיה מאוד כואבת, זה הסוגיה של המצלמות. כי בעצם חוקקו חוק גם ב-2018 שבעצם מטיל חובה על כל מסגרת ל-לידה עד שלוש להציב מצלמות בשטח המעון, והרבה מאוד מחנכות הצביעו ברגליים ואמרו "אנחנו לא רוצות לעבוד בתנאים של האח הגדול". מי רוצה לעבוד תחת מצלמות מעקב כל היום? ולכן יש להם גם את התמריץ הכספי וגם את ה… בעצם התמריץ השלילי של המצלמות, ולכן אתה רואה באמת משבר מאוד-מאוד גדול, שזה בכלל פלא שעוד נשאר מישהו שעובד במעונות של לידה עד שלוש היום.

‏אלעד: כן, המחסור הוא חמור. מאוד. העובדה שאין מספיק נשות צוות מובילה לגנים שלא יכולים להיפתח. גנים ברישיון, גנים מפוקחים שנשארים סגורים. לפי הערכות במשרד החינוך, 10% מהמסגרות המפוקחות והמסובסדות לפעוטות נסגרו כי אין להם מספיק מטפלות. אבל יש עוד בעיות גם במקומות שכן פועלים. מתוך כ-80,000 גננות, לפי הערכות, לפחות חצי לא קיבלו הכשרה בסיסית לתפקיד. עכשיו, אין הורה ששומע את כל הדבר הזה ויבחר לשלוח את הילד שלו דווקא למעון הלא מפוקח, אפילו כשבאלו המפוקחים יש קשיים ובעיות, נכון? זה לא הגיוני. אז איך בכל זאת כ-200,000 פעוטות נמצאים במסגרות לא מפוקחות, בלי רישיון, מתחת לרדאר של משרד החינוך? התשובה היא, שלא תמיד יש מסגרות מפוקחות, ההיצע קטן מהביקוש. והתשובה השנייה היא המחיר.

‏טלי: ברור. תראה, הורים, כמובן מאוד אכפת להם מהילדים שלהם, והם אוהבים אותם, והם רוצים את המעון הכי טוב עבורם. אבל לא לכולם יש את האפשרות קודם כל להישאר בבית עם הילדים כי הם צריכים לצאת לעבוד בשביל להתפרנס, ולרבים גם אין את האפשרות להרשות לעצמם מסגרת ב-4,000-5,000 שקל לחודש, שזה סכומים מאוד-מאוד גבוהים. עכשיו, שתבין שגם מי שזכאי לסבסוד, הסבסוד הוא לא כל-כך גבוה. כלומר, משפחה שההכנסה… שכלל ההכנסות שלה מגיעות עד 6,000 שקל, לכל המשפחה, בסדר? עדיין הסבסוד הוא כזה שהיא צריכה לשלם 915 שקלים למעון בחודש. כלומר, זה הרבה מאוד כסף היום.

‏אלעד: הבעיות האלה קיימות בכל המגזרים כמובן, בכל קבוצה, בכל חברה בישראל. אבל את החינוך הלא מפוקח לפעוטות בגיל הרך אנחנו רואים, בדרך כלל, יותר בחברה החרדית.

‏טלי: גם יש להם יותר ילדים, וגם יש להם פחות משאבים. ולכן הם בסופו של דבר נאלצים לשלוח למעונות, שהם מעונות באמת ללא רישיון ועם סטנדרטים יותר נמוכים, כי אין להם פתרונות אחרים. אני, אני חושבת שזה מאוד-מאוד קשוח, אבל לא תמיד יש להם אופציה אחרת, וצריך לזכור את זה. זאת אומרת, ולכן אני חושבת שהמדינה כאן יש לה תפקיד, כי בסוף פעוט הוא פעוט ואנחנו צריכים לדאוג לכולם.

‏אלעד: ובזמן שהחקירה עדיין נמצאת בעיצומה והפרטים המלאים לא ידועים, זה ברור שהפעוטון בירושלים שבו קרה האסון ונספו שני תינוקות לא עמד בתנאים של החוק, בתנאים של משרד החינוך. ההורים אהבו את הפעוטון, הם הגנו על הגננות, אפילו אמא של אהרון כץ זכרו לברכה הגיעה במהלך השבעה לבית המשפט לדיון הארכת מעצר של הגננת כדי להגן עליה.

‏[הקלטה] חני כץ: "זה לא יעזוב אותם לעולם, הם חפות מפשע, זה היה גזירה משמיים. ארי שלי היה צריך למות באותה שעה בדיוק שהוא נפטר. אם הוא היה צריך להיפטר [כך במקור] זה רק אצל מרים פרידמן. סמכתי עליה ואני שמחה ששמה הוא סיים את התפקיד שלו, וכשהצדק ייעשה אז הוא ינוח בשלום."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הצדק, עם או בלי קשר לאסון הנורא בירושלים, צדק אמיתי בישראל ייעשה כשמסגרות לגיל הרך יפעלו בצורה מוסדרת. והשינוי הזה הוא לא שינוי שיכול לבוא מההורים. הורים שנאלצים להתמודד עם המחסור, עם הבעיות, עם הקושי, הורים שרק מחפשים טיפול לילדים שלהם. כי הכי קל לומר להורים "תוודאו לפני, שיש רישיון לפעוטון". אבל הרי אמרנו: יש חוסר של היצע והמחיר, הוא לא מאפשר מסגרת כזו לכל אחד. השינוי בתחום גם לא יבוא ממעונות היום הלא מפוקחים. הם הבינו - אין אכיפה. אפשר לכופף, אפשר אפילו לשבור את החוק ולהמשיך לפעול. השינוי בתחום הזה חייב לבוא מהמדינה. וטלי, יחד עם שותפוּת "בידיים טובות", הם אומרים שיש מה שאפשר לעשות כדי לדאוג שבישראל יהיו פחות מסגרות לא מפוקחות.

‏טלי: אנחנו מציעים קודם כל להפוך את הפירמידה ולהשקיע בחינוך ללידה עד שלוש, כי בסוף זה הכל שאלה של תקציבים ושל כסף. שתבין שהיום, מתוך תקציב של 90 מיליארד שקל של משרד החינוך רק 200 מיליון הולכים לחינוך לגיל הרך. צריך קודם כל להעלות את השכר למחנכות. צריך לעשות את זה כתנאי לזה שהם ילמדו איזשהי תוכנית סדורה באמת, שנגיע למצב שהם, אפילו הם יהיו עם תואר ראשון, מחנכות לגיל הרך. כמובן צריך לעשות סטנדרטים אחרים. אי-אפשר שבקבוצה יהיו מחנכת אחת על שישה פעוטות בני פחות משנה, זה צריך להיות בסטנדרט של אחד עד שלוש בגילאים הקטנים ביותר, אחר-כך אפשר לעשות מחנכת אחת על כל חמישה פעוטות בגיל שנה עד שנתיים. גם גודל הקבוצות צריך להשתנות, ואני חושבת שגם הסיפור של הפיקוח והביקורת הם מאוד-מאוד חשובים. כלומר, צריך עכשיו לתת באופן מיידי תקציבים וסמכויות לרשויות המקומיות שימפו, שיאתרו את המעונות האלה שעובדים ללא רישיון, שיסייעו למי מהם שעובדי… עומדים בדרישות הסף בשביל להתקדם לכיוון רישיון. ומי שאנחנו רואים שלא עומד בדרישות הסף אז פשוט לסגור אותו בשביל להבטיח את הש… את שלום הפעוטות. בסוף, כל העלות התוספתית תהיה באזור ה-8 מיליארד שקל במחירים של היום, אוקיי? ולכן זה נתח… כן, זה נתח משמעותי, אני בהחלט חושבת שזה לא מעט אה… תקציב די גדול, בוא נגיד ככה, אבל לא משהו שמדינה שמחליטה על סדרי עדיפויות שונים לא יכולה לעמוד בו. תוך 10 שנים אנחנו חושבים, ויש לנו תוכנית סדורה, כתובה, שאנחנו מציגים אותה, הצגנו אותה גם למטה שר החינוך, בשביל להגיע לכך שתוך עשור אנחנו נהיה בחינוך [מוזיקת רקע] מסובסד, איכותי, נגיש לכל המשפחות שמעוניינות ושיש להם פעוטות בגילאים האלה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: כן, יש בישראל מעונות יום מדהימים, פעוטונים עם רישיון, עם צוות מוכשר, עם השקעה ואהבה ענקית לפעוטות. גם אביה, אחרי שחוותה את אותה חוויה לא טובה עם הילדה שלה בפעוטון בירושלים, הצליחה למצוא מקום במעון יום שהוא אמנם רחוק משמעותית מהבית, אבל כזה שהילדה נכנסה, ויצאה ממנו אחרת לגמרי.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אביה: ממש תוך מספר שבועות קטן ראינו, ראינו את השיפור. זה לא שהיא פתאום נהנתה לעזוב את אמא בבוקר, אבל… [צוחקת] אבל זה היה בסדר. זה היה קצת בכי ואז גננת אספה אותה והיא נרגעה, ושמנו את ה… את האוזן ליד הדלת בתנועה ההורית המוכרת ושמענו אותה נרגעת. וראינו אותה, איך אנחנו מקבלים אותה גם בסוף היום. וזה היה בסדר. וזה היה שווה את הנסיעה.

‏אלעד: ועכשיו אביה שוב עובדת בלחפש לבן הקטן שלה מסגרת ראשונה. היא שוב מחפשת, שוב מוחקת מהרשימה את מה שלא נראה לה בטוח או טוב מספיק, וכשהיא בעיצומם של החיפושים היא שמעה על האסון בפעוטון בירושלים. והאסון הזה שינה עבורה את התוכניות.

‏אביה: קודם כל, הלב נקרע. הקטן שלנו הוא בדיוק בגיל של, של ליה, זכרונה לברכה, שנפטרה, ואני מסתכלת על התמונה שלה ואני רואה את אה… את אֵיתָנִי שלנו, וזה קשה וזה שובר לי את הלב וזה מחניק לי בגרון. ואחר-כך כן, אני אגיד שאנחנו כבר ממש היינו לפני סגירה של משפחתון מומלץ, ויכול להיות שהוא נפלא, אבל זאת מטפלת עם חמישה ילדים, וזה מתחת לרף הפיקוח שיש, כי מתחת לשבעה ילדים לא צריך פיקוח. ואחרי המקרה הזה לא הצלחתי לחתום. לא, לא הצלחתי. וזה לא שהיא עושה משהו לא בסדר, כן? היא לגמרי לפי החוק, והכל חוקי ומנהל תקין והכל בסדר. אבל עצם המחשבה שאין עין מפקחת ואין… אין לי מושג אם יש לה ביקורות לגז, לדליפת גז, או ש… או ש… אם הבית עומד בסטנדרטים מסוימים - זאת לא המומחיות שלי. אני רק, רק יכולה להסתכל. אבל כל-כך כל-כך הייתי רוצה שיהיה מישהו שיגיד… [מוזיקת רקע] יש פעמים שאתה מרגיש שמשהו לא בסדר רק אחרי שאתה חווה משהו שהוא בסדר. אז ככה הרגשתי כשהעליתי את הילדה לגן עירייה וזה גם היה טירוף ולמצוא מסגרות וכולי, אבל ברגע שהיא נכנסה, וברוך השם היא בגן טוב, פתאום הרגשתי את הרווחה. פתאום הרגשתי שאני יכולה לנשום. וכשהרגשתי את הנשימה הזו הבנתי שקודם לא נשמתי. עם הקטנים אני עדיין לא נושמת [צוחקת] ואני מחכה שהם, שהם יעברו את השלב הזה כדי שיהיה אפשר שוב אה… שוב להרגיש את ה… [אנחת רווחה] יופי, אוקיי, עברנו את זה ואפשר, ואפשר באמת להמשיך.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לאביה פרינס דינוביץ' ולטלי ניר.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל והילה פז. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה