אחד ביום - איך מיירטים טיל איראני?

הסיפור של מערכות היירוט של ישראל הוא סיפור הצלחה חסר תקדים. לא פעם אנחנו קצת מתייחסים אליהן כמובן מאליו, אבל קשה לדמיין איך הייתה נראית המערכה הנוכחית בלעדיהן. כבר למעלה מעשרים שנה שלישראל יש מערכת רב שכבתית, מתקדמת ומדוייקת מאוד ביירוט טילים ורקטות. בשנתיים וחצי האחרונות המערכת הזו עוברת מבחן מאמץ שמעטות מערכות ההגנה שעברו בעולם - ובחודש האחרון, בכלל. הפעם אנחנו עם פיני יונגמן, נשיא חברת TSG ולשעבר ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית והגנה מטילים ברפאל. יחד איתו נבין איך ישראל מיירטת טילים בליסטיים מאיראן, ואיך עובדת המערכת שהצילה אינספור ישראלים. 

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 26 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו - סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏לתת-אלוף במילואים פיני יונגמן יש טריק. טריק מסיבות כזה. הוא מאוד שימושי כשהוא נמצא בהרצאות או בכנסים, וצריך להסביר לאנשים במה בדיוק הוא עוסק בכמעט 50 השנה האחרונות.

‏תא"ל במיל' יונגמן: הייתי לוקח שני אנשים מכובדים בקהל ומעמיד אותם אחד מול השני, והייתי נותן לאחד מסמר ביד, מרחק של 4 מטר אחד מהשני, לא רחוק, לא מאות קילומטרים, ולא… והייתי אומר לו: "תקשיב, קח מסמר, ואתה תיקח בורג. אתה תזרוק בצורה בליסטית ככה, כמו שזורקים, לא במהירות, ככה, תזרוק את המסמר, ואתה עם הבורג תנסה לפגוע במסמר".

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הדוגמה הזו היא כנראה הכי פשוטה, הכי בסיסית, כשמנסים להדגים יירוט של טילים. היא גם מאוד אפקטיבית, כי באופן קבוע, שני המתנדבים שהוא בוחר מהקהל, אלו שמנסים לגרום למסמר לפגוע בבורג באוויר, הם מבינים מאוד מהר כמה זה קשה.

‏תא"ל במיל' יונגמן: כמובן שהם לא הצליחו, כן? תשמע, טיל בליסטי שמגיע מאיראן, מ-2,000-1,500 קילומטר, הוא מגיע לגובה של 500 קילומטר. וכשהוא מתחיל לרדת, הוא במהירויות, בכלל, במסלול שהוא במהירויות של קילומטרים בשנייה - 5,000 מטר, 6,000, 7,000 מטר בשנייה. ליירט כזה דבר, ותחשוב גם על הטיל שלנו, שהטיל המיירט שטס מולו, שמנסה ליירט אותו, צריך להבין שזה פה משהו שהוא, הוא… הוא באמת מדהים, קשה לדמיין את זה, מהירויות סגירה כאלה מהירות, והנה אנחנו עושים את זה. ואנחנו עושים את זה, ויש לנו הרבה ניסיון בזה, ואנחנו המדינה היחידה שבאמת יש לה גם אחוזי יירוט כל כך גבוהים.

‏אלעד: זהו, אתם מוזמנים לעשות את הניסוי הזה בעצמכם, בזהירות, כמובן. אבל אם אתם עושים אותו, אז בואו תנסו גם לדייק: תזרקו את המסמר ואת הבורג עשר פעמים, ותראו אם איכשהו בתשע מתוכן הצלחתם לפגוע.

‏[אוסף הקלטות]

‏אלמוג בוקר: "לרגע זה, צריך להדגיש, אין דיווחים על נפגעים בגוף, יש דיווחים כן על יירוטים…"

‏כתב חדשות: "ואין לנו דיווחים על נפגעים או נזק, אכן חלק מהשיגורים יורטו בהצלחה, היתר נפלו בשטחים פתוחים על פי…"

‏כתב חדשות: "מכל המוקדים ומכל מקומות האזעקה, אנחנו לא מקבלים דיווחים על נפילות או על אירועים חריגים. זה מה שחשוב כרגע, למרות הירי הנרחב לאזור חיפה והצפון והגליל…"

‏אלעד: הסיפור של מערכות היירוט בישראל הוא סיפור הצלחה חסר תקדים, פנומנלי. אם אתמול דיברנו כאן על מרחבים מוגנים, וכמה המלחמה הייתה נראית שונה בלעדיהם, אז גם השכבות האחרות של מערכת ההגנה שלנו הן game changer. הן עד כדי כך טובות, שלא פעם אנחנו קצת מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן. הן עד כדי כך טובות, שבמקרים הנדירים שטיל כן מצליח לחדור אותן, אנחנו מפתחים כל מיני תיאוריות, כדי לנסות להסביר איך הדבר החריג והמוזר הזה קרה. וכשמספרים את הסיפור של מערכות היירוט בישראל, בלא מעט חלקים קריטיים שלו היה פיני יונגמן. הוא לשעבר ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית והגנה מטילים ברפאל, היום הוא עדיין בתחום, נשיא חברת TSG. יחד איתו נבין איך ישראל מיירטת טילים בליסטיים מאיראן, לא בעזרת מסמר ובורג, אלא ממש, אנחנו נבין איך עובדת המערכת שרודפת ומפוצצת טילים ושהצילה אין ספור אזרחים ישראלים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פיני הגיע לביזנס של היירוט אחרי שנפל מקורס טיס, וכן, גם הוא מבין את האירוניה, גם הוא ריפרר לאותה בדיחה של "אם אני לא טס…", אתם יודעים. אלא שאז, באייטיז, כל עניין היירוט היה מאוד מאוד שונה מזה שאנחנו מכירים היום.

‏תא"ל במיל' יונגמן: בעצם מערך הנ"מ היה כולו תותחים. אז היו קצת טילי כתף, טילי סטינגר, אבל בתחילת הדרך ממש, המערך, מערך הנ"מ, היה הזוחלים של חיל האוויר, אה, לא קיבל את היחס המתאים. היו באמת עשרות רבות של סוללות תותחים ידניות, בהחלט ידניות, למעט מערכת אחת - מערכת ההוק. מערכת ההוק הבסיסית היא מערכת טילים, טילים דרך אגב פנטסטיים, נהדרים, באמת. וכל השאר היה תותחים. שבאמת תותחים זה היה ידני או עם סטיק. אבל באופן עקרוני זה היה מערך מאוד מאוד מאוד מיושן.

‏אלעד: זה לא היה רק אישיו ישראלי. באופן כללי מערכות ביטחון בכל העולם לא ממש השקיעו אז בפיתוח מערכות הגנה ויירוט טילים, וזה למרות שאיום טילים היה כבר מאוד נפוץ.

‏תא"ל במיל' יונגמן: נזכור שבמלחמת יום הכיפורים, הרקטות והטילים שהסורים והמצרים, אני מדבר על ה-SS21 והפרוגים וכולי, שפגעו בנו ועשו בנו שמות, ועדיין, העולם עדיין עבד, אה… ובטח במדינת ישראל, על הערוץ הסימטרי ולא הא-סימטרי. הסימטרי אני מתכוון - עדיין השקיעו במטוסים ובטנקים ובתותחים ובפצצות וכולי, אבל עדיין לא נכנסו לשלב של - רגע, האיום מתפתח, האיום הא-סימטרי, הנשק מנגד, מה שנקרא, הבליסטי, הולך ומתפתח, וחייבים לעשות משהו עם העניין הזה.

‏אלעד: נקודת המפנה הגיעה בסוף שנות ה-80, ולא אצלנו, אלא בארצות הברית. הנשיא רונלד רייגן דיבר אז על איום טילים גרעיניים, וכדי להילחם באיום הזה ולהילחם בטילים בכלל, הוא השיק את מה שזכה לכינוי "פרויקט מלחמת הכוכבים".

‏[הקלטה]

President Ronald Reagan: “At the beginning of this year, I submitted to the Congress a defense budget, which reflects my best judgment and the best understanding of the experts and specialists who advise me, about what we and our allies must do to protect our people in the years ahead.”

‏תא"ל במיל' יונגמן: הרעיון היה שבאמת, מדינות העולם המערביות ישקיעו בפיתוח מערכות הגנה מטילים, טילים בין-יבשתיים, טילים בליסטיים לסוגיהם. מדינת ישראל אחרי שנה הצטערה שהיא לא הצטרפה, אבל בשנת 89' כבר התחלנו להבין שאנחנו מאוימים.

‏אלעד: ארצות הברית, יחד עם שותפות אחרות שלה, פיתחו מערכות מתקדמות, שהמטרה שלהן הייתה להגן מפני טילים. כל מי שהיה בישראל בניינטיז זוכר שבמלחמת המפרץ הוצבו בישראל חלק מהמערכות האלה, ה"פטריוט".

‏תא"ל במיל' יונגמן: אבל ה"פטריוט" הזה לא ידע ליירט טילים, ואת הסקאדים של אל-חוסיין שקיבלנו פה "במתנה", במרכאות כפולות ומכופלות, ששלחו מעיראק, לא ידענו לעשות איתם הרבה.

‏אלעד: כן, המאזינים הצעירים אולי לא ממש מודעים לזה, אבל אני, כילד, ישבתי בחדר האטום עם מסכת אב"כ, "ברדלס" [כך במקור] קראו לה, עם מפוח מרעיש וחור קטן לקש לשתייה, שלא באמת עבד. והכל כי טילים עיראקים נפלו בארץ למרות ה"פטריוט". אנחנו חששנו שיהיו בהם גם כאלה עם ראש נפץ כימי. בכל אופן, לישראל לא הייתה מערכת מתקדמת ומבצעית ליירוט טילים משל עצמה, אבל מערכת כזו כן הייתה כבר אז בשלבי תכנון ועבודה.

‏תא"ל במיל' יונגמן: ואני יכול להגיד שגם מערכת ה"חץ", שהתחלנו לפתח בסוף ה-80, תחילת ה-90, חיל האוויר לא רצה אותה. אני חייב להגיד את זה. חיל האוויר אמר: "אני לא צריך. אני אתקוף את המשגרים, אני אתקוף את הטילים, אני אתקוף, אני אתקוף. אני לא צריך מערכות הגנה". אלעד, אני אגיד לך את האמת - גם את ה"כיפת ברזל" לא רצו.

‏אלעד: כל התפיסה אז בחיל האוויר, וגם בחלקים אחרים של מערכת הביטחון, הייתה עם דגש על יכולות התקפה. הגנה? הגנה מפני טילים? זה נתפס כדבר פחות חשוב.

‏תא"ל במיל' יונגמן: אבל המהפך הגדול באמת קרה ב-2005. ב-2005 קרו שני דברים. אחד, כבר היינו רוויים מקסאמים מעזה, הבנו מה מתפתח מעבר לגדר בצפון על ידי חיזבאללה - שם היו כבר מאות אלפי רקטות וטילים, והבנו שצריך לעשות משהו. ולשמחתנו האמריקאים פנו אלינו, ואמרו: "תקשיבו, יש לנו פער במקום אחד: יש לנו פער ביירוט טילי שיוט בגובה נמוך, כאלה שטסים בגובה נמוך, ומְלָחכֵי קרקע ומתמרנים. בואו נפתח מערכת ביחד". שנה אחרי התחילה לבנון השנייה.

‏[הקלטה] משה נוסבאום: "במקביל יורה החיזבאללה קטיושות לעבר יעדים חדשים, בהם חיפה, טבריה, עפולה וחדרה."

‏תא"ל במיל' יונגמן: במשך חודש חיזבאללה שיגר לפה 4,000 טילים, ולא היה לנו שום מענה. שני מיליון אזרחים עזבו את הצפון, ירדו מקו חדרה דרומה, אולי קו נתניה דרומה. לא היה לנו שום מענה. ה"פטריוט" לא היה רלוונטי לרקטות ולטילים מחיזבאללה. במשך חודש שלם, כל יום מאות רקטות ששיגרו לעבר מדינת ישראל, ועשו נזקים במיליארדים, וכמובן נזקים בנפש, ונהרגו חיילים, ונהרגו אזרחים, ולא היה לנו שום פתרון. והתחלנו בעצם, משרד הביטחון יצא במכרז ל"כיפת ברזל".

‏[הקלטה]

‏דובר 1: [קול פיצוץ] "אנחנו מדגישים כמובן, בוודאי בשלב של הניסוי המבצעי, שההגנה כלשהי היא לא הגנה הרמטית."

‏דובר 2: "רוצה לומר, ברוך השם, המצב יותר רגוע, ו… וזה נותן הרגשת ביטחון."

‏תא"ל במיל' יונגמן: התחלנו ב-2007, וב-2011, באפריל, כבר יירטנו את הרקטות הראשונות מעזה. זה הייתה, זה היה - פשוט, תוך 3 וחצי שנים פיתחנו מערכת.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: מאז, אנחנו כבר יודעים, מערכות יירוט טילים ורקטות הפכו לחלק חשוב, לא רק במה שקשור להגנה, אלא בכלל, בכל האסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל. הסבבים מול חמאס בעזה, האופן שבו אנחנו רואים את איום חיזבאללה - ישראל לוקחת בחשבון בכל דילמה ביטחונית שלה את העובדה שיש לנו את מערכות היירוט המתקדמות והאפקטיביות ביותר בעולם. אפילו בשבעה באוקטובר, השבת השחורה ההיא, שבה שום מערכת בישראל לא תפקדה, רק מערכת אחת המשיכה לעשות את העבודה שלה כרגיל.

‏תא"ל במיל' יונגמן: בשביעי לאוקטובר שיגרו אלינו לצפון ולירושלים - הכל מעזה, כן - ולירושלים ולאשקלון ולאשדוד ולתל אביב. ה-4,000 רקטות האלה - בשעות הראשונות, נדמה לי בחמש שעות הראשונות זה כבר עבר את ה-4,000, אחוזי יירוט של למעלה מ-95%.

‏אלעד: אז כן, היום הגענו למצב שבו המערכת של ישראל להגנה ויירוט טילים ורקטות היא כבר מערכת רב-שכבתית.

‏תא"ל במיל' יונגמן: קודם כל, מה זה רב-שכבתיות? רב-שכבתיות זה אומר שכל מערכת לוקחת שכבה אחרת. מה זאת אומרת? "כיפת ברזל" - מעליה יש את "קלע דוד", שלוקח את השכבה עד גובה האטמוספירה, או, בוא נגיד, עד דילול האטמוספירה. מעליה יש את ה"חץ", אה… היה "חץ 2" ו"חץ 3", יש את מערכת האמריקאית "THAAD", אני כן אכניס את זה כרגע, מערכת ה-"THAAD" האמריקאית שהיא דומה בביצועים שלה ל"חץ 3", ומעליה יש את ה-SM3 עם ספינות ה-Aegis. אז אנחנו רואים פה בעצם חמש שכבות הגנה, מה שנקרא multi-layer, multi-tier missile defence, ובעצם כל האופרציה הזאת עובדת יחד.

‏אלעד: המערכות הישראליות, בשילוב עם אלו האמריקניות, הוצבו ככה שיכסו את כל השמיים, והן מוכנות כל הזמן.

‏תא"ל במיל' יונגמן: בסוף לווין, לווין שיש לו מצלמה תרמית, רואה את החתימה התרמית של המנוע, אה… כשהטיל הזה יוצא. כשהוא יוצא אז יש לו חתימת מנ… חתימה תרמית מאוד מאוד חזקה, ואז אתה יודע שיצא משהו. אחרי שתי שניות אתה יודע מה הכיוון הכללי שלו, שהוא בעצם לעברנו ולא לכיוון אה… נגיד, אבו דאבי. תחשוב על מאות מכ"מים וסנסורים שונים שפרוסים, לכל המערכות, של כל המערכות, שפרוסים ברחבי המדינה, שכולם מסתכלים לכיוון… לכיוונים השונים, כדי לראות ולחפש ולראות ולגלות איומים שטסים.

‏אלעד: ברגע שמזהים שטיל בליסטי שוּגר ועושה את הדרך לכיווננו, מתחילים החישובים. זה עניין של שניות, אפילו פחות.

‏תא"ל במיל' יונגמן: מה שקורה במסלול של ה… מייר… של הטיל הבליסטי הזה, אז אני לא מצייר על הקרקע עיגול אלא אני מצייר אליפסה, כי יש לו בעצם אורך יותר מאשר רוחב, כי הוא במסלול בליסטי. אז גם אם הוא זז טיפה ימינה-שמאלה אני יודע שהוא בתוך השרוול הזה, ולכן האליפסה על הקרקע היא אליפסה מאוד מאוד גדולה, והיא הולכת ומצטמצמת, האליפסה הזאת, ככל שהטיל הבליסטי הזה מתקרב ויורד בגובה לכיוון נקודת הפגיעה הצפויה שלו.

‏אלעד: זו נקראת "אליפסת האי-ודאות". ככל שהטיל מתקרב, כך אי-הוודאות פוחתת, כך קל יותר לדעת איפה הטיל צפוי לפגוע. זו הסיבה שאת ההתרעה המקדימה מקבלים יחסית הרבה אנשים, ולא פעם בסוף, האזעקות נשמעות באזורים יותר מצומצמים. את שטח כל המדינה מיפו לפוליגונים, ובין היתר בוחנים איזה שטחים נמצאים בטווח של הטיל. בזמן הזה, כשהטיל טס לעברנו, המערכת יודעת לנתח את כל האינפורמציה, לעשות את כל החישובים, ולפי מדיניות קבועה מראש לתת את ההוראות הרלוונטיות, ולשלוח את המיירטים הנכונים למרדף.

‏תא"ל במיל' יונגמן: כל זה נקבע במדיניות, אבל צריך לזכור - הכל משולב. לפי העדיפות ולפי הביצועים. כל מערכת יודעת להגיד גם מה ההסתברות שלה ליירט את אותה מטרה. מה ההסתברות. את אותה מטרה אני יכול ליירט גם בגובה כזה ואני יכול ליירט אותה בגובה כזה. כל אחד נותן את ההסתברות שלו. אבל גם כשהוא נותן את ההסתברות, בסוף זה מערכות טכנולוגיות מאוד מסובכות.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הוא אמר "מאוד מסובכות", ופיני מדבר כאן במה שרק אפשר לכנות כ-וואחד אנדרסטייטמנט. המורכבות והסיבוך הם פסיכיים. המערכת מזהה שיגור, היא מזהה מה שוגר, היא מזהה בגדול את המסלול, ואז המערכת פועלת לפי מדיניות מוסדרת, תוך בחינה, במאיות שנייה, של הדרך הכי אפקטיבית והכי בטוחה לנטרל את האיום.

‏תא"ל במיל' יונגמן: המדיניות היא מאוד מורכבת, אבל זה set-up, היא מוכתבת מראש. תמיד יש בן אדם בלופ. תמיד בן אדם יכול לקחת החלטה בזמן אמת. תמיד מפקד יכול להגיד "אוקיי, עצור אש", אה… ומערכת אחרת תיקח. זה נכון, אבל אנחנו הרבה יותר מתקדמים מזה. אנחנו יודעים להכין את עצמנו עם מאות שעות, אלפי שעות של תרגולים וסימולציות, כדי שנדע להתמודד בעצם עם כל האיומים. ולכל איום ולכל אזור שמשגרים ממנו אנחנו יודעים לתת מענה, במרקם שונה וקומבינציה שונה של מערכות.

‏אלעד: המערכת בגדול אוטונומית. היא יודעת לעשות את השיקולים, את החישובים, לשלוח את המיירטים לבד, אבל בישראל קיבלו החלטה ומהרגע הראשון מתמידים איתה, עד היום, אתם שמעתם - תמיד יהיה בן אדם בלופ.

‏תא"ל במיל' יונגמן: המערכת ממליצה, המערכת לא יורה אוטומטית. אנחנו לא כמו האמריקאים, אנחנו מאשרים כל שיגור, גם אם זה cluster של מספר טילים או מספר רקטות שנורות אלינו או מספר טילים בליסטיים, האדם בלופ. והסיבה שהאדם בלופ היא שאנחנו מוודאים שבמסלול של המיירטים שלנו אין מטוסים ואין אלמנטים עמיתים - עמית ב-ע', ידידותיים - שאנחנו חס וחלילה נפגע בהם. עם כל הטכנולוגיה שיש לנו, שטילים שלנו לא יכולים לפגוע בעמיתים, כן? אנחנו צריכים אדם שישמור ויפקח ויוודא. ודבר נוסף זה, כמובן, אני לא אשגר טילים על איום שהולך ליפול מחוץ לאזורי ההגנה. ואת שני הדברים האלה בעיקרון, גם אם זה לוקח שברירי שנייה, והאמן לי, אלעד, בניסויים שעשיתי, שנייה זה כמעט אינסוף זמן. אנחנו עובדים ב-milliseconds, זה אלפיות שנייה, ב-nanoseconds. המערכות האלה הם… הם אחרות לגמרי. וכשדיברתי על טילים שטסים במהירויות של 7,000, 8,000 מטר בשנייה, בוא. אה… והמיומנות של האנשים באמת היא, היא מדהימה. וצריך אדם בלופ. כי אנחנו רוצים לוודא שאנחנו באמת מיירטים איפה שצריך וכמובן שומרים על בטיחות מטוסינו.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כבר יותר מ-20 שנה שלישראל יש מערכת רב-שכבתית מתקדמת ומאוד מדויקת של יירוט טילים ורקטות. בשנתיים וחצי האחרונות המערכת הזו עברה מבחן מאמץ, שמעטות מערכות ההגנה שעברו בעולם. בחודש האחרון, במלחמה הנוכחית עם איראן - בכלל. פיני דיבר על מדיניות יירוטים. הוא דיבר על כך שאדם בסוף מקבל החלטות. עכשיו, חלק מההחלטות שצריך לקבל, חלק מהמדיניות שצריך כל הזמן לעדכן, הכל קשור לעובדה שהמלחמה מתארכת, וצריך לקחת בחשבון גם את כמות וסוג המיירטים שיש לנו. יש מי שקורא לזה "כלכלת מיירטים". והשבוע עמרי מניב כתבנו התעסק בזה לא מעט, כי כלי תקשורת אמריקני, "סמפור", דיווח שישראל הודיעה לארצות הברית שיש לנו מחסור חמור במיירטים. לישראלים רבים עלו באופן טבעי דאגות, עלו שאלות בעניין, ומישהו היה צריך לספק להם תשובות.

‏עמרי: אנשים שואלים שאלות, ואין ספק שהדבר הכי מפחיד שיכול להיות זה התחושה שרגע, יירו עלינו עוד 100, 200, 300, 400 טילים ופתאום כבר לא יהיה לנו מיירטים. אז, אז שוב חשוב להדגיש: יש מיירטים לכל טיל שנורה לכאן. וההתלבטויות והמאבקים והחשיבה עכשיו שנעשית בדרג המדיני ובמערכת הביטחון היא באמת למקסם את האירוע הזה. יש מיירטים לכל הטילים האיראנים.

‏אלעד: זהו, אני אחזור על האמירה הזו שעמרי מביא ממקורות במערכת הביטחון, כי היא חשובה: יש מספיק מיירטים, גם לעוד פרק זמן. השאלה, כשמדברים על כלכלת יירוטים, היא בכלל אחרת. היא עוסקת לא כל כך בכמות, אלא אם תרצו באיכות, ביעילות של סוגים שונים של מערכות יירוט שונות.

‏עמרי: כמו שנאמר שיש לנו מספיק - ניקח את זה אולי מעולם החי"ר - יש לנו מספיק נשקים קלים כדי לתת לכל לוחם, אבל יש נשק מדויק יותר, יש נשק איכותי יותר, ויש נשק טיפה פחות. אז באותו האופן, יש לנו מספיק מיירטים, וגם המיירטים שאנחנו במרכאות אומרים "הטיפה פחות טובים", הם באחוזי פגיעה מאוד גבוהים. ועכשיו אולי כדאי להיכנס על… לבעיה. קצב הייצור של "חץ 3" - ו"חץ 3" זה המיירט הטוב ביותר והאולטימטיבי, אה, לטילים שנשלחים אליך מאיראן, שהם טילים בליסטיים במשקל מאוד גבוה שזה יכול להגיע לחצי קילו, והוא המענה הטוב ביותר כמעט. אגב, לפעמים יש מקרים שלא, אבל ברוב המקרים זה המענה הטוב ביותר. למה הוא נותן את המענה הטוב ביותר? קודם כל, כי אחוזי הפגיעה שלו הם הכי טובים בסוגי הטילים האלה, שנשלחים ממרחק כל כך גדול ובגובה כזה. אה… והדבר השני, וזה הייחודיות של "חץ 3" - שהוא מיירט מחוץ לאטמוספירה. המשמעות של זה, חוץ מאולי צליל האזעקה לפעמים, או לפחות את ההתרעה המוקדמת, שאם הוא הצליח ליירט את הטיל שנשלח עליו, אנחנו לא נרגיש את זה.

‏אם מדובר בטיל בליסטי במרכאות "רגיל", כלומר טיל עם ראש נפץ גדול, והוא מיירט אותו מחוץ לאטמוספירה, אז כמעט כל חלקיקיו ישרפו ויתאדו, בגלל שזה מתרחש מחוץ לאטמוספירה. ואם בכל זאת יצליחו ליפול איזה שהם חלקיקים, זה ייפול בכלל במדינה אחרת, כי זה קורה עוד לפני "ההגעה שלו", במרכאות, לאוויר שמעל או לחלל שמעל ישראל. ובמקרה של טילי המצרר, שגילינו אותם, אה, לצערנו גם במלחמה הזאת, מה שהם עושים, זה, הם לא יורים את אותם פצצונות מצרר, אלא הם מגיעים לגובה מעל ישראל ומפזרים אותן. כאמור, מאחר והוא מיירט את זה מחוץ לישראל, ומחוץ לאטמוספירה, אז ברוב המקרים יירוט של טילי המצרר גם ימנע את הפיזור שלהם ברחבי ישראל לאחר מכן. ולכן, אם היינו יכולים, היינו רוצים שיהיה לנו סטוק אינסופי של טילי "חץ 3", ואיתם היינו מרגישים הרבה יותר בנוחות ומוגנים בעורף. אבל זה לא המקרה. ובאישור הצנזורה, אחרי שאנחנו פנינו במשך נקרא לזה ימים, אם לא שבועות, כדי לתת מענה לאזרחים, שהם מרגישים שפצצונות מצרר נוחתות עליהם והם לא מצליחים להבין כל כך למה זה קורה, אה, גם אם היה יירוט מוצלח, ושורה של אירועים שלא הצליחו ליירט, שקרו בימים האחרונים, וקיבלנו בשלבים, נקרא לזה, את האישור כדי לספר את הסיפור הזה, ולהסביר מה יש לנו ומה אין לנו.

‏אלעד: עכשיו, אל תבינו לא נכון. ה"חץ 3" הוא חלק, הוא חלק אחד במערכת שכבר אמרנו - היא מגוונת, היא רב-שכבתית, היא מתקדמת, היא מדויקת. גם אם רוצים לשמור על ה"חץ 3", זה לא אומר שאין לו אלטרנטיבות.

‏עמרי: אז מה הפתרון שבכל זאת מצאו, שאנחנו מבינים שאנחנו כן מחליטים, בהינתן הנסיבות האלה, לצאת למלחמה כמו המלחמה הזאת? דבר ראשון, אתה מציב פה סוללות אמריקאיות. יש כאן סוללות אמריקאיות בישראל, יש סוללות אמריקאיות בירדן, יש סוללות יירוט שנמצאות על ספינות בים, והם, כחלק מהמערכה המשותפת, הם נותנים לך את אחד מהגיבויים המשמעותיים האלה. אגב, פרט לא בלתי מעניין זה שהמקבילה של "חץ 3" הישראלית עולה פי תשע מה"חץ 3". "חץ 3", טיל כזה עולה כ-4 מיליון דולר טיל אחד. המקבילה האמריקאית עולה פי תשע, זה סכומים כמעט דמיוניים לטיל מיירט אחד שנורה.

‏הפתרון השני זה ההבנה שאנחנו עד היום השתמשנו במיירטים בגבהים נמוכים יותר, אחד מהם זה "קלע דוד". יש גם מיירטים נוספים, ואלה עברו התאמות מסוימות, כדי שהם יוכלו לתת מענה גם לטילים הבליסטיים שמגיעים מאיראן. זה עובד טוב, זה לא עובד בצורה מושלמת, זה עובד באחוזים פחות גבוהים ממה שהיינו רוצים לראות כמו "חץ 3". אני אגיד את זה רק כי זה פורסם, פורסם ב"כלכליסט" לפני יומיים, כי אנחנו בעיקרון לא אוהבים להיכנס למה יירט מה, אבל בשני המקרים שהיו ירי לערד ולדימונה בהפרש של שעה - שעה וחצי, ושם היו שתי פגיעות ישירות, אה… בשני המקרים האלה לא הופעלו טילי ה"חץ" אלא "קלע דוד". אה, ו"קלע דוד" כן פוגע באחוזים הרבה הרבה יותר גבוהים מלפספס שתי מטרות, אבל הנה היה לנו הצטברות סטטיסטית פה, שבשני המקרים האלה אה הוא פספס, ויכולנו להרגיש את זה.

‏אלעד: עלו שאלות בציבור אחרי הפגיעות בדימונה ובערד. הייתה טענה שבתוך כלכלת החימושים יש גם שיקולים כלכליים, שיקולים של כסף. היירוט עולה הרי הרבה יותר מאשר הטיל שאותו הוא מיירט. באופן כללי, מערכות הגנה הן לא עסק זול. אבל האם זה שיקול? שר האוצר - הוא אמר לא. דובר צה"ל, גם, אמר לא. וגם פיני יונגמן, גם הוא הסביר לנו למה עלות של מיירט לעומת טיל, זה ממש לא מה שעובר למקבלי ההחלטות בראש.

‏תא"ל במיל' יונגמן: המדד הוא מה הנזק שהאיום הזה יעשה, והעלויות של ההגנה לא נמדדות בכלל. מכיוון שכשמדובר בחיי אדם, ובאמת בנזקים של מיליארדים, ובוא תסתכל מה קורה במדינות המפרץ: הם, אין להם מערכות התרעה, אין מערכות התרעה, אין להם התגוננות, כלומר מיגון אישי וכולי, ואין להם מערכות הגנה, שאולי את זה הייתי צריך להגיד ראשון. יש להם כמה מערכות אמריקאיות, אבל בוא, זה דרמה. אנחנו המדינה המוגנת ביותר בעולם.

‏אלעד: בכנות, נרגעתי. באמת. השיחה עם פיני הרגיעה אותי כי הבנתי לא רק כמה המערכת מתוחכמת, כמה היא אפקטיבית, כמה היא מאורגנת - אני הבנתי גם איזה סוויץ' קרה בישראל בהשוואה לפני 30 שנה. עד כמה מבינים עכשיו שהגנה על העורף חשובה לא פחות מהתקפה. שצריך כל הזמן להמשיך לפתח, כל הזמן להמשיך לטפח אותה. ממש עכשיו, בזמן שאנחנו מתמודדים עם טילים בליסטיים עם ראשי נפץ מתפזרים, עכשיו בתעשיות הישראליות כבר עובדים על האיום של מחר, ועל הדרך ליירט גם אותו.

‏תא"ל במיל' יונגמן: כן. למשל, האיום המרכזי שמתפתח עכשיו, במרכאות, "על שולחן השרטוטים" זה האיום ההיפרסוני. קודם כל, איום היפרסוני זה טיל, זה טילים שהם מאוד מהירים. אני יכול להגיד שהם מגיעים ל-25,000 מטר בשנייה, שזה מהירות מאוד מאוד גבוהה, אבל זה לא האתגר היחיד. האתגר במה שמתפתח זה טיל שטס גם במהירות גבוהה, והוא גם טס בגובה מאוד בעייתי. הוא טס בסביבות ה-80-70 קילומטר, והוא מדלג כמו אבן, כמו חלוק נחל על מים, שמדלג בקפיצות כאלה, ואתה לא יודע בדיוק מתי הוא עושה את הדילוג הזה, על פני האטמוספירה הצפופה. אז אני יכול להגיד שאנחנו מבינים את האיום הזה, מבינים שהוא מתפתח. אה… זו דוגמה אחת של איום שמתפתח, ואנחנו לא נחים. כל הזמן עובדים, כל הזמן משדרגים. אתה יודע, החרב על הצוואר - המוח מתחדד. זה משפט שאני, שאני אוהב. באמת, אנחנו כל הזמן משפרים את המערכות. וכמו שאמרתי, אנחנו מתאמנים המון המון בנושא הזה, מכיוון שזה בדמנו, אנחנו מגנים על אזרחי מדינת ישראל.

‏[מוזיקת סיום]

‏אלעד: תת-אלוף במילואים פיני יונגמן, תודה.

‏תא"ל במיל' יונגמן: בשמחה, כל טוב.

‏אלעד: ותודה לעמרי מניב.

‏זה היה "אחד ביום" של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק - חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה מתן זמיר, דניאל שחר, שירה אראל, עדי חצרוני והילה פז. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה