אחד ביום - הדילמה של המילואימניקים

בשבעה באוקטובר מאות אלפי חיילי מילואים קפצו בלי לחשוב פעמיים. הם עצרו את החיים שלהם למשך חודשים, שילמו מחירים קשים, ובסופו של דבר שוחררו הביתה. אבל אז הגיע עוד זימון, ולא בטוח שהוא יהיה האחרון. אז היום אנחנו עם שלושה מילואימניקים שהמציאות המורכבת הובילה אותם להתלבטות, האם להתגייס שוב או להישאר הפעם בחוץ.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/05/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שלישי, 28 במאי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.

אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

ניב: היי, ניב בן 35. אני משרת מילואים פעיל מ-2011 ועד היום, תחת חטיבת אלכסנדרוני. הייתי עד לפני שנתיים בפלוגת הפלס"ר, והיום אני כבר שנתיים בפלוגת הניוד.

נתי: אני נתי, בן 31, במילואים תכלס די מהשביעי לאוקטובר, רצוף, בתור קצין מודיעין. שירתתי בסדיר שלי ב-8200 וכיום עובד בהייטק.

עידו: עידו, בן 26, סטודנט למשפטים. בסדיר שירתי בסיירת גבעתי, ומ-14 באוקטובר ועד אמצע מרץ, הייתי בשירות מילואים פעיל בפלת"צ גבעתי.

אלעד: זה יהיה נושא רגיש, אבל לטעמנו זה נושא מאוד חשוב. ולכן חשוב לנו גם להציג את הקונטקסט המלא שלו כבר עכשיו, כבר על ההתחלה. אנחנו דיברנו עם שלושה. שלושה מילואימניקים. הראשון הוא עידו, שמשרת בגבעתי, ואת עידו המלחמה תפסה בכלל בירח דבש, בקצה השני של העולם.

עידו: אני ואשתי טסנו לוייטנאם, משם המשכנו לתאילנד, ובערך שנשאר לנו שלושה שבועות לירח דבש עד שהיינו אמורים לחזור, פתחנו באמת את אותו בוקר נוראי לאותם סרטונים. ומאותו רגע, בגדול, הלכה החופשה.

[מוזיקת רקע איטית]

היה מאוד-מאוד קשה לתפוס טיסה לארץ בזמנו. אנשים חיכו בדלפקים, לא היה פשוט. הצלחנו להשיג טיסה, הצלחנו אפילו להקדים אותה ביומיים, אבל אני כבר לא… לא הייתי בסופר תקשורת. הייתי בחרדה של מה קורה עם הצוות שלי ומה קורה במדינה, ואני חושב שהתחושה הראשונית הייתה ממש כאילו פרצו לי לבית. כמו ממש אותם אנשים שהחזיקו את הידית של הדלת עם סכין ביד, הרגשתי שפרצו לי לבית, ואני צריך להגיע לשמור עליו.

נתי: זה היה ברור מאליו, עשיתי שנים מילואים. מילואים כבר כמעט עשור כאילו, יחסית בקביעות, ולא היה שום ספק. כאילו אחרי, במיוחד אחרי מה שקרה בנובה, שזה חלק מהקהילה שלי, זה לא היה, כאילו מעולם לא באתי למילואים בכזו מוטיבציה.

אלעד: כמו עידו, גם נתי. לא שאל שאלות, לא אחרים, ולא את עצמו. כבר באותה שבת, 7 באוקטובר, הוא נסע דרומה בטרמפים.

נתי: בסיס רעים, כאילו אוגדת עזה נכבשה, והיה צריך מישהו שילך, כאילו, לשם להיות נציג 8200 שם. אז מישהו שכזה, הכרתי איזה פיסטון שהכרתי בצבא ופשוט נשאר, ואז הוא בכיר היום. פשוט כזה זכר אותי וכזה קרא לי, כזה, 'נתי, בוא, כזה לאוגדת עזה' וזה. אני כזה, 'אפשר לבוא לשם עכשיו…?' [צוחק] והוא כזה, 'עוד כמה שעות, עוד כמה שעות, אבל אתה יכול כבר להתארגן.'

ואז באתי עם תיק קטן, תפסתי טרמפים לאוגדת עזה מתל אביב. לא ידעתי שיש שם חוליות, לצורך העניין, בשטח. עברתי בין, לא יודע… היה שם חיילים מבה"ד אחד, כזה עברתי בין טרמפיאדה לטרמפיאדה. ואז הגעתי לאוגדה, ופשוט… בדיעבד, כאילו, נשארתי שם כמה שבועות, אבל אני כזה ציפיתי כזה ל"עמוד ענן", לסבב כזה, כזה… רקטות, נחמד יהיה, נחזור אחרי שבוע.

[מוזיקת רקע איטית]

אלעד: אז זה הקונטקסט, חלק ממנו לפחות. דיברנו עם שלושה מילואימניקים שמיד התנדבו ושרתו במשך חודשים בזירות הכי קשות. ואנחנו מדברים איתם כאן היום לא רק על מה שהיה, אלא בעיקר על מה שיהיה. כי שלושתם, ויש רבים אחרים כמוהם, קיבלו עכשיו עוד צו, עוד זימון למילואים. והם מתלבטים, הם מתלבטים אם להגיע או לא.

השיחות האלה הן לא קריאה לסרבנות, לא קריאה למרד. זה מבט למציאות מורכבת, מציאות של אחרי שמונה חודשי מלחמה, ועוד זמן בלתי מוגבל שנשאר לה. זו מציאות שהובילה את המילואימניקים האלה, ורבים מהחברים שלהם, לחשוב פתאום בקול, אולי הפעם ילחמו בלעדיי.

ניב: אשתי הייתה בחו"ל, הייתי עם הילדים בבית, היה לי את ה… "ילדים". [מגחך] באותו זמן זה היה ילד אחד. אבל אשתי הייתה בחו"ל, היא טסה לחופשה לפני הלידה שלה. אז אני הייתי בבית עד ממש תחילת נובמבר. בתחילת נובמבר אני הצטרפתי לצוות שלי, ועלינו לצפונה.

אלעד: זה ניב, ויצא שהתפקיד היחיד בעולם שבגללו הוא היה מעז לוותר על מילואים ביום כמו 7 באוקטובר, זה התפקיד שהוא מילא בדיוק באותו יום: אבא במשרה מלאה. אבל כשאשתו חזרה הביתה, היא בחודש שמיני, יש להם ילד בן שנה, לניב יש עסק בבעלותו, מסעדה, הוא השאיר את כל אלו בבית והתנדב למילואים.

ניב: עשינו קצת פעילויות, בעיקר התאמנו ליום של הכניסה ללבנון. עשינו המון הכנות ליום של הכניסה ללבנון. תרגלנו, למדנו, עשינו. זה תוואי שטח שהוא די חדש בשבילנו, כי לא היינו בלבנון רובנו. וזהו, ועכשיו, אחרי 128 ימים שבתוכם, דרך אגב, נולדה לי ילדה, והייתי תקופה קצרה גם בבית, בלידה. ברגע אחד, גם אחרי שהיא נולדה, גם בשביל לנשום אוויר, חזרתי חזרה לצוות. השתחררנו במרץ, ועכשיו אנחנו מגויסים שבוע הבא לעזה.

אלעד: דרומה מהמילואים של ניב בחודשים האחרונים, נתי הקדיש את הזמן במבט על החזית הדרומית. המלחמה בעזה, מנקודת המבט שלו, היא מלחמת מידע.

נתי: בעיקר מה שעשינו, האמת זה היה כאילו יחסית כיף ופשוט, אקסל, עם כל כזה נוח'בה, פשוט אחד אחד, כאילו, למצוא ולחסל אותם. הכי פשוט, הכי ישיר, נורא straightforward, וגם בשביעי לאוקטובר, שכזה… כזה התאים למצב ה… לסיטואציה הלא מורכבת שהייתה אז, כי בדרך כלל צבא זה מורכב. כי בטחון זה מורכב, כי יש שתי צדדים, [כך במקור] יש זה… אבל בשביעי לאוקטובר זה היה פשוט. כאילו היה באמת, כאילו זה היה כמו משחק מחשב, שיש את הרעים והטובים, וזה היה משחק מחשב גם יחסית קל. כי כאילו, אנחנו צבא טוב. ופשוט מה שעשינו זה כזה… ומה שאני עשיתי זה כזה, פשוט למצוא אותם, כאילו, אחד-אחד או עשר-עשר, ולנסות לסכל אותם כזה, חיל אוויר, תותחנים, כל האמצעים של צה"ל.

אז השלב הזה נמשך עד הכניסה הקרקעית, שזה בערך שלושה שבועות, שבהם כאילו פשוט רצינו שיהיה כמה שפחות חמאס שיפגוש את החיילים. וגם מבחינתי, ברגע שהייתה כניסה קרקעית, ממש כאילו באותו יום שישי, עברתי פשוט למרכז תמרון. עברתי מאוגדת עזה לבסיס אחר. ומאז במשך חודשים, ליוויתי את הכוחות המתמרנים ברצועה.

אלעד: בין הכוחות האלה שתמרנו שם בעזה באותו זמן, היה עידו מהפלת"צ. הוא היה בעזה 160 ימים במצטבר. והשינוי התחיל לא בסמטאות, או במעבר מבניין ממולכד אחד לשני. השינוי אצלו התחיל דווקא בין לבין כל אלה, בבית.

עידו: כשהתודעה שלך היא במלחמה, אז התודעה שלך כשאתה יוצא הביתה היא לא נגמרת, היא ממשיכה להיות במלחמה. אז אני נהיה פחות סבלני, ואני נהיה קצר, וכל הזמן ששואלים אותי מתי אני מסיים את המילואים? מתי אני חוזר הביתה? זה מעצבן אותי. ואתה מתחיל להרגיש דברים אצלך גם, שהם כאילו… נהיים קשים. נהיה לא קל. אתה מתמודד עם אתגרים וגם הבית משלם מחיר. כשאתה מחליט יום אחד, לא באשמתך, אבל אתה מחליט ללכת למילואים, אתה לוקח אחריות שעוד אנשים נפגעים בדרך. אתה מחליט בשביל… במקרה שלי החלטתי בשביל עוד אדם.

אלעד: זה לא רק מה שעבר עליו, זו גם הסביבה שהשפיעה. האתגרים האלה שהוא התמודד איתם הם לא תולדה רק של מה שהוא עשה וראה בעזה, אלא במקביל, מה שהוא ראה שקורה בישראל.

עידו: אני חושב שההבנה שחלחלה אצלי היא שבהרבה סיטואציות לא הרגשתי שיש אמא ואבא למלחמה הזאת. לא הרגשתי שהיא מנוהלת ברמה שמגיע לעם הזה שינהלו את המערכה הזאת. שהסיבות שהולכים לפעולות מסוימות… נגיד רפיח, מכרו לנו שרפיח, ישנה את כל הסיפור, ויעשה פה איזשהו… ימוטט את חמאס, לא יודע מה. זה לא. זה לא שם, כל מי ששמה יודע שזה מערכה ארוכה. זה לא ייגמר בפעולה אחת, או ב… באיגוף מימין, או באיגוף משמאל. זה ארוך, זה…

אנשים מתכננים את החמש שנים הבאות שלהם, מילואימניקים, עם 60 ימי מילואים. הם אומרים, אנחנו כבר מבינים את זה. אנחנו צריכים שהמערכת תבין את זה. אבל לצערי, ואני אגיד את זה ככה, הפוליטיקאים שלנו עסוקים בלתת הצהרות מפוצצות.

אלעד: גם בצפון, ניב מצא את עצמו עסוק ומוטרד יותר ויותר ממה שקורה בבית. לא ברמה הלאומית כל כך, ממש ברמה האישית. אשתו. היא ילדה בינתיים, הוא הספיק להגיע ללידה. הילד השני כבר בן שנה, והיא נאלצה לטפל בשניהם לבד. העסק שלו, המסעדה, גם נשאר לבד.

ניב: הקשיים, אתה יודע, הקשיים האלו קיימים גם קודם. הם פשוט החריפו בתקופה הזאתי. בתקופה הזאת, כשאתה לא יכול להיות זמין, לא לעובדים, לא לספקים, לא למקום עצמו. אני מחזיק תחתיי, ב… פלוס מינוס 20 עובדים. בסוף זה 20 עובדים שצריכים לקבל מענה.

עכשיו, זה לא סתם 20 עובדים, זה עוד 20 עובדים ועוד מתלמדים, ועוד אלה שיכולים להגיע, וזה לא הגיע, וזה לא יכול, וזה חולה, וזה במילואים. היו לי שני עובדים במילואים. בסוף שני עובדים שהיה להם משמעות, שזה מנהלי משמרת. מצאתי את עצמי בעצם, עושה מילואים, אבל… ונלחם, ותוך כדי גם מנהל עוד מלחמות נוספות. מלחמות עם הרשויות שרוצות את הכסף עכשיו, והספקים שרוצים כסף עכשיו. לך תספר להם שאין קליטה. לך תספר להם ש… אתה יודע, [מגחך] אתה לא יכול להתחבר לבנק בשביל להעביר. שאין כסף.

כל כך הרבה דברים שהגעתי איתם למילואים, ותוך כדי אתה צריך בסוף להמשיך את החיים איכשהו. וזה אתגר, זה אתגר מאוד מאוד גדול, להמשיך את החיים תוך כדי.

אלעד: זה נורא מתסכל. אפילו אותי כמאזין מהצד זה תסכל מאוד, אז אפשר לדמיין מה עבר עליו ועל המשפחה לעשות את הדבר הזה שהוא מתאר. מצד אחד, להגן על המדינה במלחמה, מהצד השני, לנהל מול אותה מדינה - מלחמות אחרות.

ניב: תראה, אני לא בכיין, אבל להגיד לך שנתנו מה שמגיע? לא. להגיד לך שהיה קל לקבל ונוח לדרוש? לא. נלחמתי בשיניים בשביל לקבל, וגם מה שקיבלתי היה משהו מאוד-מאוד מינימלי. מאוד מינימלי, לא משהו שנתן לי באמת איזה boost לעסק, לא משהו שהחזיק את המצב. אם נתנו? נתנו. אם נתנו מספיק? לא. אם הייתי רוצה לקבל יותר? הייתי צריך לקבל יותר, כן.

אני אפילו אגיד יותר מזה. אחד ה… אחד המענקים שהייתי אמור לקבל, מענק, אתה יודע, לפיצוי העסק על הפסדים בחודש אוקטובר 2023, הודיעו לי מהרשות, אני לא זוכר, איזושהי רשות, שהמענק יתקבל רק עוד, לא יודע, בנובמבר, משהו כזה. כאילו שנה הבאה, או משהו כזה מוגזם. ואתה אומר, רגע, איך העסק אמור להתקיים אם המענק אמור להגיע רק עוד חצי שנה, או שמונה חודשים? איך זה בכלל הגיוני? איך בכלל מציעים לי מענק שאמור להגיע רק עוד שמונה חודשים? זה… הבעיה היא מיידית. נתנו לי פתרון עוד שמונה חודשים. אתה יודע, מלחמה נוספת שניהלתי בתקופה הזאת.

[מוזיקה]

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: המילואימניקים המתלבטים. ניב, שהעסק בבעלותו נקלע לקשיים כלכליים, ואשתו נשארה לטפל בתינוקת שרק נולדה, וילד בן שנה לבד, בזמן שהוא נלחם בצפון. עידו, שחודשים נלחם בתוך עזה, ובכל יציאה הביתה רק ראה איך השיח הפוליטי, וגרוע מזה, השיקולים הפוליטיים נכנסים ממש אל תוך המלחמה. ונתי, מ-8200, אצלו הסיפור מעט שונה. הקושי שהוא התמודד איתו היה המלחמה עצמה. אמרנו, הוא נלחם על מידע, הוא חלק מאגף המודיעין. ובאיזשהו שלב, הוא התחיל לשאול את עצמו, מה בעצם הפואנטה של כל המידע שהוא מביא.

נתי: כבשתם את ג'בליה, העיר עזה, שאטי, וואטאבר. בית חולים שיפא. ואז יש כלום. כאילו, יש סטטי. מדי פעם אתה מוציא התראה, אבל בייחוד בחודשים של כזה… נקרא לזה אחרי התמרון האינטנסיבי, שזה כזה, דצמבר-ינואר, פשוט היה כאילו, שקט. כאילו, צה"ל די לא עשה כלום.

אז התחיל הספק, ברגע שאני ואחרים הרגשנו שאנחנו פשוט לא משיגים את המטרות. כאילו, לא פועלים לשם השגת המטרות שהגדרנו. כאילו, ה-מטרה זה מיטוט שלטון חמאס. ודי ברור לכל מי ששם, או כאילו, כל מי שעסק בנושא דומה בעבר, שאין מיטוט שלטון חמאס בלי החלפת שלטון חמאס. כאילו, אין ואקום שלטוני. כאילו, מישהו יצטרך לשלוט בשטח, נקרא לזה, עם נשק, ופשוט לא התקבלה החלטה.

אתה רואה שהמציאות בשטח, כאילו, עוד פעם, מסביבות ינואר, אתה רואה שהמציאות בשטח לא משתנה. כאילו, אתה חוזר למקומות שהיית בהם, אין שום הישג מדיני, וכזה מתחילה דגרדציה. זאת אומרת, אתה מצליח בכל הקרבות, אבל מפסיד במלחמה.

אלעד: אז נתי ביקש לעבור למילואים במתכונת חלקית, והתחיל לחלק את השבוע שלו בין הצבא לבין העבודה. מדי פעם פנו וביקשו שיגיע יותר, אבל הזמן עבר, התחושות הקשות שלו גברו, ובסוף, נתי הפסיק לבוא.

נתי: הם יודעים שאין צידוק משמעותי מבחינה מדינית לדבר הזה, אז הם פונים במובן האישי של כזה, כדי שיהיה יותר… פחות עומס על הסדיר, כאילו, שיהיה פחות מילואים לחברים שלך. כאילו, הפניות נהיות טובות אישיות, ולא, נקרא לזה, מטרות לאומיות. ולזה, כאילו, קל להגיד, כאילו, קל להגיד 'לא'.

הדבר היחיד שהסכמתי ללכת אליו זה, כאילו, הייתי שם עד לפני שבועיים, זה מודיעין של שבויים ונעדרים. זה הדבר היחיד שהסכמתי כאילו ללכת אליו. שם הייתי תקופה, אבל על זה אני פחות רוצה לפרט. אבל כאילו, גם שם, באופן… כאילו, ההשפעה היא לא גדולה, כמו שפיללתי.

ובנוסף לפן הלאומי הגדול, גם מתישהו אתה מבין שכזה חיים שלך קצת נהרסים. הזוגיות שלך כאילו, נפגעת בצורה משמעותית. הקריירה שלך זה לא… כאילו אתה מאוד מנותק. גם המחירים הנפשיים, עם כל כמה שהמלחמה הזאת הייתה מלחמה מאוד צודקת ומלחמת "אין ברירה", בסופו של דבר אתה פוגע באוכלוסייה. המצב בעזה הוא מאוד מאוד קשה, וכדי להצדיק את זה, אתה, מבחינתי, אתה חייב שיהיה לזה השפעה חיובית. ואתה חייב לעשות, להתייחס לזה בחרדת קודש, למלחמה, ושיהיה לך ברור מאוד מה אתה עושה, ולשם מה.

וברגע שאתה… שזה לא ברור, ברגע שאין לך קצה, ואין לך שום אופק מדיני, ושום דרך להגשים את המטרות שאומרים לנו. אז אתה מבין שכזה, אוקיי, אני אלך לדאוג לחברים שלי, למשפחה שלי, לעבודה שלי. אבל זה רגע נורא שובר. כאילו, יש לי חברים עדיין בעזה, יש עדיין חטופים, וזה פשוט היה מאוד מתסכל.

אלעד: גם עידו, אחרי 160 ימים ששירת בעזה, ואחרי שהשתחרר מהמילואים, קיבל עכשיו צו נוסף. וגם הוא, שראה את הפוליטיקה מתערבבת במלחמה, את הקריאות להפלת הממשלה בהפגנות, וחילופי האשמות בין פוליטיקאים, גם הוא בניגוד לעבר, הפעם לא קפץ ישר ואמר 'כן'.

עידו: קראו לנו לסבב השני. כל הצוות שלי כמובן… חלק… הרוב הגדול הגיע, היה חלק שבאמת יש להם דברים מורכבים בבית, ולא יכלו להגיע, אבל הרוב הגיע. ואצלי, פשוט חשבתי על המחיר ש... שעד עכשיו נאלצתי לשלם על זה, וגם באמת המחשבה שהייתה לי, ועד היום אני חושב שהמלחמה מנוהלת בצורה… שלי קצת מורכב, לי באיזשהו שלב היה קשה לראות את הסוף.

אני כבר הרגשתי באיזשהו מקום שאם אני מאזן בין מה שאני הולך אליו, וכאילו, מה שאני מצליח לעשות ולתרום, ואיך שהדברים מנוהלים, לבין המחיר הכבד שאני צריך לשלם, אז אולי בשביל ההישרדות שלי וההישרדות בבית, אני צריך באיזשהו מקום להבין שזה משחק לטווח ארוך, ובסבב הזה לא להגיע. ולחשוב איך אני מתנהל בתמונה הרחבה.

אלעד: וניב, הוא הוצב חודשים בצפון, ועכשיו הוא נקרא שוב לעזה. אני אומר 'שוב' כי הוא כבר היה שם. ב"עופרת יצוקה" כחייל סדיר, הוא כבר נלחם בתוך עזה, הוא יודע בדיוק מה זה אומר, מה ההשלכות, מה הסכנות, כמה זה מורכב. אלא שבניגוד לאז, כשהיה סדירניק צעיר, היום הוא מילואימניק, הנסיבות שלו השתנו לחלוטין, וגם הוא עכשיו, מצא את עצמו מתלבט.

ניב: רגע, מה עושים? אני עם שני ילדים בבית, תכף חופש גדול, יש לי עסק, יש לי התחייבויות, יש לי בעיות. מה עושים? אני אהיה זמין? אני לא אהיה זמין? אני יכול רגע לפתוח מחשב שם? אנחנו בעזה… אנחנו במקום… יש שולחן…? מה עושים? אתה יודע, אם עוברת לי מחשבה של… תראה, זאת שאלה מאוד, מאוד מורכבת. אני מבולבל. אני מבולבל… אני לא יודע למה אני הולך. אם אני רוצה ללכת… אתה יודע, זה מתחלק לשתיים. [כך במקור] אם אני רוצה לתרום? אני רוצה לתרום. אני רוצה להיות. אם אני מסוגל וזה נוח? לא. זה לא נוח. ואני… אני לא יודע מה לעשות, זאת תשובה כנה. אני לא יודע מה לעשות.

אלעד: נכון לעכשיו, אחרי שדיבר עם המשפחה שלו, עם חברים, התייעץ עם המ"פ אפילו, ההחלטה שלו היא כן להתייצב, אבל לסוג של ניסיון. הוא רוצה לראות איך הכל מסתדר ביחד, ואם אפשר להמשיך.

ניב: אתה יודע, מה שנקרא, הלב אומר ככה והמוח אומר ככה. אני מאוד רוצה להיות חלק, אני מבין את המשמעות. אתה יודע, אם אנחנו לא נעשה, אם כל אחד יגיד 'יש לי משהו', 'אני לא יכול להגיע', אז מי יעשה מילואים בסוף?

אז יש לי משמעות. יש לי גם משמעות כחייל, כלוחם, אתה יודע, אם כל אחד, אני לא סתם מגיע, יש לי משמעות לצבא, יש לי משמעות למלחמה הזאת. לא סתם נקראתי אליה. אם אני חושש להגיע ואחרי זה מה יהיה? חד משמעית.

אני יותר חושש ממה יהיה, [מגחך] מאשר אתה יודע, חלילה להיפגע. תבין, כאילו, אני הרבה יותר מוטרד מזה. אני מוטרד ממה יהיה מחר? מה יהיה מחר כשאני אגיע? אם אני אהיה זמין? אם אני לא אהיה זמין? אם אני אוכל לחזור הביתה? אם היא תסתדר בבית עם שניהם? אם העסק ימשיך לעבוד? אם… כל כך הרבה דברים שצריך להתמודד איתם.

אלעד: וזה בדיוק העניין, כל אחד מהשלושה האלה חווה קשיים ואתגרים, יש ספקות שמפריעים לכל אחד מהם לנהל את המלחמה מהצד שלו. אבל יש בכולם המון פטריוטיות, המון אהבה לצוות ולחברים. יש תחושת אחריות. ועכשיו יש גם תחושת אשמה. אשמה שהם בכלל מתלבטים, אשמה שהם חושבים על לא להגיע למילואים. אשמה שבחירה בעצמם, אפילו אם רק לסבב מילואים אחד, תוביל למשבר לאומי גדול, שהיא ממש כמו סרבנות. זו מלחמה אחרת לחלוטין, שמצאו את עצמם נאלצים לנהל עכשיו.

עידו: באיזשהו מקום, ברגע שאתה מתחיל במערכת צבאית כזאת לשאול שאלות, ולהכניס את המורכבות הזאת, ולהיות מה שנקרא אינדיבידואל, זה מאוד מסכן אותה. אני אגיד שאם הייתי חושב לרגע שהכל יתמוטט אם אני לא יגיע, הייתי מגיע. וזה היה גם מה שהרגשתי בשביעי באוקטובר שאם אני לא מג… אני הרגשתי שיש פה חורבן, שאם אני לא מגיע הכל קורס.

עכשיו אני באיזשהו מקום, מתייעץ כל הזמן עם הצוות שלי, פגשתי אותם, לפני כמה ימים, שואל אותם אם חסר משהו, אם זה… אבל הם הרבה פעמים אומרים ש… שהם מספיק אנשים, ושהבית גם חשוב, והם נגיד מאוד מגבים אותי בזה. לא קיבלתי החלטה, שהיא חד משמעית. אני בקונפליקט לא נגמר. יש לך גם איזושהי תחושה של בגידה, אמנם עשית, 160 ימי מילואים, אבל אתה מרגיש… א', יש מאחוריך צוות, שאתה אוהב, שאתה מחובר אליו. יש מאחוריך בית, יש מאחוריך מדינה. וזה החלטה מאוד קשה, להישאר בבית. אני חושב שכל חייל מילואים שנשאר בבית, מאוד סובל.

וזה מאוד קשה, ואנשים, נאחזים לפעמים בללכת למילואים, בקושי רב. אנשים, המילואימניקים, משלמים מחיר מאוד מאוד כבד. וגם אין ספק שאני אחזור לעשות מילואים. אבל כרגע, קראו לנו לחודשיים, ואני לא יודע איך החודשיים האלה ישפיעו עליי. ועם כל מה שאני מרגיש כלפי חוץ, כשאני עושה את החישוב הכללי, אז אני אומר, לסבב הבא אני אגיע, אבל לסבב הזה, אני לא יודע, כנראה שלא.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה אחד ביום של N12.

תודה לעידו, נתי ולניב, שדיברו איתנו באומץ ובכנות רבים על הקשיים שלהם בתור מילואימניקים במלחמה.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, דניאל שחר, שירה אראל, עדי חצרוני ודני נודלמן.

על הסאונד, יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה