top of page

אחד ביום - במקום בו אני גר: שיחה עם ג׳ימבו ג׳יי

במרץ האחרון, ג׳ימבו ג׳יי, עומר הברון, ישב בחדר העבודה שלו בקיבוץ אור הנר וכתב את השיר ״במקום בו אני גר״: ״הטעם של החופש מדגדג את האפים הרטובים, העיניים פעורות בהפתעה, הבעלים העייפים לא מבינים איך, איך לא עצרה אותם חומה או רצועה״. אחרי שבעה באוקטובר, השיר הזה הפך ליצירה אחרת לגמרי, עם משמעות חדשה - כמו רבות מהיצירות שכתב על הבית והחיים בעוטף עזה באלבומו החדש ״אה וואו״. אז ביום השמונים ושלושה למלחמת אוקטובר 23 אנחנו עם שיחה מיוחדת. רום אטיק העורך שלנו מדבר עם ג׳ימבו ג׳יי, על הבית בדרום, על סתלבט בקיבוץ, וגם על מוזות ותותחים רועמים.

 

היום יום חמישי, 28 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

[מוזיקה]

אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. זה מה שלפחות אומרים, שבעת מלחמה אין אפשרות ליצירה אמיתית, אין את שלוות הנפש, אין את היצר הביקורתי, אין את המוזה, אין את כל מה שדרוש כדי ליצור אומנות.

יש כמובן את מי שיטען להפך, שדווקא בזמנים כאלה של כאב ושל אובדן, דווקא בהם אפשר להתחבר לנימי יצירה שבעיתות שגרה אין לנו גישה אליהם. ויותר מזה, דווקא בזמנים כאלה, יש יצירות ישנות יותר שפתאום מקבלות משמעות חדשה. כמו למשל 'במקום בו אני גר', של ג'ימבו ג'יי, שיר שנכתב על מקום קטן, על בית בעוטף. אבל פתאום אחרי שבעה באוקטובר, השיר כמו הבית, הפך למשהו אחר, למשהו שונה, למשהו עם משמעות חדשה, כמו רבות מהיצירות שכתב ג'ים על הבית.

אז ביום ה-83, למלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם שיחה מיוחדת, רום אטיק העורך שלנו מדבר עם ג'ימבו ג'יי על הבית בדרום, על סתלבט בקיבוץ, וגם על מוזות ועל תותחים רועמים.

[מוזיקה]

רום: הי ג'ים.

ג’ימבו: אהלן, 

רום: כיף שאתה פה.

ג’ימבו: כיף להיות פה.

רום: אני אשמח אם נפתח בשיר. אתה יכול בבקשה להקריא את "במקום בו אני גר"?

ג’ימבו: בטח.

במקום שאני גר זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון

אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר

הסיפור הזה הוא מרתון

במקום שאני גר

ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע

וראש המועצה ביקש שנצייר כלניות בצבע אדום

מישהו אמר שזה צבוע

במקום שאני גר

הכלבים רצים לשומקום בשיא המהירות

מצפירת הזיכרון, זיקוקי העצמאות, אזעקות הלא למות, ארטילריית תותחנים בום

הטעם של החופש מדגדג את האפים הרטובים

העיניים פעורות בהפתעה

הבעלים העייפים לא מבינים איך

איך לא עצרה אותם חומה או רצועה

במקום שאני גר

היונה מייבשת על דף A4 עלה של זית

העיניים אדומות השפתיים יבשות ובחוץ המבול

אז היא לוקחת את הזמן

יש לה זמן

בינתיים יושבת עם עורב על הגדר

מערבבת את הזית עם הוינסטון לייט

קופסת סיגריות אפורה

ילד

האפור הזה

פעם הוא היה כחול לבן

[המוזיקה של השיר נכנסת]:

במקום שאני גר, יום כן יום לא.

הכל נהדר, יום כן יום לא.

או אני נשאר, יום כן יום לא.

יום כן יום לא.

רום: מתי השיר הזה נכתב?

ג’ימבו: נכתב במרץ 2023 בחדר עבודה שלי בקיבוץ אור הנר, צמוד לשדרות. כשבחוץ היה עץ זית שיש לי בגינה. והייתי במין תרגיל כתיבה בשביל האלבום שהיה אמור לצאת בתחילת 24'. התרגיל היה לכתוב את מה שאני רואה בחלון, או איך אני רואה את העוטף.

רום: זאת אומרת, השיר הזה נכתב לפני אירועי השבעה באוקטובר.

ג’ימבו: כן.

רום: וכשאתה קורא את השיר עכשיו, או מאזין לו עכשיו, אחרי כל מה שקרה, יש שורות שמקבלות משמעות אחרת מזאת שהתכוונת אליה בהתחלה?

ג’ימבו: השורה על ראש המועצה נהייתה מצמררת, כי ראש המועצה אופיר ליבשטיין נרצח בקרב יריות בשבעה באוקטובר בכפר עזה, יצא להילחם על הבית שלו ונרצח בפוגרום שהיה שם. השורה לא עליו, היא נכתבה במקור על הדימוי הזה שצובעים לנו את המיגוניות בכל מיני ציורים יפים. היום זה נהיה מאוד מפורסם, המיגוניות האלה, בגלל האסון, אבל תמיד כשהייתי נוסע לידן הייתי אומר, באמת מנסים להמתיק את הגלולה, שנשכח לרגע אולי למה צריך פה כל כך הרבה מיגוניות. והאפור הזה, שפעם היה כחול לבן, שבשיר מדבר על הקופסאות סיגריות, ופתאום הקיבוצים האפורים האלה, אז הם בולטים לי בשורה הזאת יותר, השריפה…

רום: השורה שהכי קופצת לי כשאתה עושה את זה עכשיו, זה 'הבעלים העייפים לא מבינים איך, איך לא עצרה אותם חומה או רצועה'.

זה, הקשבתי לזה ולא הבנתי איך… זה כמעט חוזה את מה שקרה. למה התכוונת שמה?

ג’ימבו: כן, נכון, היום זה ממש על המחבלים שפרצו, זה נכתב גם עליהם, אבל גם על הכלבים של עוטף עזה. הכלבים של עוטף עזה, בניגוד לכלבים של רוב המדינה שרק נבהלים מזיקוקי העצמאות, יש להם כמה פעמים בשנה גם את הארטילריות תותחנים וגם את האזעקות, ובאיזשהו שלב, כמו הרבה כלבים, הם מאבדים את זה ומתחילים לרוץ.

ועכשיו זה גם מדבר מבחינתי על איך שאני ברחתי. טסתי מהבית בבוקר של השבעה באוקטובר, ברגע שנפל לי האסימון אחרי עשר שעות, שצריך לעוף מפה עכשיו, לא משנה לאן, ונכנסים לאוטו עם ילדה בת שלושה שבועות על הידיים, בלי לחגור, רק ליסוע, ואני זוכר בשער של הקיבוץ שאני צועק, יו!

ואשתי אומרת לי, מה קרה? כי היא חשבה שאולי אני רואה טנדר של מחבלים או משהו.

אמרתי לה, סליחה, פשוט ראיתי את השלט בחירות של אופיר ליבשטיין על השער, ונפל לי האסימון, האיש הזה נרצח לא מזמן.

איזה בוקר משוגע.

[מוזיקה]

רום: אז אולי נגיד שאנחנו עכשיו מקליטים את זה בבית שלך, בדירה שאתה גר בה עכשיו, לא בעולם.

ג'ימבו: (צוחק בעצב) אנחנו לא מקליטים את זה בבית שלי.

רום: לא.

ג’ימבו: הבית שלי בשטח צבאי סגור, קיבוץ אור הנר, זה צחוק לא של שמחה, זה צחוק של ייאוש וגעגוע הביתה. (נושם נשימה עמוקה) כן, אתה יושב על הרצפה, אין פה כיסא… תשתית מספיק נוחה למצוא לך כיסא בגובה, אבל...

רום: אנחנו מעריכים את המאמץ.

ג’ימבו: ברור וכיף. הסיפור שלנו הוא שבסוף, אחרי חודש וחצי אצל אחותי בהרצליה, נפל לנו האסימון שזה ייקח תקופה. אני אוהב את אחותי, אבל אני לא בטוח שכדאי שנגור ביחד עוד הרבה חודשים (צוחק). והלכנו בעקבות גן, שחברים מתל אביב המליצו עליו, שכרנו דירה בתל אביב, וכרגע אנחנו פה עד שיתבהר המצב.

רום: ודווקא עכשיו, דווקא בתקופה הזאת, הוצאת את האלבום החדש שקוראים לו "אה וואו", אלבום שהפיק רועי דורון, ואני חושב שכל מי שמאזין לו מקבל את התחושה המוזרה הזאת, שלמרות שהוא נכתב לפני כמה חודשים כמו שאמרת, הוא מדבר על כאן ועכשיו.

ואני חושב שהתחושה הזאת מגיעה לא במקרה, ולא כי חזית את העתיד, אלא כי אתה אומן שמתבונן במה שקורה סביבו, אתה מתעד את המקום שאתה גר בו. אבל אתה לא מעוטף עזה במקור, ומעניין אותי איך בכלל הגעת לשם? אתה גדלת בעיר, אז מה הוביל אותך להקים משפחה דווקא בקיבוץ בדרום?

ג’ימבו: כן, אני מרגיש בהרבה מובנים שאני נציג של שישה באוקטובר. של עדיין אנשים ששואלים אותי, למה אתה שם? מה אתה עושה שם? אתה רחובותי במקור?

באמת התאהבתי באזור הזה כשלמדתי במכללת ספיר, הלכתי ללמוד שם אחרי שטיילתי בהודו, אחרי שירות בתותחנים, וככה פתאום הבנתי שזה מקום שאני לא יודע עליו כלום, לא לקחו אותי שם לאף טיול מבית ספר, ההורים שלי, אנחנו לא איזה משפחה שמטיילת או משהו, אז בחיים שלי לא הגעתי לצפון הנגב, הנגב המערבי, לשדרות והקיבוצים מסביב.

התאהבתי במקום הזה בצורה באמת כמו שמתאהבים במשהו, אמרתי וואו, אני מרגיש פה בבית. קשה לשים על זה את האצבע, אין לזה בדיוק מילים, אני מניח שזה קשור למרחבים הפתוחים ולתחושה שאתה באיזה מקום שאולי אפילו טיפה לא גילו אותו. קצת כמו חוויה שאנחנו תיירים ואנחנו מחפשים את המסעדה הזאת שאף אחד לא אכל בה, להגיד, אתה לא מבין!

אז ככה הרגשתי בגיל 23, שאתה לא מבין, יש מקום, פחות משעה מתל אביב, אין שם אף אחד, שטחים חקלאיים, מרגיש כמו הצפון, אבל זה לא הצפון, אתה חייב לבוא לראות.

רום: אתה מתאר איזה מציאות נורא פסטורלית, אבל הסיפור של טילים ואזעקות זה לא חדש, ועניין אותי, מתי הבנת למה נכנסת?

ג’ימבו: כל אחד מפחיד אותו משהו אחר, רציונלי יותר או רציונלי פחות. אני מלחמה לא מפחיד אותי, זה מעניין אותי, אני יודע שצריך לפחד מזה, אני לא רץ לתוך מלחמה. אבל גם כשהייתי במלחמת לבנון השנייה ונפלו עלינו פצמ"רים, אני חושב, כדורי אש ענקיים שאתה רואה מולך, וחייל שלי חטף התקף חרדה, ואמר לי, 'ג'ים, בוא ניסע מפה, בוא ניסע מפה,' אני זוכר אותו צועק את זה, ואני אומר לו, במין שאננות שאני לא מתגאה בה, אבל זה האינסטינקט שלי במצבים האלה, כזה אמרתי לו, 'תשמע, לאן ניסע? יורים על כל הצפון, עכשיו יורים עלינו, עוד כמה דקות לא יירו עלינו.'

וככה גם אני התייחסתי לחיים שם, וזאת הייתה הגישה שלי, ובמידה רבה היא עדיין הגישה שלי. ועד שנולדו הילדות, אשתי ואני היינו הרבה פעמים בגישה של אין מה לברוח מפה. זאת אומרת, זה לא נעים, יש רעש של מלחמה, שזה אותו רעש שהכרתי מ… מלחמת לבנון השנייה, שאני זוכר את הרגע שכאן נפל לי איזשהו אסימון, אמרתי, אה, ככה זה נשמע בלבנון, ככה נשמע החצר שלי, אוקיי, הם קוראים לזה מבצע, אבל זה לא. יש פה מלחמה. 

כאילו, שומעים מלא בומים, ורואים מסוקים, ויש פיצוצים בשמיים, אבל היינו מאלה ש… הכל טוב, אין מה לברוח מזה. אפילו זכורה לנו איזו סיטואציה כזאת שאנחנו יושבים במרפסת עם יין, ושומעים אזעקה בשדרות, אבל לא באור הנר, כי האזורים הרי מפולחים מאוד טוב, ואנחנו רואים שדרות זה בגדר מול הבית, אז רואים ת'יירוטים, ושותים יין.

[מוזיקה רומנטית]

ג’ימבו: זאת אומרת, אתה יודע, מין גם כזה אולי אפילו איזו שאננות וזכיחות של נעורים נקרא לזה. אבל אני באמת מאמין בזה, שהפחד יותר מפחיד הרבה פעמים מהדבר עצמו.

רום: אבל אז לפני שלוש שנים נולדה בת הבכורה שלך, עלמה.

ג’ימבו: כן.

רום: אתה יכול להקריא את בומים? עוד שיר מהאלבום החדש.

ג’ימבו: כן. את בומים כתבתי אחרי שעלמה התפנתה בפעם השנייה, והיא עוד לא הייתה בת שנתיים. כי מאז שהילדה נולדה, לא היינו אחראים רק על עצמנו כבר, וחשבנו שלא משנה גם אם מתים יותר בתאונות דרכים מטילים, זה לא סיבה טובה למות מטילים.

בואי, קומי מתוקה עשיתי לנו הפתעה

יש לילה משוגע בחוץ, נצא לטיול

החורף בא מוקדם, הרע ששמעת זה רעם, 

אוטוטו טפטוף יביא מבול.

אז בואי נבנה לנו תיבה, נפליג לערבה, 

נחליף מגדל בהרחבה בבית על העץ.

יפה שלי, אין מה לפחד.

זה בלון יום הולדת, 

הוא לא יתפוצץ.

[השיר עם המנגינה ממשיך מכאן]

בואי נשחק משחק, 

זה רק אני ואת.

כאן כל קיץ, שוב באים ה…

בומים, 

בייבי בומים, 

שוב התחילו בומים, בייבי, 

בואי, ניסע מכאן.

 

בומים, 

בייבי בומים, 

שוב התחילו בומים, בייבי, 

לא משנה לאן.

 ג'ימבו: (מקריא) אין לי פתק החלפה, יפה זו רק תקופה, 

אם את עייפה אני אשיר לך שיר.

שימי יד על המפה, איפה שאת רק רוצה, 

נשחק עד שנמצא, ארץ עיר.

ואם כל זה רק משחק, אולי נזכה בטנק, 

או סתם נשדוד את הבנק, אקדחים שלופים.

אני אוציא לשון, את תצחקי, סרט איטלקי, 

מאמי תצלמי, החיים יפים.

ברגע שיש לך ילדים, אתה מבין שאם תעשה טעות קטנה והסטטיסטיקה תהיה לרעתך, אתה לא תישן בלילה כל החיים שלך. אז זהו, שיש לך אחריות על מישהו אחר. אתה יותר אחראי.

רום: אבל מה עושים? איך מסבירים? כי השיר הזה, איך שאני רואה אותו, הוא בעצם על הניסיון שלך לתווך את המציאות לבת שלך.

ג’ימבו: כן, הוא הטייק שלי על החיים יפים של רוברטו בניני. והוא קפץ עליי כשהבנתי שעוד כמה שנים היא תהיה בת, אני לא יודע באיזה גיל, אבל שיותר תבין, ואז נצטרך להסביר לה, והתחלתי לשאול שכנים ברחוב, 'תגידו, מה אתם עושים עם הבן 5, 6, 7, 8 שלכם?'

והתשובות היו נורא משתנות. מישהו אומר את כל האמת, מישהו אומר את האמת מעודנת, מישהו משקר לגמרי, ממציא סיפור אחר על רעמים ועל מזג האוויר…

והבנתי את המורכבות פתאום של לגדל את הילדה באזור הזה, ואת זה שהיא תצטרך לספוג ממני איזשהו ביטחון, ואני צריך לבחור, ואני עוד לא יודע מה הבחירה שלי, האם להגיד לה את כל האמת, או האם לצייר לה איזו מציאות עד שלב שהמציאות תתפוצץ לה כמו בועה.

התחלתי לדבר עם כל מיני פסיכולוגים, וגם לפסיכולוגים יש תשובות אחרות. 

רום: אף אחד לא יודע באמת.

ג’ימבו: כן, אף אחד, זה נורא ברגשות, כמו אם לפחד מטיל או לא.

רום: אתה זוכר את השישה באוקטובר?

ג’ימבו: השישה באוקטובר במידה מסוימת, לפעמים יותר מצמרר אותי מהשבעה באוקטובר, כי זאת הפעם הראשונה שלקחנו את הילדה הקטנה לטיול בים.

נסענו לחוף זיקים, פעם ראשונה שהכנסנו אותה מיוזמתנו למכונית, שנסיעה עם ילדה קטנה זה דבר… יכול להיות מייגע. זה לא מקום טבעי לילדה בת שלושה שבועות להיות באוטו, והנסיעה מעיקה והיא בוכה, אבל אמרנו יאללה נלך לים ויהיה לנו כיף.

ו… זיקים היה אחד המקומות שהיה בו את הטבח אולי אחד המחרידים, והוא גם תועד בטלוויזיה. חודש וחצי או חודשיים לתוך המלחמה ראו צילומים משם, ולנו יש תמונות משפחתיות משם, נורא פסטורליות, של ארבעתנו על החוף, בשקיעה. וגם המחשבה שכל האנשים האלה שראיתי שם באותו ערב על החוף, הם פתחו אוהלים ונשארו לישון וסביר שהם נרצחו.

הרבה מקומות נצבעים בצבע של החדשות, במקומות שאני משתדל מאוד לראות פחות חדשות, כי חלק אני חושב מההתמודדות של לחזור לשם כשנחזור לשם, היא תהיה למחוק את הזיכרון, מהכיכרות של שדרות שרואים טויוטות בהם, מחוף הים של זיקים, שאני זוכר את המחבלים רצים לתוכו, ממני בבית מסתכל על החלונות שאין בהם תריסים, וחושב על זה שרק אם שוברים אותם עם אבן אז נכנסים. כן, אבל כשאתה מאוהב במקום, אז באמת אתה… זה כמו אהבה ל… בן אדם, אתה פחות רואה את הפגמים. תמיד אנשים שגרים שם אומרים, יש משפט שם, זה 90… פחות זוכר את האחוזים, 95 אחוז גן עדן, 5 אחוז גיהנום.

תמיד אמרו את זה על… המילה גיהנום הייתה נשמעת לי כאילו קצת, חריפה מדי… אמרתי, זה לא גיהנום, אנחנו מתמודדים פה עם איום נוראי ואנחנו אמיצים וכל הכבוד, אבל זה לא גיהנום. ופתאום כשזה גיהנום, אז אמרתי, אה, וואו, החמישה אחוז האלה, כאילו, זה לא צחוק.

רום: איפה הייתם בשבעה באוקטובר?

ג’ימבו: בשבעה באוקטובר ישנתי עם הילדה הגדולה בסלון.

רום: למה בסלון?

ג’ימבו: היא רצתה לעבור לסלון והיא רצתה שאני אבוא. ואת אשתי עם הילדה הקטנה פגשתי בממ"ד תוך עשר שניות מרגע שהתחילו אזעקות, באמת שמענו המון נפילות בשטח שלנו. ואתה יודע, בוקר של מרואיין קלאסי של השבעה באוקטובר.

זאת האמת, הסיפור הזה הוא באמת אחד מיני רבים והם תמיד נשמעים דומה. מבול אזעקות הוליוודי, מבול בומים הוליוודי. אנחנו מכירים את הרעשים האלה, אנחנו מכירים את האיום הזה, אנחנו מכירים את החיים האלה, אבל אתה אומר, משהו לא הגיוני.

מחקנו את האפליקציה של פיקוד העורף, מרוב שהטלפונים הכניסו את הבית לסטרס. 

רום: באותו היום מחקתם את האפליקציה?

ג’ימבו: תוך… חמש דקות.

רום: וואו.

ג’ימבו: אמרנו, בוא נמחק את האפליקציה, הבנו, צריך להיות בממ"ד, לא צריך את האפליקציה. כאילו…

רום: (צוחק) הבנתם את הרעיון.

ג’ימבו: הבנו את הרעיון, כי הטלפון לא מפסיק לצעוק עליך. עכשיו, פעם ראשונה גם שהילדה שלי באיזושהי… כבר מדברת, וצריך להסביר לה למה היום לא יוצאים לשחק בחוץ, למה היום אנחנו רק בחדר שלה. יש איזה משחק, ממש כמו בשיר שהקראתי, צריך...

ואני מוצא את עצמי עם כל זה שכתבתי את השיר, וכל זה שכתבתי שיר על זה שאתה מדמה לילדה שלך מציאות מיופה, אני מתקשה ברגע האמת להחליט מה המשחק שאני רוצה לשחק איתה. לא חשבתי על זה עד הסוף.

כששומעים צבע אדום, רצים לחדר ורוקדים. זה כזה מה שבסוף המצאנו, ובאמת רקדנו הרבה מאוד בבוקר הזה. אחר כך עברנו לחדר שינה, כי התחיל דיבור על מחבלים. אמרנו, רגע, את הממ"ד אי אפשר לנעול. את החדר שינה לפחות אפשר לנעול. 

לקח לי הרבה זמן להאמין שהדבר הזה אמיתי ולא פייק. גם בגלל כל היחס שלי לתקשורת, וכל המחשבה שאנחנו חיים באיזה עידן שמריצים פייק ניוז בוואטסאפ, ובטח לקחו איזה תמונה מאוקראינה ושמו פה, והטויוטות האלה הם בכלל במדינה אחרת.

רום: מה זאת אומרת, בזמן אמת כשאתה בבית שלך, בשבעה באוקטובר אתה לא מאמין למה שקורה, למה שמשדרים?

ג’ימבו: אני בכלל לא נכנס לחדשות. אני עסוק בלרקוד עם הילדה, ואני חושב גם להרגיע את עצמי. אבל הוואטסאפ גועש, ואנשים מלחיצים אותי בטירוף, ואני כמו תמיד אומר להם, 'אתם נלחצים מהתקשורת. אני גר פה, אני יודע מה זה. יש הסלמה, הבנתי. נלך מפה, ניקח רגע, סבבה, נתפנה, אבל אל תגידו לי שהעולם בלהבות, כאילו הכל יהיה בסדר, אתם פשוט נלחצים כי אתם גרים רחוק מפה'.

בשתיים בצהריים שמענו תת מקלע. ואז אמרתי, אוקיי, זה לא… כזה עוד לא היה לנו. ואז פשוט ארזנו מהר. את אותה ילדה שיום לפני לזיקים חגרנו 19 פעמים, ואמרנו, צריך לנסוע על 20 לים, כדי שחס וחליל לא יקרה כלום. אז נסענו על 150, עם ילדה על הידיים מקדימה, פשוט על אשתי יונקת, בוא נעוף מפה.

רום: ואז פשוט נכנסתם לאוטו באמצע יום ונסעתם.

ג’ימבו: ארזנו ויצאנו.

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[פרסומת]

רום: אתה יכול להקריא את השיר "לא מה שסיפרו לנו", ספציפית את הבית השני?

ג’ימבו: אוקיי.

אותי לימדו לומר שזה מבצע.

היום רואים מה המחיר, 

עוטפים את זה יפה, 

היום כבר לא קונים.

קוראים לזה סכסוך, כאילו שזה ריב בין שני שכנים.

פשוט תגידו מלחמה.

גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל

וחומה בגובה לא רגיל, 

אבל עדיין לא מצאנו מילים.

זה לא מה שסיפרו לנו.

[השיר והמנגינה משתלבים]:

אולי כל הסיפור הזה תרוץ, 

לתת לילד לשחק בטנק שברחוב החלוץ.

אולי כל הסיפור הזה תרוץ, 

לקרוא סלט ערבי ללקט ירקות קצוץ.

דק דק דק

אולי אין טעם לדבר, אין טעם בגדר, 

אולי זה סתם פזמון חוזר.

היה לי פעם סטיקר, 

שלום עושים עם אויבים, 

מלחמה עוד יותר.

מכל הסיפורים נותרה רק כריכה, 

מכל המבטים נותרה מבוכה.

זה לא מה שסיפרו לנו.

לא מה שסיפרו לנו…

רום: אתה יודע לאיזה שיר השיר הזה זרק אותי?

ג’ימבו: איזה?

רום: לשירת הסטיקר, להבדיל. כי אתה בתור אומן, אתה לא הדג נחש. זאת אומרת, אתה לא הבן אדם, שמגיע עם תפיסת עולם ורוצה לבטא אותה. אתה כמעט דוקומנטריסט. אתה מביט בעולם ומתעד. ומשהו בשיר הזה, זה הרגיש שאתה כן לוקח צעד קדימה לשם. זאת אומרת, שמשהו במציאות הזאת, היא כל כך לוחץ, שחייבים לומר משהו. והשורה הזאת, 'היה לי פעם סטיקר, שלום עושים עם אויבים, מלחמה עוד יותר', זה גם מהשורות האלה, שלפני השבעה באוקטובר, זה היה טיפה, 'אוקיי, עזוב אותנו'. ועכשיו זה יותר נכון מאז.

ג’ימבו: מה שיש לי להגיד על זה, זה שהמלחמה הייתה שם כבר המון שנים. המלחמה פה. עכשיו היא גולשת מהסיר. אבל מי שגר על המכסה של הסיר הזה, הרגיש אותו מבעבע כל הזמן, ורתחו לו הרגליים. והוא קיבל כוויות. והלך למיון, וחזר הביתה. שמו לו משחה. והנה גלש הסיר על כולנו. 

אז האלבום נתפס, שיש בו כאילו משהו שחזה את העתיד, אבל העתיד היה כבר כאן. הוא פשוט לא היה של כולנו. 

ויש משהו באזור הזה, שמצאתי בו השראה למילים, בתור בן אדם שמתעסק במילים, ובן אדם שחושב שמילים יוצרות מציאות, ושמה שאנחנו אומרים, זה איך שאנחנו מתנהגים, ומה שאנחנו אומרים משפיע על איך שאנחנו מתנהגים.

אז המונח הזה מבצע, אני אומר בשיר, פשוט תגידו מלחמה. למה אתם מקטינים את זה? כדי לא לקחת אחריות על זה שיש מלחמה? יש מלחמה. אני בורח מהבית כל כמה חודשים, אנשים מתים. 

יש שיר של שלום חנוך שמדבר, שבמקום שהוא גר, אז שומעים את ההליקופטר. ורועי דורון, המפיק של האלבום, כשהוא ראה את הטקסט שלי, שהבאתי של במקום שאני גר, הוא אמר, יש לשלום חנוך בית, ממש כזה, שהוא מתאר את תל אביב, ועכשיו אני ממש קרוב לאיכילוב. אנחנו שומעים עכשיו סירנה ברקע, והמון פעמים שומעים פה את המסוק, שמביא פצועים, ואני די בטוח שאנחנו יודעים מאיפה הם באים.

רום: כמו שאמרת מקודם, שלפעמים רק צריך להקשיב לסאונד, כדי להבין את כל הסיפור.

ג’ימבו: כן, כמו הסאונד של המלחמה, וזה סאונד של מלחמה שלא הכרתי.

רום: בוא נחזור לשבעה באוקטובר, לאן הלכתם אחרי אותו… אותה הימלטות בצהריים, לאיפה הגעתם?

ג’ימבו: נסענו למשפחה, לאחותי בהרצליה, יש לה כזה קומה למטה. חשבנו שנהיה שם כמה ימים, ואז אולי נתפנה עם הקהילה.

הקהילה של אור הנר נמצאת עכשיו בירושלים, בהתחלה הייתה בטבריה, אבל בגלל שהיינו בחופשת לידה, זה התאים לנו להיות כזה בקומונה המשפחתית שלנו, וקיבלנו מהם הרבה עזרה.

עם הזמן אתה מתחיל להבין את המשקל של לא להיות בבית, ובעיקר את המשקל של אי-וודאות. זה יותר מאיפה שאנחנו נמצאים, זה יותר שאנחנו לא יודעים מתי חוזרים, ואיך חוזרים, ואם חוזרים.

רום: וזה לא רק אי-וודאות לגבי הבית, זה גם אי-וודאות תעסוקתית. זאת אומרת, אתה מוזיקאי, יש אלבום שמחכה, יש הופעות שמחכות, ומה קורה לך עכשיו? אתה מתחיל להסתובב ולהופיע בפני חיילים?

ג’ימבו: כן. ההופעות עכשיו, בטח בהתחלה, אנחנו עדיין בהתחלה, אבל ההתחלה הייתה מלאה בלהסתובב… חיילים, פצועים, מפונים.

רום: אבל תגיד, איך זה להופיע מול חיילים? כי אמרת קודם שגם אתה היית חייל במלחמת לבנון השנייה. מעניין אותי איך זה לנגן מולם, כשהם בסיטואציה שמאוד דומה לסיטואציה שגם אתה היית בה פעם.

ג’ימבו: ההופעות לחיילים, יש בהן, בבק אוף מיי מיינד שלי, את הדבר הכי טעון והכי קודר. כי גם כשמדברים עם האנשים בשטח, מקבלים תמונה אחרת מזאת שמציירים לנו בחדשות. מקבלים משהו פחות מפולטר, יותר אמיתי, שלא עובר צנזורה, ואתה מבין, עוד יותר לעומק שמלחמה זה דבר איום, והוא איום בפרטים הקטנים דווקא, לא בסיפורים האיומים שאנחנו מדמיינים אולי.

לפעמים סיפור מהשבי הוא נורא, רק על ההמתנה של הדפיקה בדלת לפיפי, ולאו דווקא על האימה שאנחנו מדמיינים.

וגם אתה מרגיש שיש לך הרבה על הכתפיים, כי כשאתה מסתכל על החיילים באיזה זווית כזאת של, 'וואו מה אתם עוברים', אז הרצון לשמח הוא כמעט… יש משקולת כבדה, צריך לשמוח בכל מחיר עכשיו.

רום: אחד השירים הכי מצליחים שלך מהשנים האחרונות, הוא "סתלבט בקיבוץ" עם פול טראנק. זה שיר שאתה מבצע עכשיו?

ג’ימבו: אני מבצע אותו מאיזה מקום אופטימי, ומאיזה רצון להאמין שיהיה שוב קיבוץ שמח, ומתוך רצון להיות אופטימי.

[ברקע נשמע השיר סתלבט בקיבוץ]

רום: ואיך מגיבים?

ג’ימבו: לפעמים בוכים. זה קשת, יש אנשים שפשוט באים לשמוע את השיר שהם אוהבים, יש ילדים שפשוט רוצים לשמוע את השיר שהם אוהבים, יש אנשים שכן, שהרובד החדש של השיר צובט את כולנו, בצורה הזויה.

רום: אז אני מבין מכל מה שאתה אומר שלא הייתה התלבטות אם להוציא את האלבום. זאת אומרת, למרות הקושי, בטח לשחרר מוזיקה בתקופה כזאת, זה נשמע שהבנתם שגם יש חשיבות בלשחרר את השירים החדשים.

ג’ימבו: האלבום הזה הרגיש לי, מספר את הרגע הזה ונותן ביטוי לרגשות שיש לי עליו, שהם קיימים בעולם ומסייעים לי ואני מקווה לעוד אנשים בהתמודדות. הוא לא אלבום של שירי מורל, שזה דבר מאוד חשוב ודבר שאני שמח שיש. קשה לי להגיד שהוא החזיר אותי לחיים, האלבום. האלבום הוא חלק מחיים עקומים שאנחנו מנהלים כרגע.

ספציפית אנחנו עכשיו נמצאים שתי דקות מכיכר החטופים, אני עובר בהמון, פשוט במסלול שלי גם, מעבר לרצון להיות שם. וזה משקולת על הנשמה של כולנו אני מניח, כאילו, איזה משוגע שיש המון אנשים, אזרחים, שנמצאים בעזה והמון משפחות שאני מכיר כבר, שהחיים שלהם נעצרו ואני מרגיש שהחיים… נעצרות איתם, כל אחד בדרך שנעצר לו.

תמיד דיברו על המושג הזה אחרי יום כיפור של חברה פוסט טראומטית.

רום: כן.

ג’ימבו: זה מעניין באמת לחיות את זה, מעניין להבין את המושג הזה, כאילו אה זה זה. פתאום אמרתי לעצמי, 'אה, זה זה', כי היו ימים שקמתי ודיברתי על ההבדל בין רחמים עצמיים לקושי, אני אמרתי 'בוא'נה איזה… ברדק קרה לי, מה אני צריך לדמיין שבאים לי מחבלים הביתה, מה אני צריך לדמיין שאני לא אוכל יותר לישון באור הנר', ואז אני אומר לעצמי, 'אה וואו הסיפור שלי הוא כל כך בקטנה'.

כל אחד מכיר קטסטרופה שהוא לא דמיין, ברמה שזה צילק אותו קצת, ועכשיו זה של כולנו. זהו, אז פשוט הרגיש לי נכון להוציא את הדבר הזה, אפילו ברמה הטיפולית.

רום: אני חושב הרבה על התפקיד של מוזיקה בימים האלה, והרגשתי אני אישית אחרי, אחרי האסון של השבעה באוקטובר, שאני לא מסוגל להקשיב למוזיקה בכלל. ופתאום אחר כך, ככל שזה נמשך, כן צצו כל מיני תגובות, כמו שאמרת היה את הכיוון של השירי מורל, חרבו דרבו זה איזה דוגמה נראה לי לזה רמזת. היו הרבה שירים מנחמים, בשעות הכי קטנות של הלילה, ויהיה טוב, ואני מרגיש שאתה עושה איזה משהו אחר, איזה מציע אופציה שלישית לגעת בדברים, ואני אשמח אם תוכל להקריא את סלט מתוך האלבום.

ג’ימבו: סבא בא באוניית מעפילים בגיל 14, 

חצה חצי עולם בספינה דייגים, 

אל מה שאז הבריטים עוד קראו לו פלסטיין, 

פלשטינה. פלסטין הא? מצחיקים.

בן אדם נמלט מברגן בלזן לגזר, 

אל הקיבוץ לריח החמוץ של כרוב הניצנים, 

ממלתעות הגרמנים למחנה העולים בעתלית, 

מיידיש לעברית.

כולם אמרו לו שיש שם רק מדבר וחול, 

חוץ מאדמה לגאול 

אין שם כלום, 

אין שם כלום.

האופק שם יותר רחוק, יותר כחול, 

אבל כשהגיע הוא הופתע פתאום.

סבא שר בקול גדול.

[השיר והמנגינה משתלבים]

אה, ואוו, יש כאן ערבים

לא בקטע רע פשוט זה קצת

נו

וואו

יש כאן ערבים

בוא'נה זה עומד להיות סלט…

רום: מאיפה השיר הזה נולד?

ג’ימבו: כל החיים אני מסתכל על מלחמה, נראה לי מאז שהייתי ביחד, וחושב על החיים המדכדכים פה במדינה, במובן הזה של דור ועוד דור ועוד דור, ושיגידו כל העם היהודי, ואתה יודע, הסיפור הזה של סבא היה במלחמה, אבא היה במלחמה, ואני הייתי במלחמה. ויש את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

הסיפור, נפריח ת'שממה בנגב, ואז מגיעים לנגב, ויש שם אנשים. אז קודם כל מהזווית הזאת, של שנייה לראות את הסיפור שלי, בלי לראות את הקונפליקט, ואז טיפה להיות מופתע שהוא מגיע, במידה מסוימת גם על עצמי, שאני הולך להתיישב באור הנר, ואיזה כיף לי, ואז אני אומר, רגע, למה שמו פה בטון? למה יש פה מלא מיגוניות? אה, וואו, רואים פה טילים. זאת אומרת, איזשהו רצון לספר סיפור שהוא רק שלי.

ובקריאה הזאת, 'אה וואו', יש בה גם משהו כזה של, התחושה כרגע שאני מחזיק אותה, נראה לי הכי חזק בחיים שלי אי פעם, של האי-וודאות, של בן אדם בשין גימל שמגרד בראש, ורצים אליו אלף מחבלים, והוא לא יודע מה להגיד.

כאילו, וזה הלהגיד, הלא להגיד כלום. ה… שתי ידיים פרושות בצדדים, פה פתוח, את זה לא… זה לא שלא צפינו, על זה לא חשבנו עד הסוף. לא חשבתי על זה עד הסוף.

רום: אמרתי קודם שאתה סוג של דוקומנטריסט, כבר התחלת לכתוב? חזרת לכתוב?

ג’ימבו: לא, אני לא מסוגל לכתוב מילה מאז, אין לי זמן.

זה הרבה לנהל הפינוי הזה, עם שתי ילדות קטנות, והאמת שגם אין השראה, לא חושב שגם אם הייתי לבד בעולם עכשיו, הייתה לי יותר מדי השראה. יש בכל זאת איזה, דכדוך, ענן דכדוך נוראי, וגם יש איזו תחושה, שעד שהדברים לא יתחילו להיפתר… אצלי בלב זה החטופים, יותר מהכל.

אני לא מסוגל להאמין שאנחנו לא מצליחים להביא כל כך הרבה אזרחים שנחטפו, זה חוזר אולי גם למה שהגדרתי בעצמי, כאיזה זלזול באויב.

דמיינתי שאם נכנסים, זה היום השמונים למלחמה היום, דמיינתי שאם נכנסים בכזה כוח, למקום קטן בראש שלי, כמו עזה, אפשר להביא משם הכל. וזה שזה לא מצליח, וזה שיש שם אנשים שלנו, אז זה כאילו דבר, שקשה לישון בעקבותיו, ובטח לא לכתוב, אצלי, ככה אני לא מצליח ליצור, מכזה חוסר אונים. אסור לתת לדבר הזה, להפוך להיות משהו שגוללים, ואני אומר את זה, בתור אחד שגולל אותם, בתור מי שעוקב אחרי חטוף, אחרי משפחות החטופים, בתור מי ש… עדיין מחכה שיחזירו את הגופה של גיא אילוז שעבד איתנו ונחטף ונרצח, חבר שלנו, שעוד שם…

רום: שהאלבום מוקדש לזכרו.

ג’ימבו: נכון, שהאלבום מוקדש לזכרו. יש משהו לא נוח עכשיו להתנהל בעולם בכלל, ובטח בלי להזכיר את זה, אז זה מה שחשוב לי, שיהיה בפרק.

רום: ג'ימבו ג'יי, תודה רבה.

[ברקע נשמע השיר בעזרת השם]:

ילד שחולם להיות הדון קורליאון של המיקרופון

אבל עם שם של מורה ללשון

עומר, כותב בעברית, חולם בעברית

עומר, זה אסופת שיבולים במילון

שם בלי פאסון, אין ביטחון…

ג’ימבו: אתה יכול לקרוא לי עומר.

אלעד: וזה היה אחד ביום של N12.

תודה לרום אטיק, העורך שלנו, תחקיר והפקה, דני נודלמן, רוני הר ניב, עדי חצרוני ושירה אראל.

על הסאונד, יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[המשך השיר: נתן לי ת'קהל, השם נתן בי אמונה, לצעוד אל הבמה, נתן לי כוח על.

היום לרוב קוראים לי ג'ימבו, ההורים קוראים לי עומר, ראפר, מתרגלים לענות לשני שמות, אגב.

בתיכון קראו לי הומו, אפס תלוי במצב.

בצבא אמרו לי ג'ים, אתה תיפול בקרב.

עכשיו זרים קוראים לי אח שלי, זרים גמורים אבא, 

נערי הראפ קוראים לי, הלוחש מסמוראי…]

7 views0 comments

Comments


bottom of page