אחד ביום - שלושה שבועות ששינו את המלחמה

לפני פחות מחודש, הנשיא טראמפ נשמע מאוד אופטימי כשדיבר על הסכם בין ישראל לחמאס, על סיכוי טוב לעסקה. השבוע, זה השתנה - הנשיא אמר שכשחמאס יגיעו ל-20 החטופים האחרונים חמאס לא ישחררו אותם. שלושה שבועות בלבד הפרידו בין המסרים האלו. הפעם, אנחנו עם הפרשנית המדינית דנה ויס ושלושת השבועות האחרונים, שבהם המלחמה השתנתה. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/07/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 29 ביולי ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏אם נחזור שלושה שבועות אחורה בזמן, הנשיא טראמפ נשמע אז מאוד אופטימי.

‏[הקלטה]

President Donald Trump: “We are close to a deal on Gaza. We could have it this week. There’s a good chance we have a deal with Hamas during the week, during the coming week, pertaining to quite a few of the hostages.”

‏אלעד: "סיכוי טוב לעסקה, עוד השבוע", הוא אמר בתחילת יולי. אלא שאתמול, לקראת סוף יולי, טראמפ ביקר בסקוטלנד ופתאום הכל נשמע אחרת.

‏[הקלטה]

President Donald Trump: “But I always said when you get down to the final 20, they won’t release them, because it’s like their shield. Very unfair. And so something’s going to have to be done. And they were really unwilling to talk. And now possibly the fight will have to be a little bit different, but they have totally changed now. And uh, I told uh Israel, I told Bibi that you have to, now, maybe do it a different way.”

‏אלעד: "תמיד אמרתי", טראמפ הצהיר. "כשחמאס יגיעו ל-20 החטופים האחרונים, הם לא ישחררו אותם, הם לא ידברו, כי החטופים הם המגן שלהם". טראמפ גם המליץ לנתניהו להילחם בעזה עכשיו אחרת. הוא אמר שיש אלטרנטיבות חזקות.

‏עכשיו תראו, שלושה שבועות זה המון זמן. ובתקופת מלחמה הרבה דברים יכולים להשתנות. אבל הפער הזה שבין אופטימיות לאוטוטו עסקה, עד לפסימיות של - "אמרתי לכם שלא תהיה עסקה". הפער הזה הוא עצום. ומה שקרה בזמן הזה והוביל לשינויים האלה, הם אירועים שמתפרסים מעזה ועד דוחא, מירושלים ועד בירות אירופה, מהבית הלבן ועד משרדי העיתון "הדיילי אקספרס" בבריטניה.

‏אז הפעם, אנחנו עם הפרשנית המדינית שלנו דנה ויס, על שלושה שבועות שבהם המלחמה כולה השתנתה.

‏[מוזיקה]

‏שלום דנה.

‏דנה: שלום אלעד.

‏אלעד: בואי נחזור לתחילת יולי. הייתה אופטימיות באוויר, משלחות יצאו לדוחא, לקטאר, והדיווחים, אני זוכר, ממש דיברו על פערים מינורים, על כמה מאות מטרים בשאלה של איפה צה"ל יעמוד ברצועה.

‏דנה: נכון. מה שקרה זה שבעצם אותו לחץ שנבנה על חמאס, ביחד עם הרצון של ויטקוף להביא הישגים, והנכונות הישראלית להיכנס למשא ומתן, יצר את אותו רגע שבו בעצם היה מפגש אינטרסים. וחמאס היה גם מספיק תחת לחץ מהמתווכות וגם רצה להקל על עצמו ועל הציבור בגלל הלחץ הצבאי המקסימלי. ישראל הבינה שיש כאן נקודת בחינה אפשרית לקבל חטופים, וכמובן הלחץ האמריקני, יצר את אותו מפגש אינטרסים.

‏אבל אנחנו יודעים מה קרה מאז שהתחיל המפגש הזה. ראש הממשלה העלה שמה את התנאי הזה של ציר מורג, שהוא בסופו של דבר, הוא ויתר עליו. המפגש אינטרסים הזה פגש בעצם עמדה קשוחה ישראלית, שבמעלה הדרך ויתרו עליה, אבל יכול מאוד להיות שכשאנחנו מדברים על אינטרסים ונקודת מפגש רגעית, פוספסה שם.

‏אלעד: זהו, אז אני אסביר, דנה, כי ציר מורג הוא רצועה של 12 קילומטר בין חאן יונס לרפיח, רצועה שצה"ל סלל והתמקם בה, בדומה לציר נצרים בצפון הרצועה. ובהתחלה, כמו שאמרת, ישראל התעקשה להישאר בציר מורג, במסגרת המשא ומתן, אחר כך כבר ישראל נסוגה מהעמדה הזאת, כי בעצם מה קרה? היה ברור שחמאס פשוט לא יקבל אותה?

‏דנה: יותר מזה, חמאס לוקח את הזמן. הוא בעצם מעל שבוע בכלל לא חוזר עם תשובה, ואז כשהוא חוזר עם תשובה, המתווכות אומרות לו על מה אתה מדבר? זה בכלל לא, אנחנו לא מעבירות את זה הלאה, אין על מה לדבר. וגם כשהוא חוזר עם עמדה מתוקנת, אז בישראל אומרים, התשובה של חמאס לא בכלל מתקרבת למרחב הגמישות הישראלית. ונדמה לי שחמאס זיהה לפני ישראל את הקלף החזק שיש לו ביד. הוא כנראה זיהה שהמצב הולך ומסלים בעזה ולכן העריך שגם הוא יכול לגלות איזושהי התנגדות ולהתעקש ולהתבצר ולגרור רגליים, כי הוא ידע שהקמפיין הבינלאומי שהוא מתכנן והמראות והסבל מעזה יקלע את ישראל לנקודת מצוקה. הוא יכול היה להניח שאם הוא רק יחזיק מספיק זמן בחדר, ישראל תצטרך לוותר, לא בגלל שהיא רוצה, אלא בגלל שהעולם יכפה עליה לעשות דברים שהיא לא מוכנה, וזה לסיים את המלחמה. לאורך כל השנה ועשרה חודשים האחרונים, חמאס רוצה להביא את ישראל להפסקת אש קבועה וישראל לא מוכנה להפסקת אש קבועה.

‏אלעד: כלומר, דנה, את מתארת כאן דינמיקה שבה ישראל הגיעה למשא ומתן עם רשימת דרישות, למשל אותה דרישה להישאר בציר מורג, נקודה שבסוף ישראל הסכימה להתגמש לגביה. אלא שבשלב הזה חמאס כבר הבין כנראה שהוא מחזיק קלף בשרוול, שיש משבר הומניטרי שהולך ומחריף בעזה, שחמאס יכול לנצל את זה. ואז פתאום מה? ראינו את חמאס מקשיח עמדות, מציג דרישות חדשות? כי אני זוכר שפתאום דובר על דרישה חדשה של חמאס לשחרר יותר אסירים עם דם על הידיים בתמורה לחטופים. אז מה? כשמסתכלים בדיעבד, חמאס הבין אז את מה שישראל פשוט לא הבינה?

‏דנה: מה שקרה במשא ומתן הנוכחי הזה בדוחא, חמאס הבין שאין לו אפשרות בעצם לקבל ערבויות לסיום הלחימה. "ראיתי את ראש הממשלה ואת הממשלה הזו פעמיים נכנסים איתי להסכם שאמור היה להוביל למשא ומתן להפסקת אש קבועה, ופעמיים זה לא קרה", ולכן הוא רצה מבחינתו למקסם הישגים. וכשאני מדברת עם גורמי המקצוע במשא ומתן, כך הם הסתכלו על זה. מקסימום נסיגה של ישראל, מקסימום אסירים, מקסימום סיוע הומניטרי, מקסימום ערבויות. ולכן כשבעצם ישראל מחזירה את המשלחת ו-וויטקוף, נתניהו וטראמפ יוצאים בהצהרה מתואמת שבעצם באה ואומרת אנחנו מחפשים דרכים אחרות, אני שמעתי, גם מגורמי המקצוע הישראלים, אבל גם מגורמי המקצוע של המתווכות וגם מעיתונאים פלסטינים, שידעו לומר שחמאס די הופתע מכל המהלך הזה, כי הוא חשב שזה עוד איזה טקטיקה של משא ומתן. הוא ילחץ, ישראל תלחץ, אבל האינטרס להגיע לעסקה נותר כשהיה. ואני חושבת שכאן חמאס לא קרא את התמונה, ומשהו קרה בימים האחרונים בירושלים בסביבת ראש הממשלה, שאנחנו חייבים לשים אליו טוב טוב לב.

‏אלעד: והוא?

‏דנה: שנתניהו לקח את הסירוב הזה של חמאס כ-וו להיתלות עליו, לשינוי מדיניות, שאומרת, אם עוד נצליח עכשיו להביא חטופים וחמאס יסכים לפעימה הראשונה, נלך על זה. אבל אם לא, אנחנו נעשה את מה שהוא תכנן בסוף הדרך, וזה להיכנס all in לרצועה, אני חושבת גם במחיר של סיכון חיי חטופים, נכבוש את הרצועה, נביא לממשל צבאי, ננסה לממש את העיקרון של פינוי כמה שיותר עזתים מהרצועה. אתה שומע את כל הדברים האלה מהדהדים באמירות של שרים בממשלה הזו. ואז נבוא לאמריקאים ונגיד להם, 'הנה, הבאנו לכם את עזה במציאות אחרת לגמרי. בלי חמאס, עם כמה שפחות אוכלוסייה פלסטינית. אתם זוכרים את הרצון שלכם לעשות ריווירה? אנחנו מביאים לכם'. ועל זה נשענת המחשבה שגם השותפות הסוניות באזור לא יכנסו כל עוד חמאס שם. 'נביא לכם את השותפות הסוניות, נבנה יום שאחרי אחר לגמרי ברצועת עזה, ואז, טראמפ, נוכל ללכת לממש את החזון שלך והוא הנורמליזציה'.

‏והשאלה הגדולה היא, אלעד, איך זה יכול להיות שאחרי ארבעה-חמישה חודשים של לחימה עצימה, של "מרכבות גדעון", של תפיסה שאומרת, "אנחנו", איך אמר אז שר הביטחון? 'נפתח את שערי הגיהנום', של באמת שינוי בכל תפיסת הסיוע ההומניטרי, מצור על הסיוע ההומניטרי במשך חודשיים, הכנסה של שיטה חדשה שכביכול הייתה אמורה להביא את חמאס על הברכיים, אחרי חמישה חודשים כאלה, חמאס עדיין מרשה לעצמו להגיע עם תשובה שאפילו המתווכות אומרות לו זה בלתי מתקבל על הדעת.

‏התשובה אני חושבת היא, א', שחמאס הוא ארגון טרור שהסבל של העם שלו לא… לא מעניין אותו והוא חושב באופן אחר, ואת זה כדאי להסתכל בישראל מול האויב שלנו. ודבר שני, יש כאן כישלון אסטרטגי של העמדה הישראלית.

‏אלעד: כלומר, חמאס הבין את היכולת שלו לנצל ולהעצים את הסבל של העזתים כדי, לתפיסתו, להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל, אולי לגרום לישראל להתגמש, ואולי אפילו להביא את ישראל לסיים את המלחמה. וישראל, לפחות ככה זה נראה, הבינה מאוחר מדי את הנזק האדיר ואת העובדה שהלחץ הוא כזה שאי אפשר לעמוד בו, ושינתה מדיניות באופן מהיר וקיצוני. אז תסבירי לי את הרציונל. מה עמד מאחורי התגובה הזו של ישראל?

‏דנה: זו תגובה של לחץ למציאות. אני זוכרת ששבועיים אחרי השבעה באוקטובר, בתדרוך עיתונאים שישבנו איתו, ראש הממשלה ודרמר היו אלה שעמדו על כך שיהיה סיוע הומניטרי, והם ידעו להגיד שזה מה שיאפשר לישראל להילחם. בלי סיוע הומניטרי לא יהיה לישראל לגיטימציה להילחם. ואם אני מסתכלת על נתניהו במרץ, וביתר שאת נתניהו בשבועות האחרונים, זה הנתניהו שבעצם בא ואימץ את המדיניות של מצור הומניטרי כחלק מהלחץ של מרכבות גדעון. ואנחנו רואים עכשיו את נתניהו, שבעצם מבין שהוא הולך לכיבוש הרצועה, מנחה את צה"ל להכין לו תוכניות לדבר הזה, ופועל בכיוון הזה. אני שואלת את עצמי איך איך מגשרים על הפער הזה, בין נתניהו שיודע לקרוא את המציאות בכמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, לבין נתניהו עכשיו?

‏אלעד: רגע, אבל אני רוצה לאתגר את האמירה הזו שלך, לנסות לפחות. יכול להיות שאין באמת החלטה כרגע לכבוש את הרצועה. ומה שאנחנו רואים זו אסקלציה של איומים בניסיון להבהיל את חמאס ולהחזיר אותו בחזרה לשולחן המשא ומתן?

‏דנה: תראה, יכול להיות. אני חושבת שנתניהו, אם הדבר הזה יצליח וחמאס יבהל ויחזור לשולחן ויסכים ללכת למתווה החלקי, אני משוכנעת שנתניהו יהיה הראשון שיגיד בואו נחכה עוד 60 יום, בואו נביא הביתה את מי שאפשר. אני לא חושבת שנתניהו, אם אתה שואל אותו, לא רוצה להחזיר חטופים. השאלה היא באיזה מחיר? ואני חושבת שהסימן… אני למדתי במלחמה הזו להקשיב טוב טוב לסמוטריץ', כי בדרך כלל סמוטריץ', בדברים שהוא אומר, אפשר ללמוד את ההיגיון של חדרי החדרים. וסמוטריץ' היום אומר לחברי הכנסת שלו, "זה נכון, אני אמרתי אף גרגיר לא יכנס, אבל זה לא הזמן לפרוש, חכו. ראש הממשלה נמצא לפני תפנית גדולה, אז בוא נמתין עוד מעט, נראה לאן זה לוקח אותנו ואז נקבל את ההחלטות". ואני חושבת שזאת קריאת המציאות הנכונה.

‏אנחנו בנקודה שבה חמאס, אם חמאס מתעשת, חוזר עם תשובה מעודכנת, ישראל מסתערת קדימה, שולחת בחזרה את המשלחת והולכת על עסקה חלקית. אבל אם חמאס לא יתעשת ולא ילך על עסקה חלקית, אנחנו לקראת השינוי הגדול שלוקח אותנו לחזון שאנחנו מובילים כל הזמן. וזה כיבוש הרצועה, איזשהו פתרון לאוכלוסייה, אם זה דחיקה לעיר הומניטרית כדי לראות איך עושים הגליה מרצון, מה שסמוטריץ' ועמיחי אליהו אומרים: "מנקים את הרצועה, משתחים אותה, מרחיקים את התושבים", הרי הם אומרים את האמת. נתניהו יודע לומר לטראמפ בעת הזו, "זה כדי שנעשה שמה משהו חדש, מחודש, נחנך מחדש את האוכלוסייה שתשאר, נביא אז את המפרציות, נבנה ריווירה עזתית ונלך לנתיב של נורמליזציה". אבל כדי להגיע לנקודה הזאת, אין מנוס מלכבוש את הרצועה. ולכבוש את הרצועה אומר סיכון משמעותי לחיי החטופים. אנחנו בנקודה הזאת.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: דנה, בנקודת הזמן הזו שבה אנחנו נמצאים, חמאס מרגיש שהמומנטום בידיים שלו. ואת יודעת מה, אולי בצדק מסוים, כי הלחץ הבינלאומי על ישראל הוא אדיר, הוא חסר תקדים. הצדדים ממשיכים לומר שיש מגעים, אבל המגעים האלה לא קורים באותו מקום פיזית. אז אפשר להסיק שהם לא אינטנסיביים במיוחד. חמאס ממשיך, לאורך כל הדרך, לדרוש את הפסקת המלחמה, ואולי אפרופו המומנטום, הוא חושב שעכשיו הוא יכול לכפות את זה על ישראל. אבל ישראל לא מוכנה להפסיק את המלחמה, מוכנה רק לעסקה חלקית.

‏אנחנו דיברנו וניסינו לנתח כאן בעבר מה נתניהו רוצה, למה עסקאות חלקיות כן והפסקת מלחמה בעזה לא, למרות שהמלחמה באיראן הופסקה והמלחמה עם חיזבאללה הופסקה. אז מה מניע את נתניהו עכשיו? מה מוביל אותו?

‏דנה: אני חושבת שזה התלכדות של כמה דברים. אחד, זה התפיסה שלו ושל רון דרמר שמדברת על זה שאסור לישראל לסיים את המערכה הזאת כשחמאס עומד על הרגליים, מכיוון שזה יהיה מסר שיפגע בישראל לדורות קדימה. אם השכונה, בשכונה שלנו יראו שהאויב הכי קטן שלנו מצליח להכניע את ישראל, זה יהדהד ויפגע בישראל קדימה.

‏דבר שני, יש כאן איזושהי מחשבה נוספת שאומרת, חמאס ממילא לא ישחרר את החטופים, אנחנו הצלחנו מעל ומעבר. אנחנו שומעים את זה בכל אחת מהשיחות, בכל אחד מהתדרוכים, בכל אחד מהמסרים שאנחנו שומעים משרי הליכוד, שנאחזים במספרים. הצלחנו להחזיר 205 חטופים, 148 בחיים, זה מעל ומעבר. וכשמסתכלים על החזון ההיסטורי, אומה שחפצה חיים חייבת לדעת להקריב קורבנות. זה הנימוק הנוסף.

‏הנימוק השלישי אומר, כדי להגיע לנורמליזציה, אנחנו חייבים לייצר מציאות אחרת בעזה, כדי לאפשר את כניסת המדינות הסוניות המתונות, הם לא ישימו את הכסף שלהם שוב כשחמאס נמצא.

‏והנימוק הרביעי שאני לא מתעלמת ממנו, הוא הנימוק הפוליטי. ברגע שנתניהו הלך את המהלך הלא פופולרי, בניגוד מוחלט לדעת הציבור, אפילו לבייס הליכודי והלך all in עם החרדים בעניין חוק הגיוס, עד כדי הדחת יולי אדלשטיין, אני חושבת שהוא עושה חשבון שהוא לא יכול להרשות לעצמו בחירות בעת הקרובה והוא צריך לקחת זמן. מה זה הזמן? הזמן זה לקנות גם את השותפות של בן גביר וסמוטריץ', לוודא שהם איתו ואיך עושים את זה? לא עוצרים את המלחמה.

‏אלעד: תראי, את אמרת שאם הייתה אפשרות, נתניהו כן היה הולך על עסקה חלקית, מתווה וויטקוף, 60 ימים, מחצית מהחטופים החיים, אבל הוא לא היה הולך להפסקת מלחמה. והמציאות שנוצרה היא שחמאס מרגיש כרגע שהוא חזק, אמרנו, הוא מקשיח עמדות, הוא דורש את סיום המלחמה, והדינמיקה הזו יכולה להוביל את ישראל למקום שהיא באמת פועלת אחרת מאשר היא פעלה עד עכשיו. כלומר, לפעול גם במקומות שבהם מעריכים שמוחזקים חטופים, או לכבוש את כל הרצועה ולהתקין משטר צבאי.

‏ופה אני רוצה לתהות לגבי שני אנשים, לדעתי שני האנשים הכי מרכזיים בסיפור. אחד הוא הנשיא טראמפ. בינתיים הוא זורם עם נתניהו באמירות, אני לא בטוח שהוא יתמוך בכיבוש הרצועה. הבן אדם השני הוא הרמטכ"ל זמיר. הוא זה שאמור להוציא את התוכנית הזו אם תתקבל ההחלטה, לפועל. ושמענו דיווחים שהוא מתנגד לעניין הזה והוא אפילו הזהיר מפניו.

‏דנה: חד משמעית, אני חושבת שנגעת בשתי הנקודות. בוא נדבר רגע על טראמפ. בימים האחרונים אנחנו שומעים את טראמפ משנה את הרטוריקה שלו, זה כבר לא "אנחנו מביאים חטופים והכי חשוב להביא חטופים", אלא עכשיו הוא מדבר על זה שהוא בעצם היה הולך ו… רומז שהוא היה הולך עד הסוף עם הרצועה וגם מדבר משפט, שבעיניי, אותי ממש החריד, ששמעתי אותו ביום שישי כי אני חושבת שהבנתי לאן זה הולך, שאמר, "טוב חמאס ממילא לא ייתן את החטופים האחרונים שלו, והבאנו כל כך הרבה, לא בהכרח אפשר יהיה להביא את ה-20 הנוספים".

‏[הקלטה]

President Donald Trump: “I said when you get down to 10 or 20, I don’t think Hamas is going to make a deal, because that means they have no protection. And basically that’s what happened. Hamas didn’t want to make a deal.”

‏דנה: אז אני יכולה לראות כאן שבעצם יש יכולת של נתניהו ודרמר לרתום את סביבת טראמפ ואת טראמפ עצמו לנרטיב שלהם.

‏אלעד: והרמטכ"ל, מה איתו?

‏דנה: אני חושבת שהרמטכ"ל נמצא כאן בתפקיד חייו. לא היה רמטכ"ל שעמד בפני סיטואציה כזו, כי הרמטכ"ל לצורך העניין הוא שומר הסף. הרמטכ"ל, בדיונים, שם את האמת על השולחן ואומר להם, 'אנחנו בצומת T. זה או עסקת חטופים, הפסקת אש קבועה, חישוב מסלול מחדש, אין מי שילחם, החיילים שחוקים, המלאים ריקים, הצבא לא מתאמן, הצבא מתוח, או כיבוש הרצועה'. והוא אמר להם, 'כיבוש הרצועה וכניסה למקומות שבהם לא תימרנו, זה סיכון ממשי לחיי החטופים'.

‏אלה שתי האופציות שמונחות עכשיו על השולחן, וזאת הבחירה של הרמטכ"ל. ונדמה לי שזה רגע המבחן של הרמטכ"ל אייל זמיר. כי הוא יודע את האמת, הוא מבין את המשמעות, הוא מבין את המשמעות לחיי החטופים, הוא רואה את מטרות המלחמה מול העיניים, והוא יודע שעכשיו, מבלי לשנות מטרות מלחמה, מבלי לכנס קבינט, מבלי לנהל שום תהליך שאנחנו מכירים מהפעמים הקודמות, הוא עלול להידרש לבצע פעולה, שבסוף שלה יש גם סיכון משמעותי לחיי החטופים בניגוד למטרת המלחמה, וכיבוש הרצועה, שלא מופיע במטרות המלחמה.

‏אלעד: ובסוף, דנה, אנחנו צריכים גם לזכור וגם להזכיר, שבמציאות שבה חמאס מרגיש שיש לו כוח והוא מקשיח עמדות, לא סביר שנראה אותו מתגמש באופן משמעותי. ונתניהו יאמר שגם אם בסופו של דבר לא הגענו לעסקה, וגם אם בסופו של דבר הגענו למציאות שבה ישראל צריכה להרחיב את הפעולה שלה בעזה אפילו יותר, הוא יאמר שזה אשמת חמאס. שחמאס הוא הסרבן ושחמאס הוא זה שמונע עסקה.

‏דנה: חמאס הוא חמאס, אבל האחריות להחזיר חטופים והאחריות לנהל אסטרטגיה שמקדמת את מדינת ישראל, שמבטיחה לה ביטחון, שמתכתבת עם מטרות המלחמה, מונחת על כתפיו של ראש הממשלה. עכשיו, אתה יודע, אלעד, כבר אין לו את מי להאשים. כל מי שהיה לצידו בשבעה באוקטובר כבר לא נמצא. הוא היחיד שעוד נשאר. שר הביטחון שידע להציב לו מראה, גלנט, הוזז מהדרך. אחר כך היה הרמטכ"ל, הרצי הלוי. גם הוא הוזז מהדרך. אחר כך זה היה ראש השב"כ. אנחנו רואים את מסע הדה לגיטימציה לכל הפקידוּת. כל מי שמביא עמדה מקצועית אחרת, נזרק החוצה.

‏ולכן ראש הממשלה בעצם נמצא עכשיו בסביבה שבה הוא יכול לקבל את ההחלטות לגמרי לבד. ואיך שלא מסתכלים על זה, ראש הממשלה הולך עכשיו למדיניות שהיא הפוכה לחלוטין מכל תפיסת הביטחון של ישראל, צריך לזכור אותה. אחד, אנחנו הולכים למלחמה ארוכה, כשהתפיסה אמרה ישראל חייבת ללכת למערכות קצרות בגלל המבנה החברתי שלה והכלכלי שלה. דבר שני, אנחנו הולכים למלחמה שאיננה בקונצנזוס. יש רוב גדול בציבור שפעם אחר פעם מביע בסקרים וגם ברחוב את העמדה שלו, שצריך לחתור להפסקת אש, שצריך לסיים את הלחימה הזו. אנחנו הולכים עכשיו למלחמה שעלולה, בקצה שלה, לפגוע באתוס בסיסי של החברה הישראלית, וזה שלא משאירים אחים מאחור. קדושת חיי האדם ולא הקרבה למען רעיון גדול.

‏ודבר רביעי, אנחנו הולכים למלחמה שאנחנו רואים כבר עכשיו, אם היא תמשיך ואם ישראל תחתור לכיוון הזה של כיבוש הרצועה, תסכן עוד יותר או תפגע עוד יותר במעט הלגיטימיות שנשארה לישראל. ישראל הפכה למותג רעיל, וישראל, לאורך כל השנים, בנתה על זה שהעוצמה שלה תבוא מזה, שהיא מדינה, אולי אחת הקטנות בעולם, אבל יש לה עוצמה אדירה. והעוצמה הזאת הולכת ונעלמת. ואז נישאר באמת מדינה מאוד קטנה שעדיין יש לה את ארצות הברית, שזה לא דבר קל ערך, אבל השאלה אם זה יספיק לנו.

‏אלעד: דנה ויס, תודה.

‏דנה: תודה רבה.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, דניאל שחר, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתנגנת עד שדועכת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה