top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: הסיפור של מירב ורומי

Updated: Jan 20

בתחילת הלחימה, מיטוט שלטון החמאס עמד בראש סדר העדיפויות של הממשלה. השבת החטופים אפילו לא הוגדרה כאחת ממטרות המבצע. אבל בימים האחרונים ראינו התפתחויות משמעותיות בנושא: 4 חטופות שוחררו, יש דיווחים על עסקה גדולה יותר בדרך וישראל הצהירה שהשבת החטופים נמצאת כעת בראש סדר העדיפויות. ובכל הזמן הזה נמצאות עשרות משפחות שכל ידיעה בנושא מטלטלת אותן מהיסוד. משפחות הנעדרים והחטופים. הפעם, אנחנו עם מירב לשם גונן - אמא של רומי.



 

היום יום חמישי, 26 באוקטובר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

היה רגע אחד במהלך שלושת השבועות האחרונים שבו אפשר היה להרגיש שינוי ממש בתפיסה הישראלית.

אם אתם זוכרים, כי הרי כל יום עכשיו מרגיש כמו חודש, בימים הראשונים שאחרי שבת השחורה, השיח בממשלה, או לפחות במה שנקרא 'גורמים בכירים בממשלה', היה שקודם צריך להילחם בחמאס, ואחר כך לטפל בחטופים. השבת החטופים לא הייתה אחת ממטרות המבצע המרכזיות הרשמיות בהתחלה. אבל, אם מסתכלים על הנושא הזה, על החטופים שמוחזקים בעזה, עושה רושם שדווקא בו ראינו את ההתפתחויות הגדולות ביותר בימים האחרונים. ארבע חטופות כבר שוחררו, יהודית ונטלי רענן, יוכי ליפשיץ ונורית קופר. יש דיווחים על עסקה גדולה יותר, שנרקמת מאחורי הקלעים, ראש המל"ל צחי הנגבי צייץ אתמול מחמאות לקטאר, על כמה שהיא חיונית במשא ומתן. ויש גם שינוי לפחות הצהרתי, כי השבת החטופים הפכה להיות מטרה ראשית, ראשונה של ישראל, עד כדי כך שמדברים על כך שהכניסה הקרקעית לעזה מעוכבת בגלל המשא ומתן, שאולי ישיב 220 ישראלים הביתה.

ובכל הזמן הזה, מול כל ידיעה, מול כל חצי שמועה, כל אינפורמציה או דיסאינפורמציה שמוציא חמאס, מול שחרור החטופות ומול הצהרה לתקשורת, מול כל זה נמצאות עשרות משפחות ואלפי אנשים, שכל מילה וכל אות מטלטלות אותם מהיסוד, משפחות הנעדרים והחטופים.

אז ביום ה-20 של מלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם מירב לשם גונן, אימא של רומי. שלום מירב.

מירב: שלום.

אלעד: אני יכול לשאול מה נשמע? זו שאלה לגיטימית בימים האלה?

מירב: אני חושבת שכל שאלה היא לגיטימית. אולי התשובות הן קצת פחות צפויות, אבל אני חושבת שכל שאלה היא לגיטימית ואפילו הן הכרחיות. אז מה נשמע? תלוי באיזה רגע אתה שואל. יש רגעים שיותר ויש רגעים שמאוד מאוד פחות. ברגע הספציפי הזה, ממש בסדר.

אלעד: קחי אותי רגע לרגעים האלה. זה כי מה? זה כי קורה משהו מיוחד? את חובה משהו מיוחד שפתאום מוריד אותך או מעלה אותך או שזה אקראי?

מירב: לא לא, זה אקראי ולא אקראי. הרגעים של ה-uplifting זה כשאני יושבת פה במטה, להחזרת לחטופים והנעדרים. אפילו אם אני נכנסת לפה ראשונה, בשבע שעה וחצי בבוקר, ואני רואה את כל העשייה שיש פה (בוכה) זה דווקא בכי של מרגש, אני חייבת להגיד. כל העשייה, כל האנשים האלה שזה הרגשה של הידיעה, זה לא הרגשה שאני, אני בתור משפחה פרטנית לא לבד, ואנחנו בתור משפחות של החטופים לא לבד. זה יכול להיות ברגעים עם הילדים שלי. כמו אתמול בערב שהתכנסנו אצל הגדולה, יש לי חמישה ילדים, רומי היה אמצעית, התכנסנו אצל ירדן הגדולה, וכולם באו, גם שחף, גם דריה, גם אדם, ואכלנו פיצה על המזרן. ואחר כך כולנו נרדמנו על המזרנים בסלון הלא גדול של הבת שלי, אבל המאוד משפחתי. זה יכול להיות בהליכה עם בן הזוג שלי, אסף, שזה מחזיר אותי לאיזושהי נורמליות מסוימת, בתוך המציאות המאוד מאוד, כמו יקום מקביל, שנזרקנו אליו בשבעה באוקטובר, כזה. ורגעים אחרים שבהם יש נפילה, אם אני לבד, או רגעים שאני מסכימה לחשוב רגע, על איפה רומי, על מה קורה איתה כרגע, על כמה זמן לעזאזל זה עוד אמור לקחת. אז זה הרגעים היותר קשים. אז יש גם וגם.

אלעד: ספרי לי עליה, על רומי.

מירב: אי אפשר לתאר את רומי, כי כל מילה שאני אגיד, זה, אתה יודע, זה אלפית ממה שחווים אותה, כשנמצאים לידה. רומי היא אור, היא פשוט ילדה של אור, מלא אנרגיה, מלאה אנרגיה. זזה, שמחה, קופצת, עושה, ילדה של עשייה, של צחוקים, של חברים, של חיבוקים, של הרבה אהבה, הרבה נתינה, לב ענק. כל כך הרבה דברים חברים שלה שולחים אליי בהודעות עכשיו, כדי לחבק. ילדה חכמה, רגישה ברמות, אמיצה, תמיד אומרת ככה את מה שאחרים מפחדים להגיד. יודעת לצחוק על עצמה, יודעת, יודעת פשוט להיות באמת באמת אמיתית לגמרי, הכי אותנטית שיש, הכי, היא סיימה, היא השתחררה מהצבא, ממש לפני שנתיים ומשהו. וואי, אולי אני מתבלבלת וזה כבר יותר, ועבדה קצת, יצאה לחו"ל, לדרום אמריקה, לשבעה חודשים, שם היא פגשה את גאיה חליפה זיכרונה לברכה, החברה הכי טובה שלה. עבדה עוד כמה חודשים עכשיו כדי להרוויח עוד כסף, במחשבה לנסוע עוד פעם לחו"ל, עד יום שבת, כשהכל כך נעצר.

אלעד: מעניין אותי אם את זוכרת את הרגע שהיא אמרה לך שהיא הולכת למסיבה, לנובה.

מירב: לא, היא סיפרה על המסיבה, היינו ביום שלישי, ממש לפני המסיבה. בגלל שביום כיפור לא יצא לנו בסוף להיות ביחד, והיא ממש התבאסה על זה, כי יום כיפור הוא אצלנו מאוד מיוחד, ככה כל היום משחקים, ואנחנו הולכות לבית הכנסת, ויש ברכת הילדים, וזה לא הסתדר, כי החמישי הצעיר שלי היה עם התקף של אפנדציט בבית חולים. היא הייתה נורא מבואסת על זה, אז עשיתי מאמץ מאוד גדול, והגעתי לתל אביב, לשבת איתה בבית קפה לפני שהיא מתחילה לעבוד, וצחוקים ודיבורים, ו"אמא תקשיבי, מה אני הולכת לעשות בשבת וגאיה ואני... ואני אעבוד בשביל כל התוכניות כזה, "יום שישי אני עובדת, ואז אנחנו ניסע למסיבה", ואני אף פעם לא שואלת איפה, "כי זה לא באמת, אתה יודע, הם… שאלתי סתם איפה, אז היא אמרה ליד בארי. ואני, זה עבר לידי, לא ממש ידעתי איפה זה בארי גם. אני לא יודעת בדיעבד אם הייתי יודעת, אם הייתי אומרת משהו, לאמיתו של דבר, לא באמת יודעת.

אלעד: את יכולה לחזור איתי ליום שבת?

מירב: כן.

זה התחיל ב-6:35, האמת היא שזה התחיל טיפה לפני, בשש וחצי, אני התעוררתי בגלל אזעקה, אני הייתי במרכז הארץ, ושמעתי אזעקה, עכשיו אני, אנחנו תושבי הצפון, היינו במלחמת לבנון השנייה בצפון, ב-2006, ואנחנו יודעים בדיוק מה זה אזעקה, אנחנו יודעים בדיוק מה זה טילים. שמענו אזעקה, ושמעתי בום. והתעוררתי ואמרתי יש אזעקה, ובן הזוג שלי אמר לא אין, ואני אמרתי יש אזעקה. ואז שנייה אחרי זה קיבלתי טלפון מרומי, בוכה בהיסטריה, אמא יש פה טילים. יש לי מחשבות על למה לא אמרתי לה באותה שנייה להיכנס לאוטו ולרוץ משם, אבל בדיעבד זה לא רלוונטי, כי חשבנו שזה ייגמר. אוקיי, יש, אתה יודע, יש מטח, והוא נגמר. חצי שעה, גג, לא חשבנו על מעבר בכלל. אמרתי לה לחפש מקום להתחבא, הרגעתי אותה, לקח לי הרבה זמן להרגיע אותה, היא הייתה ממש בהיסטריה, אבל היא נרגעה בסוף. אמרתי לה, תחפשי מקום להתחבא, היא אמרה אין שום מקום כזה, כי אנחנו בשטח, אין פה שום דבר, אין פה מקלטים או משהו, זה הכל שטח פתוח. אמרתי לה, אוקיי, אז תחפשי מישהו שם שיודע, מה לעשות. אתה יודע, יש שם גם אנשים שגרים בדרום. וסגרנו את הטלפון והיא המשיכה לדבר עם אחותה, היא אמרה, ירדן מתקשרת אליי, היא המשיכה לדבר עם אחותה. ואז אני חזרתי אליה, שאלתי אותה מה קורה, היא אמרה, אימא, אנחנו לא יודעות מה לעשות, לא מפסיק המטחים, ואנחנו חושבות ללכת לאוטו, באמת בסוף הם הלכו לאוטו, הן הצליחו למצוא את האוטו של גאיה שהייתה איתה והן החליטו לצאת מהאזור. עכשיו, יש שם טווח זמנים מסוים שאני לא ממש זוכרת מתי התחילו היריות, ומתי הן התחילו להבין שיש שם סכנה, ואנחנו פתחנו טלוויזיה, והתחלנו לראות את התמונות הראשונות שעלו, עכשיו לא קישרנו בכלל בין הדברים, לא היה, אוקיי, זה, שאלתי, הסתכלתי במפה, ראיתי שזה לא בדיוק שם, זה רחוק, הייתי מאוד רגועה עם זה, בסדר, שם יש מטחים, הם יברחו, וככה התנהלנו בטלפון, בשיחות, מה קורה עכשיו? 'אנחנו מצאנו את האוטו של גאיה, אנחנו יוצאות מפה', מה קורה עכשיו? 'כלום, אנחנו עומדות בפקק, יש פה מלא מכוניות, אי אפשר לצאת', אבל הם ככה היו לחוצות מצד אחד, אבל היו רגועות יחסית לסיטואציה. ואז התחילו לשמוע יריות מסביב, גם אני שמעתי אותם בטלפון, והן אומרות לי, 'אמא, אנחנו מתחבאות פה בשיחים', זה כבר היה שלב יותר מתקדם שבדיעבד הבנו שהן עברו מהאוטו של גאיה לאוטו אחר, ואז הם ברחו לשיחים עם עוד קבוצה של חברים, והיא מדברת איתי מהשיחים, ואני שומעת היריות במרחק, עכשיו, איפשהו בתוך הראש שלי זה היה אוקיי, זה היה, יש איזו חוליה שנכנסה, ואתה יודע, הצבא יעצור אותה, יהרוג אותה, וזה מה שהיה לי בראש. 'אנחנו בשיחים מתחבאות, שוטר אמר לנו להתחבא פה', והם דילגו משיח לשיח, יש לי אפילו תמונה מהאחד השיחים האלה, חושבת על השיחים הקוצניים האלה שילדה צריכה להתחבא בהם, ולדלג משיח לשיח, זה הזוי זה הרי מושגים של בכלל של חיילים בצבא, מה הקשר אליה עכשיו? ואז אבא של גאיה רצה לרדת לדרום להביא אותם, ועצרו אותו באשקלון, אי אפשרה להיכנס, ואחד החברים של גאיה, הוא אומר לי כל הזמן בטלפון, אבא שלה, אחד החברים של גאיה יגיע אליהם ויאסוף אותם כנראה, ואוקיי, שמחנו שהם לא יהיו לבד בזה, ובאמת הם הודיעו לנו שבן שמעוני חוזר לקחת אותם, בן כבר יצא עם הרכב שלו, הקפיץ החוצה קבוצה של חמישה ילדים, והחליט לחזור פנימה כדי להוציא אותן, למרות שבת הזוג שלו אמרה לו לא לחזור, אח שלו אמר לו לא לחזור, הוא החליט כן להיכנס ולהוציא אותם, הוא מכיר את גאיה, הוא הרגיש ככה אחריות עליהן, ואז הן אמרו לי בן חוזר לקחת אותנו, אנחנו מחכות לו, שלחנו לו מיקום בזמן אמת, ואז… ואז (בכי) ואז הגיע הטלפון האחרון בעצם, ב-10 ו-14 דקות, ואני מרימה את הטלפון, ורומי אומרת לי, אמא, ירו בנו, ירו בי, אני מדממת, ירו בי, ירו באוטו, ירו באופיר, לא ידעתי מי זה אופיר, אבל הסתבר שזה בחור שנכנס לרכב שלהם, כדי לברוח מהאזור, גאיה לא עונה לי, בדיעבד הבנו שהיא נרצחה במכת אש הראשונה, בן לא עונה לי, הנהג, הבנו שגם הוא בדיעבד הבנו שגם הוא נרצח במכת האש הראשונה, ו'אמא אני מפחדת, אני מפחדת שאני הולכת למות'. ואני עם כל ה... אמא שבי אומרת לה, 'את לא הולכת למות, רומי, אתם לא הולכים למות, את הולכת להירגע, את מפסיקה לבכות עכשיו, את צריכה להירגע, גם את וגם אופיר, בדיעבד הוא אמר לי שם, השם שלי אופיר צרפתי, אני נפצעתי ביד, אני מרגיש שהיד שלי מפוצצת, תגידי לאמא שלי שאני פה, ואני אומרת לו, מה להגיד לה? הוא אומר, 'אני לא יודע מה תגידי לה, רק תגידי לה שאני פה', והוא נתן לי את מספר הטלפון של אמא שלו, לא יודעת איך בתוך כל הסערה זה מה שהיה לו בראש, ליידע את אמא שלו שהוא שם, ואני מדברת איתם, ואני מבינה שהם פצועים, אני מבינה שהם נורא סובלים, ואני מבינה שהם מאוד מבוהלים, מאוד מפוחדים, רומי אומרת לי, 'אמא זה כמו סרט, אני מפחדת, אני מפחדת שאני אמות, תשלחו מישהו שיעזור לנו', ואני אומרת לה, 'בטח, אנחנו נשלח את המשטרה', אני עוד לא מבינה את הסיטואציה בכלל, 'אנחנו נשלח את המשטרה, אנחנו נשלח אולי מסוק מלמעלה, שיראה אתכם ויסמן, איפה האוטו? מה הדגם? תשלחו לנו מיקום בזמן אמת', כל מיני דברים כאלה, עד שאני מבינה באיזשהו רגע שאנחנו לא הולכים לעשות כלום, שאף אחד לא יגיע לשם לעזור להם, ואז אני מחליטה להגיד לה דברים אחרים לגמרי, להגיד לה כמה אני אוהבת אותה, רציתי שמה שיישאר לה בראש, אם היא באמת הולכת למות, ואף אחד לא יכול להציל אותה, אז מה שיישאר לה בראש, זה כמה אני אוהבת אותה, כמה היא אהובה, וכשהיא תחזור ותהיה בריאה, אנחנו נלך עוד פעם לבית הקפה שישבנו בו כמה ימים לפני זה, ושניסע לחו"ל לעשות את כל הטרקים שהיא רצתה לעשות, ואני אוהבת אותה, ושתהיה רגועה ושהיא לא לבד, ושאני איתה. ואני שומעת היריות כל הזמן מסביב, זה כמו איזה סרט רע, והיריות מתקרבות לאוטו, ואז אני שומעת גברים צועקים בערבית מסביב לאוטו, המון גברים, והם נכנסים לאוטו, ואני שומעת אותו מנסים להתניע את האוטו ורומי שקטה, היא לא מדברת, עוד שנייה לפני שהם התקרבו, לפני ששמענו את הקולות שלהם, היא הרימה את הטלפון ואמרה 'הלו, אמא?" וזה הקול האחרון שיש לי בראש, וזהו, ואז אחרי ששמעתי אותם מדברים מסביב לאוטו, ומנסים להתניע את האוטו, מישהו מהם כיבה את השיחה וזהו, ניסיתי עוד פעם להתקשר ב-11 וב-11 דקות, ואף אחד לא ענה, ואחר כך כבר הבטרייה נגמרה, הטלפון כבר בדיעבד, אנחנו יודעים שב-2, 2.5 הוא אוכן בפעם האחרונה בעזה, וזהו, זה הפעם האחרונה שדיברתי עם רומי.

אלעד: אני מצטער שהייתם צריכים לחוות את הדבר הזה, זה פשוט נורא.

 מירב: (בוכה) גם אני אלעד, וכל פעם שאני מספרת, אני חושבת רק על הצד השני שמקשיב, וכמה הלב שלו נקרע כמו שהלב שלי נקרע. רק לחשוב על זה, על מה שאתם אומרים כשאתם מקשיבים, לסיפורים שלנו, לכאב שלנו, כמה זה קורע אתכם, זה לא הופך את זה ליותר קל. וזה סרטים רעים שלא רק אני עברתי, שכולנו עברנו, אני אולי האדם האחרון שדיבר עם הילד שלו, ואולי חווה באמת בלייב את הסיטואציה הזאת, אבל זה, זה החוויה שלנו, זה מה שחווינו, זה הדברים שאנשים עברו שם, אני כבר לא מדברת על יתר הזוועות. לכן נורא חשוב מה שאתם עושים, אני יודעת שזה קשה, אבל זה כל כך חשוב שאתם תפיצו את זה הלאה, כדי להשאיר את זה במודעות של כולנו, של לא רק של כולנו, של כל העולם.

אלעד: אז מירב, קחי אותי לשעות שאחרי, כלומר, הטלפון נותק, ומה קורה? כלומר, מה עושים ברגע המזוויע הזה, של פשוט חוסר מודעות וחוסר ודאות, מוחלט לגבי מה קורה עם הבת שלך? איך משם, הלכה והתבהרה התמונה?

מירב: אני לא זוכרת איך עברנו את השעות שמיד אחרי, אני פשוט לא זוכרת. זה היה הרבה בשיחות, הבן שלי היה בנפאל, השני שלי, אז שיחות אליו לנפאל, להתייעץ איתו, עם הגדולה, עם אבא של רומי, אבא שלה ואני גרושים, אז עם אבא שלה, עם אבא של גאיה, עם אמא של גאיה, אני לא ממש זוכרת מה היה בשעות האלה, הדבר הבא היחיד שאני זוכרת, זה שאבא של רומי הלך לפתוח, אמרו לנו לפתוח תיק, זה נראה לי, אתה יודע, זה נראה לי כאילו שהם היו שם כמה ימים, זה היה כולה כמה שעות, התחילו לרוץ אקסלים, של ילדים שהיו במסיבה, של מי היה, של ניסיון לברר מה קורה, הבנה פתאום מה קרה בעצם לאורך הקו שם, ההבנה הזאת שנכנסו מאות ואלפי מחבלים. אבא של רומי שפותח תיק במעונה, במשטרת מעונה, באיזשהו שלב הודעה של ללכת ללהב 433, ואנחנו אוספים חפצים, עוד לא היינו, לא הבנו בכלל, אני חושבת שאיפשהו בתוך התודעה שלנו, פשוט לא הבנו מה הסיטואציה, ונסענו ללהב 433, להגיש, לפתוח שם תלונה, תלונה זה נראה לי, כאילו כשאני מסתכלת על זה בדיעבד, מה תלונה? מה הקשר? על מי אני מתלוננת? כאילו לא ממש הבנתי את הקשר, אבל הבנתי שיש פה פרוצדורה שצריך לעשות, ואני אדם מאוד חכם, לא הבנתי מה רוצים ממני בכלל, ולשבת שם שעות בלהב 433, עם עוד הרבה מאוד הורים מבולבלים ואנשי משטרה וצבא, שהם מאוד אוהדים, מאוד נעימים, אבל נראה לי שהם היו עוד יותר מבולבלים מאתנו, לא בדיוק ידעו מה הסיטואציה, לא הבנו שעברנו איזשהו סטטוס, מהורים של רומי להורים של נעדרת, או כל יתר ההורים מן הסתם, חלקם להורים של נרצחים, או של פצועים, לא חושבת שמישהו הבין את המימדים של הזוועה הזאת בכלל. ואז יום ראשון, שבתוך הקבוצה מתחילים לדבר על זה, שמישהו מארגן מסיבת עיתונאים, כדי לדרוש את החזרה של החטופים, לברר מה עם הנעדרים, ואני ממש מסרבת ללכת אליה, ממש לא בא לי, לא בא לי אף אחד עכשיו, לא רוצה אף אחד להצטרף אליו, רוצה להיות בכאב הפרטי שלי, איזשהו כזה התמסרות לרצון שמישהו יפתור את זה, מישהו ימצא פתרון לזה, ולחץ מאוד הגיוני מהגדולה שלי, ומבן הזוג שלי שאני אלך למסיבת עיתונאים כי זה חשוב, הייתה הרגשה, אצלי הייתה הרגשה של אוזלת יד מטורפת, אני מאוד בן אדם שיודע לקדם את הדברים עבור עצמו, ולא יכולתי, לא ידעתי מה לעשות, הייתי לגמרי בבלבול.

אלעד: זה פשוט שאב אותך? כלומר, או שזו הייתה החלטה מודעת, להיות פעילה במטה, להתראיין, לדבר, לפעול, בתור מי שכמה שעות או כמה ימים לפני זה אמרה אני לא רוצה, ולהיות בכל זאת סוג של, אחת מהפנים של הדבר הזה, זו החלטה, זה פשוט קרה?

 מירב: פשוט נשאבתי לזה, זו המילה הכי נכונה, אני בן אדם מאוד פרטי, אני לא מדברת על החיים הפרטיים שלי בכלל, כמעט בכלל, בתור מלווה עסקית, אני כן יוצאת הרבה משווקת, יש לי, היו לי לייבים כל בוקר, יש לי, כבר אין לי, היו לי לייבים כל בוקר, אבל בתור אדם פרטי, אני לא מדברת את החיים הפרטיים שלי בחוץ, כמעט אף פעם, ואני לא בוכה לפני אנשים. אני, אולי 15 איש, כל החיים אולי 15 איש ראו אותי בוכה, אני לא בוכה לפני אנשים, זה לא עניינם, זה משהו שהוא שלי. ופתאום, לעמוד לפני, לפני התקשורת ולדבר, זה פשוט קרה, כי הם ביקשו גם, אחרי שדיברנו וסיפרנו את הסיפור בעברית, היה שם גם ערוץ תקשורת, דובר אנגלית, אני כבר לא זוכרת איזה מהם, והיא שאלה אם מישהו יודע לדבר אנגלית, ואני הייתי פשוט יותר אסופה, מיותר ההורים באותו רגע, ואמרתי לה כן, ואז היא שאלה ועניתי באנגלית, ולהתחיל לדבר באנגלית, ועד שנייה אחרי זה, חשבתי שזהו, שאפשר ללכת, ופתאום התחילו להגיע מלא כתבים 'רגע אנחנו רוצים אותך להתראיין פה, רוצים אותך להתראיין פה' אני אפילו לא מכירה את השמות, אני לא במקום הזה, אני לא בשטח הזה בכלל, והסכמתי להתראיין לכל מי שרצה, כי חשבתי שזה כבוד אדיר, שמישהו מוכן לפרסם את הסיפור הזה, היום אני חושבת שזה זה חובה, ובבוקר קמתי, ואמרו לי יש פגישה של כל מי שהרים את המסיבת עיתונאים, ואמרתי אני מאוד רוצה להיות נוכחת בה, ונכנסתי לפגישה, וכולם שם אנשי מקצוע, מומחים יודעים מה הם עושים, ואני כולה אמא. וזהו, ומאותו רגע, זה היה הימים הראשונים, זה היה אין ספור ראיונות, לדעתי עשיתי לפעמים, בין 10 ל-15 ראיונות ביום, והתחלתי להישאב לתוך המטה, להיכנס לתוך העשייה עצמה, כי הבנתי שיש פה רק מתנדבים, פשוט כמויות של מתנדבים, ועוד לא היו, כמעט לא היו הורים בתוך זה, היינו ממש מעטים, והבנתי שיש לי אחריות גם פה, לחייך אליהם, להזכיר להם למה הם פה, להגיד להם תודה, מבוקר עד ערב, על כל מה שהם עושים, כי זה סופר לא מובן מאליו, וגם להעביר להם, לחבר אותם כל הזמן למקום של הרגש, שזה גם אני מבינה, שזה גם מה שאני עושה ברשתות התקשורת, פעמיים אצל רפי רשף, זה היה מאוד דרמטי, בשבת האחרונה בטח, עם ירון אברהם, שבכה בשידור, ועם אוהד חמו, שאני מזכירה להם, פשוט שהמוקד הוא החטופים, שהם הלב של העם, שבלי הלב הזה, כל היתר זה גוף בלבד, שאין לו, שהוא עובד מכני, הוא עובד מלאכותי, והלב זה הדבר הזה, הם לא נפרדים, הם לא אנחנו ואתם, זה לא זה, זה כל העם ביחד, שכרגע אם לא יושב פיזית, הוא יושב רגשית, בתוך עזה, איפה שזה לא יהיה יחד איתם, וחווה את כל מה שהם חווים, וברגע שהבנתי, שזה לא ITS NOT ABOUT ME ANY MORE אני רק יכולה לעזור, לחבר למקום הזה, כי אתם באמת לא שם, אתם לא יודעים מה אני מרגישה, או מה אני עברתי עם רומי, מה רומי עברה איתי, מה הורים אחרים עוברים, משפחות אחרות עוברות, אז זה כבר הפך להיות חובה ואחריות, אין פה שאלה בכלל.

 אלעד: ובעצם מירב, מה אתם יודעים על רומי?

מירב: כלום, שום דבר, כלום. אנחנו אפילו לא באמת יודעים אם היא שם או לא, זו הנחה שהיא מאוד מושכלת, מאוד הגיונית, אבל כלום, לא תמונה, אין שום תמונה, בין כל התמונות שצולמו, יש הורים שזיהו את הילדים שלהם, את האהובים שלהם, את האימהות, את האחים, את רומי, שום דבר, כלום, אנחנו לא באמת יודעים שום דבר, ומאחר וגם אף גוף לא הצליח, לא קרה המקרה הזה, שהוא נכנס וראה את החטופים, שזה, מעבר לכל דמיון, לא ברור בכלל איך זה אפשרי, איך יכול להיות שככה, אנחנו כמדינות עולם מסכימות, שיקרה דבר כזה, אז גם לא באמת יודעים, לא מה המצב שלהם, לא איך הם מוחזקים, לא אם הם מטופלים, אם מישהו חבש אותה, כלום.

אלעד: וכשבישראל אומרים שבעצם, נלחמים עכשיו מלחמה, ובחטופים בבני הערובה שנמצאים בעזה, יטפלו אחר כך, זה דבר שנאמר לפחות, זה היה הסנטימנט בהתחלה, עכשיו אני חושב שהוא השתנה, אבל שעדיין לא ברור מה ישראל מוכנה לעשות, יכולה לעשות, כדי להביא אותם הביתה מהר, מה בעצם הדרישה, עזבי את המטה. מה בעצם הציפייה שלך?

מירב: אני חושבת שתפנית המדהימה ביותר, קרתה בין שבת לראשון לפני שבוע וחצי, כי באמת בשבת דובר צה"ל, יצא עם אותה אמירה, שלא הוא קובע אמנם את המדיניות, אבל זה מדיניות שהייתה של הממשלה, של המטרה היא לחסל את החמאס, ולהחזיר לו, לא זוכרת מה היה הנוסח, ואני שמעתי את זה בשידור, ולא יכולתי אפילו לשתוק, ואני בדרך כלל מאוד סבלנית, ולא הייתי במקום הזה, ואמרתי שאין דבר כזה, שהחטופים זה מטרת המלחמה, ולא החיסול החמאס, זה מטרה משנית מבחינתי, כי זה אחר כך, כי אם לא יחזירו את החטופים, לא יהיה בשביל מי לחסל את החמאס, ובאמת תראה, ביום ראשון שעבר, השתנו מטרות המלחמה, פתאום החטופים, הייתה הבנה כללית, שזה לא היה רק בגלל שאני אמרתי, זה בגלל שהרבה מאוד אנשים אמרו את זה, יש הבנה והחלטה, שאנחנו כעם, כאנשים, כאזרחים, הדרישה שלנו היא לא חיסול החמאס, חיסול החמאס זה יעד בשביל לשמור אותנו כמדינה בכלל, והמטרה היא לחזיר את החטופים, אתם צריכים לחסל את החמאס בשביל זה, לכו על זה, אתם צריכים לעשות משהו אחר בשביל זה, לכו על זה גם, מלחמה לא יכולה להיות מטרה, כי אם מלחמה היא המטרה, אז לא יהיה שלום, לעולם לא יהיה שלום, לא יהיה באמת חיים איכותיים לנו, כי המלחמה הופכת להיות המטרה, עכשיו זה בסדר ש, לא יודעת, אולי בעבר זה היה נכון, אנחנו במקום אחר לחלוטין היום, אנחנו היום, המטרה שלנו היא לוודא, שתהיה מדינת ישראל אחרי כל הזעה הזאת, והיא תהיה, אם אנחנו נזכור שהליבה, זה גם האתוס שלנו, בואו נחזיר כל אדם, שזה יתייחס בעבר לשבויים, בחיים לא עמדנו בפני מצב כזה של חטופים, אבל בואו נחשוב רגע על החיילים שעומדים פה על הגבול, הם צריכים לראות את האתוס הזה מתקיים, כי אם האתוס לא מתקיים, אז הוא הופך להיות אגדה, איזושהי אמירה נורא נורא יפה, שמישהו פעם אמר לא זה או שאנחנו עומדים מאחורי המילה, או שאנחנו עומדים מאחוריה, לא רואה אופציה אחרת בכלל.

 אלעד: כשרומי תחזור, בשלום ובבריאות, יש כבר תוכניות? זה בית הקפה?

מירב: ברור, קודם כל התוכנית העיקרית, זה להרים מתחם נובה כזה, כמו המסיבה שממנה היא יצאה, ולהביא לשם את כל המטה, את כל המתנדבים, את כל מי שמרגיש, שהוא היה חלק מהדבר המופלא הזה, ולחגוג את זה שאנחנו מחוברים, שלא השארנו איזשהו חלק איבר, חיוני ביותר, במקום אחר. ואחר כך, אחר כך אני מאמינה, שתהיה עבודת שיקום מאוד גדולה, לכולנו, שחלק מעבודת השיקום הזה, זה יהיה הרבה בדיחות שחורות, כמו שאנחנו עושים גם עכשיו, זה יהיה לשבת בבית הקפה עוד הפעם, כדי לחזור ולהתחבר לרגעים, שהיו בעולם ביקום הקודם, שהיינו בו עד השביעי לאוקטובר, וזה יהיה כן, מן הסתם טרקים בעולם, שרציתי להצטרף אליה, כשהיא הייתה אמורה ליסוע, היא חשבה ליסוע עוד הפעם לטיול בחו"ל, והיה לנו תוכנית שאני אצטרף אליה, אז להצטרף אליה, זה פשוט לחיות, רק ביחד.

אלעד: מה זה בדיחות שחורות? את רוצה לשתף?

(צוחקת)

אלעד: לא חייבת.

מירב: לא, בכיף, למה לא? זה נראה לי חובה. זה בדיחות כמו, אנחנו יושבים בשישי, הכי הזוי שאי פעם היה, עם אנשים שלא הייתי חושבת שאני אשב איתם לארוחת שישי ביחד, ואני אומרת לשחף השני שלי, 'איפה רומי?' אז הוא אומר, 'רגע, אני אלך לקרוא לה', קורא לה 'רומיי, אה אמא, שכחתי היא הלכה לעזה', כאלה. זה לצחוק על זה שהיא בחרה לבלות בעזה, כי הפיקאפ הוא בחינם, והבד אנד ברקפסט שם הוא ללא עלות. כאלה. שבא לה יותר לטיול בעזה, מאשר לטייל איתנו בתל אביב, יש מלא בדיחות שחורות. אני חושבת שזה מחזיק אותנו, שאנחנו זוכרים, שחלק מהלחיות, זה לא רק הכאב הנוראי הזה, אבל גם על לצחוק, וגם יש פה עוד אנשים שצריכים את כל קשת הרגשות, לא רק את הכאב. הכאב הוא מאוד קשה. אז שווה לזכור שיש עוד קשת רגשות.

אלעד: טוב, אני לא איש של מסיבות טבע, אבל במסיבת הניצחון ההיא, תשמרי לי גם מקום לידך וליד רומי.

מירב: (צוחקת) בטוח. אני מקווה ששימחתי אותך קצת, דווקא בבדיחות השחורות, אלעד.

אלעד: נראה לי שזה מקום טוב לסיים בו, למרות הכל, המון המון תודה. 

מירב: תודה, אלעד.

אלעד: וחיבוק גדול, גדול, גדול.

מירב: תודה רבה, אני מחזירה לך באותו חיבוק. נראה לי ששנינו צריכים את זה, שכולנו צריכים את זה.

אלעד: כולנו, כולנו.

וזה היה "אחד ביום" של N12

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, "חפשו אחד ביום" הפודקאסט היומי.

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, שירה אראל עידו חצרוני, דני נודלמן ורוני הרניב.

על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

9 views0 comments

Comments


bottom of page