שיר אחד - שיר לשלום | להקת הנח"ל

יענקלה רוטבליט נפצע בקרב בששת הימים ומאז נושא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה. שיר לשלום נכתב מתוך מה שעבר עליו ובהשפעת המחזמר שיער. השיר הכעיס את הגנרלים אבל היה לחביב הקהל והפך לסמל כשהושר בעצרת השלום ב-95' רגעים לפני שראש הממשלה יצחק רבין נרצח

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/04/2023.

[פרסומת]

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקה]

יענקל'ה: תראי זה שיר מאד תמים בסך הכול אבל הוא היה חריג, אף אחד לא אמר דברים כאלה כנראה אז.

מירי: כתב אותו אדם בדם גופו. זה בן אדם שהלכה לו רגל ועוד רגע הלכו לו החיים.

ירדנה: השיר הזה נלחם על חייו מאז שהוא נולד.

שמעון: הזהירו אותנו אז כבר חל איסור לשיר את השיר הזה. לא כל שכן להקליט אותו.

ירדנה: על השיר השיר הזה היה דיון בכנסת.

יענקל'ה: מדינה שלמה מתחרבשת על כמה חרוזים. שיר, כולה שיר.

[קטע מהשיר "שיר לשלום" של להקת הנח"ל]

"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר

הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר…"

מאיה: היי, אתם ואתן על שיר אחד. אני מאיה קוסובר והפעם הסיפור של שיר לשלום שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין יאיר רוזנבלום ללהקת הנח"ל. זה שיר שהפך להמנון ויש לו כמה גלגולי חיים. אחד מהם היה בשנת 1995. אחרי שראש הממשלה יצחק רבין נרצח והשיר הזה נחרט בזיכרון הישראלי בתמונה של דף לבן ועליו מילים מוכתמות בדם.

אבל האמת היא שהשיר הזה גם נולד בדם, במלחמה בשנת 1967, וברבות הימים הוא הפך לשיר שנלחמו עליו, עבורו, והוא מסמל לא רק את התפילה והכמיהה לשלום אלא גם את המאבק על החופש לבקש אותו.

יענקל'ה: ואני מאמין שהוא עוד לא אמר אפילו את המילה האחרונה שלו.

[קטע מהשיר "שיר לשלום" של להקת הנח"ל]

"לכן רק שירו שיר לשלום

אל תלחשו תפילה

מוטב תשירו שיר לשלום

בצעקה גדולה

אוואוואוואוואוואוו

אוואוואוואוואוו

לכן רק שירו שיר לשלום…"

מאיה: הסיפור הזה נפתח ברעש.

יענקל'ה: זה הרעש הזה של הרדיו שהוא מחפש תחנות בלילה. זה "קול ישראל" כזה.

[הקלטה ישנה] שדרן רדיו: "השעה שבע, היום הזה."

ערוץ אחד, רשת אחת שידרה עד הערב.

[הקלטה ישנה] שדרן רדיו: "כאן רשת השידורים העבריים של קול ישראל ירושלים. שלום רב למאזינים."

היה גלי צה"ל, שידר שעתיים-שלוש ביום, משהו, "כאן תמו שידורנו לערב זה".

מאיה: זה היה יענקלה רוטבליט מחקה את הרדיו שגדל עליו. הוא נולד בחיפה ב-1945, והיה פעוט כשמהמקלטים נשמעה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

[הקלטה ישנה] דוד בן גוריון: "ארץ ישראל היא מדינת ישראל."

את הרגע הזה הוא לא זוכר.

יענקל'ה: נו, הייתי כמה, שלוש? מה, אני הפסקתי להרטיב. [צוחק]

מאיה: אבל את כל מה שנתנו ברדיו של ילדותו, הוא ספג.

יענקל'ה: כל התעמולה הציונית, כל מה ששודר. זאת אומרת, אלתרמן וכל שירי הערש והלכת, כל הלהקות הצבאיות שהתחילו.

[קטע מהשיר "שיר מולדת" בביצוע להקה צבאית]

"…אנו אוהבים אותך, מולדת,

בשמחה, בשיר ובעמל…"

יענקל'ה: מהצ'יזבטרון שעוד היה בזה איזה אלמנט של "היי הג'יפ", חבר'ס וגנבי תרנגולות, ואחר כך מעפילים…

[קטע מהשיר "זמר לספינה" בביצוע טובה פירון]

"על ספוננו האפל,

כּוכב ראשון עלה…"

ואחר כך נופלים…

[קטע מהשיר "הרעות"]

"אך נזכֹר את כֻלם…"

דברים יפים, וכן, הרוב מגויס, מה לעשות? הכל היה מגויס, הסיפור היה אחד, והגיוס המלא מגיל אפס ועד הצבא ועד אחרי.

מאיה: ואתה בתוך התודעה המגויסת הזאתי כאילו, מה רצית להיות?

יענקל'ה: לשאת את הדגל. כן, הייתי לגמרי שפוט של העניין. זה היה גם מוצא לא היה משהו אלטרנטיבי לשמוע.

מאיה: בגיל תשע יענקל'ה כבר משתעשע בעברית, ומתחיל לכתוב שירים בחרוזים.

יענקל'ה: אני כותב, את יודעת, במשחקי ילדים, בתנועה, אירועים, של חגים, של מחנות, של יציאות כאלה ואחרות, חיקויי תרנגולים וכל השטויות האלה.

מאיה: והחלום שלו הוא להגיע ללהקה צבאית.

יענקל'ה: כן, זה היה הדיבור, זה היה הדיבור שהיה אז הקיים, זה היה הכוכב שנולד.

[קטע מהשיר "הללויה" בביצוע להקת הנח"ל]

"אם ברובים כבר לא היה צורך,

היינו שרים אז הללויה…"

כל אחד שהשתחרר מהלהקה, הפך לחלטוריסט, אם זה חבר באיזו להקה יותר אזרחית, מכובדת.

[קטע מהשיר "מי מפחד מגברת לוין" בביצוע השלושרים]

"מה יש לך, גברת לוין…"

כולם למדו על הבמות האלה, של האבק והברזנטים, וה… לסחוב את הקוליסות, כל הלהקות הצבאיות, על משאיות אז, או אוטובוסים, או הדברים האלה.

מאיה: אבל החיים מובילים אותו לדרך אחרת, והוא יוצא לגרעין נח"ל עם הקבוצה שלו מהשומר הצעיר.

יענקל'ה: ובסוף הטירונות המפרכת, הלכתי אני לקורס מ"כים, ובהמשך לקורס קצינים, ואהבתי את הקטע הו-הו-הו… הלוחמני הזה, הכושר הגופני, הלרוץ. תקופה של "רעלת" כזו, שנמשכה עד שהגעתי לקורס קצינים, הבנתי שעשיתי טעות. לא היה לי הרבה דרך לחזור משם. הייתי שם עם אנשים שאלוהים ישמור, דמויות שהצטיינו בהמשך הדרך, לוחמנות אמיתית. ואני אמרתי, "אוקיי, תעזבו אותי, הבנתי, טעיתי, תעבור השנה ואני אצא מזה, ונגמר העניין". וככה היה.

מאיה: אחרי הצבא, יענקל'ה התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, מדע המדינה והיסטוריה.

יענקל'ה: הכל חיפשתי מה לא ללמוד, כדי שיהיה לי זמן לכתוב ולחפש את העתיד שלי, וכל עולם הבידור הזה.

מאיה: מי שחיבר אותו לאנשים בעולם הבידור, היה בן הדוד שלו, השחקן שלמה וישינסקי. יענקל'ה הסתובב עם מחברות שבהן היו כתובים השירים שלו, והוא הציע אותם לכל מי שרצה.

אחד השירים הגיע לחוה אלברשטיין, והתגלגל לידיים של נורית הירש, שהייתה אז מוזיקאית צעירה. שירים שהלחינה לאחרים כבר שודרו ברדיו

[קטע מהשיר "כחולה כחלום" בביצוע גשר הירקון]

"הלילה, לילה רק הלילה

נר הלילה פרח בצהוב…"

[קטע מהשיר "פרח הלילך" בביצוע שלישיית שריד]

"כמה יפה פורח הלילך…"

יענקל'ה המשיך לכתוב וגם קצת למד, אבל בחודש יוני של שנת 1967, הכול נקטע.

יענקל'ה: זה קורה בין לילה, פתאום מהומה, פתאום מיצרי טיראן, פתאום נאצר מחכה לרבין, פתאום מפה לשם זה מתגלגל, ומגייסים את כל מי שמגייסים.

מאיה: וגם יענקל'ה, הקצין הצעיר שהפך לסטודנט, מקבל צו 8 ומתייצב.

יענקל'ה: לא, לא היה אז שאלה. זאת אומרת, הגיוס היה כזה כללי, ותחושת ההכרח הייתה כל כך גדולה, והרעיון היה שלא תהיה עוד אושוויץ. זאת אומרת, לאזרח הקטן נראה כאילו פה כל מדינות ערב מסביב באות להשמיד אותך, ואתה חייב להילחם על נפשך, אתה יושב שבוע, שבועיים על הגבעות, ומחכה ש… טרח, פורצת מלחמה.

מאיה: מלחמה שבעתיד תיקרא מלחמת ששת הימים. יענקל'ה היה אז בן 23, והוא שירת בחטיבה הירושלמית, בגדוד שהוצב בשכונת אבו טור, לאורך הקו הירוק, שבו היו עמדות של הצבא הישראלי, ולמולן עמדות של הצבא הירדני.

יענקל'ה: זה היה הקו הירושלמי, וסביב הקו הזה היו כל החילופי אש בימי חול, ובמלחמה בעצם היה צורך לכבוש את המוצבים שמולך וכולי. יורים עליך, אתה יורה. רועדים מפחד, ואתה פועל כאוטומט, כי כל כך הרבה פעמים תרגלת את ה"ליפול, לקום, לזחול, לרוץ", אתה עושה את זה בלי לחשוב. אתה כפוי, רצים קדימה, אתה רץ קדימה, אחריך רצים אחרים וכולי וכולי, וכולם יורים, או לא יורים, או מה שלא יהיה, בתוך המהומה הזאת, ואתה מונע על ידי כוחות שהן לא אתה. מצד אחד תרגול שאתה חוזר ועושה אותו, ואתה לא יודע מה אתה עושה בכלל, מצד שני, מה, אני ארוץ ואני אברח אחורה? רצים קדימה.

[הקלטה ישנה] שדרן רדיו: "כאן קול ישראל ברשת ב'. משעות הבוקר המוקדמות של היום מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושיריון מצריים שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם."

[הקלטה ישנה] נתן אלתרמן: "גם ברעום התותחים, לא יחדל רצוננו בשלום."

מאיה: זה היה היום השני של המלחמה, שישה ביוני, 1967.

יענקל'ה: כולם יורים על כולם, ואף אחד לא יודע כלום. הייתה שם איזה הפגזה מיותרת של מרגמות. אני נפצעתי, ונהרגו כמה חברים על ידי, ו… עם גוויה מרוטשת שכבה על ידי כמה שעות שם. עד שהתפניתי. מפנים אותך, אתה קם, אין רגל, אתה יודע שאין לך רגל, אני לא משלה את עצמי שאמצא אותה בבוקר. אבל זה כאבים, וניתוח עוד, ותיקון פה, ופציעה שנוספת ביד, ופה ושם. יצא שחטפנו את זה מאש כוחותינו, רוב הנפגעים זה בעצם היה מהטעות הזאת. זה לא ממש משנה מבחינה פרקטית. לא התעסקו עם זה גם אז, בשנים האלו. כן תחקרו את זה באיזשהו אופן כזה, אבל בתוך חגיגות הניצחון, זה היה דבר זניח.

[הקלטה, חיילים שרים "ירושלים של זהב"]

[הקלטה]

שדרן: "ראש המטה הכללי רב אלוף יצחק רבין."

יצחק רבין: "מרגיש אני כרגע חוויה, שמסופקני אם אני מסוגל לבטא את כל משמעותה במילים."

מאיה: במשך ימים ארוכים בבית החולים, הוא ראה איך מגיעים עוד ועוד פצועים.

יענקל'ה: אז כל הבית חולים הופך למקום של בדיחות שחורות, את יודעת, הומור מטורף וזה. כי כולם צעירים ופצועים, אחד יותר ואחד פחות.

מאיה: העבירו את יענקל'ה למחלקת השיקום בתל השומר. שם הוא חיכה לפרוטזה, לרגל החדשה שלו. [צליל של צלצול טלפון] יום אחד צלצל הטלפון, ובצד השני של הקו, היה קול של אישה שביקשה לדבר עם יענקל'ה רוטבליט.

יענקל'ה: ואז טלפון זה ללכת למזכירות שמה, לדלפק, ושם יש טלפון, "הנה השיחה יש לך כאן".

מאיה: יענקל'ה צלע לשם עם הקביים, הרים את השפופרת, אמר שלום, והיא מיד ענתה.

יענקל'ה: "שלום, מדברת נורית הירש".

נורית: "…נורית הירש". ואני אומרת, "היי, יענקל'ה, אתה רוצה לשמוע את השיר שלך, שהלחנתי? עוד לא שמעת אותו". והתחלתי לפצוח ב"זמר שכזה", כשאני צוהלת בטלפון, והוא היה באמצע התאמת פרוטזה, ובכלל לא ידעתי שזה היה המעמד.

[קטע מהשיר "זמר שכזה"]

"זמר שכזה נוגן על השפתיים

כמו שלושה תופים…"

יענקל'ה: ואני עם הפרוטזה, היה לי פרוטזה עם הקביים, על הדלפק, נהדר [צוחק] זה היה נורא מצחיק, אני לא שוכח את זה, את איך שמעתי פעם ראשונה את השיר.

[קטע מהשיר "זמר שכזה" בביצוע להקת הנח"ל]

"זמר שכזה נוגן על השפתיים,

כמו שלושה תופים, הולם בכוח בחזה.

ולא נותן מנוחה בשעת הצהריים,

שורק כל הרחוב מן זמר שכזה…"

מאיה: "זמר שכזה" הוקלט על ידי צוות הווי של הנח"ל. החלום של יענקל'ה להיות חלק מהיצירה של הלהקות הצבאיות מתגשם. אבל זה קורה כשהוא עצמו שבור, ונמצא במקום אחר לגמרי. בחדר שלו, בתל השומר, היה פטיפון קטן, והתחילו להגיע תקליטים עם מוזיקה חדשה שהוא לא הכיר.

[קטע מהשיר "Lucy in the sky with diamonds" של הביטלס]

“Picture yourself in a boat on a river

With tangerine trees and marmalade skies…”

יענקל'ה: ופתאום הבנתי שאפשר לעשות דברים בעזרת מוזיקה, אפשר לומר דברים דרך המוזיקה, אתה לא חייב להיות בתוך הפימפום שמסביב, את ה"מה יפינו", ומה… והלהקות הצבאיות, וכל אלוף והלהקה שלו, וכל מה שנקרא בידור פה.

מאיה: שבעה חודשים עברו מאז הפציעה, ויענקל'ה השתחרר מתל השומר.

יענקל'ה: יצאתי לרחוב עם אוטו חדש, חיים חדשים. יצאת חי, תגיד תודה, ותתגלגל הלאה. אתה בסדר… מה קרה לך?

מאיה: הרגשת בסדר?

יענקל'ה: אני לגמרי. הייתי לגמרי בסדר, הייתי שיכור מהבוקר לערב, הייתי פרא אדם, הייתי עושה דברים מטורפים, והייתי בטוח שאני הכי בסדר שיש, מה זאת אומרת? לקח הרבה שנים להבין שמדובר באמת בהלם קרב.

זה בא כמו סערה ונעלם, והשאיר רק את המשפחות השכולות, שהיו שכולות, פצועים שנפצעו, וכו' וכו'. וחגיגה עצומה בכל הארץ.

מאיה: אל החגיגה הזאת מגיעה צעירה בלונדינית בשם מירי אלוני. היא הייתה אז רגע לפני גיוס ללהקת הנח"ל, והתבקשה ללמוד את התפקידים של שולה חן. אז היא הצטרפה להופעות של הלהקה.

מירי: ומה היו ההופעות? מנשף ניצחון אחד לשני, וממש נשפים של רומא. שתייה ואוכל וסטייקים ושמקים, זה הדהים אותי. זה פשוט הדהים אותי. המפגש הראשון שלי עם צה"ל, אני באופן אישי, איך שאני בנויה, לא אהבתי.

יענקל'ה: זה היה ששת הימים, כיבוש הגדה המערבית, סיני, רמת הגולן, שקראו לה אז הסורית. ומאז אנחנו יושבים על ההישגים, ומבכּים אותם.

מאיה: יום אחד, בן הדוד של יענקל'ה, שלמה וישינסקי, לקח אותו ל"קליפורניה", הקפה של אייבי נתן. שם הם פגשו את יאיר רוזנבלום, שהיה מלחין ומנהל מוזיקלי צעיר, שהתחיל לעבוד עם הלהקות הצבאיות, והביא איתו סאונד חדש ויותר פּוֹפּי. יענקל'ה, שלא הכיר אותו לפני כן, סיפר שהוא מתכנן לנסוע ללונדון.

יענקל'ה: ויאיר אמר "יאללה, אני נוסע איתך", וזה.

מאיה: וכך הם מצאו את עצמם על אונייה, עם אוטו ממשרד הביטחון, בדרך למקום שבו הייאוש נעשה יותר נוח. [קולות גלים וצפירת אונייה] בהפלגה, יענקל'ה סיפר ליאיר, על שיר חדש שהוא כותב.

יענקל'ה: "שיר לשלום" התחיל להיות לי כבר בראש, הבית ראשון כבר בראש, אז הוא אומר, "נו, נו, תביא לי". וכל הדרך הוא דיבר איתי על הלהקות צבאיות, וכמה כיף לעבוד איתם, ויורם טהרלב, וכמה כסף אפשר לעשות ולא עניין אותי בחצי גרוש כל הסיפור הזה.

בקיצור, בלונדון הוא הלך לענייניו, ואני לענייניי, שלא היו בכלל כאלה, רק הלם, זאת אומרת, אתה פתאום נמצא במקום… כולו חי את הצד של ה"עשו אהבה", ואתה… הצד של המלחמה, וצבעים, ותלבושות, ומוזיקה, ועולם שלם.

טופול אז מלך לונדון, וככה. וכולם הגיעו, והגששים היו שם, ו-וישי הגיע לשם, וכולם סביב טופול.

[קטע משיר "If I Were a Rich Man" בביצוע חיים טופול]

“If I were a rich man

Ya ba dibba dibba dibba dibba dibba dibba dum…”

מאיה: חוץ מהמחזמר "כנר על הגג", רץ אז בלונדון עוד להיט.

[קטע מהשיר "Aquarius" מהמחזמר "שיער"]

“When the moon is in the seventh house

and Jupiter aligns with Mars…”

יאיר רוזנבלום ויענקל'ה רוטבליט ישבו יחד באולם התיאטרון, וצפו במחזמר "שיער", שסיפר על חבורת היפים בניו יורק, שפועלת נגד מדיניות הגיוס של הממשל האמריקאי למלחמת וייטנאם.

[המשך השיר "Aquarius"]

“…This is the dawning of the age of Aquarius

The age of Aquarius…”

סיפור של קבוצה על מרד, סמים, אהבה, גזענות, הומוסקסואליות, חופש מיני, ורוקנרול. רחוק מאוד מרוח התקופה בישראל של אותן שנים.

[קטע מהשיר "Let the Sunshine In" מהמחזמר "שיער"]

“Let the sunshine, let the sunshine in, the sunshine in…”

יענקל'ה: זה מאוד מלהיב, המחזמר, השירים, כל התיאטרון הבריטי אז היה בפורטה.

מאיה: בסוף הערב הזה, יענקל'ה חזר לישון בחדר קטן שהוא שכר בדירה לונדונית. הוא בעיקר ישב שם מול הטלוויזיה, ראה כדורגל, וחשב מחשבות. עוברים כמה ימים…

יענקל'ה: ואז יאיר חוזר ואומר "תשמע, אני נוסע מחר לארץ, מה עם השיר ההוא וזה וזה?"

מאיה: יענקל'ה אמר לו שהוא עדיין לא סיים לכתוב את השיר, ואם הוא רוצה, הוא יכול לשבת רגע ולחכות.

יענקל'ה: ברבע שעה גמרתי את השיר. לא יודע למה ואיך אמרתי לו "קח", לקח, נסע, ו… השאר היסטוריה.

מאיה: את השיר החדש יאיר רוזנבלום הלחין, ושלח לדני ליטאי, שעבד אז עם להקת חיל הים, כדי שישלב אותו בתוכנית של הלהקה.

[הקלטה] דני ליטאי: "אמרתי ליאיר, בוא'נה, כבר התוכנית סגורה. מה נעשה? אני לא יכול להעיף שיר טוב, וזה… כי זאת הייתה תוכנית עם הרבה שירים טובים, גם בלהקת חיל הים."

מאיה: זה הקול של דני ליטאי מתוך הארכיון.

[הקלטה] דני ליטאי: "אז הוא אמר לי, "אתה יודע מה? אני אחזור, נעביר את זה ללהקת הנח"ל"."

[קטע מהשיר "קרנבל בנח"ל" בביצוע להקת הנח"ל]

"קרנבל, בנח"ל קרנבל

מי שלא יבוא חבל

מי שלא יבוא חבל…"

מאיה: השנה היא 1969, ולהקת הנח"ל מסיימת סיבוב הופעות מצליח עם התוכנית "קרנבל בנח"ל".

באולם החזרות ביפו, מתכנסים חברי וחברות הלהקה סביב האורגן של המלחין והמנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום. [קולות של דפים] הוא מחלק דפים, ובהם המילים של שיר חדש.

מירי: "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר."

עמוס: "הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר."

ירדנה: "מי אשר כבה נרו ובאפר נטמן, בכי מר לא יאירו לא יחזירו לכאן."

עמוס: "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל."

מירי: "כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל."

ירדנה: המילים של השיר כל כך מצמררות.

מאיה: זאת ירדנה ארזי.

ירדנה: אני ראיתי בשיר את צוואת החיילים המתים לחבריהם החיים.

מאיה: ואז יאיר סיפר להם על יענקל'ה רוטבליט.

מירי: שכתב אותו מישהו שהיה קצין צעיר בצה"ל…

מאיה: זאת שוב מירי אלוני.

מירי: במלחמת ששת הימים בקרבות על ירושלים, ואיבד רגל.

מאיה: מירי אלוני הייתה כבר החיילת הכי ותיקה בלהקה ובדיוק חתמה קבע.

מירי: מיד אהבתי את השיר.

עמוס: השיר הזה הוא השיר היחידי שאני מכיר שהוא מילים בפיו של מת.

מאיה: זה עמוס טלשיר שהיה מפקד הלהקה.

עמוס: "תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים", זו זווית ראייה רק של מי ששוכב מתחת לאדמה ודרך פרחים רואה שמש.

מאיה: באולם החזרות, יאיר רוזנבלום מתחיל לנגן על האורגן את הלחן שכתב.

[שמעון שר קטע מ"שיר לשלום", במנגינה המקורית]

"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר,

הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר."

מירי: [מזמזמת] בהתחלה יש מנעד שמזכיר שיר אחר.

[קטע מהשיר "היא יושבה לחלון" בביצוע ליאור ייני]

"היא יושבה לחלון ושׂורקה שיערה…"

[מירי צוחקת]

שמעון: הבחנתי שהמנגינה מאוד מוכרת לי.

מאיה: זה שמעון ויצמן שהיה חבר בלהקה.

שמעון: אני ברוב חוצפתי הלכתי לדני ואמרתי לו "תשמע, זה מעין פלגיאט". ומיד הוא קרא את יאיר אליו, ועמדנו ככה ליד החלון, והם הסתודדו, ואני ככה פּישר לידם. יאיר הסתכל עלי באיזה מבט נוזף.

מירי: הוא היה קשוח.

מאיה: פחדתם ממנו?

מירי: או אה!

שמעון: כבר חשבתי הנה מעיפים אותי מהלהקה.

מירי: הוא היה רודן, רודן בטבע שלו, אבל מלחין ענק.

שמעון: אז הוא שינה קלות את הבית ל…

[שמעון שר קטע מ"שיר לשלום", במנגינה המתוקנת]

"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר,

הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר."

מאיה: יאיר התחיל לעבוד על העיבוד עם קבוצת הנגנים, שהייתה מין קבוצה נפרדת בתוך הלהקה.

דני סנדרסון: היינו מדינה בתוך מדינה.

מאיה: זה דני סנדרסון.

דני סנדרסון: אנחנו לא כל כך היינו תלויים בדני ליטאי הבמאי ורוזבלום, לסולואים או מערכונים, או להיות בקדמת הבמה. היינו שם כל הזמן, כי בעצם ניגנו.

ירדנה: מוזיקאים שתפסו ראש ביחד.

שמעון: דני ואלון נגנבו והתחילו לג'מג'ם. [קטע נגינה בגיטרה חשמלית]

מירי: וזה דני סנדרסון שהביא את הסאונד של הגיטרה החשמלית, שעד אז לא שמעו בלהקות צבאיות. ואילתור מוחלט גמור שלו, זה חתיכת גיטריסט, חתיכת כישרון. והתפקיד של הבס זה אלון אולארצ'יק, לגמרי לגמרי שלו. והתופים זה מאיר פניגשטיין.

מאיה: בחלק מההופעות הם היו תוקעים את הראש בחור שהיה בקוּליסה ו…

דני סנדרסון: צועקים לקהל "התזמורת בלי משכורת". בקול של פוגי, דרך אגב. זה היה קצת מוזר, וזה התקבל בהתאם.

מאיה: בקבוצת הזמרים, אגב, היו גם אפרים שמיר וגידי גוב שהצטרף. כמעט כל החבורה שלימים תהפוך להיות להקת כוורת.

ברגע שבו דני ואלון חיברו את האינטרו של "שיר לשלום", הם הצליחו להכניס קצת מהמוזיקה שהם אהבו לתוך עולם ה"אנו באנו", והובילו שינוי במוזיקה הישראלית.

עמוס: מתקופת האקורדיון לתקופת הרוקנרול.

מאיה: זה עמוס טלשיר שהיה מפקד הלהקה, ונשלח עם ואוצ'ר של הצבא ל"חלילית" ביפו, כדי לקנות לנגנים מגברים של "מארשל". דני ליטאי היה אמון על הבימוי והכירואגרפיה.

דני ליטאי: העמדה, קראו לזה אז בלהקות הצבאיות, להעמיד.

מאיה: העמדה של שיר לשלום נחשפה במופע הבכורה במחנה 80. היה חושך מוחלט באולם. הגיטרות מתחילות, החשמלית, והבס, ופתאום…

מירי: בת קול עירומה. הייתי מתחילה לשיר בלי מיקרופון…

[מירי שרה קטע מ"שיר לשלום"]

"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר…"

מתוך הקהל ועדיין היה חושך, אנשים לא הבינו מאיפה זה בא. ואז בום, היה נדלק עליי האור. [מחיאות כפיים]

שמעון: ומתוך הקהל יוצאת היפהפייה הזאת מירי אלוני.

מאיה: אל הבמה נכנסו עמוס טלשיר וירדנה ארזי, ואחריהם, ליד תפאורה של סולם וספסל, שמעון ויצמן ורותי הולצמן עם גיטרות, ושאר חברי וחברות הלהקה.

שמעון: ואנחנו כולנו, בסערת המחיאות כפיים האלה שהקהל מצטרף אלינו, אנחנו פשוט קפצנו מן הבמה אל הקהל ושרנו את השיר בתוך הקהל.

עמוס: ירדנה היפה שעושה "אוו אווו אווו"…

שמעון: זו הייתה חתיכת אקסטזה עצומה.

עמוס: ואז הרגשנו את החשמל. מחיאות הכפיים הפכו להיות איזה סוג של נהירה אל חדרי הלבשה, להגיד לנו "איזה יופי, איזה יופי", כי עוד לא הכירו את זה.

מאיה: אבל למול ההתלהבות נשמע גם קול אחר. זה היה אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, גנדי, שלא אהב את הרעיון שחיילים במדים שמשרתים בלהקה צבאית שרים את שיר לשלום.

ירדנה: הוא אסר עלינו לשיר את השיר הזה ברחבי פיקוד מרכז, ואריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, אסר עלינו לשיר את זה ברחבי פיקוד דרום.

מאיה: הטענות כנגד השיר היו, שהוא עלול לפגוע ברוח הלחימה של החיילים במשפט כמו, "שאו עיניים בתקווה לא דרך כוונות". הוא מתייחס לכוונות הרובים. או לפגוע ברגשות של בני ובנות המשפחות השכולות במילים, "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

עמוס: היה דיון של האם יש פה דמורליזציה.

ירדנה: זה כאילו מרפה את ידיהם של הלוחמים.

מירי: זה לא הפריע לאף אחד להילחם כשהוא היה צריך להילחם. לא גרם לאף אחד לשמוט את הרובים.

מאיה: והייתה בשיר שורה שחלק מהפיקוד הבכיר לא אהב כי הייתה בה ביקורת כלפי חגיגות הניצחון שנערכו אחרי מלחמת ששת הימים.

מירי: יענקל'ה כתב, "שיר הוא שיר לאהבה ולא לניצחונות", כי הוא שתת דם, ופה עושים לו סטייקים על האש ושתיות ובירות ואלכוהול, וזה, אני מתארת לעצמי שזה מאוד חרא לו, כמו שאותי זה הדהים כשנפגשתי עם זה.

שאול: ואני תיקנתי את זה, "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".

מאיה: זה הקול של שאול ביבר מתוך הארכיון. הוא היה אז ראש ענף הוואי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי, וזכור כאבי הלהקות הצבאיות.

שאול: אמרתי, למה לא לשיר לניצחונות? כל עם, הכי הגון, שר לניצחון כל ניצחון שיש.

מאיה: אבל את המשפט "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", ביבר לא שינה, אלא העניק לו פרשנות משלו.

שאול: אתה, כשאתה נלחם, אל תסתכל אחורה ותתחיל לבכות על מה שקרה. אתה יש לך משימה ללכת קדימה.

יענקל'ה: ולא ידעתי על כל זה כי אני הייתי בלונדון, יאיר היה מצלצל אלי מדי פעם, ככה אומר, פגשתי את הרמטכ"ל פגשתי את זה, וזהו. מה העניין? מה הפגישות האלה? הייתי מנותק מזה, ממש מנותק.

[הקלטה] שדרן רדיו: "קול ישראל מירושלים."

מאיה: בארץ, שיר לשלום משודר לראשונה ב"קול ישראל" בשידור חי מהופעה חגיגית של להקת הנח"ל בבאר שבע. השדרן היה שמואל שי.

שמואל: באמצע השידור היה טלפון. מישהו אמר לי, "שלום, מדבר האלוף רחבעם זאבי". אמרתי לו, "כן, המפקד", -"תוריד את השיר הזה מיד!". אמרתי לו, "תשמע, עם כל הכבוד לך, כאלוף בצה"ל, אתה לא המפקד שלי, ואני לא מוריד שירים לפי הוראות שלך. והשיחה הזאת בינינו היא לא לעניין". והוא ממש כעס עליי.

מירי: הוראה, סלאש, פקודה לא חוקית. אין לו שום זכות להגיד ללהקת הנח"ל מה לשיר או לא לשיר, ואיפה לשיר, מה זה "הפיקוד שלו"? מה זה, שלו? אבל אנחנו מכירים את הגישה הזאת עד היום.

מאיה: יום אחד, הלהקה הגיעה להופיע בתחומי הפיקוד של גנדי, מול גדוד 50.

עמוס: בית צחור, שם היה המחנה של הצנחנים של הנח"ל.

שמעון: אמנון ליפקין שחק, היה אז המג"ד. מי יושב בקהל? גנדי, אלוף הפיקוד.

מירי: סגרנו את התוכנית, נסגרו האורות.

עמוס: החיילים צועקים, "שיר לשלום, שיר לשלום", כי לא שרנו את "שיר לשלום".

מירי: מתחילים להגיע שליחים אלינו. חבר'ה, מה עם "שיר לשלום"? אז אמרנו להם שהמפקד הפיקוד ילך, אז אנחנו נשיר לכם אותו.

שמעון: אבל האלוף עוד יושב.

מירי: הוא קלט, טיפש הוא לא היה.

עמוס: עליתי לבמה ואמרתי, "אוקיי, ליציאת האלוף, הקהל מתבקש לשבת במקומו". לא יודע מאיפה זה בא לי התפיסת ראש הזאת.

שמעון: אז האלוף, גנדי, צועק לו, "תגיד לי, אתה מגרש אותי?"

עמוס: הוא נעמד ומתקרב אל הבמה, אל המקום שהייתי. הוא עובר על ידי וכזה אומר לי באוזן "תרגילים טיפשיים כאלה אני סיימתי לעשות בפלמ"ח. חביבי, אתם תארזו ופה אתם לא תשירו את שיר לשלום".

שמעון: גנדי ראה שאנחנו מפרקים את הציוד, נכנס לג'יפ, התניע וטס משם.

מאיה: יש מי שאומרת שכאן נגמר הסיפור.

מירי: ואנחנו לא שרנו את "שיר לשלום" באותו ערב.

מאיה: ויש כאלה שזוכרים סוף אחר, אחרי שגנדי סגר את הדלת של הג'יפ.

שמעון: באותו רגע דני סנדרסון קיבל סימן והוא התחיל את הפתיח שקיבץ מייד בריצה את כל חיילי המקום, את כל חיילי הגדוד, הרבצנו שם את שיר לשלום. ב… אני לא יודע, בתאווה כזאת, בגלל ההתנגדות של גנדי, היה לנו חשק עז, כאילו, להכניס לו.

ירדנה: זה עשה אותנו עוד יותר נחושים ועוד יותר… עוד יותר להתכוון לכל מילה ולשיר את זה בעוצמה הכי גדולה ועם כל הרגש, עם כל הפאתוס.

עמוס: אמרתי את זה לגנדי, "עשית יחסי ציבור נפלאים לשיר".

שמעון: השיר תפס כאש בשדה קוצים, ושום מפקד לא יכול היה למנוע את זה. השיר היה להיט.

מאיה: הלהקה הגיעה לאולם "בית המורה" בתל אביב כדי להקליט את השירים של התוכנית. ביניהם גם הלהיט "שיר לשלום".

שמעון: והזהירו אותנו, תזהרו אם יבואו פוליטרוקים או קצינים מהחינוך או מטעם גנדי, אז כבר חל איסור לשיר את השיר הזה. לא כל שכן להקליט אותו.

ירדנה: אנחנו עומדים ב"בית המורה" בהקלטה, נכנס שאול ביבר…

שמעון: סגן אלוף שאול ביבר, ראש ענף הווי ובידור בצה"ל.

ירדנה: ואנחנו עשינו את עצמנו מיד שרים שיר אחר.

שמעון: [צוחק] משהו שלא קשור. הוא אומר, "מה אתם שרים? אתם שרים את שיר לשלום?" -"לא, מה פתאום, מי שר את שיר לשלום? אסור לנו". פנה ללכת, ואנחנו הקלטנו את השיר הזה בעוז, בעוז כפול ומכופל.

ירדנה: ממש מלחמת תרבות, ממש ככה. מלחמה אידיאולוגית. כאן באמת נכנס ויכוח מאוד גדול שגלש לכנסת.

דוברת לא מזוהה: זו פעם ראשונה בהיסטוריה, אני חושבת, עד אז ומאז, ששיר הובא לדיון בכנסת אם להקה צבאית יכולה לשיר אותו.

מאיה: חברת הכנסת מטעם המערך, חייקה גרוסמן, הגישה שאילתה לשר הביטחון, משה דיין. היא שאלה אם קצין החינוך הראשי או מי שהוסמך לכך בצה"ל על ידי המטכ"ל אישרו את הכללת השיר בתוכנית של להקת הנח"ל. היא נענתה בחיוב. ואז הוסיפה לשאול מה בדעת שר הביטחון לעשות כדי להתיר את השמעת השיר בתחומי פיקוד המרכז.

[הקלטה] יאיר רוזנבלום: "בקיצור, הייתה מתקפה דמוקרטית. משה דיין שחרר את השיר לביצוע, והוא פשוט אמר שאנחנו מספיק חזקים בשביל להיות מסוגלים להגיד, אולי נעשה קצת יותר לשלום."

מאיה: זה הקול של יאיר רוזנבלום מתוך הארכיון.

[הקלטה] יאיר רוזנבלום: "הוא היה מוחרם בדיוק חודש."

דני סנדרסון: אבל אני חושב שהפואנטה היא ששרדנו את זה, לא?

מאיה: כל הזמן הזה רוטבליט בלונדון אפילו לא שמע את השיר כי לא היה לו את הציוד הנדרש.

יענקל'ה: טייפ קסטות או סלילים בשביל לשמוע משהו, אם שלחו לך אותו בכלל.

מאיה: מה שכן שלחו לו היו כתבות מהעיתונים על סערת "שיר לשלום".

יענקל'ה: הייתה בחורה, שלומית קראו לה, חמודה, דיילת באל-על, שיער קצוץ כזה, והייתה באה ומביאה לי קטעי עיתונות, ואפילו לא היה לי כוח לקרוא את זה. זה היה כל כך רחוק ממני, לא שייך לשום דבר. זה שבכלל, מותר לשיר, אסור לשיר, על מה אתם מדברים? איפה אתם חיים?

מאיה: בין גזרי העיתונים שהגיעו ליענקל'ה היה מאמר דעה של המשורר שכתב את השירים ששודרו ברדיו של ילדותו, ועליהם גדל, נתן אלתרמן.

הטור הביקורתי שכתב על שיר לשלום התפרסם במעריב. הכותרת הייתה, "השיר, המחאה, המניפסט".

ירון לונדון: [מקריא] "אין כאן מקום לחששות מפני סכנה של הלכי רוח דפיטיסטים, או מפני ערעור המורל."

מאיה: אלתרמן חשב שטוב עשו שלא צינזרו או פסלו את השיר. ולצד זה, טען שהדרישה לשלום, כפי שהיא מובעת בשיר, מנותקת מהמציאות הביטחונית בישראל. וכך הוא כתב באירוניה.

ירון לונדון: [מקריא] "להזכיר למדינת ישראל העומדת בשלוש חזיתות מלחמה, עם אויביה מבחוץ ובחזית מלחמת טרור פנימית בעת ובעונה אחת, כי יש אהבה בעולם. וכי מהיותנו שותפים בקרבות, אנו שוכחים אמת נעלה זו שבעלי שיר אמיצים קמים להטיחה בפנינו."

מאיה: והוא סיים בכך ש-Make Love Not War היא סיסמה שצמחה באופן טבעי בזמן מסוים בארצות הברית ולשם היא מתאימה. ואילו בישראל, הסיסמה הזאת נתפסת בעיניו כאופנה חולפת.

ירון לונדון: [מקריא] "היזהרו מפני חיקויים. זה יספיק בהחלט."

עמוס: להתייחס לשיר לשלום כאל מהומה פטריוטית, זה כמעט מצחיק, לא? ש… זה שיר על זה שלא כדאי שחיילים ייהרגו.

מאיה: ובאמת קשה לחשוד בלהקת הנח"ל שקראה לפציפיזם, כי באותה תוכנית ממש, לצד שיר לשלום, היה שיר אחר שכתבה נעמי שמר.

[קטע מהשיר "בהאחזות הנח"ל בסיני" בביצוע להקת הנח"ל]

"בהאחזות הנח"ל בסיני

המון דברים יפים ראו עיני…"

עמוס: "היאחזות הנח"ל בסיני" שזה היה שיר ימני, במונחים של היום. איזה יופי להיאחז בקרקע כבושה.

ירדנה: לא הייתי מקשרת את זה אז. "היאחזות הנח"ל בסיני", בעיניי, שיר מאוד פסטורלי, מאוד יפה, מאוד מתרפק, מאוד נוגע באיזה מין פיסת חלום אוטופית ישראלית, גם כן.

עמוס: זה עוד לא היה במקום של הכיבוש משחית. זה עוד לא היה שם מבחינת שנה-שנתיים אחרי המלחמה. זה עוד לא היה שם.

מאיה: אבל ירדנה זוכרת איך בהווה, המפגש עם המציאות הישראלית של אחרי מלחמת ששת הימים השפיעה על תפיסת העולם שלה.

ירדנה: אנחנו מופיעים בעזה, הלהקה, ומהחלון של האוטובוס אני רואה תמונה כזאת: יושבים גברים עזתים, בעיגול, על הרצפה. הראשים שלהם מורכנים והידיים מאחורי העורף, שני חיילים עם רובים עומדים ושומרים עליהם, ובצד מסתכלים על זה ילדים קטנים. ואני זוכרת את הרגע הזה שבו אני מבינה, שילד שרואה את אבא שלו מושפל ברמה כזאת, זה משהו שהוא לדורי דורות, זה לא משהו פתיר.

עמוס: הוא הפוך אצל גנדי, הרי גנדי בישל את אומנות הטרנספר או האידיאולוגיה שלו עוד בהיותו קצין בצבא. זאת אומרת, הוא היה מהגנרלים הפוליטיים.

דני סנדרסון: אני חושב שמדינה הייתה חצויה גם כן כבר אז.

מאיה: ורחוק מהפוליטיקה הישראלית, יהורם גאון מגיע ללונדון כדי לנסות להפוך את "קזבלן" למחזמר מצליח כמו "כנר על הגג". הוא פוגש שם את יענקל'ה רוטבליט ואומר לו…

יענקל'ה: "זה אתה שכתבת את שיר לשלום, לא?" אני אומר "כן". אז הוא אומר "אז מה אתה עושה פה?" ואני אומר "מה זאת אומרת מה אני עושה פה?" הוא אומר "תיסע לארץ". אני אומר "בשביל מה?" אז הוא אומר "אתה לא מבין שכל אחד ירצה ממך שיר עכשיו?"

מאיה: יענקל'ה ענה לו שמי שרוצה שיר עכשיו ירצה גם אחר כך. אחרי שנתיים בלונדון, יענקל'ה רוטבליט חזר לארץ.

[קטע מהשיר "קפה טורקי" בביצוע אריק איינשטיין]

"הבטיח לשלוח שירים למוסף,

אבל אין לו כח, לא בא לו עכשיו…"

יענקל'ה התחיל לעבוד כעיתונאי, פובליציסט, והמשיך לכתוב שירים לאחרים.

[המשך השיר "קפה טורקי"]

"…אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי…"

הוא גר בירושלים, והיו לילות שבהן הזיכרונות מהמלחמה היו מתעוררים ותמונות קשות חזרו אליו.

יענקל'ה: בחור שנהרג על ידי והיה מופיע לי כל שנה במוֹעדים המוּעדים שכל הארץ בשירים וימי זיכרון. היה מופיע, והייתי יושב ושותה עם עצמי בלילות האלה. ולא היה מושגים של הלם קרב ודברים כאלה. טיפלתי בעצמי לאורך הרבה זמן מהרגע שהבנתי שזה… שזה זה. היו לי שחזורים ודמיון מודרך והסימן הכי טוב היה שיום אחד הוא פתאום הופיע, אבל כבר לא בתור גופה, אלא עמי, לבוש, נחמד, מחייך.

מאיה: בשנת 1978, רוטבליט מוציא אלבום ראשון שבו הוא שר. הוא נקרא, "כך שחררתי את ירושלים", באירוניה על אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. לכבוד התקליט החדש, מצלמים עליו כתבה ל"מבט".

[קטע מהשיר "החוזר בתשובה לשאלת כתבנו" בביצוע יענקל'ה רוטבליט]

"הלו, הלו ירושלים, בשערייך שוב אני עומד,

עם גיטרה על השכם שר אלייך בן אובד…"

[הקלטה ממהדורת "מבט"]

מראיין: "באיזו הרגשה יצאת מהמלחמה? בשחרור ירושלים."

יענקל'ה: "כולם ניצחו ואני הפסדתי, אני חושב. אני מתאר לעצמי שכל מי שנפצע בצורה קשה, מי שאיבד משהו, שואל את עצמו את השאלות האלה. בשביל מה זה היה? איזה הצדקה? מה הסיפור? הקמנו, באנו, הקמנו, שחררנו, מה הלאה?"

מאיה: ובאלבום הזה, בין שירים כואבים מאוד, מופיע גם שיר קצבי וקליל, "שיר לשלום מספר 2".

[המשך הקלטה ממהדורת "מבט"]

יענקל'ה: "תשדיר שירות."

מראיין: "תשדיר שירות, אתה קורא לו, מדוע?"

יענקל'ה: "הוא כמו פרסומת לשלום."

[קטע מהשיר "שיר לשלום מספר 2" בביצוע אריק לביא, דני ליטני ודוד אלהרר]

"‮…חפשו שלום, בקשו שלום‮

נסו שלום, עשו שלום‮

שאו שלום או תנו שלום‮

אפילו עוד היום…"

יענקל'ה: זה הוקלט בלילה שבו סאדאת נחת בארץ. כולם היו בהמון התרגשות וזה וזה. באתי לאולפן אמרתי, יאללה, בואו נעשה את זה.

מאיה: גם בשיר לשלום מספר שתיים, סנדרסון ניגן סולו-גיטרה בפתיחה. [נגינת גיטרה חשמלית] עיבד אותו מיקי גבריאלוב, ושרים בו כל מי שעברו בסביבת האולפן. דני ליטני, יהודית רביץ, אריק לביא. השירים הבועטים של רוטבליט מ"כך שחררתי את ירושלים" לא ממש חדרו לרדיו או למיינסטרים. אבל באותה השנה יוצא לאקרנים סרט ישראלי חדש בשם "הלהקה".

[הקלטה מהסרט "הלהקה"]

יפצ'וק: [שרה] "על המחנה נדלק ירח…"

ליכט: "לא, לא, לא, זה לא טוב. בואו נעשה את זה אחרת. נועה, את מכירה את המילים?"

נועה: "כן."

ליכט: "אז בואו נעשה את השיר כשאת שרה את הסולו."

יפצ'וק: "אבל מה פתאום? זה הסולו שלי."

דורון: "אל תוותרי לו, פסיכית."

מוטי: "דורון, למקום."

מאיה: הבמאי שלו הוא בחור צעיר בן 24 בשם אבי נשר.

אבי: אנחנו בונים את זה מוזיקלית על שירים של יאיר רוזנבלום, ואנחנו יודעים שהסרט חייב להיגמר ב"שיר לשלום", גם בגלל ההתנגדות הגדולה. ואגב, ההתנגדות לשיר לא נעצרה בזמן אמת. רחבעם זאבי, הידוע בכינויו גנדי, ממש שם לעצמו כמטרה לעצור את הסרט הזה בכל מחיר. והוא עשה באמת דברים איומים, היינו אמורים לקבל מדים מהצבא, לא קיבלנו. היינו אמורים לקבל רשות לצלם בבסיסי צה"ל, לא קיבלנו. ביום הצילום הראשון נגנבה המשאית עם התלבושות. מה שנקרא, "אם לא הבנתם את הרמז, את הסרט הזה לא תוכלו לצלם". הוא לא היה מוכן שהסרט ייגמר עם "שיר השלום".

וזה מעניין, כי התפיסה של גנדי, המוטעית בעיניי, הייתה שאם אתה מאמין בשלום, אתה מתנגד לצבא.

[קטע מהסרט "הלהקה"]

מוטי: "אתם מטורפים! אתם מטורפים! מה אתה עושה? מה אתה עושה? בשביל מה אתה עושה את כל הדברים האלה? בגלל האגו המנופח שלך, בגלל הפרינציפים המיושנים שלך? מה אתה עושה? מספיק עם זה!"

מאיה: למרות כל הקשיים, הם הצליחו לסיים את הסרט.

אבי: המילים האלמותיות של המפיק, כשהוא ראה את הסרט הגמור "חברים, אתם חוכמולוגים, התעלמתם ממה שאמרתי לכם כל השנה, איש לא יראה את הסרט הזה".

מאיה: אבי והשחקנים הלכו יחד כקבוצה אחת, מין להקה שכזו, לראות איך הסרט מתקבל.

אבי: ובאנו לראות הקטסטרופה, והלכנו בלב כבד לקולנוע הוד בתל אביב, וכשהגענו לפרישמן ראינו את התור שמתמשך מחוץ לקופות, ואתה נכנס לבית קולנוע, אז היו בתי קולנוע של אלף מקומות, ובית הקולנוע היה פשוט מלא לגמרי, היו אנשים שישבו בכיסא אחד בשורה הראשונה. וכשהסרט נגמר, עם "שיר השלום", וכל הקהל קם על הרגליים ושר את "שיר השלום" עם הסרט, ואתה רואה את העוצמה הכבירה של קולנוע מול צופים.

[קטע מהשיר "שיר לשלום" בביצוע להקת הנח"ל]

"…מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן

בכי מר לא יעירו

לא יחזירו לכאן…"

"הלהקה" אומר, יש אתוס ישראלי, שזה ה"אנחנו". יש סכסוכים בינינו ויש ריבים וכל אחד רוצה סולו, ויש התכתשויות עדיין ה"אנחנו" גדול מכולנו, ויגיע רגע שמישהו יזרוק על עצמו לֶבֶּן ויגיד…

[הקלטה מהסרט "הלהקה"]

מוטי: "לֶבֶּן. הלבן, הנה לבן! הנה לבן. עוד לבן. הלבן! אז מה?"

אבי: אני, אגב, היום מחכה שמישהו יעשה את זה. לא בכדי, היה לי מאוד מאוד חשוב שבסרט הבית הראשון יוּשר על ידי כל חברי הלהקה. כי ברגע שהשיר מהווה נקודת מבט של אדם אחד, אנחנו לא נוכל להגיע אל החוף המובטח.

עם גנדי, יש סיפור מעניין. אחרי חמש-שש שנים אני פגשתי אותו באיזשהו מקום, והוא אמר, "טוב, אתה יודע, את הסרט שלך ראיתי". אמרתי לו, "כן?" והוא הביט בי ואמר "לא כזה נורא".

מאיה: שיר לשלום המשיך להיות מוּשר בעיקר בטקסים, בהפגנות ובהצהרות.

[הקלטה, אנשים שרים]

"לכן רק שירו

שיר לשלום

אל תלחשו תפילה…"

בשנת 1979 מנחם בגין ואנואר סאדאת חתמו על הסכם שלום בין ישראל למצרים. שנתיים אחר כך סאדאת נרצח בהתנגשות של אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי. בעצרת שאייבי נתן ארגן לזכרו, מירי אלוני שרה את שיר לשלום.

[הקלטה]

Yitzhak Rabin: “Ladies and gentlemen, the time for peace has come.”

מאיה: זה הקול של יצחק רבין, מי שהיה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים שבה יענקל'ה רוטבליט נפצע. ב-1992 הוא הופך בפעם השנייה לראש הממשלה. ובשלושה עשר בספטמבר 1993, על מדשאת הבית הלבן, כשלצידו שמעון פרס, יאסר ערפאת והמתווך ביל קלינטון, הוא חותם על הסכמי אוסלו, בניסיון למצוא פתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

[הקלטה]

שדרן: "הפלסטינים שיצאו לרחובות מיד עם חתימת ההסכם נסחפו בתקווה כי הכיבוש הסתיים ואחריו יבואו מיד עצמאות ושגשוג כלכלי. הפיכת תוכנית השלום לממשות פוליטית עוררה גלי שמחה גם ברחוב הישראלי."

אנשים: [שרים] "לכן רק שירו / שיר לשלום…"

מאיה: למול קולות השמחה במחנה השמאל, ציבור גדול ממחנה הימין אשר התנגד נחרצות לפינוי ההתנחלויות ראה בהסכמי אוסלו אסון, סכנה קיומית למדינה. התעוררה מחלוקת חריפה בישראל. קרע עמוק בין שני צידי המפה הפוליטית, ובמקביל, החל גם גל של פיגועים. כך התקופה הזאת מתועדת בסדרת "תקומה".

[הקלטה מהסדרה "תקומה"]

שדרן: "שרשרת פיגועים רצחניים, בעיקר מחוץ לגבולות הקו הירוק, בוצעו בידי הפונדמנטליסטים בצד הפלסטיני שחתרו למלכד את ישראל ואת אש"ף. האלימות ומספרם הגדל של ההרוגים והפצועים עוררו ספק בסיכויי השלום. בערב חג הפורים פסע ברוך גולדשטיין, רופא תושב קריית ארבע, למערת המכפלה, חמוש ברובה גליל אוטומטי. הוא פרץ אל אולם יצחק וריסס את המתפללים שכרעו על ברכיהם וראשיהם לעבר מכה. השמאל יצא לרחובות יממה אחרי הטבח. זועם על הפגיעה בתהליך השלום. קולות התמיכה בטבח שנשמעו בימין הקיצוני עוררו תדהמה, אבל את האיום האמיתי להמשך התהליך הביא גל הטרור הפלסטיני. מכונית תופת התפוצצה במרכז עפולה."

מפגין: "רבין, תתפטר!"

מפגין: "רוצים נקמה! רוצים נקמה!"

מאיה: לקראת ההצבעה על שלב ב' של הסכמי אוסלו בכנסת, הרוחות התלהטו. רבין עומד על דוכן הנואמים ואומר…

[הקלטה] יצחק רבין: "חברי הכנסת, תנו לשמש לעלות." [צעקות רקע]

[הקלטה מהסדרה "תקומה"]

שדרן: "ההתקדמות בשיחות דחפה את המתנגדים בימין למחאה קיצונית ונואשת יותר."

מפגינים: "רבין בוגד! רבין בוגד!"

מאיה: בתגובה להפגנות הימין, מחנה השמאל ארגן עצרת בממשלת רבין, שנשאה את הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות".

[הקלטה] יצחק רבין: "אני גם מתרגש."

מאיה: מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. כיכר מלכי ישראל.

מירי: הייתה אופוריה, ממש ענן ורוד מעל הכיכר.

[הקלטה] יצחק רבין: "הייתי איש צבא 27 שנים, נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום. סיכוי גדול."

מאיה: בסיום העצרת מירי אלוני עולה לבמה כדי לבצע את "שיר לשלום".

מירי אני ראיתי את יצחק רבין ושמעון פרס עומדים עם דפים בידיים, ואז עשיתי להם תנועה כזאת עם היד, "בואו, בואו". והם באו, ושמתי לו את המיקרופון בפה.

[הקלטה] יצחק רבין: [שר] "…אותנו לא תחזיר…"

מאיה: כשהם סיימו לשיר, הם הצטלמו יחד וצחקו.

מירי: רבין אמר "טוב, אני מקווה שבעשית השלום לא נזייף".

מאיה: הם ירדו מהבמה, ואז נשמעו שלוש יריות.

[הקלטה] איתן הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון [זעקות מהקהל] יצחק רבין אשר נרצח בידי…"

מאיה: יצחק רבין נרצח על ידי יגאל עמיר.

[הקלטה] איתן הבר: "אני רוצה לקרוא עכשיו כמה מילים מתוך הנייר הזה, אבל קשה לי. הדם שלך, יצחק, הדם שלך מכסה על המילים המודפסות."

מאיה: בלוויה של יצחק רבין, איתן הבר, שהיה ראש הלשכה שלו, ואחד האנשים הקרובים אליו הציג את הדף שנמצא בכיס הז'קט שלו.

[הקלטה] איתן הבר: "דמך על נייר שיר השלום. זה הדם שאזל מגופך ברגעים האחרונים לחייך. תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר. / הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר / מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן / בכי מר לא יאירו לא יחזירו לכאן / איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל / כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל. יצחק, אנחנו כבר מתגעגעים אליך." [קולו נשבר]

יענקל'ה: השיר קיבל חיים חדשים אחרי הרצח, לא ספק. בשירים יש חיים משל עצמם, אתה לא יכול לנבא.

מאיה: אין לשירים השפעה על המציאות?

יענקל'ה: לא, בטח שלא. הם יכולים להתלבש על רגע היסטורי שהם מתאימים לו והם מוליכים אותו כביכול כהמנון או כמשהו שמחבר את האנשים, אבל הם לא ממציאים מציאות ולא יוצרים אותה. אז הנה, השיר הזה, יש לו גלגולים, גלגולי חיים רבים משלו כבר 50 שנה ויותר, ואני מאמין שהוא עוד לא אמר אפילו את המילה האחרונה שלו.

מאיה: האזנתם והאזנתן ל"שיר אחד". אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי.

תודה לאסף רפפורט ומור סיוון על עיצוב הסאונד והמיקס. מור גם יצר לפרק מוזיקה מקורית. בצוות "שיר אחד" חברים גם איל שינדלר ותומר מולוידזון. תודה לנועם פלג, עומרי קפלן, עדי קליגר ושירה אראל על הסיוע בהפקה.

תודה מיוחדת לירון לונדון, דלית עופר, נורית הירש וקרן נויבך. תודה לרונן וויס, איתמר ולר, רונית ויזל ששון, דנה נחום, בן אליעד ובילי סגל גזליוס מהארכיון של "כאן". מוזמנות ומוזמנים לבקר בעמוד הפרק באתר כאן ארכיון. מחכים שם אוצרות.

פרקים נוספים של "שיר אחד" אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובאתר "כאן".

תודה על ההאזנה. ניפגש בפרקים הבאים.

[פרסומת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה